תהלים קכה-קכט — שיר המעלות ב
פסוקים
שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת הַבֹּטְחִ֥ים בַּיהֹוָ֑ה כְּֽהַר־צִיּ֥וֹן לֹא־יִ֝מּ֗וֹט לְעוֹלָ֥ם יֵשֵֽׁב׃ יְֽרוּשָׁלַ֗͏ִם הָרִים֮ סָבִ֢יב לָ֥֫הּ וַ֭יהֹוָה סָבִ֣יב לְעַמּ֑וֹ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ כִּ֤י לֹ֪א יָנ֡וּחַ שֵׁ֤בֶט הָרֶ֗שַׁע עַל֮ גּוֹרַ֢ל הַֽצַּדִּ֫יקִ֥ים לְמַ֡עַן לֹא־יִשְׁלְח֖וּ הַצַּדִּיקִ֨ים בְּעַוְלָ֬תָה יְדֵיהֶֽם׃ הֵיטִ֣יבָה יְ֭הֹוָה לַטּוֹבִ֑ים וְ֝לִישָׁרִ֗ים בְּלִבּוֹתָֽם׃ וְהַמַּטִּ֤ים עֲֽקַלְקַלּוֹתָ֗ם יוֹלִיכֵ֣ם יְ֭הֹוָה אֶת־פֹּעֲלֵ֣י הָאָ֑וֶן שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת בְּשׁ֣וּב יְ֭הֹוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹלְמִֽים׃ אָ֤ז יִמָּלֵ֪א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֮ וּלְשׁוֹנֵ֢נוּ רִ֫נָּ֥ה אָ֭ז יֹאמְר֣וּ בַגּוֹיִ֑ם הִגְדִּ֥יל יְ֝הֹוָ֗ה לַעֲשׂ֥וֹת עִם־אֵֽלֶּה׃ הִגְדִּ֣יל יְ֭הֹוָה לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּ֗נוּ הָיִ֥ינוּ שְׂמֵחִֽים׃ שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת־[שְׁבִיתֵ֑נוּ] (שבותנו) כַּאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב׃ הַזֹּרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃ הָ֘ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ׀ וּבָכֹה֮ נֹשֵׂ֢א מֶשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע בֹּא־יָבֹ֥א בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו׃ שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לִשְׁלֹ֫מֹ֥ה אִם־יְהֹוָ֤ה׀ לֹא־יִבְנֶ֬ה בַ֗יִת שָׁ֤וְא עָמְל֣וּ בוֹנָ֣יו בּ֑וֹ אִם־יְהֹוָ֥ה לֹא־יִשְׁמׇר־עִ֝֗יר שָׁ֤וְא׀ שָׁקַ֬ד שׁוֹמֵֽר׃ שָׁ֤וְא לָכֶ֨ם מַשְׁכִּ֪ימֵֽי ק֡וּם מְאַחֲרֵי־שֶׁ֗בֶת אֹ֭כְלֵי לֶ֣חֶם הָעֲצָבִ֑ים כֵּ֤ן יִתֵּ֖ן לִידִיד֣וֹ שֵׁנָֽא׃ הִנֵּ֤ה נַחֲלַ֣ת יְהֹוָ֣ה בָּנִ֑ים שָׂ֝כָ֗ר פְּרִ֣י הַבָּֽטֶן׃ כְּחִצִּ֥ים בְּיַד־גִּבּ֑וֹר כֵּ֝֗ן בְּנֵ֣י הַנְּעוּרִֽים׃ אַשְׁרֵ֤י הַגֶּ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר מִלֵּ֥א אֶת־אַשְׁפָּת֗וֹ מֵ֫הֶ֥ם לֹֽא־יֵבֹ֑שׁוּ כִּֽי־יְדַבְּר֖וּ אֶת־אוֹיְבִ֣ים בַּשָּֽׁעַר׃ שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אַ֭שְׁרֵי כׇּל־יְרֵ֣א יְהֹוָ֑ה הַ֝הֹלֵ֗ךְ בִּדְרָכָֽיו׃ יְגִ֣יעַ כַּ֭פֶּיךָ כִּ֣י תֹאכֵ֑ל אַ֝שְׁרֶ֗יךָ וְט֣וֹב לָֽךְ׃ אֶשְׁתְּךָ֤׀ כְּגֶ֥פֶן פֹּרִיָּה֮ בְּיַרְכְּתֵ֢י בֵ֫יתֶ֥ךָ בָּ֭נֶיךָ כִּשְׁתִלֵ֣י זֵיתִ֑ים סָ֝בִ֗יב לְשֻׁלְחָנֶֽךָ׃ הִנֵּ֣ה כִי־כֵ֭ן יְבֹ֥רַךְ גָּ֗בֶר יְרֵ֣א יְהֹוָֽה׃ יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֗ה מִצִּ֫יּ֥וֹן וּ֭רְאֵה בְּט֣וּב יְרוּשָׁלָ֑͏ִם כֹּ֝֗ל יְמֵ֣י חַיֶּֽיךָ׃ וּרְאֵֽה־בָנִ֥ים לְבָנֶ֑יךָ שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת רַ֭בַּת צְרָר֣וּנִי מִנְּעוּרַ֑י יֹאמַר־נָ֝֗א יִשְׂרָאֵֽל׃ רַ֭בַּת צְרָר֣וּנִי מִנְּעוּרָ֑י גַּ֝֗ם לֹא־יָ֥כְלוּ לִֽי׃ עַל־גַּ֭בִּי חָרְשׁ֣וּ חֹרְשִׁ֑ים הֶ֝אֱרִ֗יכוּ (למענותם) [לְמַעֲנִיתָֽם]׃ יְהֹוָ֥ה צַדִּ֑יק קִ֝צֵּ֗ץ עֲב֣וֹת רְשָׁעִֽים׃ יֵ֭בֹשׁוּ וְיִסֹּ֣גוּ אָח֑וֹר כֹּ֝֗ל שֹׂנְאֵ֥י צִיּֽוֹן׃ יִ֭הְיוּ כַּחֲצִ֣יר גַּגּ֑וֹת שֶׁקַּדְמַ֖ת שָׁלַ֣ף יָבֵֽשׁ׃ שֶׁלֹּ֤א מִלֵּ֖א כַפּ֥וֹ קוֹצֵ֗ר וְחִצְנ֥וֹ מְעַמֵּֽר׃ וְלֹ֤א אָמְר֨וּ׀ הָעֹבְרִ֗ים בִּרְכַּֽת־יְהֹוָ֥ה אֲלֵיכֶ֑ם בֵּרַ֥כְנוּ אֶ֝תְכֶ֗ם בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃
פירוש רש”י
125:1: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּה׳. לֹא יִמּוֹטוּ כְּהַר צִיּוֹן אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹט, כִּי כַּאֲשֶׁר יְרוּשָׁלַיִם הָרִים סָבִיב לָהּ, כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סָבִיב לְעַמּוֹ: 125:3: כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים. (כִּי לֹא יִתֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת מֶמְשֶׁלֶת הָרְשָׁעִים לָנוּחַ עַל הַצַּדִּיקִים), לְמַעַן כִּי הַצַּדִּיקִים נִזְהָרִין מִלִּשְׁלֹחַ יְדֵיהֶם בְּעַוְלָה: 125:5: וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם. עַל הַבְּרִיּוֹת לִמְצוֹא עֲלִילוֹת רֶשַׁע, יוֹלִיכֵם ה׳ אֶת פֹּעֲלֵי אָוֶן: 126:1: בְּשׁוּב ה׳ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן. מִגָּלוּת בָּבֶל הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים: 126:4: כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. כַּאֲפִיקֵי מַיִם בְּאֶרֶץ יְבֵשָׁה שֶׁמְּלַחְלְחִין אוֹתָהּ, כָּךְ נִהְיֶה מַרְטִיבִין בְּשׁוּבְךָ אֶת שְׁבוּתֵינוּ אֲשֶׁר הַזּוֹרְעִים בָּהּ, בְּאֶרֶץ צִיָּה, בְּדִמְעָה – דּוֹאֲגִים, שֶׁסְּבוּרִים שֶׁמָּא לֹא תִצְמַח, בְּרִנָּה קוֹצְרִין עַל יְדֵי אֲפִיקֵי הַמַּיִם כְּשֶׁהֵם מְשֻׁלָּחִין בָּהּ: 126:6: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה וְגוֹ׳. כָּךְ יִשְׂרָאֵל זוֹרְעִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְדָקָה בְּדִמְעָה בַּגָּלוּת, וּבְרִנָּה יִקְצֹרוּ כְּשֶׁתִּשְׁלַם מַשְׂכֻּרְתָּם לֶעָתִיד: 127:1: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה. שִׁיר זֶה אָמַר דָּוִד עַל שְׁלֹמֹה בְּנוֹ שֶׁצָּפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעָתִיד לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבוֹ בַיּוֹם יִשָּׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ירמיהו לב:לא) ״כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ״. לְכָךְ אָמַר הַמִּזְמוֹר הַזֶּה: לָמָּה לְךָ בְּנִי לִבְנוֹת בַּיִת וְלָסוּר מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בָּהּ, לַשָּׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ: | שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר. עַל חִנָּם צוֹפֶה בָּהּ הַשּׁוֹמֵר: 127:2: שָׁוְא לָכֶם. בַּעֲלֵי הָאוּמָּנִיּוֹת הַמַּשְׁכִּימִים וּמְאַחֲרִים לִמְלַאכְתָּם וּמִתְפַּרְנְסִים בְּעִצָּבוֹן וּבִיגִיעָה בְּלֶחֶם הָעֲצָבִים שֶׁל טֹרַח: | כֵּן יִתֵּן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָה לְמִי שֶׁמְּנַדֵּד שֵׁנָה מֵעֵינָיו בִּשְׁבִיל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה: | לִידִידוֹ שֵׁנָא. לִמְנַדֵּד מֵעֵינָיו שֵׁינָה (כתובות סב.): 127:3: הִנֵּה נַחֲלַת ה׳. לְאוֹתוֹ הָאִישׁ: | בָּנִים. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים שֶׁהוּא מַעֲמִיד, שֶׁהֵם לוֹ כְּבָנִים (ספרי דברים לד): | שְׂכַר פְּרִי הַבָּטֶן. שְׂכַר פְּרִי הַתּוֹרָה שֶׁבַּלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ״ (משלי כב:יח): 127:4: כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר. לְהִלָּחֵם בָּם אֶת אוֹיְבָיו: | כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. הַתַּלְמִידִים שֶׁאָדָם מַעֲמִיד מִנְּעוּרָיו: 127:5: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ. מֵאוֹתָם חִצִּים, אַשְׁפָּה תִּיק הַחִצִּים שֶׁקּוֹרִין קויכרי״ן בְּלַעַ״ז: | לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּנַצְּחִין זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה וְנִרְאִים כְּאוֹיְבִים זֶה לָזֶה (קדושין ל.) (תוספות): 128:1: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה׳. כָּל אֵלּוּ תּוֹכָחוֹת וּמוּסָרִים, לְפִי שֶׁכָּתוּב ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״ (תהלים א:א), ״אַשְׁרֵי אִישׁ״ (תהלים קיב:א), לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן כָּל, לְרַבּוֹת אִשָּׁה: 128:2: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ. הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעַ כַּפּוֹ נוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת (ברכות ח.): 128:3: כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה. בָּנֶיהָ מְרֻבִּין: | בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ תַּשְׁמִישׁ לִהְיוֹת בְּצִנְעָה. דָּבָר אַחֵר בְּיַרְכְּתֵי. אִם אִשְׁתְּךָ נִדָּה תְּשִׂימֶנָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ שֶׁלֹּא תִּתְרַגֵּל אֶצְלָהּ: | בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זֵּיתִים אֵין לָהֶם הַרְכָּבָה, כָּךְ אֵין בְּבָנֶיךָ פְּסוּל: 128:5: מִצִּיּוֹן. שֶׁהוּא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם (בראשית כח:יז): | בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם. ״וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב״ (דברים כו:יא): 128:6: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ. וְלֹא יָבוֹאוּ לִקְטָטָה עֲבוּר חֲלִיצָה, וְאָז שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. תּוֹסְפוֹת: | בָּנִים לְבָנֶיךָ. יִירְשׁוּ נַחֲלָה, וְאֵין אִשָּׁה זְקוּקָה לְיָבָם, אָז שָׁלוֹם בָּעוֹלָם: 129:3: חָרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם. הוּא תֶּלֶם הַמַּחֲרֵשָׁה, ״כַּבַּחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה״ (שמואל א יד:יד): 129:6: שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ. שֶׁקּוֹדֶם שֶׁיִּשְׁלְפוּהוּ וְיִתְלְשׁוּהוּ מִמְּקוֹמוֹ הוּא יָבֵשׁ: 129:7: וְחִצְנוֹ. כְּמוֹ ״וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן״ (ישעיהו מט:כב), אֵיישִׁילָ״א בְּלַעַ״ז, וְכֵן ״גַּם חָצְנִי נִעַרְתִּי״ (נחמיה ה:יג):
פירוש רד”ק
125:1: לא ימוט. כמו הר ציון שלא ימוט כי לעולם ישב בשוב הגלות לא ימוט ולא יחרב לעולם אלא לעולם ישב: ופי’ ישב. יעמוד לעולם ויהיה קיים, וכן ואתה קדוש יושב קיים נצח וכן אתה ה’ לעולם תשב: 125:2: ירושלים. אף על פי שהרים סביב לה אין לה חוזק וישלטו הגוים וילכדו אותה אלה מאלה ולא יהיה לה חזוק עד שיהיה עם ה’ בתוכה, שיהיה הוא סביב לעמו ושמו יהיה להם חוזק יותר מן ההרים ולא ישלוט בהם אויב מעתה ועד עולם: 125:3: כי. כמו שכתוב והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כי הרשעים כולם בין מישראל בין משאר הגוים וירושלים שהיא גורל הצדיקים לא ינוח בה שבט הרשע כלומר וחזוק וכח הרשע כמו שהוא היום הרשע לשבט ולמטה: | למען. כלומר שלא ילמדו הצדיקים ממעשיהם אם ישארו רשעים בארץ וכי צוה האל לישראל לגרש הגוים ולהמיתם ואמר למען לא ילמדו אתכם לעשות ולא עשו כן ובזה נכשלו, אבל לעתיד לבא לא יהיה שם מכשול עון כי כל הרשעים יכלו: 125:4: לטובים. במעשיהם: | ולישרים. בלבותם: 125:5: והמטים עקלקלותם. בישראל כלומר שמטים דרכיהם בעקלקלות יוליכם ה’ את פועלי האון בגלוי: | שלום על ישראל. כיון שיכלו הרשעים מישראל שלום על ישראל הנשארים ורבצו ואין מחריד: 126:1: בשוב. ענין הנחה כמו שיבה ה’ רבבות וגומר או יהיה ענין תשובה ויהיה פעל יוצא: | שיבת. ענין תשובה שישובו בני ציון לה: | היינו כחולמים. כחלום יעוף בעינינו צרת הגלות מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו כן פירשו אדוני אבי ז”ל: 126:2: עם אלה. עם ישראל הגדיל ואומרים ישראל הגדיל לעשות עמנו לפיכך היינו שמחים כלומר זו השמחה גדולה שתראו בנו ושימלא שחוק פינו היא מפני שהגדיל ה’ לעשות עמנו פלא גדול וטובה גדולה: 126:4: שובה. אמרו ישראל בעודם בגלות שובה ופירושו הניחנו שבותינו גלותינו, וכתוב בוי”ו וקרי ביו”ד והענין אחד: | כאפיקים בנגב. נגב היא ארץ יבישה כמו ארץ הנגב נתתני והיא צמאה למים, ואם יעברו בה אפיקי מים יהיה חידוש גדול וטובה גדולה כן תשובת גלותינו, דימה הגלות לנגב והישועה לאפיקי מים: 126:5: הזורעים. לפי שדימה הגלות לארץ הנגב שהזורע יזרע בה בדמעה שמתחנן לאל יתברך שימטיר עליה ויקצור מה שזרע בברכה והדבר רחוק שהזורע בה יקצור ממנה אם לא יהיו רחמי האל יתברך כן ישראל בגלות עם כל צרתם והזריעה היא מעשה המצות ועושים אותם בדמעה מפני צרת הגלות ומחלים לאל יתברך שיוציאם מהגלות ויקצרו ברנה מה שזרעו בדמעה והקציר הוא הגמול הטוב: 126:6: משך הזרע. פירוש יקר הזרע ונקרא הדבר היקר משך לפי ששמו נמשך מרחוק והזרע יקר בארץ הנגב והעני הנושא אותו הולך ובוכה מפחדו שמא יאחר ולא יצמח מפני יבשות הארץ, והאל יתברך רואה דמעיו ומרחם עליו וממטיר על הארץ ובעת הקציר יבא אל ביתו ברינה תחת אשר היה הולך ובוכה בעת הזרע וישא ברינה אלומות קצירו אל ביתו, כי ישראל בגלות סובלי עול הגלות ונושאי משא לקיים התורה והמצות שהוא הזרע במשל, ובעת הגאולה שהוא עת הקציר יבואו אל ארץ ישראל ברינה ישאו אלומות הטובות שייטיב עמהם האל יתברך ויהיה להם גמול טוב: 127:1: שיר. זה המזמור נאמר על שלמה ולמ”ד לשלמה ענינה בעבור ונאמר על בנין הבית שחשב דוד לבנותו ואסף כסף וזהב ונחושת למלאכה ולא עלתה בידו אלא ביד בנו, וגם יש בו רמז למלך המשיח כי גם הוא נקרא שלמה בשיר השירים ונפרשנו על שלמה תחילה, אמר על בית המקדש כי עמל דוד לבנותו וכיון שלא רצה האל יתברך שיבנה אל בנה אותו, ופירוש בוניו המתעסקים בבנין וכן אמר על ירושלים לפי שהיא ראש הממלכה ובה נבנה הבית אמר מי שיבנה הבית ברצון האל יתברך, והוא שלמה בני אותו הבנין לא יהיה לשוא אלא באמת יהיה נכון הבית כן עיר ירושלים, ה’ ישמרנה שצוה להיות בני מלך בה וכיון שברצונו הוא ישמור הבית והעיר: | ושקד. הוא ענין העסקות והשתדלות על הדבר: 127:2: שוא לכם. זה על אבשלום שהקדים למרוד באביו ולקחת המלוכה ואומר עליו והשכים אבשלום ועמד על יד השער וגו’, ואמר כנגדו וכנגד העוזרים אותו שוא לכם משכימי קום: | מאחרי שבת. אמר כנגד אדוניה שאחר לעשות המרד ולשבת בכסא המלוכה עד שזקן דוד ושוכב על המטה ושניהם אוכלי לחם העצבים כי עמלו לקנות המלוכה ולא עלתה בידם: | עצבים. מן בעצבון תאכלנה, ואמר אוכלי לחם כי כמו שעמל אדם על הלחם כך עמלו על המלוכה ולא הועילו ואמר כן יתן לידידו שנא, שלמה הוא ידידי, ידיד האל יתברך כמו שכתוב ויקרא שמו ידידיה ופי’ כן כמו שהם חושבים לקחת המלוכה בעמלם כן נתן האל יתברך המלוכה בלא עמל לשלמה כאדם ההישן, או בעודנו ישן ולא היה ידוע בדבר המלוכה כבר האל היה מתקן לו המלוכה, ושנא הכתוב באל”ף והוא כמו בה”א: 127:3: הנה. אמר דוד אני רואה כי נחלת ה’ בנים, כלומר הטוב שיתן האל לידיו בעולם הזה הם הבנים והם נחלתו כי נחלה טובה יש לי בשלמה בני: | שכר פרי הבטן. כפל הענין במלות שונות, ר”ל השכר שיתן האל ית’ לידידו בעולם הזה הם הבנים והם נחלתו הטובים והוא פרי הבטן: 127:4: כחצים. אמר הבנים שיהיה לו לאדם בימי נעוריו הם לאדם עזר גדול כמו החיצים ביד הגבור, ודוד היו לו בנים בני הנעורים טובים וחכמים וגבורים כמו שאמר ובני דוד כהנים היו, ואמר ובני דוד הראשונים ליד המלך שהיו ראשונים לעזרתו, וכלם היו טובים לבד אבשלום ואדוניה שנתגאו ביופים יצאו לתרבות רעה, והיה מתפאר בטובים ואר כי כל אדם יש לו להתפאר על בנים טובים ולחשבם לעצמו לחלק טוב ולנחלה טובה שנתן לו האל יתברך: 127:5: אשרי. לפי שהמשיל אותם לחיצים המשיל ביתו לאשפה: | לא יבושו. האב והבנים כשידברו בשער לפני הזקנים כי הם רבים וטובים ויוכלו לדבר בשער לפני אויביהם ולא יבושו ולא יחתו מהם: | ועל מלך המשיח יתפרש כך, בית. על בית המקדש: | ועיר. על ירושלים. והנה מיום שחרב בית המק’ וגלו ישראל וחרבה ירושלים, היתה ירושלים פעם בנויה פעם חריבה כי היתה ביד הרבה אומות וכל השנים יתגרו מלחמות אלה יבנוה ואלה יחריבוה, לפי שאין רצון ה’ יתברך בבנינם ובשמירתם: | שוא עמלו הבונים. ושוא שקדו השומרים: | משכימי קום. הם שכבשו תחלה את ירושלים: | מאחרי שבת. אלו שבאו באחרונה והתגברו בראשונים ולקחו אותה מידם והם מידם וכן כל הימים: | ולדידו. הוא מלך המשיח ויתן לו האל יתברך את ירושלים בלא עמל, ואלה שעמלו עליה לא ישארו בה. והפסוקים האחרים הם דברי דוד כמו שפירשנוהו, ומה שנפרשהו על בני העולם כך הוא, זכר תחלה בנין הבית והוא קיום המלכות לאיזה מלך שיהיה לו ולבניו אחריו, כמו ובית יבנה לך, שפירושו הלכות, ואמר כי אין ביכולת המלך להקים המלוכה לו ולבניו אחריו אם לא ברצון ה’ ית’, ואחר כך זכר שמירת העיר מפחד האויבים, כי לא יועילו שומרי החוות שלא יכבשוה האויבים אם ה’ לא ישמרנה, ואחר כך דבר על העוסקים בעסק העולם הרודפים אחר הממון, והם משכימים למלאכה או לסחורה גם מאחרים עד בא השמש במלאכתם או בשבתם בחניות למכור סחורתם, וכל השתדלות הזה שוא הוא להם אם לא יעזרם האל יתברך למי שירצה בו האל יתברך ויאהבנו יתן לו הממון בלא יגיעה ובלא עמל כאילו הוא ישן, ואחר כך זכר ענין הבנים שהוא גם כן מתנה טובה מאת האל יתברך כשהיו טובים: 128:1: שיר. שבח דרכי הירא את דבר ה’ שיעשה זה כל מי שיהיה בגלות ויזכה לראות בטוב ירושלים: | ירא ה’. הוא שנזהר ממצות לא תעשה: | ההולך בדרכיו. הזהיר במצות עשה, אחר כך ספר על הנהגת מחייתו כי הטובה הוא שיחיה ממלאכתו ולא יהנה מאחרים כל זמן שיוכל ליגע עצמו במלאכה, ואם תהיה בזאת ההנהגה: 128:2: אשריך וטוב לך. יאשרוך בני העולם, ויהיה לגמול טוב מאת האל יתברך וזהו מה שפירשו רז”ל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא: 128:3: אשתך. בסגו”ל האל”ף אמר גם כן מהנהגות הטובות בעולם הזה שתצוה אשתך שתהיה כגפן פוריה בירכתי ביתך, והמשיל אותה לגפן כי אין לך עץ שנוטעין אותו בתוך הבית אלא גפן שיש בני אדם נוטעים אותה בירכתי ביתם וכשתגדל מוציאים אותה מחור הבית ולחוץ אל השמש והנה שרשה בתוך הבית וענפיה חוץ לבית, כן האשה תהיה צנועה בירכתי הבית שלא תצא חוץ: ואמר בירכתי. כי גם בביתה תהיה צנועה שלא תשב בפתח ביתה שיראוה העוברים ושבים כי זה הוא דרך אש רעה, אלא תמיד תהיה בירכתי הבית שלא יראה אותה אלא בעלה ובני ביתה אבל בנים יצאו חוץ, למלאכתם ולצורך הבית כמו שיצאו לחוץ ענפי הגפן שיהיו פרים ורבים, ואם תהיה אשתך בזה הדרך יהיו: | בניך כשתילי זיתים. והמשיל אותם לזית כי עץ הזית אינו מקבל ההרכבה מעץ אחר והשתילים טובים בני אביהם כך הבנים שיולדו מאשה זאת לא יהיה בהם חשד ממזרות, כי אמם צנועה ולא נזקקה אלא לבעלה ועוד המשילם לזתים כי עץ הזתים יהיו ירוקים ולחים כל ימות השנה כך הם יהיו בהודם הטובים במעשיהם הטובות: ואמר סביב לשלחנך. שיהיו לפניך לשרתך בעת שתאכלס יהיו תמיד סביב לשולחנך שלא יהיו משולחים זוללים וסובאים אלא לא יאכלו ולא ישתו אלא על שולחנך: 128:4: הנה. כאלה המדות והמנהגות יבורך הגבר שהוא ירא ה’: 128:5: מציון. ממקום שכינתו שהוא מציון: | וראה. ותזכה לראות בטוב ירושלים כשישובו ישראל מהגלות: | כל ימי חייך. ותראה בטוב כל ימי חייך, בין בגלות בין בטוב ירושלים וראה בטוב שזכר, עומד במקום שנים: 128:6: וראה. ותאריך ימים עד שתראה בנים לבניך ועד שתראה שלום על ישראל וזהו בקיבוץ גליות אם יבא הגואל ואם לאו יחייך הבורא אז עם המתים הצדיקים שיחיו ותראה שלום על ישראל: 129:1: שיר. המשיל ימי הגלות לימי האדם ותחילת הגלות לימי הנעורים ואורך ימי הגלות לימי הזקנה ואמר כי מתחילת הגלות צררו אותנו האויבים צרה רבה, וזה יאמר ישראל תהילה לאל שלא כלו בגלות מתחילת הגלות החלו לצרור אותנו ועם כל זה לא יכלו לכלותי ומה שכפל הענין לחזק ההודאה לאל יתברך כמנהג הלשון: 129:3: על גבי. משל לרוב הסבלות והפרך: | למעניתם. הוא הקו שיחרוש החורש בשוורים בשדה כשיעור שירצה בו ואחר כך יחזור ויעשה אחר כמוהו, וכן עד שיחרוש כל השדה וכל מה שיהיה ארוך המענית תהיה יגיע השוורים רבה כי לא ינוחו עד ראש הקו ובאמרו האריכו למעניתם, רוצה לומר שלא נתנו אותנו לנוח מעבודתם ומסבלותם: 129:4: קצץ. עבר במקום עתיד, אמר ה’ שהוא צדיק וישר בדרכיו יקצץ ויכרות עבות רשעים שונאיו: | ועבות. הוא מיתרי העול כלומר יסיר עולם מעליו, כשיקצץ האל יתברך עבותם מעלינו אז: 129:5: יבושו ויסוגו אחור. ממחשבותם הרעה עלינו: | שונאי ציון. האומות אינם שונאי ציון אבל אוהבים אותה עד שנלחמים בעבורה אלא פירושו שונאי בני ציון והם ישראל: 129:6: יהיו כחציר גגות. עשב הצומח בגג שאין לו העמדה וקיום עד שקודם שיצא ונראה יבש בחום השמש והוא דרך הפלגה: | שלף. הוא ענין חליצת הדבר ויציאתו ממקומו כמו שלף איש נעלו אלא שהוא יוצא וזה עומד: 129:7: שלא מלא. כלומר שלא יבא לידי קצירה: | וחצנו מעמר. אוסף העמרים והוא מנהג העוברים לומר לקוצרים: 129:8: ברכת ה’ אליכם. כמו שאמר בועז: ומה שאמר ברכנו אתכם בשם ה’. הוא כפל דבר ועל חציר גגות לא יאמר זה כי אינו זרע ברכה ולא יבא לידי קצירה ותודת ישראל המשיל לזרע ברכה:
פירוש מלבי”ם
125:1: שיר המעלות, יבאר שהשכל מחייב כי הבוטח בה’ חסד יסובבנו, הבוטחים בה’ בהכרח שימצאו בו מחסה ועז, והם דומים כהר ציון אשר לא ימוט באשר הוא מכונן על הרים וגבעות אשר סביבותיו, וישב לעולם, ובאר כי הדבר הזה הוא ק”ו, כי הלא. 125:2: ירושלם רק הרים סביב לה, כל בטחונה הוא רק טבעי על ההרים שסביבותיה, וכ”ש שלא תתמוטט עדת ה’ הבוטחת עליו, אחרי שה’ סביב לעמו שהוא חזק מן הסמיכה של ההרים ובודאי יתקיים מעתה ועד עולם: 125:3: כי לא ינוח, הנה מה שיצוייר שיסלק ה’ השגחתו מעל הבוטחים יהיה באחד משני פנים, א. אם שוט תהלך בארץ מכה מתהלכת, שאז לפעמים ילקו גם הצדיקים, שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין, עז”א שהשכל מחייב ששבט הרשע דהיינו השוט והשבט המתהלך בארץ בעבור הרשע ליסר החוטאים, הגם שיעבור מדי לכתו גם בגורל הצדיקים, בכ”ז לא ינוח על גורל הצדיקים, הגם שעובר לא ינוח שם שאינו מתעכב שם עד בואו לגורל הרשעים שם ינוח כי שם מחוז חפצו, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, שלא יצאו ע”י לידי עולה להתלונן על ההשגחה בראותם כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, ולכן ישגיח ה’ מן החלונות שהשבט לא יתעכב אצלם, ב. יצוייר שתסור מהם ההשגחה, אם הגם שבוטחים בלבם אין מעשיהם רצוים לפניו, ואין יכולים להוציא טוב לבבם אל הפועל ע”י אונס או חולשה וכדומה, ע”ז משיב שה’ ירא ללבב, ועז”א. 125:4: היטיבה ה’ לטובים ולישרים בלבותם, אם הם רק טובים בעצמותם והיושר נמצא בלבם, הגם שבמעשיהם נדמה לנו שהוא בלתי טוב וישר (וזה נקרא עקל שגדרו דבר הישר בעצמו ומתראה בלתי ישר למראה עינים), זה לא יסלק טוב ה’ מעליו, ולא לבד שה’ יתמיד להטיב עמהם כי גם את. 125:5: המטים עקלקלותם, מי שרוצים לדון אותו לכף חוב ע”י העקלקלות הנראה למראה עינים והם רוצים להטותו לכף חוב, כאילו הוא דבר הנוטה מן היושר גם בעצמותו, יוליכם ה’ את פועלי האון יענשו ע”ז כאלו הם עצמם פועלי און, עפ”י ההנחה הזאת מסיים שלום על ישראל, ר”ל שהשלום יתמיד תמיד על ישראל אחר שהם בוטחים בה’ וראוי שברית שלומם לא ימוט לעולם: 126:1: שיר המעלות, הוסד בגלות בבל על שיבת ציון והגולה, בשוב ה’ שיעור הכתוב היינו כחולמים בשוב ה’ את שיבת ציון אז ימלא שחוק פינו, מציין תקות ישראל מה שיקוו שימלא ה’ הבטחתו ע”י נביאיו להשיב שבותם, כחולם חלום נבואיי, שרואה את העתיד כדבר הוה עתה, וכאלו הוא במציאות ושמח עליו כשמח על דבר טוב הוה עתה, כמ”ש ירמיה על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי, ואין הבדל בן ראיית הנביא במחזה ובין ראיית הדבר בעת יצא אל הפועל, רק שהנביא שמחתו הוא בלב בלבד ואינו יכול להוציא השמחה בפועל ע”י שחוק ורנה בפה ולשון, עז”א שכבר היינו כחולמים ראינו דבר זה כבר במחזה, אשר בעת שישיב ה’ את שיבת ציון בפועל 126:2: (ב-ג) אז ימלא שחוק פינו שהשחוק הנמצא בלבנו עתה ואינו יכול למלאות את פינו. אז ימלא פינו ממנו, ולשוננו הרונן עתה בחלום בלא תנועה רק בכח ולא בפועל, אז ימלא רנה וזולת זה ההבדל היה הדבר אצלנו כאלו כבר יצא אל המציאות בעת היינו כחולמים אז, ר”ל אצל הגוים יהיה זה דבר חדש והם יאמרו אז, הגדיל ה’ לעשות עם אלה, כאלו הדבר התחדש אז, אבל אצלנו אינו דבר חדש, כי כבר היינו שמחים הגדיל ה’ לעשות עמנו כבר שמחנו ע”ז בעבר, בעת היינו כחולמים ראינו ושמחנו בעת החזיון על שהגדיל ה’ לעשות עמנו, והוא אצלנו שמחה ישינה ששמחנו בה מראשית קדומים, כי היה הדבר ברור אצלנו כאלו כבר יצא אל המציאות בעת ראינוהו במחזה: 126:4: (ד-ה) שובה, ע”פ ההצעה הנזכרת יבקש המשורר שיעשה ה’ שתהיה התשועה בדבר חדש אשר לא קוו עליה, והוא מה שיביא הגאולה קודם הזמן, כי אם תבא הגאולה בזמן המיועד מפי הנביאים אחרי שבעים שנה דומה לקוצר שדה תבואה על ראש גיא שמנים בארץ טובה, אשר בטח בלבו שישא אלומותיו והשמחה אינה גדולה כ”כ כי אינו דבר חדש, משא”כ אם תבוא הגאולה קודם זמן המיועד ידמה למי שזרע בארץ נגובה שכבר התיאש למצוא שם פרי תבואה, ופתאום באו אפיקי מים והשקו את פני האדמה, ובבוא לקצור נהפך אבלו לששון, שזה דבר שלא קוה עליו, וז”ש שובה ה’ את שביתנו קודם הזמן בענין שנדמה לאפיקים בנגב, אשר הזורעים בדמעה שבעת הזריעה התיאש ממצוא שכר בעמלו ופתאום יקצרו ברנה, ומוסיף והולך עוד ציור יותר גדול, שאם גם אח”כ שכבר באו אפיקים והשקו את האדמה לא ידע בעל השדה מזה, עד שגם בעת שהולך לקציר הוא בוכה עדיין, וז”ש. 126:6: הלוך ילך ובכה, שבעת הליכתו לקצור עדיין בוכה מפני שחושב שישא משך הזרע, ר”ל שלא ישא מן השדה רק מה שזרע, שאם זרע כור אינו מצפה לקצור רק כור כפי מה שזרע, ואח”כ פתאום בא יבא מן השדה לביתו ברנה, כי פתאום הוא נושא אלומותיו של הזרע, ושמחה זו גדולה עוד יותר שהיא שמחה פתאומית, ובאור המשל הראשון שתהיה הגאולה קודם הזמן, ובאור המשל השני שהגם שגם בעת הגאולה לא קיוו רק תשועה מועטת, כמו בימי כורש שהיו תחת רשות מלכי פרס ימצאו תשועה גדולה וישאו אלומות ההצלחה: 127:1: שיר המעלות לשלמה, השיר הזה ושאחריו נסמכו בכונה, שבראשון יבאר שהשתדלות האדם אין מועיל כל מאומה רק הכל נעשה ונגמר בעצת ההשגחה העליונה, ובסימן שאח”ז יבאר מתי ההשתדלות מועיל, ואופנים אשר יובילוהו אל המטרה הנכונה - אם לא ה’ יבנה בית אם לא ילוה אל הבנין עזר אלוה, אך שוא עמלו בוניו בו, ואין ההשתדלות מועיל מאומה, ולא לבד בהוצאת כלל הדבר אל הפועל, שאין האדם לבדו יכול עליה בעמל בלא עזר ממרום, כי בשמירת הדברים שכבר הם עשוים כמו בשמירת העיר הבנויה, גם בזה אם לא ה’ ישמר עיר שוא שקד שומר והשתדלות האדם בשמירתה לא יועיל מאומה - ולא לבד בפעולות כלליות כי גם בפרטים: 127:2: שוא לכם, אתם משכימי קום ומאחרי שבת לשקוד על מלאכתם ביום ובלילה, ובכל העמל וההשתדלות אתם רק אוכלי לחם העצבים ולא עדיף המרבה בעמל ויגיעה יותר על לחם צר, והלא לידידו של ה’ כן יתן שנא, להם יתן השינה כן כמו שנתן לכם העמל והמלאכה, שהם ישנו בעתים האלה שעמלתם אתם, ובכ”ז יש להם טרף חקם כמוכם שנדדתם שינה מעיניכם בעמל ורב עבודה: 127:3: הנה, אחר שבאר שההשתדלות לא תועיל בהמצאת המלאכות ושמירת הקנינים והבאת הטרף, יאמר שגם בהולדת הבנים ואימונם וגדולם גם זה מתת אלהים הוא, הנה הבנים הגדולים הם נחלת ה’ ופרי הבטן הקטנים הם שכר אלהים לזוכים לפניו, תפס לשונו כפי הרגיל שבעד עבודה ופעולה נותנים שכר לפי שעה, ובעד אהבה וקורבה יתנו נחלה עומדת לדור ודור, כן בעד זכות ומצות שכרו הוא פרי בטן שלא תהיה אשתו עקרה, ובהיותו קרוב יותר אל ה’ וטוב לפניו יתן לו נחלה קיימת, שהם בנים גדולים להקים דורות לנחלה: 127:4: כחצים, אבל יש בזה תנאי אם יגדל הבנים לתכלית הנרצה שהוא לתורה ועבודת ה’, שאם בני הנעורים דומים כחצים ביד גבור שכמו שהגבור לא יורה חציו לבטלה רק יקלע בם אל מטרת חפצו ולא יחטיא, כן לא יהיו זרעם לריק רק יקלע אל מטרת החפץ והתכלית להעמיד זרע ברך יראי ה’ ושומרי מצותיו, רק אז. 127:5: אשרי הגבר אשר מלא אשפתו מן החצים האלה, כי מה יועילו החצים הממלאים את האשפה אם לא יוכל לשלחם למטרה, כן מה יועילו הבנים אשר לא לה’ המה: 127:6: לא יבושו, כחצים ביד גבור שלא יבושו, כי לא יחטיאו מן המטרה וידברו ויהרגו את אויבים בשער, כן לא יבוש מבניו אלה כי ינצחו את אויבי הנפש, יגברו על יצרם ויעשו חיל: 128:1: שיר המעלות, עתה יבאר האופנים שההשתדלות טובה ומועלת, וחלק שלמות יראי ה’ לשלשה, שלמות עצמו, שלמות ביתו, שלמות המדיני, על שלמות עצמו אמר אשרי כל ירא ה’, אשוריו העקרים של ירא ה’ הוא מה שהוא ההולך בדרכיו, זה בעצמו מה שהוא הולך בדרכי ה’ הוא עיקר אשרו הנפשי, ונגד הצלחתו הגופניית אמר. 128:2: יגיע כפיך כי תאכל, אם יגיע כפיך יהיה רק בשיעור שתאכל, שלא תיגע להעשיר ולהרבות הון, רק כשיעור ההכרחי לעמידת החי למצוא אוכל, ולא יותר, אז אשריך וגם טוב לך י”ל אושר הנפש עם טוב החיים בעוה”ז. מעתה יספר שלמות הבייתי. 128:3: אשתך תדמה כגפן פוריה כן תוליד בנים, וגם תדמה כגפן הנטוע בירכתי ביתך שהגם שעומד בירכתי הבית יגביה ענפיו ודליותיו עד גג הבית וסוכך משם על הבית בכלל, כן היא צנועה שוכנת באהל בירכתי הבית ובכ”ז שומרת וסוככת על הבית בכללו, בניך הם דומים כשתילי זתים שאין מקבלים הרכבה, ונותנים שמן למאור, כן יהיו זרע אמת מאירים באור הדעת ויושבים סביב לשלחנך: 128:4: הנה כי כן יבורך גבר ירא ה’, ר”ל מה שדברתי עד עתה הוא מה שנוגע לברכת הגבר בעצמו, כי ברכת אשתו ובניו נוגע לברכתו, כי מעתה יתחיל לדבר על הברכה היוצאת חוץ ממנו במה שילך מהלך השלימות לכל בני עמו, ועז”א. 128:5: יברכך ה’ מציון, עוד תזכה להתברך מציון שהוא ברכת כלל ישראל היוצא מציון אשר שם צוה ה’ את הברכה לכל העם, וברכה זו תקבל אתה מן הכלל וגם אתה תשתדל לטובת הכלל וראה בטוב ירושלים לראות בטוב ירושלים ובהצלחת הכלל, על זה יהיו מיוחדים כל ימי חייך, שתיחד כל ימיך לטובת הכלל לראות טובם ואשרם: 128:6: וראה, גם תשתדל לראות שבנים אשר יולדו לבניך, גם הם יהיו לתכלית כולל שיהיה שלום על ישראל, שמן דור בניך יושג שלימות ושלום לכלל ישראל, באופן שימי חייך יתיחדו לטובת ירושלים וימי חיי בניך לטובת כלל ישראל כולו: 129:1: שיר המעלות, מדבר מהשגחת ה’ ושמירתו את ישראל מכל אויביהם. רבת, ר”ל זה דבר רב וגדול מה שצררוני מנעורי יאמר נא ישראל, שישראל יאמרו ויספרו כי מנעוריהם היו במצור, ידמה במליצה שהיו כעיר נצורה שמיום הוסדה צר עליה אויב שנים אלפים, רבת ר”ל ולפ”ז זה חידוש יותר גדול שהגם שצררוני מנעורי בכ”ז לא יכלו לי. המליצה, שמעת היה ישראל לגוי עומדים עלהם לכלותם, וזה דבר גדול, כי מצד צורתם האלהית יחויב שהעמים יעיקו אותם ויגורו בם מלחמות, באשר הם עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, אבל זה דבר יותר גדול, שהגם שכל העמים צוררים היו להם בנכליהם לא יכלו לעשות להם רעה, כי אלהיהם אתם להושיע להם: 129:3: על גבי. באר שמה שלא יכלו לי אין זה מצד כחי וגבורתי, כי בהפך לא נדמתי כקריה נשגבה בצורה מפני אויב, רק כארץ מישור שהאויב הלך על גבה כרצונו, גם חרש בה בכלי המחרישה, וגם האריך מענית כחפצו, כי אין הר וגבעה מעכבים לפניו, ר”ל שמצד הטבע היו למרמס, רק. 129:4: ה’ צדיק, הוא קצץ עבות רשעים, עד שהשורים לא יכלו להנהיג את כלי המחרישה, באופן שהעכוב לא היה מצד האדמה הנחרשת רק מצד שה’ הפיר עצת חורשים ונתק את עבותימו: 129:5: יבושו. לכן כל שונאי ציון (שהוא השונאים קדושת ישראל ואל מעוזם שזה נרמז בציון ששם היה מקום הקדושה והשכינה) הם יבושו בפ”ע כי אין להם חלק בה’ ויסוגו אחור ע”י עונשי ה’: 129:6: יהיו כחציר גגות, החציר אינו מתקיים זמן רב ולכן עוקרים אותו לפני כל העשבים, וזה בנמשל שהרשע לא יאריך ימים, והחציר גגות ע”י שהשמש שרפו מלמעלה לא יספיקו לשלפו בעת ששולפים החציר מפני שיבש קדמת שלף, וכן הם יהיו כחציר שאחריתם נכרתה, וע”כ יבושו, וכחציר גגות כן יסוגו אחור לפני הזמן ע”י עונש השגחיי ושמש הדין השורפים מלמעלה: 129:7: שלא. והחציר גגות גם אם ימהר לשלפו קודם שיתיבש אינו גדל הרבה, עד שהקוצר לא יוכל למלא כפו לקצור בפעם אחד מלא היד, כי הוא מפוזר אחת הנה ואחת הנה, וגם אחר שלקט מכל הגג לא נמצא מכולו שיעור שהמעמר יוכל למלא חצנו, כן גם בעוד יתקיימו בשלותם יתפרדו כל פועלי און ולא יהיו לאגודה אחת: 129:8: ולא אמרו העוברים, דרך העוברים לברך את הקוצרים, ובעת שהתבואה מתברכת הם אומרים ברכת ה’ עליכם, ובעת בצורת הם אומרים ברכנו אתכם בשם ה’ שתחול הברכה מעתה, והם לא יתברכו מן העוברים כי יהיו לקללה ולא לברכה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | המשך שירי המעלות — עלייה לרגל לציון
- אפיון - עונש וגלות | תהלים קכו — “בשוב ה’ את שיבת ציון” — גאולה מגלות בבל כחלום שנגשם
הערות
מילה נדירה: הַ/שָּׁבֶת (Strong’s H7675) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,עמוס,עובדיה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מִלּוֹא (Strong’s H4407) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הַ/שָּׁקֵד (Strong’s H8247) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,במדבר,ירמיהו,קהלת שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
חמשת מזמורי המעלות האמצעיים. קכה — “הבוטחים בה’ כהר ציון”. קכו — “בשוב ה’ את שיבת ציון” — שיר שיבת ציון. קכז — “אם ה’ לא יבנה בית” — שלמה וירושלים. קכח — “אשרי כל ירא ה’“. קכט — “רבת צררוני מנעורי”.