תה_119_001 - תהלים קיט — אשרי תמימי דרך — אהבת התורה

תהלים קיט — “אשרי תמימי דרך” — אהבת התורה

פסוקים

אַשְׁרֵ֥י תְמִֽימֵי־דָ֑רֶךְ הַ֝הֹלְכִ֗ים בְּתוֹרַ֥ת יְהֹוָֽה׃ אַ֭שְׁרֵי נֹצְרֵ֥י עֵדֹתָ֗יו בְּכׇל־לֵ֥ב יִדְרְשֽׁוּהוּ׃ אַ֭ף לֹא־פָעֲל֣וּ עַוְלָ֑ה בִּדְרָכָ֥יו הָלָֽכוּ׃ אַ֭תָּה צִוִּ֥יתָה פִקֻּדֶ֗יךָ לִשְׁמֹ֥ר מְאֹֽד׃ אַ֭חֲלַי יִכֹּ֥נוּ דְרָכָ֗י לִשְׁמֹ֥ר חֻקֶּֽיךָ׃ אָ֥ז לֹא־אֵב֑וֹשׁ בְּ֝הַבִּיטִ֗י אֶל־כׇּל־מִצְוֺתֶֽיךָ׃ א֭וֹדְךָ בְּיֹ֣שֶׁר לֵבָ֑ב בְּ֝לׇמְדִ֗י מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃ אֶת־חֻקֶּ֥יךָ אֶשְׁמֹ֑ר אַֽל־תַּעַזְבֵ֥נִי עַד־מְאֹֽד׃ בַּמֶּ֣ה יְזַכֶּה־נַּ֭עַר אֶת־אׇרְח֑וֹ לִ֝שְׁמֹ֗ר כִּדְבָרֶֽךָ׃ בְּכׇל־לִבִּ֥י דְרַשְׁתִּ֑יךָ אַל־תַּ֝שְׁגֵּ֗נִי מִמִּצְוֺתֶֽיךָ׃ בְּ֭לִבִּי צָפַ֣נְתִּי אִמְרָתֶ֑ךָ לְ֝מַ֗עַן לֹ֣א אֶחֱטָא־לָֽךְ׃ בָּר֖וּךְ אַתָּ֥ה יְהֹוָ֗ה לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃ בִּשְׂפָתַ֥י סִפַּ֑רְתִּי כֹּ֝֗ל מִשְׁפְּטֵי־פִֽיךָ׃ בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֺתֶ֥יךָ שַּׂ֗שְׂתִּי כְּעַ֣ל כׇּל־הֽוֹן׃ בְּפִקּוּדֶ֥יךָ אָשִׂ֑יחָה וְ֝אַבִּ֗יטָה אֹֽרְחֹתֶֽיךָ׃ בְּחֻקֹּתֶ֥יךָ אֶֽשְׁתַּעֲשָׁ֑ע לֹ֖א אֶשְׁכַּ֣ח דְּבָרֶֽךָ׃ גְּמֹ֖ל עַל־עַבְדְּךָ֥ אֶחְיֶ֗ה וְאֶשְׁמְרָ֥ה דְבָרֶֽךָ׃ גַּל־עֵינַ֥י וְאַבִּ֑יטָה נִ֝פְלָא֗וֹת מִתּוֹרָתֶֽךָ׃ גֵּ֣ר אָנֹכִ֣י בָאָ֑רֶץ אַל־תַּסְתֵּ֥ר מִ֝מֶּ֗נִּי מִצְוֺתֶֽיךָ׃ גָּרְסָ֣ה נַפְשִׁ֣י לְתַאֲבָ֑ה אֶֽל־מִשְׁפָּטֶ֥יךָ בְכׇל־עֵֽת׃ גָּ֭עַרְתָּ זֵדִ֣ים אֲרוּרִ֑ים הַ֝שֹּׁגִ֗ים מִמִּצְוֺתֶֽיךָ׃ גַּ֣ל מֵ֭עָלַי חֶרְפָּ֣ה וָב֑וּז כִּ֖י עֵדֹתֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃ גַּ֤ם יָשְׁב֣וּ שָׂ֭רִים בִּ֣י נִדְבָּ֑רוּ עַ֝בְדְּךָ֗ יָשִׂ֥יחַ בְּחֻקֶּֽיךָ׃ גַּֽם־עֵ֭דֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָ֗י אַנְשֵׁ֥י עֲצָתִֽי׃ דָּבְקָ֣ה לֶעָפָ֣ר נַפְשִׁ֑י חַ֝יֵּ֗נִי כִּדְבָרֶֽךָ׃ דְּרָכַ֣י סִ֭פַּרְתִּי וַֽתַּעֲנֵ֗נִי לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃ דֶּרֶךְ־פִּקּוּדֶ֥יךָ הֲבִינֵ֑נִי וְ֝אָשִׂ֗יחָה בְּנִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃ דָּלְפָ֣ה נַ֭פְשִׁי מִתּוּגָ֑ה קַ֝יְּמֵ֗נִי כִּדְבָרֶֽךָ׃ דֶּֽרֶךְ־שֶׁ֭קֶר הָסֵ֣ר מִמֶּ֑נִּי וְֽתוֹרָתְךָ֥ חׇנֵּֽנִי׃ דֶּֽרֶךְ־אֱמוּנָ֥ה בָחָ֑רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֥יךָ שִׁוִּֽיתִי׃ דָּבַ֥קְתִּי בְעֵדְוֺתֶ֑יךָ יְ֝הֹוָ֗ה אַל־תְּבִישֵֽׁנִי׃ דֶּֽרֶךְ־מִצְוֺתֶ֥יךָ אָר֑וּץ כִּ֖י תַרְחִ֣יב לִבִּֽי׃ הוֹרֵ֣נִי יְ֭הֹוָה דֶּ֥רֶךְ חֻקֶּ֗יךָ וְאֶצְּרֶ֥נָּה עֵֽקֶב׃ הֲ֭בִינֵנִי וְאֶצְּרָ֥ה תוֹרָתֶ֗ךָ וְאֶשְׁמְרֶ֥נָּה בְכׇל־לֵֽב׃ הַ֭דְרִיכֵנִי בִּנְתִ֣יב מִצְוֺתֶ֑יךָ כִּי־ב֥וֹ חָפָֽצְתִּי׃ הַט־לִ֭בִּי אֶל־עֵדְוֺתֶ֗יךָ וְאַ֣ל אֶל־בָּֽצַע׃ הַעֲבֵ֣ר עֵ֭ינַי מֵרְא֣וֹת שָׁ֑וְא בִּדְרָכֶ֥ךָ חַיֵּֽנִי׃ הָקֵ֣ם לְ֭עַבְדְּךָ אִמְרָתֶ֑ךָ אֲ֝שֶׁ֗ר לְיִרְאָתֶֽךָ׃ הַעֲבֵ֣ר חֶ֭רְפָּתִי אֲשֶׁ֣ר יָגֹ֑רְתִּי כִּ֖י מִשְׁפָּטֶ֣יךָ טוֹבִֽים׃ הִ֭נֵּה תָּאַ֣בְתִּי לְפִקֻּדֶ֑יךָ בְּצִדְקָתְךָ֥ חַיֵּֽנִי׃ וִיבֹאֻ֣נִי חֲסָדֶ֣ךָ יְהֹוָ֑ה תְּ֝שׁ֥וּעָתְךָ֗ כְּאִמְרָתֶֽךָ׃ וְאֶעֱנֶ֣ה חֹרְפִ֣י דָבָ֑ר כִּֽי־בָ֝טַ֗חְתִּי בִּדְבָרֶֽךָ׃ וְֽאַל־תַּצֵּ֬ל מִפִּ֣י דְבַר־אֱמֶ֣ת עַד־מְאֹ֑ד כִּ֖י לְמִשְׁפָּטֶ֣ךָ יִחָֽלְתִּי׃ וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ וְאֶתְהַלְּכָ֥ה בָרְחָבָ֑ה כִּ֖י פִקֻּדֶ֣יךָ דָרָֽשְׁתִּי׃ וַאֲדַבְּרָ֣ה בְ֭עֵדֹתֶיךָ נֶ֥גֶד מְלָכִ֗ים וְלֹ֣א אֵבֽוֹשׁ׃ וְאֶשְׁתַּעֲשַׁ֥ע בְּמִצְוֺתֶ֗יךָ אֲשֶׁ֣ר אָהָֽבְתִּי׃ וְאֶשָּֽׂא־כַפַּ֗י אֶֽל־מִ֭צְוֺתֶיךָ אֲשֶׁ֥ר אָהָ֗בְתִּי וְאָשִׂ֥יחָה בְחֻקֶּֽיךָ׃ זְכֹר־דָּבָ֥ר לְעַבְדֶּ֑ךָ עַ֝֗ל אֲשֶׁ֣ר יִחַלְתָּֽנִי׃ זֹ֣את נֶחָמָתִ֣י בְעׇנְיִ֑י כִּ֖י אִמְרָתְךָ֣ חִיָּֽתְנִי׃ זֵ֭דִים הֱלִיצֻ֣נִי עַד־מְאֹ֑ד מִ֝תּ֥וֹרָתְךָ֗ לֹ֣א נָטִֽיתִי׃ זָ֘כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם׀יְהֹוָ֗ה וָאֶתְנֶחָֽם׃ זַלְעָפָ֣ה אֲ֭חָזַתְנִי מֵרְשָׁעִ֑ים עֹ֝זְבֵ֗י תּוֹרָתֶֽךָ׃ זְ֭מִרוֹת הָיוּ־לִ֥י חֻקֶּ֗יךָ בְּבֵ֣ית מְגוּרָֽי׃ זָ֘כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְהֹוָ֑ה וָ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ׃ זֹ֥את הָיְתָה־לִּ֑י כִּ֖י פִקֻּדֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃ חֶלְקִ֖י יְהֹוָ֥ה אָמַ֗רְתִּי לִשְׁמֹ֥ר דְּבָרֶֽיךָ׃ חִלִּ֣יתִי פָנֶ֣יךָ בְכׇל־לֵ֑ב חׇ֝נֵּ֗נִי כְּאִמְרָתֶֽךָ׃ חִשַּׁ֥בְתִּי דְרָכָ֑י וָאָשִׁ֥יבָה רַ֝גְלַ֗י אֶל־עֵדֹתֶֽיךָ׃ חַ֭שְׁתִּי וְלֹ֣א הִתְמַהְמָ֑הְתִּי לִ֝שְׁמֹ֗ר מִצְוֺתֶֽיךָ׃ חֶבְלֵ֣י רְשָׁעִ֣ים עִוְּדֻ֑נִי תּ֥֝וֹרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ חֲצֽוֹת־לַ֗יְלָה אָ֭קוּם לְהוֹד֣וֹת לָ֑ךְ עַ֝֗ל מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃ חָבֵ֣ר אָ֭נִי לְכׇל־אֲשֶׁ֣ר יְרֵא֑וּךָ וּ֝לְשֹׁמְרֵ֗י פִּקּוּדֶֽיךָ׃ חַסְדְּךָ֣ יְ֭הֹוָה מָלְאָ֥ה הָאָ֗רֶץ חֻקֶּ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ ט֭וֹב עָשִׂ֣יתָ עִֽם־עַבְדְּךָ֑ יְ֝הֹוָ֗ה כִּדְבָרֶֽךָ׃ ט֤וּב טַ֣עַם וָדַ֣עַת לַמְּדֵ֑נִי כִּ֖י בְמִצְוֺתֶ֣יךָ הֶאֱמָֽנְתִּי׃ טֶ֣רֶם אֶ֭עֱנֶה אֲנִ֣י שֹׁגֵ֑ג וְ֝עַתָּ֗ה אִמְרָתְךָ֥ שָׁמָֽרְתִּי׃ טוֹב־אַתָּ֥ה וּמֵטִ֗יב לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃ טָפְל֬וּ עָלַ֣י שֶׁ֣קֶר זֵדִ֑ים אֲ֝נִ֗י בְּכׇל־לֵ֤ב׀ אֶצֹּ֬ר פִּקּוּדֶֽיךָ׃ טָפַ֣שׁ כַּחֵ֣לֶב לִבָּ֑ם אֲ֝נִ֗י תּוֹרָתְךָ֥ שִׁעֲשָֽׁעְתִּי׃ טֽוֹב־לִ֥י כִי־עֻנֵּ֑יתִי לְ֝מַ֗עַן אֶלְמַ֥ד חֻקֶּֽיךָ׃ טֽוֹב־לִ֥י תוֹרַת־פִּ֑יךָ מֵ֝אַלְפֵ֗י זָהָ֥ב וָכָֽסֶף׃ יָדֶ֣יךָ עָ֭שׂוּנִי וַֽיְכוֹנְנ֑וּנִי הֲ֝בִינֵ֗נִי וְאֶלְמְדָ֥ה מִצְוֺתֶֽיךָ׃ יְ֭רֵאֶיךָ יִרְא֣וּנִי וְיִשְׂמָ֑חוּ כִּ֖י לִדְבָרְךָ֣ יִחָֽלְתִּי׃ יָדַ֣עְתִּי יְ֭הֹוָה כִּי־צֶ֣דֶק מִשְׁפָּטֶ֑יךָ וֶ֝אֱמוּנָ֗ה עִנִּיתָֽנִי׃ יְהִי־נָ֣א חַסְדְּךָ֣ לְנַחֲמֵ֑נִי כְּאִמְרָתְךָ֥ לְעַבְדֶּֽךָ׃ יְבֹא֣וּנִי רַחֲמֶ֣יךָ וְאֶחְיֶ֑ה כִּי־ת֥֝וֹרָתְךָ֗ שַׁעֲשֻׁעָֽי׃ יֵבֹ֣שׁוּ זֵ֭דִים כִּי־שֶׁ֣קֶר עִוְּת֑וּנִי אֲ֝נִ֗י אָשִׂ֥יחַ בְּפִקּוּדֶֽיךָ׃ יָשׁ֣וּבוּ לִ֣י יְרֵאֶ֑יךָ (וידעו) [וְ֝יֹדְעֵ֗י] עֵדֹתֶֽיךָ׃ יְהִי־לִבִּ֣י תָמִ֣ים בְּחֻקֶּ֑יךָ לְ֝מַ֗עַן לֹ֣א אֵבֽוֹשׁ׃ כָּלְתָ֣ה לִתְשׁוּעָתְךָ֣ נַפְשִׁ֑י לִדְבָרְךָ֥ יִחָֽלְתִּי׃ כָּל֣וּ עֵ֭ינַי לְאִמְרָתֶ֑ךָ לֵ֝אמֹ֗ר מָתַ֥י תְּֽנַחֲמֵֽנִי׃ כִּֽי־הָ֭יִיתִי כְּנֹ֣אד בְּקִיט֑וֹר חֻ֝קֶּ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ כַּמָּ֥ה יְמֵֽי־עַבְדֶּ֑ךָ מָתַ֬י תַּעֲשֶׂ֖ה בְרֹדְפַ֣י מִשְׁפָּֽט׃ כָּרוּ־לִ֣י זֵדִ֣ים שִׁיח֑וֹת אֲ֝שֶׁ֗ר לֹ֣א כְתוֹרָתֶֽךָ׃ כׇּל־מִצְוֺתֶ֥יךָ אֱמוּנָ֑ה שֶׁ֖קֶר רְדָפ֣וּנִי עׇזְרֵֽנִי׃ כִּ֭מְעַט כִּלּ֣וּנִי בָאָ֑רֶץ וַ֝אֲנִ֗י לֹא־עָזַ֥בְתִּי פִקֻּדֶֽיךָ׃ כְּחַסְדְּךָ֥ חַיֵּ֑נִי וְ֝אֶשְׁמְרָ֗ה עֵד֥וּת פִּֽיךָ׃ לְעוֹלָ֥ם יְהֹוָ֑ה דְּ֝בָרְךָ֗ נִצָּ֥ב בַּשָּׁמָֽיִם׃ לְדֹ֣ר וָ֭דֹר אֱמוּנָתֶ֑ךָ כּוֹנַ֥נְתָּֽ אֶ֝֗רֶץ וַֽתַּעֲמֹֽד׃ לְֽ֭מִשְׁפָּטֶיךָ עָמְד֣וּ הַיּ֑וֹם כִּ֖י הַכֹּ֣ל עֲבָדֶֽיךָ׃ לוּלֵ֣י ת֭וֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָ֑י אָ֝֗ז אָבַ֥דְתִּי בְעׇנְיִֽי׃ לְ֭עוֹלָם לֹא־אֶשְׁכַּ֣ח פִּקּוּדֶ֑יךָ כִּ֥י בָ֝֗ם חִיִּיתָֽנִי׃ לְֽךָ־אֲ֭נִי הוֹשִׁיעֵ֑נִי כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ דָרָֽשְׁתִּי׃ לִ֤י קִוּ֣וּ רְשָׁעִ֣ים לְאַבְּדֵ֑נִי עֵ֝דֹתֶ֗יךָ אֶתְבּוֹנָֽן׃ לְֽכׇל־תִּ֭כְלָה רָאִ֣יתִי קֵ֑ץ רְחָבָ֖ה מִצְוָתְךָ֣ מְאֹֽד׃ מָה־אָהַ֥בְתִּי תוֹרָתֶ֑ךָ כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם הִ֣יא שִׂיחָתִֽי׃ מֵֽ֭אֹיְבַי תְּחַכְּמֵ֣נִי מִצְוֺתֶ֑ךָ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם הִיא־לִֽי׃ מִכׇּל־מְלַמְּדַ֥י הִשְׂכַּ֑לְתִּי כִּ֥י עֵ֝דְוֺתֶ֗יךָ שִׂ֣יחָה לִֽי׃ מִזְּקֵנִ֥ים אֶתְבּוֹנָ֑ן כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃ מִכׇּל־אֹ֣רַח רָ֭ע כָּלִ֣אתִי רַגְלָ֑י לְ֝מַ֗עַן אֶשְׁמֹ֥ר דְּבָרֶֽךָ׃ מִמִּשְׁפָּטֶ֥יךָ לֹא־סָ֑רְתִּי כִּי־אַ֝תָּ֗ה הוֹרֵתָֽנִי׃ מַה־נִּמְלְצ֣וּ לְ֭חִכִּי אִמְרָתֶ֗ךָ מִדְּבַ֥שׁ לְפִֽי׃ מִפִּקּוּדֶ֥יךָ אֶתְבּוֹנָ֑ן עַל־כֵּ֝֗ן שָׂנֵ֤אתִי׀ כׇּל־אֹ֬רַח שָֽׁקֶר׃ נֵר־לְרַגְלִ֥י דְבָרֶ֑ךָ וְ֝א֗וֹר לִנְתִיבָתִֽי׃ נִשְׁבַּ֥עְתִּי וָאֲקַיֵּ֑מָה לִ֝שְׁמֹ֗ר מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃ נַעֲנֵ֥יתִי עַד־מְאֹ֑ד יְ֝הֹוָ֗ה חַיֵּ֥נִי כִדְבָרֶֽךָ׃ נִדְב֣וֹת פִּ֭י רְצֵה־נָ֣א יְהֹוָ֑ה וּֽמִשְׁפָּטֶ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ נַפְשִׁ֣י בְכַפִּ֣י תָמִ֑יד וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ נָתְנ֬וּ רְשָׁעִ֣ים פַּ֣ח לִ֑י וּ֝מִפִּקּוּדֶ֗יךָ לֹ֣א תָעִֽיתִי׃ נָחַ֣לְתִּי עֵדְוֺתֶ֣יךָ לְעוֹלָ֑ם כִּֽי־שְׂשׂ֖וֹן לִבִּ֣י הֵֽמָּה׃ נָטִ֣יתִי לִ֭בִּי לַעֲשׂ֥וֹת חֻקֶּ֗יךָ לְעוֹלָ֥ם עֵֽקֶב׃ סֵעֲפִ֥ים שָׂנֵ֑אתִי וְֽתוֹרָתְךָ֥ אָהָֽבְתִּי׃ סִתְרִ֣י וּמָגִנִּ֣י אָ֑תָּה לִדְבָרְךָ֥ יִחָֽלְתִּי׃ סוּרוּ־מִמֶּ֥נִּי מְרֵעִ֑ים וְ֝אֶצְּרָ֗ה מִצְוֺ֥ת אֱלֹהָֽי׃ סׇמְכֵ֣נִי כְאִמְרָתְךָ֣ וְאֶחְיֶ֑ה וְאַל־תְּ֝בִישֵׁ֗נִי מִשִּׂבְרִֽי׃ סְעָדֵ֥נִי וְאִוָּשֵׁ֑עָה וְאֶשְׁעָ֖ה בְחֻקֶּ֣יךָ תָמִֽיד׃ סָ֭לִיתָ כׇּל־שׁוֹגִ֣ים מֵחֻקֶּ֑יךָ כִּי־שֶׁ֝֗קֶר תַּרְמִיתָֽם׃ סִגִ֗ים הִשְׁבַּ֥תָּ כׇל־רִשְׁעֵי־אָ֑רֶץ לָ֝כֵ֗ן אָהַ֥בְתִּי עֵדֹתֶֽיךָ׃ סָמַ֣ר מִפַּחְדְּךָ֣ בְשָׂרִ֑י וּֽמִמִּשְׁפָּטֶ֥יךָ יָרֵֽאתִי׃ עָ֭שִׂיתִי מִשְׁפָּ֣ט וָצֶ֑דֶק בַּל־תַּ֝נִּיחֵ֗נִי לְעֹשְׁקָֽי׃ עֲרֹ֣ב עַבְדְּךָ֣ לְט֑וֹב אַֽל־יַעַשְׁקֻ֥נִי זֵדִֽים׃ עֵ֭ינַי כָּל֣וּ לִישׁוּעָתֶ֑ךָ וּלְאִמְרַ֥ת צִדְקֶֽךָ׃ עֲשֵׂ֖ה עִם־עַבְדְּךָ֥ כְחַסְדֶּ֗ךָ וְחֻקֶּ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ עַבְדְּךָ־אָ֥נִי הֲבִינֵ֑נִי וְ֝אֵדְעָ֗ה עֵדֹתֶֽיךָ׃ עֵ֭ת לַעֲשׂ֣וֹת לַיהֹוָ֑ה הֵ֝פֵ֗רוּ תּוֹרָתֶֽךָ׃ עַל־כֵּ֭ן אָהַ֣בְתִּי מִצְוֺתֶ֑יךָ מִזָּהָ֥ב וּמִפָּֽז׃ עַל־כֵּ֤ן׀ כׇּל־פִּקּ֣וּדֵי כֹ֣ל יִשָּׁ֑רְתִּי כׇּל־אֹ֖רַח שֶׁ֣קֶר שָׂנֵֽאתִי׃ פְּלָא֥וֹת עֵדְוֺתֶ֑יךָ עַל־כֵּ֝֗ן נְצָרָ֥תַם נַפְשִֽׁי׃ פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים׃ פִּֽי־פָ֭עַרְתִּי וָאֶשְׁאָ֑פָה כִּ֖י לְמִצְוֺתֶ֣יךָ יָאָֽבְתִּי׃ פְּנֵה־אֵלַ֥י וְחׇנֵּ֑נִי כְּ֝מִשְׁפָּ֗ט לְאֹהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ׃ פְּ֭עָמַי הָכֵ֣ן בְּאִמְרָתֶ֑ךָ וְֽאַל־תַּשְׁלֶט־בִּ֥י כׇל־אָֽוֶן׃ פְּ֭דֵנִי מֵעֹ֣שֶׁק אָדָ֑ם וְ֝אֶשְׁמְרָ֗ה פִּקּוּדֶֽיךָ׃ פָּ֭נֶיךָ הָאֵ֣ר בְּעַבְדֶּ֑ךָ וְ֝לַמְּדֵ֗נִי אֶת־חֻקֶּֽיךָ׃ פַּלְגֵי־מַ֭יִם יָרְד֣וּ עֵינָ֑י עַ֝֗ל לֹא־שָׁמְר֥וּ תוֹרָתֶֽךָ׃ צַדִּ֣יק אַתָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וְ֝יָשָׁ֗ר מִשְׁפָּטֶֽיךָ׃ צִ֭וִּיתָ צֶ֣דֶק עֵדֹתֶ֑יךָ וֶאֱמוּנָ֥ה מְאֹֽד׃ צִמְּתַ֥תְנִי קִנְאָתִ֑י כִּֽי־שָׁכְח֖וּ דְבָרֶ֣יךָ צָרָֽי׃ צְרוּפָ֖ה אִמְרָתְךָ֥ מְאֹ֗ד וְֽעַבְדְּךָ֥ אֲהֵבָֽהּ׃ צָעִ֣יר אָנֹכִ֣י וְנִבְזֶ֑ה פִּ֝קֻּדֶ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ צִדְקָתְךָ֣ צֶ֣דֶק לְעוֹלָ֑ם וְֽתוֹרָתְךָ֥ אֱמֶֽת׃ צַר־וּמָצ֥וֹק מְצָא֑וּנִי מִ֝צְוֺתֶ֗יךָ שַׁעֲשֻׁעָֽי׃ צֶ֖דֶק עֵדְוֺתֶ֥יךָ לְעוֹלָ֗ם הֲבִינֵ֥נִי וְאֶחְיֶֽה׃ קָרָ֣אתִי בְכׇל־לֵ֭ב עֲנֵ֥נִי יְהֹוָ֗ה חֻקֶּ֥יךָ אֶצֹּֽרָה׃ קְרָאתִ֥יךָ הוֹשִׁיעֵ֑נִי וְ֝אֶשְׁמְרָ֗ה עֵדֹתֶֽיךָ׃ קִדַּ֣מְתִּי בַ֭נֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּ֑עָה (לדבריך) [לִדְבָרְךָ֥] יִחָֽלְתִּי׃ קִדְּמ֣וּ עֵ֭ינַי אַשְׁמֻר֑וֹת לָ֝שִׂ֗יחַ בְּאִמְרָתֶֽךָ׃ ק֭וֹלִי שִׁמְעָ֣ה כְחַסְדֶּ֑ךָ יְ֝הֹוָ֗ה כְּֽמִשְׁפָּטֶ֥ךָ חַיֵּֽנִי׃ קָ֭רְבוּ רֹדְפֵ֣י זִמָּ֑ה מִתּוֹרָתְךָ֥ רָחָֽקוּ׃ קָר֣וֹב אַתָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וְֽכׇל־מִצְוֺתֶ֥יךָ אֱמֶֽת׃ קֶ֣דֶם יָ֭דַעְתִּי מֵעֵדֹתֶ֑יךָ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם יְסַדְתָּֽם׃ רְאֵה־עׇנְיִ֥י וְחַלְּצֵ֑נִי כִּי־ת֥֝וֹרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃ רִיבָ֣ה רִ֭יבִי וּגְאָלֵ֑נִי לְאִמְרָתְךָ֥ חַיֵּֽנִי׃ רָח֣וֹק מֵרְשָׁעִ֣ים יְשׁוּעָ֑ה כִּי־חֻ֝קֶּ֗יךָ לֹ֣א דָרָֽשׁוּ׃ רַחֲמֶ֖יךָ רַבִּ֥ים׀יְהֹוָ֑ה כְּֽמִשְׁפָּטֶ֥יךָ חַיֵּֽנִי׃ רַ֭בִּים רֹדְפַ֣י וְצָרָ֑י מֵ֝עֵדְוֺתֶ֗יךָ לֹ֣א נָטִֽיתִי׃ רָאִ֣יתִי בֹ֭גְדִים וָאֶתְקוֹטָ֑טָה אֲשֶׁ֥ר אִ֝מְרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁמָֽרוּ׃ רְ֭אֵה כִּי־פִקּוּדֶ֣יךָ אָהָ֑בְתִּי יְ֝הֹוָ֗ה כְּֽחַסְדְּךָ֥ חַיֵּֽנִי׃ רֹאשׁ־דְּבָרְךָ֥ אֱמֶ֑ת וּ֝לְעוֹלָ֗ם כׇּל־מִשְׁפַּ֥ט צִדְקֶֽךָ׃ שָׂ֭רִים רְדָפ֣וּנִי חִנָּ֑ם (ומדבריך) [וּ֝מִדְּבָרְךָ֗] פָּחַ֥ד לִבִּֽי׃ שָׂ֣שׂ אָ֭נֹכִי עַל־אִמְרָתֶ֑ךָ כְּ֝מוֹצֵ֗א שָׁלָ֥ל רָֽב׃ שֶׁ֣קֶר שָׂ֭נֵאתִי וַאֲתַעֵ֑בָה תּוֹרָתְךָ֥ אָהָֽבְתִּי׃ שֶׁ֣בַע בַּ֭יּוֹם הִלַּלְתִּ֑יךָ עַ֝֗ל מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃ שָׁל֣וֹם רָ֭ב לְאֹהֲבֵ֣י תוֹרָתֶ֑ךָ וְאֵֽין־לָ֥מוֹ מִכְשֽׁוֹל׃ שִׂבַּ֣רְתִּי לִישׁוּעָתְךָ֣ יְהֹוָ֑ה וּֽמִצְוֺתֶ֥יךָ עָשִֽׂיתִי׃ שָֽׁמְרָ֣ה נַ֭פְשִׁי עֵדֹתֶ֑יךָ וָאֹהֲבֵ֥ם מְאֹֽד׃ שָׁמַ֣רְתִּי פִ֭קּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶ֑יךָ כִּ֖י כׇל־דְּרָכַ֣י נֶגְדֶּֽךָ׃ תִּקְרַ֤ב רִנָּתִ֣י לְפָנֶ֣יךָ יְהֹוָ֑ה כִּדְבָרְךָ֥ הֲבִינֵֽנִי׃ תָּב֣וֹא תְחִנָּתִ֣י לְפָנֶ֑יךָ כְּ֝אִמְרָתְךָ֗ הַצִּילֵֽנִי׃ תַּבַּ֣עְנָה שְׂפָתַ֣י תְּהִלָּ֑ה כִּ֖י תְלַמְּדֵ֣נִי חֻקֶּֽיךָ׃ תַּ֣עַן לְ֭שׁוֹנִי אִמְרָתֶ֑ךָ כִּ֖י כׇל־מִצְוֺתֶ֣יךָ צֶּֽדֶק׃ תְּהִי־יָדְךָ֥ לְעׇזְרֵ֑נִי כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ בָחָֽרְתִּי׃ תָּאַ֣בְתִּי לִישׁוּעָתְךָ֣ יְהֹוָ֑ה וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ שַׁעֲשֻׁעָֽי׃ תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי וּֽתְהַלְלֶ֑ךָּ וּֽמִשְׁפָּטֶ֥ךָ יַעְזְרֻֽנִי׃ תָּעִ֗יתִי כְּשֶׂ֣ה אֹ֭בֵד בַּקֵּ֣שׁ עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י מִ֝צְוֺתֶ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃

פירוש רש”י

119:3: אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה. אַשְׁרֵיהֶם אִם כָּל זֶה בָּהֶם: | בִּדְרָכָיו הָלָכוּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּעֲלוּ עַוְלָה, אֵין שְׂכָרָם שָׁלֵם אֶלָּא אִם כֵּן בִּדְרָכָיו הָלָכוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״ (תהלים לד:טו) – אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה סָר מֵרָע, אֵין הַכֹּל שָׁלֵם אֶלָּא אִם כֵּן תַּעֲשֶׂה טוֹב (מדרש אגדה): 119:5: אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי. אָלֶ״ף יְסוֹד בַּתֵּיבָה, הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ לִפְרָקִים, כְּמוֹ אָלֶ״ף שֶׁבְּ״אַחֲוָתִי בְאָזְנֵיכֶם״ (איוב יג:יז) וְאָלֶ״ף שֶׁל ״אָסוּךְ שָׁמֶן״ (מלכים ב ד:ב). אַחֲלַי תְּפִלּוֹתַי אֵלּוּ הֵן: שֶׁיִּכּוֹנוּ דְרָכָי. וְכֵן ״אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וְגוֹ׳״ (מלכים ב ה:ג) – צָרְכֵי אֲדוֹנִי, לְהִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּלֵךְ לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשׁוֹמְרוֹן. וְלָשׁוֹן אַחֲלִיּוּת שוהיי״ט בְּלַעַ״ז, כְּאָדָם הָאוֹמֵר: הַלְוַאי וְהָיִיתִי נָבִיא וְחָכָם: 119:11: בְּלִבִּי צָפַנְתִּי. לֹא נְתַתִּיהָ לְהִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנִּי: 119:16: אֶשְׁתַּעֲשָׁע. אֶתְעַסֵּק, כְּמוֹ ״יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ״ (ישעיהו יז:ז), ״וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר״ (שמות ה:ט): 119:17: גְּמֹל עַל עַבְדְּךָ. דָּבָר שֶׁאֶחְיֶה בּוֹ בִּגְמוּל חַסְדְּךָ: 119:18: נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. דְּבָרִים הַמְכֻסִּים בָּהּ, שֶׁאֵינָם מְפֹרָשִׁים בָּהּ: | מִתּוֹרָתֶךָ. נִפְלָאִים מִפֵּירוּשֵׁי תּוֹרָתֶךָ שֶׁאֵינָם מְפוֹרָשִׁים בָּהּ (מצאתי): 119:19: גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ. יָמִים מוּעָטִים: | אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי. מִצְוֹתֶיךָ הַנֶּעֱלָמוֹת שֶׁאוּכַל לְקַיְּמָם, שֶׁאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתַי: 119:20: גָּרְסָה. מִשְׁתַּבֶּרֶת נַפְשִׁי מֵחֲמַת תַּאֲוָה, כְּמוֹ ״גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל״ (ויקרא ב:יד). וּמְנַחֵם חִבֵּר לְתַאֲבָה עִם ״מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב״ (עמוס ו:ח), וּשְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן שֶׁבֶר: 119:22: גַּל מֵעָלַי. לְשׁוֹן גִּלְגּוּל, כְּמוֹ ״וַיָּגֶל אֶת הָאָבֶן״ (בראשית כט:י): 119:23: בִּי נִדְבָּרוּ. אַף עַל פִּי שֶׁמַּלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְלוֹצְצִים עָלַי שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בַּתּוֹרָה: 119:24: שַׁעֲשׁוּעָי. עִסְקִי: 119:25: חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ. כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתַּנִי עַל יְדֵי נָתָן הַנָּבִיא טוֹבָה (שמואל ב ז:יב-טז): 119:26: סִפַּרְתִּי. לְךָ אֶת צְרָכַי וְאֶת חֲטָאתִי, וְאַתָּה עֲנִיתָנִי: 119:28: דָּלְפָה נַפְשִׁי. נָטְפָה, כְּלוֹמַר: נֶחְסֶרֶת וְהוֹלֶכֶת: 119:30: מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי. שַׂמְתִּי עַצְמִי לְמִשְׁפָּטֶיךָ וְדָבַקְתִּי בְּעֵדוֹתֶיךָ, לִבְחוֹר בְּדֶרֶךְ אֱמוּנָה. לְךָ אֲנִי שׁוֹאֵל: דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי: 119:33: וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב. אֶשְׁמְרֶנָּה בְּכָל מַעְגְּלוֹתֶיהָ וְעִקְּבֵי נְתִיבוֹתֶיהָ, לְשׁוֹן עֲקֵבִים, טְרָאצֵ״שׁ בְּלַעַ״ז: 119:38: הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ. אֲשֶׁר הִבְטַחְתַּנִי: | אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ. שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי וְזַרְעִי יִרְאֵי שְׁמֶךָ, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִבְטַחְתַּנִי: ״אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם וְגוֹ׳״ (מלכים א ב:ד): 119:39: הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי. מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן, וְשׁוּב לֹא יוּכְלוּ אוֹיְבַי לְחָרְפֵנִי בּוֹ: | כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים. וּכְבָר אֲנִי מְקַבֵּל עָלַי לְשַׁלֵּם הַכִּבְשָׂה אַרְבַּעְתַּיִם (שמואל ב יב:ו): 119:41: וְיִבֹאֻנִי. תְּשׁוּעָתְךָ תָּבֹא אֵלַי כְּאִמְרָתֶךָ שֶׁהִבְטַחְתַּנִי: 119:43: וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת. וְאַל תַּבְדֵּל מִפִּי דְּבַר אֱמֶת, כְּמוֹ ״וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם״ (בראשית לא:ט) (מצאתי): | דְּבַר אֱמֶת עַד מְאֹד. בְּכָל הוֹרָאוֹתַי וּבְכָל דִּינַי, שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בָּהֶם: | יִחָלְתִּי. קִוִּיתִי: 119:45: וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה. בַּהֲלָכָה מְרֻוַּחַת וּפוֹשֶׁטֶת בְּיִשְׂרָאֵל: | דָּרָשְׁתִּי. בִּקַּשְׁתִּי: 119:49: זְכֹר דָּבָר. אֲשֶׁר יִחַלְתַּנִי עַל יְדֵי נָתָן הַנָּבִיא לְעַבְדֶּךָ (שמואל ב ז:יב-טז): 119:52: מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם. שֶׁאַתָּה מֵבִיא יִסּוּרִין וְחוֹזֵר מֵחֲמָתְךָ וְסוֹלֵחַ, וְעַל כֵּן אֶתְנֶחָם: 119:55: זָכַרְתִּי בַלַּיְלָה. בְּעֵת צָרָה וַאֲפֵלָה: 119:56: זֹאת הָיְתָה לִּי. עֲטֶרֶת הַהוֹלֶמֶת אוֹתִי לִי לְעֵדוּת, וּלְזַרְעִי הָרָאוּי לִמְלוֹךְ, בִּשְׂכַר שֶׁפִּקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי. כָּךְ דְּרָשׁוּהוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל (עבודה זרה מד.) (מצאתי): 119:57: לִשְׁמֹר דְּבָרֶיךָ. קַיֵּם דְּבָרֶיךָ שֶׁיִּחַלְתַּנִי בְּכָךְ, אַתָּה חֶלְקִי: 119:58: חִלִּיתִי פָנֶיךָ. בִּלְשׁוֹן ״חֶלְקִי ה׳ אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ״ (איכה ג:כד): 119:59: חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי. הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ, לְפִיכָךְ וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדוֹתֶיךָ, כִּי רָאִיתִי שֶׁהִיא הַטּוֹבָה שֶׁבְּכֻלָּן (ויקרא רבה לה.): 119:61: חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדוּנִי. סִיעוֹת שֶׁל רְשָׁעִים שְׁלָלוּנִי, כְּמוֹ ״יֹאכַל עַד״ (בראשית מט:כז), כָּךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם. וְיֵשׁ לְפוֹתְרוֹ לְשׁוֹן עוֹד, כְּלוֹמַר: נוֹסְפוּ וְרָבוּ עָלַי: 119:67: טֶרֶם אֶעֱנֶה. אוֹתְךָ בְּמִצְוֹתֶיךָ, טֶרֶם הָגִיתִי בָּהֶם בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֲנִי שֹׁגֵג בָּהֶם וְחוֹטֵא. וְעַתָּה מִשֶּׁנַּעֲנֵיתִי בָּהֶם תּוֹרָתְךָ שָׁמָרְתִּי, שֶׁהַמִּדְרָשׁ מְלַמְּדֵנִי לָסוּר מִן הָעֲבֵירָה. לָכֵן אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי: | אֶעֱנֶה. לְשׁוֹן שׁוֹנֶה וְהוֹגֶה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הוּא, כְּמוֹ תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ. וְכֵן ״יַכְרֵת ה׳ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב״ (מלאכי ב:יב), עֵר בַּחֲכָמִים וְעוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים: 119:69: טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר. חִבְּרוּ עָלַי שֶׁקֶר, וְכֵן ״וְתִטְפֹּל עַל עֲוֹנִי״ (איוב יד:יז): 119:71: טוֹב לִי כִּי עֻנֵּיתִי. שֶׁנִּתְיַסַּרְתִּי וְעֻנֵּיתִי לְמַעַן אָשׁוּב מִדֶּרֶךְ רָעָה וְאֶשְׁמֹר חֻקֶּיךָ. בְּפֵרוּשִׁים אֲחֵרִים מָצָאתִי כֵּן: טוֹב לִי כִּי עֻנֵּיתִי וְגוֹ׳, טוֹב הָיָה בְּעֵינַי כְּשֶׁהָיִיתִי סוֹבֵל יִסּוּרִים כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה בְּצַעַר: 119:74: יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי. בְּטוֹבָה וְיִשְׂמָחוּ, כִּי כִּגְמוּלִי גְּמוּלָם, שֶׁהֲרֵי מִיְּרֵאֶיךָ אֲנִי וְלִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: 119:75: וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי. בְּדִין עִנִּיתָנִי: 119:78: כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי. כִּי עַל חִנָּם הִרְשִׁיעוּנִי (מצאתי). אוֹמֵר אֲנִי: עַל לִבּוּן פָּנִים, שֶׁאוֹמֵר לוֹ: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ – מִיתָתוֹ בַּמֶּה? וְהוּא לֹא חָטָא (סנהדרין קז.): 119:79: יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ. שֶׁפֵּרְשׁוּ הֵימֶנּוּ סַנְהֶדְרִין כְּשֶׁנִּצְטָרַע מֵאוֹתוֹ עָוֹן (סנהדרין קז.). אַף אִם גְּרוּשָׁה הִיא נָתַן עֵינָיו בָּהּ, כָּל הַנּוֹגֵעַ לֹא יִנָּקֶה (משלי ו:כט): 119:81: כָּלְתָה וְגוֹ׳ נַפְשִׁי. אִוְּתָה: 119:82: כָּלוּ עֵינַי. צוֹפִים תָּמִיד עַד כִּי כָּלוּ: 119:83: כְּנֹאד בְּקִיטוֹר. כְּנֹאד שֶׁל עוֹר הַמִּתְיַבֵּשׁ בֶּעָשָׁן: 119:84: מָתַי תַּעֲשֶׂה. שֶׁאֶרְאֶה בְּיָמַי: 119:85: כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת. שֶׁלֹּא כַתּוֹרָה הַבָּאִים לְפָסְלֵנִי: 119:86: כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה. מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית (יבמות עז.), וְהֵם עַל שֶׁקֶר רָדְפוּ לְאָסְרֵנִי: | שֶׁקֶר רְדָפוּנִי. לַשָּׁוְא רְדָפוּנִי אוֹיְבַי: 119:87: כִּמְעַט כִּלּוּנִי. כְּלֹא הָיִיתִי אֶהְיֶה בָּאָרֶץ (איוב י:יט), וַאֲנִי עָמַדְתִּי עַל בֻּרְיִי, וְכֵן לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי מִבֹּא בַּקָּהָל: 119:96: לְכָל תִּכְלָה וְגוֹ׳. לְסַלְסֵל וּלְפַלְפֵּל בָּהּ, וְכֵן ״פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי״ (תהלים קטז:טז): | לְכָל תִּכְלָה. לְכָל סִיּוּם דָּבָר יֵשׁ קֵץ גְבוּל, אֲבָל מִצְוָתְךָ אֵין קֵץ וּגְבוּל לְתַכְלִיתָם (מצאתי): 119:98: מֵאוֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ. עַל דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל אָמְרוּ, דְּלָא אָתְיָא לְהוּ שְׁמַעְתָּא אֲלִיבָּא דְהִלְכְתָא (סוטה כא.). לְעוֹלָם סוֹד הַתּוֹרָה בְּיָדִי, שֶׁכֵּן מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי. מִזֶּה לָמַדְתִּי קְצָת וּמִזֶּה לָמַדְתִּי קְצָת (לְאַחַר שֶׁלָּמַדְתִּי מֵרַבִּי מֻבְהָק): 119:99: שִׂיחָה לִי. כָּל שִׂיחָתִי הָיְתָה בָּם: 119:101: כָּלִאתִי רַגְלָי. מָנַעְתִּי, כְּמוֹ ״אֲשֶׁר כְּלִיתִנִי הַיּוֹם מִבּוֹא בְדָמִים״ (שמואל א כה:לג): 119:103: נִמְלְצוּ. נִמְתְּקוּ: 119:105: נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ. כְּשֶׁאֲנִי בָּא לְהוֹרוֹת הוֹרָאָה, אֲנִי רוֹאֶה בַּתּוֹרָה, וְהִיא מַפְרֶשֶׁת אוֹתִי מִן הָאִסּוּר כְּנֵר הַמַּצִּיל אֶת הָאָדָם מִן הַפְּחָתִים: 119:107: נַעֲנֵיתִי. נַעֲשֵׂיתִי עָנִי וְשָׁפָל, כְּמוֹ ״לֵעָנוֹת מִפָּנַי״ (שמות י:ג), וְ״עָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו״ (הושע ה:ה) תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: ״וְיִמָּאךְ״. וְעָנִי חָשׁוּב כְּמֵת, לְפִיכָךְ חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ: | נַעֲנֵיתִי. חֳלִי הוּא שֶׁמְּטָרֵף אֶת הַדַּעַת, וּשְׁמוֹ עֲנִיָּה בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (חולין ס:): 119:108: נִדְבוֹת פִּי. דָּבָר רָצוּי שֶׁפִּי מִתְנַדֵּב לְךָ, כָּל נְדָבָה לְשׁוֹן רָצוֹן הוּא: 119:109: נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד. הַרְבֵּה נִסְתַּכַּנְתִּי, בִּסְכָנוֹת רַבּוֹת קְרוֹבוֹת לְמִיתָה, וְאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי תוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי (על דרך חש בראשו יעסוק בתורה): 119:112: לְעוֹלָם עֵקֶב. עַל מַעְגְּלוֹתָם וְעַל נְתִיבוֹתָם: 119:113: סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי. חוֹשְׁבֵי מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, כְּמוֹ (איוב כ:ב) ״לָכֵן שְׂעִיפַי יְשִׁיבוּנִי״, (מלכים א יח:כא) ״עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים״. כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא סְעִיפִים הוּא שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה, וּכְשֶׁאַתָּה קוֹרֵא סֵעֲפִים נוֹפֵל הַלָּשׁוֹן עַל הַחוֹשְׁבִים אוֹתָם: 119:117: וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ. וְאֶתְעַסֵּק, כְּמוֹ ״וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר״ (שמות ה:ט). דָּבָר אַחֵר: וְאֶשְׁעָה לְשׁוֹן סִפּוּר וְשִׁנּוּן, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן ״וְלִשְׁנִינָה״ (דברים כח:לז): ״וּלְשׁוֹעִין״ (תרגום אונקלוס): 119:118: סָלִיתָ. רָמַסְתָּ, נְתַתָּם לְמִרְמָס, כְּמוֹ ״סִלָּה כָּל אַבִּירַי ה׳״ (איכה א:טו): 119:120: סָמַר. כְּמוֹ (איוב ד:טו) ״תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי״, כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו. הִירִיצִיי״ר בְּלַעַ״ז: | וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי. מִפֻּרְעָנוּת גְּזֵרוֹתֶיךָ: 119:122: עֲרֹב עַבְדְּךָ. לְשׁוֹן הַצָּלָה, גרנטיי״ה בְּלַעַ״ז. הֱיֵה עָרֵב בִּשְׁבִילִי לְנֶגֶד הָרָעָה (כְּלוֹמַר הָיָה עָרֵב שֶׁאֶשְׁמֹר פְּקוּדֶיךָ): 119:123: וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ. הַבְטָחָה שֶׁהִבְטַחְתַּנִי: 119:126: עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ וְגוֹ׳. מוּסָב עַל מִקְרָא שֶׁלְּפָנָיו הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדוֹתֶיךָ, לְהָבִין עֵת לַעֲשׂוֹת לְשִׁמְךָ, אֵיךְ יַעֲשׂוּ אוֹתָם שֶׁהֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ לִמְצֹא רָצוֹן וּסְלִיחָה וְתִמָּצֵא לָהֶם, וְאֶעֱשֶׂה כֵּן עַל כָּל עֲבֵירָה שֶׁבְּיָדִי. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁעוֹבְרִין עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג וְגָדֵר לְיִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן גִּדְעוֹן וְאֵלִיָּה בְּהַר הַכַּרְמֶל שֶׁהִקְרִיבוּ בַּבָּמָה (ברכות סג.). עוֹד רָאִיתִי נִדְרָשׁ בָּאַגָּדָה (ירושלמי ברכות ט:ד, מדרש שמואל א:א) פֵּרוּשׁ: אִישׁ פָּנוּי וְטַיְלָן הָעוֹשֶׂה תוֹרָתוֹ עִתִּים מֵפֵר בְּרִית, שֶׁאָדָם (פָּנוּי) צָרִיךְ לִהְיוֹת יָגֵעַ בַּתּוֹרָה כָּל שָׁעוֹת הַיּוֹם: 119:127: עַל כֵּן אָהַבְתִּי. עַל אֲשֶׁר אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ רָאוּי לְךָ לְלַמְּדֵנִי עֵת רָצוֹן וּמָה אֶעֱשֶׂה לְךָ וְתִרְצֵנִי. יֵשׁ עַל כֵּן הַרְבֵּה שֶׁפִּתְרוֹנוֹ עַל אֲשֶׁר, כְּמוֹ ״כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ״ (בראשית לג:י), ״כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ״ (במדבר י:לא), ״עַל כֵּן יִתְרָה עָשָׂה״ (ישעיהו טו:ז): 119:128: כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי. כָּל פִּקּוּדֵי – כָּל דָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ בְּתוֹרָתֶךָ: | יִשַּׁרְתִּי. יָשְׁרוּ בְּעֵינַי, וְאָמַרְתִּי עֲלֵיהֶם: יָשְׁרוּ. כָּל זֶה כְּדַאי אֲנִי שֶׁתִּמְחוֹל וְתִרְצֶה לִי: 119:129: פְּלָאוֹת עֵדְוֺתֶיךָ. מְכֻסִּים הֵם וְנִפְלָאִים עֵדְוֺתֶיךָ מִבְּנֵי אָדָם. יֵשׁ מִצְווֹת קַלּוֹת שֶׁהִרְבֵּיתָ בְּמַתַּן שְׂכָרָן, כְּגוֹן שִׁלּוּחַ הַקֵּן (דברים כב:ו-ז): | עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי. כֻּלָּם, כִּי לֹא נוֹדַע אֵיזֶה יִכְשַׁר (קהלת יא:ו): 119:130: פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר. תְּחִלַּת דְּבָרֶיךָ הֵאִירוּ אֶת לֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַתָּה הַמֵּבִין פְּתָיִים בְּאָמְרְךָ (שמות כ:ב) ״אָנֹכִי אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ״, הוֹדַעְתָּם בַּטּוֹבָה שֶׁעָשִׂיתָ לָהֶם, שֶׁקְּנִיתָם מִבֵּית עֲבָדִים לָדַעַת כִּי אָדוֹן אַתָּה לָהֶם וִיקַבְּלוּ אֱלֹהוּתְךָ עֲלֵיהֶם, ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְגוֹ׳״, וְאַחַר כָּךְ גָּזַרְתָּ גְּזֵרוֹתֶיךָ. דָּבָר אַחֵר: פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר תְּחִלַּת דְּבָרֶיךָ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (בראשית א:ג) ״יְהִי אוֹר״: | מֵבִין פְּתָיִים. מִשָּׁם יָבִינוּ הַכֹּל וְיִפְתְּחוּ (לְהַתְחִיל וְלִפְתֹּחַ) בְּדִבְרֵי תוֹרָה, תַּנְחוּמָא (תנחומא, ויקהל ו): 119:131: וָאֶשְׁאָפָה. לְשׁוֹן בְּלִיעָה, כְּמוֹ ״שָׁאֲפָה רוּחַ״ (ירמיהו ב:כד): 119:134: פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם. מִיֵּצֶר הָרָע הָעוֹשֵׁק אֶת הַבְּרִיּוֹת. בְּפֵרוּשִׁים אֲחֵרִים מָצָאתִי פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם, פְּדֵנִי מֵעוֹשְׁקוֹ שֶׁל אָדָם: 119:139: צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי. הַקִּנְאָה שֶׁאֲנִי מְקַנֵּא לְשִׁמְךָ עַל הַשּׁוֹכְחֵי דְבָרֶיךָ, הִיא צוֹמְתָה אוֹתִי וּמַקְנֶטֶת אוֹתִי בָּהֶם (מצאתי): 119:141: צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״וְדָוִד הוּא הַקָּטָן״ (שמואל א יז:יד), נִבְזֶה אֲנִי לְהַקְטִין עַצְמִי אֵצֶל עוֹסְקֵי תוֹרָה לְהִתְלַמֵּד, כִּי פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכַחְתִּי מִלְּסַלְסֵל וּמִלְּפַלְפֵּל בָּהֶם בְּצִדְקָתְךָ שֶׁבְּתוֹכָן צֶדֶק וֶאֱמֶת עוֹלָמִית, וְאַף כִּי מְצָאוּנִי צָרוֹת הָיוּ הֵם עִסְקִי, וּלְעוֹלָם הֲבִינֵנִי צִדְקָם וְאֶחְיֶה בָהֶם ״כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְגוֹמֵר״ (דברים ל:כ): 119:146: (הַסִּימָן שֶׁל עֵדְֹתֶיךָ דָּמָה בֶּן פֶּרֶ״ץ, הַוָּי״ו חוֹלָם, אֲבָל מִשְּׁאָר עֵדֹתֶיךָ הַדָּלֶ״ת חוֹלָם): 119:148: אַשְׁמֻרוֹת. חֲצִי הַלַּיְלָה, שְׁתֵּי אַשְׁמוּרוֹת (איכה רבה ב:כב); וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר (איכה רבה ב:כב) ׳שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי לַיְלָה׳, הָיָה דָּוִד עוֹמֵד מִמִּטָּתוֹ בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹנָה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד חֲצוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ, וּמֵחֲצוֹת וּלְהַלָּן עוֹסֵק בְּשִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ: 119:150: קָרְבוּ רוֹדְפֵי זִמָּה. עֲצַת חַטָּאִים הוֹלְכִים בַּעֲצַת חַטָּאֵיהֶם, וּמִתְרַחֲקִים מִתּוֹרָתְךָ לִקָּרֵב אֶל עֲצַת רָעָתָם: 119:151: קָרוֹב אַתָּה. לָרְחוֹקִים הַלָּלוּ הַמִּתְרַחֲקִים מִתּוֹרָתֶךָ, אִם יָשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם: 119:152: קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדֹתֶיךָ. קוֹדֶם הֱיוֹת הַדָּבָר יְדַעְתִּיו מִתּוֹךְ עֵדֹתֶיךָ: קֹדֶם יָרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ צִוִּיתָ לָהֶם עַל הַבִּכּוּרִים וּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, וְקֹדֶם הֲנִיחוֹת לָהֶם מֵאוֹיְבֵיהֶם צִוִּיתָ לָהֶם ״וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ וְגוֹ׳״ (דברים כה:יט) לְהַעֲמִיד מֶלֶךְ וּלְהַכְרִית עֲמָלֵק וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה (סנהדרין כ:): | כִּי לְעוֹלָם יְסַדְתָּם. כִּי עַל כָּל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת לְסוֹף הָעוֹלָם יִסַּדְתָּ עֵדוֹתֶיךָ: 119:160: רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת. סוֹף דְּבָרְךָ הוֹכִיחַ עַל הָרֹאשׁ שֶׁהוּא אֱמֶת, שֶׁכְּשֶׁשָּׁמְעוּ הָאֻמּוֹת ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ וְ״לֹא תִשָּׂא״ (שמות כ:ב-ז) אָמְרוּ: הַכֹּל לַהֲנָאָתוֹ וְלִכְבוֹדוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ ״כַּבֵּד״, ״לֹא תִרְצַח״, ״לֹא תִנְאָף״ (שמות כ:יב-יג), הוֹדוּ עַל רֹאשׁ דְּבָרְךָ שֶׁהוּא אֱמֶת (קידושין לא.): 119:162: שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ. עַל הַבְטָחָתְךָ שֶׁהִבְטַחְתַּנִי. דָּבָר אַחֵר: עַל אַחַת מֵאִמְרוֹתֶיךָ הַסְּתוּמוֹת, כְּשֶׁאֲנִי מֵבִין בָּהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ עַל הַמִּילָה (מנחות מג:): שֶׁהָיָה דָוִד בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְרָאָה עַצְמוֹ בְּלֹא צִיצִית וּבְלֹא תְּפִילִּין וּבְלֹא תּוֹרָה, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁאֲנִי עָרוֹם מִכָּל מִצְווֹת. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל בַּמִּילָה שָׂמַח, וְאָמַר בְּצֵאתוֹ (מִבֵּית הַמֶּרְחָץ): שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ, הַמִּילָה שֶׁמִּתְּחִלָּה נִתְּנָה בְּמַאֲמָר וְלֹא בְדִבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז:ט): ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר״: 119:164: שֶׁבַע בַּיּוֹם. שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם לִפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ (ברכות יא:): | עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. עַל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהִיא דִּבְרֵי תוֹרָה (ברכות כא.): 119:166: שִׂבַּרְתִּי. הוֹחַלְתִּי: 119:168: כָּל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ. אַתָּה יוֹדֵעַ כָּל דְּרָכַי: 119:169: כְּדִבָרְךָ הֲבִינֵנִי. דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ כְּהִלְכָתָן וְכַהֲוָיָתָן: 119:171: תַּבַּעְנָה. תְּדַבֵּרְנָה: 119:172: תַּעַן לְשׁוֹנִי. כָּל עֲנִיָּה לְשׁוֹן קוֹל רָם הוּא, וְאָב לְכֻלָּם ״וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ״ (דברים כז:יד):

פירוש רד”ק

119:1: אשרי. המזמור הזה הוא נכבד מאד וחברו דוד על שמונה אל”ף בית כי בכל אות יש בו שמנה פסוקים ובכל פסוק יש בו דרך, או תורה, או עדות, או פקודים, או מצוה, או אמירה, או דבור, או משפט, או צדק, או אמונה, או חוקים, ואלה המלות הם חלוקי כל התורה: | תורה. היא תכונת המצות היאך נעשית כמו תורת החטאת: | דרך. תיקון המצות מה הוא חנון אף אתה חנון וכן בשאר המצות: | חוקים. המצות שלא נגלה טעמם כגון שילוח טמאים והפרת נדרים וכיוצא בהם: | משפטים. הם הדינין שבין אדם לחבירו: | עדות. המצות אשר הם עדות וזכר כמו שבת ומועדים ציצית ותפילין וכיוצא בהן: | פקודים. הם המצת שהשכל מורה עליהם שהם כפיקדון כדבר גנוז בלב האדם: | צדק. הוא צידוק המצות, כי בצדק נאמרו: | דיבור, ואמירה. הם כלל לכל המצות, וזכר דיבור ואמירה גם כן, להבטחה שהבטיחו האל וזכר גם כן דבור לכינוי רצונו בבריאת העולם: וכן אמונה. קיום דברו בבריאת העולם וכאשר זכר כל אלה השמות כל אחד בפסוק אין דעתו על השם ההוא לבדו אלא זכר האחד והוא הדין לאחרים ופעמים זכר שנים בפסוק, ויש בו פסוקים אמר בעת צרתו בברחו או בצרות אחרות, ובחברו המזמור כלל אלה הפסוקים בו לפי שהצרה היא היתה מטרידה אותו מלהתעסק בתורה ובחכמה, ועתה יש לשאול למה חיבר המזמור זה על שמונה לא על פחות ולא על יתר כי במקומות אחרים שזוכר לחשבון שבעה או עשרה אינם דוקא אלא לסך חשבון כמו שביארנו במקומות אחרים, כי השבעה בעבור שבעה גלגלים שבהם שבעה ככבי לכת שמשמשים בעולם, וכן ימי העולם שבעה כי כן יצירת העולם בששה ימים ובשביעי שבת, וכן עשר לפי שהוא כל החשבון, אבל ח’ לא נמצא בשום מקום שהוא לסך חשבון אלא שהוא חשבון דוקא אם כן למה כיון דוד לזה החשבון, והנראה בעיני כי לפי שהמזמור הזה כולו הולך על מצות וחקים ומשפטים והדומה להם וכולם בנויים על דרך שכל וחכמה והדרכים שבהם נקנית החכמה ומדות האדם הם שבעה, והם חמשה חושים שמדות האדם מיוחסים אליהם כי בארבעה החושים מבואר הוא כי בעינים יראה האדם בספר החכמה, ובאזניו ישמע מפי התלמידים, ובפה ידבר מה שלומד ומלמד לאחרים, ובידו יכתוב הספרים, ומה שצריך לבאר הוא חוש הריח, והוא מיוחס אל החכמה לפי שנקבי האף הקרובים אל שני חללי המוח שבהם כח הציור, ודרך הששי הוא הגדת המגידים והוא דבר שלא ידע באחד החושים אבל הוא דב ברור אצלו, הנה יגידו המגידים כי קונסטנטי”נה בעולם והוא לא הלך שם ולא ראה, אבל לפי שכל אשר היו שם מגידים עניינם ואין מכחיש ביניהם יתברר אצלו שהוא, וגם בדרכי החכמה יצטרך הגדת המגידים כי מדרכי החכמה יגלו בבוחן הנבראים, ואינם ידועים אצל כל אדם, אבל ישמעו מפי המגידים כענין שאמר האל לאיוב הידעת עת לדת יעלי סלע וחולל אילות תשמור וכן כל כיוצא בדברים שבחנו בדרכי החכמה בנבראים. והדרך שביעי ראיות שכל וידיעתו וזה הדרך חזק מכלם, ונשאר דרך אחד שאינו מדרכי החכמה ואין השכל מורה עליו אלא שהוא עמוד גדול, ויותר חזק לכל בעלי תורה והיא הקבלה שחייבין אנו להאמין בה על כל פנים, ובה יתאמת בנפשותינו ויתחזק בלבותינו כי משה רבינו ע”ה כתוב התורה מפי האל יתברך וחידוש העולם ומעשה בראשית, וענין האבות והאותות הגדולות אשר ראו אבותינו במצרים ובמדבר וקריעת ים סוף והירדן ומעמד הר סיני ועמידת חמה ולבנה ליהושע ושאר הנפלאות הכתובות ע”י הנביאים, אשר לא ראו עינינו ולא שמעו אזנינו ולא יורה עליהם השכל ולא נתנו לבחנן כי הגדות המגידים נתן לבחנן, אבל זה לא ניתן לבחון אלא יתאמת אצלינו מפי הספרים אשר הם ירושה מאבות דור אחר דור היתה הקבלה הזאת נכונה אצלינו ונתקעה בלבותינו כאילו ראו עינינו ושמעו אזנינו ויורה עלינו שכלינו ויותר, כי ההרגשות מכזבים לפעמים, וגם בשכלו יטעה אדם לפעמים כשאין דרכי המופת ברורים אצלינו, אבל הקבלה אשר היא ירושה מאבות דור אחר דור לא נמצא בה מכחיש בכל האומות, וגם כל הספרים שנכתבו בה ממזרח שמש עד מבואו לא יכחיש אחד את חבירו, לפיכך חיבר דוד ע”ה זה המזמור על שמנה אלפ”א בי”ת כנגד שמנה הדרכים שביארנו והנה זה מבואר, ונשוב לבאר הפסוקים אשר במזמור: אמר אשרי תמימי דרך. ומי הם האנשים שהם תמימי דרך שדרכם תמה ושלימה אותם שהולכים בתורת ה’ כלומר שלומדים התורה כי לא יהיה דרכם שלם אם לא ילמדו התורה, כמו שאמרו אין בור ירא חטא ויש מפרשים ההולכים בדרך תורת ה’, ודרך שזכר עומד במקום שנים כי דרך תורת ה’ היא השלמה והתמה, ויש לפרש עוד כמו הפוך אשרי ההולכים בתורת ה’ תמימי דרך כלומר הלומדים כשהם תמימי דרך שיעשו מעשה התמימות מלימודם כלומר שאינם עומדים על הקצוב אלא עושים לפנים משורת הדין: 119:2: אשרי. שינצרו אותם וישמרו בעין לבם מעדותיו שיבינו וידעו בכל לבם לא בלב ולב כמו אותם שלומדים או עושים המצות כדי לקנות להם שם: 119:3: אף. יש מפרשים אף כמו כל שכן אם ישמרו עדותיו והם מצות עשה כל שכן שישמרו שלא יפעלו עולה שהם מצות לא תעשה אלא הלכו בדרכיו, ויש לפרש עוד אף לא פעלו עולה שלא תזדמן לעולם דבר עבירה לידם אלא כל ימיהם בדרכיו הלכו כענין שנאמר בא ליטהר מסייעין אותו: 119:4: צוית. למה צוית אותם לשמרם מאד שלא ישגא בהם אדם אלא כל לבו יהיה בהם: 119:5: אחלי. תחנתי ובקשתי לפניך שיכונו דרכי לשמור חקיך כלומר שלא יטרידוני עסקי העולם כדי שאמצא לבי ועצמי פנוי לשמור חוקיך: | ואחלי. מענין ויחל משה והאל”ף נוספת: 119:7: אודך. כי הם ילמדוני להודות לך ביושר לבב בלמדי והביני כי כולם משפטי צדקך: 119:8: את. מאד. דבק עם אשמור כמו שאמר למעלה לשמור מאד כלומר בדעתי וברצוני לשמור מאד חקים בכל לבי ובכל כחי גם אתה אל תעזבני אלא עזרני בשמירתם, ואדוני אבי ז”ל פירש את חוקיך אשמור ואתה אל תעזבני עד שאגיעה לשומרם מאד: 119:9: במה. באר בזה כי לא יהיה דרך האדם זך בלימוד לבד אלא במעשה שישמור כמו שלומד זהו לשמור כדבריך כי אם ילמוד ולא יעשה כלמודו איך זה אלא מכוער וזכר נער להודיע כי כמו שחייב אדם לחנוך הנער בלימוד כן צריך לחנכו מקטנותו במעשה שישמור לעשות מה שלומד אם יחל זה מנערותו וירגיל עצמו בזה, באמת יזכה אורחו בזה ולעולם יהיה זך כי אם יצא מדרך הנערות ויעשה מעשה זך וישר. כל שכן כשיהיה גדול ואם נאמר זה בנער שצריך לזכות ארחו כל שכן בגדול שיהיה תלמודו ומעשיו שוין: 119:10: בכל. כי אני כן עשיי כי נתעסקתי בלימוד התורה בעבור המעשה והמעשה לדרישת האל ולכוונת עבודתו לא לעשות לי שם בין בני אדם והואיל ואני דורש אותך בכל לבי ואתה יודע את לבבי אל תשגני ממצותיך, כלומר אל תשימני שוגה מהם אלא עזרני להבינם ולעשותם ואמר תשגני כיון שבידו לתת החכמה והבינה, אם כן הוא יתברך כשאינו נותן הבינה בלב המבקש אותה כאילו הוא משגה אותו: 119:11: בלבי צפנתי. אני נזהר שלא אשכחנה אלא היא צפונה בלבי: | למען לא אחטא לך. כי השוכח יחטא במצוה: 119:12: ברוך. אני מברך ומודה לך על שלמדתני ומבקש מלפניך שתלמדני עוד: 119:13: בשפתי. לפי שאמר בלבי אמר אע”פ שצפנתיה בלבי לא הנחתי אותם מלספרם בפי להרגיל עצמי בהם ללמדם לאחרים: 119:14: עדותיך. הוי”ו נקראת כן הוא בשמונה אותיות באל”פא בי”ת זאת, וסימן בד”ה מנפצ”ר, עדותיך בוי”ו נעה, אמר אני שמח כשאני מבין בדרך עדותיך ואני רואה בהן חכמות נפלאות ודברי’ ישרים וצדיקים ואני שמח בהן כאדם ששמח על כל הון שימצא: 119:15: בפיקודיך. כשאני מתבונן בהם אני משתעשע בהם לפיכך לא אשכחם כי הם לי לששון ולשמחת לבב: 119:17: גמול על עבדך. גמילות חסד זה עשה עמי שאחיה ולא אשאל החיים לתענוגי העולם אלא כדי שאשמרה דבריך: 119:19: גר אנכי. כי האדם דומה בזה העולם כגר שאין לו מעמד במקום כן האדם יסע מזה העולם כי אין לו מעמד וקיום בו, לפיכך צריך שלא תסתר ממני מצותיך כי לא אדע יום נסעי: 119:20: גרסה. נשברה נפשי מרוב תאוה אל משפטיך ללמדם אפילו בעת שאני עסוק בעולם לבי הומה עליהם: | גרסה. מעניין גרש כרמל: | לתאבה. מקור עניין תאוה וחשק: 119:21: גערת. עבר במקום עתיד והגערה שאינה קשורה עם הבי”ת היא לשון השחתה. אמר תגער הזדים הארורים שהם שוגים ממצותיך וקראם שוגים כי הם זדים בביטול הלימוד ושוגים מן המצות מפני שאינם יודעים, ולפי שזכר כי בכל עת הוא תאב אל המשפטים אמר כן אני תאב והם אינם תאבים אלא בטלים מתעסקים בהבלי העולם או יושבי קרנות ואין להם חפץ בלימוד, לפיכך לא ידעו משפט האל והם שוגים בהם ועוברים עליהם: ואמר ממצותיך. ולא אמר במצותיך, כי בשגגתם הם יוצאים מן המצות: 119:22: גל מעלי. אותם הזדים מחרפים ומבזים אותי לפי שנצרתי עדותיך ואתה גלה אותה חרפה מעלי והעבר אותם שיבושו מהרה ואשמח אני: 119:23: גם ישבו שרים. וגדולים שאינם חפצים בתורה יושבים בקרנות ומדברים בי דרך גנאי ואני אינני חושש להם ואשיח בחוקיך כי אני עבדך ועושה מצותיך כעבד מחות אדוניו. ואר בלשן נפעל נדברו. לפי שהדיבור בלשון נפעל רוצה לומר התמדת הדיבור: 119:24: גם עדותיך: הם שעשועי, ואנשי עצתי וחבירי, לא השרים: 119:25: דבקה. כשהייתי בורח מפני אבשלום כאלו נפשי דבקה לעפר ע”כ היה מתחנן לאל יתברך ואומר חייני כדבריך שהבטחתני ע”י נתן הנביא: 119:26: דרכי. כלומר חפצי ועניני ודרכי שהייתי רוצה לעשות כמה פעמים הייתי מספר אותם לפניך כמו שאמר וישאל דוד בה’: | ותעני. כמה פעמים עניתני במה שהייתי שואל מלפניך כי ענני במה שאני שואל מלפניך שתלמדני חוקיך שהם נסתרים ולא יבינם אלא חכם, ואתה למדני אותם שתתן לי לב מבין את הסודות באמת: 119:28: דלפה. נתכה נפשי מרוב יגון שיש לי או פי’ דלפה דמעה: | קיימני כדבריך. קיימני במלכותי כדברך שאמרת לי על ידי נתן הנביא: 119:29: דרך שקר. לא תזדמן לפני ועזרני להסיר אותם ממני: | ותורתך חנני. שתתן לי לב להבינה ולהתעסק בה: 119:30: דרך אמונה. הפך דרך שקר כלומר אותה בחרתי, וכן משפטיך שויתי: 119:31: דבקתי. וכיון שדבקתי בהם ללמדם תמיד אל תביישני מהם שלא אבינם ולא אבוא על תכונתם כי זה יהיה לי בושת אם לא אבינם על הנכונה כיון שאני מתעסק בם תמיד: 119:32: דרך. כל כך תרחיב לבי עד שארוץ בדרכם בלא עיכוב: 119:33: ואצרנה עקב. הכינוי על הדרך, ופירוש עקב שכר שתודיעני דרך חוקיך זה יהיה שאצור אום ולפי דעתי לפי שהעקב לסוף הגוף אמרו לסוף הדבר עקב בעבור שהשכר סוף המעשה ופירוש ואצרנה עקב עד סוף ימי כלומר כל ימי חיי אצרנה: 119:34: הבינני. לא לעשות לי שם אלא בכל חפצי ורצוני מאהבתי לעשות מצותיך: 119:35: הדריכני. שתפתח לבי אליו ולא אשגה בו כאדם שיודע הדרך שילך בה בכל עת שירצה: 119:36: ואל אל בצע. ולא יהא לבי להוט לקבץ ממון אלא בכל לבבי יהיה על עדותיך: | בצע. ענינו אהבת ממון: 119:37: העבר. הבקשה הזאת לעזרו על קיום המצות: | מראות שוא. שלא יתור אחר עיניו: | בדרכך. חסר יו”ד הרבים מהמכתב: ואמר חיני. אחרי כי החטא ימית האדם: 119:38: הקם. מה שהבטחתני להקים המלכות לבני אחרי: | אשר ליראתך. אשר יהיו דבקים ליראתך: 119:39: העבר חרפתי. לפי שאמר בפסוק שלפני זה להקים ההבטחה לבניו אחריו, בקש שלא יהיה לשטן לו אותו העון שהוא חרפתו לבניו ואע”פ שאמר לו גם ה’ העביר חטאתך מכל מקום בקש מהאל ית’ שיעבירו גם מבניו: | כי משפטיך טובים. הם אך לא תשפוט את האדם כפי עונשו הראוי לו: 119:40: הנה. אף על פי שחטאתי אני תואב לפיקודיך לפיכך בצדקתך חייני כלומר האריך חיי כדי שאקיים המצות: 119:41: חסדך ה’. חסר יו”ד הרבים מהמכתב, אמר תשועתך וחסדיך יבאו לי כמו שהבטחתני: 119:42: חורפי. שהיה אומר אין ישועתה לו: | כי בטחתי בדבריך. שתקיימנו לי: 119:43: ואל תצל מפי. כענין וינצלו את מצרים: | עד מאד. אני מבקש מאתך שלא תצל מפי אלא הרגל את פי לדבר האמת כי אם לא תעשה זה יהיה כאילו אתה הצלתו ממני כי בידך לעזרני ולפתוח את פי לטובה: | כי למשפטיך. שהם אמת יחלתי לך שתודיעם ותלמדם לי: 119:44: ואשמרה. כאשר יהיו מורגלים בפי אזכרה תמיד ואשמרה לעשותם לעולם ועד כלומר כל ימי היותי: או פי’ לעולם ועד. לעולם הבא כלומר אני אשמור התורה תמיד בעולם הזה והיא תהיה שמורה לי לעולם הבא: 119:45: ואתהלכה. אחר שתעזרני בלימוד התורה לא יצר צעדי בדרכה ואתהלך בדרך רחבה כי אני דורש פקודיך תמיד ולכן אמצאם בעזרתך: 119:46: ואדברה. כאשר תעזרני להגיע אל האמת אז אדבר בהם נגד מלכים כי הם עסוקים בעניני מלכותם וכשיראוני עוסק בתורה ידברו בי ויחשבו להשיב דבר כנגדי ואני אשיבם וידעתי כי לא אבוש כי אנצחם במענה: 119:47: ואשתעשע. אף כשאשב יחידי בם אשתעשע יותר מחברים אחרים, כי אהבתי אותם: 119:48: ואשא כפי. ארים ידי וארגיל לבי לעשות המצות וארגיל פי לשיח בהם: 119:49: זכר דבר. ההבטחה שהבטחתני: | יחלתני. עובר לשלישי אמרת לי שאוחיל לך: 119:50: בעניי. כשהייתי גולה לא היו לי חיים כי הייתי מת מיגון לולי אמרתך והבטחתך חייתני: 119:51: הליצוני עד מאד. דברו בי והתלוצצו בי על עסקי תמיד בתורה, ועם כל זה מתורתך לא נטיתי: 119:52: זכרתי. כשאני בעניי זכרתי משפטיך שהבאת על אנשים טובים בשנים שעברו ואחר כך היית מביא עליהם טובה רבה, ובזה אתנחם כי ידעתי כי אם הבאת עלי עתה משפטיך עוד תביא עלי טובה: 119:53: זלעפה. רעדה אחזתני מרשעים שהם עוברי תורתך מה יהיה סופם וכל גופי רועד בראותי שלותם: 119:54: מגורי. במקומות שהייתי גולה ומתנודד בהם תחת העצבון שהיה לי מהרשעים בזכרי חוקיך היו לי זמירות והייתי משתעשע בהם: 119:55: זכרתי. כשאני מתבודד בלילה משנתי אני זוכר שמך ויחודך ומחשב בו, וידעתי כי שמירת העבירה היא סולם גדול לעלות בו אל ידיעת שמך לפיכך ואשמרה תורתך: 119:56: זאת. הידיעה וההשגחה היתה לי מתנה מאתך בעבור כי פקודיך נצרתי כמו שאמרו שכר מצוה מצוה: 119:57: חלקי. כשבחרו אחרים לחלקם הממון והנאת העה”ז אני אמרתי חלקי ה’ ואין לי אלא לשמור דבריך: 119:58: כאמרתך. שאמרת וחנותי את אשר אחון: 119:59: חשבתי. שכר עבירה כנגד הפסדה וראיתי כי הפסדה גדול, ואשיבה רגלי אל עדותיך, או פירש חשבתי דרכי העולם ולא אמצא דרך טוב כמו דרך עדותיך לפיכך סרתי מדרכי העולם והלכתי בדרך עדותיך: 119:60: חשתי. מהיר וזריז הייתי במצות ולא התעצלתי בהם: 119:61: עודני. שללוני מן יאכל עד, כלומר כאילו שללו נפשי מרוב חבלים שנתנו בי ועם כל זה תורתי לא שכחתי: 119:62: חצות לילה. אעור משנתי ואקום ממטתי להודות לך על המשפטים שנתת לי כי הם צדיקים ואחבר הענין זה מזמורים שאודה לך בהם בקומי: 119:63: חבר אני. הרשעים אני שונא אבל יריאך ושומרי פקודיך אני אוהב עד שנעשיתי להם חבר וריע: 119:64: חסדך. כי כל הנבראים עומדים בחסדך שתעשה עמהם והחסד שתעשה עמי שתתן לי לב להבינם: 119:65: טוב עשית עם עבדך. הדלי”ת בשו”א עם האתנחתא שלא כמנהג: | דברך. טעמו דבק עם טוב עשית: | וה’. קריאה, כלומר מה שהבטחתני עשית עמי ה’: 119:66: טוב טעם. שנטעמי התורה ומצות והם למדני: | כי, האמנתי בהם שאתה צויתם ושהם משפטי צדקך: 119:67: אענה. כמו ויען איוב, וענית ואמרת כלומר טרם שהייתי מתעסק בלימוד הייתי שוגג פעמים בשמירת המצות אבל אחר ששבתי להתעסק בלימוד אמרתך שמרתי: 119:68: טוב אתה ומטיב. טוב אתה והטובה תבא לי מאתך, ומטיב עמי שתלמדני חקיך: 119:69: טפלו חברו עלי שקר. לומר שאין תוכו כברו ואתה ידעת שבכל לב אצור פיקודיך: 119:70: טפש. השמן לבם שלא יוכלו להבין תורתך אבל אני שעשעתי בתורתך בהביני אותם: | תורתך. כמו בתורתך: 119:71: טוב. כשהייתי מענה עצמי ויגע למען אלמד חוקיך, לטוב גדול אני חושב אותו העינוי לי: 119:72: כי טוב לי תורת פיך מאלפי וכו’: 119:73: ידיך עשוני. המעשה והתכונה בתיקון האיברים בבריאת האדם לקנות חכמה תחלה בקומתו שלא כשאר בעלי חיים ובפעולת השכל בו במיצוע האברים, בלב שהוא מלך האיברים ובמוח שהוא פקידו, ובכח הדיבור במיצוע הכלים המוכנים לו, יציאת הקול מן הריאה וחיתוך הדיבור בלשון ובשפתים ובשינים ובחיך ושאר הכוחות המשרתות וכיון שעשיתם בתכונה נבחרה להבין ולהשכיל עזרני בהבנה הבינני ואלמדה מצותיך: 119:74: יראיך. הלומדים ממני יראו אותו מבין ומשכיל בכל וישמחו שנתת תוחלתי שיחלתי לדברך ולעזרתך: 119:75: ידעתי. זה הבנתי וידעתי מתורתך כי צדק משפטיך וכאשר אני משיב אל לבי כמה שעניתני ידעתי כי באמונה עניתני כי אתה אל אמונה ואין עול: | ואמונה. כמו באמונה: 119:76: לנחמני. מאשר עניתי: | כאמרתך. כמו שהבטחתני: 119:77: יבואוני רחמיך. יבאו לי רחמיך שאחיה כדי לשמור תורתך כי היא שעשועי: 119:78: יבושו זדים. כי בשקר היו מרשיעים אותי ומעוותים אותי: | ואני אשיח בפיקודיך כל שיחתי בפיקודיך הם והם יעידו עלי שקר יבושו מדבריהם: 119:79: ישובו לי יריאיך. בראותם כי יבושו הזרים ישובו לי לבשרני ולחזקני באמונתי, ורבותינו ז”ל דרשו שפירשו ממנו סנהדרין כשחטא בדבר בת שבע לכך התפלל לאל יתברך ישובו לי יריאיך: 119:80: יהי לבי. הזרים יבושו אבל אני לא אבוש ועזרני שיהא לבי תמים ושלם בחקיך בזה לא אבוש: 119:81: כלתה. נכספה לך שתושיעני מיד מבקשי נפשי: | לדברך. ולהבטחתך: 119:82: כלו עיני. מרוב צפיתי לעזרתך, ולפי שהעינים מצפות לבני אדם העוזרים אמר דרך משל גם לעזרת האל יתברך כלו עיני יכלו מרוב צפייתם: | לאמרתך. להבטחתך: | לאמר מתי תנחמני. מעוני שהייתי בו: 119:83: כי הייתי כנאד בקיטור. דמה עור בשרו לנאד בעשן שהוא יבש ועם כל זה חוקיך לא שכחתי: 119:84: כמה ימי. פחד שימות קודם שיראה בהם משפט: 119:85: כרו. היועצים לשאול או לאבשלום עצה רעה כשיחה עמוקה אשר לא כתורתך שאמרת ולא ישפך דם נקי: | שיחות. בחיר”ק השי”ן: 119:86: כל. אמר אתה ציוית על החלושין שלא לעשקם ואתה עושה משפטם כמו שכתבת עושה משפט גר יתום ואלמנה, אם כן עזרני על הרודפים אותי בשקר ובחנם: 119:87: כמעט. כמו שאמר כי כפשע ביני ובין המות שהיה בסכנה קרוב למות: | ואני לא עזבתי פקודיך. כשהיה בידי להמיתם נמנעתי מפני מצותיך שהזהרת על הרציחה ואע”פ שהיו חייבים על רודפם אוי בחינם לא עזבתי משפטי עליך שכתבת כי לא אצדיק רשע: 119:88: כחסדך. שהיה עמו כמה פעמים, עוד אבקש שתחייני עד שאראה נקמה ברודפי ואני בחיותי אשמרה עדות פיך והם בחיותם עוברים על תורתך: 119:89: לעולם דברך. שאמרת להיות השמים יהיו, ואותו הרצון יצב לעולם, כי השמים וצבאם לא יכלו לדור ודור, וכן בארץ אע”פ שצבא הארץ אינו עומד וזהו שאמר לדור ודור כמו דור הולך ודור בא, אע”פ כן בארץ אמונתך והוא קיום העולם מכוננת שיעמוד: | לעולם, הפרטים אובדים והכללים עומדים: 119:91: למשפטיך. לעשות משפטיך וגזרתך עד היום ויעמדו כי הכל עבדיך: 119:92: לולי תורתך. אם כן כמו שדברך קיים בשמים ובארץ כן יהיה דברך והבטחתך קיים כמו כי כמעט אבדתי בעניי מפני רודפי, לולי שתורתך שעשועי והם ינחמוני ולא אבדתי מתוגת לבי: 119:93: לעולם חייתני. כמו שאמר אז אבדתי הנה הם היו אתי ולא מתי מתוגה: 119:94: לך אני. עבדך כי אין עסקי אלא בתורתך ופקודיך דרשתי כל ימי לפיכך הושיעני כאדם המושיע עבדו: 119:95: לי קוו. טעם למה שאמר הושיעני כי צריך אני לתשועה כי הרשעים קוו לי לאבדני מן העולם ואני עדותיך אתבונן בם ומתעסק ואשכח תגרתם: 119:96: לכל תכלה. להשלמת הדברים ראיתי קץ כלומר ראיתי והכרתי קצת תכליתם: אבל מצותיך רחבה מאד. ואין לה קץ ואע”פ שהמצות יש להם קץ וחשבון ידוע הענפים היוצאים מהם רחבים לאין קץ, ועוד פירשו בו על מצות הלב שהם לאין קץ אבל מצות הגוף יש להם קץ, ואמר מצותך לשון יחידה דרך כלל: 119:97: מה אהבתי. כל כך אהבתי אותה עד שכל היום היא שיחתי: 119:98: מאויבי. אדוני אבי ז”ל פי’ מאויבי כמשמעו מהם תחכמני ותלמדני מצותיך כאשר אראה שאינם יכולים להסיר תורתך מפי, כי תורתך ברית מלח היא כמו שאמר: | כי לעולם היא לי. אני מתחכם כי זה רצונך וחפצך ועל זה בראתני: 119:99: מכל מלמדי. מכולם למדתי ולקחתי מוסר ומהם התבוננתי הדרך הטובה והם למדוני שיהא עדותיך שיחה לי: 119:100: מזקנים. כפל העניין במלות שונות או פי’ המלמדים דרך השכל מזקנים מדברי הקבלה כי פקודיך נצרתי, פי’ כי מתחילה שמרתי מנעורי הפקודים דרך הקבלה ואחר כך כשהתבוננתי שמרתי אותם מדרך השכל: 119:101: מכל. מנעתי רגלי מכל ארח רע לא בעבור יראתי מבני אדם או שלא יבאוני רע בשביל המעשה ההוא אלא כדי לשמור דבריך: 119:102: הורתני. מדרך השכל שידעתים מן השכל נקבעו בלבי ורצוני ולא סרתי מהם, או פירש הורתני עזרתני בשמירתם כלומר הורתני שפתחת לפני דרכם: 119:103: מה נמלצו. מה מתקי מדבש והמליצה היא תוכן הדיבור לפיכך המשיל דברי התורה לדבש כי דבריה מתוקים אמורים במיטב הלשון והדיבור, ואמר נמלצו דרך כלל על דברי התורה, ואמר אמרתך לשון יחיד כי כל אחת מאמרות ה’ נמלצה: 119:104: מפקודיך אתבונן. ומהם אתבונן כי הם נטועים על דרך השכל, והדבר אשר השכל ירחיקנו לבד מהמצוה עלינו לשנוא אותו אדם על כל פנים לפיכך אמר שנאתי כל ארח שקר: 119:105: נר לרגלי. כמו ההולך בחשך אם יהיה לפניו נר לא יכשל בדרכו כן דברך הם כמו נר לפני ויזהירוני שלא אחטא: 119:106: נשבעתי. לזרז עצמי לקיים משפטי צדקך כלומר כי הם משפטים שהם בצדק: 119:107: נעניתי הנני בעינוים קשים: | עד מאד. שאני קרוב למות: | חייני כדבריך. כהבטחתך שהבטחתני ויש מפרשים בדברך אשר אמרת אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואני שומר משפטי צדקיך: 119:108: נדבות פי. התפילות והתהלות שאני אומר לפניך ברוח נדיבה יהיו רצוים לפניך: | ומשפטיך למדני. כי עליהם רוב תפילתי: 119:109: נפשי אפ ע”פ שאני בסכנה תמיד כאילו נפשי בכפי אף ע”פ כן לא שכחתי תורתך: 119:110: נתנו פח. בדרכים בעבורי ללכדני ואעפ”כ מפקודיך לא תעיתי: 119:111: נחלתי עדותיך, כמו נחלה הם לי כלומר שאני מוחזק מהם האדם המוחזק בנחלתו לעולם שלא אצא מהם שעה אחת של אחזיק בהם: | כי ששון לבי המה, כמו פקודיהם ישרים משמחי לב ושם פירשנו העניין היטב: 119:112: נטיתי לבי, אם היה נוטה לדברי העולם אני הטתי אותו לעשות חוקיך, כלומר שיהיה כל רצוני ומחשבתי לעשות חוקיך: | לעולם עקב, לעולם אעשה אותם עד סוף ימי כמו שפירשנו ואצרנ עקב: 119:113: סעפים, פירשו אותו תואר כמו בעלי המחשבות הרעות ולפי דעתי שהוא שם ולא תואר ופירושו כל שאר המחשבות שנאתי אבל תורתך אהבתי וכל מחשבותי עליה: 119:114: סתרי, שלא ירעו לי החושבים להרע לי: | לדברך, והיא הבטחתך יחלתי ואתה תצילני מהם או פי’ לדברך לתורתך כי השומר אותה לא יבואהו רע: 119:115: סורו, אל תטרידוני והניחוני שאצרה מצות אלהי: 119:116: סמכני כאמרתך. שהבטחתני: | ואחיה. ולא אמות ביד מריעים: | ואל תבישני משברי. שסברתי אליך שתושיעני מהם או פי’ כאמרתך שאמרת אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואני אעשה אותם ובעשותך שברי שלא ישלטו בי המריעים: 119:117: סעדני. שאם תסמכני ותושיעני מידם לא יהיה שיטרידוני: | ואשעה. תרגום ואספר ואשתעי, וקמץ העי”ן במקום סגו”ל, או הוא מעניין תורתך שעשועי כי גם הוא שרשו שעה אלא שכפלו לו הפ”א והעי”ן: 119:118: סלית. כמו סלה כל אבירי עניין הדריכה והרמיסה, והוא עבר במקום עתיד. אמר דרך בקשה תרמיס כל שוגים מחוקיך כי נמצא דרכם שקר, ואמר: | שוגים. כי כשיראה עונם לבני אדם יאמרו כי שוגים היו: 119:119: סיגים. כמה פעמים ראיי עשית נקמה ברשעים והם הסיגים כמו שאמרת ואצרוף כבור סיגיך, והם אותם שזכר רכי שקר תרמיתם שהם מרמים העולם והם רעים לעולם יותר מן הרשעים המגולים כי מאותם ישמור האדם את עצמו ומאלה אין אדם נשמר ואתה תביאם לידי גלוי ותשביתם מן העולם: ובאומרו כל. אינו דוקא כמו וכל הארץ באו מצרים: | לכן אהבתי עדותיך. כי הם מנקים את האדם מכל סיג והם מורים שיהיה האדם שלם תוכו כברו לפיכך אהבתי אותם ודבקתי בהם: 119:120: סמר. כי אותם הרשעים לא יפחדו ממך ואומרים אין ה’ רואה אותנו, אבל אני מפחד ממך שסמר מפחדך בשרי: | וממשפטיך. שתשפטני כפי מעשי, לפיכך אני נזהר שלא לעבור מצותיך כי ירא אני ממך פן תענישני כי ידעתי כי אתה רואה אותי ויודע מעשי: ופי’ סמר. כי האדם המפחד מאד יעמדו שערותיו כמו מסמרים: 119:121: עשיתי משפט וצדק. ולא עשקתי אדם גם אתה בל תניחני בידם: 119:122: ערוב, כמו וערבה לה’, אבל זה פעל יוצא כלומר היטיב והכשר עבדך לטוב שלא יעשקוני זדים: 119:123: עיני כלו לישועתך. שתושיעני מן הזדים שלא יעשקוני כלומר לא ציפיתי לישועת אדם אלא לישועתך ולאמרת צדקך שתצדק האמירה שהבטחת אותי ע”י הנביא: 119:124: עשה. כמו שהיה חסדך עמי כמה פעמים כן עשה גם עתה עמי וכיון שלא יטרידוני הזרים אוכל להתעסק בחוקיך שתעזרני בהבנתם ותלמדני אותם: 119:125: עבדך אני. בקמץ האל”ף, אמר איני חפץ הלימוד אלא לעבודתך אם כן הבינני שאדע עיקרם וטעמם: 119:126: עת. ומועד לה’ שיעשה נקמה כאשר הפרו תורתך אף על פי שבזמן הזה אתה מאריך לרשעים יבא עת שתפרע מהם, והוא עת הגאולה כמו שכתוב בנבואת מלאכי ויש לפרש עת לעשות לה’ לענין שאמר עבדך אני הבינני אמר צריך שתעזרני בידיעת עדותיך כדי שאתחזק בהם, כי העת הזאת והזמן הזאת שאני בו הוא עת שצריך אדם שיתחזק לעשות לה’ בתורה כי הדור הזה הפרו תורתך לפיכך צריך מי שיהיה לה’ שיתחזק מאד בתורה שלא תבטל לגמרי: 119:127: על כן שאני רואה שהם הפרו תורתך ורודפים אחר הבצע וכל עסקם וטרדתם הוא לקנות ממון, אהבתי אני מצותך ללמדם ולעשותם ולהתעסק בהם יותר מזהב ומפז שהם מתעסקים לקנותם: 119:128: על כן. פירושו כחבירו: | וכל. כל שאמר שני פעמים רוצה לומר כל הפקודים הכתובים בתורה וגם שאינן כתובים כמו וזאת התעודה בישראל וכיוצא בו בדברים הנהוגים בישראל לחק ולמשפט, כולם ישרתו אותם שהם דברים שיש להם טעם והשכל מורה עליהם והם ישרים, ואני מישר אותם לעיני המבזים אותם ואומרים שאינם משפט צדק אבל משפטיהם ודרכיהם שהם אורח שקר שנאתי: 119:129: פלאות. מענין כי יפלא ממך דבר כלומר נסתרות יש בהם על כן נצרתם נפשי המשכלת כלומר נתנה עיניה מאד בהם להבינם, או שמרה אותם לעשותם לפי שהבינה אותם וידעה תועלתם כי מי שלא יבין את המצוה לא ישמרנה על הנכון, ויש לשאול כי נאמר כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת, רוצה לומר שאין המצות אמורות דרך משלים שיפלא ממך איך תבין אותו כי קרוב אליך הדבר בפיך כן תבינהו וכן תעשה אותו כי אין במצות משל, ומה שאמר דוד פלאות עדותיך על עיקר המצות ועל טעמם ואיך יודה עליהם שכל או לאיזה דרך יצא אדם מהם כי ענפים רבים יש להם: 119:130: פתח. פתיחת דבריך יאיר עיני עורי הלב כי כשיתחיל אדם להתבונן בהם וישים לבו אליהם יאיר עיניו ויוסיף להתבונן, וכדי שלא יאמר אדם כיון שהם פלאות לא אוכל להתבונן בהם ואניחם כמו שהם, אמר שיחל להתבונן בהם והדברים יפתחו לו דרך התבונה כי פתח הדברים יאיר לו כי הוא האל מבין פתאים כלומר נותן תבונה לפתאים: 119:131: פי. דרך משל אמר מרוב התאוה שהתאויתי למצותיך פי פערתי אליה ואשאפה ולשון שאיפה הוא משיכת האויר אל הפה כמו הרעב התאב מאד אל המאכל, ויביאו לו מאכל מרוב תאוה יפער פיו אל המאכל קודם שיגיעו אליו והנה שואף קודם המאכל: ומלת יאבתי. היא יחידה במקרא ועניינה כמו תאבתי: 119:132: כמשפט. כמו כמשפט הבנות יעשה לה, שפירושו חוק ומנהג, אמר כמו שחקך ומנהגך שתפנה לאוהבי שמך כן תעשה לי: 119:133: פעמי. שתרגילני ותדריכני במצות עשה ואל תתן ליצר הרע כח שישלוט בי ואעבור על מצות לא תעשה זה הוא ואל תשלט בי כל און: ואמר כל. רוצה לומר אפילו עבירה קלה: 119:134: פדני. שלא יעשקני אדם ואל יטרידני ובזה אשמרה פקודיך שיהיה לי פנאי לשמרם: 119:135: האר בעברך, כמו יאר ה’ פניו אליך, ואור פניך הוא רצונו: 119:136: פלגי. היה בוכה על העונות שעשה ותוהא עליהם ואמר השמירה על העינים כי העינים הם הזונות והחוטא תר אחרי עיניו: ואמר 119:137: ישר. כל אחד ממשפטיך ישר, או פירושו בדרך ישר הם משפטיך: 119:138: צוית. כלומר אהבה רבה עשית עמנו שצויתנו עדותך שהם צדק ואמונה מאד: 119:139: צמתתני. כמעט כלתה אותי קנאתי כשאני רואה צרי ששכחו דבריך כאילו לא צוו בהם ואראה אותם מצליחים אני מקנא בהם מאד: 119:140: צרופה. כי היא בלא שום סיג בעולם: | ועבדך אהבה. וזוכרה תמיד והם שכחוה ונבזה בעיניהם, לפי שאני מתעסק בתורתך: 119:141: לא שכחתי פיקודיך. כמו ששכחו הם: 119:142: צדקתך. שהיא עם העולם היא צדק שהוא קיים לעולם: | ותורתך אמת. כי כל מצותיה הם אמת וקיום העולם במשפטים הישרים שבהם יהיו קיום בני אדם זה עם זה גם הבטחות התורה שמבטיחים למי שמקיימה הם אמת לא יכזבו: 119:143: צר ומצוק. בעת שמצאוני הצרות ומצותיך שעשועי הם ינחמוני מהצרות כשאתעסק בהם: 119:144: לעולם הבינני. אותם: | ואחיה. בהם לעולם הבא, ולעולם שזכר עולה במקום שנים: 119:145: קראתי. כשאני בצרה אני קורא אליך בכל לב כי יודע אני כי אין עונה ומושיע זולתך אם כן ענני ולא אמות ביד אויבי כדי שאצרה חוקיך כלומר לא אשאל חיים אלא לנצור חוקיך: 119:146: קראתיך. כפל העניין במלות שונות כדי לחזק הבקשה: 119:147: קדמתי. בעוד לילה קדמתי לכל אדם שקם להתפלל בלילה: | לדברך יחלתי. שאתה הבטחתני, או פירוש לדברך שכתוב בתורה מי כה’ אלהינו בכל קראינו אליו לפיכך יחלתי שתשמע שועתי: 119:148: אשמרות. אשמורה היא עת ההקיצה הלילה והם שלש בלילה, ואמר דוד שקדמו עיניו להקיץ בלילה קודם לכל אדם כי לא ישן בלילה אלא החלק הראשון, ושני חלקי הלילה היה ער לשוח ולהתבונן באמרת האל והיה עושה זה פעמים רבות בזמן שהלילות ארוכים ונקרא עת ההקצה אשמורה כמו שומר מה מלילה שנקרא שומר לפי שהוא ער כל הלילה: 119:149: כחסדך. עשה כמה פעמים: | כמשפטיך. כמנהגיך הטובים שתתנהג עם חסידיך ותחיים חייני: 119:150: קרבו. קרובים הם ודבקים אל הזימה עד שרדפו אחריה ורחוקים מתורתך כי שני הדרכים הפך, ולא היו קרובים אל התורה אלא רודפי זמה: | וזימה. עניין תועבה ומעשה הרע: 119:151: קרוב. הם רחוקים ממך ומתורתך אבל אתה קרוב לכל אשר יקראוך: | וכל מצותיך אמת. והם רחקו מהם כי לא ידעום ולא חשבו שהם אמת: 119:152: קדם. תחילה מה שידעתי ומה שהבינותי מעדותיך: | כי לעולם יסדתם. כי עשיתם יסוד וקיום לעולם כי בתחילת העיון בהם יראה האדם תיקון העולם בהם וכשיעמיק אדם עיונו בהם יצא מהם אל דברים נכבדים ויראה שהם סולם לעלות אל חכמת האלהות הנכבדת מהכל, ואני בתחילת עיוני ראיתי בהם זאת המעלה הנכבדת ויש לפרש כי לעולם יסדתם שאין למצות זמן קצוב ובתחילה הבינותי מהם זה, כי אראה אותם בנויים על דרך הצדק והיושר ואיך יהיה זמן להם כי הצדק לעולם הוא: 119:153: ראה. כי עם כל עניי תורתך לא שכחתי: 119:154: לאמרתך. בעבור אמרתך, כלומר לשמור אמרתך אבקש החיים לא לתענוג העולם: 119:155: רחוק. אמר איחל כי הישועה קרובה לי כי דרשתי חוקיך אבל התועים כשהם בצרה והישועה רחוקה מהם כי חוקיך לא דרשו ואין להם זכות במה יצאו ממנה, ואמר רחוק רוצה לומר דבר הישועה: 119:156: רחמיך. לפי שרודפיו היו רבים כמו שאמר בסמוך אמר רחמיך רבים כלומר רבים מהם: | כמשפטיך. כמנהגיך הטובים: 119:157: רבים רודפי. ועם כל זה מעדותיך לא נטיתי כי לא בקשתי רעתם כמו שבקשו שרעתי: | ומעדותיך. היא לא תקום ולא תטור: 119:158: ואתקוטטה. מענין קטטה בדברי רבותינו ז”ל, אמר יותר הייתי מתקוטט עמהם על אשר אמרתך לא שמרו ממה שהייתי מתקוטט עמהם על שהיו מריעים לי. ואדוני אבי ז”ל פי’ ראיתים מצליחים וקצתי בחיי כמו נקטה בחיי: 119:159: ראה. כמה אהבתי אותם שאני מתקוטט עם הרשעים בעבורך ולא בעבורי לכן בחסדך עמי חייני ואל תתנני בידם: 119:160: ראש. מראש העולם ולעולם כלומר כל ימי העולם היה דברך ומשפטך אמת וצדק כן היה וכן יהיה: | לעולם כל משפט צדקך. משפטיך שהם בצדק, או פירושו תחילה מה שצויתנו הוא האמת והוא יחודך שאמרת אנכי ה’ אלהיך וכן צויתנו על כל משפטי צדקיך שנשמרם לעולם אין להם זמן, או פירושו כיון שצויתנו תחלה להבין יחודך עלינו לשמור לעולם כל משפט צדקך כי הם כסולם לעלות אל ידיעת יחודך: 119:161: שרים. שרי ישראל עם שאול או עם אבשלום: | ומדברך. יותר פחד לבי שלא תעבור על אחת ממצותיך יותר מפחדי מהם, או פירושו הם רדפוני וחשבו להוציאני מתורתך כמו שאמר לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואני בכל עת מדברך פחד לבי שאפול בידם מדברך שאמרת לי הנה מקים עליך רעה מתוך ביתך: 119:162: שש. אני שש ושמח על אמרתך כשאבינהו כאדם המוצא שלל רב: 119:163: תורתך אהבתי. כי הוא בהפך השקר ואני שנאתי השקר ואהבתי האמת: 119:164: שבע ביום. פעמים רבות כי שבע אינו דוקא: | על משפטי צדקך. שהם ישרים וצדיקים הללתיך עליהם פעמים רבות בכל יום בכל עת שאזכרם: 119:165: שלום רב. כי לעולם אוהבי התורה לא יכשלו כי דרכם דרך ישרה ולעולם יהיו בשלום כי הם מסתפקים במעט שישיגו מן העולם הזה ולא ידאגו לכל מקרה והנה להם שלום רב: 119:166: שברתי לישועת הנפש: | ומצותיך עשיתי. ולא לתוחלת גמול אלא עשיתי אותם כמצותך עמי וידעי כי ישועתך תהיה לי ואליה שברתי: 119:167: שמרה. נפשי שהתבוננה בהם ומתוך כך ואהבם מאד: 119:168: כי כל דרכי נגדך. כמו בכל דרכיך דעהו ואמרו רז”ל כל מעשיך יהיו לשם שמים. וטעם כי הם למדוני שיהיו כל דרכי נגדך: 119:169: תקרב רנתי. צעקתי, ומה היא צעקתי בדברך הבינני שתתן לי בינה והשכל לעשות כדבריך: 119:170: כאמרתך הצילני. אין הצלה זו הצלת הגוף מצרה אלא הצלת הנפש ממכשול עון כי לא זכר בפסוק ולא באשר למעלה דבר אויב, ואמר כאמרתך ובאיזה מקום בתורה נזכר זה הענין שהקב”ה שומר ועוזר האדם מן החטא זהו נרמז בפסוק למען תהיה יראתו על פניכ’ לבלתי תחטאו כי אע”פ שנתן הבחירה לאדם, אם אדם ישר האל עוזרו בדרך הטובה לפיכך הראה לישראל מעמד הר סיני שהיה להם מפתח גדול לפתוח לבותם אל הדרך הטובה, ולמנוע אותם מן החטא וכן רמז זה בפסוק מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור משמרתי לפיכך אמר דוד כאמרתך הצילני: 119:171: תבענה. ענין דיבור ועל התמדת הדיבור אומר זה הלשון, כמו המקור שהוא נובע בלי הפסק ואמר כאשר תלמדני חוקיך אהללך בחכמתי תמיד: 119:172: תען. ענין דיבור, אמר כשאדבר אמרתך אומר לאחרים ואלמדם כי כל מצותיך צדק: ובעל המסרה פירש אותו לשון שבח כלומר תשבח לשוני אמרתיך כי כולה צדק ואמר במסרה תען שלשה בלשון שבח וסימן מרים, לשוני כסיל: 119:173: תהי. כיון שבארתי פקודיך עזרני בהם: 119:174: לישועתך. היא ישועת הנפש לעולם הבא לפיכך תורתך שעשועי כי היא תביאני לישועה: 119:175: תחי נפשי. בעולם הזה אני שואל חיים בעבור שאהללך כלומר שאדע אמיתות אלהותך והוא התהילה: | ומשפטיך יעזרוני. בזה כי הם כמו הסולם לעלות אל ידיעת האל ית’: 119:176: תעיתי. והנה אני תעיתי בידיעה ההיא שאינני קיים בה עדיין והנני כמו השה האבוד שאיננו יודע לשוב אל מקום רבצו, כן נפשי לא ידעה עדין לשוב אל יסודה וכמו שהרועה נאמן מבקש השה האבוד עד שימצאנו וישיבנו אל רבו, כן אתה בקש עבדך עד שתשיבנו אל יסודו והוא יסוד הנפש והבקשה היא שתעזרני בידיעה כי מצותיך לא שכחתי כן תעזרני אתה ולא תשכחני:

פירוש מלבי”ם

119:1: התפלה הזו נאמרה בתמניא אפי, וכאשר דקדקנו בה ראיתי, כי בזו התפלה שהיא ערוכה על שילך בתורת ה’ וישמור מצותיו, באו בכל סדר ששה פרטים, שהם תורה עדות פקודים מצות חקים משפטים, והם הששה דברים שחשב במזמור השמים מספרים כבוד אל, שבמקום יראת ה’ אמר פה חקים, גם באו בחרוזים הנותרים דבריך או אמרתיך או דרכים, ובזה נבא אל הבאור:(א) (תורה) אשרי תמימי דרך, גדר התום דרך שלא יהיה בדרכו מום וחסרון, והוא מי שדרכו הטוב קבוע לא ישתנה ולא ימוט בשום זמן, והוא ע”י שיעשה כל מעשיו לשם ה’ לא לשם פניה חיצונית מתועלת עצמו, וזה א”א רק אם הולך בתורת ה’, שאז דרכו קבועה עפ”י התורה ויעשה כל מעשיו לשם ה’ שצוה כן בתורתו, משא”כ הדרכים שתקנו הפילוסופים עפ”י החקירה האנושית, לא יעמדו תמיד, כי אם יעלה על לבו שישיג איזה ריוח ותועלת בדרך ההפך יטה מני דרכו אחר שיסוד דרכו אינו הטוב והאושר רק המועיל ורק השכל האנושי, ובזה קל לנטות מני דרך וא”א שיהיה תמים דרך: 119:2: (עדות) אשרי נוצרי עדותיו, החלק הנקרא עדות הם הספורים המעידים שה’ ברא העולם וחדשו ושהוא משכיר ומעניש ומשדד הטבע, כמו ספורי מעשה בראשית וענין אדם והדורות עד יציאת מצרים, שמעידים על כל אלה הדברים, והנה הפילוסופים הדורשים וחוקרים בעניני האלהות, אין דורשים בכל לב, כי לבם חלוק ומסופק, אבל הנוצרים עדותיו כבר קבלו יסודות אלה מדרך הקבלה והאמונה ואין מסתפקים עוד, וא”כ דרישתם ועיונם בענינים האלהיים הם בכל לב ובלי שום ספק: 119:3: אף, ומלבד שהעדות מועיל לדרישה ועיון, מועיל ג”כ בחלק המעש שלאחר שעדיות אלה מלמדים דרכי ה’ והנהגתו להעניש לכל עושי עול כמו שהעניש דור המבול וחטאת סדום והמצרים, עי”כ ישמרו ולא פעלו עולה, אחר שבדרכיו הלכו, ורואין שדרכיו כולם צדק ומשפט אל אמונה ואין עול, ואמר אף לא פעלו עולה שהפעל הוא העסק בדבר (וזה הבדלו מן מעשה) ר”ל אף אין עוסקים בענין שיש בו עולה אף שאין גומרים המעשה: 119:4: (פקודים) אתה צוית, הפקודים הם המצות שיש בהם עדות על מעשה ה’ והשגחתו, כמו מצות תפילין שבת ומועדים וכדומה, ונקראים פקודים שבהם מופקדים הדברים שהם מורים עליהם, וע”ז אחר שהזכיר את העדות מזכיר את הפקודים, שה’ צוה אותם שעל ידם יזכרו את העדות שהם מופקדים וצרורים בהם, וצריך לשמרם מאד כדברים שבו צרור פנינים ודברים יקרים: 119:5: (חקים) אחלי, אמנם החלק הנקרא חקים שהם המצות שאין להם טעם, והם מתנגדים ליצר הלב, כי היצר משיב עליהם אחר שלא נודע טעמם, וכל עוד שדרכי האדם אינם שלמים עם ה’ בקל שישמע ליצרו ויעבור עליהם, ולכן בקש שיהיו דרכיו מוכנים על אופן שישמור את החקים: 119:6: (מצות) אז לא אבוש, כי המצות רובם י”ל טעם, אולם אם יבעט בהחקים ולא יקבל רק דברים שידע טעמם, יבוש אם יביט אל כל המצות, שגם במצות יש רבים שלא כל אדם ישיג טעמם האמתי, ואם כן יבוש אם ימצא מקצת מצות שלא יבין טעמם, אמנם אחר שיקבל גם את החקים שטעמם נסתר לגמרי בשיאמין שה’ יודע סודם, כ”ש שישמור המצות שמושכלים קצת הגם שלא ישיג כל פרטיהם: 119:7: (משפטים) אודך, אולם החלק הנקרא משפטים שכולם טעמם מבואר ומושג ע”י התבונה, אמר שעל החלק הזה אודך ביושר לבב, ומבואר אצלנו ששם ישר נאמר על הבינה, ויושר לבב הוא מי שבינת לבו רחבה עד שמשיג כל דבר ע”י בינתו שהוא כח חד העובר בין כל הדברים להשיג ולהוציא דבר מדבר, וכשלבו מלא רוח בינה נקרא יושר לבב, וזה יהיה בלמדי משפטי צדקך כי ילמדם ויבין צדקם וישרם: 119:8: (חקים) את חקיך, הוסיף שע”י שיבין היטב החלק הנקרא משפטים, עי”כ ישמור מאד את החקים, אף שלא נודע טעמם, כי ממה שימצא בינה במשפטים ידע כי יש דעה והשכל גם בהחקים, כמ”ש אשר ישמעון את החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, שע”י שיראו שהמשפטים צדיקים יבינו כי כן גם החקים צודקים ויש בהם טעמים מחוכמים, וז”ש שע”י המשפטים את חקיך אשמור עד מאד, ואתה ה’ אל תעזבני בהשפעת רוח קדשך ממרום על זה: 119:9: (דברים) במה יזכה, נגד מ”ש אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה’ שלא יצויר שיהיה דרכו תמים רק ע”י התורה, הוסיף כי חוץ מזה, הגם שיוכל לזכות את דרכו לא יוכל לזכות את ארחו, שיש הבדל בין דרך ובין ארח, שדרך הוא הדרך הגדול הקבוע, וארח הוא המסתעף מן הדרך הגדול והולך אל הצד, והדרך הגדול כמו דרך הרחמים דרך הנדיבות דרך הענוה וכדומה הוא נטוע בכל הנפשות ואפשר שימצאנה האדם בשכלו, רק שאינו תמים רק ע”י התורה, אבל הארחות הקטנות זה א”א שידע כלל משיקול דעתו, כמו בדרך הנדיבות למי ינדב וכמה ינדב ואיך יתנהג בזה בכל עת ובכל מקום ובכל ענין, ובפרט הנער שלא השכיל עדיין בשכלו א”א שידע זאת רק ע”י התורה, ועז”א במה יזכה נער את ארחו, זה א”א רק על ידי שישמור כדברך: 119:10: (מצות) בכל לבי, נגד מ”ש שנוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, אמר שכבר הגיע למדרגה זו ובכל לבי דרשתיך, אולם לפעמים ע”י רוב הדרישה ישגה במצות ה’ ויסמך על סברתו ועיונו, כמ”ש שלמה אני ארבה ולא אסור, ויש הבדל בין שגיאה ובין שגגה, ששגיאה הוא טעות עיוני, ושגגה שאחריו מ’ מורה שע”י שגיאה אינו עושה את הדבר, וע”ז בקש אל תשגני ממצותיך, שלא אטעה ע”י רוב הדרישה לבטל איזה מצוה ממצות התורה: 119:11: (אמרתך) בלבי, ונגד מ”ש אף לא פעלו עולה, ע”י שבדרכיו הלכו, בכ”ז יצוייר חטא, כי יש הבדל בין חטא ובין עולה, שמקור העולה הוא בדרכי הבינה, והחטא הוא הנטיה מדרכי החכמה וידוע שאדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, כי החסרון דבוק עמו בטבע, וע”ז אינו מועיל מה שמשיג דרכי ה’ ויודע בבינתו מה שהוא עולה, שבכ”ז יצויר שיחטא ע”י שיתגבר ציור הרע שבנפש, למשל כח התאוה או הגאוה וכדומה, ונגד זה אין תקנה רק אם אמרות ה’ צפונים בלבו וחרותים על לוחותיו, שהלב הוא הכח המושל, שמדי יעלה בלבו ציור של איזה חטא ימצא אמרת ה’ כתוב ומזהיר אותו בל ימשול ציור זה בלבו, בזה ע”י שבלבי צפנתי אמרתך לא אחטא לך: 119:12: (חקים) ברוך אתה ה’, נגד מ”ש אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, אמר שכבר נתקבלה תפלתו, והוא שומר חקי ה’ ומברך ה’ על זה, אבל הוסיף לבקש למדני חקיך, שילמד אותו תוכן ענינם וסודם בדרך לימוד: 119:13: (משפטים) בשפתי ונגד חלק המשפט שאמר אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך שהשיג אותם בבינתו ולמד אותם, הוסיף עתה, שכבר הגיע בהם לידיעה ברורה, עד שידע אותם מן השפה ולחוץ, עד שבשפתי ספרתי משפטי פיך, ומבואר אצלנו בפי’ משלי שהשפה היא החיצונית נגד הפה, והשפה תרמוז על דברי דעת, והפה על דברי חכמה, והלשון על דברי בינה, ועז”א שמשפטי פיך היינו המשפטים שהם בנוים על יסודות החכמה שמכונים בפה, שהוא כבר השיג אותם בבינתו, כמ”ש אודך ביושר לבב שהיא הבינה כנ”ל, הוסיף בידיעתם עד שבאו אצלו לכלל דעת, שהיא ידיעה ברורה כידיעת המוחשים והמושכלות ראשונות, עד שספר אותם בשפתיו, ואמר ספרתי, כי יש הבדל בין סיפור להגדה, שהספור בא גם על דבר ידוע שיספר ענינו באורך, וכן היו אצלי כדברים ידועים שאספר פרטיהם וחלקיהם באורך: 119:14: (עדות) בדרך עדותיך, כבר בארנו ההבדל בין דרך ובין ארח, שדרך הוא הגדול ואורחות הם הקטנות, והעדות הם הספורים שבתורה המעידים על השגחת ה’ ועזוזו ושכרו וענשו, והפקודים הם המצות המעשיות המורים על ענינים אלה בפרטות, כמו מצה מרור סוכה בכור, שכ”א מורה על פרט מיוחד שזה נקרא ארח, והעדות מורים על דברים כוללים שזה נקרא דרך, וע”כ אמר שבדרך עדותיך ששתי כעל כל הון, כי מצא בם כל הון יקר וסגולת האמונה אשר אספם בנפשו: 119:15: (פקודים) בפקודיך אשיחה, שהם מורים על הפרטיים, כמו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, כי לי כל בכור בבני ישראל, ובזה אביטה אורחותיך הפרטיים: 119:16: (חקים) בחקתיך אשתעשע, מוסיף שגם החקים יהיו לו כדבר שאדם משתעשע בו מרוב אהבתו, כי באמונתו כי בם חלקת מחוקק ספון סודות עליונים לשלמות הנפש, יהיה לו החלק הזה נטע שעשועיו, כי זה העד שנפשו עליונה והליכתה בקדש בענין פלאיי, שמצד התקשרה עם אלהים יחויב לעשות לאשרה ושלימותה מעשים פלאים נשגבים מבינת אדם, ולכן על חלק זה אמר יראת ה’ טהורה עומדת לעד, כי זה מורה על נצחיות הנפש ותעלומתה וזה שעשוע הנפש, ולא אשכח דברך שלא יהיו אצלי כדבר שאין לו טעם שדרך לשכחו, כי יהיו יקרים וחשובים בעיניו עד שיזכרם תמיד: 119:17: (דברים) גמול על עבדך, אמנם יש מונעים הרבה אשר יעיקו את האדם מהשגת השלימות, והם קוצר החיים וקוצר המשיג ועומק המושג ורוב ההוצאות וטרדות הזמן להשיג הצרכים, וכמ”ש הרמב”ם במורה, וגם מה שנראה בעולם מרוע ההנהגה שהרשעים מצליחים והצדיקים מבוזים, ועל קוצר החיים בקש גמול על עבדך אחיה ומבואר אצלנו שהגמול הוא מה שעושה לחבירו ע”י התפעליות אהבה או שנאה, ר”ל שמצד שנפשי חושקת ללכת בתורתך ראוי שתגמול לה באהבתך בל יעצור בעדה המות, כמ”ש למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה ובאר שלא בקש את החיים בעבור עצמם רק כדי שעי”כ אשמרה דברך: 119:18: (תורה) גל, ונגד עומק המושג בקש שיגול עיניו, שגלות עינים הוא להשיג דבר יותר על כח טבעו, וע”י הופעה ורוח הקדש, עד שאוכל להביט הנפלאות שבתורתך, הגם שהם פלואים ומכוסים סגור חותם צר: 119:19: (מצות) גר אנכי, ונגד קוצר המשיג, בקש אחר שאני גר בארץ, ר”ל שנפשי השכליית אינה מתושבי העולם החומרי הזה כי היא מעולם אחר, והוא גר בין כחות החומר שהם תושבים פה ומתגברים על השכל, ואין לו כח להשיג ענינים האלהיים כי החומר מעכב בעדו, ולכן אל תסתר ממני מצותיך: 119:20: (משפטים) גרסה נפשי, הוא ציוי ובקשה שיסיר ה’ מעל נפשו את קליפתה החיצונה, שהוא החומר הסוכך עליה והיא טרודה בעניניו, ועי”כ לא תאבה אל משפטי ה’ והוא בין המשפטים שבין אדם לחברו שבאים להסיר העול והחמס, וע”י החומר מתאוה האדם לממון למלאות צרכיו ולא יאהב לשמור משפט וצדק ולהרחיק העול בעניני ממונות, ובין משפטי ה’ וענשו, שכבר אמר שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און, אולם ע”י שנפשו מעוטפת במסך החומר הסוכך עליה לא תאבה אל משפטי ה’ והנהגתו, שרק צדיקים ישמחו במשפטיו, וע”י שתגרוס ותקלוף נפשי מקליפת החומר אשר עליה, תאבה אל משפטיך בכל עת, גם בעת תעניש את הרשעים כי היא בצדקתה לא יגיע אליה רע: 119:21: (מצות) גערת, ונגד מה שהרשעים מצליחים והצדיקים מבוזים ושפלים, אמר הלא תמיד גערת זדים ארורים (הזדים הם המעיזים לחלוק בזדון על האמונה ועל תורת ה’), השוגים ממצותיך שהשגיאה היא בעיון כנ”ל כמו וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, שהוא על הוראה שמורים לעבוד ע”ז, שבזה שוגים מכל המצות שעבודה זרה שקולה כנגד כל המצות, ואתה גערת בם בעונשים: 119:22: (עדות) גל מעלי, ומעלי תגול חרפה ובוז שמחרפין אותי על שאני צדיק ורע לי, כי עדותיך נצרתי, ספורי התורה הם עדות על אבדן הרשעים והצלחת הצדיקים, כמו אבדן דור המבול והפלגה וסדום וההשגחה שהיה על האבות, ובזה לא יוכל לבזות אותי מצד זה: 119:23: (חקים) גם, הגם שישבו שרים ונדברו בי על שאין טעם להחקים, ועכו”ם משיבים עליהם מה טעם למצוה זו, מצד שאני עבדך והעבד אין לו לדרוש טעם מצות האדון רק לעשות גזרותיו ולא לחוש לבוז ולשום דבר, לכן ישיח בחקיך, כמ”ש חקה חקקתי גזרה גזרתי אין לך רשות להרהר עליה: 119:24: (עדות) גם עדותיך שעשועי, שמן העדות ידעתי שהחקים הועילו תמיד, שעל ידיהם שמע ה’ תפלתנו ודבקה בישראל השגחה הפרטית, כמו שדבקה ע”י הקרבנות שהם ג”כ חקים, והם אנשי עצתי, שעם עדות התורה אתיעץ תמיד וכעצתם אעשה, והם ילמדוני גודל כח החקים וסגולותיהם: 119:25: (דברים) דבקה לעפר נפשי, נגד מ”ש גמול על עבדך אחיה ואשמרה דברך, בקש שהגם שמלא שאלתו בחיים הגופנים, הלא עדן נפשי דבקה לעפר, ר”ל שהגם שהגוף חי ואינו קבור בעפר, נפשי מתה וקבורה בעפר הגוף, ר”ל נמשכת אחרי תאוותיו ותשוקותיו, לכן אבקש חייני כדברך, שיהיו החיים חיים נפשיים בעבודת ה’, כדברך בתורה, שאמרת ובחרת בחיים, שהיה הכונה על חיים הנפשיים, ובאשר אמר ואשמרה דברך אמר חייני כדברך: 119:26: (חקים) דרכי ספרתי, שכבר אמר אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, שבקש שדרכיו ומנהגיו לא ינגדו לשמירת החקים, ואמר אח”ז ברוך אתה ה’ שברך על ששמע ה’ תפלתו, ובקש למדני חקיך, בקש עוד הפעם שילמדהו חוקיו, ובאר הטעם, כי דרכי ספרתי וראיתי כי תענני, שעל התפלה שיכונו דרכי לשמור חקיך עניתני ונתקבלה, לכן אבקש שנית על לימוד החקים שאדע טעמם וסודם: 119:27: (פקודים) דרך פקודיך הבינני, הנה הפקודים טעמם מבואר שבאו לזכרון על הנפלאות שעשה ה’ בימי קדם כמו זכר ליציאת מצרים ודומיהם, ואם כן הפקודים מובנים, אבל הדרך של הפקודים אינו מובן, כי הדרך הנסיי והפלאי הוא למעלה מתבונת האדם, וע”כ בקש שיבינהו הדרך הזה ויבין ענין הנפלאות וסודם, ואשיחה בנפלאותיך: 119:28: (דברים) דלפה נפשי מתוגה, ר”ל אחר שהפקודים באים לעורר דרך הנסיי, והלא עתה נפשי דלפה מתוגה, ולמה לא תעשה עמי נסים כמו שמורים הפקודים, אבקש שתקימני כדברך כפי מה שמורים הפקודים שאתה תתן ליראיך נס להתנוסס: 119:29: (תורה) דרך, נגד מ”ש גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, בקש שבעת יעיין להשיג סודות התורה ופליאותיה, בל יתעה אל דרך שקר, רק חנני תורתך האמתיית: 119:30: (משפטים) דרך אמונה בחרתי נגד מה שבקש גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך, אמר שזה א”א רק אם תהיה האמונה קבועה בלבו, שאם לא כן יתדמה לו שאין משפט בעולם במה שיראה רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, ועז”א בחרתי דרך אמונה להאמין שכל דרכיו משפט ואין עול ושיש עולם אחר ששם יקבל הצדיק שכרו נגד הרע שהיה לו בעוה”ז וז”ש שע”י שבחרתי דרך אמונה שויתי משפטיך, שויתי השכר בעוה”ב נגד היסורים שבעוה”ז, וכן בהפך ברשע הערכתי זה מול זה, וראיתי כי הדין דין אמת: 119:31: (עדות) דבקתי בעדותיך, גם שבעדותיך העדת איך הענשת את הרשעים ואבדתם גם בעוה”ז, וכבר אמר גל מעלי חרפה ובוז כי עדותיך נצרתי, ר”ל שלא יחרפוהו ממה שרע לו בעוה”ז ויביאו ראיה מעדותיך שאתה משכיר לצדיקים ומעניש לרשעים, וזה בקש גם עתה, ה’ בל תבישני שיהיה לי רע בעוה”ז ויהיה לי בושה, אחר שדבקתי בעדותיך, וזה סותר אל עדות התורה שה’ שומר את הצדיקים מרע, שהגם שאני בפני עצמו משפטיך שויתי ובחרתי דרך אמונה שהצדיקים יקבלו ע”ז שכר בעוה”ב אני מבקש שלא אתבייש בפני המלעיגים: 119:32: (מצות) דרך מצותיך ארוץ יש הבדל בין דרך ובין נתיב, שהדרך הוא הגדול, והנתיב הוא ליחידים, והגם שבקש אח”כ שידריך אותו בנתיב המצות, אמר כי בדרך המצות ירוץ, הגם שפרטיהם נעלמו ממנו, כמ”ש אל תסתר ממני מצותיך, בכ”ז הדרך הגדול הסולל אל המצות שהם להעיר על אמונה או מדות טובות או חובות שבין אדם לחבירו, דרך זה נודע לי וארוץ בו במהירות, כי הדרך הזאת היא תרחיב את לבי הלב הוא הכח המושל, והיא בצרה לפעמים מן אויבי הנפש הצוררים עליה, שהם התאוה והכעס וקנאה וכדומה, אבל הדרך הזה ירחיב אל הלב מכל צרותיו, שבו ינצח את אויבי הנפש (ודרך בא בלשון נקבה): 119:33: (חקים) הורני ה’ דרך חקיך, הגם שארוץ בדרך המצות ובקי בו, איני יודע דרך החקים, שלא לבד שהחקים בעצמם נעלמים כמ”ש למדני חקיך, גם דרכם בלתי ידוע, ואיני יכול לפסוע בעקבי על דרכם הנעלם ממני, ע”כ בקש הורני דרך חקיך, למען אצרנה להניח עקבי על דרך הזה: 119:34: (תורה) הבינני, חוץ ממה שבקש שיראהו נפלאות התורה ושיסיר ממנו דרך שקר, בקש שיבין ג”כ את דברי התורה הפשוטים בהבנת הלב דבר מתוך דבר, שזה גדר הבינה, ובזה ארויח שני ענינים, א. ואצרה תורתך, שהנוצר הוא יותר מן השומר, שדבר שאין האדם מבין אותו הגם שישמור מלעבור עליו מצד מורא המצוה ופקודתו לא יצרנה כנוצר דבר יקר ונחמד: ב. ואשמרנה בל לב, שמי שאינו מבין דברי התורה לא ישמרנה בכל לב כי ישמור רק מתקות שכר ויראת עונש, אבל כשיבין טעמיה ישמור מצד עצמו בכל לב: 119:35: (מצות) הדריכני בנתיב מצותיך, שהגם שאמר דרך מצותיך ארוץ, זה בדרך הגדול, אבל בנתיבות הקטנים לא יוכל ללכת מעצמו כי פרטי המצות רבים, וכל מצות יסתעפו ממנה נתיבות רבות שלא יוכל ללכת בהם בעצמו, ובקש שה’ ידריכהו בנתיבות אלה ובדקדוקי המצות וסעיפיהם, כי בו חפצתי, כי העושה המצות בעבור חפץ אחר שהוא זולת המצוה, שכר או כבוד וכדומה, לא ידקדק על הפרטים אבל אני חפצתי בו בעצמו, וכמ”ש במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו: 119:36: (עדות) הט לבי אל עדותיך, כבר אמר בדרך עדותיך ששתי גם עדותיך שעשועי, כי הם עדות שה’ משגיח על הצדיקים ומשלם שכרם הטוב, ועפ”ז נקל מאד שהמקבל העדיות האלה יטה לבו לעבוד בעבור הבצע שיהיה לו בעבודת ה’ בקש שיטה לבו אל העדות עצמם שישמח בהם מצד עצמם שמעידים על השגחת ה’ וטובו וחסדו, לא בעבור הבצע והשכר והתועלת: 119:37: העבר עיני מראות שוא, מוסב למעלה שעיניו לא יראו על דבר שאין בו ממש שהוא השכר והבצע, לא ע”ז אשים לבי, רק על הדרכים עצמם בם חייני על ידי שאראה שדרכי ה’ חסד ורחמים וחנינה ואלמד ללכת בדרכיו לחיות בהם: 119:38: (אמרות) הקם לעבדך אמרתך, בכ”ז הגם שאבקש שלא יהיה כונתי בעבודתי על השכר והבצע, בכ”ז אבקש שאמרתך והבטחתך שאמרת והבטחת לי את דבר המלוכה וכל הטובות, תקים שיתקיימו לי ולא אבקשם בעבור הבצע, רק אשר ליראתך, מפני שהם יהיו הסבה ליראתך, כמ”ש יראיך יראוני וישמחו, שע”י זה יראו את ה’ בראותם כי יברך צדיק, ויקים הברית והחסד ליראיו: 119:39: (משפטים) העבר חרפתי אשר יגרתי ר”ל שמה שפחד מעונש על עונותיו, שע”י עונותיו לא יקים לו ה’ את המלכות, וזה היה לי לחרפה, כי לא היה לי להתירא באשר משפטיך טובים, שמשפטי ה’ הם לתכלית טוב, והגם שיעניש יעניש במדת טובו לסלוח לעונו, ובחנם ירא, ובקש שיעביר ה’ חרפתו זאת ע”י שיעשה עמו אות לטובה ויראו שונאיו ויבושו: 119:40: (פקודים) הנה תאבתי לפקודיך, כבר התבאר כי הפקודים מורים על הנהגת ה’ הפלאיית, שהיא קיימת לעולם לכל עושי הפקודים שהם מורים עליהם, ודרכי ה’ בהנהגתו הם צדקה ומשפט, ומבואר אצלינו שהמשפט מורה על המעשים שיעשה ה’ לפי זכות בני אדם ומעשיהם, והצדקה מורה על המעשים שיעשה לפי אלהותו שלא בהשקף על מעשי בני אדם, ופעולות אלה הם גבוהים מן הטבע ההנהגה הסדורה, ובאשר תאבתי לפקודיך, שהם מעידים שתנהג בהנהגה הפלאיית לפי האלהות והצדקה העליונה, הגם שאינם לפי המשפט, לכן אבקש בצדקתך חייני, הגם שאיני ראוי לזה מצד המשפט ע”י עונותי: 119:41: (אמרות) ויבאני חסדך ה’, כבר התבאר (למעלה סי’ פ”ט) כי כסא דוד נבנה על מכונות החסד והאמונה, ר”ל שתחלת מה שיסד לו ה’ בית נאמן היה מצד החסד אבל אחר שהבטיח לו וכרת לו ברית, נכנס בגדר האמת שמוכרח כביכול לקיים הבטחתו, ובארנו שם כי יש הבדל בין האמת שהוא הבטחה ששרשה מצד הזכות, שאז אם יחטא יסור הטוב מביתו, לא כן אם התחלתו מצד החסד שלא בהשקף על הזכות, אם יחטא יענישנו ה’ תיכף לכלא פשע ולהתם חטאת ולא יסיר חסדו ממנו, עי”ש בארך, ע”ז בקש שיבואו לו חסדי ה’ שהוא מה שכרת לו ברית מצד החסד, ומצד זה תבוא תשועתך כאמרתך, ר”ל ישמור ההבטחה הגם שחטא, אחר שהיה התחלתה מצד החסד: 119:42: (דברים) ואענה חורפי דבר, המחרפים אותי שתסיר המלכות ממני ע”י החטא של בת שבע, אענה להם שבטחתי בדברך, שא”א שתוסר ההבטחה אחר שהיה התחלתה ע”י החסד: 119:43: (משפטים) ואל תצל, שיעור הכתובים כי בטחתי בדברך עד מאד ואל תצל מפי דבר אמת, שאענה לחורפי שבטחתי עד מאד בדברי ה’ והבטחתו, ומ”ש ואל תצל מפי דבר אמת הוא מאמר מוסגר, שלא אכחיש את חטאי רק אודה על האמת, ובכ”ז אענה את חורפי שבטחתי בדבריך, ובאר הטעם כי למשפטיך יחלתי, שה’ יעשה משפט, שמה שנרדפתי מפני אבשלום היה במשפט לכפר עון וישוב ירחמנו, כמ”ש אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים וגו’ וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי, וע”ז בטחתי: 119:44: (תורה) ואשמרה תורתך תמיד, וזה יכפר עון, כמ”ש בחסד ואמת יכופר עון אמת זו תורה, ועי”כ תשאר המלכות בידי לעולם ועד: 119:45: (פקודים) ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי, שע”י שדרשתי הפקודים שמעוררים זכרון חסדי ה’ ונפלאותיו, אתהלכה ברחבה שיעשה נפלאות גם עמדי, כמ”ש הנה תאבתי לפקודיך ה’ בצדקתך חייני: 119:46: (עדות) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, שבטרם עשה תשובה היה בוש מלדבר מהעדות, שהם מעידים שה’ יעניש את הרשע, אבל עתה שאשמור התורה והפקודים ונתכפרו עוני, לא אבוש מלדבר בעדותיך גם נגד מלכים כמ”ש גל מעלי חרפה ובוז כי עדותיך נצרתי, וכן אמר דבקתי בעדותיך אל תבישני, שלא יבוש בעדות התורה: 119:47: (מצות) ואשתעשע במצותיך, מצותיך יהיו לי כדבר שעשועים, יען אשר אהבתי אותם, ולא תאמר שיהיו השעשועים רק להגות בהם בלבד ולא אקבל עלי טורח עשייתם בפועל על זה אמר: 119:48: (מצות וחוקים) ואשא כפי אל מצותיך, שגם אשא כפי לעשותם בפועל, ולא מתקות שכר רק אשר אהבתי, שאעשה מאהבה, ולא לבד המצות שידעתי טעמם, כי גם אשיחה בחקיך, אף שטעמם נעלם ממני: 119:49: (דברים) זכר, בקש שנית שתזכור הדבר שהבטחת לעבדך ע”י נתן הנביא, על אשר יחלתני, שאינה עוד תקוה אצלי כמקוה על דבר בלתי ברור, רק יחול כמיחל על בטחה ברורה (שזה גדר יחול והבדלו מן תקוה): 119:50: (אמרות) זאת נחמתי בעניי, והגם שאני מעונה (אמר זה בברחו מפני אבשלום), אתנחם בהבטחה זאת כי אמרתך חייתני, שמה שנשארתי בחיים ולא נפלתי ביד אבשלום היה ע”י אמרתך והבטחתך: 119:51: (תורה) זדים והגם שזדים הליצו עלי עד מאד בליצנות, הגם שמתורתך לא נטיתי, כמו שקראו שמעי איש הדמים ואיש הבליעל: 119:52: (משפטים) זכרתי, בכ”ז זכרתי משפטיך מעולם ה’ שאתה נוהג הכל במשפט, ואתנחם גם על זה כמ”ש אולי יראה ה’ בעניי וישב לי טובה תחת קללתו היום הזה: 119:53: (תורה) זלעפה, רק שאחזתני זלעפה בעת שזכרתי משפטיך מרשעים עוזבי תורתך, שידעתי שמשפטים מר רע מאד וענשם גדול: 119:54: (חקים) זמירות, והגם שהייתי גר נרדף ממקומי, בכל זה למדתי חקיך בזמירות ובשמחה, אף החקים שאין טעמם נודע למדתי בשמחה: 119:55: (תורה) זכרתי בלילה הוא כמ”ש אני שכבתי ואישנה הקיצותי, כי באותו לילה היה בסכנה ע”י עצת אחיתופל, רק שה’ סכל את עצתו ועי”כ ניצול, וזכרתי באותו לילה שזה היה ע”י שמך ה’, על ידי מדת הרחמים שלך, ואשמרה תורתך, כי ידעתי שזה היה בזכות התורה דגם בעידנא דלא עסיק בה אגוני ומצלא, וז”ש (פקודים) זאת, ר”ל ידעתי שזאת היתה לי ע”י שפקודיך נצרתי, שהפקודים מעוררים הנפלאות וההשגחה הפרטיית (כנ”ל פ’ כ”ז ופ’ מ’): 119:57: (דברים) חלקי, שבעת בחר כל אחד את חלקו, זה בעושר וזה בנחלת שדה וכרם, אני אמרתי חלקי ה’, לא בחרתי לחלקי שום דבר מעניני העולם, רק בחרתי את ה’ לחלקי, (כענין ונחלה לא יהי לך וכו’ אני חלקך ונחלתך), והוא לשמור דבריך שבחרתי לשמור דבריך ומצותיך: 119:58: (אמרות) חליתי, וע”ז חליתי פניך בכל לב, לא בקשתי ממך שום דבר מעניני העולם, רק את פניך ה’ אבקש, וע”כ חנני כאמרתך שהבטחת להיות מנת חלקי וכוסי: 119:59: (עדות) חשבתי, באר שלא יעכבהו שום דבר מעבודת ה’ לא צרכיו ההכרחיים, כי גם בעת שחשבתי דרכי לבקש צרכי ומחייתי וכדומה, אשיבה רגלי מן הדרכים ההם אל עדותיך, ותפס בזה עדותיך כי מן העדות למד שאין צריך אל השתדלות לבקש מזון ומחיה וצרכים, כי במדבר מצאו כל צרכיהם ע”י ה’ בלי השתדלות: 119:60: (מצות) חשתי, ולא עכבוני העצלות ואהבת המנוחה, כי חשתי בזריזות ולא התמהמהתי לשמור מצותיך, שעשיתי המצוה תיכף בבואה לידי כמ”ש מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, ועשיתי בזריזות הגם שעשיית המצות הם טורח גדול: 119:61: (תורה) חבלי, ולא מנעוני רעת בני אדם, כי הגם שחבלי רשעים עודני, שעשו אותי טרף לשניהם, וזה מונע מהעיון והעסק בתורה שצריך דעת צלולה ומיושבת, בכ”ז תורתך לא שכחתי: 119:62: (משפטים) חצות גם לא עכבני השינה מה שצריך לנוח בלילה, כי אקום תמיד בחצות לילה להודות לך על משפטי צדקך, צייר את הלילה שבעת ההיא יעשה ה’ משפט ברשעים, כמ”ש והפך לילה וידכאו, ובחצי הלילה הכה ה’ כל בכור, וקמתי להודות על שמשפטיך הם בצדק: 119:63: (פקודים) חבר אני, ולא די שעשיתי המצות בפ”ע, כי גם עשיתי חבורות חבורות כדי שיגדל הזכות לפי רוב העושים, ואני נעשיתי חבר לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך, שבכל חבורה של מצוה השתתפתי עמהם: 119:64: (חוקים) חסדך, עד שחסדך ה’ מלאה עתה את הארץ, כי כפי שנמלאה הארץ חסידים ואנשי מעשה, כן הוספת להשפיע חסדך, ולכן אני מבקש חקיך למדני, שבזכות כל זה יזכה ללמוד טעם החקים: 119:65: (דברים) טוב עשית, אחר שבקש שימלא ה’ דבריו והבטחתו, אמר באמת עשית עם עבדך טוב כדברך וכהבטחתך, ולכן אבקש, (מצות) טוב טעם ודעת למדני, שתעשה עמי גם הטובה הזאת ללמדני כל פרטי המצות ודיניהם, וזה דעת, וגם שאשיג טעמי המצות, וזה טוב טעם, ומתנצל בל תאמר שאבקש טוב טעם מפני שאיני מאמין במצוה שלא אדע טעמה, כי במצותיך האמנתי שאני מאמין גם מבלי אדע טעמה, רק מה שאני מבקש לדעת טוב טעם ודעת, הוא מפני כי (אמרות) טרם אענה אני שוגג, שבאם לא אדע כל פרטי המצות וטעמיהם, בקל אוכל לעבור על מצוה אחת בשגגה מבלי דעת, ואצטרך לענות ולהתנצל לאמר שאני שוגג, ולכן אבקש שטרם שאענה לאמר אני שוגג תלמדני טוב טעם ודעת, ובכ”ז בל תחשוב שאחר שאדע טעמי המצות לא אעשה אותם בעבור ציווי ה’ רק מפני שהשכל מחייב, לז”א כי גם עתה אמרתך שמרתי, אשמור המצוה רק בעבור שהיא אמרתך לא בעבור שכלי: 119:68: (חוקים) טוב אתה, ומבקש יותר מזה שגם תלמדני חקיך שאין להם טעם, שאשיג גם את טעמם, וזה אבקש מצד ההטבה היתירה מצד שה’ טוב ומטיב מאד: 119:69: (פקודים) טפלו, באר עוד טעם מה שצריך הוא לדעת טעמי המצות, מפני הזדים החולקים על התורה והמצות, והם משתי כתות, יש מהם שטפלו עלי שקר, שמכחישים את התורה והמצות ע”י שקרים שבודים מלבם, ונגד זה אני בכל לב אצור פקודיך, שהפקודים הם זכרון למעשי ה’ אשר עשה בימי קדם מהנסים והנפלאות, וזה מעיד אמת נגד השקר של הזדים: 119:70: (תורה) טפש ויש מהם שטפש לבם כחלב מרוב שמנונית, שהולכים אחר תאות אכילה ופוקרים במצות מרוב תאותם, שמחמת זה גבר עליהם הטפשות והסכלות, ונגד זה אני תורתך שעשעתי, שהתורה תפקח את הלב להבין ולהשכיל, ותחליש כח התאוה שלכן נקראת תושיה, שמתשת כח הגוף ותאוותיו: 119:71: (חוקים) טוב, והגם שהתורה מתשת כח טוב לי כי עניתי, כדי שעי”כ אלמד חקיך וא”א להשיג סודות התורה רק מי שימית עצמו עליה, ובמ”ש עניתי, כולל אם עינוי הגוף אם עינוי הממון והקנינים, ונגד עינוי הקנינים מפרש, כי (תורה) טוב לי תורת פיך, אני בוחר יותר שאשיג תורת פיך שהם טעמי החקים שלא יודעו רק מפיך, כי מפיו דעת ותבונה, וזה טוב לי יותר מאלפי זהב וכסף: 119:73: (מצות) ידיך עשוני ויכוננוני הבינני, נגד מה שבקש שילמדהו טוב טעם ודעת המצות, אומר שיבינהו איך עשה וכנן אותו, ובזה אלמדה מצותיך, כי גוף האדם ובנינו ואיבריו וגידיו וקשורו עם כחות נפשו, הם מכוונים אל מצות התורה, שהתורה ומצותיה ובנין האדם וסדורו ערוכים זה מול זה, וכמ”ש חז”ל שרמ”ח איברים ושס”ה גידים נגד רמ”ח מ”ע ושס”ה מצות ל”ת, וכל אבר מיוחד לו מצוה אחת כמ”ש הקדמונים, ואם יבין בנין גופו בכל פרטיו ואיך עשהו ה’ ויכונן אותו, ילמד מזה לדעת סודות המצות המכוונים לעומת מדת גופו ונפשו ומערכתם: 119:74: (דברים) יראיך, כבר בקש שיעשה ה’ עמו אות לטובה בל יגדילו עליו מחרפיו ושונאיו, ועתה בקש זה שנית מטעם אחר, כדי שיראי ה’ ישמחו בזה, אחר שיחלתי לדברך, כמ”ש זכר דבר לעבדך על אשר יחלתני, ואם יראו כי מצאוני רעות יתעצבו, לא כן אם יראו שנתקיימה הבטחתך ישמחו בה’ ויתהללו בו: 119:75: (משפטים) ידעתי ה’, ר”ל אני בפ”ע איני צריך לזה, כי הגם שמצאוני רעות רבות וצרות ידעתי שהם במשפט צדק על עונותי, ואיני מסופק כלל בהבטחת ה’, באשר ידעתי כי צדק משפטיך, מה שהענשת אותי, וגם ידעתי כי אמונה עניתני, שמה שעניתני זה בעצמו היה כדי שתוכל לאמן הבטחתך, שלכן עניתני כדי למרק עוני ולהחזירני בתשובה, כמ”ש אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים, ועי”כ וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי, כ”ז ידעתי אני, אבל בכ”ז אבקש, (אמרות) יהי נא חסדך לנחמני זאת תעשה מצד החסד לנחם אותי על הצרות שסבלתי, כאמרתך לעבדך, כדי שיכירו הכל שקיימת אמרתך, ויראיך ישמחו וכמ”ש עשה עמי אות לטובה ויראו וכו’ כי אתה ה’ עזרתני ונחמתני: 119:77: (תורה) יבאוני רחמיך ואחיה, על התנחומים על הרע שסבל בקש מצד החסד, אבל על שאחיה זאת אבקש מצד מדת הרחמים, אחר שתורתך שעשועי, והתורה מתשת כח, אבקש שאחיה ע”י רחמיך, ובשגם כי חיים הם למוצאיהם: 119:78: (פקודים) יבושו זדים, ונגד מ”ש טפלו עלי שקר זדים, אמר שיבושו זדים במה ששקר עותוני, (העות הוא עות השכל שרצו לעות אותי בשקר ולהטות לבי אל הכפירה), כי אני אשיח בפקודיך, שע”י הפקודים נודע שקרם וכמ”ש למעלה טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך: 119:79: (עדות) ישובו, והגם שהזדים לא ישובו לראות באור החיים, כי כל באיה לא ישובון, ישובו לי יראיך ויודעי עדותיך, שהפקודים הם זכרון להעדות שהם מורים עליהם והם ישובו לאמונה ולשמירת הפקודים: 119:80: (חקים) יהי לבי תמים בחקיך, שהגם שאשיח בפקודים שיש להם טעם, עדיין יש הרהור בלב על החקים שטעמם בלתי נודע, ואם אין לבו תמים באמונה שלמה הוא מתבייש משמור החקים שהעכו”ם משיבים עליהם, אבל כשיהיה לבי תמים לא אבוש משמור אותם: 119:81: (דברים) כלתה, נפשי כלתה ונכספה לתשועתך, וגם לדברך יחלתי, שתתקיים הבטחתך שהבטחתני, והגם שאני נכסף לתשועה, בכ”ז: 119:82: (אמרות) כלו עיני לאמרתך, עיני כלות ועדיין לא נתקיים הדבר, ואני אומר מתי תנחמני, שהלא עבר זמן רב ועדיין לא נושעתי: 119:83: (חקים) כי לא שכחתי חקיך, וראוי אני שתושיעני מצד הזכות של שמירת החקים שהגם שהייתי כנאד בקיטור, שהנאד המלא מים ורוח נשאר לח, אבל המלא קיטור יתיבש, וכן יבש ליחות גופי מרוב הצרות, ובכ”ז חקיך לא שכחתי הגם שבהיותי בצרה תמידית היה בנקל לשכוח החקים שאין להם טעם, ותפס משל נאד בקיטור, כי היובש גורם שכחה ובכ”ז לא שכחתי: 119:84: (משפטים) כמה, ואם מצד המשפט, מתי תעשה ברודפי משפט, והלא ראוי שתעשה המשפט בעודי חי, וכמה ימי עבדך הלא ימי חיי קצרים: 119:85: (תורה) כרו, הלא הזדים החולקים על התורה ביד רמה הם כרו לי שיחות, מפני שהם אומרים אשר לא כתורתך, שאין הדברים כמו שהם כתובים בתורתך כי הם חולקים עליהם, (וי”ל שכיון על מה שרצו לפסלו בקהל שלא דרשו עמוני ולא עמונית והוא נגד התורה): 119:86: (מצות) כל, ואם מצד המצות, הנה באמת כל מצותיך אמונה, שצריך להאמין, וזה יסוד המצות שיאמין במצוה ובמצותיו, ולא יחקור עליהם ולא יסבור בם סברות רק יעשה באמונה, והם אומרים שזה שקר, מה שאני אומר שכל מצותיך אמונה, כי הם חוקרים ומתפלספים על עניני המצות ועי”כ הם עוברים עליהם ובזה רדפוני על דעתי שיש להאמין ושלא לחקור ולסבור בם סברות, וע”כ עזרני, כי ירדפוני ע”י שמירתי את המצות באמונה: 119:87: (פקודים) כמעט, ואם מצד הפקודים, הלא בעבור זה כמעט כלוני בארץ בעבור שאני לא עזבתי פקודיך, כי הם רוצים לבטל אותם ורבה המשטמה עלי על שמירתי אותם: 119:88: (עדות) כחסדך, וע”כ חייני כחסדך למען אשמרה עדות פיך, כי בשמירת הפקודים מקיימים העדיות שמעידים על נסי ה’ ונפלאותיו והשגחתו, כפי העדות שהעידה התורה מיציאת מצרים וכל האותות שעשה עמהם במדבר שעליהם נתיסדו הפקודים: 119:89: לעולם, ר”ל העולם העליון והעולם התחתון שבראת שניהם מתקיימים ע”י דברך, הגם שהם מחולקים, שהעולם העליון קיים באיש ובני עולם התחתון קיימים במין, הנה בשמים שהם קיימים באיש דברך נצב לעולם, הדבור שאמרת שיהיו שמים ושיהיו מאורות, הדבור הזה נצב שם לעולם מבלי השתנות, והוא חיות השמים וקיומם, שאם יסולק כח הדבור הזה מהם ישובו אל התהו והבהו: 119:90: לדור ודור אמונתך כוננת ארץ, וגם הארץ שאינה קיימת לעולם, כי צאצאי הארץ הווים ונפסדים שזה מרמז במלות לדור ודור, שהוא הזמן המתחלק בין דורות החולפים ומתחדשים, בכ”ז שם נצב אמונתך, שהיא ההבטחה שלא יכלו המינים, כמ”ש עושה פרי למינו, כל נפש חיה למינה, פרו ורבו, שצוה שיפרו וירבו וישארו המינים קיימים, וע”י האמונה הזאת כוננת ארץ ותעמוד: 119:91: (משפטים) למשפטיך, נגד מ”ש מתי תעשה ברודפי משפט, אומר הלא אין מי מעכב בידך שתעשה המשפט תיכף, כי השמים והארץ שהם קיימים ע”י דברך ואמונתך הם עומדים מוכנים למשפטיך, שכל אשר תגזור במשפט יעשו וימלאו כפי גזרתך, וא”כ אינך צריך להאריך הזמן על יום מחר, כי הם עומדים מוכנים למשפטיך היום, ותוכל לעשות ברודפי משפט היום, כי הכל עבדיך העומדים לעשות פקודתך, ולמה תדחה המשפט עד לאחר זמן: 119:92: (תורה) לולי, נגד מ”ש שכרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך ע”ז אמר לולי שתורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי היו מאבדים אותי מלבא בקהל ישראל, רק ע”י שהייתי משתעשע בתורתך עי”כ השיבותים דבר כפי התורה, וגם שזכות התורה הגינה עלי, וכמ”ש יבואוני רחמיך ואחיה כי תורתך שעשועי: 119:94: (פקודים) לך אני, ונגד מ”ש שכמעט היה כלה ואבד על ששמר את הפקודים, מבקש אחר שאני לך, כי המשטמה עלי הוא על כבוד שמך ופקודיך, וא”כ הושיעני כי פקודיך דרשתי, ועל ידי זה (עדות) (עדות) לי קוו רשעים לאבדני, אבל אני עדותיך אתבונן, כי הפקודים הם המעשים שיעשו להתבונן על ידם את העדיות על חידוש העולם והשגחה וכל הפנות האמוניות שבאו מספורי התורה הנקראים עדות, וגם ר”ל שאחר מה שאתבונן עדותיך, ראיתי כי הצלת את הצדיקים תמיד מיד רשעים הקמים עליהם וכן תציל אותי: 119:96: (מצות) לכל תכלה, ונגד מ”ש כל מצותיך אמונה שקר רדפוני, שרדפוהו במה שאמרו ששקר הוא מה שדוד אומר שכל המצות הם אמונה, משיב לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד ר”ל בכל הדברים שבעולם אם רוצים להשיג התכלית צריך תחלה שיהיה קץ, היינו שישלם הדבר, כי התכלית לא יבא רק בגמר המעשה, כמו שהישיבה בבית ועל הכסא שהוא התכלית, לא יהיה רק אם נגמר הבית והכסא, אבל מצותך אחר שהיא רחבה מאד וא”א להשיג בה קץ, כי המצות הם רבים בלי קץ, ובכ”ז יושג התכלית, כי כל מצוה היא תכלית לעצמה וגם ההליכה אחר המצות היא תכלית בפ”ע, כי עקר תכלית המצוה היא האמונה שמאמין בה’ ושומע מצותיו, ונחת רוח הוא לפניו שאמר ונעשה רצונו: 119:97: (תורה) מה אהבתי תורתך, כבר אמר כמה פעמים שהתורה היא לו לשעשועים, ויש שישתעשע בדבר חמדה שלא מחמת אהבה, לכן אמר שעשועי התורה היא מחמת אהבתי לה, עד שכל היום היא שיחתי, שאפילו השיחה שהיא שלא מדעתי וכן השיחת חולין היא רק בתורה: 119:98: (מצות) מאויבי, מצותך תתן בלבי חכמה איך להנצל מאויבי, כי היא עומדת לי לעולם ליעצני והנמשל שהיא תלמדהו דעת איך יתחכם נגד אויבי הנפש, שהם התאוה והיצר שהם אויבי האדם האמתיים, כי המצוה היא עומדת לי לעולם, ועל ידה אשאר נצח, והיא תלוני בעמלי בעולם הבא, וכל יתר ענינים הם עוברים וכלים: 119:99: (עדות) מכל, וכן העדות ילמדהו שכל עד שישכיל יותר מכל מלמדיו באשר שכל מה שיחקור האדם בענינים האלהיים בשכל האנושי לא ישיג את האמת אבל ע”י עדות התורה יודע לו איך ברא ה’ את העולם וכל המעשים שהיו בגלגולי הדורות, וכל יסודות האמונה מהידיעה וההשגחה ושכר ועונש וכדומה הכל נודע ע”י העדות: 119:100: (פקודים) מזקנים, וגם הזקנים שנסו תולדות הימים ובחנו את הזמנים הקדומים לא ישיגו ידיעה ברורה מכל הדברים ע”י נסיונותיהם, ואני ע”י הפקודים שנצרתי אתבונן יותר מהם, כי הפקודים יעוררו על מעשי ה’ בימי קדם, וע”י שעושה אותם בפועל יתחקו בנפשו יותר ממה שהתחזקו הפעולות בהזקנים וישיג ידיעה ברורה ממעשי ה’ יותר מהם: 119:101: (דברים) מכל ארח רע, ארח הוא קטן מן דרך, שלא לבד שלא הלכתי בדרך רע הכבושה לרבים, גם מארח פרטי של רע כלאתי רגלי למען אשמר דברך, ורמז ג”כ למעשה דר’ חייא ור’ יונתן, והוא לא הלך אפתחא דזונות כדי לקבל שכר רק מנע א”ע מן הדרך כדי שלא יעבור על דברי ה’: 119:102: (משפטים) ממשפטיך, הגם שהמשפטים הם נימוסים שכליים ויחשוב האדם לפעמים שהוא יוכל לשפוט ע”פ שכלו בענין אחר, בכ”ז לא סרתי ממשפטיך לדון רק ע”פ דין תורה, יען שאתה הורתני, ומי יבא אחרי חכמת אלהים והוראתו: 119:103: (אמרות) מה נמלצו לחכי, עת אטעם אמרתך בחכי שהיא ההבחנה השכלית אמצא שם מליצה יקרה ודבור נשגב, שתחת ספורי התורה נמצאו מליצות עמוקות וענינים גדולים עד שהם כדבש לפי: 119:104: (פקודים) מפקודיך, כבר באר שהפקודים הם יעמדו נגד דעות כוזבות באמונה, כמ”ש טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, וכן אמר יבושו זדים כי שקר עותני אני אשיח בפקודיך, אמר שלא לבד שיעמדו נגד דרך שקר שהוא השקר הגלוי, כי ע”י שהתבונן בפקודים שע”י יודעו לו האמונות האמתיות מהשגחה ושכר ועונש ופנות התוריות, ע”כ ישנא גם ארח שקר שהארח הוא פרטי וקטן מן דרך, ר”ל שעי”ז ישמר אף מטעות קטן באחד מסעיפי האמונות ופרטיהם: 119:105: (דברים) נר, ההולך בדרך צריך אור גדול המאיר מרחוק שיראה לו את הנתיב שבו ילך, וצריך נר קטן שיאיר לו אצל רגלו בל ילך על קוצים ואבני נגף, כן דברך הם נר לרגלי שלא אכשל בלכתי בדרך ה’ באחד המכשולים כמו לימוד לקנטר, להגיס לבו בהוראה וכדומה, ואור גדול להראות לו הנתיב בל יתע אל דרכי מות: 119:106: (משפטים) נשבעתי, הנה קבלתי עלי בשבועה וגם אקיים את שבועתי, לשמר משפטי צדקך, לשפוט את העם במשפט צדק ע”פ משפטי התורה, אולם שני מונעים עומדים לנגדי, א. חסרון כח ויכולת להקים המשפט על תלו, ועז”א (דברים) נעניתי עד מאוד, שהיא הכנעה ועינוי הכח, ואני מבקש ה’ חייני כדברך, תתן לי חיות וכח וגבורה להקים משפט, ב. מצד חסרון הידיעה וע”ז אבקש: 119:108: (משפטים) נדבות פי רצה נא ה’ מה שהתנדבתי בפי ע”י השבועה לשמור משפט, יהיה לפניך לרצון, עד שבזכות זה משפטיך למדני שאדע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע: 119:109: (תורה) נפשי בכפי תמיד, הגם שאני תמיד בסכנה מני המלחמות וזה מזיק להעיון בכ”ז תורתך לא שכחתי, ואני עוסק בה תמיד, וכן אמר למעלה חבלי רשעים עודוני וכו’: 119:110: (פקודים) נתנו רשעים פח לי, שרצו להעבירני מדרך הישר ע”י פח שהכינו בדרכי אבל מפקודיך לא תעיתי, כי הפקודים הם יציינו לו הדרך, כי במעשי הפקודים רצוף זכרון דרך החמלה והחסד והרחמים וכדומה, וע”י הפעולות יתוקנו דרכי הלב, ואי אפשר עוד שילכד בפח, וכמ”ש מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל ארח שקר: 119:111: (עדות) נחלתי, וגם העדות שהם הספורים שבתורה שמעידים על דרכי ה’, שמהם צומחים הפקודים, הם לי נחלה שנעשו קנין בנפשי לעולם, אחר שהם ששון לבי, שאשמח כשאראה בם דרכי ה’ וישרו וטובו השגחתו וחמלתו על יראיו: ???? (חקים) נטיתי לבי, וגם החקים שאין להם טעם ורחוקים מלהתקבל בלב, נטיתי לבי עד שיהיה מוכן אליהם לעשותם מחפץ לב, עד שעקב רגלי הולך עליהם לעולם מרוב ההרגל במו: 119:113: (תורה) סעפים, נגד מ”ש למעלה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, שאינו משיח בשום דבר רק בדברי תורה, מוסיף שגם לא יחשוב בשום מחשבה רק מחשבת התורה, שע”י אהבתו אותה כל מחשבתו וסעיפיו בה, ושנא להעלות בלבו מחשבת זולתה: 119:114: (דברים) סתרי ומגני אתה, ר”ל אני איני מתירא מן המריעים, כי אתה סתרי שמסתיר אותי מפניהם לבל יראוני, וגם אם יקרבו אלי אתה מגן לי מפניהם, וחוץ מזה לדבריך יחלתי שהבטחתני לשמרי ולהצילי, וא”כ איני מתירא מפני סכנת גופי, רק אני אומר: 119:115: (מצות) סורו ממני מרעים ואצרה מצות אלהי, שבעת תלחמו עמי הגם שה’ מגן לי תשביתני מנצור את המצות, כי אני טרוד במלחמה ואני מתירא מפני ביטול תורה ומצות: 119:116: (אמרות) סמכני, לכן אבקש סמכני כאמרתך ואחיה, חוץ ממה שאחיה אל תבישני משברי, שתקותי היא לעשות מצות ומע”ט ולא אחיה חיי הבטלה, שזה לא יחשב אצלי לחיים ואבוש משברי ותקותי: 119:117: (חקים) סעדני, שהסעד הוא יותר מן הסמיכה, ואושעה לגמרי, באופן שאשעה בחקיך תמיד, ע”י שלא אהיה טרוד במלחמה, ולא לבד במצות כי גם בחקים שאין להם טעם, וגם החקים כוללים דרכי תורה שבע”פ ומדרשות חכמים בהם אשעה לחקור בם תמיד: 119:118: (חקים) סלית ודרכת את כל שוגים מחקיך, (גדר השגיאה היא הטעות העיוני) ר”ל שאינם מקיימים חקיך מפני שטועים בעיונם, שע”י סברתם אין לעשות את החקים, (או שכופרים במדרשות תורה שבע”פ ע”י עיונם), כי שקר תרמיתם, התרמית הזה שהם מרמים ע”י חקירותיהם וסברותיהם הוא שקר: 119:119: (עדות) סיגים השבת הרשעים כל רשעי הארץ הם דומים כסיגים, שצריך להוציא אותם מן הכסף, וכן השבת אותם כמשחית הסיג ע”י האש המצרף, לכן ע”י שאתה מכלה את הרשעים אהבתי עדותיך, שהם מעידים שה’ עושה משפט ברשעים וישוב מצרף ומטהר כסף, וכן לכן (משפטים) סמר מפחדך בשרי, שע”י שאתה מבער את הרשעים יפול פחדך על כל בשר, וממשפטיך יראתי וייראו מפני פחד ה’ ומשפטיו: 119:121: (משפט) עשיתי משפט וצדק, ודרך ה’ לשלם מדה כנגד מדה, וא”כ אל תניחני לעושקי כי צריך גם אתה לעשות לי משפט נגד העושקים: 119:122: ערב, ממליץ כאילו הטוב המוכן לו הוא מבקש ערבות שבל יבא ביד זרים ע”י עושק ושישאר בידו, ולכן אתה תהיה הערב אל הטוב, שתבטיח לי שישאר בידי ובל יעשקוני זדים, כי אז מידך יבוקש ואתה מחויב להחזיר את העושק, כי ערבת בעדו: 119:123: (אמרות) עיני כלו, ר”ל אני מצפה בכליון עינים (שזה מורה הציפוי של זמן רב ותחלת ממושכה) בין לישועתך מצד הישועה בעצמה, ובין לאמרת צדקך, שהלא יש לי ממך ע”ז אמירה והבטחה, וכמ”ש כלתה לתשועתך נפשי לדברך יחלתי: 119:124: (חקים) עשה עם עבדך כחסדך וחקיך למדני, הגם שללמד את החקים שהם ענינים נסתרים וסודות מלכו של עולם, אין אתה מחויב מצד הדין תעשה זאת לי מצד החסד: 119:125: (עדות) עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך, אולם שתבינני עדותיך עד שאדעם בידיעה ברורה, על זה אין צריך חסד, כי זה אתה מחויב מצד שאני עבדך, שהאדון יבאר אל העבד את הנהגתו הגלויה למען ידע הנהגתו ודרכו: 119:126: (תורה) עת, מוסב למעלה הבינני ואדעה עדותיך, ואדעה עת לעשות לה’, היינו שאדעה העדיות שמעידים איך התנהגת מעולם בהנהגת השכר והעונש, ומזה אדעה העת המוכן לה’ לעשות נקמה ועונש לאלה אשר הפרו תורתך, שבהכרח יש לזה עת קצוב מאת החכמה העליונה, שיש עת לעשות, ועת שלא לעשות רק להאריך אף, וע”י שאדעה עדותיך ואבין אותם, אבין מתי הוא העת לעשות נקמה במפירי תורה ודת: 119:127: (מצות) על כן, באשר אדע שיש עת שתבא במשפט על כל נעלם, אהבתי מצותיך, באשר ידעתי שיש השגחה ושכר ועונש, ואוהבם יותר מזהב ומפז שהוא המועיל, כי הם לא יועילו להציל מענשך, כמ”ש לא יועיל הון ביום עברה אבל צדקה תציל ממות: 119:128: (פקודים) על כן, באשר ידעתי מעדותיך כי יש שכר ועונש, כל פקודי כל ישרתי, הפקודים שהם המצות שבאים להיות זכרון אל העדות האלה הם כולם ישרים בעיני, שהישר הוא בבינה, שאני מבין אותם בדרך ישרה שהם ישרים ואמתיים, וכל ארח שקר שנאתי, שכבר באר שהפקודים יישירו אל האמת הפך השקר, כמ”ש בפסוק ס”ט, ע”ח, ק”ד: 119:129: (עדות) פלאות, בחלק העדות שבתורה נמצא פלאות, היינו דברים מופלאים ומכוסים, שחוץ מן הספורים הגלוים שכולם אמתיים כפי פשוטם, יש בהם סודות וצפונות, כמו ענין הגן עדן והנהרות והנחש והנפילים ומלכים אשר מלכו בארץ אדום וכדומה, על כן נצרתם נפשי, כי דבר המופלא והמכוסה צריך נצירה שהיא שמירה יתירה: 119:130: (דברים) פתח דבריך יאיר, ובכ”ז אינם כמשלי העמים הקדמונים שחיצוניותם הבלים ודברים בדוים ואין בם שום תועלת, כי גם פשטות הספורים והפתח שבו נכנסים אל דבריך, יאיר ג”כ, וילמדו ממנו אמונה ומוסר והנהגה, עד שהוא מבין פתיים, שגם הפתי שאינו מבין דברי חכמה יבין מספורי התורה מוסר ודעת: 119:131: (מצות) פי פערתי ואשאפה, התורה נמשלה ללחם ומים שא”א לאדם לחיות בלעדם והם מזון הגוף כן המצות הם מזון הנפש, ודוד אומר כי אצלו המצות הם כמו האויר, שהלחם והמים יוכל האדם לחיות בלעדם איזה ימים, אבל האויר אינו יכול לחית בלעדו רגע, ואני פוער פי תמיד ואשאף את האויר הרוחני הזה, ר”ל שבכל רגע אעשה מצוה כי למצותיך יאבתי, והיא שאיפת חיי רוחי: 119:132: (משפטים) פנה אלי וחנני כמשפט לאהבי שמך, המשפט הוא המגיע מן הדין, והחנינה היא מתנת חנם, ואוהבי שמו ישגיח ה’ עליהם בהשגחה מופלאת ורגלי חסידיו ישמור ולא יאונה לצדיק כל און, וזה מצד המשפט והדין, שהאוהב את ה’ יאוהב, ובקש שהגם שאינו במדרגה זו ואין מגיע לו זה מצד המשפט, יעשה אתו מצד החנינה מה שיעשה לאוהבי שמו מצד המשפט, ומפרש במה יחנהו (אמרות) פעמי הכן באמרתך, שאמרת ה’ וציויו ישמרו צעדיו עד שיהיו פעמיו נכונים מלהכשל בדרך הנפשי, ואל תשלט בי כל און, כי ינצר ע”י ההשגחה ושמר רגליו מלכד: 119:134: (פקודים) פדני, מוסיף שיפדהו ג”כ מעושק הבא ע”י אדם, שהם רעת בעלי הבחירה, ועי”כ ואשמרה פקודיך, שהפקודים הם לזכור איך פדה ה’ את ישראל תמיד מיד עושקיהם כח: 119:135: (חקים) פניך האר בעבדך, יש הבדל בין יאר פניו אל, ובין יאר פניו בב’ השימוש, שהקישור עם ב’ מורה שהארת פני ה’ וגילוי שכינתו תהיה בנפשו השכליית הפנימית, עד שעי”כ תלמדני את חקיך, כי יוסיף חכמה ושכל בנפשו עד שיבין גם החקים שהם מכוסים ומופלאים, כי ישכיל בהם ע”י אור פני ה’ ורוח קדשו: 119:136: (תורה) פלגי, והגם שיש בידי חטא בת שבע שתרתי אחרי עיני, כבר ירדו עיני פלגי מים על שלא שמרו תורתך, וכבר שבתי בתשובה ונמחל לי: 119:137: (משפטים) צדיק אתה ה’, ר”ל כל משפטי ה’ הם בצדק לפי הדין, משלם לצדיק שכרו ולרשע ענשו, ובכ”ז אל תתמה ממה שתראה שמאחר תשלומי שכר הצדיק וממהר תשלומי שכר הרשע, שזה מצד שישר משפטיך, שלכן מצד היושר טוב לעכב שכר הצדיק על עולם הנצחי שהשכר נצחי, ולשלם להרשע בעוה”ז להאבידו לעוה”ב, וכמו שנתבאר למעלה סי’ ע”ג: 119:138: (עדות) צוית צדק עדותיך, וזה מבואר ע”י עדותיך, שהם חלק העדות שבתורה שמעידים איך העניש את הרשעים כפי הצדק, והשגיח על הצדיקים, כמו שיעידו כל ספורי התורה המעידים על דבר זה, וכולם בנוים על אמונה, שאתה נאמן לתת לכל אחד את המגיע לו, והגם שרואים לפי שעה שהרשע מצליח, צריך שיאמינו מאד שה’ נאמן לתת לכל אחד את שכרו וענשו, כמ”ש כל דרכיו משפט, אל אמונה, ומפרש צדיק וישר הוא, צדיק נגד כל דרכיו משפט, וישר נגד אל אמונה, וכמ”ש כאן צדיק אתה ה’ וישר משפטיך, ומפרש נגד צדיק, צוית צדק עדותיך, ונגד ישר מפרש ואמונה מאד: 119:139: (דברים) צמתתני, אבל בכ”ז צמתתני קנאתי שאקנא על חילול כבוד השם, שע”י שאתה מאריך לרשעים, עי”כ שכחו דבריך צרי, כי עי”כ הם אומרים שאין השגחה ואין שכר ועונש: 119:140: (אמרות) צרופה, ר”ל שאין מונע אותי משאשמור אמרתך, לא מצד עצמם כי אמרתך היא צרופה מאד שאין בה שום סיג ופסולת ואמרות ה’ אמרות טהורות, ולא מצדי, כי עבדך אהבה, שאני דבק בה באהבה, לא מצד תקות גמול שזה לא יעמוד תמיד בצדקו, והראיה, שעשיתי מאהבה, כי (פקודים) צעיר, הגם שאני צעיר ונבזה, ואין לי שום כבוד מעשיית המצות, בכ”ז פקודיך לא שכחתי, כי אני עושה אותם מאהבה לא בעבור כבוד: 119:142: (תורה) צדקתך, הצדקה הנאמרת על ה’ תורה על המעשים שיעשה מצד הצדקה העליונה, שלא בהשקף על מעשי בני אדם וזכותם, גם הנהגה זו שהיא קרובה עם החסד הוא גם כן צדק לעולם, כי ה’ ינהיג הנהגה זו בעת הצורך אל כלל העולם, כמו עם האבות ומלכי בית דוד ועם כלל ישראל, בעת שיראה בחכמתו שזה צריך לתיקון העולם ושלימותו, וגם זה ממדת הצדק כפי ההנהגה על כלל העולם, ותורתך אמת, שכבר נמצא זה בתורה בספור הנהגת הדורות מראש ועד סוף, שזרח עליהם שמש הצדקה להשלים הכלל, כמו ביציאת מצרים ובמתן תורה שאז נהג ה’ כפי הצדקה ביתר שאת להיות בזה מהלך ההשלימות לכלל הבריאה: 119:143: (מצות) צר ומצוק, הגם שמצאוני צר שהיא צרה חיצונה, ומצוק שהיא צוקת הנפש הפנימים, נגד המצוק הפנימי מצותיך שעשועי, ע”י שעשועי מצותיך אגרש את צוקת הנפש ויגונה הפנימית, ונגד הצר החיצון ידעתי כי (עדות) צדק עדותיך לעולם, שהעדות שהעידה התורה בסיפוריה שאתה תחליץ את הצדיקים מצרתם היא צדק לעולם ונוהג תמיד, אבל אבקש הבינני ואחיה שתבינני את העדיות האלה שאבין את הדרכים איך אתה מעניש הרשעים ומושיע הצדיקים, כי פעמים רבות יש מבוכות בסתרי הנהגה זו, ע”י שרואים רשעים מצליחים וצדיקים מעונים ביסורים: 119:145: (חקים) קראתי, כבר פירשו הקדמונים מ”ש אשר ישמעון את החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראינו אליו, שע”י שיראו שמסגולת החקים שעל ידם ה’ שומע תפלת ישראל ועונה להם בעת קראם אליו עי”כ יאמרו שיש חכמה גדולה בהחקים האלה, כי חקי התורה מכוונים לעומת חקי העולם ובשמרם את חקי התורה ישמור להם כנגד גם חקי העולם כמ”ש אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, ועז”א קראתי בכל לב ענני ה’ אחר כי חקיך אצורה וזה מחייב שישמע תפלתי שזה מסגולת החקים: 119:146: (עדות) קראתיך, וגם אני קורא אותך לישועה נגד הצר שחקי בעלי הבחירה אינו תלוי בחקי העולם, וגם מזה תושיעני ואשמרה עדותיך שע”ז מועיל עדות התורה כנ”ל פסוק פ”ח צ”ה קי”ט קמ”ד: 119:147: (דברים) קדמתי, וגם בעת הצרה קדמתי בנשף שהוא משל על תחלת הצרה שהיא תחלת הלילה, ושועה, לישועה כי לדבריך יחלתי שהבטחתני ע”י נתן הנביא שתושיעני מני צר: 119:148: (אמרות) קדמו, ובאותו הלילה קדמו עיני לראש אשמורת שנית לשיח באמרתך, באופן שמה שתאחר הישועה משמר אחד בלילה כבר אקום שנית לשיח באמרתך והבטחתך ולחקור מדוע לא הושעתני תיכף ולכן אבקש (משפטים) קולי שמעה, א. כחסדך, מצד החסד, ב. כמשפטיך חייני, מצד המשפט והדין, אם מצד הזכיות, אם מצד דין ההבטחה: 119:150: (תורה) קרבו רודפי זמה, ר”ל הגם שהרשעים אין להם שום דבר שיאחד ויחבר אותם, כי הם נפרדים בתאותיהם ובמעלליהם שכ”א בוחר רשעה אחרת כמ”ש נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיני רעהו, הדבר הקושר אותם ומקרב אותם הוא מה שמתורתך רחקו, שבבזה יש להם קורבה זה לזה במה שכולם כופרים בתורה ומתרחקים ממנה, הגם שבפרטי מעשיהם הם מחולקים זה מזה: 119:151: (מצות) קרוב אתה ה’, אינך רחוק מן העולם כדעת הרשעים שאומרים שה’ רחוק מן העולם בלתי משגיח על מעשה בני אדם, ועל כן יכחישו האפשרות שיצוה ה’ מצות לבני אדם, אבל אחר שאתה קרוב אל העולם א”כ כל מצותיך אמת, שאתה צוית להם מצותיך: 119:152: (עדות) קדם זה ידעתי מעדותיך מני קדם שאתה קרוב ומשגיח על העולם, שזה מסופר בעדות התורה איך היית משגיח עליהם ונתת להם תורה ומצות בעדות התורה, ולא תאמר שזה היה רק בימי קדם להאבות ודורות ראשונים ואח”כ התרחקת מן העולם כי העדות האלה לעולם יסדתם, שמה שהיה בימי קדם יסדת שכן יהיה לעולם: 119:153: (תורה) ראה עניי וחלצני, כי עם העוני תורתך לא שכחתי, וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר: 119:154: (אמרות) ריבה, ומה שנוגע לרעת בני אדם, ריבה ריבי וגאלני מידם במה שרוצים להרגני, לאמרתך חיני שתעשה זאת למען אמרתך שהבטחת לי ע”י נביא שאמלוך: 119:155: (חקים) רחוק, הרשעים הגם שיחזיקו במצות שכליות בכל זאת רחוק מהם ישועה, אחר שחקיך לא דרשו, שאין שומרים רק נימוסים שכליים לא החוקים שאין יודעים טעמם ואיך יושעו תשועת הנפש: 119:156: (משפטים) רחמיך רבים, חוץ ממה שבקש לאמרתך חיני, אמר אחרי שרחמיך ה’ רבים ראוי ג”כ שתחיני כמשפטיך מצד המשפט והדין כפי זכותי: 119:157: (עדות) רבים, כי רודפי וצרי הם רבים, וסבת רדיפתם אותי הוא יען שמעדותיך לא נטיתי שעי”כ הם צרים לי, כי (אמרות) ראתי בוגדים ואתקוטטה ע”י שאמרתך לא שמרו, ועי”כ הם צרים לי ורודפים אחרי וא”כ (פקודים) ראה מזה, כי פקודיך אהבתי, עד שאני מתקוטט עם העובר עליהם וא”כ כחסדך חייני, חוץ מן המשפט שבקש, תעשה עמי ג”כ חסד, כי עם חסיד תתחסד, וזאת להתקוטט עמהם ולמסור נפשי על קדושת השם הוא מצד החסידות, כמ”ש ברכות דף כ’ ברב יהודה דמסרי נפשייהו על קדושת ה’: 119:160: (משפטים) ראש דברך אמת, יש הבדל בין פנות ויסודי התורה ובין יסודות שיוציא האדם ע”י השכל האנושי, היסודות שיוציא עפ”י השכל גם אם יכוין אל האמת לא יבא תיכף אל האמת, כי החקירה תעיין גם בצד השקר, למשל כשיחקור על מציאת ה’, על בריאת העולם יש מאין, יחקור גם הצד השני, אם יש אלוה או לא, אם העולם מחודש או קדמון, אבל הפנות שהניח ה’ בתורתו הניח רק צד האמת, כמו בראשית ברא אלהים, הודיע שיש אלהים ושברא יש מאין, ועז”א ראש דברך אמת, וכן אמר במדרש (ב”ר פ”א) בראשית ברא אלהים הה”ד ראש דברך אמת (ורמז לזה שסופי תיבות אמת), ולעולם כל משפט צדקך, החלק המשפט המיוסד מאת ה’ אינו דומה כנימוסים שיחקקו בני אדם שישתנו תמיד לפי הזמן ולפי דעות בני אדם, אבל משפט צדקך עומד קיים לעולם, והוא אמת בכל הזמנים ובכל הנדונים: 119:161: (דברים) שרים רדפוני חנם, ובכ”ז הגם שרדפוני לא אפחד מהם, (וגם זה נכלל במלת חנם, שאין פועלים ברדיפתם), אחר שמדברך פחד לבי, ופחד הגדול שיש לי מדברך יעבור מלבי פחד הקטן, כמו שלא יירא אדם מדבורה בעת שאריה לנגדו, שהיראה הגדולה של האריה תבטל יראה הקטנה מפני עקיצת הדבורה, וכבר אמר החכם בושתי מיראת אלוה שאירא זולתו, וגם ר”ל שע”י שיירא מה’ ישמרהו מבשר ודם ולא יוכל לעשות לו רעה: 119:162: (אמרות) שש, וכן לא יצוייר אצלי שמחה משום דבר בעולם, כי שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב שהיא השמחה היותר גדולה, וא”כ השמחה הגדולה גם היא תבטל השמחה הקטנה: 119:163: (תורה) שקר, אחר שתורתך אהבתי שהיא כולה אמת א”א עוד שאאהב את השקר, כי האוהב דבר ישנא את המנגד לו, ושקר הוא המנגד להאמת, ולכן שנאתי ואתעבה: 119:164: (משפטים) שבע ביום הללתיך, הג’ תפלות של היום וד’ תפלות בלילה ג’ בג’ אשמורות וא’ בחצות לילה, ובכל פעם אהללך על משפטי צדקך, איך תעשה משפט צדק בעולם: 119:165: (תורה) שלום רב לאוהבי תורתך, כבר בארו חז”ל (סוטה כ’) שהתורה מגינה ומצלא מגינה מרע ומצלא מיצה”ר, ועז”א שלום רב לאוהבי תורתך היינו שלום מכל פגע ואין למו מכשול שאין חטא בא לידם, ובכ”ז, (מצות) שברתי לישועתך ה’ ומצותיך עשיתי, הגם שהמצוה אינה מצלת מיצה”ר, שברתי לישועתך שאתה תושיעני גם בזכות המצוה, כמ”ש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו: 119:167: (עדות) שמרה נפשי עדותיך, ספורי התורה המעידים על השגחה ושכר ועונש שמרה נפשי ואהבם מאד, ועי”כ (פקודים) שמרתי פקודיך ועדותיך היינו המצות שנקראים פקודים שמעוררים הזכרון אל עדותך, כמו השבת והמועדים שהם לזכרון על עדות החידוש והנפלאות, כי אני רואה שכל דרכי נגדך, ואתה משגיח על כל דרכי בהשגחה פרטית: 119:169: (דברים) תקרב רנתי לפניך, הרנה קודמת אל התפלה והתחנה, שתחלה מרנן ואומר מזמורים ואח”כ מתפלל, בקש שבעת שתקרב הרנה ויתחיל לומר פסוקי דזמרה תיכף כדברך הבינני שאבין מה שאתפלל: 119:170: (אמרות) תבא, ואחר כך תבא התחנה ותתקבל ותצילני כאמרתך והבטחתך: 119:171: (חקים) תבענה, כבר התפלל ששה פעמים ואמר למדני חקיך, ועתה בגמר תפלתו שמובטח שמלא ה’ שאלתו נותן תהלה על שלמדהו חקים, שהיא בתפלה השביעית (כמ”ש שבע ביום הללתיך) מובטח שקבל ה’ תפלתו ונותן שבח ע”ז: 119:172: (מצות) תען לשוני, השפה הוא הדבור הפשוט, והלשון מורה על הדבור הנשגב התבוניי, אחר ששפתי יביעו תהלה אז תען לשוני אמרתך, ואשיג בדרכי הבינה טעמי המצוה, שאחר שתלמדני החקים שאין טעמם נודע אבין בבינתי טעמי המצות ואען לומר שכל מצותיך צדק, ונגד מ”ש תחלה כל מצותיך אמונה יכיר עתה טעמי המצות כולם ושהם צדק ומושגים עפ”י השכל לא אמונה בלבד: 119:173: (פקודים) תהי ידך, כבר התבאר שע”י הפקודים יעורר הנפלאות ודרך ההשגחה הפרטית, ובזה לא תעזור אותי ע”י אמצעים ושלוחים, רק תהי ידך לעזרני בידך בבלי אמצעי כי פקודיך בחרתי: 119:174: (תורה) תאבתי, מה שתאבתי לישועתך הוא כדי שעי”כ יהיה תורתך שעשועי ולא אתבטל ע”י היסורים מת”ת: 119:175: (משפטים) תחי נפשי כדי שתהללך, זאת מגמתי בחיים כדי שאוכל להלל אותך כי לא המתים יהללו יה, ועי”כ משפטיך יעזרוני, תהיה העזר מצד המשפט והדין אחר שאתמוד להלל את ה’: 119:176: (מצות) תעיתי, וגם אם תעיתי כשה אובד ששכח את רבצו ותועה ואין לו מרעה, תהיה אתה הרועה המבקש את שיו הנדח, ור”ל באשר אני נרדף מפני שאול תועה בח”ל, תבקשני ותשיבני לא”י, כי אף ששכחתי רבצי ומקום המרעה לא שכחתי מצותיך, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי:

דמויות

• דוד (בן ישי)

מיקום

• ירושלים

אפיונים

• אפיון - צדק וחוקים | המזמור הארוך ביותר בתנ”ך (176 פסוקים) — כולו הלל אלפביתי על אהבת תורת ה’
• אפיון - תפילת מנהיג בשעת משבר | המשורר מתפלל לה’ שיחזקהו בשמירת מצוות גם בצרה ורדיפה
• אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי

הערות

מילה נדירה: וְ/נֵר (Strong’s H5369) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: מְדֹרָ/ךְ (Strong’s H4070) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

המזמור הארוך ביותר בתנ”ך — 176 פסוקים. אקרוסטיכון מושלם: 22 בתים × 8 פסוקים, כל בית לפי אות האלף-בית. כל פסוק כמעט מזכיר “תורה / עדות / פקודים / מצוות / חוקים / משפטים / דבר / אמרה”. שיר הוד לאהבת התורה.

ניווט

• קודם: תה_115_001 - תהלים קטו-קיח — סיום ההלל המצרי
• אחרי: תה_120_001 - תהלים קכ-קכד — שיר המעלות א — עלייה לרגל