תהלים קיג-קיד — ראשית ההלל המצרי
פסוקים
הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀ הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ רָ֖ם עַל־כׇּל־גּוֹיִ֥ם׀יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ מִ֭י כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֝֗ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ מֽוֹשִׁיבִ֨י׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃ בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃ הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃ הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב׃ הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃
פירוש רש”י
113:5: מִי כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁהוּא מַגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וּמַשְׁפִּיל לִרְאוֹת. מַגְבִּיהִי, מַשְׁפִּילִי, מְקִימִי, לְהוֹשִׁיבִי, מוֹשִׁיבִי – כֻּלָּם יוֹ״ד יְתֵרָה בָּהֶם: 113:9: עֲקֶרֶת הַבַּיִת. צִיּוֹן, שֶׁהִיא כַּעֲקָרָה, יוֹשִׁיבֶנָּה: | אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. ״כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ״ (ישעיהו סו:ח): 114:1: מֵעַם לוֹעֵז. עַם שְׂפַת לָשׁוֹן אַחֵר שֶׁאֵינוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְחֲבֵרוֹ: ״אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְגוֹ׳״ (ישעיה לג:יט), וְנוּ״ן וְלָמֶ״ד נֶחְלָפוֹת זוֹ בָּזוֹ, כְּמוֹ ״נִשְׁכָּה״ שֶׁהוּא לִשְׁכָּה בְּסֵפֶר עֶזְרָא (נחמיה יג:ז-ח): 114:2: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ. לָקַח יְהוּדָה לְגוֹרַל חֶבְלוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, וְאַף הֵם קִדְּשׁוּ שְׁמוֹ בִּירִידַת הַיָּם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח:כח) ״שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם״. וּכְמוֹ כֵן נִדְרַשׁ בָּאַגָּדָה מִקְרָא זֶה הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ, שֶׁקָּפַץ נַחְשׁוֹן לְתוֹךְ הַיָּם וְאָמַר: אֲנִי אֵרֵד תְּחִלָּה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ: 114:3: הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר. שֶׁכָּל מֵימֵי בְרֵאשִׁית נִבְקְעוּ: 114:7: חוּלִי אָרֶץ. הַמְּחוֹלֵל אֶרֶץ, יוֹ״ד יְתֵרָה בּוֹ, כְּמוֹ ״מַגְבִּיהִי״ (תהלים קיג:ה) ״מַשְׁפִּילִי״ (תהלים קיג:ו) וְ״הַהֹפְכִי״ (תהלים קיד:ח): 114:8: לְמַעְיְנוֹ מָיִם. וָי״ו יְתֵירָה, כְּמוֹ וָי״ו שֶׁל ״וְחַיְתוֹ יַעַר״ (תהלים נ:י):
פירוש רד”ק
113:1: הללויה. כשרצה לדבר ביציאת מצרים החל בגבורות האל יתברך שעשה בעולם ברצונו להגביה השפלים ולהשפיל הגבוהים כמו שעשה בישראל ובמצרים, ואמר הללויה ואמר שלש פעמים הללו, לומר שהלולים רבים אנו חייבים להללו: | עבדי ה’. היא הקריאה וטעם עבדי ה’ הם החכמים יראי ה’ כי להם נאוה תהלה שהם יודעים להלל לפי חכמתם והשגתם בידיעת שמו: 113:2: יהי. מבורך בפי הנבראים כי כל בני דעת חייבים לברכו: וטעם מעתה ועד עולם. כי מעתה הוא זמן ההוא: | עד עולם. הוא זמן העתיד: 113:3: ממזרח. כי כל בני אדם שהם מן המזרח עד המערב כולם יהללו יה כי אף על פי שיש בהם עובדי כוכבים ומזלות הכל מודים כי הוא הסיבה העליונה, וזכר מזרח ומערב. שהוא רוב הישוב על קו השוה: 113:4: רם. שכל הגוים ירוממוהו אף על פי כן כבודו הנפלא הוא על השמים, כי השמים וצבאם והמלאכים הם ישיגו יותר מכבודו והם ידעו לרומם אותו ולהגיד כבודו יותר מהתחתונים, ויש מפרשים רם הוא על כל תהילות שיהללוהו כל גוים, ועוד רם כבודו על השמים כי אפילו השמים וצבאם לא ישיגו כבודו: 113:5: מי. לפי שזכר השמים ויש גוים שאלהיהם צבא השמים לפיכך אמר מי כה’ אלהינו כלומר מי בכל אלהי העמים שהוא כה’ אלהינו, כי הוא המגביהי לשבת על כל העליונים ומשפיל לראות בתחתונים בין בשמים בין בארץ כי כולם שפלים לנגדו והוא רואה את מעשיהם: 113:6: ויו”ד המגביהי. המשפילי. נסופות ויש מפרשים מגביהי לשבת בשמים, ומשפילי לראות בארץ. המשפילי. פירשנוהו: 113:7: מקימי. היו”ד נוספת וכן יו”ד להושיבי מושיבי, ואמר הוא רם ויראה שפלים כלומר יראה בעניים ויקימם מעפר וירומם מאשפות, ואשפות. לשון יחיד: 113:8: להושיבי. ולא די שמרים אותם משפלותם אלא שמגביהם ומושיב אותם עם נדיבים: ומה שאמר עם נדיבי עמו. לפי שהם רמים על כל העמים בעשותם רצון האל וכן יהיו לעתיד: 113:9: מושיבי. והנה הופך הטבעים שמושיב העקר’ שיהיו לה בני הבית: ומלת עקרת. אינה סמוכה למלת הבית אלא יאמר במוכרת עקרה ועקרת, וכן עטרת ממלכת מלחמת, והעקרה תהיה שמחה עמהם תחת אשר היתה עצבה: ואמר הללויה. כלומר על כל אלה הנפלאות שיעשה האל חייבים אתם להללו: 114:1: לועז. מדבר לשון אחרת שאינו לשון עברי, כלומר יצאו שלא היו מבינים לשונם אף על פי שאי אפשר שלא היו מבינים שהרי היו ביניהם כמה שנים אפשר שקצתם היו מבינים, אותם שהיו עובדים ביניהם והיו בהם שלא יצאו ממקומם שהיה מיוחד להם והיא ארץ גושן והיו מדברים לשון עברי, ואפילו אותן שהיו יוצאים ביניהם עם המצרי היו מדברים לשון מצרים בהכרח, אבל בינם לבינם היו מדברים לשונם שהוא לשון עברי והיו מוכרחים ללשון אחרת והאל ית’ הוציאם מאותו העם שהיה לועז: 114:2: היתה יהודה לקדשו. שלקחם מעם טמא והיה עם קדוש: | וישראל ממשלותיו. שלא היו בממשלת מצרים אלא בממשלתו והיתה ממשלה וממלכה בפני עצמה לא ברשות אחר אלא ברשות האל יתברך. ומה שאמר יהודה וישראל, כי מעת צאתם ממצרים היה יהודה לראש ונוסע ראשונה כברכת יעקב אביהם, גם אמרו כי יהודה נכנס בים בראשונה כי היו ישראל יראים להכנס בים, ועמד נחשון נשיא שבט יהודה וקפץ בים תחלה ואחריו שבטו, ואחריו כל ישראל לפיכך אמר יהודה לקדשו כי הוא קדש שם האל יתברך בקרב כל ישראל: 114:3: הים. על דרך משל, כי נבקעו המים כאילו פחד הים ונס מפניהם בעבורם, וכן הירדן יסוב לאחור כשעברו בירדן גם כן: 114:4: ההרים. לשון רבים כי אפשר שחרדו ורעשו הרים אחרים הסמוכים להר סיני: וכן הגבעות. הסמוכות לו, וגבעה כמו הר שאינה גבוה כמו ההר ואינה מחודדת בראשה כמו ההר: 114:5: מה. השאלה לדעת התשובה כאילו ישאלו מהם למה ה, והתשובה מלפני אדון. כעבד שהוא חרד וזע מפני אדונו: 114:7: מלפני. השיבה הארץ ואמרה מלפני אדון כי הארץ כוללת הים והירדן וההרים והגבעות: | וחולי. מקור, היו”ד כינוי המדבר והוא מלעיל, מפני מלת הארץ שהוא מלעיל, אמר חולי ופחדי ורקדי ונוסי מלפני האדון ומי הוא זה האדון: | אלהי יעקב. שקנה אותו מבית עבדים בכחו, כי הוא אדון על הכל ועושה ברצונו ואם ירצה שיעברו בני יעקב בים ובירדן דין הוא שינוסו ויבקעו המים מפניו כי הוא אדון: 114:8: ההופכי. כמו שיש לו כח להפך הלח יבש ששם הים לחרבה כן הופך הצור היבש לח, ושם אותם לאגם מים ולמען מים כי הוא אדון ובורא הכל ולא ישנו מצותו וכן ההר, אף על פי שהוא הכבד והקבוע שנבראים כשירצה ישוב קל וינוע מהרה ויחרד ירקד כמו האיל למען ידעו כי הוא בורא הכל ובידו הכל:
פירוש מלבי”ם
113:1: הללויה, המזמורים האלה לפי דעת ראב”ע בפ’ ערבי פסחים, אמרם או תקנם חזקיה וסיעתו, והדברים מותאמים עם הענין הנאמר בם, שיש בהם תפלה על החולה, והודאה על הרפואה, וגם הודאה על מפלת האויב ולדעת האומרים שנאמרו בזמן קדום מה שאירע לבנים אירע לאבות, שגם דוד בשעת חליו בקש עזר להצילו מיד אויב, כמו שנמצא בספר זה כמה פעמים. ואני אפרשהו על הנסים שאירעו לחזקיהו, באשר הקורות שבאו לו אז נמצאים בכתובים ומסכימים עם תוכן המזמורים ועם דעת חז”ל שנתקן בימיו, ופרטי הענין נחלקו לחמשה חלקים. - חלק א’ עד בצאת ישראל ממצרים, ידבר על ההשגחה שה’ משגיח בעולם השפל, הפך מדעת העכו”ם שמסר את ההנהגה אל מערכת הכוכבים, אמר הללו עבדי ה’ שיהללו את שם ה’ אולם הוסיף שמעתה לא די בהלל לבד, רק, יהי שם ה’ מברך מעתה ועד עולם, כי יש הבדל בין ההלל ובין הברכה, שהתהלה היא מצד גדולתו ורוממותו, שבזה יודו גם העכו”ם וקראו לו אלהא דאלהיא, וחייבו לו התהלה והשבח, אבל לא הברכה, שהברכה מורה על השפע התמידית היוצאת ממנו ע”י השגחתו הפרטיית הם מכחישים זאת, על פי זה צוה לעבדי ה’ שמעתה ועד עולם יהי ה’ מבורך, ע”י שיספרו השגחתו הפרטיית, ולא די בהילול לבד, כי ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה’ שההילול כבר התפשט גם אצל העכו”ם שגם הם מהללים, אבל לא מברכים כי רם על כל גוים ה’, שלדעתם הוא מתרומם מן העולם השפל ורק על השמים כבודו, ואין כבודו להשגיח בשפלים, וע”כ אין שמו מבורך אצלם, כי לפי דעתם הברכה והשפע תבא מן המערכה לא מה’, אבל מי כה’ אלהינו המגביהי לשבת (בשמים ובארץ) , המשפילי לראות בשמים ובארץ, ר”ל שגדלו הוא כ”כ בלתי בעל תכלית, עד שאין הבדל אצלו בין השמים והארץ, שכמו שמגביה לשבת מן הארץ כן מגביה לשבת מן השמים, וכמו שצריך להשפיל לראות בארץ כן צריך להשפיל לראות בשמים, שלפי גדלו הבלתי בעל תכלית אין הבדל בין השמים והארץ אצלו, ולא יתכן לאמר שהוא קרוב אל השמים יותר מאל הארץ: 113:7: מקימי, באר איך השגחתו משתלשלת עד השפל שבשפלים עד שיקים מעפר דל, ונגד מה שהיו אומרים שהעושר והריש והבנים והעקרות תלוי במזל ובמערכה, אומר כי לא כן הוא, ששני אלה תלויים בהשגחת ה’, כמ”ש מה הקב”ה עושה? עושה סולמות ברקיע מוריש לזה ומעשיר לזה, מה הקב”ה עושה.? מזווג זווגים בת פלוני לפלוני, ועז”א שמקים את הדל מעפר, הגם שיחוייב לפי המערכת שיהיה בשפל המדרגה, ומוסיף שגם את האביון שהוא גרוע מדל, יקים מאשפות שהוא שפל יותר מעפר, ולא לבד שיקים אותו, כי גם מאשפות ירים אביון להושיבו ברום עולם: 113:8: להושיבי, שירים אותו עד שישב עם נדיבים, ויותר מזה שיושיב אותו עם נדיבי עמו, כי בקל יכבדוהו אם ילך למקום שאין מכירים אותו שהיה בשפל המדרגה, וה’ יושיבהו עם נדיבים של בני עמו, הגם שמכירים שפלתו הקודם שזה פלא יותר: 113:9: מושיבי, וגם העקרת של הבית, האשה ששתתה כוס עקרים, (כי היה להם אשה מיוחדת לנוי והיא היתה שותה כוס עקרים שלא תלד) בכ”ז ירפא אותה בהשגחתו עד שתהיה אם הבנים שמחה: 114:1: בצאת, (חלק ב’ עד ואלהינו בשמים), יספר כי ההשגחה הפרטית הזאת התחיל בישראל מעת שיצאו מארץ מצרים, שמאז הפלם ה’ לחלקו ויצאו מהנהגת המערכת ואז הפליא עמהם בהנהגה נסיית באותות ומופתים עד שראו כולם שה’ משגיח בעולם עפ”ז יתרעם שהגם שעתה אין אנו ראויים לזה עפ”י מעשינו, למה לא יעשה בעבור שמו הגדול שלא יהיה חילול השם. בצאת ישראל ממצרים אז נעשה דבר זה מהנסים והנפלאות וההשגחה הפרטית, בית יעקב, מורה על ההמון, וזה הבדלו מן ישראל שמורה על אנשי המעלה, בית יעקב, ההמונים יצאו מעם לועז כי היו מעורבים עמהם, וישראל הגדולים כמו שבט לוי והזקנים לא היו מעורבים עמהם ויצאו רק מארץ מצרים: 114:2: היתה, ר”ל אז נהיתה הדבר הזה, יהודה לקדשו, מה שהתנהג ה’ בקדשו זה גרם יהודה, שהקדושה אצל ה’ מורה שמתרומם על ההנהגה הטבעיית להנהיג בדרך הקדוש כפי המעשים, זה גרם יהודה שמסר נפשו על קדושת השם, וכן התנהג ה’ עמהם, וישראל גרם ממשלותיו, מה שהראה ה’ ממשלותיו למשול על הטבע ולעשות נסים ונפלאות, זה נהיה ע”י ישראל, כי על ידי מעשיהם הים ראה וינוס והירדן יסוב לאחור, וכבר בארתי בפי’ יהושע שבירדן היה הנס רק מצד אחד שקמו נד אחד, כי היורדים מלמעלה למטה תמו נכרתו כפי הטבע, לכן אמר יסוב לאחור, אבל בים היה הנס משני צדדים לכן אמר וינוס: 114:4: ההרים הגדולים רקדו כאילים הגדולים, והגבעות שהם קטנות מהרים רקדו כבני צאן הקטנים, וזה ירמוז על סיני והר ההר והנסים שנעשו שם: 114:5: (ה-ו) מה, שואל מה הוא הסבה לזה שהים והירדן וההרים שינו את ענינם הטבעיי? ומשיב מלפני אדון, מפני שהאדון בעצמו ירד בכבודו להשגיח, לכן חולי ארץ, ומה היה הסבה שנתגלה האדון הזה? משיב מפני שהוא אלוה יעקב, שמבואר אצלי שכל מקום שיאמר אלהי יעקב ואלהי ישראל מורה על הקשר והקורבה שיש לו עם עם ישראל: 114:8: ההופכי, כבר בארתי למעלה סי’ ע”ז על פסוק ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו, שבעת נגלה ה’ על הים לבקעו, נגלה כפי שהוא השורש ליסוד המים, ועי”כ בטל כח המים וטבעם לפני השורש, שעז”א שהמים ראוך בצורת מים ועי”כ יחילו, וז”ש שהיה נס מפני שנגלה עליו בשורש המים, עד שיהפך גם הצור לאגם מים, בכח שורש המים שנמצא אתו, והחלמיש קשה יותר מן הצור, וממליץ שהצור הקשה נהפך להיות אגם מים ומקום לח, והמעין של האגם, היה החלמיש שקשה עוד יותר מן הצור, שמן החלמיש, בא המעין אל האגם מים שנעשה מן הצור:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מים וגאולה | הלל המצרי — “בצאת ישראל ממצרים” — ים הנס לפניהם, ירדן יסוב לאחור — ניסי יציאת מצרים
הערות
מילה נדירה: וְ/רָם (Strong’s H7410) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: איוב,רות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/מְרוֹמֵם (Strong’s H7313) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עָל (Strong’s H5920) — מופיעה 3 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,הושע,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תחילת ההלל המצרי (הלל הגדול). קיג — “מי כה’ אלוקינו המגביהי לשבת” — ה’ הרם והנשגב מרים דל ואביון. קיד — “בצאת ישראל ממצרים” — שירת יציאת מצרים: הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור.