תהלים קח-קי — “נכון לבי אלוקים”
פסוקים
שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד׃ נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים אָשִׁ֥ירָה וַ֝אֲזַמְּרָ֗ה אַף־כְּבוֹדִֽי׃ ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃ אוֹדְךָ֖ בָעַמִּ֥ים׀יְהֹוָ֑ה וַ֝אֲזַמֶּרְךָ֗ בַּלְאֻמִּֽים׃ כִּי־גָד֣וֹל מֵעַל־שָׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ וְֽעַד־שְׁחָקִ֥ים אֲמִתֶּֽךָ׃ ר֣וּמָה עַל־שָׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים וְעַ֖ל כׇּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃ לְ֭מַעַן יֵחָלְצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְךָ֣ וַעֲנֵֽנִי׃ אֱלֹהִ֤ים׀ דִּבֶּ֥ר בְּקׇדְשׁ֗וֹ אֶ֫עְלֹ֥זָה אֲחַלְּקָ֥ה שְׁכֶ֑ם וְעֵ֖מֶק סֻכּ֣וֹת אֲמַדֵּֽד׃ לִ֤י גִלְעָ֨ד׀ לִ֤י מְנַשֶּׁ֗ה וְ֭אֶפְרַיִם מָע֣וֹז רֹאשִׁ֑י יְ֝הוּדָ֗ה מְחֹקְקִֽי׃ מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י עַל־אֱ֭דוֹם אַשְׁלִ֣יךְ נַעֲלִ֑י עֲלֵי־פְ֝לֶ֗שֶׁת אֶתְרוֹעָֽע׃ מִ֣י יֹ֭בִלֵנִי עִ֣יר מִבְצָ֑ר מִ֖י נָחַ֣נִי עַד־אֱדֽוֹם׃ הֲלֹֽא־אֱלֹהִ֥ים זְנַחְתָּ֑נוּ וְֽלֹא־תֵצֵ֥א אֱ֝לֹהִ֗ים בְּצִבְאֹתֵֽינוּ׃ הָבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָֽם׃ בֵּאלֹהִ֥ים נַֽעֲשֶׂה־חָ֑יִל וְ֝ה֗וּא יָב֥וּס צָרֵֽינוּ׃ לַ֭מְנַצֵּחַ לְדָוִ֣ד מִזְמ֑וֹר אֱלֹהֵ֥י תְ֝הִלָּתִ֗י אַֽל־תֶּחֱרַֽשׁ׃ כִּ֤י פִ֪י רָשָׁ֡ע וּֽפִי־מִ֭רְמָה עָלַ֣י פָּתָ֑חוּ דִּבְּר֥וּ אִ֝תִּ֗י לְשׁ֣וֹן שָֽׁקֶר׃ וְדִבְרֵ֣י שִׂנְאָ֣ה סְבָב֑וּנִי וַיִּֽלָּחֲמ֥וּנִי חִנָּֽם׃ תַּֽחַת־אַהֲבָתִ֥י יִשְׂטְנ֗וּנִי וַאֲנִ֥י תְפִלָּֽה׃ וַיָּ֘שִׂ֤ימוּ עָלַ֣י רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה וְ֝שִׂנְאָ֗ה תַּ֣חַת אַהֲבָתִֽי׃ הַפְקֵ֣ד עָלָ֣יו רָשָׁ֑ע וְ֝שָׂטָ֗ן יַעֲמֹ֥ד עַל־יְמִינֽוֹ׃ בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ יֵצֵ֣א רָשָׁ֑ע וּ֝תְפִלָּת֗וֹ תִּֽהְיֶ֥ה לַחֲטָאָֽה׃ יִֽהְיוּ־יָמָ֥יו מְעַטִּ֑ים פְּ֝קֻדָּת֗וֹ יִקַּ֥ח אַחֵֽר׃ יִֽהְיוּ־בָנָ֥יו יְתוֹמִ֑ים וְ֝אִשְׁתּ֗וֹ אַלְמָנָֽה׃ וְנ֤וֹעַ יָנ֣וּעוּ בָנָ֣יו וְשִׁאֵ֑לוּ וְ֝דָרְשׁ֗וּ מֵחׇרְבֽוֹתֵיהֶֽם׃ יְנַקֵּ֣שׁ נ֭וֹשֶׁה לְכׇל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְיָבֹ֖זּוּ זָרִ֣ים יְגִיעֽוֹ׃ אַל־יְהִי־ל֭וֹ מֹשֵׁ֣ךְ חָ֑סֶד וְֽאַל־יְהִ֥י ח֝וֹנֵ֗ן לִֽיתוֹמָֽיו׃ יְהִי־אַחֲרִית֥וֹ לְהַכְרִ֑ית בְּד֥וֹר אַ֝חֵ֗ר יִמַּ֥ח שְׁמָֽם׃ יִזָּכֵ֤ר׀ עֲוֺ֣ן אֲ֭בֹתָיו אֶל־יְהֹוָ֑ה וְחַטַּ֥את אִ֝מּ֗וֹ אַל־תִּמָּֽח׃ יִהְי֣וּ נֶגֶד־יְהֹוָ֣ה תָּמִ֑יד וְיַכְרֵ֖ת מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃ יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א זָכַר֮ עֲשׂ֢וֹת חָ֥֫סֶד וַיִּרְדֹּ֡ף אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת׃ וַיֶּאֱהַ֣ב קְ֭לָלָה וַתְּבוֹאֵ֑הוּ וְֽלֹא־חָפֵ֥ץ בִּ֝בְרָכָ֗ה וַתִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנּוּ׃ וַיִּלְבַּ֥שׁ קְלָלָ֗ה כְּמַ֫דּ֥וֹ וַתָּבֹ֣א כַמַּ֣יִם בְּקִרְבּ֑וֹ וְ֝כַשֶּׁ֗מֶן בְּעַצְמוֹתָֽיו׃ תְּהִי־ל֭וֹ כְּבֶ֣גֶד יַעְטֶ֑ה וּ֝לְמֵ֗זַח תָּמִ֥יד יַחְגְּרֶֽהָ׃ זֹ֤את פְּעֻלַּ֣ת שֹׂ֭טְנַי מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וְהַדֹּבְרִ֥ים רָ֝֗ע עַל־נַפְשִֽׁי׃ וְאַתָּ֤ה׀ יֱ֘הֹוִ֤ה אֲדֹנָ֗י עֲֽשֵׂה־אִ֭תִּי לְמַ֣עַן שְׁמֶ֑ךָ כִּי־ט֥וֹב חַ֝סְדְּךָ֗ הַצִּילֵֽנִי׃ כִּי־עָנִ֣י וְאֶבְי֣וֹן אָנֹ֑כִי וְ֝לִבִּ֗י חָלַ֥ל בְּקִרְבִּֽי׃ כְּצֵל־כִּנְטוֹת֥וֹ נֶהֱלָ֑כְתִּי נִ֝נְעַ֗רְתִּי כָּאַרְבֶּֽה׃ בִּ֭רְכַּי כָּשְׁל֣וּ מִצּ֑וֹם וּ֝בְשָׂרִ֗י כָּחַ֥שׁ מִשָּֽׁמֶן׃ וַאֲנִ֤י׀ הָיִ֣יתִי חֶרְפָּ֣ה לָהֶ֑ם יִ֝רְא֗וּנִי יְנִיע֥וּן רֹאשָֽׁם׃ עׇ֭זְרֵנִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי כְחַסְדֶּֽךָ׃ וְֽ֭יֵדְעוּ כִּי־יָ֣דְךָ זֹּ֑את אַתָּ֖ה יְהֹוָ֣ה עֲשִׂיתָֽהּ׃ יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֮ וְאַתָּ֢ה תְבָ֫רֵ֥ךְ קָ֤מוּ׀ וַיֵּבֹ֗שׁוּ וְֽעַבְדְּךָ֥ יִשְׂמָֽח׃ יִלְבְּשׁ֣וּ שׂוֹטְנַ֣י כְּלִמָּ֑ה וְיַעֲט֖וּ כַמְעִ֣יל בׇּשְׁתָּֽם׃ א֘וֹדֶ֤ה יְהֹוָ֣ה מְאֹ֣ד בְּפִ֑י וּבְת֖וֹךְ רַבִּ֣ים אֲהַלְלֶֽנּוּ׃ כִּֽי־יַ֭עֲמֹד לִימִ֣ין אֶבְי֑וֹן לְ֝הוֹשִׁ֗יעַ מִשֹּׁפְטֵ֥י נַפְשֽׁוֹ׃ לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר נְאֻ֤ם יְהֹוָ֨ה׀ לַֽאדֹנִ֗י שֵׁ֥ב לִֽימִינִ֑י עַד־אָשִׁ֥ית אֹ֝יְבֶ֗יךָ הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ׃ מַטֵּֽה־עֻזְּךָ֗ יִשְׁלַ֣ח יְ֭הֹוָה מִצִּיּ֑וֹן רְ֝דֵ֗ה בְּקֶ֣רֶב אֹיְבֶֽיךָ׃ עַמְּךָ֣ נְדָבֹת֮ בְּי֢וֹם חֵ֫ילֶ֥ךָ בְּֽהַדְרֵי־קֹ֭דֶשׁ מֵרֶ֣חֶם מִשְׁחָ֑ר לְ֝ךָ֗ טַ֣ל יַלְדֻתֶֽיךָ׃ נִשְׁבַּ֤ע יְהֹוָ֨ה׀ וְלֹ֥א יִנָּחֵ֗ם אַתָּֽה־כֹהֵ֥ן לְעוֹלָ֑ם עַל־דִּ֝בְרָתִ֗י מַלְכִּי־צֶֽדֶק׃ אֲדֹנָ֥י עַל־יְמִֽינְךָ֑ מָחַ֖ץ בְּיוֹם־אַפּ֣וֹ מְלָכִֽים׃ יָדִ֣ין בַּ֭גּוֹיִם מָלֵ֣א גְוִיּ֑וֹת מָ֥חַץ רֹ֝֗אשׁ עַל־אֶ֥רֶץ רַבָּֽה׃ מִ֭נַּחַל בַּדֶּ֣רֶךְ יִשְׁתֶּ֑ה עַל־כֵּ֝֗ן יָרִ֥ים רֹֽאשׁ׃
פירוש רש”י
108:2: נָכוֹן לִבִּי. נֶאֱמָן עִמְּךָ: | אַף כְּבוֹדִי. הוּא מַה שֶּׁאֲנִי מְשׁוֹרֵר לְךָ. דָּבָר אַחֵר: אַף כְּבוֹדִי. אַף לְפִי כְבוֹדִי לֹא אֶמָּנַע לְשׁוֹרֵר לוֹ, וְלֹא אֲחַלֵּק לְעַצְמִי כָּבוֹד: 108:3: אָעִירָה שָּׁחַר. דֶּרֶךְ שְׁאָר מְלָכִים, הַשַּׁחַר מְעוֹרְרָם, וַאֲנִי מְעוֹרֵר אֶת הַשַּׁחַר; שֶׁאֲנִי קָם חֲצוֹת לַיְלָה (תהלים קיט:סב), שֶׁהַנֵּבֶל וְהַכִּנּוֹר מְעוֹרְרֵנִי; כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (ברכות ג:): כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד; כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצִי הַלַּיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, וְהוּא מְנַגֵּן מֵאֵלָיו: 108:5: מֵעַל שָׁמַיִם. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר עַד שָׁמַיִם (תהלים נז:יא)? פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (פסחים נ:): כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, כָּאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ: 108:7: וַעֲנֵנִי. שֶׁכָּל עַמְּךָ וִידִידֶיךָ תְּלוּיִין בִּי: 108:8: אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ. שֶׁאֶמְלֹךְ וְיָבֹא הָעֵת וְאֶעֱלֹז בִּדְבָרוֹ (תהלים ס:ח): | אֲחַלְּקָה שְׁכֶם. אֲחַלְּקָה אֶרֶץ אוֹיְבִי לְיִשְׂרָאֵל, שְׁכֶם חֵלֶק כְּמוֹ (בראשית מח:כב) ״שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ״ (וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד): 108:10: מוֹאָב סִיר רַחְצִי. כְּלוֹמַר: עַבְדִּי וְשַׁמָּשִׁי, כִּכְלִי תַשְׁמִישׁ שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ: | עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ. עֲבוֹדָתִי, שֶׁיִּהְיוּ מַלְכֵיהֶם נוֹטְלִין מִנְעָלַי בְּרַגְלִי: | אֶתְרוֹעָע. אָרִיעַ לָהֶם קוֹל לְיָרְאָם מִפָּנַי: 108:11: מִי יֹבִילֵנִי. לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ לִפְשׁוֹט יָד בְּעֵשָׂו בְּעָרֵי מִבְצָרִים, מִי שֶׁנָּחַנִי כְּבָר עַל אֱדוֹם שֶׁהִכִּיתִי בָהֶם ״בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף״ (שמואל ב ח:יג): 109:1: אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ. עַל כָּל יִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר: 109:2: כִּי פִי רָשָׁע. עֵשָׂו: 109:4: תַּחַת אַהֲבָתִי אוֹתְךָ יִשְׂטְנוּנִי: | וַאֲנִי תְפִלָּה. וַאֲנִי מִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ תָּמִיד (מצאתי): 109:5: רָעָה תַּחַת טוֹבָה. שִׁבְעִים פָּרִים אֲנִי מַקְרִיב בְּכָל שָׁנָה בִּשְׁבִיל שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וּמְבַקֵּשׁ לִגְשָׁמִים, וְהֵם מְרֵיעִים לִי: 109:7: בְּהִשָּׁפְטוֹ. לְפָנֶיךָ יֵצֵא מִדִּינְךָ מְחֻיָּב וְרָשָׁע: 109:8: פְּקֻדָּתוֹ. גְּדֻלָּתוֹ, פְּרוֹבוֹשְׁטִיאָ״ה בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים״ (אסתר ב:ג): 109:10: וְשָׁאֲלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם. הַכֹּל יִשְׁאֲלוּ עֲלֵיהֶם: מַה נִּהְיְתָה בִּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי? מִתּוֹךְ קוֹל חוּרְבָּה שֶׁיָּצָא עֲלֵיהֶם: | וְדָרְשׁוּ. מַשְׁמָע: מֵאֵת אֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי נָקוּד חֲטַף קָמַץ, וְכֵן וְשִׁאֵלוּ. מִפִּי אֲחֵרִים הוּא מַשְׁמָע, שֶׁיִּשְׁאֲלוּ אֲחֵרִים עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ לִפְתּוֹר וְשִׁאֵלוּ, מִמִּשְׁקַל חָזָק: יִהְיוּ מְשַׁאֲלִים עַל הַפְּתָחִים: 109:11: יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ. אָדָם הַטּוֹרֵחַ מְחַזֵּר וְלָהוּט לַעֲשׂוֹת דָּבָר, נוֹפֵל בּוֹ לָשׁוֹן מִתְנַקֵּשׁ, כְּלוֹמַר: מֻטְרָף וּמִתְלַבֵּט, כְּמוֹ ״וְאַרְכֻּבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן״ (דניאל ה:ו), וְכֵן ״פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם״ (דברים יב:ל). אַף כָּאן יִהְיֶה הַנּוֹשֶׁה בְּעֵשָׂו אֶת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״ (בראשית כה:כג). לָשׁוֹן אַחֵר: יִהְיֶה הַנּוֹשֶׁה נוֹגֵעַ וְנִקְרָב לְכָל אֲשֶׁר לוֹ, יְנַקֵּשׁ שייטאצופי״ץ בְּלַעַ״ז. יְהִי מִשְׁפַּט הַנּוֹשֶׁה נוֹקֵשׁ וְנִשְׁעָן עַל כָּל מָמוֹנוֹ, וְזֶהוּ יַעֲקֹב הַנּוֹשֶׁה בְּעֵשָׂו אֶת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״ (בראשית כה:כג) מָצָאתִי: 109:13: בְּדוֹר אַחֵר. שֶׁיָּבֹא אַחַר כּוֹרְתוֹ, יִמַּח שְׁמוֹ וְטִבְעוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ זִכָּרוֹן לֹא יִפֹּל עָלָיו בְּפִי הַדּוֹר הַנּוֹלָד בָּעוֹלָם לְאַחַר שֶׁנִּשְׁחַת שְׁמוֹ. שארטרמיר״א בְּלַעַ״ז: 109:14: עֲוֹן אֲבוֹתָיו. עָוֹן שֶׁהֶעֱוָה עַל אֲבוֹתָיו, לְאַבְרָהָם שֶׁגָּרַע חָמֵשׁ שָׁנִים מֵחַיָּיו (בראשית רבה סג,יב), וּלְאָבִיו גָּרַם כִּהְיוֹן עֵינַיִם (בראשית רבה סה,ד-ה): | וְחַטַּאת אִמּוֹ. שֶׁהִשְׁחִית רַחְמָהּ וְשֶׁגָּרַם לְהַעֲלִים יוֹם קְבוּרָתָהּ מִן הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יְקַלְלוּהָ שֶׁיָּצָא מִכְּרֵסָהּ עֵשָׂו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לה:ח) ״וַתָּמָת דְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וְגוֹמֵר אַלּוֹן בָּכוּת״, בִּלְשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחֵר אַלּוֹן, שֶׁאֵבֶל אַחֵר הָיָה לְיַעֲקֹב עִם שֶׁל דְּבוֹרָה, שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ וְהֶעֱלִימוּ מִיתָתָהּ: 109:15: יִהְיוּ. הָעֲוֹנוֹת הָאֵלֶּה נֶגֶד ה׳ תָּמִיד: | וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם. שֶׁל עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו: 109:16: יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד. לַעֲסוֹק בְּאֵבֶל אָבִיו, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב נְזִיד עֲדָשִׁים לְנַחֵם אֶת יִצְחָק (בראשית כה:כט), שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵת אַבְרָהָם (בבא בתרא טז:): | אִישׁ עָנִי. יִשְׂרָאֵל: 109:17: וַיֶּאֱהַב קְלָלָה. קִלְלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּפַר בּוֹ: 109:18: וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה. הִכְנִיס עַצְמוֹ בִּקְלָלָה, וְנוֹחָה לוֹ פְּרִיקַת עֹל הַקָּרְבָּן וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים וְקִלְלַת הָאֻמּוֹת: 109:19: תְּהִי לוֹ. הַקְּלָלָה מַעֲטֶה כְּבֶגֶד (מצאתי): | וּלְמֵזַח תָּמִיד. חֲגוֹרָה, וְכֵן ״וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה״ (איוב יב:כא) אֵזוֹר הַחֲזָקִים פִּתֵּחַ: 109:23: כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ. לְעֵת עֶרֶב: | נִנְעַרְתִּי. לְשׁוֹן תִּשְׁנוֹק וְטֵרוּף וְאֹטֶם כָּאַרְבֶּה שֶׁהוּא נוֹדֵד וְנָע וּמְטֹרָף (ירושלמי ברכות ד.) (מצאתי): 109:29: וְיַעֲטוּ כַמְעִיל. הָעוֹטֶה וְעוֹטֵף כָּל הַגּוּף לְכָל לְבוּשׁ: 110:1: נְאֻם ה׳ לַאדֹנִי. רַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, וַאֲנִי אֲפָרְשֶׁנּוּ כְּדִבְרֵיהֶם: נְאֻם ה׳ לְאַבְרָהָם, שֶׁקְּרָאוּהוּ הָעוֹלָם אֲדֹנִי ״שְׁמָעֵנִי אֲדֹנִי״ (בראשית כג:יא): | שֵׁב לִימִינִי. הִתְעַכֵּב לִתְשׁוּעָתִי וְהִתְחוֹלֵל לַה׳, אֵין יְשִׁיבָה אֶלָּא עַכָּבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ״ (דברים א:מו): | לִימִינִי. לִתְשׁוּעַת יְמִינִי: | עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ. אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו (בראשית יד:א): 110:2: מַטֵּה. לְשׁוֹן מִשְׁעָן, כְּמוֹ ״כָּל מַטֵּה לֶחֶם״ (תהלים קה:טז): | מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה׳ מִצִּיּוֹן. כְּשֶׁתָּשׁוּב מִן הַמִּלְחָמָה וַאֲנָשֶׁיךָ עֲיֵפִים וְרוֹדְפִים, יִשְׁלַח לְךָ ה׳ אֶת מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם לְהוֹצִיא לֶחֶם וָיַיִן (בראשית יד:יז-יח): | רְדֵה. בַּמִּלְחָמָה: | בְּקֶרֶב אוֹיְבֶיךָ. לָבֶטַח: 110:3: עַמְּךָ נְדָבוֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ. כְּשֶׁתֶּאֱסֹף חַיִל לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, יִתְנַדְּבוּ עַמְּךָ וְאוֹהֲבֶיךָ לָצֵאת עִמְּךָ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ (בראשית יד:יד) ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ״ וְלֹא יוֹתֵר, וְעָנֵר וְאֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הִתְנַדְּבוּ מֵאֲלֵיהֶם לָצֵאת לָלֶכֶת אַחֲרָיו בְּעֶזְרָתוֹ: | בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר. זֹאת תִּהְיֶה לְךָ בִּזְכוּת הַדְרַת קְדֻשָּׁה שֶׁהָיָה בְּךָ מִבֶּטֶן אִמֶּךָ, שֶׁהִכִּיר בּוֹרְאוֹ בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים (נדרים לב.): | מֵרֶחֶם מִשְׁחָר. מִשֶּׁנָּפַלְתָּ מִן הָרֶחֶם, כְּמוֹ מְשִׁילִין פֵּרוֹת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב (ביצה לה:), וְאִיכָּא דְּתָנֵי מַשְׁחִירִין: | לְךָ טַל יַלְדוּתֶיךָ. לְךָ יֵחָשֵׁב יַלְדוּתֶיךָ. דַּרְכֵי יֹשֶׁר שֶׁהִנְהַגְתָּ בָּהֶם בְּיַלְדוּתֶיךָ יִהְיֶה לְךָ לְנֹעַם, כַּטַּל זֶה שֶׁהוּא נָעִים וְנוֹחַ: 110:4: נִשְׁבַּע ה׳ וְלֹא יִנָּחֵם. לְפִי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יֵעָנֵשׁ עַל הָאוּכְלוֹסִין שֶׁהָרַג, נֶאֱמַר לוֹ (בראשית טו:א) ״אַל תִּירָא אַבְרָם וְגוֹ׳״. לֹא יִנָּחֵם עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר דִּבֵּר עָלֶיךָ: | אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק. מִמְּךָ תֵּצֵא הַכְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, לִהְיוֹת בָּנֶיךָ יוֹרְשִׁין אֶת שֵׁם אֲבִי אָבִיךָ הַכְּהֻנָּה וְהַמַּלְכוּת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ: | דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק. יוֹ״ד יְתֵרָה, כְּמוֹ ״רַבָּתִי עָם״ (איכה א:א). עַל דִּבְרַת מַלְכִּי צֶדֶק – עַל פְּקֻדַּת מַלְכִּי צֶדֶק. אַתָּה כֹהֵן. יֵשׁ בְּמַשְׁמָע כֹּהֵן – כְּהֻנָּה וּשְׂרָרָה, כְּמוֹ ״וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ״ (שמואל ב ח:יח): 110:5: אֲדֹנָי. אֲשֶׁר הָיָה עַל יְמִינְךָ בַּמִּלְחָמָה: | מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים. אֶת אַרְבָּעָה מְלָכִים הוּא יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת, זוֹ הִיא בְּשׂוֹרַת בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ עַל מִצְרַיִם: ״וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי״ (בראשית טו:יד): 110:6: מָלֵא גְוִיּוֹת. אֲסִיפַת פְּגָרִים, מָלֵא לְשׁוֹן אֲסִיפָה כְּמוֹ ״קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא״ (ירמיהו יב:ו), ״אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים״ (ישעיהו לא:ד). וְהֵיכָן דָּן מָלֵא גְוִיּוֹת? ״אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם״ (שמות יד:ל): | מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה. זוֹ הִיא דֻּגְמַת נְבוּאַת ״מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע״ (חבקוק ג:יג) – רֹאשׁ פַּרְעֹה, שֶׁהָיָה רֹאשׁ וְשַׂר עַל אֶרֶץ גְּדוֹלָה וַחֲשׁוּבָה עַל כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ״ (תהלים קה:כ) – שֶׁהָיוּ כָּל הָאֻמּוֹת תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת מִצְרָיִם: 110:7: מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה וְגוֹ׳. מִנִּילוּס הַנָּהָר בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתוֹ הָיְתָה אַרְצוֹ שׁוֹתָה וְלֹא הָיְתָה צְרִיכָה לְמֵי גְשָׁמִים, עַל כֵּן הָיָה מֵרִים רֹאשׁ וּמִתְפָּאֵר ״לִי יְאוֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״ (יחזקאל כט:ג). עִנְיָן אַחֵר יֵשׁ לְפָרֵשׁ הַמִּזְמוֹר הַזֶּה בְּדָוִד: | (א) נְאֻם ה׳ לַאדֹנִי. עַל עִסְקֵי אֲדוֹנִי שָׁאוּל, כְּשֶׁהָיִיתִי נִרְדָּף מִפָּנָיו: | לַאדֹנִי. עַל אֲדוֹנִי, כְּמוֹ ״וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות יד:ג), ״וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ״ (בראשית כו:ז): | שֵׁב לִימִינִי. הִתְעַכֵּב וְהַמְתֵּן לִישׁוּעָתִי: | (ב) מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה׳ מִצִּיּוֹן. מַעֲשִׂים טוֹבִים הַמְצֻיָּנִין בְּיָדְךָ. דָּבָר אַחֵר: עוֹד תִּמְלֹךְ בְּצִיּוֹן, וְשָׁם יְשֻׁלַּח לְךָ מַטֵּה עֹז, וְאָז תִּרְדֶּה בְּקֶרֶב אוֹיְבֶיךָ: | (ג) עַמְּךָ נְדָבוֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ. עַם יִשְׂרָאֵל יִתְנַדְּבוּ לְעֶזְרָתְךָ בְּיוֹם שֶׁתַּעֲשֶׂה חַיִל, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ (דברי הימים א יב:כא) שֶׁהָיוּ נִקְבָּצִים עָלָיו מִכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט ״בְּלֶכְתּוֹ אֶל צִקְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה וְגוֹמֵר״ ״וּמִן הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִד וְגוֹמֵר״ (שם;ט): | בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר. בִּשְׁבִיל הַדְרַת קְדֻשָּׁה שֶׁהָיֳה בְךָ מִנְּעוּרֶיךָ: | לְךָ טַל יַלְדוּתֶךָ. יַלְדוּת טוֹבָה וּפֶרֶק נָאֶה שֶׁהָיָה בְּךָ, תִּהְיֶה לְךָ כַּטַּל שֶׁהוּא נָעִים וְעָרֵב, וְתַעֲשֶׂה לְךָ פֵּרוֹת לְהַצְלִיחֲךָ: | (ד) נִשְׁבַּע ה׳ וְגוֹ׳. שֶׁהַמַּלְכוּת תְּהֵא שֶׁלְּךָ עוֹלָמִית: | אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם. וְאֵיזוֹ מִן הַכְּהֻנּוֹת? כְּהֻנָּה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכְּהֻנַּת מַלְכִּי צֶדֶק, וְזֶהוּ הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכְּהֻנָּה גְּדוֹלָה בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת (אבות ו:ה): | עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק. לְמַעְלָה מִכְּהֻנַּת מַלְכִּי צֶדֶק שֶׁהָיָה ״כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״ (בראשית יד:יח), וְאִם תֹּאמַר: אַף הוּא מֶלֶךְ הָיָה, מְלוּכַת מַלְכִּי צֶדֶק אֵינָהּ מְלוּכָה חֲשׁוּבָה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל: | (ה) אֲדֹנִי. יִהְיֶה תָּמִיד עַל יְמִינְךָ לְהוֹשִׁיעֲךָ: | אֲשֶׁר מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים. שֶׁנִּלְחֲמוּ עִם אַבְרָהָם (בראשית יד:טו) וְעִם יְהוֹשֻׁעַ (יהושע י-יב) וְעִם בָּרָק (שופטים ד-ה): | (ו) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת. וְעוֹד בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ בִּנְךָ יָדִין בְּאוּכְלוּסֵי סַנְחֵרִיב קִבּוּץ פְּגָרִים מֵתִים, וְיִמְחַץ בְּסַנְחֵרִיב שֶׁהוּא רֹאשָׁהּ שֶׁל נִינְוֵה וְאַשּׁוּר שֶׁהִיא אֶרֶץ רַבָּה, אֲשֶׁר מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ הָיָה שׁוֹתֶה, שֶׁנִּתְפָּאֵר שֶׁשָּׁתוּ אוּכְלוּסָיו מִימֵי הַיַּרְדֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו לז:כה) ״אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם וְאַחֲרִיב וְגוֹ׳״: | (ז) עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ. הָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ וּמִתְפָּאֵר בְּגָדְלוֹ:
פירוש רד”ק
108:1: שיר. זה המזמור נכתב רובו במזמור ס’ ושם כתוב כי נאמר זה המזמור בהצותו את ארם נהרים שם פירשנוהו. ושנה אותו הנה לא ידענו למה, ואפשר כי שם נאמר על הענין שזכר ועתה אמר אותו על העתיד ליכך לא זכר בזה מאותו ענין המלחמ’ דבר, והפסוקי’ אשר שנה בזה שנאמרו באותו המזמור נכון פירושם על קיבוץ הגליות שישובו ישראל למקומם כמו ששבו אל המקומות אשר לקחו מהם מלכי ארם ומה שזכר בפרט אלה המקומות שכם וסכות וגלעד, וזר מן השבטים מנשה ואפרים. לפי שמלכות יוסף תשוב לעתיד תחת מלך יהודה: ומה שזכר מואב פלשת וארם, ואינם במקומותם לימות המשיח שכבר גלו כל האומות ונתערבו אלה באלה ואין היום גוי מיוחד אלא ישראל לבדם רוצה לומר המקומות שהיו בהם מקדם אלו האומות. והנה זה המזמור כולו נאמר פעמים כי מתחילת המזמור עד למען יחלצון ידידיך הוא במזמור נ”ג ומן למען יחלצון ידידיך עד סוף המזמור הוא במזמור ה’, אלא שיש ביניהם שינוי מעט במלות שונות והענין אחד, והנה הקודמים נאמרים על דוד עצמו וזה המזמור נאמר על ימות המשיח. ואמר המזמור על לשון בני הגלות ועל לשון מי שהוא מזרע דוד שתהיה לו המלוכה: 108:2: אמר נכון לבי אלהים. אף על פי שאני בגלות זה כמה שנים לו נואשתי מן הגאולה אבל לבי נכון בטוב האל שיגאלני ואז אשירה ואזמרה: ומלת אלהים. היא קריאה: | אף כבודי. הנפש תקרא כבוד כי היא כבוד הגוף: והנה טעם אשירה. בפה, ואזמרה. בכלי: | ואף. נפשי תזמר בעצמה במחשבות השכליות: ויש לפרש אף כבודי. דבק עם עורה ראש הפסוק: 108:3: ויהיה טעם עורה. לשנים אל הכבוד ואל הנבל, וכן אמר במזמור האחר עורה כבודי עורה הנבל וכנור: | עורה. על דרך משל, שיעור הנבל מעצמו, ה”א הנבל ה”א הקריאה: | אעירה שחר. יאמר עורה הנבל ועורה הכינור בעת שאעיר אתכם לזמר בכל שחר ושחר. או פירושו בעת שאעיר עצמי משנתי בשחר להודות שמך בהם אומר להם עורה: 108:4: אודך. במזמור אחר פירשנו בעמים בלאומים במשפחות ישראל ובזה נפרשנו בכל העמים כי כל העמים ילוו לירושלים בעת הגאולה: | בלאומים. הלמ”ד שורש מן ולאום מלאום יאמץ, והלמ”ד רפה להקל וראויה להדגש: 108:5: כי. במזמור אחד אמר כי גדול עד שמים שאמרו דוד על עצמו וזהו שאמר על ישועת ישראל אמר מעל שמים כי החסד יותר גדול שיוציא עם אחד מעמים רבים אע”פ שנשקעו בגלות והוא יוציאם מתחת ידם ולא עוד אלא שהם עצמם יביאום אל ארץ ישראל בכבוד גדול בצבים ובפרדים ובכרכרות, זה החסד הוא גדול עד מאד שראוי לומר עליו גדול מעל שמים: ואמר ועד שחקים אמיתך. ולא אמר מעל שחקים כמו שאמר על חסד מעל שמים לפי שאמת אינו דבר יתר אלא דבר הראוי לו לעשות זה כי כן הבטיחנו על כל פנים יגאלנו ומה שהבטיח לנו ראוי לקיים דברו וזהו אמת, ואם נצא בעצמינו דברו יהיה קיים אבל שנבא בכבוד גדול עד שיהיה לנו מה שנאמר והיו מלכים אומניך וגו’, ושאר הנחמות הכתובות עלינו זהו החסד הגדול ואם תאמר גם זה הוא אמת כיון שהבטיחנו בו יתכן לפרש כי לא הבטיחנו בזה הדבר גדול אלא אם כן נהיה זכאים, אבל גאולתינו על כל פנים תהיה בזמנה בין זכאים בין חייבים אלא שאם נהיה זכאים יחיש עתה: 108:6: רומה. על דרך משל כאילו בימי הגלות אינו רם על שמים למשול על שונאיו להוכיחם: | ועל כל הארץ כבודך. פירוש להראות על כל הארץ כבודך: 108:7: למען יחלצון ידידיך. מן הפסוק הזה עד סוף המזמור מפורש שם במזמור האחר עם מה שפירשתי במזמור הזה: 109:1: למנצח. המזמור חברו דוד בברחו מפני שאול והרבה מישראל שהיו מדברים עלו אל שאול: ואמר אלהי תהלתי אל תחרש. כלומר כי בך אני מתהלל לא כאותם האנשים שהם מתהללים בדעתם ואליך אני קורא שלא תחרש, לאשר עושים לי הרשעים: 109:2: כי פי רשע ופי מרמה. ופי איש מרמה הם פתחו עלי פיהם הרע ודברו אתי כשאני רואה אותם: | לשון שקר. שמראים עצמם שהם אוהבים אותי והנה פיהם ולשונם מרמה ושקר: 109:3: ודברי. ובדברי שנאה שמדברים עלי לפני שאול באותם דברים סבבוני ונלחמו עמי כי מפני דבריהם נלחם עמי וסובב עלי ללכדנו: | וילחמוני. כמו וילחמו עמי חנם כי אני לא הריעותי להם: 109:4: תחת. אני הייתי אוהב אותם והם ישטמוני: | ואני תפלה. ואני איש תפלה כלומר הם אנשי המלחמה עלי ואני איש תפלה הייתי עליהם, ואדוני אבי ז”ל פי’, ואני אין בידי כי אם תפלה לאל שיצילנו מידם: 109:5: וישימו. תחת טובה שעשיתי עמהם ישימו הם עלי רעה: | ותחת אהבתי. שהייתי אוהב אותם ישימו עלי שנאה: 109:6: הפקד עליו רשע. אדם רשע ישלוט בו: | ושטן יעמוד על ימינו. מלאך שטן יעמוד על ימינו לשטנו, כלומר שיהיה לקללה כל מה שיעשה ואמר בלשון יחיד על ראש הרשעים השונאי’ אותו והוא דואג האדומי: 109:7: בהשפטו. אם יהיה לו משפט על שום אדם יצא רשע במשפטו כלומר שיתחייב בדין: | ותפלתו תהיה לחטאה. כשיתפלל על עצמו לא תחשב לו התפילה זכות אלא חטאה וחובה, או פירוש לחטאה כמו אל השערה ולא יחטיא כלומר שלא תקובל תפלתו: 109:8: פקודתו. הדבר שיה פקיד עליו והוא ממונו או אשתו: 109:9: יתומים. קטנים וכן אשתו אלמנה בימי נעורים: 109:10: ושאלו. מהפעל הכבד: אמר ינועו בניו. אילך ואיל לשאול פת לחם: | ודרשו מחרבותיהם. ודרשו מזונם מחרבותיהם, כלומר שיהיו בתיהם חרובות ומתוכם ידרשו לבני אדם העוברים, כלומר ינועו לשאול וגם כשיהיו בחברתיהם יצטרכו לשאול: ומלת ודרשו. נקראת בקמ”ץ רחב כמו ושמרו דרך ה’, כן קבלנו קריאתה. ובספר הלולים אשר בטולוטילא כתוב עליו במסרה לית כוותיה חטף, וכן כתב הנגיד שמצא אותו במסרה כן שהוא חטף ולקריאה הזאת תהיה המלה צווי, כמו חרבו מאד, ולזאת הקריאה לא אמצא פירושו נכון, ואפשר לפרש המלה לזאת הקריאה כן כשינועו בניו לשאול אם יתמהו בני אדם עליהם לרוב הממון שיה לאבותיהם תהיה תשובתם, דרשו מחרבותיהם ותמצאו מה קרה להם כי מרוב חסרון שבו בתיהם חרבות: 109:11: ינקש נושה. יאבד המלוה לכל אשר לו, כלומר שיבא לקחת נשיו ממנו, ויבוזז כל אשר לו: וטעם מלת ינקש. ישים מוקש, כי נוקש ויקש ענין אחד: 109:12: אל. לפי שאמר שינועו בניו לשאול פת לחם שלא ימצאו מי שימשוך לו חסד לבניו בעבורו, ולא ימצא יתומיו חונן: 109:13: יהי אחריתו להכרית. פי’ בנו יהרג שלא ישאר ממנו זכר: וזהו שאמר בדור אחר ימח שמם. בדור שלישי ימח שם האב והבן לפיכך אמר שמם: 109:14: יזכר עון אבותיו אל ה’. שיפקדנו לו: וכן חטאת אמו אל תמח. אלא יזכר לבנה: 109:15: יהיו. העון וחטאת כמו שאמר, וכפל ענין לחזק: 109:16: יען אשר לא זכר. כל ימיו היו בעון ולא זכר פעם אחת לעשות חסד: | ונכאה לבב למותת. נכאב לבב מרוב צרות ורדפו הרשע הזה למותת אותו. ודוד אמר על עצמו עני ואביון ונכאה לבב: 109:17: ויאהב קללה. והוא אהב זה שאקללהו ולא חשש לקללתו: | ותבואהו. עבר במקום עתיד כי כן דרך המקרא ובדברי נבואה ברוב: | ולא חפץ בברכה. שאברכהו אם ייטיב לי: 109:18: כמדו. כלבושו כלומר שיהיה מעוטף בקללה: וכן ותבא כמים בקרבו. שאדם שותה: | וכשמן בעצמותיו. שאדם מושח בו גופו לכאב העצמות שתקבא המשיחה בעצמות כן תבא בו הקללה: 109:19: תהי. ועוד כפל הענין לחזק: | ולמזח. חגורה, כך יחגור הקללה כמו שיחגור אדם המזח: 109:20: זאת. תהיה שכר פעולתם שעשו לי, וכן לא תלין פעולת שכיר אתך שכר פעולתו: 109:21: ואתה. הם שוטני ודוברי רע על נפשי ואתה עשה אתי למען שמך, ואם אינני ראוי לכך, עשה למען שמך אשר בטחתי בו: | כי חסדך הצילני. טוב חסדך שעם הכל יהיה טוב עמי להצילני: 109:22: חלל. חציו קמץ וחציו פתח והוא פעל עבר והוא בודד, כלומר לבי נהרג בקרבי מרוב צרותי: 109:23: כצל כנטותו. כמו בכ”ף שנוטה הצל מהרה כן נטיתי ונהלכתי כלומר הלכו ימי מהרה בלא חמדה: | ננערתי כארבה. בנטותי ממקום למקום כמו הארבה שאין לו קן וננער מגדר לגדר כן אני אין לי ושב בטח במקום אחד כי כשידעני שאול במקום רודף אחרי ואני בורח וכן ממקום למקום: 109:24: ברכי כשלו מצום. שהיה מתענה בברחו כדי שיראה האל בעניו וירחם עליו ותשש כוחו ולא יכול ללכת: | כחש משמן. מהשומן שהיה בשרי מקדם, עתה כחש בשרי מאותו השומן מן הצום ומן הדרכים: 109:25: ואני. כשהיו רואים אותי כחוש ומעונה היו מבזים ומחרפים אוי ומניעים ראשם עלי: ולכן 109:26: עזרני. כחסדיך, כמו שחסדך עם שאר בני אדם וכן היה עמי פעמים רבות כן עתה תושיעני: 109:27: וידעו. ידעו הכל כי זאת התשועה מידך היא לי ואתה עשית לא בחילי ולא בכחי: 109:28: יקללו המה. אם הם מקללים אותי איני חושש לקללתם כיון שתברכני אתה: | קמו ויבושו. הם קמו עלי יבושו ממחשבותם עלי שלא תקיים ועבדך ישמח: 109:29: ילבשו. כשיראו שלא תעלה מחשבותם ילבשו כלימה: | כמעיל. המ”ם רפה: 109:30: ואז אודה. אודך כשתצילני ואהללנו בפי בתוך רבים, כדי שידעו כולם כי מאתו היתה לי תשועה ויהיה בטחונם בו: 109:31: כי. כן הוא עם הבוטח בו שהוא אביון ואין לו כח להנצל, הוא יעמוד לימינו לעזרו ולהושיעו מהרשעים שהיו שופטים נפשו וחושבים להמיתו: 110:1: לדוד. זה המזמור פרשוהו רבותינו זכרונם לברכה על אברהם אבינו כשיצא להלחם עם הארבעה המלכים ופירושו אתה כהן לאל עליון כי היתה כהונה ראוי לצאת משם שהוא מלכי צדק, והוא כהן לאל עליון אלא לפי שהקדים בברכתו אברהם לאל לעיון נטל הקב”ה הכהונה ממנו ונתנה לאברהם, שנאמר אתה כהן לעלם על דברתי מלכי צדק על הדבר שדיבר מלכי צדק, והנכון לפי דרך הפשט לפרש המזמור על דוד שאמרו אחד מן המשוררים עליו, ולמ”ד לדוד פירושו בעבור כלמ”ד אמרי לי אחי הוא: ואמר נאם ה’ לאדוני. כלומר אמר האל יתברך לאדוני לדוד שב לימיני (שב והמתין עוד זמן מה לשאול המלך שבא משבט בנימין בשתתמלא סאתו) כמו שכתוב כי אז יצא לפניך כלומר שב והיה בהבטחה לימיני כי תעזרך ולא אשקיט, עד אשית אויביך (שאול המלך) הדום רגליך: 110:2: מטה. כי באותו הפרק כיבש דוד ציון בתחילת מלכותו ואמר המטה והמשען שתעוז בו מציון החל האל יתברך לשלחו אליך שהיה מבצר חזק מאד ונתנו אלהים בידיך: מעתה רדה. למשול בקרב אויביך לא תירא מהם: ואמר בקרב. כלומר אין צריך לומר בערי פלשתים הסמוכות לארץ ישראל שתמשול עליהם אלא אפילו בקרב ארצם תמשול: ויש מפרשים אמר מציון. לפי שהכבוד שוכן בציון: 110:3: עמך. ביום שעשית חיל להלחם בהם באו עמך אליך בנדבה: | בהדרי קדש. בירושלים שהוא הדרת קדש, שנקראת אדמת קדש, והדרי ענין הדר ויופי, והדרי לשון רבים מן הדר כי בדברים רבים היא טובה: | מרחם משחר לך טל ילדותך. יום שיצאת מרחם ונולדת אותו השחר לך היה כלומר לטובתך ואותו טל ילדותך אותו הטל שירד כשנולדת לך היה מבטן יצאת למלכות וטל ברה לך היה באותו השחר: 110:4: נשבע. דברו הוא שבועתו: | אתה כהן. מלך ונגיד, כמו ובני דוד כהנים היו: ואמר לעולם. כי שאול לא היה מלך לעולם: | על דברתי מלכי צדק. ולמה בחרתיך מלך לעולם על דבר שאתה מלך צדק ויו”ד דברתי ויו”ד מלכי נוספות: 110:5: אדני. הוא על ימינך כשנצחת המלחמות: | מחץ ביום אפו מלכים. והוא מחץ על ידך מלכי הגוים הבאים להלחם עליך: | ביום אפו. כלומר אותו היום היה חרון אפו עליהם ורצונו עמך: 110:6: ידין. ועשה דין ומשפט בגוים עד שמקום המלחמה מלא גויות כלומר פגרים מתים: | מחץ ראש על ארץ רבה. מחץ על ארץ ראשים רבים, וראש שם כלל ורבה גם כן כמו בסוד קדושים רבה: ויש מפרשים רבה. רבת בני עמון ועל אותה המלחמה אמר זה הפסוק: 110:7: מנחל. כל כך הפיל חללים עד שהלך נחל מדמם: ואמר ישתה. על דרך משל: | על כן ירים ראש. על כן כשנצח כל אויביו הרים ראש על כולם, ויעש דוד שם בשובו מהכותו את ארם נהרים בגיא מלח וגומר:
פירוש מלבי”ם
108:1: שיר מזמור לדוד, המזמור הזה הוא לקוח משני מזמורים שכבר נאמרו, מן פסוק ב’ עד פסוק ז’ נאמר בסוף מזמור נ”ז בברחו מפני שאול במערה, שהיה בתכלית היאוש ונושע פתאום, והתעורר כבודו ואור שחרו, ומן פסוק ז’ עד סוף המזמור הוא סוף מזמור ס’ ששם ספר ג”כ שכלל ישראל היו בתכלית היאוש, ונדמה להם שה’ עזבום ופתאום נושעו, ואח”כ חבר שני הענינים למזמור בפני עצמו לזמר לה’ על תשועת היחיד ועל תשועת הכלל, ולזכור על ידו הנס שנעשה לו ושנעשה לעמו, ופרטי פרושי הכתובים כתבנו למעלה במקומות הנזכרים, עיי”ש: 109:1: למנצח, פי’ הרד”ק שחבר זה המזמור בהיותו נרדף מפני שאול ורבים דברו עליו לשון הרע ומבקשים עלילות להמיתו, אלהי תהלתי, אתה הגורם תהלתי ושבחי, ולכן אל תחרש מלריב ריבי: 109:2: כי פי רשע, בצד אחד פתחו פה ברשע להמיתני חנם, ובצד אחד פתחו פה במרמה, ומפרש פה מרמה כי דברו אתי לשון שקר, שבעת דברו אתי דברו במרמה כאלו הם אוהבי, ופה רשע כי דברי שנאה סבבוני, כי שלא בפני סבבוני דברי שנאה לדבר עלי לשון הרע, ועי”כ ילחמוני חנם להמית אותי: 109:4: תחת אהבתי אותם, הם ישטנוני, ותחת אשר אני תפלה, מתפלל בעדם וישימו, נגד מה שאני תפלה, ישימו עלי רעה תחת טובה, ונגד אהבתי ישימו שנאה תחת אהבתי: 109:6: הפקד, שהם אומרים להפקד עלי שופט רשע לשפטני, ושטן יעמד על ימינו לקטרג עלי בעת המשפט, ועי”כ בהשפטו יצא רשע וחייב בדין, ר”ל ששאול ישפטני ברשע, והם יקטרגו עלי, וישפטני משפט מות, ותפלתו תהיה לחטאה שהיה המנהג להתחנן לפני השופט לבקש חסד, אומרים שגם תפלתו תהיה לחטאה ולא תתקבל: 109:8: יהיו, וחוץ מזה יקללו אותי קללה נמרצת, וזה נוסח הקללה יהיו ימיו מעטים ועוד בחייו יקח אחר פקודתו, המשרה שהוא ממונה עליו מה שהיה שר ופקיד על החיל, ימנה אחר במקומו: 109:9: יהיו בניו יתומים, ר”ל שלא ימצא מרחם אותם לקבלם אל ביתו להיות להם כאב, עד שישארו יתומים, וכן אשתו תשאר אלמנה, ואין מאסף אותה הביתה: 109:10: ונוע ינועו בניו, תחלה יבושו לשאול לחם בעירם וינועו למקום שאין מכירים אותם לשאול לחם, ואח”כ יסירו מסוה הבושה מעל פניהם ושאלו ודרשו לחם מחרבותיהם, מבתיהם שהם חרבות ילכו בעיר לשאול לחם: 109:11: ינקש, לא ימצא עזר לבניו ע”י ירושת אביהם כי כל אשר לו יזמין עליו הנושה מוקשים לתפסו, עד שזרים יבוזו יגיעו, ולא ישאר לו מאומה להוריש לבניו: 109:12: אל, ולא ימצאו עזר ע”י החסד שעשה אביהם לאחרים שהוא יגמול בחסד הזה לבניו, כי לא יהיה לו מושך חסד ליתומיו, וכן לא ימצא עזר מצד החנינה כי לא יהיה חונן ליתומיו: 109:13: יהי, עד שגם אחריתו שהם בניו הבאים אחריו, יהיו להכרית, עד שבדור אחר כבר ימח שמם, ולא יהיה שארית מהם יזכר, וגם חוץ מזה יזכר עון אבותיו אל ה’, שמצד זה יכרית כל המשפחה, עד כאן ספר הקללה שקללוהו שונאיו, עתה מתחיל להשיב קללתם אל חיקם, אומר יען אשר האויב המקלל לא זכר עשות חסד, ואיש עני ואביון ונכאה לבב רדף למותת, לגמר מיתתו, שזה נגד מ”ש תחלה שהשתדלו ששאול יהרגנו: 109:17: ויאהב, וחוץ מזה אהב קללה שהיא הקללה הנזכר שקלל אותו בדיני שמים, לכן ותבואהו תבא הקללה עליו, והגם שאנכי אשיג ברכה תחת קללתו לא יהיה לו חלק בה, כי הוא לא חפץ בברכה לכן ותרחק ממנו: 109:18: וילבש קללה כמדו, ר”ל שיהיה הלבוש מכוון למדתו הקללה שמדד על דוד יהיה מכוון למדתו, וחוץ ממה שילבש הקללה מבחוץ תבא גם כמים בקרבו, בענין שיהיה מקולל מבחוץ ומבפנים, וגם תבא כשמן בעצמותיו שתבלע בעצמותיו: 109:19: תהי, מוסיף שלא לבד שתהיה כלבוש הנמדד למדתו, תהיה הקללה כבגד רחב וארוך אשר יעטה בו על כל בגדיו מלמעלה, ר”ל שתהיה בפרסום ובשפע רב, ולמזח, המזח הוא החגור שבו חוגרים על בגדים הארוכים להגביהם כמדת גופו, במה שהקללה ארוכה מגופו וצריך מזח להגביה הבגד למדת הגוף, תהיה הקללה עצמה כמזח שיחגור בה לכוין הקללה אל מדתו: 109:20: זאת פעולת שוטני מאת ה’, ר”ל זאת ראוי להם, א. מצד פעולתם שעשו רע בפועל ורצו להרגני, ב. מצד הקללה, שעל זה אמר והדוברים רע לקלל את נפשי: 109:21: ואתה ה’ אמנם אתה תעשה אתי טובה מצד שני ענינים, א. למען שמך שנקרא עלי שמשחתני למלך ויהיה חילול השם, ב. מצד החסד כי טוב חסדך, ומצד שמך תעשה אתי נפלאות וטובות, ומצד החסד עכ”פ הצילני: 109:22: כי עני, נגד מ”ש וירדף איש עני ואביון ונכאה לבב, אמר שאני עני ואביון וגם נכאה לבב כי לבי חלל בקרבי: 109:23: כצל כנטותו, בעת ינטו צללי ערב שקרוב היום להשתקע, כן נהלכתי שאני קרוב למות, ננערתי כארבה, הננער ע”י הרוח ממקום למקום כן אני נע ונד: 109:24: (כד-כה) ברכי, וגם אין לך להעניש אותי על עונותי, כי ברכי כשלו מצום ובשרי כחש מרוב התענית והתשובה, הגם שהם מחרפים אותי ע”ז ויניעון ראשם: 109:26: עזרני מצד שאתה ה’ אלהי, ויותר הושיעני שהתשועה היא יותר מן העזר, וזאת תעשה כחסדך, שהחסד לא ישקיף על זכות המקבל: 109:27: (כז-כח) וידעו, עד שידעו שהתשועה אינה טבעיית רק שהיא מיוחדת לידך וכחך, וגם שידעו כי אתה עשית שיקללו המה, שגם קללתם שקללו אותי עשית אתה שיקללו כדי שאתה תברך, ועי”כ קמו ויבושו אחר שבקללתם הסבו לי ברכה, ועבדך ישמח כי היה הקללה לברכה: 109:29: ילבשו שוטני כלמה, הכלימה היא מאחרים, והבושה היא מעצמו, והלבוש היא מלמטה, והמעיל עוטה בו מלמעלה, וא”כ הדרך הוא שלובש בושה ועוטה כלמה, ודוד בקש בהפך שילבשו כלמה ויעטו בושה, ר”ל שלא תהיה הכלימה כמעיל שהוא מלמעלה על חיצונית הבגדים, ר”ל כדבר הבא מבחוץ שיצוייר שמכלים על לא דבר, רק יהיה כלבוש המכוון לגופו וקרוב אליו, כי תהיה כלימה אמתיית מכוונת למדתם, וכן הבושה לא תהיה כבגד פנימי שאינו מתראה רק אל הלובש, רק כמעיל שתראה בשתם בגלוי: 109:30: אודה, עי”כ אודה ה’ מאד, כי הניצול מן הרעה מודה רק על ההצלה, אבל לא על הרעה, שיותר טוב היה שלא היה הרע ולא הצטרך אל ההצלה, אבל אחר שהרעה היתה הסבה אל הטובה, א”כ אודה מאד גם על הרעה, וע”י שידעו כי ידך זאת בתוך רבים אהללנו כי רבים ישיגו תהלתו: 109:31: כי יעמוד, שיראו שאין האביון נעזב אל המקרה, וגם בעת שעומד לפני שופטי נפשו, המבקשים להמיתו דרך משפט, כמ”ש בהשפטו יצא רשע, ה’ עומד לימינו לזכותו ולהגן עליו: 110:1: לדוד מזמור הוסד על המלחמה שערך על רבת בני עמון, שדוד עצמו לא יצא אל המלחמה רק שלח את יואב ושרי הצבא, והיה שלא כפי הראוי בזה כמו שבארתי (ש”ב י”א) ובעת ההיא קרה לו ענין בת שבע, שחשבו רבים שיענש דוד וידחה מן המלוכה ולא יצליח עוד, ושם מבואר שיואב לכד את עיר המים שנקראת ג”כ עיר המלוכה, כי נחל מים היה בחלק העיר הזאת שסבב את העיר והספיק לה מים, והיה קשה לכבשה, ושם ישבו מלכי בני עמון תמיד, ואז הודיע אל דוד והלך דוד עצמו לשם וכבש כלל העיר, ואת העם העביר בחריצי הברזל ובמלבן - נאום ה’ לאדני, המשורר אומר בשביל דוד שא”צ שיצא מרושלים למלחמה, כי ה’ אמר אליו שב לימיני, יצייר שכסא דוד הוא כסא ה’ כמ”ש וישב שלמה על כסא ה’ למלך, כאלו ה’ יושב על כסא ההנהגה להנהיג את ישראל בהשגחה מיוחדת, כמלך המנהיג את עמו, ודוד יושב על כסא המלוכה לימינו, ובאשר היושב על הכסא צריך הדום לרגליו, א”ל ה’ כי את אויביך אשית שיהיו הדום לרגליך והם יהיו: 110:2: מטה, ר”ל לא אתה תלך בעצמך למלחמה, רק ה’ ישלח מציון את מטה עזך ששהם מחנותיך, שבהם תרדה בקרב אויביך, ומפרש מי הוא המטה עז? הם עמך, אמר יתנדבו נדבות לעלות לצבא ביום חילך, בהדרי קדש מרחם משחר לך טל ילדותך, ר”ל והגם שאתה חטאת בבת שבע, מ”מ יעמד לך טל ילדותך היינו המעשים טובים שעשית בילדותך יהיו כטל לך להפריח את כבודך, ומציין שהטל הזה יצא בהדרי קדש, כי נמשח בילדותו בשמן משחת קדש, וזה יהיה כטל לו, כמ”ש כשמן הטוב היורד על הזקן כטל חרמון שיורד על הררי ציון, והנה הטל יבא בעת בקיעת השחר, ואז יוליד השחר את הטל, ובזה צייר במליצה שהטל יצא מרחם משחר והיינו מרחם השחר, והנמשל שטל ילדותו נולד בעת התחיל האור שלו להבקע, כמ”ש וכאור בקר יזרח שמש, שהוא משל על צמיחת המלכות שנמשל לצמיחת השחר, ואז פרח טל ילדותו בהדרת קדש ונמשח בשמן, וטל זה יעמוד לו גם עתה: 110:4: נשבע, עד שמה שנשבע ה’ לתת לך את המלוכה לא ינחם ע”ז ע”י החטא, ומפרש מה היה השבועה, ה’ נשבע שאתה כהן לעולם על דברתי אתה מלכי צדק! קורא את דוד בשם מלכי צדק, ע”ש המלך הראשון שהיה בירושלים, כמ”ש ומלכי צדק מלך שלם, (כי כן היה שם מלכי ירושלים מקדם), והוא היה כהן לאל עליון, ועל מליצה זאת אמר שאתה תהיה כהן לעולם, ואחר שתפס שם כהן אמר על דברתי שתהיה כהן על הדבור שלי דהיינו על המקדש והדביר, גם הזכירו בשם מלכי צדק לאמר כי צדיק הוא בעיניו ונשאר בצדקתו כי מחל חטאו: 110:5: ה’, עתה מצייר העת שנכבשה עיר המלוכה שהיא עיר המים, ודוד יצא בעצמו מירושלים אל המלחמה, שאז אינו יושב על הכסא לימין ה’, רק הולך למלחמה וה’ על ימינך לעזרך במלחמה, עתה ה’ על ימינך, ה’ אשר מחץ ביום אפו מלכים שכבר כבש לפניך את עיר המלוכה ומחץ את המלכים שבה, ועתה: 110:6: ידין בגוים מלא גויות, ה’ ידין בגוים של בני עמון לפוצץ הגויות להעבירם בחריצי הברזל, מחץ ראש, אחר שכבר מחץ הראש על ארץ רבה, ר”ל עיר המלוכה שהיא ראש המדינה והמלך שהוא ראש העם כבר נמחץ, ויאמר במליצה אחר שכבר נמחץ הראש נשארו הגויות בלא ראש, ר”ל העם בלא מלך, וידין את העיר שהיא מלא גויות גופים בלא ראשים: 110:7: מנחל, מבאר מי הוא הראש? היא עיר המים היא ראש של רבה, אחר שהראש ישתה מנחל בדרך ר”ל ששם היה הנחל שממנו שתו מים, על כן ירים ראש, על כן היה חלק זה לראש והתרומם על הגויה שהיא יתר המדינה, וכשמחץ הראש הזה השותה מן הנחל נשארו רק גויות ופגרים מתים:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | דוד מנהיג עם ישראל ומתפלל לנצחון — “בעזרת ה’ נעשה חיל” בשעת מלחמה
- אפיון - בחירה ודחייה | תהלים קט — קללת האויב; ה’ יבחר בעני ובמסכן על פני הרשע
הערות
מילה נדירה: וְ/דוּמָה (Strong’s H1746) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,ישעיהו,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
קח — מזמור קרב ותקווה (מאחד חלקים מנז וס). קט — “אל חרשתי” — זעקה על רשע ובקשת נקמה (מזמור לשוני-פורמלי). ק — “נאם ה’ לאדוני שב לימיני” — נבואה מסתורית על “אדוני” המלך הכוהן לעולם.