תהלים קטו-קיח — סיום ההלל המצרי
פסוקים
לֹ֤א לָ֥נוּ יְהֹוָ֗ה לֹ֫א־לָ֥נוּ כִּֽי־לְ֭שִׁמְךָ תֵּ֣ן כָּב֑וֹד עַל־חַ֝סְדְּךָ֗ עַל־אֲמִתֶּֽךָ׃ לָ֭מָּה יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִ֑ם אַיֵּה־נָ֝֗א אֱלֹהֵיהֶֽם׃ וֵאלֹהֵ֥ינוּ בַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֖ל אֲשֶׁר־חָפֵ֣ץ עָשָֽׂה׃ עֲֽ֭צַבֵּיהֶם כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב מַ֝עֲשֵׂ֗ה יְדֵ֣י אָדָֽם׃ פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ׃ אׇזְנַ֣יִם לָ֭הֶם וְלֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ אַ֥ף לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יְרִיחֽוּן׃ יְדֵיהֶ֤ם׀ וְלֹ֬א יְמִישׁ֗וּן רַ֭גְלֵיהֶם וְלֹ֣א יְהַלֵּ֑כוּ לֹא־יֶ֝הְגּ֗וּ בִּגְרוֹנָֽם׃ כְּ֭מוֹהֶם יִהְי֣וּ עֹשֵׂיהֶ֑ם כֹּ֖ל אֲשֶׁר־בֹּטֵ֣חַ בָּהֶֽם׃ יִ֭שְׂרָאֵל בְּטַ֣ח בַּיהֹוָ֑ה עֶזְרָ֖ם וּמָגִנָּ֣ם הֽוּא׃ בֵּ֣ית אַ֭הֲרֹן בִּטְח֣וּ בַיהֹוָ֑ה עֶזְרָ֖ם וּמָגִנָּ֣ם הֽוּא׃ יִרְאֵ֣י יְ֭הֹוָה בִּטְח֣וּ בַיהֹוָ֑ה עֶזְרָ֖ם וּמָגִנָּ֣ם הֽוּא׃ יְהֹוָה֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יֹסֵ֣ף יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כׇּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ וַאֲנַ֤חְנוּ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃ אָ֭הַבְתִּי כִּי־יִשְׁמַ֥ע׀יְהֹוָ֑ה אֶת־ק֝וֹלִ֗י תַּחֲנוּנָֽי׃ כִּֽי־הִטָּ֣ה אׇזְנ֣וֹ לִ֑י וּבְיָמַ֥י אֶקְרָֽא׃ אֲפָפ֤וּנִי׀ חֶבְלֵי־מָ֗וֶת וּמְצָרֵ֣י שְׁא֣וֹל מְצָא֑וּנִי צָרָ֖ה וְיָג֣וֹן אֶמְצָֽא׃ וּבְשֵֽׁם־יְהֹוָ֥ה אֶקְרָ֑א אָנָּ֥ה יְ֝הֹוָ֗ה מַלְּטָ֥ה נַפְשִֽׁי׃ חַנּ֣וּן יְהֹוָ֣ה וְצַדִּ֑יק וֵ֖אלֹהֵ֣ינוּ מְרַחֵֽם׃ שֹׁמֵ֣ר פְּתָאיִ֣ם יְהֹוָ֑ה דַּ֝לֹּתִ֗י וְלִ֣י יְהוֹשִֽׁיעַ׃ שׁוּבִ֣י נַ֭פְשִׁי לִמְנוּחָ֑יְכִי כִּֽי־יְ֝הֹוָ֗ה גָּמַ֥ל עָלָֽיְכִי׃ כִּ֤י חִלַּ֥צְתָּ נַפְשִׁ֗י מִ֫מָּ֥וֶת אֶת־עֵינִ֥י מִן־דִּמְעָ֑ה אֶת־רַגְלִ֥י מִדֶּֽחִי׃ אֶ֭תְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה בְּ֝אַרְצ֗וֹת הַחַיִּֽים׃ הֶ֭אֱמַנְתִּי כִּ֣י אֲדַבֵּ֑ר אֲ֝נִ֗י עָנִ֥יתִי מְאֹֽד׃ אֲ֭נִי אָמַ֣רְתִּי בְחׇפְזִ֑י כׇּֽל־הָאָדָ֥ם כֹּזֵֽב׃ מָה־אָשִׁ֥יב לַיהֹוָ֑ה כׇּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֝֗א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָנָּ֣ה יְהֹוָה֮ כִּי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲֽנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֝֗א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת׀ בֵּ֤ית יְהֹוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃ הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י־גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ יֹאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ יֹאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ יֹאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ עׇזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֝֗י לִישׁוּעָֽה׃ ק֤וֹל׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ לֹא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֝֗ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ זֶה־הַשַּׁ֥עַר לַיהֹוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֝֗י לִישׁוּעָֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃ בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ אֵ֤ל׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
פירוש רש”י
115:1: לֹא לָנוּ. לֹא בִּשְׁבִילֵנוּ וּבְכֹשֶׁר מַעֲשֵׂינוּ תַּעֲשֶׂה עִמָּנוּ: | כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם? 115:7: וְלֹא יְמִישׁוּן. לְשׁוֹן ״יְמֻשֵּׁנִי אָבִי״ (בראשית כז:יב): 115:11: יִרְאֵי ה׳. אֵלּוּ הַגֵּרִים: 116:1: אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹלִי. כָּךְ אָמַר דָּוִד לְאַחַר שֶׁנִּפְטַר שָׁאוּל וְהוּא מָלַךְ, שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה׳ גָּמַל עָלָיְכִי, חֶסֶד, וְלָךְ קוֹנִי אֲנִי מִתְאַוֶּה, כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת: | אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳. תָּאַבְתִּי שֶׁיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹלִי (ס״א אינו): 116:2: וּבְיָמַי אֶקְרָא. בִּימֵי צָרָתִי אֶקְרָאֶנּוּ, וּבִימֵי גְּאֻלָּתִי אֲשַׁבְּחֶנּוּ (תנחומא, יתרו טז): 116:3: חֶבְלֵי מָוֶת. חֲבוּרוֹת אוֹיְבֵינוּ הַמְּבַקְשִׁים לַהֲמִיתֵנִי: | חֶבְלֵי מָוֶת. ״חֶבְלֵי שְׁאוֹל״ (תהלים יח:ו) – כֻּלָּם לְשׁוֹן חֲבוּרוֹת הֵם, כְּמוֹ ״חֶבֶל נְבִיאִים״ (שמואל א י:ה): | וּמְצָרֵי שְׁאוֹל. גְּבוּלֵי שְׁאוֹל: 116:9: בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁגֵּרְשׁוּנִי אוֹיְבַי וְרוֹדְפַי מִמֶּנָּה בִּימֵי שָׁאוּל, וְעַל כָּרְחָם חָזַרְתִּי: 116:10: הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר. הֶאֱמַנְתִּי אֶת דִּבְרֵי צִיבָא שֶׁאָמַר עַל מְפִיבֹשֶׁת, כְּשֶׁאֲדַבֵּר ״הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת״ (שמואל ב טז:ד). אָז אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. דִּבַּרְתִּי קָשֶׁה וְנַעֲנֵיתִי לְךָ: 116:11: אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי. לָנוּס מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם (שמואל ב טו:יד): | כָּל הָאָדָם כֹּזֵב. וּבוֹגֵד בְּאוֹהֵב בּוֹ, כִּי רָאִיתִי אֶת בְּנִי בּוֹגֵד בִּי וּמְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי, וְכָל יִשְׂרָאֵל גּוֹמְלִים לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. לְפִיכָךְ הֶאֱמַנְתִּי לְצִיבָא וְאָמַרְתִּי: אַף מְפִיבֹשֶׁת כּוֹזֵב וּבוֹגֵד בִּי (שמואל ב טז:ד). כָּל לְשׁוֹן כָּזָב אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן חֶסְרוֹן מִבְטָח שֶׁבָּטְחוּ עָלָיו, פילנ״צא בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ (ישעיה נח:יא) ״אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו״. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין אוֹתוֹ אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי בְּסֶלַע הַמַּחְלְקוֹת, שֶׁהָיוּ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִין עָלַי וְאֶל אֲנָשַׁי לְתָפְשֵׂנִי, וְשָׁם נֶאֱמַר ״וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת״ (שמואל א כג:כו). כָּל אָדָם כֹּזֵב, אַף שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא שֶׁהוּא נֶאֱמָן לְנָבִיא אַף הוּא כּוֹזֵב, שֶׁמְּשָׁחַנִי לְמֶלֶךְ (מצאתי): 116:13: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא. אָבִיא הַנְּסָכִים עַל הַתּוֹדוֹת שֶׁנָּדַרְתִּי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה, וְעַל אוֹתוֹ הַכּוֹס בְּשִׁמְךָ אֶקְרָא עַל הַיְשׁוּעָה זוֹ. שֶׁכֵּן אֵין הַלֵּוִי אוֹמֵר שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן: 116:14: נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. נֶגֶד כָּל עַמּוֹ: 116:15: יָקָר בְּעֵינֵי ה׳. הֶרְאַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁדָּבָר קָשֶׁה וְכָבֵד הוּא בְּעֵינָיו לְהָמִית אֶת חֲסִידָיו: | הַמָּוְתָה. הַמָּוֶת, כְּמוֹ ״הַבַּיְתָה״ (בראשית לט:יא), ״הַחוּצָה״ (בראשית לט:יב): 116:16: עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ. אֵינוֹ דּוֹמֶה תַּרְבּוּת עֶבֶד הַלָּקוּחַ מִן הַשּׁוּק לִילוּד מִשְׁפָּחָה שֶׁבַּבַּיִת: | פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. הִתַּרְתָּ מֵעַל צַוָּארִי מוֹסֵרוֹת וּמוֹטוֹת: 116:17: זֶבַח תּוֹדָה. זִבְחֵי הוֹדָיָה עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשִׂיתָ לִי: 116:18: נְדָרַי. קָרְבָּנוֹת שֶׁנָּדַרְתִּי: 116:19: בְּתוֹכֵכִי. כְּמוֹ בְּתוֹכֵךְ: 117:2: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ. כְּלוֹמַר: וְאַף כִּי אֲנַחְנוּ, אֲשֶׁר גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ: | וֶאֱמֶת ה׳ לְעוֹלָם. שֶׁשָּׁמַר הַבְטָחָתוֹ שֶׁהִבְטִיחַ אֶת הָאָבוֹת (בראשית טו:יח-כא): 118:2: הוֹדוּ לַה׳ וְגוֹ׳ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. לְפִי שֶׁלְּעוֹלָם חַסְדּוֹ : 118:4: יִרְאֵי ה׳. אֵלּוּ בְּנֵי לֵוִי, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (שמות לב:כו) ״מִי לַה׳ אֵלַי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי״ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְנִלְחֲמוּ עִם יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁאָמְרוּ (במדבר יד:ד) ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״: 118:8: טוֹב לַחֲסוֹת בַּה׳ וְגוֹ׳. חֶסְיוֹן זֶה אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן חֶסְיוֹן צֵל, וְדָבָר מוּעָט הוּא: | מִבְטָח. דָּבָר בָּרִיא וְסֶמֶךְ חָזָק, וְאַף עַל פִּי כֵן לַחֲסוֹת בַּה׳ טוֹב מֵהַבְטָחַת בְּנֵי אָדָם: 118:10: כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי. מְדַבֵּר בְּמִלְחֲמוֹת גּוֹג וּמָגוֹג (יחזקאל לח-לט) שֶׁכָּל הַגּוֹיִם יִהְיוּ שָׁם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה״ (זכריה יד:ב): | אֲמִילַם. אַכְרִיתֵם, לְשׁוֹן ״יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ״ (תהלים צ:ו): 118:12: דָּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים. כָּל לְשׁוֹן דְּעִיכָה נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן קְפִיצָה וְנִתּוּר: מְמַהֵר לִהְיוֹת נִתָּר וְנִתָּק מִמְּקוֹמוֹ. עַל כֵּן הוּא נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן אֵשׁ וְעַל לְשׁוֹן מַיִם, כְּמוֹ ״נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם״ (איוב ו:יז), וְכֵן ״יָמַי נִדְעָכוּ״ (איוב יז:א), וְכֵן ״נֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ״ (איוב יח:ו), כְּדֶרֶךְ שַׁלְהֶבֶת הַנִּתֶּקֶת מִן הַפְּתִילָה וְעוֹלָה לְמַעְלָה כְּשֶׁהִיא כָּבָה: 118:13: דָּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל. אַתָּה, אוֹיְבִי: 118:14: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. עָזִּי וְזִמְרַת גְּבוּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה לִי לִישׁוּעָה. עָזִּי יוֹ״ד יְתֵירָהף כִּי לֹא מָצִינוּ בַמִּקְרָא עָזִּי נָקוּד חֲטַף קָמַץ אֶלָּא שׁוּרֵק, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל וְזִמְרַת, וְעַל כָּרְחֲךָ וְזִמְרַת דָּבוּק לְתֵיבַת הַשֵּׁם, וְאֵינְךָ יָכוֹל לְפָרְשׁוֹ וְזִמְרָתִי, וְאַל תִּתְמַהּ עַל וַיְהִי לִי, שֶׁלֹּא אָמַר הָיָה לִי לִישׁוּעָה, שֶׁהַרְבֵּה כָּאֵלֶּה בַמִּקְרָא, ״וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ וְגוֹ׳ וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְגוֹ׳״ (שמות ט:כא) הָיָה לוֹ לִכְתֹּב עָזַב: 118:15: קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה. תִּהְיֶה לֶעָתִיד בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, וּמַהוּ קוֹל הָרִנָּה? יְמִין ה׳ עֹשָׂה חָיִל, יְרַנְּנוּ, יְמִין ה׳ רוֹמֵמָה וְגוֹ׳: 118:16: יְמִין ה׳ רוֹמֵמָה. מִדְרַשׁ אַגָּדָה: עֶלְיוֹנִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָמִין, לְפִיכָךְ לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ״ (ישעיה מח:יג) זֶה שְׂמֹאל ״וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם״ (ישעיה מח:יג) זֶה יָמִין. וְכֵן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר יְמִין ה׳ רוֹמֵמָה שֶׁבָּרָאתָ אוֹתָם שֶׁבְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִיא יְמִין ה׳ שֶׁתַּעֲשֶׂה חֲיָלוֹת שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, וְגַם בָּהּ יְחַיֶּה אוֹתָם וְיִחְיוּ לְעוֹלָם, וְאָז לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה לְעוֹלָם: 118:17: לֹא אָמוּת. אֲנִי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים, מִיתַת עוֹלָם כִּי אֶחְיֶה וְגוֹ׳: 118:18: יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ. בַּגָּלוּת, וְשָׁם נִתְכַּפְּרוּ כָּל עֲוֹנוֹתַי, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי: 118:19: פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. וְאֵלּוּ הֵן שַׁעֲרֵי צֶדֶק? 118:20: זֶה הַשַּׁעַר. שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא לַה׳, וְהַצַּדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ, וְשָׁם אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי מִן הַגָּלוּת: 118:22: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. עַם שֶׁהָיוּ שָׁפָל בֵּין הָאֻמּוֹת: 118:23: מֵאֵת ה׳ הָיְתָה זֹּאת. כָּךְ יֹאמְרוּ הַכֹּל: 118:26: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה׳. יֹאמְרוּ לִמְבִיאֵי הַבִּכּוּרִים וּלְעוֹלֵי הָרְגָלִים: | בֵּרַכְנוּכֶם. בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם: 118:27: אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים. הַזְּבָחִים וְהַחֲגִיגוֹת שֶׁהָיוּ נְקִיִּים וּבְדוּקִין מִמּוּם קוֹשְׁרִין בְּכַרְעֵי מִטּוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁיְּבִיאוּם לָעֲזָרָה בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. וְיֵשׁ לִפְתּוֹר כָּל סוֹף הַמִּזְמוֹר הַזֶּה מִלֹּא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה בְּדָוִד עַצְמוֹ: | (יח) יִסּוֹר יִסְּרַנִּי יָּהּ. עַל מַעֲשֵׂה בַת שֶׁבַע בְּיִסּוּרִין, כְּגוֹן ״תַּחַת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתַּיִם״ (שמואל ב יב:ו). שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִצְטָרַע דָּוִד (יומא כב:): | וְלָמוּת לֹא נְתָנָנִי. שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת״ (שמואל ב יב:יג): | (יט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. וְאֵלּוּ הֵן שַׁעֲרֵי צֶדֶק? אוֹתָם הַשְּׁעָרִים שֶׁל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, אֲשֶׁר הֵם לַה׳, וְהַצַּדִּיקִים בָּאִים בָּהֶם: | (כא) אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי. מִכָּאן וָאֵילָךְ אָמַר דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וְיִשַׁי וַאֲחֵי דָוִד, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּעַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיט.): מִי שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה:
פירוש רד”ק
115:1: לא. יש ספרים שאין זה תחילת המזמור, אמר כמו שעשית חסד עם אבותינו והוצאתם ממצרים כן תעשה עמנו בכל דור ודור ואף על פי שאין אנו ראוים אל תעשה לנו, כי אם לשמך כי גם הם לא היו ראוים לולי כבוד שמך וברית האבות: ואמר לא לנו. שתי פעמים לחזק הענין: | על חסדך ועל אמתך. כמו על אודותיך: | לשמך תן כבוד. שלא יחולל בגוים: 115:2: למה. זה הוא טעם לשמך תן כבוד שאם לא תעשה עמנו חסד ותטשנו ביד שונאיך יאמרו איה נא אלהיהם יקומו ויעזרו אותם: 115:3: ואלהינו. והם סכלים ולא יכירו מה בין אלהינו לאלהיהם כי אלהינו בשמים ומושל בעליונים ובתחתונים וכל אשר יחפוץ לעשות בהם יעשה ולא כן אלהיהם: 115:4: עצביהם כסף וזהב. נקראים עצבים כי הם עצבון לבוטחים בהם שלא יוושעו על ידיהם, ואיך יושיעו האדם והם מעשה ידי אדם הצורות ההם, אעפ”י שיעשום חכמי האומות על דרך העליונים ויעשו הצורות לדמיון המון העם התועים אחריהם יחשבו הצורות בעצם אלוה שיהיה בהם כח להטיב או להרע: 115:5: פה להם. יעשו אותם על צורות האדם ולא יוכלו להטיל רוח בהם שידברו בפה ושיראו בעינים ושישמעו באזנים: 115:6: לא יהגו. אפילו הגיון מעט שאינו דיבור ממש, אלא קול צפצוף היוצא מן הגרון: 115:8: כמוהם. דרך תפילה: | כל אשר בוטח. כמו וכל אשר בוטח: 115:9: אבל ישראל בטח בה’. לא כאותם הבוטחים באלילים אלא אתם בטחו בה’ כי תראו בכל הדורות שעברו עזרם של ישרא ומגינם היה: ואמר בטח. לישראל דרך כלל: 115:10: בית אהרן. הם הכהנים והלוים. אמר להם לבדם, כי הם הקרובים לה’ ועומדים לפניו תמיד, אמר שיבטחו בו כי עבודתם לפניו תועילם: 115:11: יראי ה’. הם החכמים שהם מתבודדים בבית ה’ ללמוד ומתעסקים בחכמה לדעת ה’ כי הם ידעים מחכמתם, כי אין זולתו שראוי לבטוח בו, ויש מפרשים כי יראי ה’ אשר בכל עם ועם: 115:12: יהוה. אשר זכרנו תמיד בחמלתו עלינו: הוא יברך עמו. ופירש אחר כן הפרט יברך את בית ישראל: 115:13: יראי ה’ הקטנים עם הגדולים. ואלא אמר על האחרים אלא על בית ישראל ובית אהרן כי בית כולל קטנים עם הגדולים, וכן בבטחון לא זכר עם ישראל עם יראי ה’ בית כי הקטנים אין בהם דעת הבטחון: | יברך. הקטנים. בעבור הגדולים: 115:14: יוסף דרך תפילה או דרך נבואה: 115:15: שמים וארץ. הוא עשה העליונים והתחתונים ובידו לברך מי שירצה: 115:16: השמים. אף על פי שהוא עשה השמים והארץ ממשלת השמי’ לו לבדו ואין לאדם בהם דבר, אבל הארץ נתן ממשלתם לבני אדם וצריך שידעו בני אדם ויכירו כי הוא אדון והם פקידים עליה כאשר ירצה יעביר אותם מהפקידות ויתננו לאחרים כלומר שימית אלו ויוליד אחרים, ומי שיכיר שהוא אדון ויראהו כמו הפקיד, האדון יעמידהו בפקידות וישמרהו הזמן הקצוב לו לפיכך אמר אחריו לא המתים יהללו יה אותם שימית אותם האל יתברך טרם זמן הקצוב ימיתם בעונם שלא הכירוהו בחיים שהוא אדון ולא יראו מפניו, והנה ימותו ולא יהללו יה. כי תאבד נפשם במותם: 115:17: והם יורדי דומה, באמת, והדומה הוא הקבר שהגוף בו, והגוף יורד בה: 115:18: ונחנו. אבל אנחנו שאנו יראי האל ויודעים ומכירים שהוא אדון על הכל יחיה אותנו ונברכהו בחיים וזהו מעתה שהוא זמן העומד וכן עד עולם שהוא עולם הבא, כלומר במותנו לזמן הקצוב לא ימותו נפשינו אלא יברכוהו ויהללוהו לעדי עד לפיכך הללויה אתם יראיו בעוד אתם בחיים: 116:1: אהבתי וכו’. טעמו דבק עם כי הטה וכן הוא פירושו: | אהבתי ה’ כי ישמע קולי. ואת תחנוני כלומר אהבתי והדין עלי לאהבו כי הוא שומע קולי ואת תחנוני בכל עת אקראהו: 116:2: כי הטה, הוא הטה אזנו לי, ואני כלי ימי לא אקרא לעזרה לבלעדו: 116:3: אפפוני. בעת שאפפוני וסבבוני: | חבלי מות. כלומר שהייתי בסכנה והייתי קרוב למות: | וחבלי. כמו צירים וחבלים: | ומצרי שאול מצאוני. כפל עניין במלות שונות: | ומצרי. כמו כי צוררים הם לכם: | צרה ויגון אמצא. אמר מצאוני ואמר אמצא כי המקרים ימצאו האדם לא יוכל לברוח וגם הוא ימצאם שילך אחריהם למקום שימצאם כי לא ידע את עתו ופעמים ילך למצוא הטוב וימצא רע: 116:4: ובשם. כשהייתי בצרות אני בשם ה’ אקרא, והייתי אומר אנא ה’ מלטה נפשי: | אנה. לשון תחינה ובקשה ופעמים כתוב בה”א ופעמים כתוב באל”ף וזה מן השלשה הכתובים בה”א, וקריאת האל”ף מלעיל, כי האל”ף קמוצה והנו”ן דגושה, וכן כל אנא: 116:5: חנון ה’. לפיכך הייתי קורא אליו כי הוא חנון וצדיק ומרחם: 116:6: פתאים. האל”ף נחה והיו”ד נעה תחתיה. אמר כי הפתי שאין יודע תחבולה להנצל מרעתו האל שומרו כשמשים עליו בטחונו, וכן החכם לא יבטח בחכמתו ובתחבולותיו כי לא יועילו לו אם לא ירצה האל אבל זכר פתאים שאין להם צד אחר: | דלותי. קריאתו מלרע הרביע בתי”ו, ואמר כשהייתי דל ועני ולא היה לי משען, הוא יהושיע לי: 116:7: שובי. מלרע כמו עורי דבורה אמר כשהייתי בצרה הייתי אומר לנפשי שובי למנוחיכי מהצרה שאת בה שובי לאל יתברך כי הוא יהיה לך למנוחה: | כי ה’ גמל עליכי. כי הוא גומל עליכי כמה פעמים כן יגמול עתה: 116:8: כי. כמו שהיית מבטיח את נפשי כן עשית: | כי חלצת את נפשי ממות. שהיתה קרוב למות בצרה שהייתי בה: | את עיני מן דמעה. וחלצה עיני מדמעה שלא בכיתי כמו שהייתי בוכה בצרתי: | את רגלי מדחי. וכן חלצת את רגלי בהיותי נדחה וגולה: 116:9: אתהלך. עוד אתהלך לפני ה’ בארץ ישראל ששכינתו שם, ולפי שהיה גולה בין פלשתים בברחו אמר ה, וערי ישראל הם ארצות החיים ונקראת ארץ ישראל חיים כמו שנקראת ארץ צבי ארץ חפץ כי היא חמדת הארצות והיושבים בה הם חיים ובריאים, חיים ענין בריאות, כי ארץ ישראל אוירה טוב מכל הארצות: 116:10: האמנתי. האמנה גדולה היתה לי כי הייתי מדבר כאשר עניתני כלומר כשהייתי אני בורח וכשהייתי בחפזי הייתי: 116:11: אומר כל האדם כוזב. כלומר אפילו בזמן שהייתי נחפז ועני מאד הייתי אומר כל אדם שאומר שלא תהיה לי המלוכה כוזב הוא וזו היה האמונה גדולה, ומה שכתוב במזמור ל”א, ואני אמרתי בחזי נגרזתי מנגד עיניך, בעת החפזון היה מפחד שימות ביד שאול והוא משיב אל לבו, ואומר זה לא יתכן כי כבר הבטיחנו האל יתברך שאמלוך ואני מאמין בו אף על פי שאני בסכנה גדולה: 116:12: מה. מה אשיב לה’ מה גמולו או מה מנחה אוכל להשיב לו על כל החסד שעשה עמי כל תגמולוהי עלי כל תגמוליו שגמלני הם עלי להשיב כנגדן אם אוכל כי לא היה בי זכות, שהיה עליו לעשות לי מה שעשה אלא הכל חסד מאתו: | ותגמולוהי. כמו תגמוליו, על דרך לשון ארמית עלוהי כמו עליו: 116:13: כוס. יש מפרשים כוס חלק כמו מנת חלקי וכוסי, ויתכן לפרש כמשמעו כלומר כשאעשה משתה ושמחה ארים כוס היין ואודנו עליו בפני רבים ואזכור ישועתו שהושיעני, ואותו הכוס יקרא כוס ישועות: | ובשם ה’ אקרא. וכן בעת הרוחה כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא: 116:14: נדרי. הנדרים שנדרתי כשהייתי בורח וגולה אם ישיבני האל יתברך לביתי אותם הנדרים אשלם עתה נגד כל עמו: וטעם נא. דבק עם אשלם לא עם נגדה: וה”א נגדה. נוסף או ה”א במקום למ”ד השימוש כי תבא זאת המלה עם למ”ד: ולמ”ד לכל עמו. נופלת על העצם ויספיק הענין בלתה וכן למ”ד הרגו לאבנר: 116:15: יקר. כמו וייקר דמם בעיניו, יקר הוא בעיניו להמית חסידיו בלא עתם, ואני מן חסידיו לכך מלט נפשי מן המות: 116:16: אנה. גם זה כתוב בה”א והוא בענין הודאה לאל יתברך שעשה עמו טובה בעבור שהוא עבדו: | עבדך בן אמתך. פירשתיו במזמור פ”ו תדרשנו משמה: | פתחת למוסרי. לפיכך אני מודה לך שפתחת למוסרי כי ידעתי כי מאתך היתה תשועתי, ואמר פתחת למוסרי והוא לא יהיה אסור, פעמים היה כאילו היה אסור ונלכד כמו בסלע המחלקות ובפני אבישי שהיה קרוב להיות נלכד ואסור: 116:17: לך אזבח זבח תודה. שאודה לך על הזבח ואקרא לרבים בשם ה’ להיות עמי בזבח וישמעו הודאתי: 116:18: נדרי. כפל הפסוק לאמר כי בחצרות ה’ ישלם אותם, בבית שהיה בו הארון בירושלים: 116:19: בתוככי. היו”ד נוספת לצחות הלשון, וכן יו”ד בעונכי תחלואיכי בנעוריכי: | הללויה. כולכם תהללו יה עמי: 117:1: הללו. זה המזמור משנים פסוקים לבד והוא לימות המשיח ורמז בו בעשותו אותו שנים פסוקים לבד כי כל העמים יהיו לשני עברים, ישראל יהיו בתורתם, וכל האומות בשבע מצות לעדר אחד וכולם יהללויה כי כולם יודו בו אז, ולפי שאמר בתכלית המזמור הללויה שאמר כנגד ישראל, ראה ברוח הקדש כי כל האומות יהללו יה עדין אמר כנגד כולם הללו את ה’ כל גוים: | שבחוהו כל האמים. והוא כפל הענין במלות שונות, וזה יש לכם להללו ולשבחו: 117:2: כי גבר עלינו חסדו. עד שהוציאנו מן הגלות שלא הייתם מאמינים שיוכל להיות, ועתה הודו ואמרו כולם ואמת ה’ לעולם. כי אמת הוא דברו והבטחתו שהבטיחני להוציאנו מן הגלות: ואמר עוד הללו יה. לחזק, או אמר כנגד ישראל: | ואמת ה’ לעולם. אמת שקיימת מה שאמרת וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור: 118:1: הודו. בזה המזמור יש מחלוקת בדברי רבותינו ז”ל יש אומרים כי המזמור הזה נאמר על דוד ויש אומרים כי על ימות המשיח נאמר, והודאה על לשון בני הגלות ביחיד דרך כלל וזה הוא הנכון, והמזמור מתחיל בהודאה ומסיים בהודו לשבח המזמור ולגדולת הדברים שנאמרו בו, אם על דוד נאמר יהיה פירושו כי כשמלך דוד אמר כולכם חייבים להודות לאל במלכותי כי טוב עשה לכם, ואחר כך זכר בפרט ישראל ובית אהרן ויראי ה’ וישראל יש להודות לאל יתברך על מלכותי שאני בעזרת האל הייתי מנצח אויביהם אף בימי שאול כל שכן עתה שאני מלך שיהיה לבם בטוח ושוקט שלא יבואו האויבים עליהם ויפחדו ממני: 118:3: בית אהרן. יש להודות על מלכותי כי שאול הרג נוב עיר הכהנים: 118:4: יראי ה’. יש להם להודות לאל יתברך על מלכותי כי מפני שיהיו ישראל בהשקט ובהבטחה יהיה ליראי ה’ פנאי להתעבסק בחכמה, ועוד כי אני ירא האל כמותם ואוהב אותם ושימם בחברתי: | בית אהרן. יאמרו גם כן כל”ח שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ואם על ימות המשיח נאמר המזמור אמר כנגד כל האומות הודו לה’, כי טוב עשה להם לישראל ושמר להם חסדו לעולם כלומר לקצת ימים רבים שהיו בגלות ועתה הם אדונים, וכן בית אהרן יודו לבדם ויאמרו כי לעולם חסדו שבטלה הכהונה מהם כמה שנים בגלות ועתה שבו אליה, וכן יראי ה’ המתבודדים בתורה ובחכמות כולם יודו ויאמרו כל”ח כי בגלות מרוב הצרות לא היה להם פנאי ולא היה לבבם שלם ונכון אל ה’ אלהיהם ועתה יודו את ה’: 118:5: מן. אם על דוד נאמר יודה לאל יתברך שהוציאו מהמצר למרחב כי כשהיה בורח היה במצר שהוא מסתתר במערות ובמצודות, ואם על ישראל נאמר, יאמר ישראל דרך כלל מן המצר שהייתי בו והוא הגלות משם קראתי יה עד שענני ושמני במרחב: | ומצר. שם מפעלי הכפל, ולרבים מצרים ובסמוך מצרי שאול, וענינו מן כי צוררים הם לכם: 118:6: ה’ לי ולא אירא מכל אשר ירצה לעשות לי כי לא יהיה לו כח ויכולת, ואם ה’ עמי הוא עם עוזרי ולא יהיה באויבי כח להרע לי אלא: 118:7: אני אראה בשונאי. אני אראה בהם כמו שארצה לראות: 118:8: טוב לחסות. וכפל הפסוק לחזק הענין: 118:10: כל גוים סבבוני. וכאשר סבבוני בטחתי בשם ה’ כי אמילם ואם על כנסת ישראל מבואר הוא, ואם על דוד, הם ישראל ופלשתים שירצו להרע לו כשבא אל אכיש גם הגוים אשר שרפו צקלג ושבו נשיו: 118:11: סבוני. כפל הענין והוסיף עוד לחזק: ומלת אמילם. כמו אמילם בצר”י ובא פת”ח תחת הצר”י מפני ההפסק וענינו אכריתם. ועוד שלש והוסיף לחזק הענן אמר: 118:12: סבוני, דועכו מהדגוש שלא נזכר פועלו ענינו כבוי: ואמר כאש קוצים. שהוא כבה במהרה ולא יעשה מהם גחלת: 118:13: דחה דחיתני לנפול. אמר כנגד האויב עזרני שלא נפלתי: 118:14: וזמרת יה. ענינו וזמרתי יו”ד עזי עומד במקום שנים כי וזרמת קמוץ ואיננו סמוך, או יהיה תי”ו וזמרת במקום ה”א, אמר עוזי וישועתי יה וראוי לי שאומר לו: 118:15: קול רנה וישועה. כאשר ימין ה’ עושה להם חיל כח ועושר אז יהיה קול רינה באהליהם וישועה שיזכרו בקול רם ישועתו: 118:16: רוממה. שלא תמוט לעולם כמו ימין הגבורים והנדיבים ולעולם רוממה, והיא עושה לאוהביו חיל וכפל לחזק הענין כי אל יהיה הכח והעושר מזולתו: 118:17: לא אמות. כמו שחשבו להמיתני ולהאבדני מן העולם אבל אחיה ואספר מעשה יה המעשים והנפלאות שעשה עמי: 118:18: יסור יסרני יה. הימים אשר הייתי ברע מוסר האל הוא שהיה עלי לנקותי מפשעי לא שרצה להמיתני ודגוש הנו”ן יסרני לתפארת הקריאה כדגוש חנני אלהים: 118:19: פתחו לי שערי צדק. על דרך משל כלומר דברי תהילה והודאה לאל יתברך שהצילני ואומר לחכמים וליודעים שיעזרוני להודות לאל זהו פתחו לי: 118:20: זה השער לה’ כי אינה ראויה התהלה והשבח אלא לאל לפיכך צדיקים יבואו בו ויודו לאל יתברך על כל מה שעשה עמהם כמו שאני בא בו: 118:21: אודך. אודה אותך כי עניתני בקראי אליך מן המצר: 118:22: אבן מאסו הבונים. אם על ישראל נאמר יקרא כל ישראל בכלל אבן על דרך משל כי ישראל עיקר בנין העולם בחוקיהם ובמשפטיהם, והיו מואסים אותם המלכים שיהיו אפילו אחד מאבני הבנין כל שכן שתהיה: | פנה. כלומר שאין צורך לעולם בהם והנה בעת הישועה היתה לראש פנה, כמו שעושה אדם פינות הבית באבנים גדולות ויפות להעמיד ולקיים אבני הבנין, כן יהיו ישרא לעתיד לבא יהיו לראש יהיו קיום העולם: 118:23: מאת. יתמהו עליהם מלכי הארץ ויאמרו לא היתה זאת התשועה לאומר זאת אלא מאת ה’: מאד נפלאת. זאת התשועה בעינינו, ואיך היתה, אלא כי מאת ה’ היתה ויענו כולם ויאמרו: 118:24: זה. יום התשועה: | עשה ה’. אותו כי לא יוכל להיות בלתו לפיכך אין לנו להיות עצבים בישועת ישראל אלא שנגילה ונשמחה עמהם בזה היום כי מאת ה’ היתה והוא עושה אותו: 118:25: אנא. יאמרו ישראל אנא ה’ הושיעה נא והצליחה נא לכל הבאים בצילך ולשוב לעבודתך, ויאמרו הכהנים שיהיו בבית המקדש לכל הבאים לעבוד את ה’: 118:26: ברוך הבא בשם ה’. ברכנו אתכם מבית ה’ ותהיו מבורכים בשמו כי הוא אל יכול, והוא יחיד נמצא והוא האיר לנו מאפילה שהיינו בה בגלות לפיכך בואו ועבדו את ה’ כמונו: 118:27: אסרו חג בעבותים. הביאו הכבש קשור בעבותים עד שתביאוהו לקרנות המזבח כלומר להקריבו לפני ה’, וקרבן כבש או זולתו יקרא חג, לפי שבחגים נקריב אותם ברוב: 118:28: אלי אתה. יאמר ישראל לי נאה להודות לאל על כל האומות כי אתה אלי כלומר שהראית כחך ויכלתך ה’ והוצאתני מן הגלות בכחך הגדול. וכן אתה אלהי שלקחת משפטיך מן המורדים בך, לפיכך אודך וארוממך בפי: 118:29: הודו לה’ כי טוב. אומר כנגד כל הגוים, כי עם הכל חסדו ולעולם עם בריותיו. ואם על דוד נאמר המזמור, ואמר אבן מאסו הבונים על דוד כשבא שמואל למשחו, וכן סדרו רבותינו פירוש הפסוקים מאודך ולמטה אודך כי עניתני אמר דוד אבן מאסו הבונים אמר ישי כי דוד היה נער קטן רועה צאן ולא היה נחשב בעיניהם ולא עלה על לבם שיהיה הוא מלך. מאת ה’ היתה זאת אמרו אחיו, אנא ב’ הצליחה נא אמר דוד, ברוך הבא בשם ה’ אמר ישי, כשבא דוד מן הצאן, ברכנוכם מבית ה’ אמר שמואל: אל ה’ ויאר לנו אמרו כולם, אסרו חג בעבותים אמר שמואל כי קרא אותם אל המזבח. אלי אתה ואודך אמר דוד, כהודו לה’ אמרו כולם:
פירוש מלבי”ם
115:1: לא לנו ה’, מוסב על מ”ש ישראל ממשלותיו, ר”ל אז ממשלות של ה’ שמשל על הטבע היו ישראל, שבעבורם נהיה זאת, אבל לא לנו תהיה ממשלות ה’, ר”ל לא בעבורנו, כי אין אנו רואים לכך, כי אין אנחנו לקדשו כמו יהודה אז - משיב לאמר, בכל זאת עתה לא לנו כי לשמך תן כבוד, עתה שכבר נקרא שמך עלינו שאתה משגיח בישראל ועושה להם נסים, צריך אתה לתת כבוד לשמך שלא יהיה חילול השם, על חסדך על אמתך, צריך אתה לעשות או מצד החסד בלא שום זכות והבטחה, כמו שהתחלת מציאת הנסים היו מצד החסד, או מצד האמת וההבטחה אחר שכבר הבטחת לנו להיות לנו לאלהים, כי למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם, ובזה יהיה חילול השם אחר שכבר נתפרסם ביניהם שאתה אלהי ישראל ועושה להם נסים: 115:3: ואלהינו, (חלק ג עד לא המתים יהללו יה), בו יבאר שהשגחת ה’ התמידית היא קיימת תמיד על עמו על איש ואיש מהם כפי עבודתו ומעלתו - ואלהינו בשמים, משיב לאמר, אך הבל יאמרו העכו”ם איה אלהיהם ויחשבו שה’ סלק את שכינתו אל השמים ועל השמים כבודו, כי אלהינו הגם שהוא בשמים בכל זה כל אשר חפץ עשה, הוא מנהיג ומושל ומשגיח כחפצו, אבל עצביהם, של עכו”ם, הגם שאינם בשמים רק הם קרובים אצלם והם רואים את דמותם (שלכן קראם עצבים), בכ”ז לא יועילו למו, וחושב פחיתתם מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, מצד החומר הם כסף וזהב, שהוא דומה שגרוע עוד מן העץ שיש בו נפש הצומחת, ומצד הפועל הם מעשי ידי אדם: 115:5: פה, מצד הצורה, שצורת האדם הוא הדבור, וצורת החי היא ההרגשה והתנועה, הם אין להם צורת הדבור כהאדם, כי פה להם ולא ידברו, ולא צורת החי להשתמש בהרגשת החושים, נגד חוש הראות עינים להם ולא יראו, נגד השמע אזנים להם ולא ישמעו, נגד חוש הריח אף להם ולא יריחון, ואמר בכולם פה להם, עינים להם, שגם זה חסרון בחק האלהות שיהיה לו כלים גשמיים אלה פה ועין אזן ואף, ובכ”ז לא ישיגו מהם הפעולות שיעשה בכלים האלה, ונגד חוש המשוש אמר ידיהם ולא ימישון, וגם אין משמשים בכלי התנועה כי רגליהם לא יהלכו, וגם אין להם אפילו דבור פנימי והגיון בסתר, כי לא יהגו בגרונם, שההגיון הוא צפצוף חלוש ממוצע בין הדבור והשתיקה: 115:8: כמוהם, ומצד התכלית שהיה הכונה להפיק מהם רצון ותשועה, כמוהם יהיו עושיהם שכן יהיו בין העושים ובין הבוטחים בם, אבל ישראל בטח בה’, הגם שאלהינו בשמים יבטחו בו, עזרם ומגנם הוא, מגנם להצילם מצרה, ועזרם להכניע את הצר: 115:10: (י-יא) בית אהרן, ומפרש שכל שיגדל הבטחון ומעלת הבוטח כן יגדל העזר וההגנה, עד שבית אהרן שגדול מעלתם ובטחונם מבית ישראל כן עזרם ומגנם הוא בעזר פרטי יתר על בית ישראל, וכן יראי ה’ שגדול מעלתם מבית אהרן מצד שהם עובדים ע”י בחירתם בקדושה מופלגת יותר, יגדל עזרם ביחוד: 115:12: ה’, עפ”ז יאמר שה’ ע”י זכרנו, ר”ל ע”י שיזכור אותנו ע”י הבטחון שאנו בוטחים בו, עי”כ יברך אותנו מחדש, וגם הברכה הזאת תהיה כפי הבטחון ומעלת הבוטח, שיברך את בית ישראל, ויברך בברכה מיוחדת גבוהה ממנה את בית אהרן וכן יברך יראי ה’ בברכה מיוחדת יותר גדולה כפי מעלתם, ומוסיף כי (יברך) הקטנים עם הגדולים, שע”י שיברך את הגדולים בברכה פרטיית מיוחדת, תחול אח”כ הברכה הגדולה שברך את הגדולים גם על הקטנים, בענין שהברכה הגדולה שברך את יראי ה’ תחול אח”כ גם על בית ישראל, (כמו שכתבתי בפסוק כי אצק מים על צמא ישעיהו מ״ד:ג׳, עי”ש): 115:14: יוסף ה’ עליכם, אולם אחר שע”י ברכת ה’ את הגדולים יתברכו גם הקטנים בברכה זו, יהיה מוכרח להוסיף עוד ברכה יותר גבוהה על הגדולים ליתרון מעלתם שלא ישוו עם הקטנים, וע”כ יוסיף ה’ עליכם ברכה גבוהה יותר, אבל גם בברכה שיוסיף שנית, יהיה ג”כ הדבר הזה שהקטנים יקבלו הברכה ע”י הגדולים, ועז”א עליכם ועל בניכם, שממילא תחול גם על בניכם, באופן שבכל פעם יצטרך להוסיף ברכה על הגדולים, והיא תשוב ותכלול גם את הקטנים, עד שיוסיף הברכה בתמידות לאין קץ: 115:15: ברוכים, וחוץ ממה שה’ זכרנו יברך חוץ ממה שיברך אותנו ע”י הזכירה שיזכור אותנו, אתם ברוכים לה’ מכבר, הברכה הכוללת שברך אתכם מעולם, והברכה הזאת היא מצד שהוא עושה שמים וארץ, ר”ל לא כדעת הגוים שהזכיר שחשבו שהשמים וארץ הם עשוים ועומדים מכבר ושאין ה’ פועל בהם דבר רק שהמערכות הם לבדם מנהיגים את העולם ופועלים בארץ, רק ה’ הוא עושה תמיד שמים וארץ, שהוא מחדש בהם בכל יום מעשה בראשית, והוא עושה השמים שמשפיע בם ההנהגה וההשפעה שישפיעו למטה, והוא עושה הארץ ומנהיג אותה בהנהגה מיוחדת השגחיית לפי הזכות והמעשה, ומפרש באיזה אופן הוא עושה שמים וארץ? השמים שמים לה’, מה שהוא עושה השמים ומנהיג אותם זה הוא מתיחס לה’ כפי רצונו והנהגתו הכוללת, שעפ”י החקים שיסד הוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, והארץ, מה שעושה הארץ ומנהיגה, זה נתן לבני אדם, שזה יהיה כפי מעשיהם הבחיריים, וכפי עבודתם או מרים שלפיהם הוא עושה הארץ ומנהיג אותה אם לשבט אם לחסד, ובזה סיים מה שהתחיל לאמר ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה, שהוא עושה ופועל תמיד כאשר חפץ: 115:17: לא, (חלק ד’ עד אנה ה’ כי אני עבדך) ע”פ ההקדמה הזאת מתחיל לספר מה שקרה לו ביחוד בענין חליו ואיך התיאש, וע”י תפלתו השיבו ה’ לאיתנו, ואיך יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו, ומקדים הקדמה לזה לאמר לא המתים יהללו יה, שאחר שחפץ ה’ בעולמו הוא שיעבדו אותו ויודו לשמו, וזה לא יושג אחר המות כי לא המתים יהללוהו ולא היורדים דומה, ר”ל ששם הם דוממים ושובתים מפעולותיהם, ואי אפשר להם להלל, אבל ואנחנו החיים, לא לבד שנהלל כי גם נברך יה, שהברכה הוא מה שע”י מעשינו ישפיע תוספת שפע וברכה, ונברכהו שהוא מקור השפע והברכה, ע”פ הקדמה זו, שאין חפץ לה’ במות חסידיו רק בחייהם שאז יברכוהו ויהללוהו, יספר לאמר: 116:1: אהבתי גם בעת שהייתי לא בצר, והייתי בריא אולם, גם בעת הזאת אהבתי תחנוני, כי ישמע ה’ את קולי, ר”ל אהבתי להתחנן ולהתפלל אל ה’, מפני שה’ ישמע קולי תמיד, ולא לבד שישמע קולי בעת אקרא כי הטה אזנו לי, כמי שמטה אזנו אל בן יחידי אולי ישמיע קולו כי קול ערב לו ורוצה לשמוע תחנוניו, ובימי אקרא, וע”כ גם בימי אקרא, גם בעת הטובה, לא בדמי ימי, רק בימי הטובים קראתי והתפללתי אל ה’, (שסתם ימים נאמר על ימים טובים): 116:3: (ג-ד) אפפוני, ולכן כ”ש עתה אשר אפפוני חבלי מות, ויותר מזה כי גם מצרי שאול מצאוני, שהשאול הוא אחר המות, וצרה ויגון אמצא, א”כ בודאי בשם ה’ אקרא, ואבקש לאמר אנה ה’ מלטה נפשי, התפללתי שימלט נפשי מיד שאול: 116:5: חנון, והנה ישמע תפלתי, א. מצד שהוא חנון ונותן מתנת חנם גם בלא מע”ט, ב. מצד שהוא צדיק לשלם לצדיק כצדקתו, ויעשה לי מצד מע”ט, ג. מצד שאלהינו מרחם על הדל ונדכא, וחנון וצדיק הוא טעם ששמע תפלתו תמיד, ועתה יוסיף לשמוע מצד הרחמים: 116:6: שומר פתאים ה’ דלותי, מה שדלותי בחולי, היה מצד שה’ שומר פתאים, שבזה רצה לשמור אותי מחטא ולהחזירני בתשובה, כי בזה עצמו אשר דלותי עי”כ לי יהושיע, יושיעני תשועת הגוף והנפש, ולכן שובי נפשי למנוחיכי ואל תדאגי, כי ה’ גמל עליכי, (שהגמול הוא מצד התפעליות איבה או אהבה), ר”ל מה שעשה לך ודכא אותך ביסורים היה מצד הגמול, אם לפי המעשה, אם לפי אהבתו והשגחתו הפרטית: 116:8: כי, מסב פניו אל ה’, אומר מה שחלצת את נפשי ממות, הגם שנגזר עלי מיתה, ומה שחלצת את עיני מן דמעה שבכיתי לפניך, (כמ”ש ויבך חזקיה בכי גדול), הנה בזה חלצת את רגלי מדחי, בזה הצלתני שלא ידחו רגלי מדרך הטוב והישר כי מעתה. אתהלך לפני ה’ בארצות החיים, שמעתה כל זמן שאהיה בארצות החיים ואחיה אתהלך תמיד לפני ה’, כצדיקים המתהלכים לפני ה’ כמ”ש התהלך לפני והיה תמים, ולא ידחו רגלי: 116:10: (י-יא) האמנתי, ר”ל אני מאמין בכל לב מה שאדבר ואחליט עתה, והוא שאדבר לאמר כי עניתי מאד בעת אשר אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב, שמה שאמרתי אז בעת היאוש, שאז אמרתי בחפזון ובבלי ישוב הדעת שכל האדם כוזב, דהיינו שאין ממש בחיי האדם ובכל עניניו כי בהבל ילך ובחשך שמו יכוסה, כן אמרתי אז בחפזי שלא בהשכל, ועתה אדבר ואומר שאז עניתי מאד, שהייתי מעונה ויורד מאד בשפל המדרגה להתיאש כל כך, כי אני רואה עתה שיש תקוה ויש שכר ואין האדם כוזב, ומבאר כי (יב-יד) מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי, שהחייני אחר היאוש הגדול הזה ומבאר שעקר הטובה אצלו אינו החיים, רק עקר הטובה הא מה שעתה יוכל להודות לה’. כמ”ש כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך וכמש”פ שם, וז”ש מה אשיב לה’ על מה שגמל עלי אשר כוס ישועות אשא ואקרא בשם ה’ להודות לה’ חסדו ולפרסם גדולת ה’, ולשלם נדרי לה’ נגדה נא לכל עמו, שזה הוא הטובה היותר גדולה שגמל עלי: 116:15: יקר, עתה סיים דבריו מה שהתחיל לא המתים יהללו יה ואנחנו נברך יה, (כי כן גמל ה’ עלי שאקרא בשם ה’ ואשלם נדרי לו), ולכן המות שימותו חסידיו הוא דבר יקר בעיני ה’ והוא חושב מחשבות שלא ימותו, אחר שבחיים הם מהללים את ה’ ולא המתים יהללו יה: 116:16: אנה, (חלק ה’), עתה יתחיל להתפלל שיצילהו ה’ מיד אויביו הקמים עליו, שהוא מלך אשור וכל המונו, אנה ה’ כי אני עבדך, ואין ראוי שמתסרני לעבוד לאדון זולתך, ואיני כעבד מקנה כסף רק אני בן אמתך כעבד יליד בית, וא”כ מהראוי כי פתחת למוסרי, כי תפתח את המוסרות ששם מלך אשור עלי: 116:17: (יז-יט) לך אזבח זבח תודה על נס סנחריב, ואפרסם שם ה’ שנית, ונדרי אשלם לה’ נגדה נא לכל עמו, היינו נגד טובת הכלל שעשה לכל עמו, בחצרות בית ה’ בתוככי ירושלים, שזה נוגע לבהמ”ק ולכלל עיר ירושלים שתנצל מיד הצר הרוצה להחריבה, ויהיו נדרים זבחי תודה על תשועת כלל ישראל וירושלים ובהמ”ק: 117:1: (א-ב) הללו, אמר כי ה’ מלא בקשתו זאת וישראל נצולו, וגם הגוים כולם שלקחם סנחריב בשבי והביאם לפני ירושלים יהללו את ה’ על כי גבר עלינו חסדו, שעי”ז ניצולו גם השבוים ההמה, כמ”ש יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים עליך יעבורו, וכן יתר הגוים שנלחם סנחריב עמהם, הודו לה’ על זה, כמ”ש ומה יענה מלאכי גוי כי ה’ יסד ציון, ונגד מה שאמר כי לשמך תן כבוד אמר הללו את ה’ כל גוים, ונגד מה שאמר על חסדך, אמר כי גבר עלינו חסדו, ונגד מה שאמר על אמתך אמר ואמת ה’ לעולם, ר”ל הבטחתו נשאר לעולם: 118:1: הודו, מצוה שכל גוים יודו לה’ מצד טובו וחסדו: 118:2: (ב-ד) יאמר, וביחוד יודוהו ישראל שעמהם עשה טובה פרטית יותר, ובית אהרן שהם קבלו יותר טובות פרטיות, וכן יראי ה’, כל אחד לפי רוב הטובה שקבל התחייב בהודאה יתירה, וכמ”ש החובת הלבבות שבני ישראל שקבלו טובות פרטיות נתחייבו בתרי”ג מצות, ובני אהרן נתחייבו בכ”ד מתנות כהונה נגד כ”ד מצות כהונה, ומשפחת בית דוד שהפלם בטובות יותר גדולות אמר בית דוד דינו לבקר משפט, והמלך מחויב להיות לו ס”ת יתר על ס”ת שהניחו לו אבותיו וקרא בו כל ימי חייו ויתר מצות המלך, וע”כ צוה שכל אחד לפי מעלתו יוסיף הודאה על טוב ה’ וחסדו הפרטי שעשה עמו ביחוד: 118:5: מן המצר, עתה יתחיל לספר הענין בפרטות, אני קראתי יה מן המצר שאז היה חולה ונוטה למות, וה’ ענני במרחב, שאז כבר עברה הסכנה וזה היה לו לאות שיצילהו גם מיד מלך אשור, כמ”ש ומכף מלך אשור אצילך, לז”א מזה ידעתי כי ה’ לי, ולכן לא אירא שאם היה עונהו במצר היה מתירא פן הגם שיקל ענשו לא יושיעהו לגמרי, אבל אחר שענני במרחב, ידעתי שכמו שנתקבלה התפלה על החולי ונעשה לי נס כן יעשה לי נס על סנחריב, ולכן לא אירא, ואמר בזה שתי מדרגות, א. שיגין ה’ עליו להצילו מן האויב, שעז”א לא אירא מה יעשה לי אדם, ב. שעוד יעזרהו שינצח הוא את האויב כמ”ש עזרם ומגנם הוא, וע”ז מוסיף ה’ לי בעוזרי, שמלבד ההגנה יעזר לי לנצח את האויב, וא”כ חוץ ממה שלא יוכל לעשות לי רעה עוד אני אראה נקמה בשונאי: 118:8: (ח-ט) טוב, מזה מבואר כי טוב לחסות בה, ור”ל הבוטח באדם הוא בוטח בו ועדיין לא ימצא בו מחסה, שהחסיון מורה שכבר חוסה בצלו, אבל הבטחון בה’ הוא חסיון, כי בבטחונו כבר ימצא בו מחסה ועז, ועז”א שטוב לחסות בה’ מבטוח באדם, אחר שבאדם הוא רק בטחון לא מחסה, ובאר שהבטחון באדם אינו טוב מצד שני דברים, א. מפני שיש ספק אם יעשה בקשתו וזה באדם דעלמא, ואף אם בוטח בנדיבים שהנדיב דרכו להתנדב ולעזור, בכ”ז טוב לחסות בה’ גם מן הבטחון בנדיבים, מפני טעם השני שהגם שהנדיב יתנדב לעזרו יוכל להיות שלא יהיה בכחו לעזור: 118:10: כל גוים סבבוני, ר”ל אני רואה שמה שסבבוני כל הגוים, היה בשם ה’ ובפקודתו, כדי שאמילם ואכריתם, ר”ל שה’ סבב שכל גוים אלה יבואו לצור על ירושלים כדי שיפלו שם, כמ”ש כאשר דמיתי כן היתה לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו: 118:11: סבוני, והגם שסבבוני כמה פעמים, כי סנחריב בא שלש פעמים על ארץ יהודה, ועז”א סבוני גם סבבוני שנית, גם זה היה בשם ה’ כדי שאמילם: 118:12: סבוני, וגם בפעם השלישית שסבוני כדבורים העוקצים, ודעכו כאש הבוער בקוצים כן נשרפו כולם וזה היה בשם ה’ כדי שאמילם: 118:13: (יג-יד) דחה, והגם שכבר התחילו לדחות אותי לנפול, שמצד הטבע הייתי מוכרח כי לא היה לי בעצמי כח לעמוד בפניהם, בכ”ז הלא ה’ עזרני, והנה העזר הוא קטן מן הישועה, והעזר היה לבל אפול, אבל אחר שנתעורר עזי וזמרת של יה עי”כ היה לי לישועה שהוא גדול מן העזר, שהושיע לי גם להכרית את האויב: 118:15: קול, מצייר שהמלך הולך מביתו לבהמ”ק, ושומע קול רנה וישועה באהלי צדיקים, והוא עפמ”ש (בישעיהו ל׳:כ״ט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג והשמיע ה’ את קולו, ובארתי שם שבעת החלו בירושלים לשיר את שיר החג, החל ה’ ללכת להלחם עם מחנה אשור, ובעת שנתוסף הרנה על קרבן פסח בתופים ובמחולות, אז נלחם ה’ עם אשור במלחמות תנופה והכרית את מחנהו, עפ”ז יאמר שנשמע קול ורנה וישועה באהלי צדיקים, בעת החל קול הרנה, בא ג”כ קול ישועה, כי כפי שהתחילו לרון ולהודות כן בא הישועה, ותחלה הודיעו כי ימין ה’ עושה חיל, ר”ל שה’ מאסף את חילו ומכין א”ע להלחם עם אשור, ואח”כ הודיעו שנית, כי ימין ה’ רוממה, היינו שידו רוממה על האויב ושמתחיל להתגבר עליו, ואח”כ הודיעו כי ימין ה’ עושה חיל, ר”ל שכבר התגבר בחילו והכרית את כל מחנהו: 118:17: לא אמות, מעתה ידעתי בטח שלא אמות, וזה משני טעמים, א. באשר ידעתי שמה שהחייני ה’ מן החולי, הוא כדי שאחיה ואספר מעשי יה, וא”כ נשארתי בחיים כדי לספר מעשיו, ולא המתים יהללו יה, ב. מצד כי ע”י שיסר יסרני יה עי”כ למות לא נתנני, שתמורת המות יסרני ביסורים, וכבר נתכפרו עוני ע”י יסורים, וגם ר”ל שלא ימות מיתת הנפש אחר שיספר מעשה ה’ ואחר שנתכפרו עונותיו ע”י היסורים שסבל: 118:19: פתחו, (המלך והצדיקים שהלכו עמו הגיעו לפני הבהמ”ק להודות ולהקריב זבחי תודה וקרבן היום), ומצוה אל השוערים שיפתחו לו שערי צדק שהמה שערי בהמ”ק שיבא בם להודות לה’, וקראם שערי צדק כי אחר שבא ישועתו ע”י היסורים נהג ה’ עמו במדת צדק כפי המעשה, לא במדת חסד: 118:20: זה השער לה’, שהיה להמלך שער מיוחד שבו היה נכנס לבהמ”ק (כמ”ש ביחזקאל סי’ מ”ד ומ”ו), ואמר שעתה צדיקים יבואו בו שהרשה להם ליכנס עמו בשער ההוא: 118:21: אודך, (מתחיל להודות בפתח השער מבפנים), אני נותן הודאה על שעניתני ביסורים, כי ע”י כן ותהי לי לישועה, כמ”ש אודך ה’ כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני: 118:22: אבן, המלכות תצויר כבנין כמ”ש כ”פ, והמלך הוא יסוד הבנין כמ”ש הנני יסד בציון אבן (ישעיהו כ״ח:ט״ז), שנאמר על חזקיה, והבונים מאסו בו אז, כי עמדו אז שבנא וסייעתו לחלוק על מלכותו, ובכ”ז היתה לראש פנה, וזה לא היה בדרך הטבע, רק מאת ה’ היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו, כי היה עפ”י נס ופלא, ולכן זה היום עשה ה’, הוא מיוחס לה’, ובו נגילה ונשמחה, בה’ נשמח לא בהתשועה עצמה כי עקר השמחה היא מה שנודע לנו שה’ עמנו ושנתן ליראיו נס להתנוסס: 118:25: אנא, (מתפללים כולם) א. שיושיעם ה’ מני צר, ב. שיצליחם בכל מעשיהם מעתה ועד עולם: 118:26: ברוך, (עתה יוצאים כהני המקדש מבית ה’ לקבל פני המלך), הם מברכים את המלך בברכת כהנים, ובאשר בברכת כהנים אמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, אומרים ברוך הבא בשם ה’, שכבר שם שם ה’ על ב”י ובשמו באו למקדשו, לכן ברכנוכם מבית ה’, שהברכה יוצאת מביתו מאת השוכן בו, והוא יברך (וזה נגד יברכך ה’ וישמרך): 118:27: אל, באשר יצאו לקראתו באבוקות של אור, כמ”ש על כן באורים כבדו ה’, משיב אל ה’ ויאר לנו, (וזה נגד יאר ה’ פניו אליך), והמלך מצוה את הכהנים אסרו חג, שיאסרו הקרבן שהביא ויובילוהו עד קרנות המזבח להקריבו, וה’ ישא פניהם לקבל קרבנם, כמ”ש הקריבהו נא לפחתך הישא פניך, שקבלת הקרבן הוא נשיאת פנים (וזה נגד ישא ה’ פניו): 118:28: אלי אתה ואודך, הוא הודאה על הטובה, וארוממך להגיד שבחיך הכוללים, ומצוה לכולם הודו לה’:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית | סיום ההלל — “פתחו לי שערי צדק” — הודיה על ישועה והכרה בברית ה’ עם ישראל
הערות
מילה נדירה: וְ/דוּמָה (Strong’s H1746) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,ישעיהו,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
סיום ההלל המצרי. קטז — “אהבתי כי ישמע ה’“. קיז — המזמור הקצר ביותר בתנ”ך. קיח — “הודו לה’ כי טוב” — “זה השער לה’ — צדיקים יבואו בו” — “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”.