תהלים קיא-קיב — “הללוי-ה אודה ה’ בכל לבב”
פסוקים
הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀ אוֹדֶ֣ה יְ֭הֹוָה בְּכׇל־לֵבָ֑ב בְּס֖וֹד יְשָׁרִ֣ים וְעֵדָֽה׃ גְּ֭דֹלִים מַעֲשֵׂ֣י יְהֹוָ֑ה דְּ֝רוּשִׁ֗ים לְכׇל־חֶפְצֵיהֶֽם׃ הוֹד־וְהָדָ֥ר פׇּעֳל֑וֹ וְ֝צִדְקָת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד׃ זֵ֣כֶר עָ֭שָׂה לְנִפְלְאוֹתָ֑יו חַנּ֖וּן וְרַח֣וּם יְהֹוָֽה׃ טֶ֭רֶף נָתַ֣ן לִירֵאָ֑יו יִזְכֹּ֖ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִיתֽוֹ׃ כֹּ֣חַ מַ֭עֲשָׂיו הִגִּ֣יד לְעַמּ֑וֹ לָתֵ֥ת לָ֝הֶ֗ם נַחֲלַ֥ת גּוֹיִֽם׃ מַעֲשֵׂ֣י יָ֭דָיו אֱמֶ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט נֶ֝אֱמָנִ֗ים כׇּל־פִּקּוּדָֽיו׃ סְמוּכִ֣ים לָעַ֣ד לְעוֹלָ֑ם עֲ֝שׂוּיִ֗ם בֶּאֱמֶ֥ת וְיָשָֽׁר׃ פְּד֤וּת׀ שָׁ֘לַ֤ח לְעַמּ֗וֹ צִוָּֽה־לְעוֹלָ֥ם בְּרִית֑וֹ קָד֖וֹשׁ וְנוֹרָ֣א שְׁמֽוֹ׃ רֵ֘אשִׁ֤ית חׇכְמָ֨ה׀ יִרְאַ֬ת יְהֹוָ֗ה שֵׂ֣כֶל ט֭וֹב לְכׇל־עֹֽשֵׂיהֶ֑ם תְּ֝הִלָּת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד׃ הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀ אַשְׁרֵי־אִ֭ישׁ יָרֵ֣א אֶת־יְהֹוָ֑ה בְּ֝מִצְוֺתָ֗יו חָפֵ֥ץ מְאֹֽד׃ גִּבּ֣וֹר בָּ֭אָרֶץ יִהְיֶ֣ה זַרְע֑וֹ דּ֖וֹר יְשָׁרִ֣ים יְבֹרָֽךְ׃ הוֹן־וָעֹ֥שֶׁר בְּבֵית֑וֹ וְ֝צִדְקָת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד׃ זָ֘רַ֤ח בַּחֹ֣שֶׁךְ א֭וֹר לַיְשָׁרִ֑ים חַנּ֖וּן וְרַח֣וּם וְצַדִּֽיק׃ טֽוֹב־אִ֭ישׁ חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה יְכַלְכֵּ֖ל דְּבָרָ֣יו בְּמִשְׁפָּֽט׃ כִּֽי־לְעוֹלָ֥ם לֹֽא־יִמּ֑וֹט לְזֵ֥כֶר ע֝וֹלָ֗ם יִהְיֶ֥ה צַדִּֽיק׃ מִשְּׁמוּעָ֣ה רָ֭עָה לֹ֣א יִירָ֑א נָכ֥וֹן לִ֝בּ֗וֹ בָּטֻ֥חַ בַּיהֹוָֽה׃ סָמ֣וּךְ לִ֭בּוֹ לֹ֣א יִירָ֑א עַ֖ד אֲשֶׁר־יִרְאֶ֣ה בְצָרָֽיו׃ פִּזַּ֤ר׀ נָ֘תַ֤ן לָאֶבְיוֹנִ֗ים צִ֭דְקָתוֹ עֹמֶ֣דֶת לָעַ֑ד קַ֝רְנ֗וֹ תָּר֥וּם בְּכָבֽוֹד׃ רָ֘שָׁ֤ע יִרְאֶ֨ה׀ וְכָעָ֗ס שִׁנָּ֣יו יַחֲרֹ֣ק וְנָמָ֑ס תַּאֲוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃
פירוש רש”י
111:1: הַלְלוּיָהּ וְגוֹ׳. מִזְמוֹר זֶה הוּסַד בְּאָלֶף בֵּית, אוֹת אֶחָד בְּרֹאשׁ הַפָּסוּק וְאֶחָד בְּאֶמְצָעוּתָיו, וְכֵן כֻּלָּם מֵאָלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, וּכְמוֹ כֵן מִזְמוֹר הַשֵּׁנִי. הָרִאשׁוֹן מְדַבֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַשֵּׁנִי מְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל צַדִּיק: 111:4: זֵכֶר עָשָׂה. קָבַע לְיִשְׂרָאֵל שַׁבָּתוֹת וּמוֹעֲדִים וּמִצְווֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּהֶם ״וְזָכַרְתָּ כִּי הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם״ (דברים טו:טו), לְפִי שֶׁהוּא חַנּוּן וְרַחוּם עַל בָּנָיו וְחָפֵץ לְהַצְדִּיקָם: 111:5: טֶרֶף נָתַן. מָזוֹן: 111:6: כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ. כְּשֶׁנָּתַן לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם הוֹדִיעָם כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ. וּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (תנחומא, בראשית יא) כָּתַב לְיִשְׂרָאֵל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, לְהוֹדִיעָם שֶׁהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ וּבְיָדוֹ לְהוֹשִׁיב בָּהּ כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה וְלַעֲקֹר אֵלּוּ וּלְהוֹשִׁיב אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הָאֻמּוֹת לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל גַּזְלָנִים אַתֶּם שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אֶרֶץ שִׁבְעָה גּוֹיִם: 111:8: סְמוּכִים. הֵם פְּקוּדָיו עַל סֶמֶךְ עֹז, מְחֻזָּקִין בָּעֳנָשִׁין וְאַזְהָרוֹת, וְהַפָּרָשִׁיּוֹת קְבוּעוֹת זוֹ עַל זוֹ כְּסֵדֶר וְלִדְרֹשׁ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה: ״שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ וְגוֹ׳״ (שיר השירים ה:טו): 112:2: דּוֹר יְשָׁרִים. אֲשֶׁר יְבֹרָךְ יִהְיֶה זַרְעוֹ: 112:4: זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר. כְּמוֹ הִזְרִיחַ, וּמִדְרָשׁוֹ: הוּא עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל נַעֲשָׂה לָהֶם אוֹר, כְּמוֹ ״ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי״ (תהלים כז:א): 112:5: טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְגוֹ׳. שֶׁחוֹנֵן דַּלִּים וּמַלְוֶה לָהֶם, וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק לוֹמַר: אֵין יְכֹלֶת בְּיָדִי, וְאֶת דְּבָרָיו הַצְּרִיכִין לוֹ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת מְכַלְכֵּל בְּמִשְׁפָּט וּבְמִדָּה, וְחָס עַל נְכָסָיו: | יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. מַנְהִיג חֲפָצָיו (חולין פד:): 112:7: נָכוֹן לִבּוֹ. נֶאֱמָן לִבּוֹ לְיוֹצְרוֹ: 112:8: סָמוּךְ לִבּוֹ. נִשְׁעָן וּבָטוּחַ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 112:10: רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס. לְשׁוֹן פֹּעַל כְּמוֹ וַיִּכְעַס, לְפִיכָךְ נָקוּד חֶצְיוֹ קָמַץ וְחֶצְיוֹ פַּתַּח וְטַעֲמוֹ לְמַטָּה:
פירוש רד”ק
111:1: הללויה. זה המזמור נאמר באל”ף בי”ת, שתי אותיות בפסוק אחד ובשנים פסוקים האחרונים שלש שלש, כי המזמור קצר והוא מזמור נכבד ידבר בו להתבונן במעשה האל ולזכור תמיד נפלאותיו. ואמר בו להתעסק ביראת האל ובחכמה וכל משמור שנאמר באל”ף בי”ת נראה כי לפי גדלו והדברים נכבדים שנאמרים בו, נאמר כן ברוח הקדש: אמר למשורים הללויה. כי כן אעשה גם אני אודה את ה’ בכל לבב כלומר בכל כוונת לבי: | בסוד ישרים ועדה. בעצת ישרים והא ישראל, כי הם ישרים במעשיהם על פי המשפטים שנתן להם האל ית’: | ועדה. כמו ובעדה ובי”ת בסוד במקום שנים כלומר בעצת ישראל ובעצתם אודנו כי כולם יסכימו עמו: 111:2: גדלים. זהו תחילת ההודאה אמר גדולים מעשה האל שעשה בנבראים ואע”פ שהם גדולים: | הם דרושים לכל חפציהם. כלומר לכל מי שיחפוץ להתבונן בהם ודורש אותם הם דרושים ונמצאים לו: | וחפציהם. תואר מן חפץ חפצים: 111:3: פעלו. שהוא השמים והארץ ראה כי הוד והדר הוא: | וצדקתו. שהוא העולם כולו שהוא צדקה מאתו לנבראים עומדת לעד: 111:4: זכר עשה. אחר שספר מעשיו בעולם שהם גדולים ונוראים, ספר בנבחרים הנבראים מטה והם ישראל. ואמר כי זכר עשה לנפלאותיו שעשה עמהם במצרים ואותם היו תחילת הנפלאות והיו כל כך הנפלאות גדולים, שהם נזכרים בכל דור ודור: | חנון ורחום ה’. שחונן אותם וריחם עליהם, ויש לפרש זכר עשה כי הנפלאות שעושה במצרים בכל דור ודור עושה זכר לנפלאותיו הראשונים שעשה עמהם במצרים. שאדם זוכר אותם על אלה הנפלאות: 111:5: טרף. טרף ממון מצרים: | יזכור. בזמן רב בריתו שכרת עם אברהם אבינו בין הבתרים: 111:6: כח מעשיו. אף על פי שהראה להם נפלאותיו ומעשיו הגדולים הגיד להם לעמו כשאמר להם שיתן להם נחלת גוים, כי כשהוציאם ממצרים לא היה כל כך כחו נראה כמו שנראה כשגירש שבעה גוים גדולים ועצומים מארצם והשכין בה ישראל: ואמר הגיד. כי זה היה יותר פלא כי קודם המעשה אמר להם זה שלא יאמר ובדרך מקרה היה, לפיכך הגיד להם קודם שיעשה זה וכן עשה: 111:7: מעשי ידיו. מה שעשה במלחמות הגוים וגרשם מארצם לא יאמרו כי עול היה אבל אמת ומשפט היה: | אמת. שקיים דבורו שאמר לאברהם אבינו: | ומשפט. כי לא היה מן הדין שישבו בה עוד מפני מעשיהם הרעים והארץ ההיא היא אדמת הקדש, ולא יתכן שישארו בה עושי התועבות ההם. הנה אמת ומשפט: | נאמנים כל פקודיו. ולא זו בלבד אלא כל פקודיו נאמנים אין בהם עולה: 111:8: סמוכים. כי יעמדו ולא ימוטו לעולם, לפי שהם עשויים באמת ובדרך ישר. לפיכך לא יכשלו ההולכים בהם והשומרים אותם: 111:9: שלח. להם פדות וצוה שיזכרו לעולם בריתו: כי קדוש ונורא שמו. לפיכך יראוהו והייתם קדושים כי הוא קדוש שקדשם והבדילם מן האומות: 111:10: ראשית. וצוה להם ראשית חכמה יראת ה’, ואנה צוה להם זה כשאמר את ה’ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק וגו’, תחילה אמר תירא ויראת ה’ היא שמירת התורה והמצות, והחכמה היא חכמת החקירה האמיתית לדעת כל מעשה בראשית והיא כבוד האל יתברך כי בה יכיר אדם את בוראו, לפיכך אמר אחר כן ואותו תעבוד, ובהתבודדו בחכמה ההיא ויסיר מלבו כל דברי העולם השפל אז ידבק באל יתברך לכן אמר ובו תדבק. כי נפשו קשורה בעליונים, ואז ידע שמו זהו ובשמו תשבע כי מי שאינו יודע שמו אינו ראוי לישבע בשמו, והקדים באותו פסוק יראת ה’ לעבודה וכן בזה הפסוק צוה להקדים יראת ה’ לחכמה: ואמר ראשית חכמה יראת ה’. אמר מי שהכין לבבו להתעסק בחכמה תחיה יתעסק ביראת ה’ ויעשה ממנה שורש ועיקר ועל דרכיה יתנהג בחכמה שילמד, ואם ילמד אדם חכמת החקירה תחילה אולי יבהל ברוחו ויעיז מצחו להכחיש האותות והמופתים הגדולים הנמצאים בכתבי הקדש לפיכך צרך להקדים לימוד התורה שהיא יראת ה’, וישים בלבו להאמין כל הכתוב בה חידוש הועלם ושינוי הטבע באותות ובמופתי’ וכאשר יתבונן האדם בתורה ימצא בה דרכי החכמים כמו דכתיב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו’. כי אין צריך לומר התורה והמצות שהם בנויות על דרך השכל כי גם החוקים אשר נאמר עליהם שאין להם טעם כן הוא שאין להם טעם נראה לרוב בני אדם, אבל החכם המתבונן בהם ימצא טעמם ברור ומבואר, ואחר שהתבונן החכם המבין בדברי התורה וישימה יסוד לחכמה וישתדל בלבו לקרב הדברים הרחוקים אל הדעת וילמד חכמת הפילוסופיה, אחרי כן לא תשתבש דעתו בלמדו החכמה בתורה אשר למד תחילה כי כבר תקעה יתד במקום נאמן ויקרה דרכי החכמה אליה בכל כחו, לפיכך אמר ראשית חכמה יראת ה’: ואמר שכל טוב לכל עושיהם. פירוש שכל טוב והשגחה טובה יש לעושה את שתיהן שמתעסק ביראת ה’ ובחכמה, או פירוש שכל טוב. הצלחה כלומר שיצליח המתעסק בשתיהן בעולם הזה ובעולם הבא: | תהלתו עומדת לעד. כי עושה מעשה היושר, ושומר התורה והמצות תהיה תהלתו בפי האנשים לכמה דורות ולנפשו גם כן עומדת לעולם הבא לעד עד עולם וכבר הרחבנו יותר בפירוש הפסוק הזה בפתיחת פי’ נביאים: 112:1: הללויה. גם זה המזמור באל”ף בי”ת שתי אותיות בפסוק ובשני פסוקים האחרונים שלש, גם הוא מספר על מדות האדם הישר אשר גמולו מאת ה’ שלם בזה ובבא: ואמר הללויה. ואר אשרי איש ירא את ה’. שירא האל יתברך וישמור מה שצוהו ומנעהו מעשות והנה נשמר מהם בסתר כמו בגלוי: | במצותיו חפץ מאד. מצות עשה עושה אותם בחפץ לבבו לא להתגדל בפני בני אדם אלא בחפץ לבבו באהבת האל יתברך שצוהו לעשותם, לפיכך אמר מאד כלומר שרודף אחר המצוה ומתאמץ לעשותם בכל כחו בגופו וממונו: | במצותיו חפץ מאד. מצות עשה עושה אותם בחפץ לבבו לא להתגדל בפני בני אדם אלא בחפץ לבבו באהבת האל יתברך שצוהו לעשותם, לפיכך אמר מאד כלומר שרודף אחר המצוה ומתאמץ לעשותם בכל כחו בגופו וממונו: 112:2: גבור. ובעבור מעשיו הטובים ישלם האל יתברך גם לבניו אחריו וזרעו יהיה גבור בארץ שבני אדם יראוהו ויכבדוהו כמו שיראו בני אדם האדם הגבור: 112:3: הון ועושר בביתו. לו ולבניו בעולם הזה: | וצדקתו עומדת לעד. לעולם הבא ויש מפרשים בעולם הזה, ופי’ לעד לבניו ולבני בניו עד עולם: 112:4: זרח. בעת שיש חשך בעולם והוא הצרה לישרים זרח אור, והאור הוא הרוחה: | חנון ורחום וצדיק. כי הוא בדרכיו חנון ורחום לטובים ומרחם עליהם ומוציא אותם מן הצרה בעת הצרה: | וצדיק. כי צדיק וישר הוא. ונותן לטובים כפי דרכיהם ולרעים כפי מעשיה לפיכך זרח אור לישרים: | וזרח. פעל יוצא ואפשר שהוא פעל עומד ויהיה פירוש חנון ורחום על האדם הישר שלמד ממדת בוראו: 112:5: טוב, ספר ממדת האדם הישר מדת הצדקה ואמר טוב איש כמו אשרי איש, ואמר שהוא חונן כלומר נותן לעניים ומלוה לעניים הצנועים שלא יקבלו מתנה: | יכלכל דבריו במשפט. שכל מתנותו ויציאותיו יעשה אדם במדה שוה בצדק ובמשפט שלא יהיה פרוש מהנאות העולם מכל וכל ולא ירבה בהם אלא במדה שוה, וכן בנתנו לעניים לא יפזר כל כך ממונו כדי שיצטרך הוא אחר כן לבריות: ויתפרש יכלכל דבריו במשפט. על שאר מידות האדם גם כן שמתנהג בהם על דרך האמצעי והמדות הן כמו האהבה והשנאה והשמחה והדאגה והנדיבות והגבורה והמורך והדומים להם: 112:6: כי לעולם. יעמוד ממונו בידו ויהיה בריא בגופו: | לזכר עולם יהיה צדיק. כי לעולם אפילו לאחר מותו יזכר לטובה: 112:7: משמועה. הפך הרשע שנאמר בו קול פחדים באזניו אבל הצדיק לא יירא שישמע שמועה רעה מבניו או מקרוביו שהם במדינה אחרת, או אם ישמע שיבואו עליו אויבים לא יירא: כי לבו נכון ובטוח בה’. ולא יבטח בעשרו וברוב חילו וברוב אוהבים וקרובים אלא בה’ לבדו ישים בטחונו לפיכך לא יירא: 112:8: סמוך. נעשן לפיכך לא ירא מאדם והולך ובטוח בכל עת: | עד אשר יראה בצריו. הרע שירצה לראות בהם: 112:9: פזר. ממונו נתן לאביונים, וטעם פיזר שנותן לזה ולזה ולכל האביונים שיהיו לפניו, אבל אינו אומר שמפזר במתנות גדולות עד אשר ישאר הוא עני כי אין זה מדרך הצדיק, אלא פזר שנותן לזה ולזה המתנות כפי כוחו שיוכל לסבול. ואמרו רז”ל (כתובות סז, ב) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש: | צדקתו עומדת לעד. עומדת לו ולבניו אחריו, או פירוש לעד. שתעמוד לו צדקתו לעולם הבא: | קרנו תרום בכבוד. חזקו ותקפו. וברשעים להפך וכל קרני רשעים אגדע: 112:10: רשע. כשיראה בכבד הצדיק יכעוס מרוב הקנאה וכן יחרק שיניו עליו אילו היה בו כח להאבידו היה עושה: | ונמס. ימוט לבבו, כן דרך הקנאה: | תאות רשעים תאבד. מה שמתאוים לראות ברע הצדיק תאבד אותה התאוה כי לא יראו לעולם ברעתם, או פירוש תאות רשעים הטוב שמתאוים לעצמם, אבל בצדיקים נאמר ותאות צדיקים יתן:
פירוש מלבי”ם
111:1: אודה ה’, מזמורים אלה נאמרו באל”ף בי”ת לרוב חשיבותם כמ”ש חז”ל, אמר אני אודה ה’ בכל לבב, בין בסוד ישרים שהם בעלי הבינה המבינים דרכי ה’ ועיני האלהות וסודותיו, ובין בתוך העדה הם כל ההמון הנועדים לשמוע את דברי: 111:2: גדולים מעשי ה’, יתחיל לספר משלשה מיני השגות אשר נשיג בהנהגת ה’, והם מעשים ופעולות ונפלאות, שיש הבדל בין מעשים ובין פעולות שמעשה הונח על דבר הנגמר שאין יד הפועל עוסק בו יותר, ופעולה הונח על העסק שהפועל עודנו מתעסק בפעלו, ובב’ בחינות אלה נשקיף על הבריאה שברא ה’, מצד אחד נשקיף עליה כמו שהיא עשויה ונגמרת בשלימותה ותכלית תקונה, ובצד הב’ נשקיף מצד שעוד ידי היוצר פועלים תמיד בבריאותה ומחדש בכל יום מעשה בראשית, וקיום הבריאה היא תמיד כבריאה חדשה, ושני אלה הם בההנהגה שהיא כפי חקי הטבע, ועוד יש הנהגה אחרת שלפעמים יהרוס וישדד חקי הטבע וזה נקרא נפלאות, אמר הנה מעשי ה’ המה גדולים מאד בריבוי ובגודל הכמות, ובכ”ז הם דרושים לכל חפציהם, שלכל מעשה יש חפץ, ר”ל יש תכלית אשר יכוין אליו העושה במעשהו ואליו יכונן את מעשיו, כמו חפץ הבית הוא לשבת בו, חפץ הכסא לשבת עליו, חפץ האהל לשבת תחתיו וכדומה, אולם ה’ שלא ברא את הבריאה לצרכו, החפץ של המעשה אינו לצרכו, רק לצורך המעשה עצמה, שהתכלית רצוף במעשה עצמה, והוא חפץ של המעשה שיפיק את תכליתו, ויש שחק אחד טבעי יכון לתכליתים שונים, כמו כח ההתפשטות ששם ה’ באויר, בו יש חפצים שונים, שעל ידו יעלו האדים, ישבו הרוחות, יפיחו הצמחים, וכדומה, ועל זה אמר שמעשי ה’ הם דרושים לכל חפציהם, שכל החפצים והתכליות שלהם דרושים מהם ונמצאים בם: 111:3: הוד והדר פעלו, אולם פעלו, שהוא מה שעדיין פועל ועוסק בהבריאה בתמידות והיא בריאה חדשה בכל רגע, בפעלו זה נמצא הוד והדר, שמבואר אצלנו שההוד הוא הפנימי, וההדר הוא ההדר החיצוני, ר”ל שפועל בין בחיצוניות הדברים לפי מה שאנו משיגים אותם בחושינו נמצא הדר חיצוני המתפשט על כל פעולותיו, ובין ההוד הפנימי של כחות הפנימיות הנצפנים במעשיו אשר עין חוקר לא יביטם וצדקתו עומדת לעד, מבואר אצלנו שהצדקה הנאמרת אצל ה’ תרמוז אל המעשים הנשגבים שיעשה לפי האלהות שבו לא לפי ההשקף על הנבראים, ויען שבעניני הנפלאות שיבואר אח”ז יביט על סדר מעשה הנבראים, יאמר שלא כן במעשיו ופעולותיו אשר ערך בהסידור הטבעיי בו ישקיף על אלהותו כפי מה שרצה ברצונו הפשוט לפי מדתו האלהית, וזאת לא תשתנה כל ימי עולם והיא עומדת בקביעות הפך הנפלאות שאינם קבועים לעד, ובצדקה זו יעמיד את הבריאה תמיד ולא ימושו חקיה כל ימי עולם: 111:4: זכר עשה לנפלאותיו, אמנם הנפלאות שהם למעלה מדרך הטבע לא יעשם ה’ תמיד, ולא ישנה את הטבע רק בעת מן העתים לפי הצורך להודיע לבני האדם גבורותיו, וזה זכרו לדור, שע”י הנפלאות יזכרו שהוא הבורא והוא היכול לשנות את הבריאה, וע”כ לא יעשם תמיד אחר שהם רק לזכר, וכל שיזכרו נפלאותיו אין צריך עוד להם, וזה יעשה מצד שהוא חנון ורחום, ר”ל אם מצד החנינה כמו שעשה להאבות שמצאו חן בעיניו, אם מצד הרחמים כמו שעשה בעת יציאת מצרים מצד שרחם על ענים וצרתם: 111:5: טרף, הנפלאות שעשה לאבותינו היה תכליתם לתת להם את ארץ כנען, ששם ימצאו מזונותיהם בריוח ויוכלו לעסוק בתורה, וזה טרף נתן ליראיו, קרא מזון זה בשם טרף, שהושאל מן מזון האריה שהוא ע”י מה שטורף חיות הקטנות ממנו, כן נתן להם מזונם ע”י שאכלו את העמים, כמ”ש ואכלת את כל העמים אשר ה’ אלהיך נותן לך, שכמו שהצומח מזון להחי והחי מזון להמדבר, כן הוכנו עובדי גלולים להיות מזון לאשר עלו למדרגה נעלה ונשא ממינם, ומבאר שזה היה ע”י שיזכר לעולם בריתו, שהוא הברית שכרת עם האבות לתת להם את א”י, והמאמרים מקבילים, יזכר לעולם בריתו, לתת להם נחלת גוים כח מעשיו הגיד לעמו מעשי ידיו אמת ומשפט, ר”ל שזכר לעולם בריתו שכרת עם האבות לתת להם נחלת גוים, והגיד להם כח מעשיו שמעשי ידיו הם אמת ומשפט, שהכח של המעשה אשר עשה והבריאה אשר ברא, הוא אמת ומשפט, שזאת היא הכח הפנימי המעמיד כל הבריאה, עד שהאמת והמשפט הוא הכח והנפש והחיות של כלל מעשה ה’, שה’ ערך את הבריאה שתהיה בגוף וגויה אל האמת בדברים העיונים, שיכירו ע”י הבריאה מציאת ה’ ואחדותו והאמונה האמתיית, ואל המשפט בין אדם לחברו, ואם אין אמת ומשפט אין כח ואין חיות ונפש בכל הבריאה והמעשה שעשה, והיא כגוף בלא נשמה, וע”כ הכנענים שהפרו אמת ומשפט לא יכלו להתקיים בעולם, וצוה למחות זכרם כמו שמבערים את גופת המת אשר אין לו כח ונשמה פנימית, נאמנים כל פקודיו ומזה מבואר שפקודי ה’ הם נאמנים וקיימים מצד עצמם, וגם הם סמוכים לעד לעולם, ר”ל שהם הסמוכים של העולם לעד, דהיינו שהם העמודים והיסודות שהעולם סמוך ונשען עליהם לעד ולנצח, ואם ימושו פקודיו מלסמוך את העולם יפול העולם בכללו ולא יוכל לעמוד אחר שאין לו סמוכים, ומפרש שזה היה מפני שהם עשוים באמת וישר, שמה שנאמנים כל פקודיו, הוא מפני שעשוים באמת והאמת הוא נאמן ומה שהם סמוכים של העולם, הוא מפני שעשוים בישר, והישר והמישרים הם סמוכים ועמודים של העולם, כמו שכתוב (למעלה סימן ע”ה) אני מישרים אנכי תכנתי עמודיה, שהמישרים הם הסמוכים של עמודי העולם, וכמו שפרשתי שם: 111:9: פדות, ר”ל שע”י הפקודים האלה שלח פדות לעמו, שעל תנאי זה פדה אותם שישמרו את הפקודים, ואם לא ישמרו אותם יהיו משועבדים ועבדים, וע”י הפקודים צוה לעולם בריתו, שכמו שאמר שיזכר לעולם בריתו ע”י שכח מעשיו (שהם אמת ומשפט) הגיד לעמו, כן קיום הברית לעולם הוא רק ע”י שמירת הפקודים, כמ”ש ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו: 111:10: ראשית, אולם ראשית החכמה ושרשה היא יראת ה’, שבאשר החכמה היא מקובלת מאדון החכמה, ואין חקיה ושרשיה מתבררים במופתים, והתאוה והיצר מסיתים את האדם לסור מחקי החכמה, צריך לאסור את הנפש במוסרות היראה, שאם יירא את ה’ לא יעבר מחקי החכמה אשר צוה וישמור פקודיו ומצותיו, ואז יהיה שכל טוב לכל עושיהם, כינוי עושיהם מוסב אל הפקודים הנזכר למעלה, שאז ימצא העושה את הפקודים בם שכל טוב, ורוח ה’ ישכילהו להבין טעמם וסודותם, ואז תהלתו עומדת לעד, כי ימצא בם אושר הנצחי ולישרים נאוה תהלה: 112:1: אשרי איש, אחר שאמר כי ראשית חכמה היא יראת ה’, אמר כי אשרי איש אשר הוא ירא את ה’, כי האיש הזה תבא חכמה בלבו לשמור חקיה, ויש הבדל בין ירא מה’ ובין ירא ה’, שירא את ה’ מורה שירא יראת הרוממות לא יראת העונש המצויין במ”ם השימוש, כי הירא מה’ אינו חפץ במצותיו, רק שמוכרח לעשותם מיראת העונש או בעבור תקות הגמול, לא בעבור החפץ במצוה עצמה, אבל הירא את ה’ במצותיו חפץ מאד, ואמרו חז”ל במצותיו ולא בשכר מצותיו, ואחר שאמר שע”י יראת ה’ ימצא שכל טוב לכל עושיהם שאז ישכיל ברוה”ק (שזה גדר שכל טוב הנמצא בתנ”ך) את סודות הפקודים וטעמיהם, ועי”כ יחפוץ מאד במצותיו כי יבין מעלתם וסודם, וכבר בארתי בפי’ משלי כי חקי החכמה לא יושגו במופתי התבונה והדעת, רק יושכלו בכח השכל, בפרט בשכל טוב ורוה”ק, ועז”א שכל טוב לכל עושיהם, ועי”כ במצותיו חפץ מאד: 112:2: גבור, האיש הזה יאושר בעוה”ז ובעוה”ב, אם בבניו שגם הם יהיו מאושרים, אם בעוה”ז שעז”א גבור בארץ יהיה זרעו, שגם בארץ הזאת יהיו גבורים, ואם בעוה”ב כי דור ישרים יבורך שיבורך שיצא ממנו דור ישרים: 112:3: הון, וכן הוא עצמו יאושר, אם בעוה”ז בקניניו כי הון ועושר בביתו, כי יש הון שאין בו עושר אם לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, והוא יהיה לו הון ועושר, ואם בעוה”ב כי צדקתו עומדת לעד וקיים לעוה”ב לאכול שכרו: 112:4: זרח בחשך גם בחשך שהוא ציור אל עת שתחשוך לו אור ההצלחה ומתיסר בעוה”ז, יזריח לו ה’ אור, באופן שהחשך הוא לטובתו ולתשועת נפשו, מצד שה’ הוא חנון ורחום וצדיק, שיעשה זאת אם מצד החנינה להרבות שכרו, אם מצד הרחמים למרק עונותיו, או מצד הצדק שיקבל ענשו על חטא אשר עשה: 112:5: טוב, אחר שדבר על הנהגת ירא ה’ במצות שבין אדם למקום, ידבר על הנהגתו במצות שבין אדם לחברו, טוב איש אשר הוא חונן ומלוה בגמילת חסד, ויכלכל דבריו והנהגתו במשפט, בל יעשה איזה עול נגד המשפט והיושר: 112:7: משמועה רעה, גם אם ישמע שמועה רעה לא יירא, והנה יצוייר שירא אם מצד שאין לבו נכון וירא מפני עונותיו או דרכיו הרעים שהרע לבני אדם וינקמו בו, אבל הוא נכון לבו, ואם שמתירא מפני פגעי הזמן ורעת המערכה, אבל הוא בטוח בה’ שישנה את מזלו לטוב: 112:8: סמוך, ואם שירא מאויביו שיעשו לו רעה, גם בזה סמוך לבו לא יירא, כי לבו סמוך בצדקתו, עד שלא לבד שלא יירא שהם יעשו אתו רעה, כי עוד יראה נקמיו בצריו: 112:9: פזר, ואם עוד הוסיף לעשות צדקה וחסד ופזר את מעותיו ונתנו לאביונים, לא ידל עי”כ, בהפך כי צדקתו עומדת לעד, ויבורך עשרו עד שיתמיד לעשות צדקה, וגם קרנו תרום בכבוד: 112:10: רשע, אבל הרשע יראה בהצלחת הצדיק וכעס, ובכ”ז לא יוכל לעשות לו מאומה רע, רק שניו יחרק ונמס, כי תאות רשעים תאבד ולא ישיג תאות לבו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “זכר לעולם בריתו” — הברית כבסיס ההלל האלפביתי
- אפיון - צדק וחוקים | תהלים קיב — “אשרי איש ירא ה’” — תיאור מפורט של חיי הצדיק ומשמעת המצוות
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מְדֹרָ/ךְ (Strong’s H4070) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
שני מזמורים אקרוסטיכוניים (אלפא-ביתיים — כל שורה לפי סדר האלף-בית). קיא — הלל על מעשי ה’: “ראשית חכמה יראת ה’“. קיב — אשרי ירא ה’: “אשרי איש ירא את ה’“.