תהלים עג — “אך טוב לישראל אלוקים” — משבר האמונה
פסוקים
מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אַ֤ךְ ט֖וֹב לְיִשְׂרָאֵ֥ל אֱלֹהִ֗ים לְבָרֵ֥י לֵבָֽב׃ וַאֲנִ֗י כִּ֭מְעַט (נטוי) [נָטָ֣יוּ] רַגְלָ֑י כְּ֝אַ֗יִן (שפכה) [שֻׁפְּכ֥וּ] אֲשֻׁרָֽי׃ כִּֽי־קִ֭נֵּאתִי בַּהוֹלְלִ֑ים שְׁל֖וֹם רְשָׁעִ֣ים אֶרְאֶֽה׃ כִּ֤י אֵ֖ין חַרְצֻבּ֥וֹת לְמוֹתָ֗ם וּבָרִ֥יא אוּלָֽם׃ בַּעֲמַ֣ל אֱנ֣וֹשׁ אֵינֵ֑מוֹ וְעִם־אָ֝דָ֗ם לֹ֣א יְנֻגָּֽעוּ׃ לָ֭כֵן עֲנָקַ֣תְמוֹ גַאֲוָ֑ה יַעֲטָף־שִׁ֝֗ית חָמָ֥ס לָֽמוֹ׃ יָ֭צָא מֵחֵ֣לֶב עֵינֵ֑מוֹ עָ֝בְר֗וּ מַשְׂכִּיּ֥וֹת לֵבָֽב׃ יָמִ֤יקוּ׀ וִידַבְּר֣וּ בְרָ֣ע עֹ֑שֶׁק מִמָּר֥וֹם יְדַבֵּֽרוּ׃ שַׁתּ֣וּ בַשָּׁמַ֣יִם פִּיהֶ֑ם וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם תִּהֲלַ֥ךְ בָּאָֽרֶץ׃ לָכֵ֤ן׀ (ישיב) [יָשׁ֣וּב] עַמּ֣וֹ הֲלֹ֑ם וּמֵ֥י מָ֝לֵ֗א יִמָּ֥צוּ לָֽמוֹ׃ וְֽאָמְר֗וּ אֵיכָ֥ה יָדַֽע־אֵ֑ל וְיֵ֖שׁ דֵּעָ֣ה בְעֶלְיֽוֹן׃ הִנֵּה־אֵ֥לֶּה רְשָׁעִ֑ים וְשַׁלְוֵ֥י ע֝וֹלָ֗ם הִשְׂגּוּ־חָֽיִל׃ אַךְ־רִ֭יק זִכִּ֣יתִי לְבָבִ֑י וָאֶרְחַ֖ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּֽי׃ וָאֱהִ֣י נָ֭גוּעַ כׇּל־הַיּ֑וֹם וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לַבְּקָרִֽים׃ אִם־אָ֭מַרְתִּי אֲסַפְּרָ֥ה כְמ֑וֹ הִנֵּ֤ה ד֖וֹר בָּנֶ֣יךָ בָגָֽדְתִּי׃ וָ֭אֲחַשְּׁבָה לָדַ֣עַת זֹ֑את עָמָ֖ל (היא) [ה֣וּא] בְעֵינָֽי׃ עַד־אָ֭בוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם׃ אַ֣ךְ בַּ֭חֲלָקוֹת תָּשִׁ֣ית לָ֑מוֹ הִ֝פַּלְתָּ֗ם לְמַשּׁוּאֽוֹת׃ אֵ֤יךְ הָי֣וּ לְשַׁמָּ֣ה כְרָ֑גַע סָ֥פוּ תַ֝֗מּוּ מִן־בַּלָּהֽוֹת׃ כַּחֲל֥וֹם מֵהָקִ֑יץ אֲ֝דֹנָ֗י בָּעִ֤יר׀ צַלְמָ֬ם תִּבְזֶֽה׃ כִּ֭י יִתְחַמֵּ֣ץ לְבָבִ֑י וְ֝כִלְיוֹתַ֗י אֶשְׁתּוֹנָֽן׃ וַאֲנִי־בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ׃ וַאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ אָ֝חַ֗זְתָּ בְּיַד־יְמִינִֽי׃ בַּעֲצָתְךָ֥ תַנְחֵ֑נִי וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי׃ מִי־לִ֥י בַשָּׁמָ֑יִם וְ֝עִמְּךָ֗ לֹא־חָפַ֥צְתִּי בָאָֽרֶץ׃ כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י צוּר־לְבָבִ֥י וְחֶלְקִ֗י אֱלֹהִ֥ים לְעוֹלָֽם׃ כִּֽי־הִנֵּ֣ה רְחֵקֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ הִ֝צְמַ֗תָּה כׇּל־זוֹנֶ֥ה מִמֶּֽךָּ׃ וַאֲנִ֤י׀ קִ֥רְבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים לִ֫י־ט֥וֹב שַׁתִּ֤י׀ בַּאדֹנָ֣י יֱהֹוִ֣ה מַחְסִ֑י לְ֝סַפֵּ֗ר כׇּל־מַלְאֲכוֹתֶֽיךָ׃
פירוש רש”י
73:1: אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים. לְפִי שֶׁעִנְיַן הַמִּזְמוֹר מְדַבֵּר בַּצָּרוֹת הַבָּאוֹת עַל עוֹבְדֵי הַמָּקוֹם, לְכָךְ פָּתַח בּוֹ כָּךְ. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי צוֹעֵק וּמִתְמֵהַּ עַל צָרוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יָדַעְתִּי כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹב לָהֶם, וּלְטוֹבָתָם הוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הָרָעָה כְּדֵי לְזַכּוֹתָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: 73:2: וַאֲנִי. מִטֶּרֶם שׂוּמִי זֹאת אֶל לִבִּי: | כִּמְעַט נָטְיוּ רַגְלָי וְשֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרַי. לִנְטוֹת מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם: 73:3: כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים. בִּמְעַרְבְּבֵי דַרְכֵיהֶם אֲשֶׁר הָיִיתִי רוֹאֶה אֶת שְׁלוֹמָם: | בַּהוֹלְלִים. מְעַרְבְּבִים, כְּמוֹ (ישעיהו א:כב) ״סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם״ (ס״א אינו): 73:4: כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם. לְשׁוֹן אֲסִירָה, כְּמוֹ ״פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע״ (ישעיה נח:ו), מַסְגְּרֵי כַּבְלֵי רֶשַׁע שֶׁאוֹסְרִין בָּהֶן הָעֲנִיִּים. אַף כָּאן: אֵין יִסּוּרִין לְמִיתָתָם, הַמֵּתִים בָּהֶם מֵהֶם בְּרִיאִים כְּאוּלָם, בְּלֹא יִסּוּרִין. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ חַרְצֻבּוֹת נוֹטְרִיקוֹן: שֶׁאֵין חֲרֵדִין וְעַצְבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה (שבת לא:). דָּבָר אַחֵר: שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַחֵר צִבְיוֹנָם (פֵּרוּשׁ רְצוֹנָם): 73:6: לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה. בַּעֲבוּר זֶה שֶׁאֵין יִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶם, הֶעֱנִיקָתַם הַגַּאֲוָה לַעֲלוֹת עַל צַוָּארָם גַּסּוּת הָרוּחַ: | יַעֲטֹף שִׁית חָמָס לָמוֹ. הֶחָמָס שֶׁעוֹשִׂין, עוֹשֶׂה אוֹתָם שְׁמֵנִים וְעוֹטֵף אֶת שְׁתוֹתֵיהֶם וַעֲגָבוֹתֵיהֶם בְּעֹבִי שׁוּמָן וּבָשָׂר: 73:7: יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵימוֹ. עֵינֵיהֶם בּוֹלְטוֹת מֵרֹב שׁוּמָן, כָּל אָדָם כָּחוּשׁ עֵינָיו מְשׁוּקָּעוֹת: | עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב. יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלִּבָּם מְיַחֵל וּמְצַפֶּה, בָּאָה לָהֶם תַּאֲוָתָם. עָבְרוּ בָּהֶם בְּהַשָּׂגַת יָדָם אֶת תַּאֲוַת לִבָּם: 73:8: יָמִיקוּ. אֶת רֵעֵיהֶם: | וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק. לַעֲשׁוֹק אֶבְיוֹנִים: | מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ. כְּגוֹן פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב וּנְבוּכַדְנֶצַּר: ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ״ (שמות ה:ב), ״מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת״ (מלכים ב יח:לה), ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב״ (ישעיהו יד:יד). וְזֶהוּ שָׁתוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם: 73:10: לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם. לְפִי שֶׁעַמּוֹ רוֹאִים ״דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה״ (ירמיה יב:א), יָשׁוּבוּ עַל דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים לָלֶכֶת בְּדַרְכֵיהֶם: | הֲלֹם. כְּמוֹ ״מִי הֲבִיאֲךָ הֲלֹם״ (שופטים יח:ג) – פֹּה: | וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ. וּמַיִם שֶׁל פֶּלֶג הַמָּלֵא, הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה, נֶחְשָׁבִים לָמוֹ תַּמְצִית וּמְזֻלְזָלִים בְּעֵינֵיהֶם: 73:11: וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל. אֵיכָה נוּכַל לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ דֵּעָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת? 73:12: הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים. הֵם וְעוֹבְרִים עַל תּוֹרָתוֹ, וַהֲרֵי הֵם שְׁלֵוִים בָּעוֹלָם וּמַגְדִּילִים כֹּחַ וְעֹשֶׁר: | וְשַׁלְוֵי עוֹלָם. לְשׁוֹן שַׁלְוָה: | הִשְׂגּוּ. הִגְדִּילוּ, וּמְנַחֵם פֵּירֵשׁ ״יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלוֹם״ (תהלים י:י), יָשׁוּב הָרָשָׁע לַהֲלוֹם אֶת עַמּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהָרִאשׁוֹן לָמַדְתִּי מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בַּר יִצְחָק שְׁלִיחַ צִבּוּר זַצַ״ל: 73:13: אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי. כָּל זֶה מוּסָב עַל וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל, וְגַם אוֹמֵר: אַךְ לָרִיק וְעַל חִנָּם אָנוּ שׁוֹמְרִים מִצְווֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲרֵי אָנוּ נְגוּעִים כָּל הַיּוֹם: 73:14: וְתוֹכַחְתִּי. נִרְאֵית כָּל הַיּוֹם תָּמִיד, מִבֹּקֶר לְבֹקֶר מִתְחַדְּשׁוֹת צָרוֹת חֲדָשׁוֹת: 73:15: אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ. אָמַר אָסָף: אִם אָמַרְתִּי בְּלִבִּי לְסַפֵּר אֶת הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהוּא, כָּל מַה שֶּׁעַמּוֹ אוֹמֵר עַל זֹאת: | הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי. כְּלוֹמַר אָשִׂים אוֹתָם בּוֹגְדִים וּרְשָׁעִים: 73:16: וָאֲחַשְּׁבָה. בְּלִבִּי: | לָדַעַת זֹאת. מַה הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּן הוּא עָמָל בְּעֵינַי. נִרְאֵית הָיְתָה מִדָּה זֹאת לִי עָמָל וְלֹא מִשְׁפָּט: 73:17: עַד. אֲשֶׁר בָּאתִי אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל. אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, וְרָאִיתִי מַה שֶּׁאֵרַע בְּסַנְחֵרִיב (מלכים ב יט:לה-לו), וְאָז הֵבִינוֹתִי לְאַחֲרִית הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא לַאֲבַדּוֹן וְאָמַרְתִּי: אַךְ כָּל הַטּוֹבָה הַבָּאָה לָהֶם חֲלָקוֹת הֵם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲלִיק לָהֶם הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּהֶם, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה וַחֲלָקָה, לְמַעַן לֹא יִתְּנוּ לֵב לָשׁוּב אֵלָיו וְיֹאבְדוּ: 73:18: אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ. כָּל הַטּוֹבָה הַבָּאָה לָהֶם, שֶׁהֲרֵי סוֹפָם הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת: 73:19: מִן בַּלָּהוֹת. מִן שֵׁדִים: 73:20: כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ. כְּשֵׁינָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ, שֶׁהוּא שֵׁינַת עוֹלָם, כֵּן הָיְתָה לָהֶם: ״וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר״ (ישעיהו לז:לו; מלכים ב יט:לה): | אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה. בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהֵרֵעוּ עָלֶיהָ, שָׁם נִתְבַּזָּה צֶלֶם דְּמוּתָם וְנִשְׂרְפוּ כֻּלָּם: 73:21: כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי. מִטֶּרֶם שֶׁרָאִיתִי מַפָּלָה זוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיָה לְבָבִי מִתְחַמֵּץ עַל דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים שֶׁצָּלְחָה (ירמיה יב:א), וּבְכִלְיוֹתַי הָיִיתִי מִשְׁתּוֹנָן, לְשׁוֹן חֶרֶב שָׁנוּן (משלי כה:יח), וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּעֵל הַתָּי״ו נִתֶּנֶת בְּאֶמְצַע שֹׁרֶשׁ הַתֵּיבָה כְּדֶרֶךְ כָּל תֵּיבָה שֶׁיְּסוֹד תְּחִלָּתָהּ שִׁי״ן: 73:22: וַאֲנִי. הָיִיתִי בַעַר וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הִיא הַמִּדָּה, וְכִבְהֵמָה הָיִיתִי עִמָּךְ: 73:23: וַאֲנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה כָּל זֶה, תָּמִיד הָיִיתִי עִמָּךְ. וְלֹא זַזְתִּי מִיִּרְאָתְךָ: | אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי. לְהַחֲזִיקֵנִי בְּיִרְאָתְךָ, כְּשֶׁקָּרְבוּ רַגְלַי לִנְטוֹת מִדַּרְכֶּךָ; כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי: 73:24: תַּנְחֵנִי. נְחִיתַנִי: | וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי. אִלּוּ הָיָה טַעַם עַל כָּבוֹד, הָיָה פִּתְרוֹנוֹ: לְאַחַר שֶׁהִשְׁלַמְתָּ לְסַנְחֵרִיב כָּל הַכָּבוֹד שֶׁפָּסַקְתָּ לוֹ, תִּקָּחֵנוּ אֵלֶיךָ. הִפְלֵאתָ נִסֶּיךָ לְיִשְׂרָאֵל וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת סַנְחֵרִיב. עַכְשָׁיו שֶׁהַטַּעַם עַל וְאַחַרֵי כֵּן, זֶה פִּתְרוֹנוֹ: וְאַחַר, לְכָבוֹד תִּקָּחֵנִי – מְשַׁכְתַּנִי אֵלֶיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת: 73:25: מִי לִי בַשָּׁמָיִם. שׁוּם מַלְאָךְ שֶׁבָּחַרְתִּי לִי לֶאֱלוֹהַּ? לֹא בָחַרְתִּי אֶלָּא אוֹתְךָ: 73:26: כָּלָה שְׁאֵרִי. נִתְאַוָּה בְּשָׂרִי וּלְבָבִי לְךָ: | כָּלָה שְׁאֵרִי. לְשׁוֹן תַּאֲוָה, כְּמוֹ ״כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי״ (תהלים קיט:פא): 73:27: זוֹנֶה מִמֶּךָּ. נִפְרָד מִמְּךָ: 73:28: מַלְאֲכוֹתֶיךָ. שְׁלִיחוּתֶיךָ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַבָּא בְּלִבִּי לֵאמֹר:
פירוש רד”ק
73:1: מזמור. זה המזמור נאמר על מבוכת בני העולם על שלום הרשעים ורעות הצדיקים בעולם הזה, ואסף המשורר הזה מדבר על לשונו או על לשון כל נבוך: אמר אך טוב לישראל אלהים. אע”פ שהם בגלות אלהים טוב להם וישמור להם עוד מעשיהם הטובים וכן הוא טוב לברי לבב שהם בשאר האומות אע”פ שהם ברע בעה”ז טוב יהיה להם בעולם הבא. וטעם אך ר”ל אך זה אני יודע באמת יהיה מה שיהיה כי עוד ייטיב להם: 73:2: ואני. נטוי כתיב וקרי נטיו והוא פעול ר”ל כל איש נבוך נטוי בזה: | שפכה כתיב בה”א לשון נקבה על כל רגל, והקרי שפכו בוי”ו על שתי הרגלים שהם האשורים. ופירוש הפסוק כמעט נטיו רגלי מן האמונה בראותי שלום הרשעים: ופירוש כאין שפכו. כמעט הוטלתי מאמונתי לארץ, כלומר כאילו בלא דבר עמדתי שלא נפלתי, כל כך היה הדבר המעמידי מעט כאילו אינו לפיכך אמר כאין: 73:3: בהוללים. הם הרשעים כי הם מתעסקים בהנאות בעולם הזה שהוא הוללות וסכלות ולא יחושו בזה אם יעשו כל רע למלאות תאותם ואראה אותם בשלום ולזה קנאתי עד אשר כמעט נטיו רגלי: 73:4: כי אין חרצבות למותם. כל כך הם בטובה כל ימיהם עד יום המיתה כי אפילו בעת מותם ימותו בנחת בלא צער, כי פירוש חרצובות קשרים ומי שהוא מת בצער ובקושי הוא כאילו יש לו קשרים בהפרד החיים ולא יותרו הקשרים ההם אלא בקושי, אבל הם במנוחה ימותו כאילו אין קשרים למותם: | ובריא אולם. ובריא כחם: | אולם מן יש לאל ידי, אמר בחייהם כח טבעם בריא וחזק ובמותם ימות בנחת: 73:5: בעמל. בעמל שאר האנשים שמחייתם בעמל וביגיעה הם אינם בכללם אלא בלי עמל ישיגו מחייתם והנאתם, וכאשר יבואו נגעים וחלאים לשאר בני אדם הם לא ינוגעו עמהם: 73:6: לכן. מן הגאוה ישימו ענק לצואריהם ולגרוגרותיהם ולבוש מחמס, וזהו יעטף שית חמס למו. יעטפו להם שית החמס וישימוהו תמיד כו שיעטוף האדם מלבושו תמיד כל היום: 73:7: יצא. מרוב שומן ידמו שיצאו עיניהם כאילו אין להם עינים, כי בעובי שומן הפנים יתכסו העינים: | עברו משכיות לבב. מתרגמינן מנעה סכותא וכן נקרא הלב שכוי, שצופה הדברים במחשבה כלומר כל מה שצופה לבם מטובת העולם שיבואו להם יותר ויותר יבוא להם עברו על מה שחשבו: 73:8: ימיקו. ימסו בני אדם בדבריהם הרעים ומנחי העי”ן לא נמצא במקרא אלא זה אבל בדברי רבותינו נמצא ומפעלי הכפל נמצא המק בשרו וזולתו: | וידברו ברע עשק. לא יראו לדבר בעושק שעושים ולא יתכסו בו אבל ידברו ברע שידברו בו: | ממרום. לאמר כי אין מרום עליהם שיענישם בזה: 73:9: שתו. הדגש תמורת הנח אשר בשתו עלי ואדוני אבי ז”ל פירש מפעלי הכפל שרשו שתת כלומר נגר ורץ פיהם בשמים כלומר שמדברים באלהים שאין לו ידיעה בהם: | ולשונם תהלך בארץ. כלומר פירהם ולשונם ההולכים בארץ הם משימים אותם בשמים: 73:10: ישוב. כמו ביו”ד ר”ל ישיב אותו האל וקרי ישוב בוי”ו אמר עמו שהוא רואה שלות הרשעים ישוב פעם אחר פעם: | הלום. כמו אל תקרב הלום כלומר בזאת הטענה אם יוכל למצא טענה כנגדה להצדיק הדין: | ומי מלא ימצו למו. חסר המתואר ר”ל ומי כוס מלא תרעלה ימצא להם מענין שתית ומצית כלומר ימצו מים מרים לתוך פיהם מזה הענין: 73:11: ואמרו. זאת הטעה שטענו בה כל היום לדעת מה היא: ואמר איכה ידע אל. דרכי בני אדם והלא אל אמונה הוא אם ידע דרכי בני אדם איך ירע לעמו ההולכים בדרכיו וייטיב לכופרים בו ולרשעי העולם ואם יש דעה בעליון איך יהיה זה: 73:12: הנה אלה. הם רשעים והם שלוי עולם והרבו נכסים וכבוד: 73:13: אך. אני שאני עבדו לריק זכיתי לבבי ולריק רחצתי בנקיון כפי כלומר לבי נקי ומעשי נקיים ואני ברעה הם בשלוה: 73:14: ואהי. אני טוב ונגוע ביד הרשעים: | כל היום. כל הימים: וכן לבקרים. תמיד בכל בקר ובקר תוכחתי ויסורי בידם: 73:15: אם אמרתי. זה מאמר אסף או כל חסיד בכל דור ודור אם אמרתי אספרה זאת הטענה כמו שהם אומרים דור בניך הנה בגדתי בך, מלת הנה מוקדם ומאוחר אם אמרתי אספרה כמו דור בניך הנה בגדתי וכמוהו רבים במקר’: 73:16: ואחשבה. הנה יראתי מלספר בפי כמו שאמרו איכה ידע אל והנה עמל הוא בעיני כלומר בעיני לבי כי אהפך ואהפך בזאת הטענה ולא אמצא דבר בלבבי לדעת מה זאת: וכתוב הוא. ביו”ד על הטענה והתשובה על זה וקרי הוא בוי”ו על הדבר והענין אחד: 73:17: עד. תרתי בלבי לדעת זאת בעמל גדול ולא מצאתי עד שבאתי במחשבות לבבי אל מקדשי אל והוא עולם המלאכים והרוחות כי שם סוף השכר הקיים כי טוב העולם הזה אינו עומד אבל באחרית והוא עולם הנפשות בו יבחנו הטובים וזה שאמר אבינה לאחריתם: 73:18: אך. מה ששמת להם כן הארכה בעולם הזה להפילם לעולם הבא כמו שילך בדרך חלק שיראה לו דרך טוב ובמעט קט יעמדו רגליו ויפול למטה, כן בעולם הזה אין טובתם לאורך זמן וגם במותם לא ישאר טובתם לבניהם אחריהם וזהו שאמר בפסוק הבא אחריו: 73:19: איך. כל רואיהם יתמהו עליהם ויאמרו איך היו לשמה כרגע: 73:20: כחלום מהקיץ. הנה הם כמו החלום שמעת הקיץ לא ימצא דבר ממה שרואה בחלום, כן הרשעים עתה תראה בשלותם ועתה אינם: | בעיר צלמם תבזה. פירש אדוני אבי ז”ל בעיר כמו בהעיר המתים צלם הרשעים וצורתם תבזה כמו שאמר הכתוב אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם וצלמם תפרש אם תרצה על הגוף או על הרוח כמו בצלמנו כדמותינו או על שניהם: 73:21: כי. קודם שהבינותי היה מתחמץ לבבי בזה הענין מענין חומץ יין כלומר שלא הייתי מוצא דבר מתוק וערב בלבבי שאנוח בו מהמבוכה הגדולה: | וכליותי אשתונן. חסר בי”ת השימוש אמר ובכליותי גם כן שהיו יועצות אשתונן על זה הדבר: | אשתונן. מגזרת חץ שנון הייתי עמהם בנשאי ונתני בדבר ביני לבני: 73:22: ואני בער. קודם שהבינותי זה הייתי בער והוא אדם שאין לו דעת כמו שברא הקב”ה הבהמה: | בהמות הייתי עמך. בעבדי אותך כי לא הייתי יודע אם יש גמול אם לאו: 73:23: ואני תמיד. ואני בהיותי תמיד עמך ודבק בך ובעבודתך מתעסק בחכמה עזרתני בדבר זה עד שהבינותי מה הוא וזהו שאמר: | אחזת ביד ימיני. עזרתני והקימתני: 73:24: בעצתך. וכמו שעזרתני בזה והנחתני בעצתך כן נחני תמיד בעצתם ותלמדני כל ימי חיי: | ואחר כבוד תקחני. רוצה לומר הפרד החיים וישאר הכבוד: | תקחני. כלומר תאסוף כבודי אליך: ומלת אחר. אינה דבקה עם כבוד והנגינה מפריד ביניהם לפיכך יתפרש בפני עצמו: | ואחר. אחרי מותי: | תקחני. תקח כבודי שהואר הנפש: 73:25: מי. בבעלי האמונות הרעות יש מאמינים בשמש או באחד הכוכבים ואני אין לי חפץ אלא בך לבד לא שמתי לך שותף לא בשמים ולא בארץ: | ובארץ. רוצה לומר בארבע יסודות כי יש עובדים המים וכן הרוח והעפר: 73:26: כלה. כשיכלה שארי שהוא נבשר ויכלה לבבי והוא הנפש החיה אשר בלב כל חי: | צור לבבי. לא יכלה והוא השכל שהוא קיום הלב כי פעולות השכל בו יפעלו והוא צור לבבי וחלקי שהוא יהיה אלהים לעולם כי הנה חלקי יהיה לעולם לפי שדבקתי בך אבל רחקיך יאבדו: 73:27: הצמתה כל זונה ממך. כל תועה מדרכיך תצמיד אותו שלא יהיה לו חלק בך אחרי מות הגוף: 73:28: ואני. הרשעים הם רחוקים ולפיכך יאבדו אבל אני קרבת אלהים לי טוב שאצפה בקרבתי אליך שכר טוב בעולם ובך שתי מחסי שתלמדני לספר כל מלאכותיך כלומר כל מעשיך שאדע ואוכל לספר ולהבין בחכמת הטבע שהוא דעת כל מעשיך הגופנים התחתונים והעליונים ומשם אעלה לדעת מעשיך ואז אדע דעת עליון:
פירוש מלבי”ם
73:1: מזמור לאסף, מדבר ומתוכח על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, ומשיב תשובה מספקת ע”ז - אך טוב, טרם החל לדבר מהשאלה הזאת של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, הקדים לאמר כי באמת לישראל אלהים הוא אך טוב, ר”ל שאינו מציע השאלה הזאת כמספק בהנהגת ה’ עצמו אם הוא טוב או רע, כי כל ישראל לבם נכון בה’ היותו אך טוב, אולם זה רק לברי לבב, מי שלבם בר ונכון וחזק באמונתו יאמר כן, לא כן אנכי, כי ואני כמעט אשר נטיו רגלי, והחלותי להרהר ולדרוש ולחקור אחר הנהגת ה’, הנה כאין שפכו אשורי, היה קרוב שישפכו אשורי מדרך האושר אל כפירה ומינות: 73:3: כי קנאתי בהוללים שהם מצליחים בעוה”ז, ושלום רשעים אראה, וחושב בהצלחת הרשע ג’ דברים שהם משונים בם מכלל בני אדם, כי המון בני אדם כולם נכונים המה לשלש רעות כוללות, א. מצד מזג גופם שהוא רפה וחלוש, עד שכרוך בטבעו האפיסה וההעדר על ידי ליחות השרשי שיחסר תמיד עד יבא המות, אבל הרשעים לא ישיגם רעה זאת: 73:4: כי אין חרצובות למותם, לא נמצא בטבע מזגם וגופם שיתחבא בחוריו ובסתריו חולשה שיוביל אותם אל המות, כי בריא אולם, אולם וכחם הוא בריא וחזק מאד, ב. שכל בני אדם מלאים עמל ויגון למצוא מחיתם וצרכיהם כי אדם לעמל יולד, והם בעמל אנוש אינמו, אינם צריכים לעמול למצוא פרנסתם כי מתפרנסים בלא עמל, ג. שבני אדם ימצאו רעות מצד הטבע הכולל, מנגעים המשמשים בעולם, כמו נגעי התקופות ושינויי העתים והמערכת והמקומות וכדומה והם עם אדם לא ינגעו: 73:6: לכן ענקתמו גאוה, יש סביב צוארם ענק של גאוה, אשר יעטף ויכסה ויסתיר את שית חמס אשר למו, ר”ל שהגם שי”ל שית ועריה בושת של חמס שהם עושים, מ”מ השית חמס מתעטף ומסתתר ע”י הענק של גאוה שעליהם, ר”ל שע”י גאותם וגדולתם לא יגנו אותם על החמס שעושים: 73:7: יצא, מוסב על שית חמס, השית וערוה של חמס יצא ובוקע לחוץ, מן חלב של עינמו, אשר העינים שלהם עברו משכיות לבב, מצייר שעיני הרשעים האלה הם משונים מעיני בשר זולתם, כי עיני הרשעים הם עוברים משכיות לבב, שתחת שכל ב”א משכיות לבבם עוברים את העינים, היינו שלבם שוכה ורואה וחומד יותר מאשר יראו עיניהם, היינו מאשר נמצא אתם, כי מי שי”ל מנה מבקש מאתים, אבל הם עיניהם משיגים יותר ממה שלבם חומד כי ישיגו יותר מתאותם, (וכמ”ש למעלה י’ כי הלל רשע על תאות נפשו), ושיעור הכתוב שהגם שהענק של גאוה מכסה את שית וערות חמסם, בכל זה חמסם יוצא ונראה לכל מן החלב והשומן של עיניהם (העוברים משכיות לב), שמחלב עיניהם תבקע החמס שלהם ויצא לחוץ, שכל מה שיראו בעיניהם הגם שלא יחמדוהו בלבבם הם חומסים ועושקים אותו: 73:8: ימיקו, ממרום ידברו, מצייר שיוצא דבור ממרום ששם ידברו ויגזרו אומר על הרשעים האלה, שראוי שימיקו, ושימותו בדבר ע”י רע של עושק שלהם, כן ידברו במרום, אבל הם לא יפחדו מגזרת עירין שגזרו במרום, כי בהפך שתו בשמים פיהם, הם יתנו את פיהם בשמים להכריז כרוז להפך ממה שדברו במרום, ולשונם תהלך בארץ, ר”ל ובארץ אין שומעים קול הראשון אשר דברו במרום, רק לשונם היא המהלכת והנשמעת בארץ, והם שתו בשמים פיהם ומכריזים לאמר לכן, אחר שמה שהכריזו במרום עלינו לרעה לא בא עלינו, כי גם במרום אין שולטים עלינו להרע לנו, לכן ישוב עמו (של המרום) הלום, לשמוע לעצתנו, לא למצות המרום ופקודיו רק לעשות כמעשינו, ואז מי מלא ימצו למו, ישיגו ההשפעה של מים מלאים ממעיני הצלחה, ולא לבד שישתו כל המים, כי גם ימצו את התמצית, ר”ל שיריקו כוס ההצלחה עד שוליו, והמליצה שהגם שכפי הנהגת המרום היה ראוי שימותו הרשעים בדבר וחולאים קשים, הם מצליחים ואין שולטים בשמים עליהם להומם ולאבדם, כי ידם רמה וכאלו אין ביכולת ה’ להרע להם: 73:11: ואמרו, ועפ”ז בני האדם טועים להכחיש את ההשגחה, ויטענו לאמר איך אפשר לומר שידע אל מכל הנעשה בעולם השפל, הלא הנה אלה רשעים, שהלא הם מפורסמים ברשעם, ובכ”ז הם שלוי עולם והשגו חיל ומצליחים, ובהפך אנכי הגם שאני צדיק, בכ”ז אך ריק זכיתי לבבי שלא לחטוא במחשבה, וארחץ בנקיון כפי, שלא חטאתי שום חטא במעשה, וכ”ז לא הועיל לי, כי הלא בכ”ז ואהי נגוע כל היום בלא שום חטא ועון, והיא תוכחתי לבקרים, ר”ל שהגם שאני נגוע בחנם, בכ”ז הם הנגעים האלה הם לי תוכחת מוסר בכל בקר, שאני חושב שאין יסורים בלא עון ואני מפשפש במעשי ואוסיף אומץ ביראת ה’, הגם שהרשעים הגמורים עושים עבירות גדולות ומצליחים: 73:15: אם, אחר שהציע השאלה הגדולה הזאת, יאמר, בבואי לברר השאלה הזאת, ראיתי שאם אומר לספר ולהציע השאלה הזאת כמו שהיא, הלא הנה דור בניך בגדתי, עי”כ יבגדו הדור בה’ ויצאו לידי כפירה ואהיה מחטיא את הרבים, וכן אם אחשבה לדעת זאת, אם לא אספר לרבים רק אני בפ”ע אחשב ואעיין על חקירה זאת לדעתה, גם זאת עמל הוא בעיני, גם זאת אחשב לעמל ואון, שנראה כאילו אני מסתפק בעקרי האמונה: 73:17: עד, ובהיותי נבוך בשאלה זאת ולא יכלתי לא לספרה לזולתי ולא לחקור עליה בפני עצמי, באתי בעיוני אל מקדשי אל, היינו שהשכלתי מקומות המקודשים לאל שבם תקבל הנפש גמולה ועונשה אחר המות, והשכלתי כי חיי העוה”ז אינם אחרית חיי האדם ומציאותו, כי עת תפשט הנפש שמלותיה החומריים בעת המות תבא אל מקדשי אל, ושם תחיה בחיים ערבים נצחיים טובים מחיים האלה, אז אבינה לאחריתם, ראיתי מה אחרית חיי הרשעים האלה שהצליחו ברשעם, אז ראיתי שהצלחתם פה הוא העונש היותר גדול להם, והוא כי אך בחלקות אשר תשית למו עי”ז הפלתם למשואות, שזה דומה כמי שכרה בור ושחת ללכוד בה ציד חיה, והחליק את הדרך המוביל אל הבור ההוא, שהגם שהחיה בעת תלך על הדרך החלק ידמה לה שהיא לטובתה להקל מהלכה, בסוף יתגלה שע”י החלקות נפלה למשואות, כן ע”י השלוה וההצלחה שהיה לו בעוה”ז ימות מיתת נצח ויפול לגיהנם, והוא כמו שבארתי בארצות השלום, שאחר שמחויב מהיושר האלהי שלא יקפח שכר כל בריה, שגם מי שהרשיע כל ימיו ועשה מצוה אחת יחויב שיתן לו שכרו עבור המצוה ההיא, וכן ראוי שהצדיק שעבר עבירה אחת יקבל את ענשה, וראה ה’ כי העולם הנצחי הרוחני שבה יחיה האדם אחרי מותו נכבד הוא מאד משישלם בה שכר להרשע ועונש להצדיק, כי בהכרח יהיה השכר והעונש ההוא נצחי ואמתי, לא זמני ומדומה, ולכן ישלם שכר הרשע ועונש הצדיק, פה בעולם החומרי, אשר ההצלחה שיצליח הרשע פה ויסורי הצדיק אין להם מציאות בשכל רק בדמיון, כי העולם הגשמי בכלל הוא רק עולם המוחש נתלה בזמן ובמקום, עד שהטובות והרעות שירגשו בו הגופים אינם טובות ורעות נמצאים בפועל רק מדומים, וכן אינם נצחיים רק זמנים, וכן הם משיגים את החלק הפחות של האדם שהוא הבהמה שלו, לא אל האדם העצמי העקרי שהיא נשמתו, וא”כ בחלקות הזה שהחליק לו בעוה”ז עי”ז הפלתם למשואות לאבדן נצחי, כי ראה נא איך היו לשמה כרגע, כי ברגע שימותו חלף ונפסק כל הצלחתם המדומה, ואז ספו וגם תמו ע”י בלהות ושדים, ר”ל שלא נשאר מהם שארית במותם, כי תאבד נפשם באבדן גוייתם ואז יהיה כלא היה, ואז כחלום מהקיץ, כאשר יתום החלום ע”י היקיצה, כן אתה ה’, בעיר בעת יעירו ויקיצו משנתם, אז צלמם תבזה, ר”ל כי חיי העוה”ז וההצלחה או היסורים שירגיש בו אינם חיים אמתיים נפשיים רק חיים זמנים מוחשים, וכמו שבעת החלום יחלום האדם שהוא מוכה ומתיסר או שהוא מלך גוים ומצליח, והגם שבמעמד השינה יש להרגשות האלה מציאות בדמיונו, כי מרגיש הכאב או העונג, בכל זאת בעת יקיץ ישכיל כי ההרגשה הזאת שהרגיש בחלומו לא השיג הדבר כמו שהוא במציאות רק כמו שהוא בדמיונו, שהמלכות או היסורים לא היה להם מציאות חוץ לדמיונו, כן ההצלחה או היסורים שידמה לאדם שהוא מצליח או מתיסר בימי חיי הבלו אינם דברים נמצאים בפעל, כי הם נשואים על דברים בלתי נמצאים בעצמם רק במקרה, כי העולם הזמני בכללו המוחש לחושנו אין לו מציאות בעצם רק במקרה, כמו שהתבאר בפילוסופיא, והזמן עם המוחשים המתראים בו הוא ממיר מצבו בכל רגע, בלתי עומד רק שוטף ועובר, ולא תרגיש הנפש את ההצלחה או היסורים רק בעוד שהיא ישינה בחומר הלז, כי אז תחלום שהגוף שהיא לבושה בו, מולך או מתיסר אבל בעיר, בעת תעיר משנתה ותקיץ מחלומה, שאז אינה רואה את כל מאומה בידה מדברי העוה”ז, ואז צלמם תבזה, כי אז ישיגו העונש בצלמם ונפשם הרוחניית, שתחת שהנפש נקראת כבוד תהיה מבוזה כי תכרת ותרד לאבדון: 73:21: כי, בעת שיתחמץ ויזדכך לבבי ויטהרו רעיוני, וכליותי אשתונן לבקש המחשבה והעצה הנכונה, אז אראה כי אני בער, במה שלא אדע כי בהמות הייתי עמך, שחיי הגשמים בגוף וגויה היא חיי הבהמה, כי גוף האדם אינו משונה מגוף הבהמה ולא זאת עצמות האדם והבדלו מן הבהמה, וההצלחה והיסורים שישיג בעוה”ז לא ישיג האדם, רק הבהמה שבה ישכון האדם העצמי, והיא אינו האדם רק בית ומשכן אליו, או לבושו וכסותו ושמלתו לעורו: 73:23: ואני תמיד עמך, אבל אני בעצמי, שהוא האדם, שהוא נפשו ושכלו שהוא עקר האדם, אני תמיד עמך, עצמות האדם שהיא נשמתו לא ישתנה ולא יתפעל ממקרי הגוף שהוא בהמתו טובותיו ורעותיו, כי בכל השנויים שישתנה הגוף האני הוא קיים בלתי משתנה, והיא תמיד מתמדת על מעמד אחד, והיא עמך חי בחיים נכבדים אמתיים אלהיים למעלה ממקרי הזמן ותמורותיהם, כי היא דבקה בה’, ואתה אחזת ביד ימיני, ימליץ כי האני הזה שהוא עצמות האדם, ר”ל נשמתו, י”ל שתי ידים, יד ימין שבו יתגבר על בהמתו וירים ימינו וישבע בחי העולם לחיות חיים מלאכיים אלהיים נבדל מן הגוף ותאוותיו, ויד שמאל הוא היד שתשפילהו לאכול באבוס אחת עם בהמתו ולחיות כחיי הבהמה ולב כסיל לשמאלו, ואתה אחזת ביד ימיני, לבל אחסה תחת הבמה, רק ארכב עליה ובל אבקש הצלחות המדומים האלה המשתנים, רק בעצתך תנחני, היא עצת ה’ להדבק בו, ולעשות הכל לשמו בלי פניה גופניית רק בעבור מצות ה’ ואחר כבוד תקחני, והעצה הזאת היא תקח אותי אחר כבוד, שהיא אחר הנפש שנקראת בשם כבוד בכתבי הקדש כי היא כבוד האדם האמתי, שאלך אחר כבוד לא אחר הבזוי והשפל שהוא החומר ותאוותיו: 73:25: מי לי, עד שאקרא להמון כחותי לאמר, מי לי בשמים, מי הוא מכם השייך לשמים, שהיא הכח השמיימי הרוחני הנעלה מן הזמן והגשם, אל הכח הזה השמיימי הנמצא בי אשמע ואותו אבקש, ועמך לא חפצתי בארץ, ועם מה שאני עמך, דבק באלהות ורוחניות ע”י הנפש הרוחניית האלהית הנמצא בי, לא חפצתי בארציות כלל, ומואס אני את החומר והצלחות הארציית כולנה, רק אביט אל הצלחות שמיימיות אושריות רוחניות, כי הלא כלה שארי ולבבי הלא כחות הגוף כולם יכלו ויתמו לבסוף, בין שארי שהוא בשר הגוף שהוא הנושא לאלה ההצלחות המדומות, וגם לבבי שהוא החפץ ומתאוה אל הצלחות האלה, הלא הוא כלה ובלתי נצחי ועם כליונם יכלו גם ההצלחות שהם נשואות עליהם, אבל צור לבבי, הצור העקרי השרשי של לבבי, הצור שעליו תום לבבי יעמוד, שהיא הנפש שהיא צור האדם ושרשו, וכן חלקי אלהים החלק האלהי הנמצא בי הלא הוא אינו כלה רק יעמד לעולם, וא”כ האושר הנישא עליו הוא ג”כ נצחי בלתי נפסד: 73:27: כי הנה, עתה סיים דברי המזמור בכלל, אומר הנה הרשעים אובדים משתי סבות, א. שיאבדו מעצמם מצד שהם רחוקים מה’, שעז”א רחקיך יאבדו, כי קיום כל נמצא הוא מה’ וכפי רחוקו ממנו אין לו קיום וחיות ומציאות, ב. יאבדו ע”י השגחה ועונש, כי הצמתה כל זונה ממך, שתכרית אותו בהשגחה על חטאיו: 73:28: ואני, יש לי קיום מצד עצמי, כי קרבת אלהים לי טוב, שע”י קרבת אלהים לי, אמצא טוב ואושר, ב. מצד ששתי בה’ מחסי שמשגיח עלי בהשגחה מיוחדת ובזה שמתי מחסי, לספר כל מלאכותיך, שאספר רק המלאכיות והרוחניות שהם עניני הנפש שהיא מלאך ה’ בארץ לעבוד עבודתו והוא כאלהים לדעת טוב:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - בחירה ודחייה | “אך טוב לישראל אלוקים” — אסף רואה שגשוג רשעים ומתמודד עם ספק אמוני
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “ואני קרבת אלוקים לי טוב” — פתרון: כניסה למקדש מחזירה את הנקודת מבט
- אפיון - קינה ואבל | איכה — קריאת הכאב הגדול על חורבן ירושלים
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מִלּוֹא (Strong’s H4407) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
CT-012 — תפילה במשבר: עג הוא הביטוי המצומד של משבר האמונה ופתרונו. “עד אבוא אל מקדשי אל”: עג:יז — הנקודה הפיבוטלית — הכניסה לבית ה’ מחזירה פרספקטיבה נכונה. לפי מלבי”ם: “כבהמות הייתי עמך” — הודאה שהספק עצמו היה חיי-בהמה; “ואני תמיד עמך” — שב לביטחון.