תהלים עה-עז — “הודינו לך אלוקים”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֥חַ אַל־תַּשְׁחֵ֑ת מִזְמ֖וֹר לְאָסָ֣ף שִֽׁיר׃ ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨׀ אֱֽלֹהִ֗ים ה֭וֹדִינוּ וְקָר֣וֹב שְׁמֶ֑ךָ סִ֝פְּר֗וּ נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃ כִּ֭י אֶקַּ֣ח מוֹעֵ֑ד אֲ֝נִ֗י מֵישָׁרִ֥ים אֶשְׁפֹּֽט׃ נְֽמֹגִ֗ים אֶ֥רֶץ וְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ אָנֹכִ֨י תִכַּ֖נְתִּי עַמּוּדֶ֣יהָ סֶּֽלָה׃ אָמַ֣רְתִּי לַ֭הוֹלְלִים אַל־תָּהֹ֑לּוּ וְ֝לָרְשָׁעִ֗ים אַל־תָּרִ֥ימוּ קָֽרֶן׃ אַל־תָּרִ֣ימוּ לַמָּר֣וֹם קַרְנְכֶ֑ם תְּדַבְּר֖וּ בְצַוָּ֣אר עָתָֽק׃ כִּ֤י לֹ֣א מִ֭מּוֹצָא וּמִֽמַּעֲרָ֑ב וְ֝לֹ֗א מִמִּדְבַּ֥ר הָרִֽים׃ כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים שֹׁפֵ֑ט זֶ֥ה יַ֝שְׁפִּ֗יל וְזֶ֣ה יָרִֽים׃ כִּ֤י כ֪וֹס בְּֽיַד־יְהֹוָ֡ה וְיַ֤יִן חָמַ֨ר׀ מָ֥לֵא מֶסֶךְ֮ וַיַּגֵּ֢ר מִ֫זֶּ֥ה אַךְ־שְׁ֭מָרֶיהָ יִמְצ֣וּ יִשְׁתּ֑וּ כֹּ֝֗ל רִשְׁעֵי־אָֽרֶץ׃ וַ֭אֲנִי אַגִּ֣יד לְעֹלָ֑ם אֲ֝זַמְּרָ֗ה לֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ וְכׇל־קַרְנֵ֣י רְשָׁעִ֣ים אֲגַדֵּ֑עַ תְּ֝רוֹמַ֗מְנָה קַֽרְנ֥וֹת צַדִּֽיק׃ לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֑ת מִזְמ֖וֹר לְאָסָ֣ף שִֽׁיר׃ נוֹדָ֣ע בִּיהוּדָ֣ה אֱלֹהִ֑ים בְּ֝יִשְׂרָאֵ֗ל גָּד֥וֹל שְׁמֽוֹ׃ וַיְהִ֣י בְשָׁלֵ֣ם סוּכּ֑וֹ וּמְע֖וֹנָת֣וֹ בְצִיּֽוֹן׃ שָׁ֭מָּה שִׁבַּ֣ר רִשְׁפֵי־קָ֑שֶׁת מָגֵ֬ן וְחֶ֖רֶב וּמִלְחָמָ֣ה סֶֽלָה׃ נָ֭אוֹר אַתָּ֥ה אַדִּ֗יר מֵֽהַרְרֵי־טָֽרֶף׃ אֶשְׁתּֽוֹלְל֨וּ׀ אַבִּ֣ירֵי לֵ֭ב נָמ֣וּ שְׁנָתָ֑ם וְלֹֽא־מָצְא֖וּ כׇל־אַנְשֵׁי־חַ֣יִל יְדֵיהֶֽם׃ מִ֭גַּעֲרָ֣תְךָ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב נִ֝רְדָּ֗ם וְרֶ֣כֶב וָסֽוּס׃ אַתָּ֤ה׀ נ֥וֹרָא אַ֗תָּה וּמִֽי־יַעֲמֹ֥ד לְפָנֶ֗יךָ מֵאָ֥ז אַפֶּֽךָ׃ מִ֭שָּׁמַיִם הִשְׁמַ֣עְתָּ דִּ֑ין אֶ֖רֶץ יָֽרְאָ֣ה וְשָׁקָֽטָה׃ בְּקוּם־לַמִּשְׁפָּ֥ט אֱלֹהִ֑ים לְהוֹשִׁ֖יעַ כׇּל־עַנְוֵי־אֶ֣רֶץ סֶֽלָה׃ כִּֽי־חֲמַ֣ת אָדָ֣ם תּוֹדֶ֑ךָּ שְׁאֵרִ֖ית חֵמֹ֣ת תַּחְגֹּֽר׃ נִ֥דְר֣וּ וְשַׁלְּמוּ֮ לַיהֹוָ֢ה אֱֽלֹהֵ֫יכֶ֥ם כׇּל־סְבִיבָ֑יו יֹבִ֥ילוּ שַׁ֝֗י לַמּוֹרָֽא׃ יִ֭בְצֹר ר֣וּחַ נְגִידִ֑ים נ֝וֹרָ֗א לְמַלְכֵי־אָֽרֶץ׃ לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־[יְדוּת֗וּן] (ידיתון) לְאָסָ֥ף מִזְמֽוֹר׃ קוֹלִ֣י אֶל־אֱלֹהִ֣ים וְאֶצְעָ֑קָה קוֹלִ֥י אֶל־אֱ֝לֹהִ֗ים וְהַאֲזִ֥ין אֵלָֽי׃ בְּי֥וֹם צָרָתִי֮ אֲדֹנָ֢י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י׀ לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי׃ אֶזְכְּרָ֣ה אֱלֹהִ֣ים וְאֶהֱמָ֑יָה אָשִׂ֓יחָה׀ וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה׃ אָ֭חַזְתָּ שְׁמֻר֣וֹת עֵינָ֑י נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר׃ חִשַּׁ֣בְתִּי יָמִ֣ים מִקֶּ֑דֶם שְׁ֝נ֗וֹת עוֹלָמִֽים׃ אֶ֥זְכְּרָ֥ה נְגִינָתִ֗י בַּ֫לָּ֥יְלָה עִם־לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי׃ הַֽ֭לְעוֹלָמִים יִזְנַ֥ח׀אֲדֹנָ֑י וְלֹא־יֹסִ֖יף לִרְצ֣וֹת עֽוֹד׃ הֶאָפֵ֣ס לָנֶ֣צַח חַסְדּ֑וֹ גָּ֥מַר אֹ֝֗מֶר לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃ הֲשָׁכַ֣ח חַנּ֣וֹת אֵ֑ל אִם־קָפַ֥ץ בְּ֝אַ֗ף רַחֲמָ֥יו סֶֽלָה׃ וָ֭אֹמַר חַלּ֣וֹתִי הִ֑יא שְׁ֝נ֗וֹת יְמִ֣ין עֶלְיֽוֹן׃ (אזכיר) [אֶזְכּ֥וֹר] מַעַלְלֵי־יָ֑הּ כִּֽי־אֶזְכְּרָ֖ה מִקֶּ֣דֶם פִּלְאֶֽךָ׃ וְהָגִ֥יתִי בְכׇל־פׇּעֳלֶ֑ךָ וּֽבַעֲלִ֖ילוֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה׃ אֱ֭לֹהִים בַּקֹּ֣דֶשׁ דַּרְכֶּ֑ךָ מִי־אֵ֥ל גָּ֝ד֗וֹל כֵּאלֹהִֽים׃ אַתָּ֣ה הָ֭אֵל עֹ֣שֵׂה פֶ֑לֶא הוֹדַ֖עְתָּ בָעַמִּ֣ים עֻזֶּֽךָ׃ גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ בְּנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב וְיוֹסֵ֣ף סֶֽלָה׃ רָ֘א֤וּךָ מַּ֨יִם׀ אֱֽלֹהִ֗ים רָא֣וּךָ מַּ֣יִם יָחִ֑ילוּ אַ֝֗ף יִרְגְּז֥וּ תְהֹמֽוֹת׃ זֹ֤רְמוּ מַ֨יִם׀ עָב֗וֹת ק֭וֹל נָתְנ֣וּ שְׁחָקִ֑ים אַף־חֲ֝צָצֶ֗יךָ יִתְהַלָּֽכוּ׃ ק֤וֹל רַעַמְךָ֨׀ בַּגַּלְגַּ֗ל הֵאִ֣ירוּ בְרָקִ֣ים תֵּבֵ֑ל רָגְזָ֖ה וַתִּרְעַ֣שׁ הָאָֽרֶץ׃ בַּיָּ֤ם דַּרְכֶּ֗ךָ (ושביליך) [וּֽ֭שְׁבִילְךָ] בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְ֝עִקְּבוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א נֹדָֽעוּ׃ נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃
פירוש רש”י
75:1: אַל תַּשְׁחֵת. אֶת יִשְׂרָאֵל (שו״ט עה:א): 75:2: הוֹדִינוּ לְךָ אֱלֹהִים. עַל הַטּוֹבָה הוֹדִינוּ אַף עַל הָרָעָה, וְקָרוֹב בְּפִינוּ שִׁמְךָ תָּמִיד (ברכות נד.): | סִפְּרוּ. דּוֹרוֹתֵינוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ תָּמִיד: 75:3: כִּי אֶקַּח מוֹעֵד. כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ יוֹם טוֹב, אֵין אָנוּ עֲסוּקִים בְּנִבּוּל פֶּה וְקַלּוּת רֹאשׁ: | אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט. אָנוּ נוֹתְנִין אֶל לִבֵּנוּ לְהַלֶּלְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ מֵעֵין הַמְּאֹרָע לַיּוֹם: 75:4: נְמוֹגִים אֶרֶץ וְכָל יוֹשְׁבֶיהָ וְגוֹ׳. בְּיוֹם מַתַּן תּוֹרָה, כְּשֶׁהָיוּ נְמוֹגִים הָאָרֶץ וְכָל יוֹשְׁבֶיהָ מִתְּנַאי שֶׁהִתְנֵיתָ עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (שבת פח.): אִם לֹא יְקַבְּלוּ וְכוּ׳ תַּחְזְרוּ לְתֹהוּ וָבֹהוּ: | תִּכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ. כְּשֶׁאָמַרְתִּי: ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע״ (שמות כד:ז): 75:5: לַהוֹלְלִים. לָרְשָׁעִים הַמְעַרְבְּבִים אֶת יִשְׂרָאֵל: 75:7: כִּי לֹא מִמּוֹצָא. הַשֶּׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבוֹ, וְלֹא מִן הַמִּדְבָּרוֹת שֶׁאַתֶּם מְפָרְשִׂים בְּשַׁיָּרָא לְהַרְבּוֹת מָמוֹן, לֹא בְכָל אֵלֶּה לְהָרִים קֶרֶן: 75:8: כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט. עַל כָּל הָרָעָה שֶׁעֲשִׂיתֶם: | זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. הַגְּבוֹהִים יַשְׁפִּיל וְהַנְּמוּכִים יָרִים (תנחומא, מטות ט): 75:9: כִּי כוֹס. הַתַּרְעֵלָה בְּיָדוֹ: | וְיַיִן חָמַר. חָזָק, וִינוֹ״שׁ בְּלַעַ״ז: | מָלֵא מֶסֶךְ. הַכּוֹס מָלֵא מֶזֶג, לִמְזֹג וּלְהַשְׁקוֹת אֶת כָּל הַגּוֹיִם: | וַיַּגֵּר מִזֶּה. מִזֶּה הַכּוֹס יָפִיץ וְיִקְלַח אֶת מִשְׁתֵּיהֶם, לְשׁוֹן ״כְּמַיִם מֻגָּרִים״ (מיכה א:ד): 75:10: וַאֲנִי אַגִּיד לְעוֹלָם. מֵאָז וָהָלְאָה, אֶת נִקְמָתוֹ וּגְבוּרָתוֹ: 75:11: וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים. שֶׁל עֲמָלֶק: | אֲגַדֵּעַ. כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כה:יד) ״וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל יְגַדְּעוּ קֶרֶן עֲמָלֵק וְגוֹ׳״, וְאָז תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק שֶׁל עוֹלָם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 76:4: שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת. שֶׁל סַנְחֵרִיב וְאוּכְלוּסָיו (מלכים ב יט:לה): | רִשְׁפֵי קָשֶׁת. אֵין רִשְׁפֵי קֶשֶׁת לְשׁוֹן ״רִשְׁפֵּי אֵשׁ״ (שיר השירים ח:ו) שֶׁאֵין לְשׁוֹן רִשְׁפֵּי אֵשׁ נוֹפְלִים בְּקֶשֶׁת, וְזֶה רָפֵי וְרִשְׁפֵּי אֵשׁ דָּגוּשׁ. וְרִשְׁפֵי קֶשֶׁת לְשׁוֹן ״וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף״ (דברים לב:כד) דִּמְתַרְגְּמִינָן ״עוֹף״, ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״ (איוב ה:ז). וְכֵן ״וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים״ (תהלים עח:מח) לְצִפֳּרִים, וְכֵן וּבְנֵי רֶשֶׁף בְּנֵי עֲפִיפָה הֵם שֵׁדִים יַגְבִּיהוּ לָעוּף. אַף זֶה לְשׁוֹן חִצִּים הַמְעוֹפְפִים כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם״ (תהלים צא:ה), שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת חִצִּים שֶׁהַקֶּשֶׁת מְעוֹפֵף. וְכָל הַמִּזְמוֹר הַזֶּה מְדַבֵּר בְּמַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב שֶׁלֹּא מָצִינוּ אוֹיֵב נוֹפֵל בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא הוּא: 76:5: נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר. לְשׁוֹן ״נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ״ (איכה ב:ז), ״נֵאַרְתָּ בְרִית עַבְדֶּךָ״ (תהלים פט:מ) – מְנָאֵר אֶת אוֹיְבֶיךָ וְקָמֶיךָ וּמְטַאטְאָן מִן הָעוֹלָם. נָאוֹר עַל שֵׁם מַעֲשָׂיו נִקְרָא, כְּמוֹ ״חַנּוּן״ (שמות כב:כו), וְ״רַחוּם״ (תהלים קיא:ד), וְ״קַנּוֹא״ (יהושע כד:יט) – עַל שֵׁם שֶׁהוּא חוֹנֵן, שֶׁהוּא מְרַחֵם, שֶׁהוּא מְקַנֵּא: | אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף. חָזָק מֵעֲנָקִים טוֹרְפִים הַגְּבוֹהִים כְּהָרִים, וּלְנֶגְדְּךָ אֵין גְּבוּרָתָם נוֹדַעַת: 76:6: אֶשְׁתּוֹלְלוּ. כְּמוֹ הִשְׁתּוֹלְלוּ; כְּמוֹ ״וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר אֲחַזְיָה וְגוֹ׳״ (דברי הימים ב כ:לה) – כְּמוֹ הִתְחַבֵּר. וְנִגְזַר אֶשְׁתּוֹלְלוּ מִגִּזְרַת ״מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל״ (איוב יב:יז), וְהוּא לְשׁוֹן מִשְׁגֶּה וְ״שָׁלוּ״ (דניאל ג:כט), כְּשׁוֹטִים שׁוֹגִים; וְהַתָּי״ו נוֹפֶלֶת בִּלְשׁוֹן הַמִּתְפַּעֵל בְּאֶמְצַע הַתֵּיבָה, בְּכָל תֵּיבָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ שִׁי״ן: | נָמוּ שְׁנָתָם. נִרְדְּמוּ בְּשֵׁינָה, לְשׁוֹן ״תְּנוּמָה״ (תהלים קלב:ד): | וְלֹא מָצְאוּ יְדֵיהֶם. וְכֹחָם, כְּשֶׁבָּאתָ לִפָּרַע מֵהֶם: 76:7: נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס. וָי״ו שֶׁל וְרֶכֶב טְפֵלָה הִיא, כְּמוֹ ״אֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה״ (בראשית לו:כד) – וָי״ו שֶׁל וְאַיָּה טְפֵלָה הִיא: 76:8: מֵאָז אַפֶּךָ. מִשָּׁעָה שֶׁאַתָּה כּוֹעֵס: 76:9: מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין. כְּשֶׁנִּתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה עַל פּוּרְעָנוּתוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב, וְנִתְקַיֵּם בּוֹ: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיָּרְאָה מִמֶּנּוּ וּמֵאוּכְלוּסָיו, אָז שָׁקְטָה: 76:10: בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים. לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט מֵאוֹיְבָיו, לְהוֹשִׁיעַ חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ: 76:11: כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ. כַּעֲסָן שֶׁל רְשָׁעִים גּוֹרֵם שֶׁהַבְּרִיּוֹת מוֹדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁהֵם מַרְאִין כַּעֲסָם וְהַקָּבָּ״ה נִפְרָע מֵהֶם הַכֹּל מְקַלְּסִין לְפָנָיו, וְאַף הֵם עַצְמָם מְקַלְּסִין לְפָנָיו כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁאֵין כַּעֲסָן כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּנְבוּכַדְנֶצַּר כְּשֶׁהִשְׁלִיךְ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ מַה נֶּאֱמַר שָׁם ״יְהֵא שְׁמֵיהּ דֶּאֱלָהָא מְבָרַךְ וְגוֹ׳״ (דניאל ג:כח). וְעַל יְדֵי כֵן שְׁאֵרִית הַחֵמֹת תַּחְגֹּר תְּעַכֵּב וְתַחְדֹּל, שְׁאָר הָרְשָׁעִים מְעֻכָּבִים וְנִמְנָעִים מִלְּהַרְאוֹת גַּאֲוָתָם וַחֲמָתָם. תַּחְגֹּר לְשׁוֹן עֲכָבָה בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (בכורות לז:): פְּגִימַת הַסַּכִּין כְּדֵי שֶׁתַּחְגֹּר בּוֹ הַצִּפֹּרֶן. וְשָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר הַגָּאוֹן בַּר׳ יִצְחָק שֶׁהָיָה מֵבִיא הַמִּקְרָא הַזֶּה עֵדוּת לְאוֹתָהּ מִשְׁנָה. וְיֵשׁ עוֹד לִפְתֹּר חֲגִירָה זוֹ כְּמַשְׁמָעָהּ לְשׁוֹן חֲגוֹרָה, וּפֵרוּשׁוֹ לְךָ נָאֶה לַחֲגֹר חֵמָה וְלַעֲטוֹת קִנְאָה כִּי הַכֹּחַ וְהַיְּכֹלֶת שֶׁלְּךָ, וּלְשׁוֹן שְׁאֵרִית זֶה הוּא מֵאַחַר שֶׁחֲמַת אָדָם אֵינוֹ כְּלוּם נִשְׁאֲרוּ כָּל חֲגוֹרוֹת חֵמָה לְךָ: 76:12: נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ. נִדְרֵיכֶם: | כָּל סְבִיבָיו. הַשּׁוֹמְעִים תְּשׁוּעָה זוֹ, וְכֵן עָשׂוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו יט:יח) ״יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַה׳ צְבָאוֹת״: | יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא. לָמָּה? לְפִי שֶׁבְּעֵת חֶפְצוֹ: 76:13: יִבְצֹר רוּחַ. גַּסָּה שֶׁל נְדִיבִים, מְמַעֵט גַּאֲוָתָם. יִבְצֹר יְמַעֵט, כְּמוֹ (בראשית יא:ו) ״לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם״: 77:1: עַל יְדוּתוּן. עַל הַדָּתוֹת וְעַל הַדִּינִין הָעוֹבְרִים עַל יִשְׂרָאֵל: 77:3: יָדִי. מַכָּתִי: | לַיְלָה נִגְּרָה. בַּגָּלוּת זֶה שֶׁהוּא כְּלַיְלָה, הִיא נִגְּרָה לֵחָה וּמָרָה: | וְלֹא תָפוּג. וְלֹא תִדְמֶה נִגְּרָתָהּ: 77:4: אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים. הַחֶסֶד שֶׁהָיָה רָגִיל לַעֲשׂוֹת לִי בִּימֵי חִבָּתִי: | אָשִׂיחָה. בְּאוֹתָן חֲסָדִים וְטוֹבוֹת: | וְתִתְעַטֵּף רוּחִי. פַּשְׁמִי״ר בְּלַעַ״ז: 77:5: אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי. שְׁמוּרוֹת לְשׁוֹן אַשְׁמוּרוֹת הַלַּיְלָה, שֶׁאָדָם נֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ וְדַעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת וְלִבּוֹ חוֹזֵר עָלָיו. וַאֲנִי אֵינִי כֵּן בַּלַּיְלָה זוֹ שֶׁל גָּלוּת: תָּמִיד עֵינַי נִדְבָּקוֹת, כְּאָדָם נִרְדָּם מֵאֹטֶם לֵב. בַּצָּרוֹת שֶׁאֲנִי רוֹאֶה נִפְעֲמָה רוּחִי וְאֵין הַדִּבּוּר בִּי: 77:6: חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם. לִזְכֹּר הַחֲסָדִים שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ: 77:7: אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה. בִּימֵי הַגָּלוּת הַזֶּה הַדּוֹמֶה לַלַּיְלָה אֲנִי זוֹכֵר אֶת נְגִינוֹתַי שֶׁהָיִיתִי מְנַגֵּן בִּימֵי קֶדֶם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: | עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה. אֲנִי מְחַשֵּׁב וְרוּחִי מְחַפֵּשׂ (פסיקתא רבתי יז), מַה הִיא כֵּן מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַאֲנִי תָּמֵהַּ: הַלְּעוֹלָמִים יִזְנַח? 77:9: הֶאָפֵס. שֶׁמָּא כָּלָה חַסְדּוֹ? | גָּמַר אֹמֶר. גְּזֵרַת עוֹלָם שֶׁלֹּא יָשׁוּב מֵחֲרוֹנוֹ עוֹד? 77:10: הֲשָׁכַח חַנּוֹת. לִהְיוֹת חוֹנֵן, חַנּוֹת כְּמוֹ ״עֲשׂוֹת״ (בראשית ב:ד) ״רְאוֹת״ (שמות י:כח), לָשׁוֹן אַחֵר: חַנּוֹת חֲנִינוֹת: | אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה. לְשׁוֹן ״לֹא תִקְפֹּץ יָדְךָ״ (דברים טו:ז), כְּלוֹמַר אִם סָגַר הָרַחֲמִים לְעוֹלָם בִּשְׁבִיל הַחֵמָה: 77:11: וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא. מַחֲשַׁבְתִּי אוֹמֶרֶת כִּי אֵין זֹאת אֶלָּא לְהַחֲלוֹתִי וּלְיָרְאֵנִי לָשׁוּב אֵלָיו: | חַלּוֹתִי. כְּמוֹ לְחַלּוֹתִי, לְשׁוֹן חֹלִי וְחִיל: | שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן. אֶת אֲשֶׁר נִשְׁתַּנֵּית יְמִין עֶלְיוֹן, שֶׁהָיְתָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ רוֹעֶצֶת אוֹיֵב (שמות טו:ו), וְעַכְשָׁיו הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ (איכה ב:ג): 77:13: וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ. שֶׁעָשִׂיתָ לָנוּ כְּבָר: 77:14: בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ. דֶּרֶךְ מִדָּתְךָ לְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם, לַעֲשׂוֹת דִּין בָּרְשָׁעִים: 77:17: רָאוּךָ מַיִם. רַבִּים כְּשֶׁנִּגְלֵיתָ עַל הַיָּם (שמות יד:כא): 77:18: זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת. שְׁחָקִים נָטְפוּ זֶרֶם מַיִם עָבִים: | חֲצָצֶיךָ. כְּמוֹ חִצֶּיךָ: 77:19: בַּגַּלְגַּל. כְּמוֹ כַּגַּלְגַּל, קוֹל רַעַמְךָ כַּגַּלְגַּל עַל הַיָּם לָהוּם אֶת מַחֲנֵה מִצְרַיִם (שמות יד:כד): 77:20: וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ. אֵין הַפְּסִיעוֹת נִכָּרוֹת עַל הַמַּיִם. וְעִקְּבוֹתֶיךָ טְרַצְ״שׁ בְּלַעַ״ז:
פירוש רד”ק
75:1: למנצח. זה המזמור נאמר על קיבוץ גליות: 75:2: הודינו. יאמר ישראל בקיבוץ גליות הודינו לך. והכפל לחזק ההודאה: | וקרוב שמך. ויאמרו כי קרוב שמך לקוראיך: | ספרו נפלאותיך. ואז יספרו כל הרואים הגאולה יספרו נפלאות שעשה האל עם ישראל ויספרו מה שאמרת כבר על ידי נביאך כי אקח מועד: 75:3: כי. דבר האל יתברך, אמר כי אקח ברצוני מועד לישראל שיצאו מן הגלות אני משרים אשפוט כלומר במישרים אשפוט אויבי: 75:4: נמוגים ארץ וכל יושביה. ואז יהיו נמוגים ארץ וכל יושביה, ירעשו וירעדו כי יראו נקמות ישראל שעשה באויביו: | תכנתי עמודיה סלה. ואז יכירו כי אנכי תכנתי עמודיה כי ברצוני תעמוד וברצוני תמוג: | עמודיה. הם ההרים: 75:5: אמרתי. דברי המשורר: | להוללים. הם המתענגים בטובת העולם הזה: | אל תהלו. אל תעסקו בדברי הוללות: | ולרשעים. ג”כ אומר אל תרימו קרן, אל תרימו ראש כלפי מעלה כמו שאתם עושים תחשבו כי הוא המטיב לכם ולא כחכם: 75:6: אל. כפל הענין לחזק: | תדברו בצואר עתק. תדברו עתק ודברים חזקים כנגד האל: | בצואר. כלומר תדברו בפיכם עם צוארכם שהוא עב ושומן: וטעם עתק. לדבר וכן ירוץ אליו בצואר בעבי גבי מגיניו כי ברוב טובה יכחשו באל: 75:7: הרים. הוא לשון הרמה והגבהה. אמר הגדולה וההגבהה וההרמה לא תבא לו לאדם לא ממוצא השמש ולא ממערבו ולא ממדבר כלומר מרוב השתדלות לכאן ולכאן לא תבא לו הגדולה כי אם על ידי האל יתברך כמו שאור כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, ומה שיעזור הפירוש הזה כי הרים לשון הרמה כי ממדבר קמו”ץ ואינו סמוך: 75:9: כי כוס ביד ה’. להשקות העמים בקיבוץ גליות ואז ישפיל אויביו וירים ישראל כי בידו הוא הכל. והכוס הזה כבר שתו ישראל בגלות, ובקיבוץ שלש גליות ישתו הגוים הרשעים שבהם. ואמר יין הכוס הזה חמר ופירושו אדום כי מעלת היין הוא האדמומית: | חמר. פועל עבר, ואדום הוא אחמר בערבי. ואמר כי הכוס מלא מסך ופירושו מזוג: | ויגר מזה. כי כל כך יהיה מלא הכוס עד שיגיר היין שבתוכו מזה ומזה. וזכר הכוס בלשון זכר באמרו מלא ויגר והוא בלשון נקבה ברוב: 75:10: ואני. אמר ישראל ואני אגיד לעולם נקמת האויבים שאראה ואזמרה על זה לאלהי יעקב שלא הניחם בגלות: 75:11: וכל. כשתרוממנה קרנות צדיקים אגדע כל קרנות רשעים שלא תשאר מלכות כי אם לה’: ואמר אגדע. כי ישראל יגדעו אותם במלחמות גוג מגוג: 76:2: נודע. זה המזמור נאמר על מלחמת גוג מגוג, ואמר אז נודע ביהודה ויהיה בישראל גדול כשיראה נקמתו בגוים הנאספים על ירושלים, וזכר יהודה בפרט לפי שירושלים לשבט יהודה ושם תהיה המלחמה: 76:3: ויהי. ואז יהיה בשלם בסכה שיבנה שם בית המקדש. וזכר ציון בפרט לפי שהוא מקום המלך, ושלם הוא ירושלים, ואברהם קרא לבית המקדש יראה, אמר הקב”ה אם אקרא אותו כמו שקראו שם אבטל דברי אברהם ואם אקרא אותו כמו שקראו אברהם אבטל דברי שם קרא אותו ירושלים: 76:4: רשפי קשת. הפ”א רפה והם החצים והקשת, אמר כי באותה מלחמה ישבר האל יתברך כל כלי מלחמת הגוים: 76:5: נאור. הנכון מן אור והוא נפעל בשקל נכון או נאור אתה כמו שאמר נודע ביהודה כי במלחמה ההיא יוודע ויגלה באור הבהיר בישראל וילחם מלחמותיו: | אדיר מהררי טרף. ואתה אדיר על האויבים כמו האריה היוצא מהררי טרף לטרוף כן תטרף האויבים כלם, וההרים ששוכנים בהם החיות הטורפים יקראו הררי טרף: 76:6: אשתוללו. האל”ף במקום ה”א התפעל והוא כמו השתוללו, ואשתוללו מן שלל אומר כי הגוים אבירי לב שנאספו על ירושלים יהיו לשלל לישראל: | נמו שנתם. לא היה להם כח להלחם כאילו הם מתים והגבורים ואנשי חיל שבהם לא מצאו ידיהם להלחם: 76:7: נרדם. המלך שהוא גוג מגוג ונשיא ראש משך ותובל, ולפי שזכר אבירי לב אמר נרדם על המלך שהוא ראש האבירים וכן והרכב והסוס נרדמו: 76:8: אתה נורא. שייראוך כי מי יעמוד לפניך מעת שיחרה אפך: 76:9: משמים. כמו שאמר אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו לפיכך אמר משמים השמעת דין, הדין שתעשה בהם משמים השמעת אותו: | ארץ יראה ושקטה. לפיכך ארץ העמים יראה מהאל ושקטה עוד להלחם בישראל: 76:10: בקום למשפט. או כשיקום אלהים למשפט העמים להושיע את ישראל מהם שהם ענוי ארץ אז יראו כל העמים וישקטו: 76:11: כי. אמר כנגד האל יתברך אותם בני אדם אשר נאספו להלחם והיתה חמתם אליך הם יודוך על כרחם כלומר חמתם תשוב הודאה לך: | שארית חמות תחגור. כשתעשה הנקמה הגדולה במחנה גוג מגוג תחגור ותאזור שארית חימות, שארית הגוים כי יראו ממך ולא יהיה עוד להם חימה על ישראל: 76:12: נדרו. ואז יאמרו זה לזה נדרו ושלמו לאלהיכם שעשה עמכם הנפלאות האלה: | כל סביביו יובילו שי למורא. וכן כל סביביו האומות שהם סביב ארץ ישראל יובילו מנחה לאל יתברך שהוא מורא ואז יהי’ מורא לכל העולם: ואמר סביביו. שפירושו סביב האל כיון שהאל שכן בארץ ישראל סביבי ארץ ישראל הם סביביו: 76:13: יבצור. יקטף האל יתברך ויכרית ראש נגידים כלומר גאותם ויהיה נורא למלכי ארץ. כבר במכלול בשרש חגר פירשתי זה המזמור על מחנה אשור כשבא על ירושלים, אבל עתה נראה לי לטעם המזמור אשר למעלה ממנו לפרש אותו על גוג מגוג: 77:1: למנצח על ידותון. כמו לידותון. וזה המזמור על לשון הגלות נאמר: 77:2: קולי. אמרו פעמים לחזק, כלומר אין קולי אלא אליך לפיכך והאזין אלי, כלומר אליך אקרא ואתה תאזין אלי: 77:3: ביום. כי הוא אדון על הכל ואותו דרשתי ביום צרתי: | ידי לילה נגרה. מכתי והמכה היא אנחה וכאב הלב על הגלות, לפיכך אמר לילה כי בלילה אדם פנוי מעסקי העולם ומחשב על עניניו: ואמר נגרה. על דרך משל מהתמדת האנחות זו אחר זו: | ולא תפוג. ענין רפיון וחלישות כלומר לא תרפה ותחלוש מכתי אלא תמיד ניגרה: | מאנה הנחם נפשי. אעפ”י שאשיב אל לבי דברי נחמה כי האל יוציאני מהגלות ואע”פ שארוך, מאנה הנחם נפשי מרוב הצרות: 77:4: אזכרה. בפי ואהמיה אליו. ומלת ואהמיה. בהוראת למ”ד הפועל תמורת הה”א ביו”ד. אשיחה. אדבר ואנוד בצרתי: | ותתעטף רוחי. כי האדם בעת הצרה כפוף ומעונה כאילו מעוטף קצתו בקצתו: 77:5: אחזת שמורות עיני. הם העתות והקצות כמו שנקרא הער בלילה שומר וכן נקראו עתות ההקצה משמרות ואשמורות, אמר כאילו אחזת והחזקת בשמירות עיני שיהיו עירות תמיד ולא אישן מרוב צרות לבבי: | נפעמתי ולא אדבר. אני ער בלילה ומחשב על צרותי ובבקר אני נשבר ולא אוכל לדבר: 77:6: חשבתי. בעודני בצרותי בגלות אני מחשב ימים מקדם: | שנות עולמים. כפל הענין במלות שונות. ועולמים פירושו זמנים ארוכים: 77:7: אזכרה נגינתי. אזכיר כי אחר גלות מצרים הייתי מנגן ושמח, ועל זה אני מחשב בלילה ואשיחם עם לבבי: | ויחפש רוחי. כפל הענין במלות שונות כי רוחי כמו לבבי שבו רוח המחשבה, והוא המחפש הדברים במחשבה, ומה אשיח עם לבבי: 77:8: הלעולמים יזנח. את עמו בגלות לעולם: | ולא יוסיף. כמו שהיה רוצה בישראל בזמנים שעברו: 77:9: האפס. אם כלה חסדו שהיה לישראל לנצח שלא צוה להם חסדו עוד: | גמר אומר. אמרות נחמותיו גמרו ופסו שאינם עתידים לבוא עוד: 77:10: השכח. החנינות והרחמים שהיה רגיל לעשות שכח אותם: | אם קפץ באף רחמיו. סגר באפו רחמיו שלא יפתחו לנו עוד: 77:11: חלותי. שם על משקל חנות משורש חלל, ופירושו אם אומר מיתתי היא הגלות ולא אצא משם עוד ושם אמות: | שנית ימין עליון. אזכור השנים שעברו שעורר האל יתברך ימינו והוציאנו מגלות מצרים כן יוציאנו מגלות זה. ומלת אזכור שהוא תחילת הפסוק האחר, טעמו לפניו ולאחריו: 77:12: אזכיר. כתיב ביו”ד ר”ל אזכיר לאחרים, וקרי אזכור בוי”ו כלומר כשאזכור מעללי יה אנחם: | כי אזכרה מקדם פלאך. פלאיך שעשית מקדם במצרים, כשאזכור אותם הנפלאות שעשית מקדם להוציאנו ממצרים ולא עלה על לב איש כמו אותם נפלאות שיעשה אותם הקב”ה בעבור ישראל, וכמו שעשה אותם הנפלאות אחר הייאוש ואבוד התקוה כן יעשה עמנו בזה הגלות: 77:13: והגיתי. זכרתי המעשים שעשית והגיתי בהם לנחם בהם איש את אחיו: | בכל. כלומר בין כל הפעלים העצומים שעשית במצרים ובקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני ובמדבר: | ופעלך. חסר יו”ד הרבים: | ובעלילותך. כפל הענין במלות שונות: 77:14: אלהים. יתכן לפרש בקדש על מעמד הר סיני כמו שנאמר בם סיני בקדש, כלומר כשירד כבודו על הר סיני אמרו כל ישראל מי אל גדול כאלהים: 77:15: אתה. הוא היכול באמת שאתה עושה פלא במעמד הר סיני: גם בעמים הודעת עוזך. בעבור ישראל במצרים ובמלכי כנען: 77:16: גאלת. עמך לא ברצון מעבידיהם אלא בהכרח גדול ובזרוע נטויה גאלתם: ואמר בני יעקב ויוסף. כי בסיבת יוסף ירדו למצרים והוא כלכלם כל ימי חייו כאילו הם בניו: 77:17: ראוך מים. ים סוף ראוך וחלו ממך ונבקעו: | אף ירגזו תהומות. אפילו המים העמוקים שהם התהומות רגזו מפניך ונבקעו: 77:18: זרמו. מבנין פועל על דרך מרובע מענין זרם מים אף כי זרמו מים ומהו המהומה שהיתה להם כי היה להם האש והענן והמים והרעמים כמו: | קול נתנו שחקים. אף חצציך יתהלכו. אבני הנהר אע”פ שלא נזכר זה בתורה: 77:19: בגלגל. בפת”ח הגימ”ל ראשונה ושנייה והשמים כל אחד מהתשעה נקרא גלגל לפי שהם מתגלגלים וסובבים תמיד, ואע”פ שיאן הרעם והברקים ואבני המטר והברד בגלגל אלא באויר, האויר נקרא בדרך ההשאלה גלגל לגובה האויר כלפי השמים ונקרא האויר על אמתתו רקיע כמו שאמר יהי רקיע בתוך המים וקראו שמים כמו שכתוב ויקרא אלהים לרקיע שמים: | האירו ברקים תבל. כמו שכתוב ויאר את הלילה: | רגזה ותרעש הארץ. כי רגז ורעשו מצרים: 77:20: בים. שנבקע הים במצותיך ועברו ישראל: | ושבילך במים רבים. כפל דבר במלות שונות וכתוב ושביליך לשון רבים כי לא היה דרך אחד אלא דרכים הרבה כמו שכתוב לגוזר ים סוף לגזרים ואמרו לשנים עשר גזרים נגזר: | ועקבותיך לא נודעו. הליכותיך בים לא ניכרו כי שבו מי הים על המצריים והנה לא נראה הדרך בים: 77:21: נחית. אחר צאתם מהים נחית אותם במדבר ביד משה ואהרן כמו שהרועה נוחה את צאנו ושמרו:
פירוש מלבי”ם
75:1: למנצח אל תשחת, השיר הזה יסדו אסף בשם היושר והמישרים, בו חשפה המליצה את זרוע קדשה ותדבר נשגבות, בו יתיצב היושר והמישור והמישרים כעצם מופשט חי, וישיר שיר נשגב לספר כח המישרים, עד שמישרים הוא המחבר ומדבר זה השיר, הוא עשו ויכוננהו, להגיד בו גודל כח המישרים ותעצומו וגבורתו, וכפי הנראה חברו את השיר הזה בימי יהושפט, שאז היה בצרה מן האויבים שבאו עליהם, וע”י זכות המשפט והמישרים שהעמיד יהושפט שופטים בכל עיר ועיר, נצולו, וזה רמז במלת אל תשחת, אז ראו מה גדול כח המישרים והיושר, וידבר דבריו בשיר משכיל ושכל טוב ודעת: 75:2: הודינו, הפסוק הראשון הוא כעין הצעה, יאמר אנחנו מודים לך אלהים על התשועה שעשית לנו, וקרוב שמך ספרו נפלאותיך, ר”ל הגם שאם נראה ההנהגה בדרך הטבע נדמה לנו ששמך רחוק מזה העולם, כי ידומה שהעולם כמנהגו נוהג, אבל אם נראה נפלאותיך, עת שתפליא פלאות ותשדד את הטבע, אז נראה ששמך קרוב ומשגיח על העולם השפל, ושעור הכתוב נפלאותיך ספרו כי קרוב שמך, הנפלאות שלך הם יספרו ויודיעו לנו כי שמך הוא קרוב אל בריותיך ושאתה קרוב לכל קוראיך: 75:3: (ג-ד) כי אקח מועד, ימליץ שהמישרים והיושר הוא היסוד שעליו העולם עומד, ויצייר כאלו הארץ עומדת על עמודים, ועמודי הארץ מכוננים על בסיס אחד שהיא המישרים והיושר, כמו שהמליצו חז”ל על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו, ועפ”ז אם נצייר כי יתמוטט וימעד ממקומו המכון והבסיס שעליו תתכונן הארץ, והוא אם המישרים והיושר ימעד ויתמוטט ממקומו, ממילא תתמוגג הארץ ממקומה ויכלו כל יושביה, עפ”ז שם המשורר בפי המישרים, לאמר אני מישרים כי אקח מועד היושר אומר, אם אנכי מישרים ויושר, אקבל המעדה והתמוטטות, אם אני מישרים אמעד ממקומי, אז אשפט ואחליט בדעתי, כי נמוגים ארץ כל יושביה, שבודאי נמוגו והתמוטטו הארץ ויושביה, כי אנכי (מישרים) תכנתי עמודיה, אחר שאני מישרים אני הוא הכן והבסס שעלי מכוננים עמודי הארץ, א”כ אם אני מישרים אמעד ממקומי בהכרח שתפול ותמוג הארץ שהיא מכוננת ונסמכת עלי סלה נשלם הדבור הראשון, של מישרים: 75:5: (ה-ו) אמרתי, גם זה דברי היושר ומישרים, הנה היושר הוא נטוע בטבע כל אדם ובנפשו, שנפש כל אדם נבראת באופן שנטוע בלבה אהבת היושר והצדק, והרשע הנוטה מן המישרים הוא דבר שהוא נגד טבע נפשו, ונפשו תיסרהו ותאלצהו בכח היושר הנטוע בה להשיבו אל הטוב, וע”כ הרשעים מלאים חרטה, עפ”ז יאמר מישרים במליצתו, אני מישרים אמרתי להוללים אל תהולו, אני מישרים מיסר את ההוללים מוכיח אותם בל יהולו, ואני האומר לרשעים אל תרימו קרן ואל תרימו למרום קרנכם ואל תדברו בצואר עתק, אם תראה שהרשעים נותנים אל לבם ומתחרטים על מעשיהם, ונפשם תיסרם בל יהולו, ובל ירימו קרנם נגד המרום ובל ימרו בה’, מי הוא המיסר אותם והאומר להם כן? אני מישרים, אני אני הוא האומר כן לרשעים, ר”ל טבע היושר הנטוע בנפשם הוא האומר להם ומיסרם לבל יהולו ובל ירימו קרנם, כי היושר שבטבע האדם ייסרהו וישים בלבו שישוב אל היושר והטוב ולא ירים קרן נגד ה’: 75:7: (ז-ח) כי לא, גם זה דברי היושר והמישרים, אני אמרתי להרשעים בל ירימו קרן, כי ההגבהה וההתרוממות אינה ביד האדם רק הוא מה’ שהוא ישפיל והוא ירים את מי שירצה והאדם לא יוכל להרים קרנו בכחו כי המגביה א”ע הקב”ה משפילו, כן ידבר המישרים אל לב הרשע, ר”ל שהיושר הנטוע בלבו ייסרהו כן ויתן בלבו שלא ירים קרן נגד ה’, ואמר כי לא ממוצא וממערב (הרים) ולא ממדבר הרים, ר”ל כי בסבת מה שנמצא בכדור הארץ מקומות מלאים הרים גבנונים רמים ונשאים, ומקומות מלאים עמקים ובקעות, נחלקו חכמי הטבע, שהקדמונים היו אומרים שרוב ההרים הם אצל הצירים, אצל ציר הצפונים והדרומי ששם הוא מדבר ואין בו ישוב מצד הקור ושם ישתרעו רוב ההרים, עד שאמרו כי ממדבר הרים, ר”ל שהמדבר וחסרון הישוב אשר שם הוא סבת ההרים, והאחרונים (אשר דעתם שהארץ תסובב בכל יום ממערב למזרח סביב קוטרה כדעת קופערניקוס) יאמרו שרוב ההרים נמצאו במוצא ובמערב, ר”ל על קו המשוה, ששם תזרח השמש ותערב, (כי יראו שאם יסובב כדור סביב קוטרו יפלו כל חלקיו אל אמצעו, באשר מהירות הסיבוב תגדל יותר באמצע הכדור ממה שהוא בשני ציריו, וע”כ יאמרו שע”י סיבוב הארץ התנענע ראש עפרות תבל אל האמצע סביב קו המשוה) כי ידוע שהארץ הוגבהה סביב המשוה כמה פרסה, ולפי דעתם יאמרו כי ממוצא וממערב הרים, אולם האמת כשנשקיף על מפת הארץ נראה שאין להחליט בזה שום סבה, כי ההרים ישתרעו בלי סדרים, ואינם מיוחדים לא לצד המשוה לבד, ולא לצד הצירים לבד, עד שאין בידינו שום סבה למה במקום זה יש הר ובמקום זה יש עמק ושפלה, רק שכן גזר ה’, ועז”א שהאמת הוא כי לא ממוצא וממערב סבת ההרים כדעת האחרונים, ולא ממדבר סבת ההרים כדעת הקדמונים, רק כי אלהים שופט, והוא גזר על כל מקום ומקום ואמר, מקום זה ישפיל, ומקום זה ירים, ומזה ילמדו תוכחת מוסר שההשפלה וההתרוממות אינו דבר תלוי ביד הטבע רק בגזרת ה’, הוא ירים והוא ישפיל את אשר ירצה: 75:9: כי כוס, גם זה דברי היושר ומישרים, מצייר שה’ הוא משפיע בתמידות אך טוב וברכה וחסד בלי הפסק רגע, ומה שלפעמים יקבל אדם את הרע, לא מה’ יצא זאת רק מפני שהוא לא רצה לקבל את השפע הטוב היורד מאת ה’ והוא מקבל את השמרים והרע, עפ”ז ידמה במליצה שה’ יש בידו כוס ההשפעה, ובו נמצא יין חמר, היין היותר מובחר, והכוס הזה מלא מסך ויגר מזה, הגם שה’ יגר וישפך וישקה בתמידות מן הכוס ומתמיד להשפיע בלי הפסק, בכל זאת נשאר המסך של הכוס מלא ואל יחסר המזג, והמקור מלא טוב וברכה, ומה שתראה שבני אדם מקבלים שמרים ופסולת לא יין חמר, דהיינו שמקבלים רעות, הוא מפני שאך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ, מפני שהרשעים אינם רוצים לשתות את היין הטוב רק את השמרים, ר”ל שאין מכינים מעשיהם לקבל ברכת ה’ הטובה ויין המשומר והטוב, ושותים דברים המזיקים כשמרים: 75:10: ואני (מישרים) אגיד לעולם, המליצה תמליץ תמיד שאומרים שירים וזמירות על הכוס, כמ”ש כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא, וכמ”ש חז”ל אין אומרים שירה אלא על היין, עפ”ז יצייר שה’ אוחז בידו כוס של ברכה, ומי הוא המשורר והמברך את ה’ על הכוס, אומר היושר והמישרים כי כוס ביד ה’, ואני מישרים אגיד לעולם, ואני הוא המשורר על הכוס הזה, ומגיד לעולם גבורות ה’, ואזמרה לאלהי יעקב, והמליצה שהיושר והמישרים יודיעו לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו: 75:11: וכל קרני, גם זה מדברי יושר ומישרים, ואני מישרים אגדע קרנות רשעים ועל ידי תרוממנה קרנות צדיק, שעל ידי היושר הנטוע בטבע האנשים יכירו כבוד ה’ וגדולתו, וילמדו לעשות צדק ומישרים, ויגדעו קרן רשעים הנושאים קרן אל היושר והצדק לזרותם, ויכניע את הרשעים וירוממו את הצדיקים, כ”ז מיוחס אל המישרים השתולים בטבע הנפשות, בכח זה צדק למדו יושבי תבל להרחיק עול ולפעול צדק ויושר, ולהגדיל כבוד הצדיקים ומעלתם: 76:1: למנצח, יסדו אסף בימי חזקיה על נס של מפלת סנחריב: 76:2: נודע ביהודה אלהים, כי שבט יהודה עבדו את ה’ ונודע ביניהם עפ”י מעשיו, וגם בישראל שהם יתר השבטים, שביניהם לא נודע אלהים כ”כ, בכ”ז גדול שמו ביניהם: 76:3: ויהי בשלום סוכו, בירושלים ששם ישבו ההמון, שם היה סוכתו של ה’, שהסוכה היא דירת עראי, ומעונתו בציון, בציון שם ישבו המלך והסנהדרין וכהני ה’, שם היה מעונתו בקביעות כי שם היה מקדש ה’: 76:4: שמה שבר רשפי קשת, סנחריב שהלך בקשת וחרב ומלחמה לכבוש את כל העולם כשהגיע לציון שבר ה’ כלי מלחמתו ונחה שקטה כל הארץ, סלה סיום הענין: 76:5: נאור, מפלת סנחריב היתה בלילה, עפ”ז ימליץ את ה’ היוצא מהר ציון להכות במחנה אשור כאריה וככפיר היוצא בלילה מהררי טרף להכות בעדר צאן, (וכן המשילו ישעיה כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו) וקראו בשם נאור, כאומר שלא יחשך לך בלילה בלכתך אל מחנה האויב, ואתה אדיר מהררי טרף, לטרוף את הבאים לצור על הר ציון: 76:6: אשתוללו, ואיך אבירי לב אלה חיל סנחריב, השתוללו ונשכח מהם דבר זה, שהטורף האדיר מכל יבא עליהם בלילה מהר ציון להשחיתם, ואיך נמו שנתם ושכבו לישן בלילה הזאת, עד שאח”כ לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, יצייר שנאבדו ידיהם מהם, ובעת בא הטורף עליהם לא היו להם ידים ללחום כנגדו, איך היה זה משיב מגערתך אלהי יעקב נרדם, לא ישנים היו, רק ע”י גערת האריה האדיר הזה נפל עליהם תרדמה מרוב הפחד, עד שנרדם הוא ורכב וסוס שלו, הגם שדרך הסוס להיות נעור בלילה: 76:8: אתה ה’, נורא אתה, ומי יעמוד לפניך מאז ששלחת אפך, ר”ל שאשור שהיה שבט אפו של ה’, כמ”ש הוי אשור שבט אפי, מאז ששלח ה’ את אפו על הארץ, לא היה ממלכה שתעמוד לפניו, והיית נורא מאד, אבל בעת אשר משמים השמעת דין, בעת שבא על ציון שאז שלחת מלאך משמים לדון אותו ולשפוט משפט עמך נגד הצר הצורר, כמ”ש והיה כי יבצע ה’ את כל מעשהו בהר ציון ובירושלים אפקד על פרי גודל לבב מלך אשור, אז ארץ אשר יראה עד עתה, שקטה מיראתה, והטעם ששקטה, כי בקום, מה שקם אלהים למשפט, הלא הוא להושיע כל ענוי ארץ כי המשפט האלהי לא יבא לתת תוקף להעריץ העושק וחומס, רק להושיע את הענוים הנדכאים תחת ידו, ולכן עת ששמעה שבא ה’ למשפט שקטה מיראתה, סלה סיום הענין: 76:11: כי חמת אדם תודך, החמה של בני אדם תשבח אותך, כי אתה יש לך כח לחגור ולעצור בעד שארית חמות, שלא תעיר כל חמתך, מה שאין זה ביד אדם, גם ר”ל שע”י חמת אדם, וחמת סנחריב שרצה להשחית הכל בחמתו, עי”כ עצר ה’ שארית חמתו ולא שלח עוד להחריב גוים וממלכות: 76:12: נדרו נדרים לה’ אלהיכם, ושלמו נדריכם, עד שכולם יובילו שי למורא, ר”ל אחר שעקר מקור היראה הוא בה’, שכחו של אשור ומה שהתיראו כולם מפניו היה ע”י שה’ חלק לו חלק מיראתו, וה’ הוא המורא, ר”ל המקור של היראה, שמשם קבל אשור את היראה, שהטיל על מלכי ארץ, וא”כ למה תובילו שי לאשור, הובילו שי אל מקור שמשם בא היראה, למורא למקום היראה ומקורה: 76:13: יבצור, כדי שהמורא יבצור רוח נגידים, שהם שרי אשור, (ויבצור רוח) של סנחריב שהוא נורא למלכי ארץ, שאחר שהרוח העריץ של סנחריב ונגידיו ושריו קבלו מאת המורא, היינו מה’ שהוא מקור המורא, שהוא נתן חתיתו על כולם הובילו אליו שי, שיבצור ויקטן את רוחם, ובל יוסיף עוד לערוץ אנוש מן הארץ: 77:1: למנצח לאסף, הוסד על הגלות: 77:2: קולי אל אלהים, אינו צועק על עניני עצמי רק על הנוגע בעניני האלהים, ואצעקה, גם אצעק כן, ואומר בצעקתי שקולי הוא אל אלהים, מה שנוגע לכבוד שמו, וע”כ בקשתיו שיאזין אלי: 77:3: ביום, הגם שביום שבא עלי הצרה דרשתי את ה’ וממנו בקשתי ריוח והצלה, ובכ”ז בלילה ידי נגרה צייר שהיד שלו נגרה וזבה מן המכה שיש בידו, ולא תפוג מליגר, (תפס משל החולי שלו כאילו יש לו מכה טריה זבה ליחה ודם על היד והוא ציור למה שחשב שיד ה’ התומכת אותו נחלה ונחלשה, וכמ”ש אח”כ חלותי היא שנות ימין עליון), וע”כ מאנה הנחם נפשי, כי רואה כי אזלת יד, שיציין כאילו גם היד העליונה שהיתה בעזרו נחלשה ואין לה כח: 77:4: אזכרה, מבאר מדוע מאנה נפשו להנחם, כי אזכרה אלהים שהוא היה תומך אותו בידו העליונה, ונדמה לו כי נשתנה ימין עליון עי”כ ואהמיה מצייר שמרוב חולשתו נפסק ממנו כח הדבור רק אהמיה ואשיחה, המיה ושיח לבד, ואח”כ תתעטף רוחי, כאילו נפל בחולשה קרובה אל המות: 77:5: אחזת, מצייר שמן החולשה הגדולה הזאת הגיע עד שערי מות והוא גוסס, עד שנאחזו ונסגרו שמורות עיני, העפעפים השומרים את העינים, וגם נפעם רוחי עד שלא אוכל לדבר עוד, כגוסס בעת יציאת הנפש שחדל לראות ולדבר: 77:6: חשבתי, בציור הזה שצייר כאילו הוא גוסס ונפשו קרובה לצאת, אז ההולך בדרך עולם תשוטט מחשבתו ברגע האחרונה על כל מה שעבר עליו בימי חייו, כן ידמה את האומה בכללה כי היא קרובה להיות אפס וכלא היה, שהיא הגויעה והביטול של גוף הכללי של האומה ותחשב ברגע האחרונה על מה שעבר עליה בימי קדם במצרים, ואח”כ בדורות עולמים אזכרה נגינתי בלילה, שעוד נשאר בידי הנגינות והשירים, זכר הנסים שעברו וגדולת העם והצלחתם בימי קדם, ועם לבבי אשיחה, מדוע שקעה שמש הצלחתי, ורוחי יחפש ויחקור על כל צדדי האפשר, אם יצוייר זאת שיעזבה ה’ ויסיר את האומה מהיות גוי לפניו, ואחרי החיפוש והחקירה יברר בטענות שזה דבר נמנע בחק האלהות: 77:8: הלעולמים, א. זה דבר שאי אפשר מצד הרצון האלהי, שאחר שכבר רצה בנו פעם אחד איך ישתנה מרוצה ללא רוצה וה’ לא ישתנה, ובהכרח שרצונו עוד קיים כמו בתחלה, רק שהיה תנאי ברצונו שרצה בנו כל עוד שניטיב מעשינו, וא”כ אם נשוב ללכת בדרך טובים רצונו עומד עלינו לטוב כמו בתחלה בלי שינוי, וז”ש הלעולמים יזנח ה’ ולא יוסיף לרצות עוד, וכי אפשר שתהיה הזניחה לעולמים ע”מ שלא ירצה עוד, זה א”א, רק שזנח ע”מ שישוב וירצו בנו אם ניטיב מעשינו, (טענה ב’) מצד החסד העליון, אחר שחסד ה’ בלתי תלוי בשום דבר וא”א שיכלה וא”כ ישאל האפס לנצח חסדו (טענה ג’) מצד אמתת הבטחתו אחר שהבטיח לנו שנהיה לו לעם, א”כ הכי גמר אומר, וכי גמר את אומר ההבטחה הזאת לדור ודור, וכי היתה ההבטחה רק לדורות מיוחדים שנאמר שנגמרו הדורות וכלו וכלתה ההבטחה והאומר, הלא ההבטחה היתה לעולם (טענה ד’) מצד החנינה שלו, אחר שכבר מצאנו חן בעיניו פעם אחת, א”כ. השכח חנות אל, א”א שישכח חנות הזאת, שהגם שאין אנו ראוים עתה הלא מצאנו חן בימי קדם כמ”ש זכרתי לך חסד נעוריך, (טענה ה’) מצד רחמיו בהביטו על ענינו ולחצנו, וכי ע”י האף קפץ את רחמיו, הלא דרכו לרחם, והנה חשב פה חמש מדות של רחמים, רחום אם קפץ באף רחמיו, וחנון השכח חנות אל, ארך אפים הלעולמים יזנח, ורב חסד האפס לנצח חסדו, ואמת גמר אומר, וגם בנושאי המאמר באר טענות נכוחות, כי שיעזוב ה’ אותנו לא יצוייר רק בהשתנות רצונו, עז”א הכי לא יוסיף לרצות עוד, או שישתנה יכלתו, עז”א האפס חסדו, גמר אומר, שנאמר שהחסד והאמת אפס וגמר מאין לו יכולת, או מחמת שכחה עז”א השכח, או מחמת כעס עז”א אם קפץ באף, סלה בזה סיים כל הטענות וצדדי החיפוש שעלה במחשבתו, ומזה יכריח שהעזיבה הזאת לא היתה מצדו אך מצדנו, ולכן ואומר, החלטתי בדעתי, כי חלותי היא שנות ימין עליון, שבאמת ימין עליון אשר עשתה נוראות בימי קדם לא נשתנה, ומה שנדמה לי שנשתנה ימין עליון, הסבה לזה היא חלותי החולי שלי, כי המליץ צייר חולי האומה במ”ש ידי לילה נגרה ולא תפוג, כאילו ידה השמאלית יש לה מכה טריה נגרת תמיד, ובציור הזה שמצייר שה’ עומד תמיד לנכח פנינו להושיענו, א”כ ימין עליון מכוונת נגד ידנו השמאלית שבה המכה, ובעת שימין עליון עשתה נוראות היתה מתלבשת בידנו השמאלית, כי היתה פועלת בידנו ובעבורנו, וצריך שידנו השמאלית המקבלת גבורה מימין עליון תהיה בריאה וחזקה ומוכנת שימין ה’ תעשה חיל על ידה, לא אם היא חולה ונגרה ממכתה, ובהיותי חולה וידי כהה נדמה לי כי נשתנה ימין עליון המכוונת נגד ידינו החולה, וזה טעות, כי סבת השינוי היא חולי היד שלנו, לא שינוי בימין עליון וכמו שיבאר: 77:12: אזכור ר”ל כי יחקור על מעללי יה, שגדר המעללים הם הפעולות היוצאות ע”י תכונות הנפש ומדותיה, ואצל ה’ יכוין על הפעולות שיעשה מצד מדותיו, לרחמים וחנינה וחסד או להעניש וכדומה, והנה מעללי ה’ נחלקים לשנים, א. המעללים שינהיג עפ”י חקי הטבע הקבועים מששת ימי בראשית, ב. המעללים שיעשה כפי הנס והפלא והירוס ושידוד הטבע, שע”א אזכר מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך, שהם המעללים שיעשה מצד ההנהגה הפלאיית, וזאת שנית הגיתי בכל פעלך, שהם הפעולות שעושה ע”פ הטבע כפי הסדרים והחקים שגבל בעת הבריאה, ובעלילותיך אשיחה, ואשיח ואחקור במדותיך כפי ההנהגה הזאת והנה כפי ההנהגה הטבעיית ראינו שמדותיו הוא שפעליו יהיה להם טבע קיים מתמיד בל ישתנה לעולם, וכפי מדותיו בהנהגה הפלאיית ראינו שדרכו להרוס סדרי ההנהגה הקבועים ולהנהיג הנהגה שהיא בלתי מתמדת, כי הנס הוא רק לפי שעה, ובאמת הפועל האלהי מצד שלימותו ראוי שיהיה שלם ומתוקן וקבוע בתכלית השלמות, עד שלא יצטרך להרסו ולבטלו בשום פעם, כי מתנאי החרש החכם שתהיה מלאכתו שלמה ולא יצטרך להרסו ולתקנו בשום פעם, שזה מורה שמצא איזה חסרון במלאכתו, וא”כ יקשה איך יצויר שישדד ה’ לפעמים חקי הטבע כאלו לא השלים מלאכתו בכל האופנים ויצטרך לתקון ולשנות ולהרוס, אולם התשובה מבוארת, שמצד עצם הפועל והבונה יתברך לא היה מציאות שישנה לפעמים סדרי המלאכה אשר גבל בימי הבריאה, כי מלאכתו ערוכה ושמורה בתכלית החכמה עד שיספיק להנהיג בו הנהגת העולם לנצח, וצורך הנס הוא רק מפני האדם שהוא בעל בחירה והוא מקלקל לפעמים הסדר בבחירתו כי נתן לו רשות, ואז יצטרך העושה לתקן את מלאכתו כפי הצורך כפי מעשה בעלי הבחירה, וז”ש. אלהים בקדש דרכך, דרכך מצד עצמך היא בקדש, (שהקדש מורה שהוא נבדל מכל, והוא הולך לפי חקים הכוללים הקבועים) כי מי אל גדול כאלהים, שגדר הגדולה הוא שמאתו יצאו כל המסובבים עד אחרית הסבות, עד שא”א שמעשיך יהיו צריכים תקון ע”י נס ופלא וביטול סדרי הטבע, אחר שאין מסובב וסבה בלעדך והכל קשור בך מראש הסבות עד אחרית המסובבים, רק אתה, מה שאתה האל עושה פלא, שבזה תשנה החקים הקבועים, הוא מפני בעלי הבחירה, א. כי על ידי כן הודעת בעמים עזך, שהעמים התולים הכל בטבע יכירו ע”י הפלא את עוזך, שבידך לשדד את הטבע ולשנותה, ב. שעי”כ גאלת בזרוע עמך, לפ”ז מבואר שתכלית הנפלאות הם בעבורנו לא מצד עצם האל ושלימותו, ולכן ע”י חלותי שידי נגרה, ואין אני מוכן לקבל הנפלאות, לא ירים ה’ את ימינו לעשות אותות ומופתים, סלה, סיום הענין: 77:17: ראוך, שיעור הכתוב המים ראוך אתה אלהים, המים ראוך אתה מים! יחילו, מצייר במליצתו שאלהים התראה על המים בצורת מים, כי יען שה’ הוא עצם מקור הנמצאות ושורש כל הנמצאות נמצא בו, עי”כ יתבטלו כל הנמצאים לפניו ובאופן זה יצייר שעת ירצה לבטל טבע הנמצא, יתגלה לפניו בכחו השרשי שבו יעמוד הנמצא ההוא, שעת ירצה לבטל כח האש יתגלה בכח השרשי של האש בצורת אש, ואז ה’ אלהיך אש אוכלה אש, כי יתבטל טבע החלקי בהתגלות הכל, בעת רצה לבטל טבע המים התלבש בצורת המים השרשים שמשם בא מציאות המים, ועז”א שע”י שהמים ראוך אלהים בצורת מים היסודיים, וראוך שאתה מים, עי”ז יחילו גם ירגזו תהומות: 77:18: זרמו, מצייר שבקיעת מי הים למטה נתהוה ע”י התגלות טבע זאת בשרשם למעלה, שמשם בא הנס, וכמ”ש ראוך מים, ראוך מים ועפ”ז יצייר שבקיעת המים בהים למטה נשתלשל מן בקיעת המים בעננים בעיגול הנשימה, שכמו שיחצו המים בעב וענן ע”י רוח ורעמים וברקים, כן נבקעו ויחצו בתהומות, ושוב מצייר הפעולות שיתהוו בעבים ועננים שבעיגול הנשימה, שהם נמשכים ובאים מגבוה על גבוה עליהם, ומשתלשלים מבקיעות והחצות עבים עליונים למעלה מעבים הטבעיים אשר בשמים רק מעבים אשר הם בשחקים (שמבואר אצלנו ששם שחקים מציין תמיד המקום הגבוה משמים, ששם תחדל הטבע והמערכה, כי שם מקום הפלאות והנס וההשגחה), וכאלו ע”י רעם וברק ובקיעת העבים בשחקים העליונים נעשה רעם וברק ובקיעת העבים באדים התחתונים אשר ברקיע הטבעיי, וע”י בקיעת העבים והמים שברקיע נבקעו כל מימי הים ומי תהום רבה, והיא מליצה נפלאה לצייר שהכל השתלשל מן ההנהגה העליונה הנסיית ששרשה בשחקים, שמשם ירדה לשמים להתלבש בסדרי הטבע, ומשם יתהפך בעת הצורך כחומר חותם מן הטבע אל הנס, שההשגחה והפלא תתהפך אל הטבע ושוב תתהפך הטבע ותהי לפלא וז”ש תחלה זורמו מים עבות העבות הגבוהות זורמו מים בשפע רב שנתבקעו העבים העליונים, וזה בא ע”י הרעם והברק העליון הנסיי, שעל הרעם הנסיי אמר קול נתנו שחקים, ועל הברק הנסיי אמר אף חצציך יתהלכו, ואח”כ ירד והשתלשל מן הנס אל הטבע, שמן קול הרעם בשחקים ישולשל קול רעמך בגלגל התחתון שברקיע שלנו, (עד שגם קול זה נקרא קול רעמך, כי השתלשל מן הרעם העליון הבא מאתך), וכן מן חצציך והברקים העליונים השתלשלו הברקים למטה שעל ידם האירו ברקים תבל (כאלו הם רק הארה והתגלות של חצצים וברקים העליונים), ועי”כ רגזה ותחל הארץ למטה, ועי”כ בים דרכך הגדול ושבילך היחיד נראה במים רבים, שעי”ז מה שנעשה בים הכל הוא מאתך בין בכלל בין בפרט, הגם שעקבותיך לא נודעו, הכל הוא מעשה יוצר בראשית, ובזה תבין מ”ש חז”ל במכילתא (פ’ בשלח) על קריעת ים סוף, שבאותה שעה שהתפלל משה הראה לו הקב”ה טורמיוס של מה”ש עומדים לפניהם, שנאמר מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש ועוד שם ומנין אתה אומר שאף המים העליונים והתחתונים נבקעו, שנאמר ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו אלו העליונים, אף ירגזו תהומות אלו התחתונים, ר”נ אומר מקול רעם של מעלה נתזו צינורות של מטה. שנאמר קול רעמך בגלגל, ומובן במ”ש:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - צדק וחוקים | מזמור עה — “הודינו לך אלוקים… כי קרוב שמך” — ה’ ישפוט בעת קבועה
- אפיון - נבואה וחלום | מזמור עז — “קולי אל אלוקים” — בלילה ללא שינה, שאלת ה’ כנגד זכר ימים קדמונים
הערות
מילה נדירה: וְ/שָׁפָט (Strong’s H8202) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עָתָק (Strong’s H6277) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“כוס בידי ה’”: עה:ט — ה’ מחזיק את כוס הפורענות ומגישה לרשעים — דימוי כוח ושיפוט. “שנות ימין עליון”: עז:יא — בשעת משבר, הזכרת ניסי העבר (קריעת ים סוף) משיבה אמון. מזמור עו: “נודע ביהודה אלוקים” — ה’ מנצח מלחמות, ירושלים מקום שביתת אריות.