תהלים יח — שירת הניצחון הגדולה
פסוקים
לַמְנַצֵּ֤חַ׀ לְעֶ֥בֶד יְהֹוָ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר׀ לַיהֹוָ֗ה אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְהֹוָ֘ה־אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כׇּל־אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל׃ וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחׇמְךָ֖ יְהֹוָ֣ה חִזְקִֽי׃ יְהֹוָ֤ה׀ סַ֥לְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה־בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן־יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי׃ מְ֭הֻלָּל אֶקְרָ֣א יְהֹוָ֑ה וּמִן־אֹ֝יְבַ֗י אִוָּשֵֽׁעַ׃ אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי־מָ֑וֶת וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל יְבַֽעֲתֽוּנִי׃ חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי קִ֝דְּמ֗וּנִי מ֣וֹקְשֵׁי מָֽוֶת׃ בַּצַּר־לִ֤י׀ אֶ֥קְרָ֣א יְהֹוָה֮ וְאֶל־אֱלֹהַ֢י אֲשַׁ֫וֵּ֥עַ יִשְׁמַ֣ע מֵהֵיכָל֣וֹ קוֹלִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י לְפָנָ֤יו׀ תָּב֬וֹא בְאׇזְנָֽיו׃ וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀ הָאָ֗רֶץ וּמוֹסְדֵ֣י הָרִ֣ים יִרְגָּ֑זוּ וַ֝יִּתְגָּֽעֲשׁ֗וּ כִּי־חָ֥רָה לֽוֹ׃ עָ֘לָ֤ה עָשָׁ֨ן׀ בְּאַפּ֗וֹ וְאֵשׁ־מִפִּ֥יו תֹּאכֵ֑ל גֶּ֝חָלִ֗ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ׃ וַיֵּ֣ט שָׁ֭מַיִם וַיֵּרַ֑ד וַ֝עֲרָפֶ֗ל תַּ֣חַת רַגְלָֽיו׃ וַיִּרְכַּ֣ב עַל־כְּ֭רוּב וַיָּעֹ֑ף וַ֝יֵּ֗דֶא עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ יָ֤שֶׁת־חֹ֨שֶׁךְ׀ סִתְר֗וֹ סְבִֽיבוֹתָ֥יו סֻכָּת֑וֹ חֶשְׁכַת־מַ֝֗יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים׃ מִנֹּ֗גַהּ נֶ֫גְדּ֥וֹ עָבָ֥יו עָבְר֑וּ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ׃ וַיַּרְעֵ֬ם בַּשָּׁמַ֨יִם׀ יְֽהֹוָ֗ה וְ֭עֶלְיוֹן יִתֵּ֣ן קֹל֑וֹ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ׃ וַיִּשְׁלַ֣ח חִ֭צָּיו וַיְפִיצֵ֑ם וּבְרָקִ֥ים רָ֝֗ב וַיְהֻמֵּֽם׃ וַיֵּ֤רָא֨וּ׀ אֲפִ֥יקֵי מַ֗יִם וַֽיִּגָּלוּ֮ מוֹסְד֢וֹת תֵּ֫בֵ֥ל מִגַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְהֹוָ֑ה מִ֝נִּשְׁמַ֗ת ר֣וּחַ אַפֶּֽךָ׃ יִשְׁלַ֣ח מִ֭מָּרוֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽ֝מְשֵׁ֗נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים׃ יַצִּילֵ֗נִי מֵאֹיְבִ֥י עָ֑ז וּ֝מִשֹּׂנְאַ֗י כִּֽי־אָמְצ֥וּ מִמֶּֽנִּי׃ יְקַדְּמ֥וּנִי בְיוֹם־אֵידִ֑י וַֽיְהִי־יְהֹוָ֖ה לְמִשְׁעָ֣ן לִֽי׃ וַיּוֹצִיאֵ֥נִי לַמֶּרְחָ֑ב יְ֝חַלְּצֵ֗נִי כִּ֘י־חָ֥פֵֽץ־בִּֽי׃ יִגְמְלֵ֣נִי יְהֹוָ֣ה כְּצִדְקִ֑י כְּבֹ֥ר יָ֝דַ֗י יָשִׁ֥יב לִֽי׃ כִּֽי־שָׁ֭מַרְתִּי דַּרְכֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא־רָ֝שַׁ֗עְתִּי מֵאֱלֹהָֽי׃ כִּ֣י כׇל־מִשְׁפָּטָ֣יו לְנֶגְדִּ֑י וְ֝חֻקֹּתָ֗יו לֹא־אָסִ֥יר מֶֽנִּי׃ וָאֱהִ֣י תָמִ֣ים עִמּ֑וֹ וָ֝אֶשְׁתַּמֵּ֗ר מֵעֲוֺנִֽי׃ וַיָּֽשֶׁב־יְהֹוָ֣ה לִ֣י כְצִדְקִ֑י כְּבֹ֥ר יָ֝דַ֗י לְנֶ֣גֶד עֵינָֽיו׃ עִם־חָסִ֥יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גְּבַ֥ר תָּ֝מִ֗ים תִּתַּמָּֽם׃ עִם־נָבָ֥ר תִּתְבָּרָ֑ר וְעִם־עִ֝קֵּ֗שׁ תִּתְפַּתָּֽל׃ כִּֽי־אַ֭תָּה עַם־עָנִ֣י תוֹשִׁ֑יעַ וְעֵינַ֖יִם רָמ֣וֹת תַּשְׁפִּֽיל׃ כִּֽי־אַ֭תָּה תָּאִ֣יר נֵרִ֑י יְהֹוָ֥ה אֱ֝לֹהַ֗י יַגִּ֥יהַּ חׇשְׁכִּֽי׃ כִּֽי־בְ֭ךָ אָרֻ֣ץ גְּד֑וּד וּ֝בֵֽאלֹהַ֗י אֲדַלֶּג־שֽׁוּר׃ הָאֵל֮ תָּמִ֢ים דַּ֫רְכּ֥וֹ אִמְרַֽת־יְהֹוָ֥ה צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֝֗וּא לְכֹ֤ל׀ הַחֹסִ֬ים בּֽוֹ׃ כִּ֤י מִ֣י אֱ֭לוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵ֣י יְהֹוָ֑ה וּמִ֥י צ֝֗וּר זוּלָתִ֥י אֱלֹהֵֽינוּ׃ הָ֭אֵל הַמְאַזְּרֵ֣נִי חָ֑יִל וַיִּתֵּ֖ן תָּמִ֣ים דַּרְכִּֽי׃ מְשַׁוֶּ֣ה רַ֭גְלַי כָּאַיָּל֑וֹת וְעַ֥ל בָּ֝מֹתַ֗י יַעֲמִידֵֽנִי׃ מְלַמֵּ֣ד יָ֭דַי לַמִּלְחָמָ֑ה וְֽנִחֲתָ֥ה קֶֽשֶׁת־נְ֝חוּשָׁ֗ה זְרוֹעֹתָֽי׃ וַתִּתֶּן־לִי֮ מָגֵ֢ן יִ֫שְׁעֶ֥ךָ וִֽימִינְךָ֥ תִסְעָדֵ֑נִי וְֽעַנְוַתְךָ֥ תַרְבֵּֽנִי׃ תַּרְחִ֣יב צַעֲדִ֣י תַחְתָּ֑י וְלֹ֥א מָ֝עֲד֗וּ קַרְסֻלָּֽי׃ אֶרְדּ֣וֹף א֭וֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵ֑ם וְלֹֽא־אָ֝שׁ֗וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם׃ אֶ֭מְחָצֵם וְלֹא־יֻ֣כְלוּ ק֑וּם יִ֝פְּל֗וּ תַּ֣חַת רַגְלָֽי׃ וַתְּאַזְּרֵ֣נִי חַ֭יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֖יעַ קָמַ֣י תַּחְתָּֽי׃ וְֽאֹיְבַ֗י נָתַ֣תָּה לִּ֣י עֹ֑רֶף וּ֝מְשַׂנְאַ֗י אַצְמִיתֵֽם׃ יְשַׁוְּע֥וּ וְאֵין־מוֹשִׁ֑יעַ עַל־יְ֝הֹוָ֗ה וְלֹ֣א עָנָֽם׃ וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ כְּטִ֖יט חוּצ֣וֹת אֲרִיקֵֽם׃ תְּפַלְּטֵנִי֮ מֵרִ֢יבֵ֫י עָ֥ם תְּ֭שִׂימֵנִי לְרֹ֣אשׁ גּוֹיִ֑ם עַ֖ם לֹא־יָדַ֣עְתִּי יַֽעַבְדֽוּנִי׃ לְשֵׁ֣מַֽע אֹ֭זֶן יִשָּׁ֣מְעוּ לִ֑י בְּנֵֽי־נֵ֝כָ֗ר יְכַחֲשׁוּ־לִֽי׃ בְּנֵי־נֵכָ֥ר יִבֹּ֑לוּ וְ֝יַחְרְג֗וּ מִֽמִּסְגְּרֽוֹתֵיהֶֽם׃ חַי־יְ֭הֹוָה וּבָר֣וּךְ צוּרִ֑י וְ֝יָר֗וּם אֱלוֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי׃ הָאֵ֗ל הַנּוֹתֵ֣ן נְקָמ֣וֹת לִ֑י וַיַּדְבֵּ֖ר עַמִּ֣ים תַּחְתָּֽי׃ מְפַלְּטִ֗י מֵאֹ֫יְבָ֥י אַ֣ף מִן־קָ֭מַי תְּרוֹמְמֵ֑נִי מֵאִ֥ישׁ חָ֝מָ֗ס תַּצִּילֵֽנִי׃ עַל־כֵּ֤ן׀ אוֹדְךָ֖ בַגּוֹיִ֥ם׀יְהֹוָ֑ה וּלְשִׁמְךָ֥ אֲזַמֵּֽרָה׃ מַגְדִּל֮ יְשׁוּע֢וֹת מַ֫לְכּ֥וֹ וְעֹ֤שֶׂה חֶ֨סֶד׀ לִמְשִׁיח֗וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֗וֹ עַד־עוֹלָֽם׃
פירוש רש”י
18:1: בְּיוֹם הִצִּיל ה׳ אוֹתוֹ וְגוֹ׳. כְּשֶׁהִזְקִין, וּכְבָר עָבְרוּ עָלָיו כָּל צָרוֹתָיו וְנִצּוֹל מֵהֶם: | וּמִיַּד שָׁאוּל. וַהֲלֹא שָׁאוּל בִּכְלָל הָיָה? אֶלָּא לְפִי שֶׁהָיָה קָשֶׁה עָלָיו וְרוֹדְפוֹ יוֹתֵר מִכֻּלָּם. כְּיוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וְרָאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ״ (יהושע ב:א): 18:2: אֶרְחָמְךָ. אֲאַהֶבְךָ, כְּדִמְתַרְגֵּם ״וְאָהַבְתָּ״ (ויקרא יט:יח): ״וְתִרְחַם״ (תרגום אונקלוס): 18:3: סַלְעִי. שֶׁעֲזַרְתַּנִי בְּסֶלַע הַמַּחְלְקוֹת, כְּשֶׁהָיִיתִי מְצֻמְצָם בֵּין שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו לְהִתָּפֵס, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֶל דָּוִד וְגוֹמֵר״ (שמואל א כג:כו): | וּמְצוּדָתִי. לְשׁוֹן מִבְצָר: | צוּרִי. לְשׁוֹן סֶלַע: | אֶחֱסֶה. אַבְרִיאַיְי״ר בְּלַעַ״ז: | אֶחֱסֶה בּוֹ. אֶתְכַּסֶּה בְּצִלּוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ צוּר״ (איוב כד:ח) – שֶׁהַסְּלָעִים כִּסּוּי וּמָגֵן לְהוֹלְכֵי דְרָכִים מִן הָרוּחוֹת וּמִזֶּרֶם גְּשָׁמִים: 18:4: מְהֻלָּל אֶקְרָא ה׳. בְּהִלּוּלִים אֶקְרָא וְאֶתְפַּלֵּל לְפָנָיו תָּמִיד, כְּלוֹמַר אַף לִפְנֵי הַתְּשׁוּעָה אֲנִי מְהַלְּלוֹ, לְפִי שֶׁבָּטוּחַ אֲנִי שֶׁאִוָּשַׁע מֵאוֹיְבַי: 18:5: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת. פְּעָמִים רַבּוֹת סְבָבוּנִי רְשָׁעִים, אֲפָפוּנִי כְּמוֹ סְבָבוּנִי, וְכֵן ״אָפְפוּ עָלַי רָעוֹת״ (תהלים מ:יג): | חֶבְלֵי מָוֶת. מַחֲנוֹת אוֹיְבִים, כְּמוֹ ״חֶבֶל נְבִיאִים״ בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל (שמואל א י:ה). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״כְּאִתְּתָא דְּיָתְבָא עַל מַתְבְּרָא״, לְשׁוֹן ״חֶבְלֵי יוֹלֵדָה״ (הושע יג:יג): | וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל. אַף הוּא לְשׁוֹן גְּיָסוֹת שׁוֹטְפִים כְּנַחַל: 18:6: חֶבְלֵי שְׁאוֹל. כְּמוֹ חֶבְלֵי מָוֶת – ״מַשְׁרְיָן רַשִׁיעָן״ (תרגום יונתן שמואל ב כב:ו), וַאֲנִי מָה הָיִיתִי עוֹשֶׂה? 18:7: בַּצַּר לִי אֶקְרָא. אֲנִי הָיִיתִי קוֹרֵא לַה׳ תָּמִיד: 18:8: וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ. אֵינוֹ מְחֻבָּר לְמִקְרָא עֶלְיוֹן, אֶלָּא מְחֻבָּר רֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ: כִּי חָרָה לוֹ וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ. כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר: כְּשֶׁחָרָה לוֹ וּבָא לִנְקֹם נִקְמַת עַמּוֹ וַעֲבָדָיו מִפַּרְעֹה וּמֵעַמּוֹ, גָּעֲשָׁה וְרָעֲשָׁה הָאָרֶץ: 18:9: עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ. אַנְשִׁישְׁנַארִילַ״שׁ בְּלַעַ״ז, כֵּן דֶּרֶךְ כָּל חֲרוֹן אַף לְהַעֲלוֹת עָשָׁן מִנְּחִירָיו: 18:10: וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד. לַעֲבוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וַיֵּרַד כְּמַשְׁמָעוֹ. לָשׁוֹן אַחֵר: אִיאַנְטְבִּ״שׁ בְּלַעַ״ז: 18:11: וַיֵּדֶא. וַיָּעֹף, כְּמוֹ ״כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר״ (דברים כח:מט): 18:12: חֶשְׁכַת מַיִם. שֶׁבְּעָבֵי שְׁחָקִים הֵם חֹשֶׁךְ אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיו. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: לִפְנִים מִן הַחֹשֶׁךְ אֵין אוֹר? תַּלְמוּד לוֹמַר: מִנֹּגַהּ אֲשֶׁר נֶגְדּוֹ וּמִתּוֹךְ מְחִיצָתוֹ, אֶת עָבָיו אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיו בּוֹקְעִים וְעוֹבְרִים בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ: 18:13: עָבְרוּ. טְרִישְׁפָּא״שְׁנְט בְּלַעַ״ז, הַבָּרָד בּוֹקֵעַ וְעוֹבֵר עַל הַמִּצְרִיִּים עַל יָם סוּף (שמות יד:כא-כח): 18:16: וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם. כְּשֶׁנִּבְקַע הַיָּם: | וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל. שֶׁכָּל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם נִבְקְעוּ: | מִנִּשְׁמַת. מִנְּשִׁיבַת: 18:17: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם. מַלְאָכָיו לְהַצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם וּמִמִּצְרַיִם: | יִמְשֵׁנִי. לְשׁוֹן הוֹצָאָה, כְּמוֹ ״כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ״ (שמות ב:י): 18:19: יְקַדְּמוּנִי. אוֹיְבַי הָיוּ מְמַהֲרִין וּמַקְדִּימִין לָבֹא עָלַי בְיוֹם אֵידִי וַיְהִי ה׳ וְגוֹמֵר״: 18:21: כְּצִדְקִי. כְּצֶדֶק לֶכְתִּי אַחֲרָיו בַּמִּדְבָּר (ירמיהו ב:ב): | כְּבֹר. לְשׁוֹן נְקִיּוּת, כְּמוֹ ״וּבַר לֵבָב״ (תהלים כד:ד). דָּבָר אַחֵר: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי – כְּנֶגֶד עַצְמוֹ אָמַר, עַל שֵׁם הַמַּלְאָךְ שֶׁבָּא בְּסֶלַע הַמַּחְלְקוֹת לִפְצוֹת אֶת שָׁאוּל מֵעָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל וְגוֹמֵר״ (שמואל א כג:כז): | כְּצִדְקִי. שֶׁלֹּא הֲרַגְתִּיו בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילוֹ (שמואל א כד:ד): 18:23: כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי. תָּמִיד שַׂמְתִּים אוֹתָם לְנֶגֶד עֵינַי: 18:26: עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד. כְּלוֹמַר: לְפִי שֶׁכֵּן דְּרָכָיו, לִגְמוֹל מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. חָסִיד, תָּמִים, נָבָר – כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה אָבוֹת: 18:27: עִם נָבָר. נֶאֱמָן: | עִם עִקֵּשׁ. כְּנֶגֶד פַּרְעֹה: 18:29: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי. כְּשֶׁנִּלְחַם בַּלַּיְלָה בִּגְדוּד עֲמָלֵק הַבָּא עַל צִקְלַג, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם״ (שמואל א ל:יז): 18:30: כִּי בְךָ. בְּמִבְטַחֲךָ: | וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר. כְּשֶׁבָּא לְהִלָּחֵם עַל יְבוּס וְאָמַר: ״כָּל מַכֵּה יְבוּסִי יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשַׂר״ (דברי הימים א יא:ו), הֵבִיא יוֹאָב בְּרוֹשׁ רַעֲנָן וּכּפָפוֹ, וְנִתְלָה בּוֹ וְעָלָה עַל הַחוֹמָה. אָמַר דָּוִד: ״יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק וְגוֹמֵר״ (תהלים קמא:ה), קִצֵּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחוֹמָה וְדִלֵּג. בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים: 18:31: צְרוּפָה. בְּרוּרָה; מַבְטִיחַ וְעוֹשֶׂה: 18:33: וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי. הֵסִיר מִדְּרָכַי כָּל תַּקָּלָה וּמִכְשׁוֹל, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁלֵם וְכָבוּשׁ: 18:34: מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת. רַגְלֵי הַנְּקֵבוֹת עוֹמְדוֹת בְּיֹשֶׁר יוֹתֵר מִשֶּׁל זְכָרִים: 18:35: וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי. וְנִחֲתָה לְשׁוֹן דְּרִיכַת קֶשֶׁת, כְּמוֹ ״חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי״ (תהלים לח:ג), וּפֹעַל שֶׁלּוֹ נָחַת וּכְשֶׁמִּתְפַּעֵל בָּא דָּגֵשׁ וּמְחַסֵּר אֶת הַנּוּ״ן וְנִחֲתָה מִגִּזְרַת נִנְחֲתָה כְּמוֹ ״נִחַר גְּרוֹנִי״ (תהלים סט:ד) מִגִּזְרַת נִנְחַר, כְּמוֹ ״נָחַר מַפֻּחַ״ (ירמיהו ו:כט) נִדַּף מִגִּזְרָה נִנְדַּף, ״עֵינִי נִגְּרָה״ (איכה ג:מט) כְּמוֹ נִנְגְּרָה, נִתְּנָה כְּמוֹ נִנְתְּנָה, נִגַּף מִגִּזְרַת נִנְגַּף. וְאֵין לְפוֹתְרוֹ מִגִּזְרַת חָתָה, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר נִחְתְּתָה כְּמוֹ מִן עָשָׂה נֶעֶשְׂתָה מִן עָנָה נַעֲנְתָה. דָּבָר אַחֵר: וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי חִיֵּת לְשׁוֹן דְּרִיכַת קֶשֶׁת כְּמוֹ ״חִצֶּיךָ נִחֲתוּ״ (תהלים לח:ג) הַנּוּ״ן אֵינָהּ יְסוֹד בַּתֵּבָה אֶלָּא כְּמוֹ נִחֲלוּ וְנִדְרְכָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה עַל יְדֵי זְרוֹעוֹתַי, קַשָּׁתוֹת שֶׁל נְחֹשֶׁת הָיוּ תְּלוּיוֹת לוֹ לְדָוִד בְּבֵיתוֹ וְרוֹאִין אוֹתָם מַלְכֵי הָאֻמּוֹת וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה אַתָּה סָבוּר שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיַד דָּוִד לְדוֹרְכָן אֵין זֶה אֶלָּא לְיָרְאֵנוּ, וְהוּא הָיָה שׁוֹמֵעַ וְדוֹרְכָן בִּפְנֵיהֶם: 18:36: וְעַנְוָתְךָ תַרְבֵּנִי. הִרְבֵּיתָה מִדַּת עֲנָוְתְךָ לְהִתְנַהֵג בָּהּ עִמִּי: 18:37: תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי. הַמַּרְחִיב צְעָדָיו אֵינוֹ נוֹחַ לִיפּוֹל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ״ (משלי ד:יב): | מָעֲדוּ. אִיקְלוֹרְגִירִינְ״ט בְּלַעַ״ז: | קַרְסֻלָּי. הֵם הָרַגְלַיִם מִן הָאִסְתּוֹרִין, שֶׁקּוֹרִין קָבִילָ״א בְּלַעַ״ז, וּלְמַטָּה: 18:41: נָתַתָּה לִּי עֹרֶף. פּוֹנִים לִי עָרְפָּם וּבוֹרְחִים: 18:42: יְשַׁוְּעוּ. לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם: | וְאֵין מוֹשִׁיעַ. שֶׁאֵין בָּהּ יְכֹלֶת, וְחוֹזְרִים וְקוֹרְאִים אֶל ה׳, וְלֹא עָנָם: 18:43: וְאֶשְׁחָקֵם. לְשׁוֹן כְּתִישָׁה: | אֲרִיקֵם. כְּטִיט הַנָּרוּק, שֶׁאֵינוֹ עָב. כְּמוֹ ״הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם״ (בראשית מב:לה), ״לֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי״ (ירמיהו מח:יא): 18:44: תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם. שֶׁלֹּא אֵעָנֵשׁ בְּדִין יִשְׂרָאֵל לְהַטּוֹת מִשְׁפָּט, וְלֹא לְשַׁעְבֵּד בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִן הָרְשׁוּת: | תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם. שֶׁאֵין עֹנֶשׁ בָּהֶם: 18:45: לְשֵׁמַע אֹזֶן. אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנַי, אֶלָּא שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁלִיחוּתִי: | יִשָּׁמְעוּ לִי. יָסוּרוּ אֶל מִשְׁמַעְתִּי, וְיִהְיוּ נִשְׁמָעִים לִדְבָרַי: | יְכַחֲשׁוּ לִי. מֵחֲמַת יִרְאָה: 18:46: יִבֹּלוּ. יִלְאוּ, כְּמוֹ ״נָבֹל תִּבֹּל״ (שמות יח:יח), דִּמְתַרְגֵּם ״מִילְאָה תִּילְאָה״. וּמְנַחֵם פֵּירֵשׁ כְּמוֹ ״אַחֲרֵי בְלֹתִי״ (בראשית יח:יב), וְכֵן פֵּירֵשׁ ״נָבֹל תִּבֹּל״: | וְיַחְרְגוּ. לְשׁוֹן אֵימָה. ״מֵחֲדָרִים אֵימָה״ (דברים לב:כה) מְתַרְגְּמִינָן: ״חַרְגַּת מוֹתָא״: | מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם. מֵחֲמַת יִסּוּרֵי מַסְגְּרוֹת כֶּלֶא שֶׁאֲנִי מַסְגִּירָם שָׁם וּמְיַסְּרָן בָּהֶן. וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם מְנַחֵם פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן רִפְיוֹן חֲגוֹרָה, וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ: וְיִתְרַפּוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם. וְדוּנָ״שׁ פָּתַר וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם וְיִפְסְחוּ מִכַּבְלֵיהֶם הַנְּתוּנִים עַל רַגְלֵיהֶם. וּפִתְרוֹן וְיַחְרְגוּ ״וְיִפְסְחוּ״ (ויקרא כא:יח), כְּדִמְתַרְגְּמִינָן ״חֲגִירָא״: 18:47: חַי ה׳. הָעוֹשֶׂה לִי כָּל זֹאת: 18:48: הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי. נוֹתֵן בִּי כֹּחַ לְהִנָּקֵם מֵאוֹיְבַי: | וַיְדַבֵּר. וְיַהֲרֹג, לְשׁוֹן דֶּבֶר. לָשׁוֹן אַחֵר: כְּמוֹ ״וַיִּנְהַג״ (שמות ג:א), דִּמְתַרְגְּמִינַן: ״וּדְבַר״. וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם, וְגַם כֵּן חִבֵּר ״יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ״ (תהלים מז:ד): | תַּחְתָּי. בִּמְקוֹמִי וְחִלּוּפִי, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ״ (ישעיהו מג:ד) – ״נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם״ (ישעיהו מג:ג):
פירוש רד”ק
18:1: למנצח לעבד יהוה מי ששם כל כחו וכונתו באל יתברך בכל עניניו הוא נקרא עבד יי’. | לדוד ודוד בכל אשר הלך ובכל אשר פנה היתה כונתו ובטחונו באל יתברך בכל כעבד המצפה אל יד אדניו. | אשר דבר ליהוה את דברי השירה הזאת ביום הציל יהוה אתו והוא היה מציל אתו בכל אשר היה בסכנה כאדון המציל עבדו לפיכך אמר בזה המזמור: לעבד יי’. וזאת השירה כתובה בספר שמואל (ב כב), אלא שמתחלפת בכמה מקומות במלות; והענין אחד. וזאת השירה חבר אותה בסוף ימיו כשהניח יי’ לו מכל אויביו. ואמר: | מכף כל איביו ומיד שאול: כי שאול היה שקול כנגד כל איביו. 18:2: ויאמר ארחמך החי”ת נקראת בקמ”ץ חטוף בשקל אזכרך מארץ ירדן (תהלים מב ז); ופרושו אאהבך. תרגום ויאהב (בראשית כה כח) ורחים. והאהבה הוא סוף מה שיכול האדם לעשות בזה העולם להתקרב אל הבורא; וכן אמר (ישעיהו מא ח) זרע אברהם אהבי. והיראה קודמת לאהבה. וכשירגיל אדם עצמו ביראה יבא לידי אהבה, שיעבד הבורא מאהבה אפילו לא יהיה לו גמול בזה. ויש מפרשים (אבן עזרא וזולתו): ארחמך אבקש רחמים ממך. | יהוה חזקי: החי”ת בחיר”ק, והוא מן חזק; ואם לא נמצא, כי אם מן חזק יאמר חזקי בקמ”ץ חטוף, כמו הלא בחזקנו (עמוס ו יג): 18:3: יהוה סלעי ומצודתי כמו הסלע והמצודה שישגב האדם שם מפני איבו. אמר: אני אין לי סלע ומצודה להשגב בהם כי אם שמך, כמו שכתוב (משלי יח י) מגדל עז שם יי’ בו ירוץ צדיק ונשגב. | ומפלטי כי הסלע והמצודה שישגב אדם בהם פעם ינצל ופעם לא ינצל שם, כי שם יתפשהו איבו; אבל אני נשגבתי בשמך והצלת אותי בכל הפעמים. | אלי צורי כפל הענין במלות שונות, כי האל נקרא כן לפי שהוא חזק ויכול. | אחסה בו לפיכך הדין עלי שאחסה בו. | מגני וקרן ישעי דרך המקרא לכנות החזק בקרן, כמו וקרני ראם קרניו (דברים לג יז); האיל בעל הקרנים (דניאל ח ו), לפי שהאיל והשור והראם חזקים בקרניהם שהם מנגחים בהם. ואמר: כי האל מגני שיגן בשמו מאיביו, והוא קרני שינגח בו אויביו ויושע מהם. | משגבי: כי הוא לי כמו המגדל והסלע שאשגב בהם. ובמדרש (שוחר טוב): לפי שנפלו לפני דוד עשרה שונאים גבורים קלסו בשירה זו בעשרה קלוסין. ואלו הם עשרה שונאים: שאול, דואג ואחיתפל, שבע בן בכרי, שמעי בן גרא, ושלשת אחי גלית וגלית, ואיש מצרי שהכה אותו בניהו בן יהוידע; חמשה מישראל וחמשה מאמות העולם. ואלו הן עשרה קלוסין: חזקי, סלעי, מצודתי, מפלטי, אלי, צורי, מחסי, מגני, קרן ישעי, משגבי. 18:4: מהלל אקרא יהוה כשאני מתפלל אקרא יי’ מהלל, שאהללנו בתהלותי; אז ומן איבי אושע: 18:5: אפפוני סבבוני. | חבלי מות בסגו”ל החי”ת, כמו חבלי יולדה (הושע יג יג) וענינם אחד; ויפלו חבלי מנשה (יהושע יז ה) בפת”ח החי”ת והוא ענין אחר. ואמר זה על הצרות הגדולות שהיה בהן קרוב למות כמו שהיה בסלע המחלקות (שמואל א כג כח); ובדבר הפלשתי כשעזרהו אבישי (שם ב כאי ז). | ונחלי בליעל יבעתוני: הצרות הן כנחל השוטף; ובליעל אמר על כל אחד ואחד מאיביו. או יהיה בליעל שם הרשע, ויונתן תרגם בספר שמואל (ב כב ה): משרית וסיעת חיבין* בתרגום שלפנינו כתוב: סיעת חיבין בלבד; ומשרית (רשיעין) הוא התרגום של חבלי שאול (שם ו) כאשר הביא רבנו בעצמו בבאור הפסוק שאחרי זה.. ואפשר לפרש נחלי מן נחלה מכתך (ירמיהו ל יב). 18:6: חבלי שאול כבר פרשנוהו; ויונתן תרגם בספר שמואל (שם ו): משרית רשיעין כמו חבל * בתרגום שלפנינו הוא: סיעת ספריא. נבאים (שם א י ה). | סבבוני קדמוני מוקשי מות: שיצאו בפני. ודרש (שוחר טוב) מדבר על ארבע מלכיות: אפפוני חבלי מות בבבל; ונחלי בליעל יבעתוני במדי; חבלי שאול סבבוני ביון; קדמוני מוקשי מות באדום. למה כתב בראשונה וברביעית מות? שזו החריבה בית ראשון וזו החריבה בית שני. 18:7: בצר לי אקרא יהוה ואל אלהי אשוע בעת שהיה צר לי לא פניתי אל מושיע אחר זולתו. | ישמע מהיכלו קולי מן השמים היה שומע קולי בכל עת שהייתי קורא אליו. | ושועתי לפניו תבוא באזניו: שועתי ששועתי לפניו באה באזניו מיד, והיה מסיעני ומושיעני. 18:8: ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו ויתגעשו כי חרה לו: 18:9: עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו: 18:10: ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו: 18:11: וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח: 18:12: ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים: 18:13: מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש: 18:14: וירעם בשמים יהוה ועליון יתן קלו ברד וגחלי אש: 18:15: וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם: 18:16: ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל מגערתך יהוה מנשמת רוח אפך: 18:17: ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים: ותגעש ותרעש הארץ מזה הפסוק (למעלה ח) עד ישלח ממרום יקחני (שם יז) יש מהפרשים (רש”י וזולתו) שפרשו שהם רמז על הנסים שעשה הקדוש, ברוך הוא, לישראל, ועל המופתים שחדש; וכן דעת המתרגם. ופרשו ותגעש ותרעש הארץ במהפכת סדום ועמרה; וכן עלה עשן באפו. והמתרגם פרש עלה עשן באפו על דבר פרעה; ויט שמים וירד במתן תורה; וכן דעת הדרש (שוחר טוב וזולתו); וכן הפסוקים שאחריהם: וירעם בשמים יי’ ירמוז לברד שירד בימי יהושע; ויראו אפיקי מים רמז לקריעת ים סוף וירדן. ואמר: האל אשר עשה כל אלה הנפלאות יעשה גם עמי נפלאות; ישלח ממרום יקחני! והנכון לפי דרך הפשט כי כל אלו הפסוקים הם משל על איבי דוד וישראל, וכי יי’ נלחם להם באיביהם, כי הצרה היא להם רעש הארץ והשמים, וחשך, וערפל, וגחלים, ואש, וחצים, וברק; והכל דרך משל. וכן תמצא במקרא בהרבה מקומות על הצרה: חשך, ואפלה, ענן, וערפל, וקדרות השמש, והירח והככבים. ומה שאמר: ויט שמים וירד כאלו הטה שמים וירד לכלותם במהרה; וזהו וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח, רצונו לומר: מהירות הגזרה. וכן מצאנו במקום אחר בדברי רבותינו, זכרם לברכה (שוחר טוב): אמר רבי שמואל בר נחמני אין הרעש בא אלא על הפסק מלכות; וכן הוא אומר ותרעש הארץ ותחל כי קמה על בבל מחשבות יי’ (ירמיהו נא כט). עלה עשן באפו, משל על חרות אפו באיבים כמו אז יעשן אף י’ וקנאתו (דברים כט יט). ואש מפיו תאכל, אש שיצאה מפיו תאכלם, וגחלים שיצאו ממנו בערו אותם. ויט שמים וירד, כבר פרשנוהו. וערפל תחת רגליו שם להם ערפל וחשך תחת רגליו שדרכם באפו. וירכב על כרוב, פרשנוהו. וידא בדל”ת מן הקל כמו כאשר ידאה הנשר (שם כח מט); וענינו ויעף. ובשמואל (ב כב יא): וירא הרי”ש מבנין נפעל, כלומר היה נראה; והענין אחד. ישת חשך סתרו, רמז לצרות כמו שפרשנו, שהם להם חשך. או פרושו: כי האל המוריד להם הגזרות ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו שלא יראוהו, כי נעלם מהם. חשכת מים ובשמואל (שם יב) חשרת מים שענינו קשור העננים מתרגום וחשקיהם (שמות כז י) חשוריהון *בתרגום שלפנינו כתוב: וכבושיהון; ובלי ספק נסחת רבנו דוד היא הנכונה. ונעלמה מעיני כל חי בעל נ ת י נ ה ל ג ר ומעוף השמים (הנשר: רב נתן א ד ל ר) נסתרה.; והענין אחד, כי בהתקשר העננים זה בזה תהיה החשכה והחשרה מן המים שימלאו עבי שחקים. מנגה נגדו, מנגה שהוא לפניו אל אוהביו עביו עברו לאיביו, והוא חשך ברד וגחלי אש; כלומר: אותם העבים ממטירים על האיבים ברד וגחלי אש, על דרך ואש מתלקחת בתוך הברד (שם ט כד). וירעם בשמים, הרעים בשמים על האיבים ונתן קלו עליהם; והענין ששם מרך ויראה בלבבם ויראו ממנו כמו שירעד אדם ויבהל לקול הרעם. ואמר עוד: ברד וגחלי אש, כי עם הקולות יש מעשה הגזרות שיכלה אותם, שהם כברד וגחלי אש. וישלח חציו ויפיצם, שלח חציו והפיץ האיבים. וברקים רב ויהמם, המם האיבים בברקים שרב עליהם. ורב מן וימררוהו ורבו (בראשית מט כג), ענינו ירה חצים; והוא פעל עבר מפעלי הכפל. והחצים והברקים הם הגזרות הקשות. ויראו אפיקי מים, הם עמקים מלאים מים, כמו לאפיקים ולגאיות (יחזקאל ו ג); על כל אפיקיו (ישעיהו ח ז). והמים הם הצרות והסכנות שהיה בהם; והתשועה מהן על שתי דרכים. האחת: כאדם הטובע במים רבים שירחיב האל המים ויראו האפיקים ויגלו מוסדות תבל שהיו מכוסים במים, וזהו בגערת יי’ במים. וזו מגערתך יי’: כמו ויגער בים סוף ויחרב (תהלים קו ט). וכן מנשמת רוח אפיך, שנשב בהם ויבשו, וזהו על דרך משל למפלת האיבים במלחמה; ודוד נושע. והתשועה לטובע במים בדרך אחרת: שיזדמן לו מי שימשהו מן המים. וכן תשועת דוד בלא מפלת איביו במלחמה, כמו בסלע המחלקות שנושע דוד ולא נפלו איביו; ועל זה אמר: ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים. ועל זה אמר דוד והודה לאל על שהושיעו בשתי הדרכים. 18:18: יצילני מאיבי עז לשון יחיד על גלית או ישבי בנב. | ומשנאי כי אמצו ממני: 18:19: יקדמוני ביום אידי יונתן תרגם בספר שמואל (ב כב יט): יקדמוני ביום טלטולי. אידי טלטולי; כלומר: ביום שהיה לי איד, והייתי גולה ומטלטל, איבי היו מקדימים אותי ברעותם, כמו שעשו הזפים. | ויהי יהוה למשען לי: 18:20: ויוציאני למרחב יחלצני כי חפץ בי: חלצני מן הצרה שהייתי בה והוציאני למרחב. 18:21: יגמלני יהוה כצדקי כבר ידי ישיב לי: כי הוא ידע כי הצדק עמי והעול עם איבי, לפיכך גמלני כצדקי והשיב לי כבר ידי והושיעני מידם. ואמר כבר ידי, ענין נקי כפים (תהלים כד ד). 18:22: כי שמרתי דרכי יהוה יש לפרש בכל המצות, כלומר אני שמרתי דרכיו והוא שמרני מאיבי. | ולא רשעתי מאלהי: לא עשיתי ברשע ובזדון שיצאתי מדרכי יי’ אלא אם כן הייתי שוגג. ויש לפרש גם כן על דבר שאול: כי שמרתי דרכי יי’ ולא רשעתי מאלהי, שהייתי נדוף מפניו ונרדף ממנו ולא שלחתי בו יד כשהיה לאל ידי ויכלתי עליו כמו שאמר (שמואל א כו ט): כי מי שלח ידו במשיח יי’ ונקה? כי עון היה לו אם היה הורגו אף על פי שהיה רודפו, כי שאול מלך היה. 18:23: כי כל משפטיו היו לנגדי תמיד ולא הייתי שוכח אותם. | וחקתיו לא אסיר מני: שלא הייתי מפנה לבי לדברים אחרים, אלא כל זמן הייתי נשמר מכל עון בכל כחי. 18:24: משוה רגלי כאילות אם הוצרכתי לברוח ולהמלט שם רגלי כאילות. | ועל במתי יעמידני: ואחר כן במקום שהייתי נמלט שם, והם במתי, שם יעמידני בטוח. 18:25: וישב יהוה לי כצדקי כבר ידי לפי שנשמרתי מעון השיב יי’ לי כצדקי, ושאול הוא ומלכותו וביתו כלו, ואני עמדתי ומלכותי קימת. ואמר | לנגד עיניו: כי הוא יודע מעשי ויודע כונתי לטוב. 18:26: עם חסיד תתחסד כי כן דרכך, כי עם החסיד תראה חסידותך ותשיב לו עוד יותר מן הראוי לו. | עם גבר תמים תתמם: גבר איש, כתרגום איש (בראשית ב כד); וכן גבר, אלא שהוא משקל אחר. ועם איש תמים תראה תמימותך וישרך. 18:27: עם נבר תתברר כמו וישב יי’ לי כצדקי כבר ידי. | ועם עקש תתפתל: תביא עליו כדרכו הנפתלה: 18:28: כי אתה עם עני תושיע לעולם אתה סומך את העניים והנרדפים, ותשפיל הגבהים שהם קמים על העניים; וזהו שאמר: | ועינים רמות תשפיל: וסמך הגבהות לעינים כי הן סבת הגבהות והחטאים, כמו שאמר (במדבר טו לט): ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם; וכן אמר (איוב לא ז): ואחר עיני הלך לבי. 18:29: כי אתה תאיר נרי הצרה היא החשכה, והתשועה ממנה היא האורה והנגה; וזהו שאמר: יהוה אלהי יגיה חשכי: 18:30: כי בך ארץ גדוד בעזרתך אשבר גדודי איבי. וארוץ משרש רצץ; ובא בשור”ק *לפנינו הרי”ש בקבו”ץ שפתים; ואולם בשור”ק היתה המלה מנקדת לראשונה. כמו (משלי כט ו) ירון ושמח; ישוד צהרים (תהלים צא ו). או פרושו: ארץ לקראת גדוד איבי ולא אירא מהם. וכן | ובאלהי אדלג שור: אדלג חומות ערי איבי לכבשם; ואמר: אדלג למהירות כבשו אותם, כאלו בדלוג יכנס בהן. ובמדרש (שוחר טוב): כי על כבוש ציון נאמר זה הפסוק, והפסוק שלמעלה מזה על מלחמת עמלק. גיס גדול משל עמלק בא על דוד, ודוד עשה עמהם מלחמה שני לילות ויום אחד שנאמר (שמואל א ל יז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם. מי היה מאיר לו באותם שני לילות? אמר רבי יהושע בן לוי בברקים היה הקדוש, ברוך הוא, מאיר לו; וזהו כי אתה תאיר נרי. כי בך ארוץ גדוד: בשעה שהלך דוד אל יבוס לעשות עמהם מלחמה התחיל דוד ואמר כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר (דברי הימים א יא ו). מה עשה יואב? הלך והביא ברוש אחד רענן וקבעו בצד החומה וכפף ראשו שהיה רך ואחז בו דוד וקפץ יואב על ראשו של דוד ונתלה בברוש ודלג לחומה. אמר דוד (תהלים קמא ה): יהלמני צדיק חסד ויוכיחני. מה עשה הקדוש, ברוך הוא? קצר את החומה עד שעלה דוד אחריו שנאמר: ובאלהי אדלג שור. 18:31: האל תמים דרכו הוא אלי שהיכלת בידו ומה שעושה עושה בתמימות וביושר, ומשלם לאיש כמעשהו והשיב לי כצדקתי ולאיבי כרשעתם. | אמרת יהוה צרופה ואמרתו צרופה שאין בכל משפטיו סיג אלא הכל על קו היושר והאמונה צרוף ומזקק מכל סיג. | מגן הוא לכל החסים בו: 18:32: האל המאזרני חיל הוא בעל הכח והוא נותן כח. | ויתן תמים דרכי: נותן שלם דרכי שלא נפקד אחד מאנשי במלחמה. 18:35: מלמד ידי למלחמה כשהייתי מצליח במלחמה לא הייתי מתהלל בגבורתי, אלא שהוא היה מלמד ומרגיל ידי למלחמה. | ונחתה קשת נחושה זרועתי: כל כך למד ידי עד שיפילו קשת נחושה מאיבי, והיתה נשברת בזרועתי; וזהו דרך הפלגה. או פרושו כאלו שברוה זרועתי כי לא תועיל להם קשתם עמי. ופרוש נחושה: חזקה כנחושה והוא הברזל החזק; וכן ואת ארצכם כנחשה (ויקרא כו יט). ובמדרש (שוחר טוב): שהיה דוד נוטל קשת נחושה וכופפה. דבר אחר: נוח לו לאדם לכוף קשת נחושה ולא לכוף זרועותיו ל דוד. 18:36: ותתן לי מגן ישעך בכל המלחמות ישעך היה לי מגן, שלא נגפתי באחת מכל המלחמות, ולא היה זה אלא | וימינך תסעדני שימינך תסעדני | וענותך תרבני: כלומר ענותך וחסידותך עשתה זאת. כי לא הייתי ראוי לכך, אלא שחסידותך הרבתה אותי; כי אני הייתי בעם מעט ואיבי בעם רב, וענותך הרבתה אותי והייתי מנצח כאלו הייתי אני רב מהם. ואמר: וענותך דרך משל כאלו השפלת כבודך להשגיח בי. 18:37: תרחיב צעדי תחתי כמו בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל (משלי ד יב); וזהו: | ולא מעדו קרסלי: אם הייתי רץ לפני איבי. ופרוש קרסלי: כרעי, כתרגום אשר לו כרעים (ויקרא יא כא): דיליה קרסולין. 18:38: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם: כמו שעשה לעמלק. 18:39: אמחצם ולא יכלו קום יפלו תחת רגלי: לא היתה להם תקומה מפניו כי כלם המית לבד ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינסו שמואל א ל יז). 18:40: ותאזרני חיל למלחמה אזרת מתני בחיל ובכח. | תכריע קמי תחתי: ולא מעדתי, והם מעדו והכרעתם תחתי. 18:41: ואיבי נתתה לי ערף ומשנאי אצמיתם: שנסו מלפני והפכו לי ערף. 18:42: ישועו ואין מושיע על יהוה על יי’ כמו אל יי’; וכן ותתפלל על יי’ (שם א י); וכן ונתן הספר על אשר לא ידע ספר (ישעיהו כט יב). | ולא ענם: כי הם קוראים אל יי’ ולבם לא נכון עמו. 18:43: ואשחקם כעפר על פני רוח כטיט חצות אריקם: אריקם הנח תמורת הדג”ש כי שרשו רקק מענין רקק הנזכר בדברי רבותינו, זכרם לברכה, (בבלי חולין כז ב): עוף הנברא מן הרקק. ופרושו: אשימם רקק, כמו טיט חוצות. או יהיה מענין רקוק בשר כמו ורקיקי מצות (שמות כט ב; ובמקומות אחרים). 18:44: תפלטי מריבי עם ובספר שמואל (ב כב מד): מריבי עמי. אמר: תפלטני ממלחמת שאול והסומכים את ידו מבני עמי, גם אבשלום ואשר עמו. | תשימני לראש גוים מריבי עם מלטתני ושמתני לראש אמות העולם. | עם פרושו: בנים | לא ידעתי יעבדוני: לא ידעתי, שאינם מבני ישראל כמו אדום וארם שהיו עבדים לדוד (שם ח ו; יד). 18:45: לשמע אזן ישמעו לי כמו שכתוב ויעש דוד שם בשבו מהכות את ארם (שם יג). ופרוש ישמעו: יתקבצו כמו וישמע שאול את העם (שם א טו ד). והוא לשון קבוץ לפי שקבוץ העם על ידי השמעת קול הכרוז. | בני נכר יכחשו לי מיראתם אותי יכחשו ויכזבו לי. אותם שהיו במלחמה נגדי יאמרו: לא נלחמנו עליך ולא היינו לנגדך. או פרושו: יכחשו לבני בריתם בעבורי כמו ארם שהיו בברית עם בני עמון; וכאשר ראו כי נגפו נאמר (שם ב י יט): וישלמו את ישראל ויעבדום ויראו ארם להושיע עוד את בני עמון. 18:46: בני נכר יבלו מיראתם אותי הם כעלה נובל. | ויחרגו ממסגרותיהם: אפילו במקום שהם נסגרים שם מפחדם, אפילו שם יפחדו. ויחרגו מתרגום ומחדרים אימה (דברים לב כה): ומתוניא חרגת מותא. 18:47: חי יהוה וברוך צורי וירום אלוהי ישעי: כלומר כל הטוב וכל הכבוד הזה שיש לי למה? כי יי’ הוא צורי, כלומר חלקי והוא אלוהי ישעי. הוא חי וברוך ורם והכל בידו להרים ולהשפיל, והעשר והכבוד מלפניו. 18:48: האל הנותן נקמות לי הנקמות שאני נוקם מאיבי הוא נותן אותם לי, כלומר נותן לי הכח. | וידבר עמים תחתי: מתרגמינן וינהג (שמות ג א): ודבר. מנהג העמים ממקומם אלי ונותנם תחתי. או הוא מן ותדבר את כל זרע הממלכה (דברי הימים ב כב י) שהוא ענין דבר. 18:49: מפלטי מאיבי לא די שמציל אותי מהם, אלא שמרומם אותי עליהם; וזהו אף מן קמי תרוממני מאיש חמס תצילני: משאול שהיה עושה לי חמס ברדפו אחרי הצלתני. ובאותה ההצלה בא אליו כל הכבוד ולכן ספרו באחרונה כי הצלתו שהצילו מידו היתה תחלת כל כבודו. 18:50: על כן על כן שעשית לי כל אלה | אודך בגוים יהוה לפני כל הגוים שהם נשמעים אלי ועובדים אותי אודה, כי הגבורה והכח מאתך יי’ הם לי | ולשמך אזמרה: 18:51: מגדל ישועות מגדל ובספר שמואל (ב כב נא): מגדול, והוא תאר; והענין אחד. | מלכו ועשה חסד למשיחו מלכו ומשיחו הוא אומר על עצמו. | לדוד ולזרעו עד עולם: וכמו שהגדיל ישועותיו ועשה לו חסד כן יעשה לזרעו עד עולם.
פירוש מלבי”ם
18:1: למנצח, במזמור הזה (שנתן בו הודאה על שהציל ה’ אותו מיד כל אויביו, במלחמות הרבות אשר היה לו ומיד שאול ביחוד שהיה בו בסכנה יותר מכולם), ספר שני מיני ענינים בהנהגת ה’ עמו, בעת השלוה שלא הגיע אליו שום צרה ופחד אויב, ואז הוא מברך על הטובה על שה’ שמרו בל יבא אליו רעה כלל, ב. עת שבאו עליו רעות רבות וצרות, ובזה מספר שני מיני השגחה וישועה, א. השגחה באמצעות הטבע, וזה כשאינו זוכה מצד מעשיו רק שה’ יושיעהו ע”י תפלתו שאז יושיעהו ע”י אמצעיים טבעיים, ב. השגחה וישועה ע”פ נסים גלוים למעלה מדרך הטבע כשזוכה לזה ע”פ מעשיו, ואז א”צ לתפלה כלל, כי ה’ אתו לתת לו נס להתנוסס: 18:2: ארחמך, אני ממלא אותך רחמים אתה ה’ חזקי, (כי ה’ לא יתפעל ולא יצדק אצלו הרחמים שהוא ההתפעליות שיתפעל המרחם בראותו איש מדוכא) אני הנושא שבעבורי אתה מלא רחמים, לא שהרחמים הם מצד התפעלות שלך: 18:3: ה’ סלעי, מספר תחלה עת השלוה שאין שום צרה מגעת אליו כלל, ויש בזה שני ענינים, א. השמירה וההגנה מן האויב לבל יקרב אליו, ב. מדרגה יותר גדולה הוא שעוד ינצח הוא את האויב וימשול עליו, נגד ההגנה אומר ה’ סלעי ומצודתי ומפלטי כי ההגנה תהיה בג’ ענינים, א. המפלט מן האויב שעז”א מפלטי, ב. המבצר והמצודה שלשם ינוס וימצא מפלט, שעז”א ומצודתי, ג. המקום שעליו תעמוד המצודה על שן סלע גבוה, שעז”א ה’ סלעי, ור”ל אתה הוא הסלע וגם המצודה הבנויה עליו וגם המפלט אותי אל המצודה, ונגד המדרגה השניה שהוא ינצח וימשול על האויב, שעז”א אלי צורי אחסה בו, ששם אלי צורי בכינוי אל האדם מורה על השגחה מיוחדת יותר ועל הדבקות שי”ל עמו ומצד זה הלא תוסיף לעשות עמדי שעוד אנצח אני את האויב, וגם לזה צריך ג’ דברים, א. המגן שנושא לפניו בעת קרב, שעז”א מגני, ב. הקרן שבו ינגח את אויביו, שעז”א קרן ישעי, ג. החוזק והגבורה בעת קרב, שעז”א משגבי: 18:4: מהולל, ר”ל בעת כזאת שאיני בצרה כלל, אז אקרא את ה’ ואכנהו בשם מהולל, שהוא מהולל תמיד, כי בצד הזה לא יתפללו ולא יחננו על צרה, רק יהללוהו תמיד על טובותיו, וע”י ההילול לבד מן אויבי אושע, ולא אצטרך לתפלה כלל: 18:5: אפפוני, עתה יתחיל לספר ההנהגה השניה בעת שיבואו עליו רעות וצרות שאז יצטרך לתפלה, בעת שאפפוני חבלי מות ועם זה גם נחלי בליעל יבעתוני, מות מצד אחד ואויבים מצד השני: 18:6: חבלי, מוסיף שיותר מזה שסבבוני חבלי שאול, כאלו אני עומד להקבר בשאול אחר שכבר קדמוני מוקשי מות, כאלו הוא אחר המות ועומד להקבר, וכ”ז משל שנדמה כאלו מת ונקבר ובטל מן העולם: 18:7: בצר לי אקרא ה’, שאז צריך אני לתפלה ואקראהו מתוך הצרה, ואל אלהי אשוע, לישועה, ואז ישמע מהיכלו קולי, על ידי תפלה וימהר להושיע, והנה פסוק זה הוא פסוק חרוזי שיכפל בכל מאמר, המליץ מצייר פה ישועת ה’ שיושיעהו ע”י אמצעיים טבעיים בדרך הטבע, ובא הציור שבעת שקורא אל ה’ מתוך צרתו יכין ה’ אחת מן הסבות הטבעיות שעל ידו יושע מן הצרה הזאת, אבל הסבה הזאת עצמה שהוכנה לתשועתו תסבב לו צרה אחרת עפ”י הטבע וצועק שנית, ומזמין ה’ סבה אחרת שינצל גם מרעה זאת, ושוב יתעורר ע”י הסבה השנית רעה אחרת משתלשלת ממנה כפי הטבע ויצעק בפעם השלישית ויושיעהו גם מזאת, בענין שמרעה אל רעה יצא וה’ הושיעהו בכל פעם, והעמיד הציור הזה במשל, שבעת הקיפוהו אויביו וצרו עליו וצעק אל ה’ הכין ה’ רעש הארץ שפתחה הארץ את פיה וירדו אויביו חיים שאולה, ונצול מצרתו, אבל ע”י הרעש נסתבב שריפת אש, כדרך הררי עד שמוריקים אש וגפרית בעת הרעש, והיה בסכנה אחרת מפני האש, וצעק אל ה’ והכין גשם שוטף לכבות האש, אבל ע”י שהתקדרו העבים פתאום יצא מהם ברקים ורעמים עצומים והיה בסכנה אחרת מפני הרעם והברק, וצעק עוד אל ה’ וצוה ה’ שיתפוצצו העננים ויפלו מימיהם וחדל הרעם והקולות, אבל ע”י התפוצצות העננים פתאום נעשה שטף גדול במקום שעמד ושבולת מים שטפתהו, וצעק עוד אל ה’ וישלח ה’ את ידו וימשהו ממים רבים בחסדו זה תורף הציור בכלל, ובזה נבא אל הבאור, אומר שבעת קרא אל ה’ בצר לו שמע מהיכלו קולו: 18:8: ותגעש ותרעש הארץ, ונעשה רעש הארץ להטביע את אויביו חיים שאולה, ומוסדי הרים ירגזו, כדרך הררי עד שיפתחו לועם בעת הרעש וירגזו באף ובחמה ובאש בוער, וזה היה ע”י שחרה לה’, והתגלה חרון אפו ואש חמתו בתוך הרעש: 18:9: עלה עשן באפו מצייר ההר הבוער ומריק אש וגפרית ומעלה עשן ביום הרעש כאלו העשן העולה הוא העשן העולה מאפו, [שיציין כאלו אף ה’ בוער בלב ההר], והאש האוכלת ממנו הוא היוצא מפי ה’ המוריק אש דרך פיו, עד שגחלים בערו ממנו, כמו שהוא בהרים המוריקים אבני אש: 18:10: (י-יא) ויט, פה נמשך החרוז בצר לי אקרא ה’ וישמע מהיכלו קולי ויט שמים וירד, שאז כשצעק שנית על הצרה החדשה, הטה שמים למטה וירד להושיעו, ותחת ששני יסודות שהם יסוד העפר ויסוד האש אשר בבטן הארץ רועשים לבלע ולהשחית, הכין ה’ תשועה על ידי יסוד הרוח ויסוד המים, שבעת ירד ה’ וערפל תחת רגליו להושיעו, וירכב על כרוב, אז יעוף על כנפי רוח, כאלו התעורר הרוח וישא את העננים לכבות את השרפה (כמ”ש השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח), עד שע”י הרוח התעורר יסוד המים, עד: 18:12: שישת חשך סתרו, ר”ל את החושך שבו יסתתר ה’, את החושך הנמצא סביבות סוכתו, ישת שיהיה חשכת מים של עבי שחקים, שיתקבצו עבים ע”י הרוח עד שתחשך הארץ מן העבים וחשכת מים, ומים אלה יכבו את האש והגחלים הבוערים מן ההר, ונושע מן הצרה הזאת, אולם עתה יספר שמן הסבה הטבעיית הזאת שע”י בא לו תשועה, השתלשלה רעה וצרה אחרת, שע”י התקדרות העבים הרבים שהם מלאים חלקי אש ודברים מבעירים כמו גפרית וזאלפעטר, וע”י נשיבת הרוח בם בכח גדול וע”י מרוצתם וקלות מהלכם, וע”י שילחצון יחד קרירות העבים עם חמימות העלעקטרי המתעורר בתוכם עי”כ יעמדו רעמים גדולים וברקים עצומים כנודע לטבעיים, וז”ש (יג-יד) מנוגה נגדו, צייר שמתוך חשך סתרו תהל נוגה מנגד אור ה’, ומזה יתהוה אש הברק, שעל ידו עביו עברו ברד וגחלי אש, שהעבים התמלאו ברד מן הקרירות ע”י שהאש עלעקטרי יתפשט מן האדים, וגחלי אש ע”י התעוררות החום, והאש והקרירות יתפוצצון זה בזה, ועי”כ יתהוו רעמים עצומים וברקים נוראים, עד שירעם בשמים ה’ תחת שנעשה שקט בארץ מן האש, התעורר האש והרעם בשמים, ששם יתן העליון קולו עם ברד וגחלי אש, והוא נתון עתה בצרה חדשה: 18:15: וישלח, פה נמשך החרוז בצר לי אקרא ה’ וכו’ וישמע מהיכלו קולי, וישלח חציו ויפיצם, שהרעם עצמו יפוצץ את העבים, וע”י שיתרבו הרעמים וברקים, יתפזרו העננים וישפכו את מימיהם כנודע, ומדמה זה במליצתו כאילו ה’ שלח חציו והפיץ את העבים, ומפרש מה הם החצים שברקים רב וע”י רבות הברקים הממם וחדל הרעם, וכל תשועות אלה הם ע”י סבות טבעיות, עד שנושע גם מצרה זאת: 18:16: ויראו, עתה יספר שמן התשועה הזאת נסתבבה צרה אחרת טבעיית, שע”י שבירת העבים והתפוצצם פתאום נתהוה שטף מים עד שהתראו אפיקי מים, ויגלו מוסדות תבל, שהמים שהיו יסוד לתבל בששת ימי בראשית שהיה כל העולם מים במים ונתכסו אח”כ כי עלו המים ע”י אדים אל הרקיע והעבים כמ”ש בפי’ מעשה בראשית ולקמן סי’ ק”ד, עתה נתגלו שנית כי שבו המים ויפיצו את היבשה, וכ”ז היה מגערתך ה’, שכמו שתחלה תהום כלבוש כסיתו מן גערתך ינוסון, עתה שבו מגערת ה’ שנית אל היבשה, ומנשמת רוח אפך, שפזר ופצץ את העבים נשטפה הארץ ע”י שטף, ועי”כ נשטף גם דוד בשטף מים ושבולת שטפתהו: 18:17: ישלח ממרום, פה נמשך החרוז בצר לי אקרא ה’ וכו’ וישמע מהיכלו קולי ישלח ממרום יקחני, מצייר שהיה כבר נטבע במים וה’ שלח וימשהו ויוציאהו ממים רבים, וגם בזה מצייר שאויביו עוד לא רפו ממנו, וכאשר ראוהו נטבע במים ושיש לו דרך לצאת מן המים, עמדו אצל שפת המים ושומרים שבעת ירצה לצאת יטביעוהו שנית, וה’ הצילהו גם מידם, וז”ש שבעת ימשני ממים רבים (יח-יט) יצילני ג”כ מאויבי עז אשר יקדמוני ביום אידי, שרוצים להקדימו טרם יצא מן הנהר ולהטביעו שנית, וה’ היה למשען לי, כי ע”י השגחת ה’ יוציאני למרחב למקום שאין יכולים לעכבני מלצאת מן המים, ובצאתי אז יחלצני מידם, לבל יוכלו לתפשני ולהרע לי, וכ”ז מצד שחפץ בי, ע”כ הצילני מכל הרעות האלה: 18:21: יגמלני, אחר שבאר האופן הראשון שיושיעהו ה’ ע”י תפלתו וצעקתו וע”י אמצעיים טבעיים, שבזה יתהלכו לפעמים הסבות והמסובבים ויוליכוהו מצרה אל צרה אחרת, עד שהוצרך לצעוק בכל פעם, מתחיל לדבר על האופן השני שיושיעהו ה’ בדרך נס ופלא בעת יזכה לזה עפ”י מעשיו הטובים, שאז לא תקום פעמים צרה ותהיה התשועה מופלאת וגדולה מאד, ועז”א בעת שיגמלני ה’ כצדקי וכו’, אז האל המאזרני חיל וכו’ משוה רגלי כאילות וכו’ כמו שיתבאר, ואמר יגמלני ה’ כצדקי כבור ידי ישיב לי ויש הבדל בין גמול ובין השבה, שההשבה היא כפי המעשה והפעולה והגמול הוא כפי תכונת האהבה או השנאה שיש לו עליו, שהגמול נקשר תמיד עם התפעליות, ויש הבדל בין צדקי ובין בור ידי, שצדקי הוא בקום ועשה ובור ידי הוא מה שישב ולא עבר עבירה, לפ”ז היה ראוי שיאמר בהפך ישיב לי כצדקי ויגמלני כבור ידי, שההשבה הוא על מה שעשה במעשה, והגמול והאהבה הוא על השוא”ת, אולם אמר רבותא, שלא לבד שישיב לי כצדקי כי גם יגמלני כצדקי, שמלבד התשלומין כפי הפעולה תהיה ג”כ גמול כפי האהבה, וכן לא לבד שיגמלני על בור ידי כי גם ישיב לי, כי יחשב לי את מה שנמנעתי מלעשות רע כאלו עשיתי טוב בפועל וישיב לי ע”ז שכר, ומפרש הדבר במאמרים מקבילים, יגמלני ה’ כצדקי כי שמרתי דרכי ה’, שהצדק אשר עשיתי לא עשיתיו מפני שהשכל והנימוס מחייבו עד שא”צ שישיב לי רק על הפעולה בעצמה כי שמרתיו מפני שהם דרכי ה’ ללכת בדרכיו ולהדמות אליו, וע”ז אני ראוי לגמול שיגמול עלי כפי האהבה והדבקות שהלכתי בדרכיו ודבקתי בו, וכבור ידי ישיב לי כי לא רשעתי מאלהי, שמה שלא רשעתי, לא היה מפני שהשכל מחייבו או שטבעי אינו נוטה להרשיע, רק הסבה היה מאלהי, מפני אזהרת ה’ ופקודיו, הגם שיצרי היה מסיתני להרשיע, ובזה ראוי שישלם לי שכר כי בבא דבר עבירה לידו וכבש תאותו נותנים לו שכר כעושה מצוה, כמ”ש חז”ל: 18:23: כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר מני, יש הבדל בין משפט ובין חק, שהמשפט הוא דבר שהשכל מחייבו, והחק הוא דבר שאין השכל מבין טעמו, ויש הבדל בין לנגדי ובין לא אסיר מני, שהעומד נגדו הוא עצם חוצה לו, אבל לא אסיר מני מורה שהוא דבוק בו ואינו מסירו מעליו, ור”ל שהמשפטים הגם שהשכל מחייבם ודבוקים עם האדם בטבע, איני עושה אותם בעבור שהם נמצאים בשכלי רק מצד שה’ צוה אותם, וכאלו הם עומדים לנגדי בלתי נמצאים בי בשכלי רק אני מקבלם מה’ כדברים שהם רחוקים מהשכל, ובכ”ז אני מגביל דרכי לעומתם, והחקים הם בעיני כאלו הם נמצאים בשכלי ובנפשי וכאלו הם מצות שכליות ואינם עומדים לנגדי מרחוק רק הם נמצאים עמי, כמ”ש נטיתי לבי לעשות חקיך, שע”י האמנתו בה’ לבו נוטה אליהם כאלו הם מצות שהשכל מחייבם עד שלא אסירם ממני, והם מושרשים בלבי ובנפשי: 18:24: ואהי אומר, אם אוסיף אומץ והגעתי למדרגה יותר גדולה עד שאהי תמים עמו, וגדר מדרגת תמים, הוא שאין בכחות גופו ושכלו התנגדות כלל אל מצות ה’, כי נתהפך טבע גופו ושכלו אל טבע הקדושה והטהרה עד שאינו חוקר כלל ואין אצלו שום נטיה ושום פניה בעבודת ה’, עד שאשתמר מעוני, שאהיה נשמר מעון ממילא, ואהיה נשמר מן העון עצמו, כי תאות גופו ותכונותיו הם בעצמם שומרים אותו שלא יתאוה לעון כלל, ואז וישב ה’ לי כצדקי וכבור ידי אשר הוא לנגד עיניו, אז יהיה הגמול לא בעבור הפעולות עצמם כמו שהם פעולות רק כפי מה שהם עומדים נגד עיני ה’ הצופה תעלומות לב ויודע השרשים מאין צמחו הפעולות ותכונות עלילותיהם במדת הנפש: 18:26: עם חסיד, באר בזה ג’ ענינים א. שלפעמים תהיה ההנהגה העליונה מכוונת מול מעשה האדם, שאם הוא חסיד יעשה ה’ עמו חסד, ואם הוא במדרגת תמים או נבר כן יתנהג עמו ה’ ג”כ לפי הכנתו הן לטוב הן לרע: 18:28: כי, ולפעמים יתנהג עם האדם הפך מהכנתו, שעם עני הם הנכנעים ושפלים בלבותם תושיע, ועיניך על רמים להשפילם: 18:29: כי, ויש הנהגה שאינה מכוונת כלל עם מעשה האדם, והם בשני דברים, א. בענין הודעת האמתיות והוראת הדרך בו ישכן אור, ועז”א כי אתה תאיר נרי, ר”ל כי האדם מצד טבע חמרו וכחותיו אינו מוכן שיתפלש עליו אור האלהי ושידע האמתיות, אולם מצד שכלו הוא מוכן לקבל האור, ומצד זה נמשל אור השכל לנר המאיר חשכת הנפש, כמ”ש נר אלהים נשמת אדם, אולם הנר הזה לא יאיר מעצמו רק ע”י אור ה’ המעלה נר הנפש והאיר אל עבר פניו, שהשכל בחקירותיו א”א שישיג אור האמת, רק ה’ יאיר נרו עד שיאיר באור ה’, מצד זה אמר כי אתה תאיר נרי, אולם החשך והערפל המסבבים את הנר הזה שהם כחות החמריים הסוככים עליו, הם חשך ממשי, עד שאינם מוכנים לקבל נוגה מן האור הזה, וגם לזה צריך עזר ה’ שיעשה החשך הזה מוכן אל שיגיה מן האור הזה, ועז”א כי אתה אלהי תגיה חשכי, ומשל הנר הוא הודעת האמונות האמתיות והנבואה אשר ישפיע על שכל האדם, ומשל הגהת החשך הם המצות שנתן ה’ בם יוסרו ענני החומר ע”י הקדושה והזדככות, ושניהם הם מאת ה’ מבלי ימתין על האדם: 18:30: כי בך, והענין השני שיעשה ה’ מעצמו הוא ההגנה והשמירה מן הפגעים, וביחוד הנצחון ליראיו, שלא יהיה לפי הכנתם וגבורתם כי אין מעצור לה’ להושיע ברב או במעט, וכמ”ש לא בגבורת הסוס יחפץ רוצה ה’ את יראיו להציל ממות נפשם, וז”ש כי בך ארוץ גדוד, שנדמה לי כאלו יש לי גדודים רבים ואנשי חיל, ובאלהי אדלג שור וחומת ומבצרי האויב לכבשם: 18:31: האל, מבאר כי אחר שדרך האל והוא ההנהגה שלו הוא תמים, וכל אמרת אלוה שהוא הבריאה שברא במאמר, צרופה מכל סיג, ועי”ז הוא מגן ומחסה לכל החוסים בו, ובאור הדבר, כי עניני ה’ בעולמו יתראו לנו בשתי מחזות, א. החקים הטבעיים אשר גבל וחקק בעת הבריאה חק נתן ולא יעבור, למשל שהאש תבער והמים ירדו במורד והשמים יתנו טלם והארץ יבולה, ב. הדרכים אשר ינהיג לפי מעשה בני אדם הבחיריים אם טוב ואם רע שבעת שבעלי הבחירה עושים מעשים טובים לפניו יסדר את ההנהגה להיטיב להם ולחיותם, ובעת ירעו מעשיהם יסדר ההנהגה לרע, וכפי הנראה לעיני בשר שני החקים האלה נבדלים זה מזה ורחוקים הרחק רב, כי מה יהיה קשר למטר השמים עם מעשה בני אדם בעבודתם או במרים, או רעש הארץ ארבה שדפון וכדומה עם פעולות בעלי הבחירה, הלא חקי הטבע קבועים ומוכרחים ולא ישתנו, ופעולות בעלי הבחירה הם אפשריים, ומן המחזה המדומה הזאת יטעו בני אדם שאין מעשה ודעת וחשבון, כי איך תשתנה הטבע ע”י מעשה בני אדם, אבל אחר שנשים על לב כי חקי הטבע הם ערוכים מאת ה’, וגם ההנהגה הבחיריית לפי המעשה שע”י יגמול ויענוש הוא ג”כ מאת ה’, באין ספק כי היוצר אותם בודאי קשר שני ההנהגות בחבלים דקים רוחניים עד שיתפעלו זה מזה וימשכו זה מזה, וחקי הטבע הם תלוים ונמשכים וישתנו לטוב או לרע לפי שישנו בני אדם את מעשיהם, ובזה יש תקוה שהצדיק יהיה נשמר מכל רעות טבעיות כי הטבע תכנע תחתיו לפי מעשהו, וז”ש אחר שהאל תמים דרכו, שהוא דרך ההנהגה הבחיריית התלויה לפי מעשי בני אדם האפשריים, שדרכיו המה חסד ורחמים וחנינה לטובים ודין ומשפט לרשעים ודרך הזה תמים אין בו חסרון, ואין חקי הטבע עוצרים בעדם כי כל אמרת ה’ צרופה, שהם המאמרים שבהם גזר שיתהוה העולם וגבל חקי העולם והטבע, הם צרופים מכל סיג, עד שלא יהיה סתירה ביניהם ובין ההנהגה הבחיריית, ומצד זה הוא מגן לכל החוסים בו, כי חקי הטבע נכנעים אל החוסים בה’, ומפרש שנית כי מי אלוה מבלעדי ה’, שם הויה מורה על הבריאה שהוא היה מהוה כל נמצא, ושם אלוה מורה על ההנהגה וההשגחה, ואלהים המנהיג ומשגיח לפי המעשים, הוא בעצמו ה’ אשר ברא כל הבריאה ויסד חקי הטבע, ואין צור בורא ויוצר זולתי אלהינו המשגיח והמנהיג, באופן שהבורא הוא המנהיג והמנהיג הוא הבורא, ובודאי ערך הכל באופן שלא יהיה סתירה בין חקי הבריאה ובין חקי ההנהגה וחקי הטבע נמשכים לפי חקי ההנהגה: 18:33: האל, אחרי ההקדמה הזאת שבאר איך ימשך מן המעשים הטובים שישמר האדם מן הפגעים ומכל רעה, שב אל ענינו שהתחיל בפסוק כ”א לספר איך ע”י מעשיו הטובים ינצל בדרך נסיי פלאיי שהוא דורך על חקות הטבע והטבע תכנע תחתיו, ובאר בזה שני אופנים, (אופן א’) שהגם שה’ יתן לו כח וזריזות וילמדהו תכסיסי מלחמה, מ”מ לא ילחם ולא ירוץ רק יעמוד במקומו והנצחון יתהוה מעצמו בדרך נס, ועל צד זה אמר האל המאזרני חיל, חשב ג’ דברים, א. שיתן לו החיל והכח למלחמה ומ”מ יתן תמים דרכי, יהיה דרכי בתמימות שלא אלחם ולא אעשה רע לשום אדם, ב. הזריזות והמרוצה, ועז”א הגם כי משוה רגלי קלים כרגלי אילות לרוץ אחר אויבי, מ”מ לא ארוץ, רק על במותי יעמידני, אשאר עומד במקומי ולא ארדוף אחר שום אדם, ג. העצה והלימוד בתכסיסי מלחמה, שהגם כי, מלמד ידי למלחמה ולמדני תכסיסי מלחמה, מ”מ לא אצטרך להלחם כי בהפך ונחתה קשת נחושה זרועותי, שתשבר הקשת ולא ישתמשו בו כלל, וזה האופן האחד שכל הנצחון יהיה בדרך נס ואני אשב בביתי, (האופן השני) שהגם שיתהוה הנצחון ע”י ה’ לבד כמו שהיה בנס של סנחריב, בכ”ז ירצה ה’ לגדל כבודי כאלו אני הייתי המנצח בגבורתי, וז”ש ותתן לי מגן ישעך, ר”ל שלמלחמה צריך, א. המגן לשמירה, ב. יד הימין לנצוח, הנה תתן את המגן לי, כאלו אני החזקתי את המגן בעת המלחמה, הגם שהוא מגן ישעך, שישועתך אחזה את המגן לא אנכי, תתנהו לי כאלו היה שלי, וכן אל הנצחון ימינך תסעדני, עד שאנצח בימיני ע”י סעד של ימינך, וזה תעשה יען שענותך תרבני, כאלו מרוב ענותך אינך רוצה ליחס הנצחון לך שאתה נצחת, ותגדיל אותי לתלות את הנצחון בי ומצד זה שתרצה ליחס את הנצחון אלי תרחיב צעדי תחתי, שתחת שבאופן הראשון אמר ועל במותי יעמידני, שיעמוד במקום אחד, תרחיב צעדי לרוץ אחרי האויב (וגם בזה מציין שה’ מרחיב צעדיו ולא נעשה זה בכחו), ב. שהוא כאלו תרחיב צעדי תחתי היינו במקומי שבכ”ז אעמד במקומי כאילו רוח ה’ יובילהו ע”י קפיצת הארץ אחר האויב שרודף, ובכ”ז עומד תחתיו, ובזה אמר ולא מעדו קרסולי כי בכ”ז אני עומד במק”א, ובענין זה ארדף אויבי וגם אשיגם, ולא אשוב עד שיכלו לגמרי: 18:39: אמחצם, מוסיף לאמר שגם אם אמחצם מחץ קטן לא יכלו קום מוסיף עוד שיפלו מעצמם תחת רגלי, (אחר שבאר איכות הרדיפה יבאר איכות המלחמה בעצמה): 18:40: (מ-מא) ותאזרני, תחת שבאופן הראשון אמר האל המאזרני חיל ויתן תמים דרכי שיהיה החיל שלו שלא למלחמה, אמר עתה שיאזרהו חיל שיהיה החיל למלחמה ובכ”ז אתה תכריע קמי תחתי היינו במקומי, אתה תהיה במקומי להכריע אותם, ואויבי תתן לפני עורף שכ”ז תעשה, (עי’ באה”מ): 18:42: ישועו, ולא ימצא רב ריבם לא בין בני אדם, כי ישועו לישועה ואין מושיע, ולא מה’ כי לא יענם, ויותר מזה כי הגם כי אשחקם כעפר על פני רוח, שאנשי החיל במלחמה יהיו כעפר דק הנשחק ונפזר לכל רוח כן יברחו לכל רוח, והנשארים בעריהם אריקם כטיט חוצות ויהיו למרמס ולעבדים ולשפחות, בכ”ז לא ימצא מי שיריב ריבם, כי אתה תפלטני מריבי עם, שאם יעמדו בעלי בריתם הבאים לריב ריבם, תפלטני מידם, בהפך תשימני לראש גוים, ולא לבד לגוים הקרובים, כי גם עם אשר לא ידעתי יעבדוני, ויותר מזה כי גם לשמע אזן ישמעו לי בני נכר אשר יכחשו לי, ר”ל הנכרים הגרים בארץ רחוקה מאד אשר יכחשו לי דהיינו שהיו מכחישים מציאותי שלא ידעו עד עתה כלל שנמצא בעולם עם ישראל ודוד מלכם, עתה ישמעו ויתקבצו אלי לא למראה עין שראו גבורתי רק לשמע אזן ששמעו הנפלאות שנעשו לי: 18:46: בני נכר ר”ל לשמע אזן ישמעו לי בני נכר אשר יבולו ויחרגו ממסגרותיהם, ר”ל בני נכר הסגורים בהרים רחוקים אשר יבלו ויתעמלו וייגעו מרוב הדרך עד שיעשו חגרים מרוב הדרך אשר ייגעו לצאת ממסגרותיהם לבא אלי לשמוע לי: 18:47: חי ה’, נגד ההגנה מן האויב אמר חי ה’ וברוך צורי, ונגד מה שהושיע לנצח את האויב שזה מדרגה יותר אמר וירום אלהי ישעי, ומפרש נגד וירום אלהי ישעי האל הנותן נקמות לי, שעוד ראה נקמות באויביו וידבר עמים תחתי שיהיו תחת ממשלתו, ונגד ברוך צורי, אמר מפלטי מאויבי האויב הוא הדורש רעה בסתר, ומוסיף אף מן קמי תרוממני שהם אלה שקמו עליו בגלוי להלחם עמו, ומאיש חמס תצילני זה שאול שעשה חמס לנגדי כמ”ש ביום הציל ה’ אותו מכף כל אויביו ומיד שאול על כן אודך בגוים ה’, לתת לך הודאה על הטובה, ולשמך אזמרה לספר תהלת ה’: 18:51: מגדיל, וכפי רוב ההודאה כן תגדל התשועה בכל עת עד שיגדיל ישועות מלכו, וחוץ ממה שישלם לי בעד ההודאה והשבח, יעשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו כי חסדי דוד הנאמנים היה מה שכרת לו ברית שלא תסור המלוכה מזרעו, שזה היה מצד החסד כמו שכתוב בש”ב ב’ ז’, וחסד זה ימשך עד עולם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | שירת הניצחון הגדולה — “ביום הציל ה’ אותו מכל אויביו” — מקביל לשמואל ב כב
- אפיון - מנהיגות במשבר | “ה’ סלעי ומצודתי ומפלטי” — רשימת כינויי מגן ארוכה, ביטחון מוחלט
הערות
מילה נדירה: אַסִּיר (Strong’s H617) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/עָבְי/וֹ (Strong’s H5672) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים א,ירמיהו,איוב,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: שׁוּר (Strong’s H7793) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
superscription מפורש: “ביום הציל ה’ אותו מכל אויביו ומיד שאול” — מזמור סיכום לחיי דוד. מקביל לשמ”ב כב: אותו שיר כמעט מילה במילה — הבדלים קטנים מצביעים על שתי מסורות מסירה. לפי מלבי”ם: “חבלי מות אפפוני” — תיאור מטאפורי של סכנת מוות כחבלים הכורכים את האדם; ה’ פורק אותם.