תהלים עד — “למה אלוקים זנחת לנצח” — חורבן
פסוקים
מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף לָמָ֣ה אֱ֭לֹהִים זָנַ֣חְתָּ לָנֶ֑צַח יֶעְשַׁ֥ן אַ֝פְּךָ֗ בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ׃ זְכֹ֤ר עֲדָתְךָ֨׀ קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַחֲלָתֶ֑ךָ הַר־צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה׀ שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ׃ הָרִ֣ימָה פְ֭עָמֶיךָ לְמַשֻּׁא֣וֹת נֶ֑צַח כׇּל־הֵרַ֖ע אוֹיֵ֣ב בַּקֹּֽדֶשׁ׃ שָׁאֲג֣וּ צֹ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ שָׂ֖מוּ אוֹתֹתָ֣ם אֹתֽוֹת׃ יִ֭וָּדַע כְּמֵבִ֣יא לְמָ֑עְלָה בִּסְבׇךְ־עֵ֝֗ץ קַרְדֻּמּֽוֹת׃ (ועת) [וְ֭עַתָּה] פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד בְּכַשִּׁ֥יל וְ֝כֵילַפּ֗וֹת יַהֲלֹמֽוּן׃ שִׁלְח֣וּ בָ֭אֵשׁ מִקְדָּשֶׁ֑ךָ לָ֝אָ֗רֶץ חִלְּל֥וּ מִֽשְׁכַּן־שְׁמֶֽךָ׃ אָמְר֣וּ בְ֭לִבָּם נִינָ֣ם יָ֑חַד שָׂרְפ֖וּ כׇל־מוֹעֲדֵי־אֵ֣ל בָּאָֽרֶץ׃ אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א־רָ֫אִ֥ינוּ אֵֽין־ע֥וֹד נָבִ֑יא וְלֹֽא־אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד־מָֽה׃ עַד־מָתַ֣י אֱ֭לֹהִים יְחָ֣רֶף צָ֑ר יְנָ֘אֵ֤ץ אוֹיֵ֖ב שִׁמְךָ֣ לָנֶֽצַח׃ לָ֤מָּה תָשִׁ֣יב יָ֭דְךָ וִימִינֶ֑ךָ מִקֶּ֖רֶב (חוקך) [חֵיקְךָ֣] כַלֵּֽה׃ וֵ֭אלֹהִים מַלְכִּ֣י מִקֶּ֑דֶם פֹּעֵ֥ל יְ֝שׁוּע֗וֹת בְּקֶ֣רֶב הָאָֽרֶץ׃ אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעׇזְּךָ֣ יָ֑ם שִׁבַּ֥רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל־הַמָּֽיִם׃ אַתָּ֣ה רִ֭צַּצְתָּ רָאשֵׁ֣י לִוְיָתָ֑ן תִּתְּנֶ֥נּוּ מַ֝אֲכָ֗ל לְעָ֣ם לְצִיִּֽים׃ אַתָּ֣ה בָ֭קַעְתָּ מַעְיָ֣ן וָנָ֑חַל אַתָּ֥ה ה֝וֹבַ֗שְׁתָּ נַהֲר֥וֹת אֵיתָֽן׃ לְךָ֣ י֭וֹם אַף־לְךָ֥ לָ֑יְלָה אַתָּ֥ה הֲ֝כִינ֗וֹתָ מָא֥וֹר וָשָֽׁמֶשׁ׃ אַתָּ֣ה הִ֭צַּבְתָּ כׇּל־גְּבוּל֣וֹת אָ֑רֶץ קַ֥יִץ וָ֝חֹ֗רֶף אַתָּ֥ה יְצַרְתָּֽם׃ זְכׇר־זֹ֗את א֭וֹיֵב חֵרֵ֣ף׀יְהֹוָ֑ה וְעַ֥ם נָ֝בָ֗ל נִאֲצ֥וּ שְׁמֶֽךָ׃ אַל־תִּתֵּ֣ן לְ֭חַיַּת נֶ֣פֶשׁ תּוֹרֶ֑ךָ חַיַּ֥ת עֲ֝נִיֶּ֗יךָ אַל־תִּשְׁכַּ֥ח לָנֶֽצַח׃ הַבֵּ֥ט לַבְּרִ֑ית כִּ֥י מָלְא֥וּ מַחֲשַׁכֵּי־אֶ֝֗רֶץ נְא֣וֹת חָמָֽס׃ אַל־יָשֹׁ֣ב דַּ֣ךְ נִכְלָ֑ם עָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן יְֽהַלְל֥וּ שְׁמֶֽךָ׃ קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִיבָ֣ה רִיבֶ֑ךָ זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל כׇּל־הַיּֽוֹם׃ אַל־תִּ֭שְׁכַּח ק֣וֹל צֹרְרֶ֑יךָ שְׁא֥וֹן קָ֝מֶ֗יךָ עֹלֶ֥ה תָמִֽיד׃
פירוש רש”י
74:1: יֶעְשַׁן אַפֶּךָ. כָּל הַכּוֹעֵס, נְחִירָיו מוֹצִיאִין עָשָׁן: 74:2: קָנִיתָ קֶדֶם. לִפְנֵי בְּרִייַת עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ, בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ״ (תהלים צ:א-ב): | זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ. תִּקּוּן לָשׁוֹן הוּא, כְּמוֹ ״זוּ חָטָאנוּ לוֹ״ (ישעיהו מב:כד), וְהוּא כְּמוֹ אֲשֶׁר שָׁכַנְתָּ בּוֹ: 74:3: הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח. הַגְבֵּהַּ פְּעִימוֹת וּבֶהָלוֹת שֶׁלְּךָ שֶׁיְּהוּ לְאוֹיְבֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח, עַל כָּל אֲשֶׁר הֵרַע הָאוֹיֵב בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כֵּן חִבְּרוֹ מְנַחֵם עִם ״וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ״ (בראשית מא:ח): | לְמַשֻּׁאוֹת. לְשׁוֹן חֻרְבָּן, כְּמוֹ ״שָׁאִיָּה״ (ישעיהו כד:יב), ״תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה״ (ישעיהו ו:יא) (ס״א אינו): 74:4: מוֹעֲדֶךָ. הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֲשֶׁר נֶאֱמַר בּוֹ ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם״ (שמות כה:כב): | שָׂמוּ אוֹתוֹתָם. כְּשֶׁגָּבְרָה יָדָם לְהַחֲרִיבוֹ, אָז שָׂמוּ לָהֶם אֶת אוֹתוֹת קְסָמֵיהֶם שֶׁהֵם אוֹתוֹת אֱמֶת. וּמָה הֵם הַקְּסָמִים? ״קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים״ (יחזקאל כא:כו): 74:5: יוֹדַע כְּמֵבִיא לְמַעְלָה בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת. יִוָּדַע הָאוֹיֵב, כְּשֶׁהָיָה מַכֶּה בְּשַׁעֲרֵי פִּתְחֵי הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא כְּמֵבִיא מַכּוֹתָיו לְמַעְלָה בָּרָקִיעַ. וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ? שֶׁהֲרֵי הָיָה רוֹאֶה שֶׁהָיָה הָעֵץ מְסַבֵּךְ וְאוֹחֵז אֶת הַקַּרְדֻּמּוֹת וּבוֹלְעָן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין צו:): כּוּלְּהוּ בְּלַעְתִּינְהוּ חַד תַּרְעָא דִּירוּשָׁלַיִם: | בְּסֹבֶךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת. לְשׁוֹן ״נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ״ (בראשית כב:יג), הָעֵץ סוֹבֵךְ אוֹתָם וְהֵם נִסְבָּכִין בּוֹ: 74:6: וְעַתָּה. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָשֶׁה, לֹא נִמְנַע מִלְּהַלֹּם כָּל פְּתָּחֶיהָ וְכָל שְׁעָרֶיהָ יָחַד: | בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת. כְּלֵי מַשְׁחִית שֶׁל נַגָּרִים הֵם, ״וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ״ (ירמיהו מו:כב) תַּרְגּוּם יוֹנָתָן ״בְּכַשִׁילַיָּא״. כֵּילַפֹּת לְשׁוֹן עֲרָבִי הוּא, כָּךְ פֵּרֵשׁ דּוֹנָשׁ, וְהוּא מִכְּלֵי הַנַּגָּרִים: | יַהֲלֹמוּן. הָאוֹיְבִים: 74:8: אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד. נִינָם מוֹשְׁלֵיהֶם, וְכֵן (תהלים עב:יז) ״יָנוֹן שְׁמוֹ״, (משלי כט:כא) ״וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן״. כָּל מוֹשְׁלֵיהֶם מַחֲשָׁבָה אַחַת לָהֶם, הָרִאשׁוֹנִים כָּאַחֲרוֹנִים, לְהִזְדַּוֵּג לְפַטְרוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִזְדַּוְּגוּ לָהֶם. וְתֵדַע שֶׁהֲרֵי שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל שֶׁהָיוּ בָּאָרֶץ, כָּל בָּתֵּי וַעַד שֶׁלּוֹ: פְּלִשְׁתִּים הֶחֱרִיבוּ שִׁילֹה, נְבוּכַדְנֶאצַּר הֶחֱרִיב בַּיִת רִאשׁוֹן, וַאֲחֵרִים הֶחֱרִיבוּ בַּיִת שֵׁנִי: 74:9: אוֹתוֹתֵינוּ. שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּיַד נְבִיאֶיךָ, אֵין אָנוּ רוֹאִים אוֹתָם בְּיָמִים רַבִּים שֶׁאָנוּ בַּגּוֹלָה. נִתְנַבֵּא אָסָף עַל יְמֵי הַגָּלוּת: | עַד מָה. עַד מָתַי נִהְיֶה בַּצָּרָה זוֹ? 74:11: מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה. הַשְׁלִיכָהּ וְהוֹצֵא אוֹתָהּ מִתּוֹךְ חֵיקְךָ וְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבֶיךָ, כַּלֵּה לְשׁוֹן גָּרֵשׁ כְּמוֹ ״כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ״ (שמות יא:א): 74:12: וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם. וַהֲרֵי אַתָּה תְּשׁוּעָתֵנוּ מִקֶּדֶם: 74:13: רָאשֵׁי תַנִּינִים. הֵם מִצְרַיִם שֶׁנִּקְרְאוּ תַנִּינִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַתַּנִּים הַגָּדוֹל וְגוֹ׳״ (יחזקאל כט:ג): 74:14: רָאשֵׁי לִוְיָתָן. פַּרְעֹה נִקְרָא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִפְקֹד ה׳ בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה עַל לִוְיָתָן וְגוֹ׳״ (ישעיה כז:א): | תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. נָתַתָּ מָמוֹנוֹ לְעַם יִשְׂרָאֵל לְאָכְלוֹ, לְצִיִּים לְכִתּוֹת וּצְבָאוֹת שֶׁהוֹצֵאתָ: | צִיִּים. סִיעוֹת, כְּמוֹ (במדבר כד:כד) ״וְצִים מִיַּד כִּתִּים״ כְּתַרְגּוּמוֹ ״וְסִיעָן״: 74:15: אַתָּה בָקַעְתָּ. לְיִשְׂרָאֵל מִן הַצּוּר מַעְיָנוֹת (שמות יז:ו): | אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ. יַרְדֵּן, שֶׁהוּא נָהָר אֵיתָן (יהושע ג:טו): 74:16: לְךָ יוֹם. גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל: | אַף לְךָ לָיְלָה. וְעַמְּךָ הָיוּ בְּצָרוֹת הַלָּיְלָה: | אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. אַתָּה הֲכִינוֹתָ לָהֶם מְאוֹר הַתּוֹרָה: 74:17: אַתָּה הִצַּבְתָּ. לָהֶם כָּל גְּבוּלוֹת אַרְצָם בְּכָל טוֹב: | קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם. הֲרֵי זֶה דּוּגְמַת ״שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ״ (ירמיהו ה:כד), לֹא שִׁנִּיתָ לָנוּ סֵדֶר הַשָּׁנִים: 74:18: זְכֹר זֹאת אוֹיֵב וְגוֹ׳. וְאַחֲרֵי שֶׁכָּל תְּשׁוּעָתֵנוּ בְּךָ, זְכֹר זֹאת, אֲשֶׁר הָאוֹיֵב חֵרֵף אוֹתְךָ בְּהַשְׁמִידוֹ אוֹתָנוּ: 74:19: אַל תִּתֵּן לְחַיַּת. לִגְדוּדֵי הָאֻמּוֹת, כְּמוֹ ״וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה״ (שמואל ב כג:יא): | נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ. תּוֹר שֶׁלְּךָ. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם לְשׁוֹן ״תּוֹרִים״ וּ״בְנֵי יוֹנָה״ (ויקרא א:יד). הַתּוֹר הַזֶּה, מִשֶּׁמֵּת הַזָּכָר, בֶּן זוּגָהּ, אֵינָהּ מִזְדַּוֶּגֶת לְאַחֵר. אַף יִשְׂרָאֵל לֹא הֶחֱלִיפוּךָ בְּאֵל אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁרִחַקְתָּ מֵהֶם וְהָיוּ כְּאַלְמָנָה (שיר השירים רבה א:סג): | חַיַּת עֲנִיֶּיךָ. נֶפֶשׁ עֲנִיֶּיךָ: 74:20: הַבֵּט לַבְּרִית. אֲשֶׁר כָּרַתָּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ: | נְאוֹת חָמָס. נְוֵה חָמָס, לְשׁוֹן מָדוֹר: 74:21: אַל יָשׁוֹב דַּךְ נִכְלָם. אַל יָשׁוֹב דַּךְ מִלְּפָנֶיךָ, בִּתְפִלָּתוֹ, נִכְלָם: 74:22: חֶרְפָּתְךָ. גִּדּוּפֶיךָ, כְּמוֹ זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף:
פירוש רד”ק
74:1: משכיל. זה המזמור ידבר על הגלות. ואמר למה אלהים זנחת לנצח. הרחקת אותנו לעולם: | יעשן אפך. כי בהתקצף אדם יתחמם ויצא עשן מנחיריו ואמר כן על הבורא יתברך דרך משל: 74:2: זכור. כמו שקניתם אז ממצרים כן תקנה אותם מבבל עוד וטעם קניצת שהיו עובדים למצרים כאלו מכורים היו בידם: שבט נחלתך. זכר כל השבטים כאחד לפי שהיו מיוחדים במצרים בין עם אחד והם היו שם נחלת ה’ קרואים בשמו, או אמר נחלתך באשר קנה אותם מבית עבדים נקראו נחלתו: | הר ציון זה שכנת בו. אמר קנית אותם וגאלתם ממצרים עד שהבאת ם אל הר ציון ששכנת בו. ובאומרו הר ציון זה בעבור כי הוא ידוע או בעבור כי בציון נאמר זה המזמור: 74:3: הרימה פעמיך. כמשמעו רגליך והוא על רך קומה ה’ ויפוצו אויביך: | למשאות נצח. שם במקום מקור כמו להשאות: | כל הרע אויב בקדש. פירושו כמו הפוך הרע כל אויב ופירוש הפסוק הרימה פעמיך להשאות נצח כל אויב שהרע בקדש רוצה לומר בבית המקדש: 74:4: מועדיך. בית המקדש הנקרא מועד לפי שנועדים שם ישראל לרגלים: ואמר שאגו. כמו שאמר קול נתנו בבית ה’ כיום מועד: | שמו אותותם אותות. נבוכדנצר שם אותות להחריב בית המקדש כמו שאמר שאל בתרפים: 74:5: יודע. כשנבנה בית המקדש מי שהיה מביא קרדומו בסבך עץ לכרות אותו לצורך הבנין היה נודע כאלו היה מביא אותו למעלה בשמים לפני כסא הכבוד כל כך היו שמחים ומתפארים בבנין: | בסבך. כמו נאחז בסבך והוא משקל אחר כי זאת הבי”ת נקראת בקמץ חטף: 74:6: ועתה. יחד. כל הפתחים והצורים שהיו עשויים בזהב כולם יחד ויהלמון אותה בכשיל ובכלפות וכינוי פתוחיה על המלאכה כלומר מלאכת הבית שהיו פתוחיה הלמו אותם האויבים: | כשיל. הוא קרדום: | וכילפות. הוא כלי מעץ כמו הקרדום: 74:8: נינם יחד. נינה אותה רוצה לומר נהרגם כמו חרב היונה כי יש בלשון הזה אונאת ממון ובגוף וכמו והאכלתי את מוניך: | כל מועדי אל. זהו בית המקדש: 74:9: אותותינו. אותות הגאולה לא ראינו עדיין וארך זמן רב גלותנו: | אין עוד נביא. משמתו חגי זכריה מלאכי לא היה לנו עוד נביא להגיד העתידות ומתי תהיה הגאולה או פירוש אין עוד נביא אין עדיין כלומר הנביא שעתיד להגלות לנו סמוך לגאולה והוא אליה הנביא לא בא עדיין: | ואתנו יודע עד מה. תהיה הגאולה ומה פירושו מתי: 74:11: למה תשיב. כמו השיב אחור ימינו אויב: | ידך. היא השמאלית: | מקרב חיקך כלה. כלה האויב מקרב חיקיך והוא בית המקדש שהוא מקום סתרך כמו החק לאדם: או פירושו כלה ימינך מקרב חיקך ונקום נקמתך כי מי שישים ידו בחיקו לא יעשה פעולה כדרך העצל שיתן ידו בחיקו: וטעם כלה. שלא תשיבנה עוד אל חיקיך עד עשותה משפט ברשעים והכל דרך משל: 74:12: ואלהים. איך הוא זה שתניחנו בגלות מקדם הוא מלכי ופועל לי ישועות בקרב הארץ ועתה הוא כאילו אינו מלכי שבעלונו אלהים זולתו, וטעם שאמר בקרב הארץ כלומר אף על פי שאתה עליון אתה משגיח בתחתונים ועושה בהם כרצונך: וטעם בקרב. אפילו בתוך ארץ האויבים הכופרים ואין כח להם להנצל מידו אפילו בתוך ארצם: 74:13: פוררת. לשון שבר ורצוץ אמר מקדם עשית לנו כל הישועות האלה בעבורינו שברת בעוזך ים ועברנו בתוכו ושברת ראשי אויבינו במים דימה מצרים לתנינים: 74:14: ראשי לויתן. הוא פרעה כי לויתן פירושו התנין הגדול כמו על לויתן נחש בריח: ואמר ראשי. על שלישיו ועל גבוריו: | תתננו מאכל לעם לציים. זהו ביזת הים שבזזו ישראל שהיו עם ההולכים לציים: | ציים. פירושו מדברות כי בצאתם ממצרים כל מסעיהם במדברות היו: 74:15: אתה בקעת. להם הצור היבש עד שיצא ממנו מים: | מעין ונחל. על שם סופו אמר מעיין כי המעיינים לא יבקעו אלא הצור יבקע ויהיה מעיין: | אתה הובשת נהרות איתן. דבר והפכו כי הצור החלמיש הפכת למעיין ומקום המים הפכת ליבשה ועל הירדן אמר נהרות איתן שהיה בחזקתו מלא על כל גדותיו ועברו ישראל בתוכו ביבשה: ואמר נהרות. והוא אחד מפני נהרות אחרים אשר נשפכים בו: | ואיתן. שם לא תואר לפיכך נסמך נהרות אליו: 74:16: לך. לפי שזכר ההפכים שעשה לישועת ישראל לעשות היבש לח והלח יבש זכר גם כן ההפכים שעושה בעולם בבריאתו טבע כנגד טבע כי בכל יום ויום הוא הופך הטבעים לרצונו כצורך עבדיו להראות כי הכל בידו וכלם בראם כן לצורך הברואים כי הלילה מנוחת בני אדם וטרף החיות לפיכך אמר אף כי אפילו הלילה שלא יראה שיש בו תועלת גדולה ולך היא כי אתה כוננת בו להיות חשך חצי הזמן לתועלת הברואים: 74:17: קיץ וחורף. גם כן דבר והפכו ובכלל חורף וקיץ כלל קור וחום וכל אחד מהם הוא צורך הברואים וזכר התנועה התמידית יום ולילה וזכר התנועה התמידית קיץ וחורף, וכן כל גבולות ארץ שהם שבעה נופות וכל נוף הפך האחר ואוירו משונה מחבירו והכל לצורך הברואים: | ומאור ושמש. פירושו מאור אור הלבנה והככבים בלילה אחד ואור השמש ביום וכל זה הכינות לצורך הברואים כי אור השמש גלויה תועלתו באורו ובחומו ואור הירח והככבים צורך הולכי מדברות ויורדי הים ובהם לצורך הצמחים ויש לירח גם כן בכח המים וכל כוכב וכוכב יש לו כח בצמחים או באבנים ובמתכות: 74:18: זכר. אתה שעשית כל זה זכור כי האויב מכחש בך בכל זה ומנאץ שמך וזכור זאת לו והשפילו והוציאנו מידו ואל תתננו לעולם בידו: 74:19: אל תתן לחית. הנסמך חסר כאילו אמר לחית האביונים, נפש ישראל שהוא התור שלך כי נמשלו ישראל ליונה ותור לפי שהם חלושי הכח ונטרפים ואינם טורפים. וחית. פירושו עדת וכן חית ענייך עדת ענייך: 74:20: לברית. בפת”ח הלמ”ד להורות על הידיעה, כלומר הברית שכרת לאבותינו: | מחשכי ארץ. הם מקומות הגלות שהם לישראל חשך ואפילה והם מושבות חמס שבבליים חומסים אותם. ואמר מלאו. לפי שכל מקומות הגלות הם נאות חמס: 74:21: אל ישוב. זה העני המתפלל לפניך נכלם שלא תשמע תפלתו, והעני הוא ישראל בגלות: | עני ואביון יהללו שמך. ראה שהם מהללים שמך בגלותם. או פירושו כאשר לא ישוב נכלם מלפניך יהלל שמך: 74:22: קומה. אם לא תעשה בעבורינו עשה בעבורך כי ריבנו ריבך הוא, כי האויב יחרף אותך ואומר כי אין בך יכולת להוציאנו מהם: 74:23: אל תשכח. קולם ושאונם שנותנים עליך תמ יד הוא עולה לפניך אל תשכחנו:
פירוש מלבי”ם
74:1: משכיל לאסף, הוסד על חרבן בהמ”ק, למה ר”ל כי מה שארך הזמן ולא נושענו, יהיה בא’ משני פנים, א. אם העזיבה היתה עזיבה עולמית ע”מ שלא לשוב אלינו עוד, עז”א למה אלהים זנחת לנצח, ב. אם עזב רק לזמן עד יכלה כעסו רק שעדן לא נח רוגזו, ועז”א למה יעשן אפך בצאן מרעיתך: 74:2: זכור, שלשה דברים, א. עדתך קנית קדם שמקדם בימי האבות והשבטים קנית העדה הזאת שתהיה שלך, וכבר הבטיח להאבות להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם, וראוי שלא תעזוב קנינך, ב. שאח”כ גאלת שבט נחלתך, שעת החזיקו זרים בקנינך ונחלתך, היית אתה הגואל, (שהגואל הוא מצד שיש טענה וזכות בהדבר) וא”כ ראוי שתגאלם שנית אחר שהם שבט נחלתך שהם לך לנחלה עולמית, ג. הר ציון זה הלא שכנת בו, והאר פניך על מקדשך השמם למען ה’ אשר שכן שם: 74:3: (ג-ד) הרימה, שיעור הכתוב הרימה פעמיך שאגו צורריך בקרב מועדיך, הצוררים כשבאו במקדש ה’ שאגו עליו בקול לאמר, הרימה פעמיך מפה, לך מפה למשואות נצח, אל חורבת נצח, ר”ל שפה ישאר שואה ושממה לנצח, ותחת ששכנת בהיכל תשכון בשממות עולם, כי כל הרע אויב בקדש, כל בקדש הרע אויב, הוא הרע והשחית כל אשר היה בקדש כן שאגו הצוררים בקרב מועדך במקדש, ונוסף לזה שמו אותותם אותות, ששמו ע”ז אות ומופת שאין יכולת בידך להציל, כי אמרו יודע, אמרו הלא בזה יודע שדבר זה דומה כאילו מה שמשחיתים בבהמ”ק למטה מביא אותו למעלה, היינו שרע בעיני השמים למעלה, אם יסבך העץ את הקרדמות, אם יבלעו הקרדמות בהעץ ולא יוכלו לפעול פעולתם, זה יהיה אות שהורע דבר זה למעלה, או יל”פ בזה יודע ה’, אם יביא למעלה את הקרדמות המכים בהעץ, בסבך של העץ אם יבלעו בהעץ, (ובאמת אמרו חז”ל שהקרדומות נבלעו בהשערים, שתחלה נעשה האות, רק שאח”ז נפסק נס הזה, ובזה שמו אותותם אותות שה’ מסכים על החורבן): 74:6: ועתה, הלא ראינו שלא נעשה האות הזה כי יהלומון בכשיל וכילפות וכלי משחית, את פתוחי הזהב שעל הקירות, ואח”כ שלחו באש מקדשך ושרפוה, וגם חללו לארץ משכן שמך שהוא הארון וכלי הקדש: 74:8: אמרו, עד שלא לבד שנשאר המקדש חרב בימיהם, כי נינם ובני בניהם אמרו בלבם יחד שהם שרפו כל מועדי אל בארץ, כי החורבן ערך עד ימי נינם, עד שגם נינם מתפארים שאין עוד לאלהים מקום מועד שישכן שכינתו בארץ, וכן מתראה כדבריהם, כי אותותינו, כי שכינת האלהים בארץ היתה מתגלה, א. ע”י נסים ונפלאות ועתה אותותינו לא ראינו, ב. היתה מתגלה ע”י השפעת הנבואה לנביאים ועתה אין עוד נביא, ג. היתה מתגלה ע”י רוח הקדש ועתה אין אתנו יודע עד מה: 74:10: עד מתי מתחיל לטעון שראוי שיעשה ה’ למען כבוד שמו, כי עד מתי אתה אלהים, יחרף צר וינאץ אויב את שמך, הכי יהיה זה לנצח: 74:11: למה תשיב ידך וימינך והלא אינך צריך לפעול פעולה נגדו רק שלא למנוע הפעולה, כי אתה משיב ידך וימינך ולא תניח את ידך לצאת כנגדו, רק הסתרת אותם בתוך חיקך לבל יעשו דבר, ואם (תוציאם) מקרב חיקך כלה, הלא אז יכלו ממילא, ולמה תעצרם בחיקך ולא תניח אותם שיצאו ויכלו אותם, ור”ל שלפעמים האויב חזק עפ”י הטבע וא”א לכלותו רק ע”פ נס ושידוד הטבע, ולזה צריך זכות הדור וכשאין הדור זכאים לא יעשה ה’ נס להתנוסס, אבל פה א”צ לזה נס, כי האויב חלוש מצד טבעו ואם רק לא תשים ידך בחיקך, אם תוציא אותה מתוך חיקך יכולה עפ”י דרך הטבע, רק אתה מסתיר ידך ומונעה מלכלותו: 74:12: ואלהים מלכי מקדם, והלא מקדם היית מלכי אשר לא לבד שלא השבת ידך אל חיקך כי גם חשפת זרועך הנטויה בדרך נס, עד שהיית פועל ישועות בקרב הארץ, ר”ל כי הישועות שיעשה ה’ עפ”י הטבע והמערכה הוא פועל אותם בשמים, שמצד שהוא אלהי השמים ומנהיג מערכת השמים יסדרם באופן שיושעו ישראל כפי הסדר הטבעי, אבל אם יעשה נס שלא כדרך הסדר הטבעי הקבוע בשמים, אז הוא פועל הישועות בקרב הארץ למטה, הגם שהסבות הקודמות היורדות משמים אין מסכימים לזה: 74:13: אתה פוררת בעזך ים, הלא נס של קריעת י”ס שנתפורר הים ונעשה יבשה לפני ישראל היה נס בקרב הארץ שלא ע”י טבע השמים והמערכה, שברת ראשי תנינים על המים, ובעת ההיא שנעשה יבשה לפני ישראל בצד אחד, הטביע את התנינים המצרים מצד השני, והיה נס כפול, והנה המצרים נקראים בשם תנינים כמ”ש התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהיו מאמינים שיש להם כח ע”י המים ונהר נילוס שהיו עובדים אותו ואת התנינים שבו, כמ”ש לי יאורי ואני עשיתני כמש”פ שם, ובכ”ז שברת אותם על המים: 74:14: אתה רצצת ראשי לויתן, שהם שרי המצרים וגדוליהם, תתננו מאכל לעם לציים, העם שהלכו בציה ומדבר שהם בזו בזת המצרים ושלל הלויתן: 74:15: אתה, וגם ראינו שאתה פועל פעולות הפכיות, בצד אחד בקעת את הסלע ונעשה ממנו מעין ונחל, ובצד אחר הובשת נהרות איתן, שתעשה מן העפר מים ומן המים עפר, וכמ”ש מה לך הים כי תנוס ההופכי הצור אגם מים: 74:16: לך יום, ובאר הטעם שביכלתך לשנות ולהפך סדרי המציאות אחר שסדר הטבעי כולו הקבע מאתך ומתיחס אליך ולכן תוכל לשנותו כרצונך, ובאר שסדר הילוך המאורות הוא קבוע מאתך, בין המהלך היומי שסובבים את הגלגל בכל יום ממזרח למערב שממנו בא היום והלילה, לך יום אף לך לילה, הגם שהלילה הוא העדר האור הוא מתיחס אליך, כי אתה הכינות מאור ושמש, שגם אל הלילה הכינות מאור הלבנה שמקבל אורו מן השמש: 74:17: אתה, וגם התנועה השנתית שתלך השמש מצפון לדרום ומדרום לצפון על קו המזלות, הוא מאתך, כי אתה הצבת כל גבולות ארץ, שעי”כ יצוייר הישוב בארץ בצפון ובדרום, כי קיץ וחורף אתה יצרתם, שעי”כ יהיה הקיץ והחורף לפי מה שתלוז השמש מן קו המשוה לצפון ולדרום כנודע וכנ”ל סי’ י”ט, עד שגם בסדור הטבעי נמצא פעולות הפכיים, והכל לתכלית ישוב הארץ וכולם בחכמה עשית: 74:18: זכר זאת אויב חרף ה’, הגם שסדר היום והלילה וחקות הטבע הם מאתך, הלא זאת היא הסבה שהאויב מחרף את ה’, כי ע”י שרואה שהטבע הולך על סדר קיים קבוע יאמר כי עולם כמנהגו נוהג ולית דין ולית דיין, ועם נבל נאצו שמך המפורסם שאתה בורא כל, ואומר שהכל הוא בטבע, וא”כ ראוי שתראה נפלאותיך ונסיך כבימי קדם: 74:19: אל, (טענה ב’) הלא ראוי ג”כ שתושיע בשבילנו, שישראל שדומים כתור וגוזל בל יטרפוהו החיות הטורפות, וגם חית ענייך היינו נפש חיה שלה, שהיא נשמתה האלהית, אל תשכח לנצח ר”ל כי מבואר מסוד המציאות שהצורות נכנעות זו תחת זו, עד שלכן יכנעו החיות החלשות נגד הטורפות מצד טבע צורותיהם, יאמר הגם שישראל דומה כתור, שהוא עוף בייתי חלוש ונוסעת בטבע, כן הם נוסעים ומטולטלים וחלשים, ראוי בל תתננה לחיות הטורפות מצד חיתה, נשמת חיים שבה, שהיא הצורה היותר עליונה מכל הצורות שבעולם השפל, כי היא בת אלהים חיים: 74:20: הבט לברית, (טענה ג’) כי בסוף התוכחות שבתו”כ אמר וזכרתי את בריתי יעקוב וכו’ והארץ אזכר, והארץ תעזב וזכרתי להם ברית ראשונים, באר שאחרי שתשיגם המון צרות וגם הארץ תעזב אז יזכור ברית האבות וברית שכרת עמהם על הארץ, ועז”א אחר שכבר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס, שבארץ צרה וחשכה והמחשכים שלה מלאו נות חמס, ראוי שתבט לברית שכרת ע”ז עם האבות: 74:21: אל, (טענה ד’) שראוי שתושיע את המקוה לך לבל ישוב דך נכלם, וכדי שעני ואביון יהללו שמך שאתה מושיע חוסי בך ושומע אל אביונים: 74:22: קומה, (טענה ה’) הלא ראוי שתקום לריב ריבך מה שנוגע לכבודך המחולל, כי ראוי שתזכר חרפתך מני נבל כל היום, שהוא, א. שפלות המבייש שהוא נבל, ב. התמדת החירוף כל היום, ג. שהם עצמם ילעגו עליך בזה, ויאמרו אל תשכח קול צורריך, כן שאון קמיך עולה תמיד, שהעם עצמם יאמרו בשאון וקול בניאוץ ובוז שלא תשכח קול צורריך, יצייר במליצה שע”י ששאונם עולה תמיד הם עצמם מזכירים אותך תמיד בל תשכח קול צורריך רגע:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “למה אלוקים זנחת לנצח” — קינה על חורבן המקדש, “שלחה ידו צר”
- אפיון - ברית עם אלוקים | “זכור זאת אויב חרף ה’” — תפילה לה’ לשמור כבוד עצמו ולגאול
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יֵּאֹתוּ (Strong’s H225) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מַנִּי (Strong’s H4483) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
אפיון - עונש וגלות: עד הוא קינה קהילתית על חורבן — “שרפו באש מקדשך”. “הנה פעמי אויב” עד “לא נראה אותותינו”: תיאור החורבן ללא קינות יתר — רצף עובדות שמחייב תגובה. לפי רד”ק: “אל ירשך ידאה” — הפנייה לאלוקים על כבוד שמו, לא רק על כאב ישראל — טיעון תאולוגי.