תהלים יט — “השמים מספרים כבוד אל”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ׃ י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת׃ אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵ֣ין דְּבָרִ֑ים בְּ֝לִ֗י נִשְׁמָ֥ע קוֹלָֽם׃ בְּכׇל־הָאָ֨רֶץ׀ יָ֘צָ֤א קַוָּ֗ם וּבִקְצֵ֣ה תֵ֭בֵל מִלֵּיהֶ֑ם לַ֝שֶּׁ֗מֶשׁ שָֽׂם־אֹ֥הֶל בָּהֶֽם׃ וְה֗וּא כְּ֭חָתָן יֹצֵ֣א מֵחֻפָּת֑וֹ יָשִׂ֥ישׂ כְּ֝גִבּ֗וֹר לָר֥וּץ אֹֽרַח׃ מִקְצֵ֤ה הַשָּׁמַ֨יִם׀ מֽוֹצָא֗וֹ וּתְקוּפָת֥וֹ עַל־קְצוֹתָ֑ם וְאֵ֥ין נִ֝סְתָּ֗ר מֵחַמָּתֽוֹ׃ תּ֘וֹרַ֤ת יְהֹוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת יְהֹוָ֥ה נֶ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי׃ פִּקּ֘וּדֵ֤י יְהֹוָ֣ה יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֥ת יְהֹוָ֥ה בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם׃ יִרְאַ֤ת יְהֹוָ֨ה׀ טְהוֹרָה֮ עוֹמֶ֢דֶת לָ֫עַ֥ד מִֽשְׁפְּטֵי־יְהֹוָ֥ה אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו׃ הַֽנֶּחֱמָדִ֗ים מִ֭זָּהָב וּמִפַּ֣ז רָ֑ב וּמְתוּקִ֥ים מִ֝דְּבַ֗שׁ וְנֹ֣פֶת צוּפִֽים׃ גַּֽם־עַ֭בְדְּךָ נִזְהָ֣ר בָּהֶ֑ם בְּ֝שׇׁמְרָ֗ם עֵ֣קֶב רָֽב׃ שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי׃ גַּ֤ם מִזֵּדִ֨ים׀ חֲשֹׂ֬ךְ עַבְדֶּ֗ךָ אַֽל־יִמְשְׁלוּ־בִ֣י אָ֣ז אֵיתָ֑ם וְ֝נִקֵּ֗יתִי מִפֶּ֥שַֽׁע רָֽב׃ יִ֥הְיֽוּ־לְרָצ֨וֹן׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הֹוָ֗ה צוּרִ֥י וְגֹאֲלִֽי׃
פירוש רש”י
19:2: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. הַמְשׁוֹרֵר עַצְמוֹ פֵּרַשׁ אֶת הַדָּבָר: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים. אֵינָן מְדַבְּרִים עִם הַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁבְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּמְאִירִים לַבְּרִיּוֹת, מִתּוֹךְ כָּךְ מְסַפְּרִים הַבְּרִיּוֹת כְּבוֹד אֵל וּמוֹדִים וּמְבָרְכִין עַל הַמְּאוֹרוֹת: | וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת, שֶׁהֵם מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר הֵם שָׁם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם״ (בראשית א:יז), וּמִשָּׁם מַגִּידִים כְּבוֹדוֹ: 19:3: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר. מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית מִתְחַדֵּשׁ מִיּוֹם אֶל יוֹם; לָעֶרֶב חַמָּה שׁוֹקַעַת וְזוֹרַחַת לַבֹּקֶר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַבִּיעוּ הַבְּרִיּוֹת אִמְרֵי שֶׁבַח עַל יְדֵי הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת, שֶׁמּוֹרִים אֶת הַבְּרִיּוֹת לְקַלֵּס וּלְהוֹדוֹת. מְנַחֵם פֵּתַר ״יַבִּיעַ״ לְשׁוֹן ״מַעְיָן נוֹבֵעַ״: | יְחַוֶּה. לְשׁוֹן הַגָּדָה: 19:5: בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם. קַו הַשָּׁמַיִם שֶׁהֵם נִמְתָּחִים עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, וּמֵחֲמַת כֵּן בִּקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם שֶׁהַכֹּל מְדַבְּרִים בַּנִּפְלָאוֹת שֶׁהֵם רוֹאִים: | לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | אֹהֶל בָּהֶם. בַּשָּׁמַיִם, מִכָּאן שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נָתוּן בְּתוֹךְ תִּיקוֹ (תנחומא, תצוה ח): 19:6: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. בְּכָל בֹּקֶר, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל: 19:7: וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם. הַקָּפַת סִבּוּבוֹ מִקָּצֶה אֶל קָצֶה: | וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. אִילְמָלֵא נִיתַּן בָּרָקִיעַ הַתַּחְתּוֹן, לֹא הָיָה אָדָם נִסְתָּר מִפָּנָיו מִפְּנֵי חֲמִימוּתוֹ. שֶׁחַמָּה וּלְבָנָה בָּרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, כְּדְאָמְרִינַן (חגיגה יב:): שִׁבְעָה רְקִיעִים הֵם: וִילוֹן, רָקִיעַ, שְׁחָקִים, זְבוּל, מָכוֹן, מָעוֹן, עֲרָבוֹת. וּמוֹנֶה לָהֶם כְּסִדְרָן: וִילוֹן אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם, רָקִיעַ יֵשׁ בּוֹ חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְכוּ׳: 19:8: תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה. גַּם הִיא מְאִירָה כַּשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסוֹף הָעִנְיָן מְאִירַת עֵינָיִם וְאוֹמֵר (משלי ו:כג) ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״. דָּבָר אַחֵר: וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ לְיוֹם הַדִּין וְלִהַט אוֹתָם הַיּוֹם הַבָּא (מלאכי ג:יט), אֲבָל תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה הִיא מְשִׁיבַת נָפֶשׁ לְדַרְכֵי חַיִּים וּמְגִנָּה הִיא עַל לוֹמְדֶיהָ מֵאוֹתוֹ לַהַט, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא וְגוֹמֵר״ (מלאכי ג:כ): | עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה. נֶאֱמֶנֶת הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ: | מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. מְשִׁיבָתוֹ מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים. תּוֹרַת, עֵדוּת, פִּקּוּדֵי, מִצְוַת, יִרְאַת, מִשְׁפְּטֵי – שִׁשָּׁה, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה (ברכות יא:), וּבֵין כָּל שֵׁם וָשֵׁם חֲמִשָּׁה תֵּבוֹת עִם הַשֵּׁם עַצְמוֹ, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה. וְחוֹתֵם בְּסוֹפָן: אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. כֻּלָּם יַחַד מְתֻקָּנִים בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת: | מַחְכִּימַת פֶּתִי. נוֹתֶנֶת חָכְמָה לַפְּתָאִים: 19:9: בָּרָה. מַצְהֶרֶת: 19:11: וְנֹפֶת צוּפִים. וּמֶתֶק צוּפִים בְּרוֹיְ״קָאשׁ בְּלַעַ״ז. וּמְנַחֵם פָּתַר וְנֹפֶת לְשׁוֹן טִפָּה, וְכֵן ״נֹפֶת תִּטֹּפְנָה״ (משלי ה:ג), ״נָפַתִּי מִשְׁכָּבִי״ (משלי ז:יז) (ס״א אינו): 19:12: בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. נִזְהַרְתִּי בִּשְׁמִירָתָם בִּשְׁבִיל רֹב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ (תהלים לא:כ), וְלַלָּשׁוֹן הַזֶּה עֵקֶב כְּמוֹ ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי״ (בראשית כו:ה). דָּבָר אַחֵר: עֵקֶב רָב. סוֹפָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לָבֹא לִידֵי גְדֻלָּה. עֵקֶב לְשׁוֹן סוֹף, וְיֵשׁ לוֹ חָבֵר בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה: עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא (סוטה ט:טו): 19:13: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין. אֲנִי נִזְהַרְתִּי בָּהֶם, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא אֶשְׁגֶּה בָּהֶם, וְאַתָּה נַקֵּנִי מִנִּסְתָּרוֹת שֶׁנִּסְתְּרוּ מִמֶּנִּי, וְלֹא יָדַעְתִּי בְּחֶטְאִי בִּשְׁגָגָה: 19:14: גַּם מִזֵּדִים. מִן הַזְּדוֹנוֹת: | אָז אֵיתָם. אֶהְיֶה תָּמִים. אָמְרוּ חֲכָמִים : לְמָה דָּוִד דּוֹמֶה? לְכוּתִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְהֵם מַעֲרִימִים בַּדָּבָר יוֹתֵר מִכָּל אָדָם: תְּנוּ לִי מַיִם לִשְׁתּוֹת, דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. מִשֶּׁשָּׁתָה אָמַר: יֵשׁ כָּאן בָּצָל קָטָן? מִשֶּׁנָּתְנוּ לוֹ אוֹמֵר: יֵשׁ בָּצָל בְּלֹא מֶלַח? מִשֶּׁנָּתְנוּ לוֹ אָמַר: תְּנוּ לִי מְעַט לֶחֶם, שֶׁלֹּא יַזִּיקֵנִי הַבָּצָל. כָּךְ אָמַר דָּוִד: בִּתְחִלָּה עַל הַשְּׁגָגוֹת, וְאַחַר כָּךְ עַל הַזְּדוֹנוֹת, וְאַחַר כָּךְ עַל הַמְּרָדִים. פְּשָׁעִים אֵלּוּ הַמְּרָדִים, שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהַכְעִיס, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב ג:ז): ״מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי״: 19:15: יִהְיוּ לְרָצוֹן. לְפִיּוּס, לְרַצּוֹתְךָ:
פירוש רד”ק
19:1: למנצח מזמור לדוד: 19:2: השמים מספרים כבוד אל יש מפרשים (בעל התרגום וזולתו): כדרך או שיח לארץ ותרך (איוב יב ח); וכן שאל נא בהמות ותרך (שם ז); וכן השמים מספרים. כי מהנפלאות והמעשים הגדולים שאדם רואה בשמים יספר האדם כבוד האל; וזהו שאמר אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, כלומר: לא שהם מספרים בדברים, אלא ממה שרואה אדם בהם מספרים בני אדם כבוד אל. ונוכל לפרש: מספרים על השמים ועל הרקיע עצמם, כי במהלכם ובסבובם על סדר נכון יראה כבוד האל יתברך; ואותו הוא הספור וההגדה, על דרך: השלח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו (תהלים קמז טו). ומה שאמר: אין אמר ואין דברים, אין דברים כדברי בני אדם, אלא המעשה שיעשו הם הדברים והם הספור וההגדה; וכן אמר: ובקצה תבל מליהם. והרב מורה צדק, החכם הגדול רבנו משה פרש (מורה הנבוכים ב ה): מספרים על השמים. כי דעתו ודעת הפילוסופים, כי הגלגלים חיים משכילים עובדים לאל ומשבחים אותו שבח גדול ומהללים אותו מהללים עצומים וגדולים. ועל כן אמר: השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ועם כי הספור וההדה אינם בפה ובלשון; וזהו שאמר: אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, אלא הספור וההגדה להם כמו ציור שיציר האדם בלבבו מדברי שבח והודאה מבלי שיוציאם בשפה. | ומעשה ידיו מגיד הרקיע: כפל כי הוא כמו: השמים מספרים כבוד אל, כי השמים נקראו רקיע, כמו שנאמר (דניאל יב ג): כזהר הרקיע וגומר; ויתן אתם אלהים ברקיע השמים (בראשית א יז) לדעת מי שפרש כי על הגלגלים נאר. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: הרקיע האויר. 19:3: יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת: יביע ידבר, כמו הנה יביעון בפיהם (תהלים נט ח); תבענה שפתי (שם קיט קעא). ופרושו: היום הזה ידבר בעבור היום הבא אחריו, והלילה בעבור הלילה שיבא אחריו. כלומר: בסדר התנועות ביום ובלילה כמו שהיה מששת ימי בראשית כן הוא וכן יהיה לעולם, לא נשתנה ולא נתחלף דבר; אם כן היום הזה מגיד בעבור מחר כי ידוע כי כן יהיה. 19:4: אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם: כבר פרשנוהו. 19:5: בכל הארץ יצא קום קום בנינם; וכן קו לקו (ישעיהו כה יא), לפי שהבנין יעשה בהטית הקו. כלומר מעשה הגלגלים והככבים יצא בכל הארץ; וכן | ובקצה תבל מליהם והנה מעשיהם דבריהם. | לשמש שם אהל בהם: לשמש שם אהל ומקום בגלגלים. ואמר הספור על השמש לפי שהוא המאור הגדול ושישיג ממנו לבני אדם תועלת גדולה יותר משאר הככבים במאורו ובחמו לבני אדם, ולשאר בעלי חיים ולצמחים. ובאמרו: בהם רצונו לומר: באחד מהם, כמו ויקבר בערי גלעד (שופטים יב ז); והוא הגלגל הרביעי משבעת הגלגלים שבהם שבעה ככבי לכת. ואמר: בהם, כי אלה הככבים תקועים בגוף הגלגלים. וכן אמר (בראשית א יז): ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, ולא אמר על רקיע; וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (מדרש תנחומא בראשית ה): הככבים קבועים ברקיע כמסמרים הקבועים בדלת. 19:6: והא כחתן יצא מחפתו בשחר בצאתו בזהרו ובהדרו הוא כחתן יצא מחפתו שהכל שמחים לנגדו, כן השמש הכל שמחים לאורו. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: שדמהו לחתן יצא מחפתו שהוא נכסף לשוב לכלתו, כן השמש שב בכל יום למקום זריחתו. ודמהו גם כן לגבור ואמר: | ישיש כגבור לרוץ ארח: לפי שלא יכשל במרצתו. ואמר: ישיש כגבור, כי הגבור שש ושמח בצאתו למלחמה. וכן אמר בזכרו גבורת הסוס (איוב לט כא): וישיש בכח יצא לקראת נשק; כן השמש ישיש בצאתו. והנצתו והצצתו וזריחתו הוא הששון והשמחה. 19:7: מקצה השמים מוצאו ממזרח. | ותקופתו על קצותם על כל קצות השמים הוא מהלכו. ואמר: ותקופתו שפרושו: סבובו, כמו תקופת השנה (שמות לד כב), לפי שסובב הרוחות וישוב למקום זריחתו, כמו שאמר שלמה (קהלת א ו): הולך אל דרום וסובב אל צפון, שמהלכו ביום נראה ברוח דרום והולך למערב וסובב רוח צפון בלילה עד שישוב בבקר אל הרוח שזרח ממנו. וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי ערובין נו א): הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה. וזה למראית העין לבד, לפי שמהלכו נוטה לצד דרום, אבל לא ילך לפאת דרום. אך לפי חכמת התכונה לא נאמר זה בתקופת היום אלא בתקופת השנה שהוא אל דרום בימי החרף ובצפון בימי הקיץ, וזה נראה לעינים וידוע וברור. וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה, בפרקי רבי אליעזר (פרק ששי) הולך אל דרום בתקופת תשרי ובתקופת טבת, וסובב אל צפון בתקופת ניסן ובתקופת תמוז. | ואין נסתר מחמתו: כי הוא השמש בכל העולם הוא; ואף על פי שאינו בשוה בכל מקום. ואמר: ואין נסתר מחמתו, ולא אמר: ואין נסתר ממאורו, כי יוכל האדם להסתר ממאורו ולא מחמו, כי אפילו בחדרי חדרים ישיגנו חמו. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: ואין נסתר מחמתו, כי חם השמש בעולם כדמות חם הלב בגוף כראית חכמת התולדת, והנה הוא חיים לכל הגופות: אם כן פרושו: אין נסתר מתועלת חמתו. 19:8: תורת יהוה מה שסמך ענין התורה לענין השמש? רצה לומר: כמו שהשמים והשמש והגלגלים מעידים ומספרים על כבוד האל ועל חכמתו, כן התורה והמצות אשר צוה לעמו ישראל מעידות על חכמתו ועל ישרו כמו שאמר (דברים ד ח): אשר לו חקים ומשטים צדיקם ככל התורה הזאת. ועוד אמר: כמו שהשמים והשמש מועילים לעולם ובהם העולם עומד כן התורה, שהיא תמימה והיא משיבת נפש וקיום הנפש בה כמו שקיום העולם בשמש; כי הנפש בגוף כמו הגר בארץ נכריה שאין לו עוזרים וסומכים, כי עוזרי הגוף רבים רודפים אחר התאוה והיא כיחידה ושבויה ביניהם. וכן אמר שלמה והמשיל אותה לאיש מסכן וחכם (קהלת ט טו). והנה התורה משיבת הנפש שמורה האדם הדרך הישרה ומסירה אותו מתאות העולם וממכשולות רבים. והנה היא משיבה את הנפש משביה וממאסרה אל תולדתה ואל מקום כבודה. וספר דוד בתורה ובמצות ובמשפטים על אמתתם ועל ישרם. והתורה היא תכונת המצוה היאך תעשה, והוא מענין ולא שמעתי בקול מורי (משלי ה יג); ולהורת נתן בלבו (שמות לה לד), שמורה על תכונת הדבר, כמו תורת הבהמה והעוף (ויקרא יא מו), תורת המצרע (שם יד ב); תורת הילדת (שם יב ז); תורת הזב (שם טו לב); תורת הנזיר (במדבר ו כא); ואף על פי כן הספר נקרא בשם התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל כמו שכתוב (דברים לא ט): ויכתב משה את התורה הזאת; לקח את ספר התורה הזה (שם כו); כי ספר מעשה בראשית וספר ענין האבות, וכן ספר כל שאר הדברים כלם מורים על האל, כי הוא יוצר העולם ועל טובתו ועל ברואיו והשגחתו בטובים וברעים. והזכיר המצות, והוא מה שצוה האל לעשות בדרכי עבודת האל ואהבתו כאדון המצוה לעבדו. והעדות היא מה שהוא עדות בין ישראל לאל שקבלו הם אותו לאלה והוא קבלם לעם סגלה, כמו ארון העדת (שמות כה כב); אהל העדות (במדבר יז כג). כי המצות אשר צוו ישראל בהן הן עדות, והלחות שהיו בהם עשרת הדברים, שהם כל התורה כלה, והדברים ההם היו עדות גדולה לישראל בראותם כבודו על הר סיני בקולות ולפידים; והמראה הגדול ההוא הוא עדות להם ולבניהם עד עולם. וכן שמירת השבת והמועדים להם עדות ואות וזכרון; ושמטה ויובל הכל הוא עדות להם ולבניהם עד עולם, כמו שאמר כי לי כל הארץ (שמות יט ה); עבדי הם (ויקרא כה נה). ואמר: פקודי יי’ על מצות השכל, שהאל הפקידם ונתנם בלב; והשכל מורה עליהם: ואמר: היראה, שהיא ראשית המצות ועקרן, כי העבד אם לא יירא האדון לא יעשה מצותו. והיראה הגמורה בסתר. ואמר: המשפטים, שהם הדינים בין אדם לחברו. והנה זכר לכן כל לשונות המצוה לבד חקים. והטעם כי אמר עליהן תמימה, משיבת נפש, נאמנה, מחכימת פתי, ישרים, משמחי לב, ברה, מאירת עינים, טהורה, אמת, צדקו יחדיו, הנחמדים ומתוקים: וכל זה לא יתכן לומר אלא על המצות שטעמן גלוי ונראה: והחקים כמו אכילת חזיר ולבישת שעטנז והדומין להן שאין טעמם גלוי לכל, איך יאמר עליהם נחמדים ומתוקים וטהורים? ואף על פי שהם כן למי שטעמם נראה לו, הנה אין טעמם נראה לרוב בני אדם. ואמר: | תמימה שהיא שלמה כלה, לא יחסר דבר בה מכל הדברים שצריך אדם להם בעולם הזה ובעולם הבא. ואמר: | משיבת נפש כמו שפרשנו. ואמר: | עדות יהוה נאמנה כי אין כזב בה כי שכן הכבוד בישראל לעיני כל ישראל, אין מכחיש ומפקפק. ואמר: | מחכימת פתי: כי כל דברי המשכן חכמה נפלאה, כי לא דבר רק הוא המנורה והמזבחות והיריעות. וכן כל הדברים כלם מורים על חכמה שיקראו אותו החכמים העולם האמצעי, שהוא דמות העולם העליון ודמות העולם הקטן. וכן שמירת השבת היא חכמה גדולה, שיחקור האדם בגללה על חדוש העולם וכל מעשה בראשית, והיא חכמת הטבע. ואמר על התורה (דברים ד ו): כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים וגומר. ואמר (שם): רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואף על פי שמחלק התארים האלה ואמר לתורה: תמימה, משיבת נפש, ואמר על העדות: נאמנה, מחכימת פתי, וכן לאחרים; כלם שוים בתארים. ולא אמר התאר הזה על האחד; והוא הדין על חברו, אלא שסמך כל תאר אל המתואר הקרוב אליו, ושצריך ללמוד עליו כפי התאר כמו שפרשנו וכמו שנפרש. 19:9: פקודי יהוה היינו מפרשים פקודי מצות כתרגומו, אלא שאמר אחר כן מצות יי’, לפיכך נפרש פקודי מגזרת והיה האכל לפקדון (בראשית מא לו), שהוא ענין הגניזה וההנחה. והם הדברים שהשכל מורה עליהם, ואמר: שהם | ישרים אין בהם נפתל ועקש; שאם לא היו כן לא היה השכל מורה עליהם. ומזה הטעם הם | משמחי לב כי החכם ישמח על שכלו. וכאשר יגבר על הגוף וינהגהו בדרכי השכל אין שמחה בעולם כשמחה ההיא, והיא שמחת הנפש. לפיכך אמר: משמחי לב, ולא אמר משמחי האדם, כי האדם ישמח לתאות העולם, אבל השכל, והוא הלב, לא ישמח כי אם בדרכי שכל. וכן אמר (תהלים קיט קיא): כי ששון לבי המה. ואמר: | מצות יהוה ברה כל מצוה ומצוה במקום שהיא היא ברה וזכה מאין כל סיג; והיא | מאירת עינים: כי העם שהם בלא מצות הולכים בחשך; כי המצות יאירו הלב, והם מדרגה לעלות אל הכבוד הגדול. 19:10: יראת יהוה טהורה והם הדברים שיעשה אדם אותם בסתר, או בלי דעת כמו הגנבה וזיוף המדות והמשקלות, והדומים להם; והם הדברים שכתוב בהם: ויראת מאלהיך אני יי’ (ויקרא יט יא יב יד לב כה יז לו מג). והיראה הטהורה מאין סיג; כי הדברים הרעים שהם בגלוי ימנע האדם מעשותם מיראת בני אדם. והנה הכסף ההוא אינו טהור, כי יש בו סגים; אבל הדברים שהם נסתרים וימנע אדם לעשותם מיראת האל לבדו, היראה ההיא טהורה, כי אין בה סגים. ואמר: | עומדת לעד כי יש מצות שיש להן מקום וזמן; והדברים שהם ביראת יי’, הם עומדים לעד, אין להם זמן. או אמר: עומדת לעד, על כל התורה, שלא צוה האל בה לזמן, אלא עד עולמי עד היא. ולא כדברי הכופרים הנצרים שאומרים: כי התורה שנתנה בהר סיני היה לה זמן עד עת בא ישו הנצרי, כי עד זמנו היתה גופנית, ומעת שבא הוא צוה להבין אותה רוחנית; ודבריהם דברי רוח תהו והבל. כי המצות שהם אומרים שהן בדרך משל ולא יובנו כמשמען, הרי האל צוה עליהן בפרוש, ולא על דרך משל. אם כן שאר המצות לא יבין אדם על דרך משל כי אם כמשמען. כי אם היו המצות על דרך משל, היו המצות בספק, זה אומר הדבר הנסתר בו כך הוא, וזה אומר כך הוא; והכתוב אומר (דברים ל יא) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. ואם היו במצות דברים נסתרים ולא יובנו כמשמעם הרי הם נפלאים ורחוקים. | משפטי יהוה אמת צדקו יחדו: כבר פרשנו המשפטים שהם הדינים שבין אדם לחברו, וכלם הם דברי אמת גלוים לעינים, וכלם יחדו צדקו אין באחד מהם עול. ויש מפרשים הטעם שסמך התורה לשמש להגדיל תועלתה על תועלת השמש; כי יש דברים שהשמש מזיק והתורה מועילה בכל הדברים לפיכך אמר תורת יי’ תמימה: שלמה היא, כי בכל דרכי העולם הזה והעולם הבא ימצא האדם תועלת בה. ואמר: משיבת נפש, כי השמש כשישב האדם לחמו יותר מדאי שמא יחלה חולי מות, כמו שאמר ביונה (ד ח): ותך השמש על ראש יונה ויתעלף; והתורה לא כן, כי היא משיבת נפש לגוף ומתקיים בה. ופעמים שהשמש יכנס במוחו של אדם וישתגע; והתורה לא כן אלא מחכימת פתי. וכשישב אדם לשמש הרבה ידאג לחמה; ולא כן פקודי יי’ שהם משמחי לב. והשמש כאשר יסתכל אדם בעצם השמש תכהינה עיניו; ומצות יי’ לא כן, כי היא ברה מאירת עינים. והשמש יכסוהו עננים; ויראת יי’ טהורה וזכה, לא יכסנה דבר ולא יסיתרנה. והשמש מאיר ביום ולא בלילה; ויראת יי’ עומדת לעד. והשמש אין אורו וחמו שוה כל היום, כי עד חצי היום יוסיף ומחצי היום ואילך יחסר; ולא כן משפטי יי’, אלא אמת צדקו יחדיו ולא מכחישים זה את זה. 19:11: הנחמדים מזהב אמר: כי דברי התורה והמצות הם נחמדים יותר מזהב | ומפז הוא הזהב הטוב הנקי וזהו: | רב כמו על כל רב ביתו (אסתר א ח) שהוא גדול בחשיבות ובגדלה. או יהיה פרוש רב במנין; ויהיה טעם רב על זהב ועל פז, כי בני אדם יתאוו לממון רב זהב ופז. ויש מפרשים (אבן עזרא וזולתו): פז: אבנים יקרות, והאדם יתאוה אליהן; והמשכילים יתאוו יותר לתורה ולחכמה. וכן אמר שלמה (משלי ג טו): וכל חפציך לא ישוו בה. כי הממון הוא בעולם הזה ולא בעולם הבא; והחכמה בעולם הזה ובעולם הבא. והממון יגזלו אותו או יגנבו אותו מהאדם או יאבד ממנו בים או ביבשה; והחכמה לא תהיה נגזלת ונגנבת, ולא תאבד מבעליה. והממון אם יתן האדם אותו, או יסחר אותו, לא ישאר בידו מה שיתן; והחכמה אם ילמד אותה לאחר לא תצא מידו אבל יוסיף בחכמה. הנה כי דברי התורה והחכמה נחמדים למשכילים יותר מזהב ומפז רב. | ומתוקים מדבש ונפת צופים: כי הדבש הוא המאכל שיערב לאדם יותר משאר המאכלים; ואף על פי כן אם יוסיף לאכל ממנו יזיק לו ויקיאנו, והמאכל יועיל לו לפי שעה; ולא כן החכמה, כי כל מה שיוסיף בה תועילנו ותועיל לו לעולם. ולפי שאמר הנחמדים: ולמי הם נחמדים ומתוקים? למשכילים וליראי יי’, לפיכך אמר: 19:12: גם עבדך נהר בהם כלומר: גם אני מהם; אף על פי שאינני מן החכמים עבדך אני, וחרד למצותיך ונזהר בהם, והם נחמדים ומתוקים לי. גם ידעתי כי | בשמרם עקב רב: מלבד המתיקות והחמדה שימצא המשכיל בהם, תשתוקק הנפש המשכלת ותכסוף אל החכמה, אף על פי שלא יהיה לה זה גמול. כי טבע הנפש המשכלת שתתאוה אל החכמה כמו שהיה טבע הנפש המתאוה אל המאכל הערב; אם כן החכמים עוסקים בתורה ובחכמה מטבע, אף על פי שלא יקוו מול כזה. ואמר דוד: בשמרם עקב רב עוד יותר על התאוה. כי אני והמשכילים שמתאוים אליהם עוד יש לנו בשמירתם שכר רב שאתה מטיב לשומרי המצות בעולם הזה ובעולם הבא, אלא שעקר השכר הוא לעולם הבא. לפיכך נקרא השכר עקב רב כמו שהעקב הוא סוף הגוף, כן השכר סוף המעשה, והמעשה לא ימר לאדם עד יום מותו. 19:13: שגיאות מי יבין מנסתרות נקני: אמת הוא, כי לבי ורצוני אל מצותיך, אבל זה אני מבקש ממך שתנקני מנסתרות, כי שגיאות מי יבין, כי אין מי שידע ויבין הכל, כי במקומות ישגה ויהיה הדבר נסתר מעיניו; ועל זה אני מבקש ממך שלא תענישני על הנסתרות אלא תנקני מהם. 19:14: גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי ועוד אני מבקש ממך שאלה גדולה, יותר ממה ששאלתי, שתמנע אותי מן הזדונות שלא ימשלו בי, ולא יהיה יצרי תוקפי, כי אני אשמור בכל כחי, וגם אתה תסיעני שלא ישלוט בי יצר הרע. כי הקדוש ברוך הוא, מסיע למי שלבו נכון, כמו שאמר לאבימלך (בראשית ב ו) ואחשך ם אנכי אותך מחטו לי. וזדים הוא שם ולא תאר; ויהיה זד שם בשקל ראש ועשר (משלי ל ח); יש לאל ידי (בראשית לא כט). | אז איתם כתוב ביו”ד אחר האל”ף, והוא הנח שהוא תמורת הדוש בלא יו”ד, כמו לא ימד (הושע ב א); וכל לבב אנוש ימס (ישעיהו יג ז). ויש בו דרש: כי חשבון היו”ד עשרה, ובעשרת הדברות נתנה התורה, והן תמימותה ושלמותה. אמר: אז כשתנקני מהשגיאות ותסיעני שלא ישלטו בי הזדונות, אז אהיה תמים ושלם. | ונקיתי מפשע רב: הפשע הוא יותר רע מהזדון, כי הזדון הוא מתאותו בדבר הוא עובר במזיד; אבל הפשע רב הוא המורד באדוניו, ויבזה מצותיו, ויעשה העברה, אף על פי שאינו מתאוה אליה. ומי שהוא רגיל בזדונות יבא לידי המרד; לפיכך אמר דוד: אם תנקני מהשגיאות, ותסיעני על הזדונות שלא ימשלו בי, אם כן לעולם לא אהיה מזיד: ואם לא אהיה מזיד עוד, בודאי לא אהיה פושע; וזהו שאמר: ונקיתי מפשע רב. ורב ענינו: גדול, כי הגדול שבמעשים הרעים ובעברות הוא המרד. ואחר התפללו זה שאל מהאל שיקבל תפלתו. 19:15: יהיו לרצון אמרי פי מה שאמרתי לפניך בפי; | והגיון לבי לפניך ומה שלא אמרתי בפי, אלא חשבתי בלבי, והמחשבה הוא הגיון הלב, גם כן יהיו לרצון. כי דברים רבים יחשוב אדם בלבו ולא יכין לדבר כן בשפתיו, לפיכך אמר דוד (תהלים נא יז): יי’ שפתי תפתח; ואמר שלמה (משלי טז א): ומיי’ מענה לשון. | יהוה צורי חזקי, שבו אבטח בשאלותי | וגאלי: מהשגיאות והזדונות:
פירוש מלבי”ם
19:1: למנצח, יבאר כי כבוד ה’ יתגלה בעולמו ע”י שני מחזות, ע”י העולם אשר ברא נשיגהו בדרך החקירה והעיון, וע”י התורה נשיגהו בדרך הנבואה וההופעה האלהית, ויבאר שיש יתרון לגילוי כבודו מציאותו והשגחתו ומעשה ידיו ע”י התורה מעל העיון והמחקר בששה ענינים: 19:2: השמים מספרים כבוד אל, השמים כולל כל הגרמים השמיימים אשר בעולם הגלגלים, והרקיע שם מיוחד אל מקום עליית האדים, ששם יתהוה המטר והברד ועד שם יגיע גבול הארץ וראוי לנשימת כל בע”ח, ומשם ולמעלה יתחיל גבול השמים וכל בע”ח לא יתקיים שם, כמו שכן דעת המורה וההולכים לשטתו בפי’ שם רקיע, ויש הבדל בין כבוד ה’ ובין מעשה ידיו, שהכבוד יחויב לו מצד שהוא בורא כל בראשית הבריאה והוא סבת כל הנבראים וזה יספרו השמים, שכל הרואה הבנין הגדול הזה והמאורות אשר בו ידע שיש בורא יחיד אשר ערך הכל ביכלתו וחכמתו, אולם לא נוכל לדעת מזה שהוא עדיין עוסק בבריאה ומחדש בכל יום מעשה בראשית ושהוא המנהיג את העולם, וזה נודע מן הרקיע שמפלאי המטר וההשגחה הנמצא בו נודע שהוא עדיין עוסק ופועל ומכין לארץ מטר ומצמיח הרים חציר, ואמרו חז”ל מעשי ידיהם של צדיקים מי מגיד, הרקיע, שע”י שיבא המטר ע”י תפלת הצדיקים, והקב”ה מביאו בעתו בכ”מ לפי הצורך אל כל מדינה במקום תכונתה לפי הזמן והמקום, נודע השגחת ה’ ופעולתו בעולמו, ויש הבדל בין ספור להגדה שהמגיד יגיד דבר חדש הנוגע לחברו, וזה מגיד הרקיע שמודיע בכל עת מעשי ידי ה’ המתחדש בבריאה לצורך ישוב בני אדם, אבל ספורי השמים הם מדבר עבר שה’ ברא הכל בששת ימי המעשה, שזה כמספר דבר שכבר היה לעולמים שאינו נוגע לנו בהוה: 19:3: יום, הנה משלשה דברים נוכל לברר על דבר שהוא מפעולת פועל בכונה ולא נפל על צד הקרי וההזדמן, א. מצד הריבוי שהמקרה לא יהיה רק למעט, ב. מצד החכמה אם נעשה בשלימות, כי דבר הבא במקרה לא יבא בשלימות וביושר כראוי, ג. מצד התכלית שהמקרה לא תפנה אל איזה תכלית שאם יפנה אל תכלית אינה מקרה, וכמ”ש כ”ז הפילוסוף (בס’ השמע מאמר ב’), וכן באר פה איך נודע כבוד אל מן הבריאה הכללית, א. מצד הריבוי, שהגדה זאת מתמדת בזמן כי יום ליום יביע אומר, ובאשר ביום יראו כל אדם מעשי אלהים והוא יביע אומר ויספר את גבורתו, ובלילה שאז עת דממה והטבע כולה תשים יד לפה, אז הוא עת המחשבה שאז יחשבו ויעיינו על מה שראו ושמעו ביום ויוציאו ממנו דעת אלהים, ועז”א ולילה ללילה יחוה דעת, ובאשר כל יום יגיד אומר חדש מהחדושים האלהיים אשר יעשו בכל יום ויום, כן בכל לילה יודעו להם התגלות חדשות מפועל אלהים ומעשהו ישכילו, וגם ר”ל שהימים תמיד סמוכים זה לזה וכן הלילות, כי היום וכן הלילה סובב ומתגלגל תמיד סביבות הכדור עד שבכל רגע יגיד יום החולף אומר ליום הבא לרגלו ונכנס תחתיו, וכן לילה ללילה, בענין שהריבוי הזה מתמיד ומתרבה בכל זמן: 19:4: אין, והגדה זו אינה בלחש, כי אין אומר שהוא מאמר שלם, וגם אין דברים שהוא גם דבורים יחידים, אשר בלי נשמע קולם, שכל אמירה וכל דבור היוצא מאת הטבע ופליאותיה המתחדשות כל רגע להעיד על כבוד של יוצר, קולם נשמע מקצה הארץ ועד קצהו, וכל שיח וכל רמש וכל תנועה המתהוה בעולם יתן קול עז ויכריז בקול גדולת הבורא וחכמתו: 19:5: בכל, וגם שהגדה זו אינה מיוחדת במקום פרטי כי היא מתפשטת בכל המקומות שאף בכל הארץ הבלתי מיושב יצא קום, כי הקו אשר נטה הבורא ית’ על בנינו הכללי התפשט על כל הארץ והיא מכלל הבנין ותלויה על בלימה נמשכת בקו המושך בין השמים הסובבים ומושכים אותה מכל צד במאמרו של בורא כל, ובקצה תבל שהוא החלק המיושב שם יצאו מליהם, כי שם כל הברואים והנמצאים ימללו מלים ויגידו חכמת אלהים ותכונתו - לשמש עתה יתחיל לבאר איך נעשו בחכמה ובתכלית השלימות, הנה לשמש שם אהל בהם שממנה יצא האור והחיים לכל הגרמיים אשר תחתיה וביחוד אל כדור הארץ, שהיא תתן אור וחיים בין לצמחים בין לבע”ח, וה’ ערך מהלכה בחכמה נפלאה עד שיתפשט אורה בכל כנפות הארץ, כי והוא, השמש הולך בשני מהלכים מתנגדים, א. הילוך היומי שיסבב בכל יום ממזרח למערב, ב. הילוך השנתיי שיסבב בכל שנה ממערב למזרח, וסיבוב זה אינו על קו משוה היום רק נוטה מן המשוה לצפון ולדרום יותר מכ”ג מעלות, שכשהוא בר”ח ניסן בראש מזל טלה יטה יום יום דרך הגלילים עד ראש סרטן ואז ישוב ללכת למאזנים ומשם לגדי, ולא ישנה מהלכו מגליל אל גליל אף כחוט השערה, ויאמרו הקדמונים כי הילוך השמש העצמי הוא ממערב למזרח רק שגלגל היומי מכריחו בכל יום ומוליכו סביב כדור הארץ ממזרח למערב, ועל המהלך ההכרחי שילך בכל יום אמר והוא כחתן יוצא מחופתו, שיציאת החתן מן החופה הוא בהכרח, ועל המהלך העצמי שילך בכל שנה אמר ישיש כגבור לרוץ ארח, שהוא מה שילך ברצונו שלא עפ”י הכרח, ובאשר מהלך זה השנתיי לא ילך על הדרך הגדול הקבוע שהוא על קו המשוה, רק על הארח שהוא מן הצד שהוא על גלגל המזלות, אמר לרוץ ארח, שהארח הוא ההולך מן הדרך הגדול אל הצד לכפרים ואינו קבוע כ”כ, ועי”ז מקצה השמים מוצאו, הגם שיוצא מקצה השמים אינו הולך על קו המשוה בישר, רק ותקופתו על קצותם יקיף אל הקצוות שהוא לצד צפון ולצד דרום, וזה מורה על רוב החכמה שאם היה הולך תמיד על קו המשוה לא היה אפשר לישוב הארץ כי על מסלול השמש בקו המשוה היה החום בוער מאד, ועל גלילות צפון ודרום לא היה חום השמש מגיע שם כלל, אבל ע”י שהולך ומקיף לצדדי הקצוות אין מקום נסתר מחמתו שחום השמש מתפשט על כל הקצוות וכל הארץ ראויה לישוב, ובזה מתבאר החכמה וגם התכלית שלא תהו בראה, וכ”ז עדות על פעולת פועל חכם: 19:8: תורת, אחר שספר איך ניכר כבוד ה’ וגדולתו ע”י העולם, יאמר, כי עוד יש הגדה אחרת המכרזת מפלאות תמים דעים אשר לה יתר שאת על ההגדה הראשונה של העולם, בששה דברים, נגד ששה חלקי התורה אשר התפלל עליהם במזמור של תמניא אפי, שהם תורה עדות פקודים מצות חקים ומשפטים כמו שבארנו שם, ועל החלק הנקרא תורה שהוא ילמד לנו יסודי האמונות בין בעיונים האלהיים בין בעניני הנבואה, אמר שלה יתרון על מה שישיגו בעלי העיון בחקירותיהם ע”י ההגדה הראשונה של העולם, שהתורה שנשיג ע”י הגדה הראשונה אינה תמימה, כי לא תלמד לנו רק שיש בורא כי אין נברא בלא בורא, אבל לא אם העולם קדמון או מחודש, ואיך נברא אם מן האפס המוחלט או מן חומר קדום, ולא נדע ממנה ההשגחה והנבואה תורה מן השמים ודבקות ה’ בעם קרובו, אבל תורת ה’ היא תמימה, בלי שום חסרון, כי תלמדנו כל חלקי הדעות והאמונות, וגם שהגדה הראשונה לא תלמד אותנו מענין הנפש ורוחניותה והשלמתה ואיך תשוב אל ה’ אלהים, אבל תורת ה’ משיבת נפש אל צרור החיים עדות החלק ממנה שנקרא עדות, והוא חלק הספורי שבתורה, נבדלה מן ספורי החכמים אשר בדו לעצמם להלביש בם עיוניהם, שרובם בדויים ולמשל בלבד, אבל עדות ה’ נאמנה כי גם מלבושי התורה והספורים שלה חוץ מכונתם הפנימית והסודות הצפונים בהם הם אמתיים כפשוטם, ותחת שעדות הפילוסופים אשר יעידו על מה שהעלו בחקירותיהם לא יבינום רק החכמים בעלי העיון, אבל ספורי התורה ועדותה מחכימת פתי, שגם הפתי יראה ממעשה דור המבול והפלגה וסדום וכדומה עונשי ה’ את הרשעים וממעשי האבות וקורותיהם השגחתו על הצדיקים, ומעניני יצ”מ וכל הנזכר יראה שהשם ב”ה משדד הטבע ומפליא נס להתנוסס, וממעמד הר סיני יכירו אמתת הנבואה ותורה מן השמים וכדומה: 19:9: פקודי ה’, החלק של המצות הנקראים בשם פקודים, שהם מיוחדים לזכר ע”י דברים אמוניים (כמו המועדים על יצ”מ) או במדות (כמו מצות פריקה וטעינה פאה ומתנות עניים וכדומה), נבדלים מן הפקודים כמוהם שעשו בני אדם עפ”י הסכמתם שאינם ישרים, אבל פקודי ה’ המה ישרים שנעשו עפ”י היושר והצדק, וגם שפקודי ב”א אינם משמחי לב באשר אין רצוף בם תכלית נכבד שהוא המשמח לב עושהו בידעו התועלת שיגיע מן המעשה, אבל פקודי ה’ הם משמחי לב עושיהם - מצות ה’ החלק המיוחד בשם מצוה שהוא רוב המצות שבתורה, נבדלו ממצות אנשים, שהם הולכים חשכים ואור השכל לא נגה עליהם, אבל מצות ה’ ברה שכולם יש להם טעמים נכונים להישיר הדעות ולאושר הנפשות, וגם היא מאירת עינים שהם החושים, כי ילמדוהו רחמים וחנינה ונדיבות וכל המדות הטובות אשר יעשה וחי בהם בחיי העולם הזה: 19:10: יראת ה’ הם חלק החקים שבתורה שאין להם שום טעם רק שהם גזירת מלך ואנו צריכים לעשות אותם מפני יראתו כעבד שעושה מצות אדוניו מבלי ידרוש טעמם ונמוקם, כמ”ש ויצונו ה’ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה’ אלהינו, יש בהם הבדל מן החקים שתקנו האנשים שרובם הם טמאים, כמו כל התועבות שעשו לע”ג, מזנות ושריפת הבנים שהיה מפני יראת הע”ג, ויראת ה’ היא טהורה, וכן יראת ההבל אינה מתקיימת כי היו מחליפים חקיהם תמיד באחרים כנודע, אבל יראת ה’ עומדת לעד, משפטי ה’ הוא חלק המשפטים שבתורה נבדלו מן המשפטים אחרים שהם אינם אמת כי א”א לשכל האדם לשער לא אמתת המשפט לפי הצדק ולא העונשים המגיעים לעוברים שיהיה במדה ובפלס לפי החטא, ולא להסכים הצדק הנמוסי והדתי עם הצדק הטבעי, ולא שיסכימו המשפטים זה עם זה, אבל משפטי ה’ צדקו יחדיו אין סתירה ביניהם, ולא מהם אל הצדק הטבעי: 19:11: הנחמדים, ואומר כי ימצאו בה גם השלמיות המדומים שהאדם רודף אחריהם, אם המועיל, שהם נחמדים מזהב ומפז רב, ואם הערב, שהם מתוקים מדבש ונופת צופים, שימצא בם הערב לשעתו, והמועיל אל החיים המדינים והצלחה בעוה”ז: 19:12: גם, ובכ”ז גם עבדך שאינו רודף אחר דברים המדומים והמועיל והערב, בכ”ז אני נזהר בהם, מצד כי בשמרם עקב רב, שנמצא תכלית גדול בשמירתם בעצמם, שהוא אהבת הטוב שרצוף בהם עצמם: 19:13: שגיאות, אולם בקש בל יכשל מלזהר בשמירתם, א. ע”י השגיאה, שהוא שגיאת העיון, שיתחלף לו לאמר על האסור מותר שזה גדר השגיאה כי מי יבין להנצל משגיאת השכל, ב. מנסתרות נקני, שהוא השוגג הגמור כסבור שהוא שומן והוא חלב שלא תענישני ע”ז: 19:14: גם, הגם שאני מובטח שלא אעבור על מצות ה’ בזדון, לפעמים יתעה האדם ע”י זדים החולקים על התורה במזיד ומתעים את האדם ע”י טענותיהם, או שהם מושלים עליו ומכריחים אותו לנטות מדרך הטובים, על הראשון אמר מזדים חשך עבדך בל אתחבר עמהם, ועל השני אמר אל ימשלו בי, אז איתם אהיה תמים, ונקיתי מפשע רב, שבודאי לא אפשע במזיד ובמרד, ולא לבד שלא אכשל במעשה, אבקש כי יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, שגם הדבורים שאוציא מפי וגם מחשבות לבי יהיו לרצון לפניך, שלא אומר ולא אחשב דבר נגד רצונך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “השמים מספרים כבוד אל” — שני חלקים: הבריאה מספרת ה’, התורה משלימה את הסיפור
- אפיון - קדושה וטהרה | “גם מזדים חשוך עבדך” — תפילה על שמירה מחטאים שקטים ומגאוה
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הַ/דְּבֹרִים (Strong’s H1682) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דברים,שופטים,ישעיהו,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מבנה דואלי: חלק א (פסוקים א-ז) — טבע כשבח; חלק ב (ח-טו) — תורה כשלמות. שניהם יחד: “תורת ה’ תמימה”. לפי רד”ק: “פגעי שחר” — השמש כחתן יוצא מחופתו — דימוי של שמחה, לא ניצחון.