תהלים קכ-קכד — שיר המעלות א — עלייה לרגל
פסוקים
שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אֶל־יְ֭הֹוָה בַּצָּרָ֣תָה לִּ֑י קָ֝רָ֗אתִי וַֽיַּעֲנֵֽנִי׃ יְֽהֹוָ֗ה הַצִּ֣ילָה נַ֭פְשִׁי מִשְּׂפַת־שֶׁ֑קֶר מִלָּשׁ֥וֹן רְמִיָּֽה׃ מַה־יִּתֵּ֣ן לְ֭ךָ וּמַה־יֹּסִ֥יף לָ֗ךְ לָשׁ֥וֹן רְמִיָּֽה׃ חִצֵּ֣י גִבּ֣וֹר שְׁנוּנִ֑ים עִ֝֗ם גַּחֲלֵ֥י רְתָמִֽים׃ אֽוֹיָה־לִ֭י כִּי־גַ֣רְתִּי מֶ֑שֶׁךְ שָׁ֝כַ֗נְתִּי עִֽם־אׇהֳלֵ֥י קֵדָֽר׃ רַ֭בַּת שָֽׁכְנָה־לָּ֣הּ נַפְשִׁ֑י עִ֝֗ם שׂוֹנֵ֥א שָׁלֽוֹם׃ אֲֽנִי־שָׁ֭לוֹם וְכִ֣י אֲדַבֵּ֑ר הֵ֝֗מָּה לַמִּלְחָמָֽה׃ שִׁ֗יר לַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אֶשָּׂ֣א עֵ֭ינַי אֶל־הֶהָרִ֑ים מֵ֝אַ֗יִן יָבֹ֥א עֶזְרִֽי׃ עֶ֭זְרִי מֵעִ֣ם יְהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ אַל־יִתֵּ֣ן לַמּ֣וֹט רַגְלֶ֑ךָ אַל־יָ֝נ֗וּם שֹׁמְרֶֽךָ׃ הִנֵּ֣ה לֹֽא־יָ֭נוּם וְלֹ֣א יִישָׁ֑ן שׁ֝וֹמֵ֗ר יִשְׂרָאֵֽל׃ יְהֹוָ֥ה שֹׁמְרֶ֑ךָ יְהֹוָ֥ה צִ֝לְּךָ֗ עַל־יַ֥ד יְמִינֶֽךָ׃ יוֹמָ֗ם הַשֶּׁ֥מֶשׁ לֹֽא־יַכֶּ֗כָּה וְיָרֵ֥חַ בַּלָּֽיְלָה׃ יְֽהֹוָ֗ה יִשְׁמׇרְךָ֥ מִכׇּל־רָ֑ע יִ֝שְׁמֹ֗ר אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃ יְֽהֹוָ֗ה יִשְׁמׇר־צֵאתְךָ֥ וּבוֹאֶ֑ךָ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד שָׂ֭מַחְתִּי בְּאֹמְרִ֣ים לִ֑י בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה נֵלֵֽךְ׃ עֹ֭מְדוֹת הָי֣וּ רַגְלֵ֑ינוּ בִּ֝שְׁעָרַ֗יִךְ יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ יְרוּשָׁלַ֥͏ִם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו׃ שֶׁשָּׁ֨ם עָל֪וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט כִּ֝סְא֗וֹת לְבֵ֣ית דָּוִֽד׃ שַׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרוּשָׁלָ֑͏ִם יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹהֲבָֽיִךְ׃ יְהִי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃ לְ֭מַעַן אַחַ֣י וְרֵעָ֑י אֲדַבְּרָה־נָּ֖א שָׁל֣וֹם בָּֽךְ׃ לְ֭מַעַן בֵּית־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ אֲבַקְשָׁ֖ה ט֣וֹב לָֽךְ׃ שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אֵ֭לֶיךָ נָשָׂ֣אתִי אֶת־עֵינַ֑י הַ֝יֹּשְׁבִ֗י בַּשָּׁמָֽיִם׃ הִנֵּ֨ה כְעֵינֵ֪י עֲבָדִ֡ים אֶל־יַ֤ד אֲֽדוֹנֵיהֶ֗ם כְּעֵינֵ֣י שִׁפְחָה֮ אֶל־יַ֢ד גְּבִ֫רְתָּ֥הּ כֵּ֣ן עֵ֭ינֵינוּ אֶל־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ עַ֝֗ד שֶׁיְּחׇנֵּֽנוּ׃ חׇנֵּ֣נוּ יְהֹוָ֣ה חׇנֵּ֑נוּ כִּי־רַ֝֗ב שָׂבַ֥עְנוּ בֽוּז׃ רַבַּת֮ שָֽׂבְעָה־לָּ֢הּ נַ֫פְשֵׁ֥נוּ הַלַּ֥עַג הַשַּֽׁאֲנַנִּ֑ים הַ֝בּ֗וּז (לגאיונים) [לִגְאֵ֥י יוֹנִֽים]׃ שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד לוּלֵ֣י יְ֭הֹוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ יֹאמַר־נָ֝֗א יִשְׂרָאֵֽל׃ לוּלֵ֣י יְ֭הֹוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָדָֽם׃ אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ׃ אֲ֭זַי הַמַּ֣יִם שְׁטָפ֑וּנוּ נַ֝֗חְלָה עָבַ֥ר עַל־נַפְשֵֽׁנוּ׃ אֲ֭זַי עָבַ֣ר עַל־נַפְשֵׁ֑נוּ הַ֝מַּ֗יִם הַזֵּידוֹנִֽים׃ בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֑ה שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם׃ נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֢ח י֫וֹקְשִׁ֥ים הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ׃ עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃
פירוש רש”י
120:1: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. שֶׁיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם אוֹתוֹ עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל עַד עֶזְרַת נָשִׁים, וְיֵשׁ כָּאן חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִזְמוֹרִים שֶׁל שִׁיר הַמַּעֲלוֹת (סוכה ה:ד). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ שֶׁיִּסְּדָן דָּוִד לְהַעֲלוֹת אֶת הַתְּהוֹם, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה (סוכה נג.). וּלְפִי אַגָּדָה פִּתְרוֹנוֹ שִׁיר לְמֵאָה עוֹלוֹת (ירושלמי סנהדרין י:ב): 120:2: מִשְּׂפַת שֶׁקֶר. זַרְעוֹ שֶׁל הָרָשָׁע, שֶׁצָּדִין אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיהֶם בַּעֲלִילוֹת רֶשַׁע: 120:3: מַה יִּתֵּן לְךָ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | וּמַה יּוֹסִיף לְךָ. שְׁמִירָה וּמְחִיצּוֹת, הֲרֵי אַתְּ נְתוּנָה לִפְנִים מִשְּׁתֵּי מְחִיצּוֹת (ערכין טו:): 120:4: חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. וַהֲרֵי אַתְּ הוֹרֶגֶת בְּמָקוֹם רָחוֹק כְּחֵץ: | עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים. כָּל הַגֶּחָלִים, כָּבוּ מִבַּחוּץ – כָּבוּ מִבִּפְנִים, וְאֵלּוּ כָּבוּ מִבַּחוּץ וְלֹא מִבִּפְנִים (בראשית רבה צח:יט). דָּבָר אַחֵר (ערכין טו:): מַה יִּתֵּן לְךָ. מַה סוֹפוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְזֹר עָלֶיךָ? חִצֵּי גִבּוֹרִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים. חִצִּים מִלְמַעְלָה וְגֵיהִנֹּם מִלְּמַטָּה: 120:5: אוֹיָה לִי. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כִּי כְּבָר לָקִיתִי בְּגָלֻיּוֹת רַבִּים, הֲרֵי גַּרְתִּי מֶשֶׁךְ עִם בְּנֵי יֶפֶת (בראשית י:ב) בְּמַלְכוּת פָּרַס וְיָוָן וּמֶשֶׁךְ (יומא י.): 120:7: אֲנִי שָׁלוֹם. עִמָּהֶם: | וְכִי אֲדַבֵּר. עֲלֵיהֶם שָׁלוֹם, הֵמָּה בָּאִים לְהִלָּחֵם בִּי: 121:1: (שִׁיר לַמַּעֲלוֹת. הַפְּשָׁט כְּשֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם מַתְחִילִין לַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אָמְרוּ שִׁיר זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַשִּׁיר לֹא נִכְתַּב בָּרִאשׁוֹנָה אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר (ס״א מצאתי)): | שִׁיר לַמַּעֲלוֹת. רֶמֶז בְּמִּזְמוֹר שֵׁנִי לַמַּעֲלוֹת הָעוֹלוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא מִתַּחַת עֵץ הַחַיִּים לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, דְּתַנְיָא בְּסִפְרֵי (ספרי דברים פיסקא מז): שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא שִׁיר לַמַּעֲלוֹת – שִׁיר לְמִי שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת מַעֲלוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. וְזֶהוּ שֶׁיִּסֵּד הַקָּלִיר (בסילוק דיוצר של יום ב׳ דסוכות שיסד ר׳ אליעזר הקליר שהוא בנו של רשב״י בחגיגה פ׳ אין דורשין ע״ש): ״וּמִתַּחְתֶּיהָ שְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד טָסוֹת וְעוֹלוֹת, בְּשִׂיחַ נְעִימוֹת שִׁיר הַמַּעֲלוֹת״: 122:1: שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי. שָׁמַעְתִּי בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹמְרִים: מָתַי יָמוּת אוֹתוֹ זָקֵן וְיִמְלוֹךְ שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וְיִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל? וַאֲנִי שָׂמֵחַ (מכות י.): 122:2: עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ. בַּמִּלְחָמָה בְּכָל מָקוֹם בִּשְׁבִיל שְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁעוֹסְקִין בָּהֶן בַּתּוֹרָה (מכות י.): 122:3: יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה. כְּשֶׁיִּבְנֶה שְׁלֹמֹה בְּנִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹכָהּ, תְּהֵא בְּנוּיָה בִּשְׁכִינָה וּמִקְדָּשׁ וְאָרוֹן וּמִזְבֵּחַ: | כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ. כְּשִׁילֹה, שֶׁדִּמָּה הַכָּתוּב זוֹ לָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב:ט) ״אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״: מְנוּחָה זוֹ שִׁילֹה, נַחֲלָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם (ספרי דברים סו). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (תענית ה.): יֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה בַּשָּׁמַיִם, וַעֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה לִהְיוֹת כְּמוֹתָהּ: 122:4: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים. אֲשֶׁר שָׁם, בְּשִׁילֹה, עָלוּ שְׁבָטִים כְּשֶׁעָלוּ מִמִּצְרַיִם, וְנִקְבַּע הַמִּשְׁכָּן בְּתוֹכָהּ: | שִׁבְטֵי יָהּ. שֶׁהוּא עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. לְפִי שֶׁהָיוּ הָאֻמּוֹת מֵלִיזִין אַחֲרֵיהֶם כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, אִם בְּגוּפָם הָיוּ שׁוֹלְטִין הַמִּצְרִים בִּנְשׁוֹתֵיהֶם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם בְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם. הֵטִיל שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם: הָרְאוּבֵנִי הַשִּׁמְעוֹנִי (במדבר כו:ז,יד), הוֹסִיף עֲלֵיהֶם אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. נִמְצָא הַשֵּׁם הַזֶּה יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: 122:5: כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ וְגוֹ׳. כִּי גַם בִּירוּשָׁלַיִם תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה, וְיָשְׁבוּ שָׁם כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט בָּהֶם אֶת הָאוּמּוֹת (תנחומא, קדושים א), וְכִּסְאוֹת מְלוּכָה לְבֵית דָּוִד: 122:6: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם. וְאִמְרוּ לָהּ יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, וִיהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ: 122:8: לְמַעַן. יִשְׂרָאֵל אַחַי וְרֵעָי: | אֲדַבְּרָה נָּא. אֲנִי, דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שָׁלוֹם בָּךְ: 123:1: שִׁיר וְגוֹ׳ הַיֹּשְׁבִי. יוֹ״ד יְתֵירָה: 123:4: הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים. לַעַג הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים שָׂבַעְנוּ: | הַבּוּז. שֶׁבָּזוּ אֶת גֵּיא הַיּוֹנִים, הִיא יְרוּשָׁלַיִם: | לְגֵאִיוֹנִים. כְּתִיב חַד וְקָרִינָן תְּרֵין: 124:3: בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. כְּשֶׁחָרָה אַפָּם בָּנוּ. בַּחֲרוֹת. כְּמוֹ ״בַּעֲשׂוֹת״ (יחזקאל כג:כא): 124:4: נַחְלָה. לְשׁוֹן חוֹלִי: 124:7: נַפְשֵׁינוּ [כְּצִפּוֹר] נִמְלְטָה. מֵהֶם כְּצִפּוֹר אֲשֶׁר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים:
פירוש רד”ק
120:1: שיר. אלה שיר המעלות הם חמשה עשר ואמרו כי היו אומרים אותם הלוים בחמש עשרה מדרגות שהיו בהר הבית בין עזרת ישראל לעזרת נשים שהיו עולין בהם מעזרת נשים לעזרת ישראל, ואומרים שיר אחד במעלה אחת ורז”ל אמרו בשעה שכרה דוד יסודות לבית המקדש על התהום ופחדו שיציף העולם. כתב אחיתופל שם המפורש ונתנו בתהום וירד התהום שש עשרה אלפי אמה אמרו טוב היה לעולם שלא ירד כ”כ התהום כי המים הם צורך העולם, וארץ מתלחלח מן התהום אמר חמש עשרה שיר המעלות והעלהו חמש עשרה אלפי אמה והעמידו על אלף אמה. וי”ל עוד כי פי’ מעלות הגלות שעתידים ישראל לעלות א”י ואלו השירים נאמרים על לשון בני הגלות כולם וזכר בהם צרת הגלות וזכר בהם צרת הגלות וזכר בהם תוחלת הישועה והבטחתה שתהיה: | אל. אמר על בני הגלות לשון יחיד דרך כלל: | בצרתה. הה”א לרוב הצרה, וכן ישועתה, רוב הישועה: | ויענני. עבר במקום עתיד וכמוהו רבים: 120:3: מה. אמר כנגד בבל המדבר דבר שקר ומשים עלילות דברים על ישראל בגלות, מה יש לך בלשון רמיה ומה יתן לך ומה יוסיף לך: 120:4: חצי גבור שנונים. המשיל הדברים הרעים לחצי גבור שנונים ויוציאם מיד גבור, וכן המשילם לגחלי רתמים שהם חמים מאד ולא יכבו לזמן רב אף בעת שנראים כבים מבחוץ וידמו אפר הם מבפנים אש בוערה, כן דברי לשון רמיה שמראה בפני אדם שאין לבו רע עליו כדי שלא ישמור ממנו וידבר עליו רעות, ואמר עם כי החיים והגחלים נכללים בו יחד שניהם: 120:5: אויה. בגלות משך, כלומר שנמשכה גלותי מאד ושכנתי עם רעים עם אהלי קדר, וזכר הגלות אשר בישמעאל ולא זכר אשר באדום כי רוב גלות ישראל בין הישמעאלים: וזכר קדר. שהם המשפחות המיוחסות אשר בישמעאל והם ראש המלכות, ויש מפרשי’ משך הוא קדר וקראם כן לפי שהם מושכי קשת ופי’ גרתי עם משך וכפל הענין במלות שונות: 120:6: רבת. התי”ו במקום ה”א ואינה לסמיכות, אמר רב לי בגלות עם גוי שהוא שונא שלום: 120:7: אני. בפי שלי כי אדבר שלום עליהם והמה ידיהם למלחמ’: 121:1: שיר למעלות. זה לבדו עם למ”ד והלמ”ד במקום ה”א הידיעה והוא כמו המעלות, ויש בו דרש שיר למעלות שיר למאה מעלות, והוא כענין הדרש שכתבנו למעלה: | אשא. כמו המצפה עזר מרחוק שעולה על ההרים ונושא עיניו אילך ואילך אם יבאו לי עוזרים: | ואל ההרים. כמו על ההרים: | עזרי. אם אשא עיני אל ההרים לא יועיל לי כלום כי אין לי עזר אלא מעם ה’ ואליו אשא עיני כי הוא יעזרנו ויקבצנו מן הגוים כי הוא עושה שמים וארץ והכל בידו לעשות מה שירצה: 121:3: אל, ימוט. אומר אחד לחבירו דרך נחמה טוב הוא ששמת בטחונך בה’ יתברך שיהיה בעזרך כי כן יעשה ואע”פ שהאריך הגלות לא יתן למוט רגלך: | אל ינום שומרך. כי בהיות הגלות דומה לישן: 121:4: ינום. התנומה פחותה מן השינה, וכל שכן שלא ישן כי הוא שומר ישראל בכל עת אפילו בגלות שומר אותנו שלא יעשה עמנו כלה בגוים, כי לא יישן אפילו בעת שינתינו הוא שומרנו: 121:5: ה’. הוא צילך. והוא על יד ימינך, לעזרך בכל מעשיך: 121:6: יומם. טעמו לצלך שזכר, כלומר הוא צל שלא יככה חום השמש ביום וקור הירח בלילה כי חום השמש ייבש הלחה והירח יוסיף הלחמה יהיה ממנה הקרירות, והחום והקור הם סבת התחלואים והאל יתברך ישמור מהם: 121:7: ישמרך מכל רע. שלא יזיקוך בני אדם וחיות השדה: | ישמור נפשך. שלא תמות מתוך החלאים: | ישמור. בגלות ישמור כמו שאמרנו, ובצאתך מהגלות תצא בשלום ובבואך לארץ ישראל תבא בשלום וישמרך מעתה ועד עולם: 122:1: שיר. אפשר כי שאר המעלות שלא נזכר בהם לדוד חברום המשוררים האחרים ולא נזכרו שמות המחברים, ואשר נאמר בהם לדוד חברם דוד, והמזמור הזה מאמר בני הגלות ומרוב תאותם לבנין בית המקדש יזכרו עלות ישראל לרגלים וידברו על לשון האבות שהיו בזמן הבית, ואמר כל אחד אומר שמחתי: 122:2: עומדות. העולם הראשונים היו עומדים בשערים ומצפים הבאים אחריהם: | ירושלים. אומרים בני הגלות כשהיתה בנויה ירושלים והיה השכינה בתוכה כמה היית מהוללה ואנה תמצא עיר כמוה שחברה לה עדת ישראל יחדיו שלש פעמים בשנה מי ראה עיר כמוה: 122:4: ששם. כי שם היו עולים שנים עשר שבטים שהיו שבטי יה שומרי מצותיו, וכולם היתה ירושלים מכילה היתה עדות לישראל שהאל יתברך בחר בם להודות לשם ה’ על הניסים שהיה מראה להם, וזה אחד מהם, ועוד נס גדול מזה שהיו נקבצים כולם בעזרה עומדים צפופים ומשתחווים רווחים: או פי’ עדות לישראל. זה שהיו עולים שם השבטים עדות ומצוה היתה להם לישראל שיעלו להודות לשם ה’: 122:5: כסאות. לשון רבים חד לשכינה וחד למלכות בית דוד: | כסאות לבית דוד. היו שם ויהיו שם עוד: 122:6: שאלו. אומרים בני הגלות שאלו מהאל יתברך שלום ירושלים ושלומה הוא קיבוץ הגליות כי עד אותו העת לא יהיה לה שלום כי נלחמים עליהם הרבה אומות, ואמר אחר כן כנגד ירושלים ישליו אוהביך והם ישראל בגלות שהם מתאבלים על חרבנה: 122:7: בחילך. החפירה שהיא סביב החומה יקרא חיל: אמר יהי שלום. שישובו ישראל אליך ושוב לא תהיה מלחמה בחילך: | וארמנותיך. הם בתי המשגב בוך העיר: 122:8: למען. אמר כל אחד מבני הגלות למען אחי ישראל שגלו ממך למענם אדברה נא שלום בך שישובו להיות שכנים בך: 122:9: ועוד למען בית אלהינו. החרב אבקשה מה’ יתברך טוב בעבורך. 123:1: נשאתי. כשידבר על לשון בני הגלות פעם ידבר לשון יחיד דרך כלל ופעם דרך לשון רבים: | היושבי. היו”ד נוספת והוא כמו היושב אמר אין לי עזר בארץ ואיני מקוה העזר אלא ממך: 123:2: עבדים. שאין להם מחיה ופרנסה אלא מהם ואליהם תלוים עיניהם. ואדוני אבי ז”ל פירוש: | אל יד אדוניהם אל יד גבירתה. שיכו אותם אין להם למי ישאו עין אלא לעצמם שירחמו עליהם וירפו ידם מהם כן אנחנו מי הכנו ומי נתננו בגלות שירחם עלינו ויוציאנו ממנו: 123:3: חננו. הכפל לחזק הבקשה כי רב זמן ארוך שבענו בוז הגלות: 123:4: הלעג השאננים. חסר הנסמך כמו הארון הבדים: אמר שבעה נפשינו הלעג. לעגת השאננים שלועגים עלינו. או יהיה ה”א השאננים במקום למ”ד שבענו הלעג שאנחנו לשאננים ושבענו הבוז, והשאננים הגוים שהם שקטים ושאננים ואנחנו עניים וכואבים ביניהם ילעגו לנו: | ולגאיונים. מלה אחת בכתוב והוא כמו גאים אלא שנראית בו למ”ד הפעל ביו”ד והנו”ן נוספת. והוא כמו עליונים במשקל אלא שנשתנו תנועתיו מפני אות הגרון והוא בקרי שתי אותיות מלת לגאי יונים והוסיף בו ענין בקרי, כי גאי כמו גיאי ויונים מענין העיר היונה שהוא ענין אונאה: 124:1: יאמר נא ישראל. בהגלות, ומה הוא: 124:2: בקום עלינו אדם. בקום עלינו אויבים בגלות לכלותינו: | לולי ה’. לנו, כמו עמנו: 124:3: אזי. היו”ד נוכפת והוא כמו אז חיים בלעונו ואמר דרך משל חיים בלעונו כי אין דרך אדם לאכול הבשר כי אם מבושל והם מרוב תאותם לבלענו חיים היו בולעין אותנו: | בחרות אפם בנו. לולי אל שהיה לנו: 124:4: אזי. המים משל לצרות: | נחלה עבר על נפשינו. נחל שוטף, והמלה קריאתה מלעיל הטעם בנו”ן וה”א נוספת והחי”ת בשו”א לבדו: 124:5: אזי עבר. אמר עבר ואמר המים, כמו לא זורק עליו, או עבר טעמו לנחל שזכר ר”ל ניחלי המים הזידונים: ופי’ הזידונים. ששוטפים ברשע ובזדון: 124:6: ברוך. שלא הניח אותם בידיהם לטרפינו כמו שחשבו: 124:7: נפשנו. כי לא תוכל להמלט אם לא ישבר הפח שהיא בתוכו כן אנחנו הגוים אשר אנחנו בתוכם בעזרת האל שיעזרנו אנחנו נמלטה מידם: 124:8: עזרנו. כי הוא עושה שמים וארץ ויש לו כח בעליונים ובתחתונים והוא יוכל לעזרנו ולהוציאנו מהפח שהוא הגלות:
פירוש מלבי”ם
120:1: שיר המעלות, התפלל לה’ שיצילהו מבעלי לה”ר, אל ה’ הנה בכל צרה קראתי אל ה’ ויענני, אבל יש צרה גדולה מזו שלא אוכל להמתין עד בא הצרה ועד שאקרא ואתפלל, והוא הפה של אנשי רמיה ובעלי לה”ר, שמן האויב הגלוי והצרה הגלויה אדע להזהר ולקרא אל ה’ לא כן אלה שמכסים שנאה במשאון, על כן אבקש. 120:2: ה’ הצילה נפשי משפת שקר, כי לא אוכל להמתין עד בא רעתם רק הצילני מהם תיכף, ושפת שקר הוא שמוציא שקרים ולה”ר שלא בפניו, ולשון רמיה הוא שדובר אליו ברמאות שבפניו מתדמה כאוהב ובקרבו ישים ארבו: 120:3: מה יתן לך, אתה לשון רמיה, מה יתן לך דבר זה איזה תועלת, או מה יוסיף לך זה איזה ריוח על מה שיש לך מכבר, כמ”ש אומרים לבעל לה”ר מה הנאה יש לך: 120:4: חצי גבור שנונים, אתה דומה כחצי גבור השנונים שממית מרחוק, וכגחלי רתמים שאין נשמרים מהם והם בוערים באש מקרוב, וזה נגד שפת שקר שאומר לה”ר ברחוק וממית, ולשון רמיה מרמה אותו בקרוב ושורף אותו בהבל פיו: 120:5: אויה לי, כבר אוי לי אם גרתי משך או אם שכנתי עם אהלי קדר שהם אנשים פראים אויבים ומעיקים, אבל. 120:6: רבת, רעה זו רבה יותר, מה ששכנה לה נפשי עם שונא שלום, שאני שוכן בתוך אחי בין בני ישראל והם שונאים שלום והוא גרוע יותר מבני קדר ומשך, כי. 120:7: אני שלום, הגם שאני שלום עמהם, וכי אדבר עמהם שלום המה (ידברו שלום) למלחמה, שאני אדבר ותוכי כברי, והם ידברו שלום ובלבם ישימו ארבם בשנאת חנם, וזה גרוע ממשך ואהלי קדר שרעתם גלויה וידעתי להזהר מרעתם: 121:1: שיר למעלות, הוסד על השגחת ה’ הפרטיית החופפת על הצדיקים, אשא עיני אל ההרים, יצייר כי כאשר היה בצרה הגיע לו תשועה פתאום מלמעלה מראשי הררי עד, והוא נושא עיניו אל ההרים שמשם בא לו העזר לראות מאין יבא עזרי, מאיזה מקום בא העזר, וראה שלא בא מעבר ההרים. רק. 121:2: עזרי בא מעם ה’ עושה שמים וארץ, ר”ל עושה הטבע ומה שהוא למעלה מן הטבע, שהנהגת הטבע מיחס לעושה הארץ ומנהיגה עפ”י השמים שהוא המערכת, והנהגת הפליאה מיחס לעושה השמים ומנהיגם בכח שלמעלה מהם, וכן העזר הזה נדמה לי שהוא ארצי טבעיי ובאמת הוא שמימיי השגחיי: 121:3: אל, מצייר ששומע קול אומר אליו, מה תשא עיניך לדרוש מקום העזר כאילו הוא דבר התחדש עתה, דע כי הגבוה ממך לא סרה השגחתו מאתך רגע. והשגחתו כפולה, א. דבוקה בך עצמך ולא יתן למוט רגלך שמחזיק אותך בעצמך בל תמוט, ב. חוץ ממך, הוא נדמה כשומר העומד אצלך לשמור אותך מפגעים חיצונים, אולם השומר הזה נעלה מיתר שומרים כי לא ינום שומרך, כי שומר אחר ילאה ע”י תנומה ותופסק שמירתו: 121:4: הנה לא ינום, שלא ינום מחמת לאות וחולשה, ויותר מזה כי לא יישן כלל כי לא נמצא אצלו טבע השינה כלל, שבן אדם אף מי שלא ינום מחמת עיפות הלא מוכרח הוא לישן ולהעמיד אז שומר אחר תחתיו: 121:5: ה’, עוד מעלה בשמירתו, כי מלבד שה’ שומרך מפגעים ארציים הוא גם כן צלך, שהוא צל גם מרעות טבעיות שמיימיות, ואינו דומה כשומר אחר שאינו תמיד עמך, כי הוא נמצא תמיד על יד ימינך, עד שמצד שהוא צלך: 121:6: יומם השמש לא יככה, תשמר מרעת השמש ביום ומרעת הירח הלילה הגם שטבעיהם מתנגדים זה לזה זה חם ויבש וזה קר ולח, ומצד שה’ שומרך תהיה שמירתו בשני ענינים, א. שמירת הגוף ועז”א. 121:7: ה’ ישמרך מכל רע, שבזה ישמור את גופך מכל מיני רעות שבעולם, ב. שמירת הנפש מחטא, ה’ ישמר את נפשך, ושמירות האלה כוללים בכל המקומות ובכל הזמנים, נגד המקומות אומר. 121:8: ה’ ישמר צאתך ובואך, ונגד כל הזמנים אומר מעתה ועד עולם: 122:1: שיר המעלות לדוד, מדבר בשבח ירושלים, מצייר את האומה בכללה כגוף אחד המורכב מאיברים פרטים שונים וירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטים, להיות גוף שלם יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלהית, והנה בית ה’ הנמצא בה היא הכלי המכין את הגויה הכללית אל חול השכינה ונפש האלהית בה, אמנם העיר עצמה היא כלב ומוח בגויה אשר יכינו אותה אל קבלת נפש החים ונפש המשכלת, עפ”ז יאמר הנה שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך, מצד ששם ה’ שכן והוא משכן השכינה והאלהות בקדש, אמנם. 122:2: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, גם עוד בטרם נבא אל בית ה’ להביט במשכיות האור האלהי הזורח משם על הגויה הישראלית בכללה, גם בעת צעדו רגלינו בשערי ירושלים, כבר עומדות היו רגלינו, כי מצאנו שם מצב ומעמד שעל ידו תעמוד הגויה על רגליה להיות גוף חי ושלם, ומפרש כי. 122:3: ירושלים היא הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, שאליה ובעבורה יתחברו האברים הפרטים של הגוף הכולל יחדיו להיות גוף אחד: 122:4: ששם, כי לשם עלו שבטים שבטי יה והתחברו כולם ע”י העיר הזאת, עד שהיא עדות לישראל שהם גוי אחד מתאחדים, במה שכולם מתקבצים שם בשלש מועדי השנה לתכלית אחד להודות לשם ה’, עד שהתכלית הזה להודות לשם ה’ הוא הכח הפנימי הקושר האיברים הפרטים, והוא חיי הגויה הכללית, והעיר ששם יתקבצו היא כמו הלב שבו תחול רוח החיים המחיה את הגויה ומקרב העצמות המפוזרות עצם אל עצמו. 122:5: כי שמה, והיא ג”כ כמו הנפש המדבר אשר בגויה, כי שמה ישבו כסאות למשפט שהם הסנהדרין ושופטי ישראל, ומשם תצא תורה ודת ודין ושמה ישבו כסאות לבית דוד שמשם תצא ההנהגה הכללית לכל פרטי האומה: 122:6: שאלו, אחר שבאר שירושלים היא המעמדת חבור הגויה הכללית ואחדותה, אומר כמו שאם תשאל לשלום הגויה האישיית נשיב לו ששלומה תלוי אם האיברים והכחות שבגויה מקושרים ויש להם שלום יחדיו, כי בעת יעשה פירוד ביניהם אז יבא המות, כן אם ישאלו לשלום ירושלים נאמר התשובה ששלומה תלוי אם ישליו אהביך, אם אוהבי ירושלים יהיה ביניהם שלוה פנימית בזה תלוי שלום ירושלים, אחר שעקר ענין ירושלים היא אחדות האומה, וא”כ אם יתעורר בין אישיהם ריב ומדנים ופירוד לבבות לא נמצא שלום ירושלים, כי עקר שלומה היא אם היא כעיר שחוברה לה יחדיו, לא אם יתפרדו, והנה יש הבדל בין שלום ובין שלוה ששלום הוא השלום החיצוני ושלוה הוא השלוה הפנימית, אמר שע”י שישראל יהיה להם שלוה פנימית, שעל זה אמר אוהביך, שיהיה אהבה ביניהם הגם שלא יהיה להם שלום עם אויביהם החיצונים זה יגרום שלום ירושלים החיצון, ואז ע”י. 122:7: שיהי שלום בחילך החיצון בהחומה הסובבת את ירושלים ע”י שיתאגדו השבטים השוכנים סביב ירושלים ולא יהיה מצות ומריבות סביב חומתה בין שבט לשבט, עי”כ יהיה גם שלוה בארמונותיך הפנימים: 122:8: למען אחי ורעי, אומר הנה מה שנוגע לתועלות הקיבוץ המדיני לטובת אחי ורעי אדברה נא שלום בך, היא תלויה בהשלום הנמצא בך שבזה ימצא מה שהוא מהמועיל להצלחה המדינית, אולם. 122:9: למען בית אלהינו, מה שנוגע לבית אלהים לצורך הטוב הנפשי והאושר הרוחני מהקדושה והנבואה והשכינה אבקשה טוב לך זה תלוי בהטוב שיעשה במצות ובמע”ט, אולם באר בזה כי התועלת המדיני המושג מירושלים הוא דבר גלוי וא”צ לבקשו כמטמונים כי הוא דבר מבואר, ואוכל לדבר ולבארו תיכף, אולם הטוב המושג מבית אלהים הוא דבר צפון שצריך לבקשו לדרוש אחריו, כי ענינים ההאלהים לא יושגו רק אחר הדרישה והחיפוש: 123:1: שיר המעלות, בקשה על התשועה בהיות בטחונו בה’ לבדו, אליך נשאתי את עיני ר”ל כי הבוטח בה’ שיושיעהו ע”י אמצעיים טבעיים הוא נושא לבו אל ה’ ועיניו על האמצעיים שמהם ועל ידם יצפה להשיג עזרתו, (שעז”א המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, ר”ל שהמתפלל על צרכי העולם הגם שיתן עיניו למטה על דברים השפלים, צריך עכ”פ שיהיה לבו למעלה אל המנהיג והמניע את הכל), אבל אנכי רק אליך נשאתי את עיני, אני מקוה שאתה תבחר האמצעים אל התשועה, לא באמצעות העולם השפל רק מצד שאתה היושבי בשמים ומנהיג ומניע את המערכת: 123:2: הנה, מציין זה בשני משלים נאותים מאד, הנה העבדים אין נושאים עיניהם רק אל יד אדוניהם שהיד הזאת לפעמים תכם בשבט ולפעמים תתן להם לחם ומזון, כן עינינו אל ה’ אלהינו בין שהוא ה’ מרחם, בין שהוא אלהינו הדיין ומוכיח ומיסר, ואומר שלא לבד שנדמה כעבדים אל יד אדוניהם שהאדון הוא המשפיע הראשון, כי גם כעיני שפחה אל יד גבירתה, שהגבירה אינה המשפעת בעצם וראשונה כי היא מקבלת מן האדון, ובכ”ז תשא השפחה עיניה אליה, כן עינינו אל ה’ בין מצד שאנו חושבים אותו כהאדון שממציא הטוב בראשונה, בין כגבירה שהיא אמצעית בין המשפיע והמקבל ומושטת הטוב שקבלה מהמשפיע ליד המקבל, וכן אתה מצד שאתה ה’ מהוה כל הווה אתה המשפיע הראשון וממציא הטוב, ומצד שאתה אלהינו המשגיח עלינו ומושיט לנו את הטוב, אתה גם האמצעי שמושיט הטוב אלינו באופן שאתה ממציא הטוב וגם המביאו אלינו, וכן אנו מצפים עד שיחננו הגם שאין אנו ראוים עפ”י הזכות יעשה זאת מצד החנינה: 123:3: חננו ה’, הגם שאין לנו זכיות ראוי שתחננו, ותוסיף חנינה מצד שרב שבענו בוז, וחוץ מהבוז ששבענו, הנה. 123:4: רבת, זה רע וגדול יותר מה ששבעה לה נפשנו (כי הוא דבר הפולח ובוקע בעומק הנפש), מה שהלעג של השאננים הוא הבוז לגאיונים, שכבר באנו למדרגה התחתונה כ”כ עד שמה שהשאננים מלעיגים על צרותינו זה נעשה בוז לגאיונים שבהם, שבעלי הגאוה שביניהם מבזים אותם על שישימו לב ללעוג מעם שפל כזה שאין אנו חשובים בעיניהם אף להיות נושא הלעג, כמו שיבזו איש נכבד שילעג על מי שהוא בתכלית השפלות: 124:1: שיר המעלות, ספר איך חסד ה’ הצילם משני מיני האויבים, אויבי הגוף ואויבי הנפש, לולי ה’, ר”ל שני דברים היה לנו למעוז, א. מה שאנחנו היינו לה’, ב. מה שה’ היה לנו ר”ל התנאי האחד לתשועתינו היה מה שאנחנו נשעננו בכל לב על ה’ ולא שכחנו שמו ותורתו, ועז”א לולי ה’ שהיה לנו יאמר נא ישראל, לולא מה שאנחנו אמרנו שה’ לנו ובטחנו בו, ב. התנאי השני מה שעי”כ באמת היה ה’ לנו, ועז”א. 124:2: לולי ה’ שהיה לנו באמת בקום עלינו אדם, שע”י שאנחנו בטחנו עליו כן היה גם הוא לנו למושיע, ולולי שני אלה הדברים אז אבדנו בין בגוף בין בנפש, נגד אבדת הגוף אומר. 124:3: אזי חיים בלעונו בחרות אפם שאז בקום עלינו אדם בחרות אפם בנו להאבידנו היו בולעים אותנו חיים, ונגד אבדת הנפש אומר. 124:4: אזי המים שטפונו שאז בעת שלא חרה אפם בנו לכלותנו רק בהפך היו רוצים לקרב אותנו להיות עמם לעם אחד, אז היו המים שוטפים אותנו, ומבאר כי הנחל מים הזה היה עובר על נפשנו, לא על הגוף רק על הנפש, ומפרש כי 124:5: אז היה עובר על נפשנו הקדושה המים הזידונים, שהמים המליציים כיון בהם על הזדון וכפירת הדת, והדברים מוגבלים נגד מ”ש לולא ה’ שהיה לנו שלא שכחנו שמו היו מכלים את הנפש ע”י המרת הדת, ולולא ה’ שהיה לנו להושיענו היו מאבדים את הגוף: 124:6: ברוך ה’, על מה שהושיעם מאבדת הגוף אמר ברוך ה’ שלא נתננו טרף לשניהם ובאר שמה שהצילם מאבדת הגוף היה מפני שהיה ה’ להם והחזיקו בדתו ותורתו, שעל ידי מה, שנפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים, כי במה שרצו לצוד נפשנו לכפירות הדת נדמינו כצפור שפורשים לפניו כל מיני מאכל לצודו עי”כ בפח, ונפשנו נמלטה ולא נכנסה אל הפח ועמדנו בנסיון, עי”כ הפח נשבר, נשברו האויבים ונשמדו, ואנחנו נמלטנו מידם, ומבאר כי: 124:8: עזרנו הוא בשם ה’, מה שאנחנו בוטחים בה’ ומחזיקים בו הוא עזרנו, מצד שהוא עושה שמים וארץ, ר”ל שמנהיג הטבע ואשר למעלה ממנה ולכן היה עזרנו השגחיי נסיי לא טבעי:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | שירי המעלות — מזמורי עלייה לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה
- אפיון - מנהיגות במשבר | “שאלו שלום ירושלים” — שאיפת השלום בקרב עם השרוי בצרה ומריב
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֹתֶם (Strong’s H7574) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים א,תהילים,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
חמשת מזמורי המעלות הראשונים (קכ-קכד) — שירי עלייה לרגל. קכ — “בצרתה קראתי”. קכא — “אשא עיני אל ההרים” — שמירת ה’. קכב — “שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך”. קכג — תפילת עינוי. קכד — “לולי ה’ שהיה לנו”.