תהלים נח-ס — “האמנם אלם צדק תדברון”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֥חַ אַל־תַּשְׁחֵ֗ת לְדָוִ֥ד מִכְתָּֽם׃ הַאֻמְנָ֗ם אֵ֣לֶם צֶ֭דֶק תְּדַבֵּר֑וּן מֵישָׁרִ֥ים תִּ֝שְׁפְּט֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם׃ אַף־בְּלֵב֮ עוֹלֹ֢ת תִּפְעָ֫ל֥וּן בָּאָ֡רֶץ חֲמַ֥ס יְ֝דֵיכֶ֗ם תְּפַלֵּסֽוּן׃ זֹ֣רוּ רְשָׁעִ֣ים מֵרָ֑חֶם תָּע֥וּ מִ֝בֶּ֗טֶן דֹּבְרֵ֥י כָזָֽב׃ חֲמַת־לָ֗מוֹ כִּדְמ֥וּת חֲמַת־נָחָ֑שׁ כְּמוֹ־פֶ֥תֶן חֵ֝רֵ֗שׁ יַאְטֵ֥ם אׇזְנֽוֹ׃ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יִ֭שְׁמַע לְק֣וֹל מְלַחֲשִׁ֑ים חוֹבֵ֖ר חֲבָרִ֣ים מְחֻכָּֽם׃ אֱֽלֹהִ֗ים הֲרׇס־שִׁנֵּ֥ימֽוֹ בְּפִ֑ימוֹ מַלְתְּע֥וֹת כְּ֝פִירִ֗ים נְתֹ֣ץ׀יְהֹוָֽה׃ יִמָּאֲס֣וּ כְמוֹ־מַ֭יִם יִתְהַלְּכוּ־לָ֑מוֹ יִדְרֹ֥ךְ חִ֝צָּ֗ו כְּמ֣וֹ יִתְמֹלָֽלוּ׃ כְּמ֣וֹ שַׁ֭בְּלוּל תֶּ֣מֶס יַהֲלֹ֑ךְ נֵ֥פֶל אֵ֝֗שֶׁת בַּל־חָ֥זוּ שָֽׁמֶשׁ׃ בְּטֶ֤רֶם׀ יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ׃ יִשְׂמַ֣ח צַ֭דִּיק כִּי־חָזָ֣ה נָקָ֑ם פְּעָמָ֥יו יִ֝רְחַ֗ץ בְּדַ֣ם הָרָשָֽׁע׃ וְיֹאמַ֣ר אָ֭דָם אַךְ־פְּרִ֣י לַצַּדִּ֑יק אַ֥ךְ יֵשׁ־אֱ֝לֹהִ֗ים שֹׁפְטִ֥ים בָּאָֽרֶץ׃ לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֮ לְדָוִ֢ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל וַֽיִּשְׁמְר֥וּ אֶת־הַ֝בַּ֗יִת לַהֲמִיתֽוֹ׃ הַצִּילֵ֖נִי מֵאֹיְבַ֥י׀אֱלֹהָ֑י מִֽמִּתְקוֹמְמַ֥י תְּשַׂגְּבֵֽנִי׃ הַ֭צִּילֵנִי מִפֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן וּֽמֵאַנְשֵׁ֥י דָ֝מִ֗ים הוֹשִׁיעֵֽנִי׃ כִּ֤י הִנֵּ֪ה אָרְב֡וּ לְנַפְשִׁ֗י יָג֣וּרוּ עָלַ֣י עַזִּ֑ים לֹֽא־פִשְׁעִ֖י וְלֹא־חַטָּאתִ֣י יְהֹוָֽה׃ בְּֽלִי־עָ֭וֺן יְרֻצ֣וּן וְיִכּוֹנָ֑נוּ ע֖וּרָה לִקְרָאתִ֣י וּרְאֵֽה׃ וְאַתָּ֤ה יְהֹוָֽה־אֱלֹהִ֥ים׀צְבָא֡וֹת אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׂרָאֵ֗ל הָקִ֗יצָה לִפְקֹ֥ד כׇּֽל־הַגּוֹיִ֑ם אַל־תָּחֹ֨ן כׇּל־בֹּ֖גְדֵי אָ֣וֶן סֶֽלָה׃ יָשׁ֣וּבוּ לָ֭עֶרֶב יֶהֱמ֥וּ כַכָּ֗לֶב וִיס֥וֹבְבוּ עִֽיר׃ הִנֵּ֤ה׀ יַבִּ֘יע֤וּן בְּפִיהֶ֗ם חֲ֭רָבוֹת בְּשִׂפְתֽוֹתֵיהֶ֑ם כִּי־מִ֥י שֹׁמֵֽעַ׃ וְאַתָּ֣ה יְ֭הֹוָה תִּשְׂחַק־לָ֑מוֹ תִּ֝לְעַ֗ג לְכׇל־גּוֹיִֽם׃ עֻ֭זּוֹ אֵלֶ֣יךָ אֶשְׁמֹ֑רָה כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים מִשְׂגַּבִּֽי׃ אֱלֹהֵ֣י (חסדו) [חַסְדִּ֣י] יְקַדְּמֵ֑נִי אֱ֝לֹהִ֗ים יַרְאֵ֥נִי בְשֹׁרְרָֽי׃ אַל־תַּהַרְגֵ֤ם׀ פֶּֽן־יִשְׁכְּח֬וּ עַמִּ֗י הֲנִיעֵ֣מוֹ בְ֭חֵילְךָ וְהוֹרִידֵ֑מוֹ מָ֖גִנֵּ֣נוּ אֲדֹנָֽי׃ חַטַּאת־פִּ֗ימוֹ דְּֽבַר־שְׂפָ֫תֵ֥ימוֹ וְיִלָּכְד֥וּ בִגְאוֹנָ֑ם וּמֵאָלָ֖ה וּמִכַּ֣חַשׁ יְסַפֵּֽרוּ׃ כַּלֵּ֥ה בְחֵמָה֮ כַּלֵּ֢ה וְֽאֵ֫ינֵ֥מוֹ וְֽיֵדְע֗וּ כִּֽי־אֱ֭לֹהִים מֹשֵׁ֣ל בְּֽיַעֲקֹ֑ב לְאַפְסֵ֖י הָאָ֣רֶץ סֶֽלָה׃ וְיָשֻׁ֣בוּ לָ֭עֶרֶב יֶהֱמ֥וּ כַכָּ֗לֶב וִיס֥וֹבְבוּ עִֽיר׃ הֵ֭מָּה (ינועון) [יְנִיע֣וּן] לֶאֱכֹ֑ל אִם־לֹ֥א יִ֝שְׂבְּע֗וּ וַיָּלִֽינוּ׃ וַאֲנִ֤י׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֮ וַאֲרַנֵּ֥ן לַבֹּ֗קֶר חַ֫סְדֶּ֥ךָ כִּֽי־הָיִ֣יתָ מִשְׂגָּ֣ב לִ֑י וּ֝מָנ֗וֹס בְּי֣וֹם צַר־לִֽי׃ עֻ֭זִּי אֵלֶ֣יךָ אֲזַמֵּ֑רָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מִ֝שְׂגַּבִּ֗י אֱלֹהֵ֥י חַסְדִּֽי׃ לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־שׁוּשַׁ֣ן עֵד֑וּת מִכְתָּ֖ם לְדָוִ֣ד לְלַמֵּֽד׃ בְּהַצּוֹת֨וֹ׀ אֶ֥ת־אֲרַ֣ם נַהֲרַיִם֮ וְאֶת־אֲרַ֢ם צ֫וֹבָ֥ה וַיָּ֤שׇׁב יוֹאָ֗ב וַיַּ֣ךְ אֶת־אֱד֣וֹם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁנֵ֖ים עָשָׂ֣ר אָֽלֶף׃ אֱ֭לֹהִים זְנַחְתָּ֣נוּ פְרַצְתָּ֑נוּ אָ֝נַ֗פְתָּ תְּשׁ֣וֹבֵֽב לָֽנוּ׃ הִרְעַ֣שְׁתָּה אֶ֣רֶץ פְּצַמְתָּ֑הּ רְפָ֖ה שְׁבָרֶ֣יהָ כִי־מָֽטָה׃ הִרְאִ֣יתָ עַמְּךָ֣ קָשָׁ֑ה הִ֝שְׁקִיתָ֗נוּ יַ֣יִן תַּרְעֵלָֽה׃ נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה׃ לְ֭מַעַן יֵחָלְצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִינְךָ֣ (ועננו) [וַעֲנֵֽנִי]׃ אֱלֹהִ֤ים׀ דִּבֶּ֥ר בְּקׇדְשׁ֗וֹ אֶ֫עְלֹ֥זָה אֲחַלְּקָ֥ה שְׁכֶ֑ם וְעֵ֖מֶק סֻכּ֣וֹת אֲמַדֵּֽד׃ לִ֤י גִלְעָ֨ד׀ וְלִ֬י מְנַשֶּׁ֗ה וְ֭אֶפְרַיִם מָע֣וֹז רֹאשִׁ֑י יְ֝הוּדָ֗ה מְחֹֽקְקִֽי׃ מוֹאָ֤ב׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י עַל־אֱ֭דוֹם אַשְׁלִ֣יךְ נַעֲלִ֑י עָ֝לַ֗י פְּלֶ֣שֶׁת הִתְרוֹעָֽעִי׃ מִ֣י יֹ֭בִלֵנִי עִ֣יר מָצ֑וֹר מִ֖י נָחַ֣נִי עַד־אֱדֽוֹם׃ הֲלֹֽא־אַתָּ֣ה אֱלֹהִ֣ים זְנַחְתָּ֑נוּ וְֽלֹא־תֵצֵ֥א אֱ֝לֹהִ֗ים בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ׃ הָֽבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָֽם׃ בֵּאלֹהִ֥ים נַֽעֲשֶׂה־חָ֑יִל וְ֝ה֗וּא יָב֥וּס צָרֵֽינוּ׃
פירוש רש”י
58:1: מִכְתָּם. שֵׁם נְעִימוּת שִׁיר: 58:2: הַאֻמְנָם. לְשׁוֹן אֱמוּנָה הוּא: | הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן וְגוֹ׳. מִזְמוֹר זֶה אָמַר עַל שֶׁבָּא אֶל הַמַּעְגָּל אֲשֶׁר שָׁאוּל שׁוֹכֵב שָׁם, וְלָקַח אֶת הַחֲנִית וְאֶת הַצַּפַּחַת וְהָלַךְ לוֹ, וְקָרָא: ״הֲלֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר״ (שמואל א כו:יד), כְּלוֹמַר: הֲלֹא יֵשׁ לְךָ עַתָּה לְהוֹכִיחַ לְשָׁאוּל וּלְהַרְאוֹתוֹ, שֶׁעַל חִנָּם הוּא רוֹדְפֵנִי; שֶׁאִלּוּ רָצִיתִי הֲרַגְתִּיו. וְכָךְ אָמַר בְּשִׁירוֹ: הַאֻמְנָם נֶאֱלַם מִפִּיכֶם הַצֶּדֶק שֶׁהָיָה לָכֶם לְדַבֵּר, וְהַמֵּישָׁרִים שֶׁהָיָה לָכֶם לִשְׁפֹּט הַצֶּדֶק אֲשֶׁר תְּדַבֵּרוּן: 58:3: אַף בְּלֵב עוֹלוֹת תִּפְעָלוּן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּלְבַבְכֶם אַתֶּם חוֹרְשִׁים רָעָה לִפְעוֹל עָוֶל: | עוֹלוֹת. כְּמוֹ עֲוָלוֹת, כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר מִן שׁוֹר – שְׁוָרִים, וּמֵעִיר – עֲיָרִים: ״וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם״ (שופטים י:ד), שֶׁהֵם לְשׁוֹן עִיר וְקִרְיָה: | בָּאָרֶץ חֲמַס יְדֵיכֶם תְּפַלֵּסוּן. בְּתוֹךְ הָאָרֶץ אַתֶּם מַכְרִיעִים חֲמַס יְדֵיכֶם, עַד שֶׁהוּא שׁוֹקֵל מִשְׁקָל רַב. תְּפַלֵּסוּן קוֹנְטֶרְפֵּיי״שׁץ בְּלַעַ״ז: 58:4: זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם. מִמְּעֵי אִמָּם הֵם נַעֲשִׂים זָרִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה עֵשָׂו: ״וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ״ (בראשית כה:כב): | זֹרוּ. נָזוֹרוּ, כְּמוֹ ״שֹׁמּוּ שָׁמַיִם״ (ירמיהו ב:יב), ״וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ״ (בראשית מט:כג), ״רֹמּוּ מְעָט״ (איוב כד:כד), כֻּלָּן לְשׁוֹן נִפְעֲלוּ: 58:5: חֲמַת לָמוֹ. אֶרֶס יֵשׁ לָהֶם לַהֲרוֹג אֶת הַבְּרִיּוֹת כִּדְמוּת הַנָּחָשׁ: | כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ. הַנָּחָשׁ, כְּשֶׁהוּא מַזְקִין, נַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בְּאָזְנוֹ אַחַת וְאוֹטֵם הַשֵּׁנִית בֶּעָפָר, שֶׁלֹּא יִשְׁמַע אֶת הַלַּחַשׁ, כְּשֶׁחַבָּר מַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא יַזִּיק: 58:6: אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע וְגוֹ׳. מְחֻבָּר לַמִּקְרָא שֶׁלְּפָנָיו, וְאוֹטֵם אָזְנוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים: | חוֹבֵר חֲבָרִים. שֶׁיּוֹדֵעַ לִלְחוֹשׁ אֶת הַנְּחָשִׁים (שבת קנג:): 58:7: מַלְתְּעוֹת. שִׁנַּיִם הַפְּנִימִיּוֹת, שֶׁקּוֹרִין מייש״ליש בְּלַעַ״ז: 58:8: יִמָּאֲסוּ. לְעַצְמָם שֶׁיִּהְיוּ נִמְאָסִים בְּעֵינֵיהֶם מִדְּאָגָה, וּכְמוֹ בַמַּיִם יִתְהַלָּכוּ. דּוּגְמָתוֹ (יחזקאל כא:יב) ״כָּל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם״ מִדְּמָעוֹת (ס״א אינו): | יִדְרֹךְ חִצָּיו. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֶגְדָּם, כְּדֵי שֶׁיִּתְמוֹלְלוּ. יִתְמוֹלְלוּ שיאנ״ט פרוייאיי״ץ בְּלַעַ״ז: 58:9: שַׁבְּלוּל. יֵשׁ פּוֹתְרִין לימצ״א בְּלַעַ״ז, וְיֵשׁ פּוֹתְרִין כְּמוֹ ״שִׁבֹּלֶת מַיִם״ (תהלים סט:ג), וְכָפַל הַלָּמֶ״ד כְּמוֹ מִן ״יִמַּל קְצִירוֹ״ (איוב יח:טז), ״יְמוֹלֵל״ (תהלים צ:ו): | תֶּמֶס. נָמֵס וְהוֹלֵךְ, תֶּמֶס שֵׁם דָּבָר הוּא, הַמֵּ״ם יְסוֹד וְעִקָּר הוּא, וְהַתָּי״ו בּוֹ יְסוֹד נוֹפֵל, כְּמוֹ תָּי״ו שֶׁל ״תֶּבֶל עָשׂוּ״ (ויקרא כ:יב): | נֵפֶל אֵשֶׁת. טַלְפָּ״א בְּלַעַ״ז, שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם, וְהִיא ״תִּנְשֶׁמֶת״ (ויקרא יא:ל) דִּמְתַרְגְּמִינָן ״אֲשׁוּתָא״, כָּךְ פֵּרְשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ (מועד קטן ו:). וְיֵשׁ פּוֹתְרִין: נֵפֶל שֶׁל אִשָּׁה. כְּמוֹ ״אֵשֶׁת הַזִּמָּה״ (יחזקאל כג:מד), וְיֵשׁ תָּי״ו בְּלֹא דְבֵקוּת כְּמוֹ ״עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ״ (משלי ד:ט), כְּמוֹ נֵפֶל שֶׁל אִשָּׁה שֶׁלֹּא חָזוּ הַנְּפָלִים שֶׁמֶשׁ. וְלַלָּשׁוֹן רִאשׁוֹן הֲוֵי נֵפֶל וְאֵשֶׁת כְּמוֹ ״וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף״ (ירמיה יא:יט) שֶׁהוּא כְּמוֹ כֶּבֶשׂ וְאַלּוּף, וּפֵירֵשׁ מְנַחֵם כְּכֶבֶשׂ וְאַלּוּף הוּא שׁוֹר, אַף כָּאן נֵפֶל וְאֵשֶׁת (צִוָּה לְהַגִּיהַּ ס״א אינו): 58:10: בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִירוֹתֵיכֶם אָטָד. אֲשֶׁר בְּטֶרֶם יֵדְעוּ קוֹצִים רַכִּים שֶׁלָּכֶם לִהְיוֹת אֲטָדִים קָשִׁים, כְּלוֹמַר: עַד שֶׁלֹּא יִגְדְּלוּ בְּנֵי הָרְשָׁעִים: | כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן. כְּלוֹמַר: בִּגְבוּרָה וּבְחֹזֶק וּבְחָרוֹן יִסְעָרֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | חַי. לְשׁוֹן גְּבוּרָה: 58:12: וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק. וְאָז יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: וַדַּאי יֵשׁ פֵּרוֹת וְתַשְׁלוּם שָׂכָר בְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, שֶׁנָּקַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְמָתָם: | יֵשׁ אֱלֹהִים. דַּיָּן, שׁוֹפֵט רְשָׁעִים בָּאָרֶץ: 59:1: אַל תַּשְׁחֵת. כָּךְ קָרָא שֵׁם הַמִּזְמוֹר, עַל שֵׁם שֶׁהָיָה קָרוֹב לָמוּת וְלִהְיוֹת נִשְׁחָת, מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַדָּבָר: | וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת. כְּשֶׁאָמְרָה לָהֶם מִיכַל: ״חוֹלֶה הוּא״ (שמואל א יט:יד), וְהִבְרִיחַתּוֹ בַּלַּיְלָה: 59:4: יָגוּרוּ עָלַי. לָנִים בְּבֵיתִי לְשָׁמְרֵנִי: 59:5: בְּלִי עָוֹן. לֹא חָטָאתִי לָהֶם: | וְיִכּוֹנָנוּ. מְזֻמָּנִים לַהֲרוֹג: 59:6: הָקִיצָה לִפְקֹד כָּל הַגּוֹיִם. וְאֶת הָרְשָׁעִים שְׁפוֹט כְּמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם, וַעֲלֵיהֶם אַל תָּחֹן: 59:7: יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב וְגוֹ׳, הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם. פִּתְרוֹן שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ נוֹפֵל זֶה עַל זֶה, יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב לֹא דַיָּם מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּיּוֹם אֶלָּא אַף לָעֶרֶב יָשׁוּבוּ עַל רָעָתָם לִשְׁמֹר שֶׁלֹּא אֶבְרַח וְאֵצֵא מִן הָעִיר, וּמַה עָשׂוּ בַּיּוֹם? הִנֵּה כָּל הַיּוֹם יַבִּיעוּ בְּפִיהֶם לְרַגֵּל עָלַי אֶל שָׁאוּל: 59:8: חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם. וְאוֹמְרִים בְּלִבָּם: מִי שׁוֹמֵעַ? 59:9: וְאַתָּה ה׳. אֲשֶׁר תִּלְעַג תִּשְׂחַק גַּם לָרְשָׁעִים הַלָּלוּ: 59:10: עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה. עֻזּוֹ וְתָקְפּוֹ שֶׁל אוֹיְבִי הֶחָזָק עָלַי, אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה וַאֲצַפֶּה לְעָזְרֵנִי הֵימֶנּוּ: 59:11: יְקַדְּמֵנִי. יַקְדִּים לִי עֶזְרָתִי קוֹדֶם שֶׁתִּשְׁלוֹט בִּי יַד שׂוֹנְאַי: | יַרְאֵנִי בְשׁוֹרְרָי. מַה שֶּׁאֲנִי תָּאֵב לִרְאוֹת: 59:12: אַל תַּהַרְגֵם. שֶׁאֵין זוֹ נְקָמָה הַנִּכֶּרֶת: | פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי. כִּי כָל הַמֵּתִים מִשְׁתַּכְּחִים, אֶלָּא הֲנִיעֵמוֹ מִנִּכְסֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיִּים, וְהִיא נְקָמָה שֶׁתִּזָּכֵר לְאֹרֶךְ יָמִים: 59:13: חַטַּאת. שֶׁל פִּיהֶם הוּא דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ, וְנִלְכָּדִים בִּגְאוֹנָם הָעֲנִיִּים הַנִּרְדָּפִים עַל יְדֵיהֶם, מִפְּנֵי הָאָלָה וְהַכַּחַשׁ שֶׁהֵם מְסַפְּרִים: 59:14: כַּלֵּה. אוֹתָם בַּחֲמָתְךָ מֶלֶךְ הַשּׁוֹפֵט, וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה מוֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב: 59:15: וְיָשׁוּבוּ לָעֶרֶב. מְחֻבָּר לַמִּקְרָא הָעֶלְיוֹן חֲטַאת פִּימוֹ, הֵם מְדַבְּרִים בַּיּוֹם, וְלָעֶרֶב הֵם שָׁבִים לֶאֱרֹב אוֹתָם שֶׁהִלְשִׁינוּ עֲלֵיהֶם: 59:16: הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַכְּלָבִים כָּל הַלַּיְלָה אִם אֵינָם שְׂבֵעִים, שֶׁיָּלִינוּ מִתּוֹךְ שָׂבְעָם וְיִישְׁנוּ: 59:17: וַאֲנִי. כְּשֶׁאֶמָּלֵט מֵהֶם לַבֹּקֶר, אָשִׁיר עֻזֶּךָ: 59:18: עֻזִּי אֵלֶיךָ. אֵלֶיךָ שֶׁאַתָּה ״עֻזִּי וּמָעוּזִּי״ (ירמיה טז:יט), אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה: 60:1: עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד. (תוספת מִכְתָּם לְשׁוֹן ״כֶּתֶם פָּז״ (שיר השירים ה:יא) דָּבָר חָמוּד, וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ עַל דָּוִד שֶׁהָיָה מַנְהִיג עַצְמוֹ כְּמָךְ וְתָם אֲפִלּוּ בְּמַלְכוּתוֹ וְאַגָּדָה אַחֶרֶת שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַמָּה שֶׁנּוֹלַד מָהוּל עד כאן ס״א אינו) מִכְתָּם לְדָוִד עַל עֵדוּתָן שֶׁל סַנְהֶדְרִין שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְשׁוֹשַׁנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר וְגוֹ׳״ (שיר השירים ז:ג) ״סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים״, כְּשֶׁנִּצְרַךְ שֶׁיְּלַמְּדוּהוּ מַה יַּעֲשֶׂה כְּשֶׁנִּלְחַם עִם אֲרַם נַהֲרַיִם וְשָׁלַח אֶת יוֹאָב עֲלֵיהֶם, אָמְרוּ לוֹ לְיוֹאָב וְלֹא מִבָּנָיו שֶׁל יַעֲקֹב אַתֶּם הֵיכָן הִיא הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְלָבָן ״עַד הַגַּל הַזֶּה״ (בראשית לא:נב), וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב, בָּא לוֹ אֵצֶל דָּוִד אָמַר לְדָוִד כָּךְ אָמְרוּ לִי בְּנֵי אֲרָם בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת סַנְהֶדְרִין אָמְרוּ לָהֶם וְלֹא הֵם עָבְרוּ תְּחִלָּה אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁאָמַר (במדבר כג:ז) ״מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב״, וְעוֹד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם (שופטים ג:ח) אֲרַמִּי הָיָה: 60:2: בְּהַצּוֹתוֹ. כְּמוֹ ״בְּהַצּוֹתָם עַל ה׳״ (במדבר כו:ט), שֶׁנִּלְחַם בָּהֶם עַל שֶׁעָזְרוּ לִבְנֵי עַמּוֹן: | וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם וְגוֹ׳. שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף הַכְּתוּבִים בִּמְלָכִים (שמואל ב ח:יג) וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים א יח:יב) הָרַג אֲבִישַׁי פַּעַם רִאשׁוֹנָה, שֵׁשֶׁת אֲלָפִים, וְיוֹאָב שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף, כְּשֶׁשָּׁב מֵהַכּוֹת אֶת אֲרָם: 60:3: זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ. כְּשֶׁנָּפְלָה אֱדוֹם בְּיָדוֹ, צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעֲתִידִים אֲדוֹמִיִּים לִמְשֹׁל בְּיִשְׂרָאֵל וְלִגְזֹר בְּיִשְׂרָאֵל גְּזֵרוֹת רָעוֹת. עָמַד וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל שִׁעְבּוּד הַגָּלֻיּוֹת. הַרְבֵּה צָרוֹת סָבַלְנוּ בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים מֵאוֹיְבֵינוּ סָבִיב: | אָנַפְתָּ. קָצַפְתָּ עָלֵינוּ, מֵעַתָּה תְּשׁוֹבֵב רְצוֹנְךָ עָלֵינוּ: 60:4: הִרְעַשְׁתָּה. אַרְצֵנוּ בְּכַמָּה גְּיָסוֹת: | פְּצַמְתָּהּ. שָׁבַרְתָּ אוֹתָהּ, וְרָאִיתִי בְּדִבְרֵי דוּנָשׁ שֶׁהוּא לְשׁוֹן עֲרָבִי, אֲבָל לֹא פֵּרֵשׁ אוֹתוֹ. וּבִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן פֵּרְשׁוֹ לְשׁוֹן קְרִיעָה, וּרְאָיָה הֵבִיא לַדָּבָר: ״וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי״ (ירמיהו כב:יד) מְתֻרְגָּם: ״וּפְצִים״. אַךְ אֲנִי אוֹמֵר: ״וּפְצִים״ שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן – לְשׁוֹן תִּקּוּן חַלּוֹן הוּא, כְּכָל הַפְּתָחִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פְּצִימִין (מנחות לד.): | רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִּי מָטָה. לְשׁוֹן רְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בְּהֵ״א. הַרְבֵּה תֵּיבוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת כֵּן: | כִּי מָטָה. לְשׁוֹן שִׁפְלוּת: 60:5: יַיִן תַּרְעֵלָה. הָאוֹטֵם אֶת הַלֵּב וְעוֹטְפוֹ. רַעַל לְשׁוֹן עֲטִיפָה הוּא, כְּמוֹ ״וְהַבְּרוֹשִׁים הָרְעָלוּ״ (נחום ב:ד). וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה: מָדִיּוֹת רְעוּלוֹת (שבת ו:ו): 60:6: נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס. נִסְיוֹנוֹת שֶׁל צָרוֹת הַרְבֵּה: | לְהִתְנוֹסֵס. לִהְיוֹת מְנֻסִּים בָּהֶם, אִם יַעַמְדוּ בְּיִרְאָתֶךָ: | מִפְּנֵי קֹשֶׁט. לְקַשֵּׁט מִדּוֹתֶיךָ בָּעוֹלָם, שֶׁכְּשֶׁתִּתֵּן לָהֶם הַטּוֹבָה לֹא יְהַרְהֲרוּ הָאֻמּוֹת אַחֲרֶיךָ, אֶלָּא יְקַשְּׁטוּ דִּינֶיךָ וְיֹאמְרוּ: יָפֶה הֵיטִיב לָהֶם, כִּי הֵם עָמְדוּ לוֹ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת: 60:7: יֵחָלְצוּן. יִנָּצְלוּ מֵרָע: | הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ. אֲשֶׁר הֲשִׁיבוֹתָ אָחוֹר (איכה ב:ג) בְּהִתְחַזֵּק אוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם: | וַעֲנֵנִי. כִּי אִם תַּעֲנֵנִי יֵחָלְצוּ הֵם, שֶׁאֲנִי נִלְחָם בִּשְׁבִילָם: 60:8: אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ. שֶׁיְּקַבֵּץ הַגָּלוּת וְזַרְעוֹ יִמְשְׁלוּ בָהֶם (ס״א אינו). דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ שֶׁאֶהְיֶה מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם: | אֶעְלֹזָה. בִּישׁוּעָתוֹ. בְּפֵרוּשׁ אַחֵר מָצָאתִי: אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ לְעָזְרֵנִי, כְּדִכְתִיב (שמואל ב ג:יח) ״כִּי בְיַד דָּוִד עַבְדִּי אוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל״: | אֲחַלְּקָה שְׁכֶם. אֲחַלֵּק לָהֶם שְׁכֶם בְּנִכְסֵי אוֹיְבֵיהֶם: | וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד. סֻכּוֹת זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה אֻמָּה הִיא. לֹא יָדַעְתִּי סֻכּוֹת שֶׁבָּאוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס (שמות יב:לז) הֵיכָן הוּא. וּבְפֵרוּשִׁים אֲחֵרִים מָצָאתִי אֲחַלְּקָה שְׁכֶם, אַחֲזִיר לָהֶם נַחֲלַת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד, כְּשֶׁאֲחַלְּקֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל. שְׁכֶם וְסֻכּוֹת בִּקְצֵה אֶרֶץ כְּנַעַן הָיָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ תְּחִלַּת בִּיאָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לָאָרֶץ דֶּרֶךְ סֻכּוֹת שְׁכֶם (בראשית לג:יז-יח). דָּבָר אַחֵר: וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד, סֻכּוֹת לְשׁוֹן צוּרוֹת וְדִמְיוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֵת סֻכּוֹת בְּנוֹת״ (מלכים ב יז:ל): | אֲמַדֵּד. אֲנִי מוֹדֵד אֶת צוּרָתָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ב:ח): ״שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת״ (ס״א אינו): 60:9: לִי גִלְעָד. לִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם: | מְחֹקְקִי. שָׂרִים שֶׁלִּי. מְחוֹקֵק לְשׁוֹן שְׂרָרָה, שֶׁמְּחוֹקֵק וְשׁוֹלֵחַ סְפָרִים וּמְצַוֶּה, כְּמוֹ ״לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו״ (בראשית מט:י) (ס״א אינו): 60:10: מוֹאָב סִיר רַחְצִי. אֶשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כְּסִיר שֶׁל נְחוֹשֶׁת הַמּוּכָן לִרְחוֹץ בּוֹ: | נַעֲלִי. מַסְגֵּר שֶׁלִּי: | עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי. הִתְחַבְּרִי עַל מֶמְשַׁלְתִּי לִהְיוֹת מְשֻׁעְבָּדִים לִי, כִּי גַת מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְכֵן עַזָּה (שמואל א ו:יז), שֶׁכְּבָשָׁן דָּוִד: 60:11: מִי יוֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר. אוֹ לְעִיר מִבְצָר לִכְבּוֹשׁ אֶת בָּצְרָה אִם לֹא אַתָּה תַּעֲזֹר אוֹתִי עַל מִבְצְרֵי אֱדוֹם מִי יֹבִילֵנִי וּמִי יַנְחֵנִי עֲלֵיהֶם, בְּפֵרוּשִׁים אֲחֵרִים מָצָאתִי כֵּן עַל מִבְצְרֵי אֱדוֹם אֲשֶׁר נָחִיתִי עַתָּה עֲלֵיהֶם: 60:12: וְלֹא תֵצֵא. וְאֵינְךָ יוֹצֵא: 60:14: יָבוּס. יִרְמוֹס:
פירוש רד”ק
58:1: האמנם. אמר זה כנגד אבנר בן נר ושאר שרי שאול שהיו שופטים בדוד כדין מורד במלכות והם אומרים כי בדין היה רודף שאול אחריו להמיתו, כי אלו היו הם מונעים אותו לא היה שאול רודף אחריו: | ואלם. פירושו קיבוץ אמר שתתקבצו לשפוט על משפטי ועל משפטי בני אדם שהם עשוקים כמוני אם באמת תדבקון צדק ותשפט משרים לא תעשו כן: 58:3: עולות בוי”ו נחה כמו עולות הוי”ו נעה מן עול: | אף. כלומר אע”פ שהלב בעל המחשבה ואינו בעל המעשה מ”מ כל כך יחשוב לבבכם העול תמיד כאילו הוא פועל אותו בארץ: | חמס ידיכם תפלסון. והחמס שתעשו בידיכם תשמיעו בארץ ותטעימוה לבני אדם בטענות חזקות כאלו נעשה בפלס ובמשקל ביושר: 58:4: זרו. פעל עבר מנחי העי”ן, כלומר תולדותם לעשות מעשה זר ורעות ולכן תעו מבטן והוא כפל ענין במלות שונות: 58:5: חמת. רשעם ניכר שמטילים ארס מפיהם ומפניהם בהתרגזם כמו הנחש שמטיל ארס: | למו כמו פתן חרש. אמר שהם כמו הנחש והוא הפתן הקשה החרש שיאטי’ אזנו מלשמוע לחש ידוע לנחש שלא יזיק וכאלו הוא חרש וכאלו יאטם אזנו שלא ישמע מה שלוחשים לו: 58:6: אשר חובר חברים. מי שיודע חכמת הלחש וחכמת חברים עושה מעשים שבהם יועיל הלחש: | מחובם. שהוא מאוד חכם בהם ואפי’ הוא לא יועילו בו מעשיו כי אלה האנשים לא ישמעו לקול הצדיק במשפט: 58:7: אלהים. לפי שאמר במזמור למעלה שניהם חנית וחצים אמר הרס שנימו שלא יזיקוני דבריהם הרעים: 58:8: ימאסו. האל”ף במקום אות הכפל והוא כמו ימססו ועל דרך וימס לבב העם ר”ל שיהיו בטלים: | ידרך חציו. כל אחד מהם ידרוך קשתו להרע לי והחצי’ ההם הם דבריהם הרעים והקשת הוא הפה: 58:9: כמו. ויהיו כמו השבלול שהולך ונמס: | תמס. בשקל תבל הוא שם מפעלי הכפל מסס ושבלול הוא שרץ הנקרא בלע”ז לימ”שא: | נפל אשת בל חזו שמש. ויהיו כמו נפל האשה כי זה וזה לא ראו שמש השבלול שהוא מתכסה בתוך קליפתו שהיא לו כמו לבוש וכן הנפל: 58:10: בטרם יבינו סירותיכם. ענין דוד נאמר דרך משל למהירות אבדם מן העולם אמר בטרם שירגישו הסירות מאש האטד אשר תחתיהם שהוא אש שאי לו קיימא: | כמו חי כמו חרון ישערנו. כמו שהבשר אשר בסירותם עודנו חי כי לא הרגישו הסירות מחמימות האטד ולא נתבשל הבשר כן יבא להם חרון פתאום בעודם בשלותם וישער כל אחד מהם: 58:11: ישמח. אז בבא להם חרון האף: 58:12: ויאמר. אז יאמר כל האדם כי יש פרי לצדיק ממעשיו הטובים שעשה שיראה נקמתו באויביו ויאמרו כי יש אלהים שופטים בארץ לפי שתדונם ולא כמו שיחשבו כי אין ה’ רואה: | שופטים. לשון רבים דרך כבוד כמו אלהים קדושים הוא או אמר אלהים שופטים על המלאכים שהם שופטים בשליחות האל וברצונו: 59:2: תשגבני. כאלו תשימני במקום רם ונשגב שלא יוכל אלי: 59:3: הצילני. המארבי’ הם פועלי און ואנשי דמים שהיו חושבים להמיתו: 59:4: כי יגורו. יאספו ויתקבצו עלי: | לא פשעי. אינם מארבים לי בעבור פשע וחטאת כי לא פשעתי ולא חטאתי להם: | ה’. הוא לשון קריאה כלומר אתה ידעת: 59:5: בלי. שלא פשעתי ולא חטאתי להם והם ירוצו והכינו את עצמם לתפשני ואתה רואה: | עורה לקראתי. להצילני מידם: | ויכוננו. תי”ו התפעל נבלעת בדגש הכ”ף ומשפטו יתכוננו: 59:6: ואתה פסוק זה אינו נקשר לא לפניו ולא לאחריו אא”כ נפרש אותו לעתיד אמר דוד כשראה שהיו רודפים אחריו בלא חטא ועון וראה שאין בשופטי ישראל שיאמרו לשאול כי שלא כדים עושה והיו מחניפים לשאול, אמר לא אראה שיהיה אותו הדור זכאי עד לעתיד לבא שהקב”ה יכלה הרשעים כי עתה הוא מאריך לרשעים והנה הוא כישן שאינו רואה מעשיהם לפיכך אמר הקיצה לפקוד כל הגוים כי אז יכלו הרשעים מכל הגוים ויעבדו את ה’ הנשארים שכם אחד ולא יהיה חונן עוד כל ביגדי און ולא יאריך אפו: 59:7: ישובו. אמר על השומרים הבית כי לעדי ערב הם באיש ושבים ויהמו כמו הכלב שהולך ונובח בלילה כשנעור: | ויסובבו עיר. והם היו מסבבים הבית בעבורי, אפשר שגם כן שלח שאול אנשים אחרים ללכת סביב העיר שאם יצא וימלט מיד הסובבים בבית שיקחוהו הסובבים בעיר: 59:8: הנה. כי הוא היה שומע מבפנים מה שהיו מדברים מבחוץ דברים קשים כחרבות עליו כי חשבו שאין שומע אותם: 59:9: ואתה. שתשמע דבריהם: | תשחק למו. שלא יהא כח לעשות לי סופי מחשבותם ותחשוב דבריהם לשחוק כאדם ששוחק ולועג דברי שונא שאינו ירא ממנו: | תלעג לכל גוים. כמו שתלעג לכל הגוים הכופרים בך לבטל דבריהם ומחשבותם כן תלעג ותשחק לאלה: 59:10: עוזו. מפני עוזו של שאול שהוא עז וחזק ממני: | אליך אשמורה. שתצילני מידו כי אין לי משגב מבלעדיך: 59:11: אלהי חסדי. כתוב חסדו וקרי חסדי ביו”ד והענין אחד אלא שהכתוב על עושה החסד והוא האל יתב’ והקרי על המקבלו והוא דוד כי אותיות השימוש ישמשו עם הפועל והפעול יקדמני יקדימני החסד: 59:12: אל תהרגם. אמר כנגד האל אל תהרגם פן ישכחו עמי נקמת ה’ ברשעים אלא יאריך זמן הנקמ’ שתורידם מעשרם ותנידם לבקש לחם בחילך והם ישראל: | מגננו ה’. אתה שאתה מגיני ולנרדפים עמי הראנו נקמה זאת מהם: 59:13: חטאת פימו. יכירו כי זה העונש הוא עונש דבריהם הרעים ויעשו אם יוכלו: | ובגאונם. שהם מתגאים עלי ילכדו והורידם מגדולתם: | ומאלה ומכחש יספרו. ומרוב קללה ומרוב כחש ורזון שיבוא’ יספרו בני אדם זה לזה: 59:14: כלה. אותן בחמתך מעט מעט ובסוף אינמו שלא יהיה בהם שריד: | וידעו. בני אדם כשיראו הנקמה: | כי אלהים מושל ביעקב. וישפוט הרשעים וכן הוא מושל: | לאפסי ארץ. אבל ביעקב הוא פוקד ומשגיח יותר מעכו,ם: 59:15: וישובו. כלומר הם באים ושבים לעת ערב בעבורי ומסבבים העיר עלי ללכדני עתה וילכו לעת ערב אל הבתים לבקש לחם ויסובבו עיר לבקש מזונם וזהו שאמר: 59:16: המה. אף על פי שחזרו על הבתים לבקש לחם לא ישבעו כשילינו כלומר רעבים ילינו וישנו: | וילינו. וי”ו במקו’ כאשר כלומר יניעו לאכל וילינו כאשר לא ישבעו: 59:17: ואני אשיר. כשתראה לי עוזך בתקח נקמתי אני אשיר עזך: | וארנן לבקר. בכל בקר ובקר כלומר תמיד ארנן חסדך שתעשה עמי, והדין עלי שאשיר וארנן שהייתי משגב לי: 59:18: עזי. כלומר עתה אני אומר עוזו כי העוז לשאול לפיכך אשמור ואוחיל לך ואז אומר עזי במקום עוזו ואליך אזמרה במקום אליך אשמורה כי בעת הצרה אשמור ואקוה התשועה ובעת התשועה אומר ואשיר אליך כי היית אלהים משגבי ואלהי חסדי כלומר שופט ויכול שלקחת משפטי מהם והטית חסדך אלי: 60:2: בהצותו. בהלחמו: | את ארם נהרים. את זה נקוד סגו”ל והוא במאריך בלא מקף והוא שלא כמנהג: | בגיא מלח שנים עשר אלף. ובס’ שמואל אומר שמנה עשר אלף ובדה”י אומר הכה את אדום בגיא המלח שמנה עשר אלף, נראה שמלחמת אדום היתה כשהיתה מלחמת ארם כי כן כתוב בהצותו את ארם נהרים וישב יואב ויך את אדום ומאדם ומאדום נפלו שמנה עשר אלף ואמר בספר שמואל ארם ור”ל ואשר עמהם והם אדום. ובאומרו בדה”י אבישי עשה המלחמה תחילה והכה בהם שמנה עשר אלף ובזה הספר אמר יואב ואמר שנים עשר אלף, אבישי עשה המלחמה תחלה והכה בהם ששת אלפים ואח”כ יואב הכה בהם י”ב אלף וזהו שאמר וישב יואב כלומר שב אח”כ יואב אחר אבישי ולפי שהיה אבישי תחילת המלחמה זכר כל י”ח אלף על שמו ובספ’ שמואל זכר המלחמה בשם דוד כי הוא העיקר: 60:3: אלהים. כשהלך הדרעזר מלך צובא ולקח מא”י הסמוך לפרת לפיכך אמר זנחתנו פרצתנו שפרץ מלך ארם בארצינו ואין זה אלא שאתה זנחתנו אנפת בנו ואתה תשובב לנו תשוב אלינו ברחמיך: 60:4: פצמתה. הוא ענין פתיחה ובקיעה ובעת הרעש תפתח הארץ ותבקע, ודימה כבוש הערים מא”י כאלו רעשה הארץ ונבקעה אתה הוא שפצמתה ואתה תרפה שבריה: | כי מטה. לנפול ולהיותם הפוכה אם לא תעמידנה אתה ונכתב רפה בה”א במקום אל”ף: 60:5: הראית. כשנצחונו אויבינו באו בארצינו כאלו הקשיתנו יין תרעלה והנה חסר הנסמך כי המשפט יין יין התרעלה: 60:6: נתתה. כמו תתן: | להתנוסס. להתגדל על אויבינו להרים נסנו עליהם: | מפני קושט סלה, מפני אמיתך שאמרת להושיב עמך על אדמתם בשלום: 60:7: למען. האויבים חושבים כי ימינך אינה יכולה להצילנו מידם וכאלו ימינך אינה יכולה לפיכך הושיעה ימינך כדי שיחלצו ידידיך ועננו בתפלה זאת: 60:8: דבר ברוח קדשו. להיות ממלכת ישראל לי: | ואעלזה. בממלכתי: | אלחקה שכם. יאמר המקומות האלה לפי שהיו בחלק אפרים ולפי שהמליך אבנר איש בושת בן שאול בארץ הגלעד לפיכך אמר אלהים דבר בקדשו כי על ישראל אמלוך וכן עשה שהמליכני על הכל: | אחלקה ואמדד. ר”ל שהכל יהיה ברשותו: 60:9: מנשה. זכר אפרים כי הם כל ישרא זולת שבט יהודה וטעם יהודה מחוקקי כי המלך יקרא מחוקק, והמלכות מיהודה הוא כלומר יהודה שלי בכל עת, והואיל וה’ יתעלה הוליכני על כל ישראל הצילם על ידי מיד שוסיהם: 60:10: סיר רחצי. כלי תשמישי יהיה שאעשה בהם כרצוני ופי’ סיר הכלי שישפוך אדם בו מי רחיצת הכלים לפיכך אמר סיר רחצי לא סיר שמבשלין בו: | אשליך נעלי. שיהא מרמס רגלי ובכלל אדום היה ארם ואע”פ שלא זכרו כי ביחד היו במלחמה: | עלי פלשת התרועעי. דרך גיזום כלומר ותראה מה יקרה באחרית, או דרך לעג כיון שהכניעם אמר התרועעי כמו שהיית עושה בתחילה לא תעשה כי כבר נכנעת תחתי וזהו שאמר במזמור הדומה אשר בספר החמישי עלי כפשת אתרועעי היא התרועעה מתחילה אבל עתה אתרועעה אני עליה: 60:11: עיר מצור. כמו עיר מבצר: | מי יובילני. לערי הגוים האלה המצורות אשר כבשתי עד אשר נכנעו תחתי בפלשתים ובמואב ובאדום: | מי נחני עד אדום. להכניעה תחתי מי עשה זה האל יתב’ זהו שאמר: 60:12: הלא אתה שזנחתנו. קודם לכן בהתגברם עלינו ולא היית יוצא בצבאותינו, עתה כשרצית בנו נתת אותם תחתינו כי איך הי’ בנו כח לכבוש הגזים האלה ואנחנו מעט והם רבים אם לא בעזרתך: 60:13: הבה. וכמו שעזרתנו עד הלום כן תעזרנו מכל צרה שתזמן כי תשועת אדם שוא היא: | ועזרת. בתי”ו כמו בה”א כי תבא תי”ו שלא בסמיכות לפעמים: 60:14: באלהים נעשה חיל. אם אויבי רבים נעשה חיל וצבא באלהים: | יבוס. כמו בוסו בטיט חוצות:
פירוש מלבי”ם
58:1: למנצח אל תשחת, מיוסד על אנשי שאול שהסיתו לשאול שירדוף שנית אחרי דוד ואמרו שמצא את כנף מעילו, וע”ז ציין גם מזמור זה בשם אל תשחת ונסמך למזמור הקודם, והוסד נגד אנשי כזב ובעלי לה”ר אלה: 58:2: (ב-ג) האמנם אלם, וכי אפשר להאמין שיתאלמו באלומה ובאגודה אחת שני הפכים בנושא אחד, והכתובים, מקבילים צדק תדברון אף בלב עולות תפעלון, מישרים תשפטו בני אדם אף בארץ חמס ידיכם תפלסון, שבפיכם תדברו צדק ותוכיחו את האנשים לעשות צדק, ובלב תפעלו עולה, והרי הלב סותר אל הדבור, וגם תשפטו בני אדם לעשות מישרים ושלא יחמסו ויגזלו, ואתם בעצמכם תפלסון בארץ בפרהסיא את חמס ידכם, והרי המעשה סותר אל הדבור: 58:4: זרו, אומר שאנשי כזב האלה הצבועים והחנפים הם גרועים מן הרשעים בפרהסיא, כי הרשעים הם זורו מעת שיצאו מרחם, דהיינו אחר לידתן, אבל דוברי כזב הם תעו מבטן אמם, גם בטרם נולדו ויצאו מרחם, ור”ל שהרשעים אין רשעתם טבעי להם, כי האדם לא נברא שיהיה רשע, ותולדות האדם נוטה אל הצדק, רק ירשיע אח”ז ע”י חברים ושכנים ומורים רעים וכדומה, אבל בעלי הכזב תכונתם וטבעם רע, ורעתם אינו דבר מקרי רק עצמי וטבעי להם: 58:5: (ה-ו) חמת למו כדמות חמת נחש, הנחש נושך את האדם שלא להנאתו רק מצד האיבה שהושת בינו ובין האדם, שהאדם ישופנו ראש ולכן הוא ישופנו עקב מיראתו פן יהרוג אותו, וכן ידמה חמתם של בעלי לה”ר אלה, כאילו הם מתיראים ממני שלא אעשה להם רעה ולכן ידברו עלי לה”ר, שנדמה לנשיכת נחש כמ”ש אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון, אולם לעומת זה הנחש שומע לחש ואינו מזיק, והוא במליצה שמלחשים לו שלא יירא מן האדם כי אינו אויב לו ולא דורש רעתו, ואז לא ישוך, וכן היה ראוי שאחר שלחשתי להם ע”י מה שהראיתי ע”י כריתות כנף המעיל שאיני דורש רעת שאול היה ראוי שישמעו לחש אבל הם דומים כפתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים הגם שהחובר חברים הוא מחוכם ויודע לחש, כן הם האטימו אזנם משמוע לחש: 58:7: אלהים הרס שנימו בפימו, מדמה הלה”ר שלהם כשינים שבם יאחזו החיות הטורפות את טרפם, וכמלתעות כפירים שבם ידיקו את הטרף, ובקש מה’ שיהרוס שניהם בל יוכלו לאחוז את הטרף, ואף שכבר הוא בפיהם יתוץ מלתעותיהם בל יוכלו להשחיתו: 58:8: ימאסו וימסו, כמו מים אשר יתהלכו למו כי אינם מדובקים יחד ויתפרדו לטפות טפות, כן יתפרד קבוצם, וגם בעת שידרוך חציו יהיו דומה כמו יתמוללו כדבר הנמלל שנקטף ראשו, כן יקטף ראש החד של החצים: 58:9: כמו שבלול (שנעקע) שסגולתו שכמעט שיגעו בם ימלטו מקרבם ליחה רבה עד שידמה כאלו הם נמסים, (וידוע שע”י הריר שבם יתנועעו בקל ועל זה אמר תמס יהלך), ויהיו דומים כנפל אשת שרץ שתום העין אשר בל חזה שמש, (וי”ל נפל אשת מין נחש עור (בלינדע שלייכע) שסגולתו שבנגוע איש בו יתקשה כאבן ויפול לחתיכות, ונקרא נפל ע”י נפילתו לחתיכות, ואשת ע”ש עורונו, אישון לילה ואפלה), ור”ל או שימס כמים בנגעו בו, והנמשל ע”י הוכוח של דוד בעת שכרת כנף המעיל, או יהיה עור בלתי רואה ויתקשה כאבן, ואם לא ירף ידיו יפול לחתיכות: 58:10: בטרם יבינו סירותיכם אטד, האטד בוער תחת הסירות, כמ”ש כקול הסירים תחת הסיר, ובעת יתחיל הבשר שבסיר להתבשל ירגיש הסיר כי יש אטד תחתיו המחמם אותו, ומעלה רתיחות כנגדו, וימליץ שאז יבין הסיר את האטד, אולם בטרם שיבין הסיר את האטד, היינו בעוד שלא התחמם מן אש האטד, הבשר עדיין חי, ויאמר שגם בטרם שיבינו הסירות את האטד, הגם שהוא כמו חי, ר”ל כבשר חי שלא נתבשל בכ”ז כמו חרון ישערנו, יסער וישליך אותו כמו חרון, היינו כבשר שחרה ונחר ונשרף מן האש שמשליכין אותו, והמליצה שפורעניות הרשע ידמה כבישול הסיר כמ”ש (יחזקאל כ״ד:ג׳) שפות הסיר שפות, וכשבא הפורעניות בזמנו ימשיל שנתבשל הבשר, ויצייר שיבא הפורעניות לפני זמנו בעודו דומה כמו חי, ובכ”ז יהיה כדבר הנחרר ונשרף מרוב האש, ואז ישמח צדיק כי חזה נקם, המליץ יצייר את הנקם כעצם מופשט חי, שהוא הורג את הרשע, ואחר שהרג אותו אז הנקם ירחץ את פעמיו בדמו, ועז”א הצדיק יחזה, איך שהנקם הוא ירחץ את פעמיו בדם של הרשע, (ועז”א לשון חזה כי הנקם הוא עצם הגיוני שאין רואים אותו בעין רק במחזה הלב): 58:12: ויאמר, והנקם יאמר אל הצדיק ובני אדם העומדים שם, יאמר להם אדם אתה אדם, ראה כי אך פרי לצדיק, שיש שכר טוב לצדיק, וכן ראה כי יש אלהים שופטים בארץ לשלם לעושי רע כרעתו, כי ממה שיראו עונש הרשע ואיך ה’ רב ריב הצדיק מידו, יכירו כולם שיש אלהים משגיח, ושיש שכר ועונש: 59:1: למנצח אל תשחת, בל ישחיתהו שאול, ומזמור זה נחלק לג’ חלקים, תחלה מדבר על עת שהיה לפני שאול ויטל עליו את החנית להכותו וה’ הצילהו, (עד פסוק ז’), אח”כ מדבר על מה ששלח בערב שומרים לשמור את הבית להמיתו ונודע לו הדבר בעזרת ה’, ומתפלל שימלט מידם (עד פסוק ט”ו), ואח”כ מקלל את אויביו (עד סוף הסימן): 59:2: הצילני מאויבי, הם הדורשים רעה בלב, ממתקוממי תשגבני, הם הקמים עליו להרגו, מבקש שיתגבר עליהם: 59:3: הצילני מפועלי און הוא נגד אויביו בצנעה שמדברים עליו לה”ר, ומאנשי דמים הושיעני הוא נגד מתקוממיו שרוצים לרצחו: 59:4: כי הנה מה שארבו לנפשי ומה שיגורו ויתקבצו עלי, הוא מצד שהם עזים, לא פשעי ולא חטאתי אורב עלי, רק עזים אורבים שלא כדין: 59:5: בלי, ובכ”ז ידמה להם כי ירוצון ויכוננו בלי עון, דהיינו שחושבים שאין להם עון בזה ושמותר להם להרגני, עורה לקראתי, ר”ל עמוד על צד המגביל לקראתי, שהוא צד של השולחן שישב שם שאול ומשם הטיל החנית עליו להכותו, וראה והשגיח שלא יבצע את מחשבתו: 59:6: ואתה, באשר החליט בדעתו אז לברוח, והוא היה עד עתה שר צבאות ישראל ללחום עם הפלשתים, מוסר צבאותיו אל ה’ שהוא יהיה עתה שר צבא ישראל וילחם מלחמותיהם, וז”ש ואתה ה’ אלהים צבאות מצד שאתה אלהי ישראל ומשגיח עליהם, הקיצה לפקוד כל הגוים הבאים להלחם על ישראל תהיה אתה הפוקד החיל כנגדם (כי אנכי אברח מן הארץ), ובכל זה אל תחון כל בוגדי און, אל תחון גם את שאול ואנשיו הבוגדים להרגני, שתציל את ישראל מאויביהם והם יאבדו במלחמה, כמ”ש או ה’ יגפנו וכו’ או במלחמה ירד ונספה, סלה סיום הענין: 59:7: ישובו לערב, יספר עתה איך שב שאול שנית בערב וישלח שומרים סביב ביתו להמיתו, בערב שבו שנית לרצחני, יהמו ככלב, מדמה את השומרים ככלבים שהם ג”כ שומרי הבית, כן יהמו גם הם ויסובבו את העיר: 59:8: הנה, רק גרועים המה מן הכלבים בשני דברים א. הכלבים רק מנבחים לא מדברים, וכלבים אלה יביעון בפיהם ב. הכלבים רק נושכים לא ממיתים בחרב, והם חרבות בשפתותיהם, שיאמרו בשפתותיהם כי יהרגני בחרב בבקר, ואמרו זה בלט וחשבו כי מי שומע, ולא יודע הדבר אלי עד הבקר: 59:9: ואתה, אבל אתה ה’ תשחק למו, כי אתה תפר עצתם, וכן תלעג לכל גוים שישמחו על זה שימות הלוחם מלחמת ה’ עמהם: 59:10: עזו, אתה אומר אלי בשחוק, דע כי “עזו של שאול אליך אשמורה”, אני שומר עז שאול ומלכותו אליך, שאתה תמלוך תחתיו ואתה תעוז נגד הגוים במלחמה, כי אתה אלהים משגבי, ר”ל שזה תאמר אלי במה שאתה משגבי ומחזקני נגד שאול וגם נגד פלשתים במלחמת קעילה, בזה תודיע שעוזו של שאול שמור אלי, ושאני מוכן למלוך תחתיו: 59:11: אלהי, הם סובבים את ביתי וחושבים כי אין שומע דבריהם ושלא אדע מזה, אבל אלהי חסדי יקדמני להודיעני הדבר, ואלהים יראני בשוררי, ה’ הראה לי, עד שראיתי את השומרים השוררים עלי וסובבים את ביתי, ר”ל שה’ הודיע לו זאת ע”י מיכל בת שאול: 59:12: אל, כשראה את שורריו ושומריו, מבקש אל תהרגם, ר”ל שלא יראוני בעת שאברח בעד החלון ותצילני על ידי שאתגבר עליהם ואהרגם, כי פן ישכחו עמי מה שעשו נגדי, רק הניעמו בחילך שינועו עתה ממקומם עד שלא יראו בבריחתי, ואח”כ הורידמו מגדולתם: 59:13: חטאת פימו דבר שפתימו, שיהיה דבר שפתימו שיתודו חטאת פימו, שהם בעצמם ידברו בשפתותיהם ויתודו את החטא שחטאו בפיהם מה שדברו עלי לה”ר ויודו שנענשו עי”ז, וילכדו בגאונם שע”י גאונם ילכדו ברשת, ומאלה ומכחש יספרו, והם עצמם יספרו ויתודו, שזה בא להם ע”י חטא של אלה וכחש, מה שדברו עלי כחשים ונשבעו באלת שוא לקיים דבריהם, ואחר שיתודו את חטאם, אז כלה בחמה, תכלם בחמתך, ותכלם פעם אחר פעם, ואינמו עד שלא יהיו עוד בעולם, וידעו לאפסי ארץ כי אלהים מושל ביעקב, עד שתתפשט הידיעה עד אפסי ארץ ויכירו כולם כי ביעקב יש אלהים מושל ומשגיח על פרטי מעשיהם, סלה סיום הענין: 59:15: וישובו, נגד מ”ש תחלה שישובו לערב ויהמו ככלב, ויסובבו עיר לשמור את הבית להמיתו, מקללם שגם עתה אחר מפלתם ישובו ג”כ לערב ויהמו ככלב ויסובבו עיר גם עתה, רק לא יהיה זה כמו תחלה שסבבו ככלב להמית נפש איש צדיק, רק המה יניעון לאכול, מה שיסובבו עתה ככלב יהיה ככלב הרעב שסובב בלילה בעיר לבקש אוכל והוא הומה ומנבח ע”י רעבונו, שיסובבו אם לא ישבעו כדי שילינו, שע”י שתחסר בטנם מרעבון לא יוכלו ללין ויסובבו בעיר לבקש אוכל: 59:17: ואני אקום בלילה, כדי שאשיר עוזך כל הלילה, ובבקר ארנן חסדך מה שהיית משגב לי ומנוס ביום צר לי שעזרתני לנוס ולברוח: 59:18: עזי, נגד מ”ש עזו אליך אשמורה שהבטיח לו שישמור לו עוז של שאול, עד שאח”כ יהיה עוז של שאול שייך לדוד, אמר בעת שיהיה עזי, היינו שאגיע למלוכה, אז אליך אזמרה, כי אלהים משגבי מצד שהוא אלהי חסדי, כי המלוכה נתנה לו מצד החסד כמו שיתבאר בסימן פ”ט: 60:1: למנצח, המזמור הזה הוסד על המלחמות שהיה לדוד עם ארם נהרים וארם צובה ואדום ביחד, כמו שנזכר בשמואל-ב ח’ (ושם בארתי הסתירה שיש מכאן לס’ שמואל ע”ש) וכפי הנראה פרצו האויבים תחלה בערי ישראל ושבו שבי בעיר שכם ובעמק סוכות, וזה היה סבה שהתעוררו גלעד ומנשה שבעבר הירדן שהיו סמוכים להר אפרים (כמ”ש שמואל ב’, י”ח ו’) ובאו לעזור לאפרים ששכם היה בגבולם ונצחו את האויבים: 60:3: אלהים זנחתנו, מה שזנחתנו תחלה ושבנו אחור מני צר ופרצתנו שהאויב פרץ בנו פרצות, בזה אנפת ר”ל כלית חרון אפך עלינו, ועי”כ תשובב לנו שבט לעשות חיל, ע”ד אודך ה’ כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני: 60:4: הרעשת מה שהרעשת את הארץ ופצמת אותה, זה היה סבה לרפאות שבריה במה שמטה מאד, כי תכלית ירידתם היתה התחלת הצלחתם: 60:5: (ה-ו) הראית, מה שהראית עמך קשה, זה היה הסבה שבזה נתתה ליראיך נס להתנוסס ולהתקבץ למלחמה וזה עשית מפני קושט, להראות אמתך קושט ואמת סלה סיום הענין: 60:7: למען, אחר ההצעה הזאת אומר, למען יחלצון ידידיך, שישראל ידידיך יחלצון חלוצי צבא למלחמה נגד האויב, אני מבקש הושיעה ימינך, שתושיע להם ע”ד הפלא והנס, שזה מיוחס לימין ה’ עושה חיל, וענני: 60:8: אלהים, לעומת שאמר וענני יספר מענה אלהים, אלהים דבר בקדשו ואמר לנו, אעלזה אחלקה שכם, עת שאחלק עיר שכם ואמדד עמק סכות, ר”ל מה שהאויבים כבשו עיר שכם וחלקו שללה ביניהם ומדדו אדמת עמק סוכות לירש אותה, בזה אעלזה ואשמח כי עי”ז: 60:9: לי גלעד ולי מנשה ואפרים, יתקבצו גלעד ומנשה ואפרים לי לעזרתי, והתאזרו לצאת לקראת (נזקש) [האויב] ומעוז ראשי יהיה יהודה מחוקקי, כי התחברו כולם אל דוד לצבא, ועי”כ: 60:10: מואב סיר רחצי, יהיו עבדים לי להשתמש בהם כמו בכלי הרחיצה, כי סימן העבד הוא חליצת נעל רבו והולכת כליו לבית המרחץ כמו שאמרו חז”ל ומואב ישמשו לרחיצה ועלי אדום אשליך נעלי, שזה סימן שיהיו עבדי, עלי פלשת התרועעי התחברי אלי, כי את פלשת לא הכריע לעבדים רק שחדלו להלחם אתו מי, מזה מביא ראיה שה’ לא עזבם גם בתחילה, ומה שהניח שיכבש האויב את שכם ועמק סוכות היה לטובתם כדי שעי”כ יפלו בידם מואב ואדום ופלשת, כי הלא מי יובילני עיר מצור, איך כבשתי את עיר בצרה אשר באדום שהיתה עיר מצור, וגם מי נחני עד אדום, הלא גם להגיע עד שם לא היה אפשר בדרך הטבע, והיה רק בישועת אלהים: 60:12: (יב-יג) הלא מזה מבואר נגלה, כי מה שאתה אלהים זנחתנו תחלה ולא תצא אלהים בצבאותינו, זה היה לטובתנו, כדי הבה לנו עזרת מצר, כדי שתכין לנו בזה עזר נגד הצר, שע”י שזנחתנו תחלה הוא היה ההכנה אל העזר שבא לבסוף וגם שבזה הראית לנו כי שוא תשועת אדם, רק באלהים נעשה חיל, שעל ידי זה ראינו שבלא עזר אלהי אין לנו תשועה, ולא נושע ברוב חיל רק באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו ולא כחנו ועוצם ידינו עשו זאת:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - צדק וחוקים | מזמור נח — “האמנם אלם צדק תדברון” — כנגד שופטים שאוכלים שוחד ומסיטים משפט
- אפיון - עונש וגלות | מזמור ס — “אלוקים זנחתנו פרצתנו” — לאחר תבוסה בקרב; “הושיעה ימינך”
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מָצֽוֹר (Strong’s H4693) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים ב,ישעיהו,מיכה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“חלקה לי גלעד ולי מנשה”: ס:ט — ה’ מחזיר את הנחלות — תגובה לתבוסה בלשון תביעת בעלות. מזמור נט: בין נח לס — דוד בגת, מוקף שומרים — “הצילני מאיבי אלוקים”.