תהלים נה-נז — “האזינה אלוקים תפילתי”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ הַאֲזִ֣ינָה אֱ֭לֹהִים תְּפִלָּתִ֑י וְאַל־תִּ֝תְעַלַּ֗ם מִתְּחִנָּתִֽי׃ הַקְשִׁ֣יבָה לִּ֣י וַעֲנֵ֑נִי אָרִ֖יד בְּשִׂיחִ֣י וְאָהִֽימָה׃ מִקּ֤וֹל אוֹיֵ֗ב מִ֭פְּנֵי עָקַ֣ת רָשָׁ֑ע כִּֽי־יָמִ֥יטוּ עָלַ֥י אָ֝֗וֶן וּבְאַ֥ף יִשְׂטְמֽוּנִי׃ לִ֭בִּי יָחִ֣יל בְּקִרְבִּ֑י וְאֵימ֥וֹת מָ֝֗וֶת נָפְל֥וּ עָלָֽי׃ יִרְאָ֣ה וָ֭רַעַד יָ֣בֹא בִ֑י וַ֝תְּכַסֵּ֗נִי פַּלָּצֽוּת׃ וָאֹמַ֗ר מִֽי־יִתֶּן־לִ֣י אֵ֭בֶר כַּיּוֹנָ֗ה אָע֥וּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה׃ הִ֭נֵּה אַרְחִ֣יק נְדֹ֑ד אָלִ֖ין בַּמִּדְבָּ֣ר סֶֽלָה׃ אָחִ֣ישָׁה מִפְלָ֣ט לִ֑י מֵר֖וּחַ סֹעָ֣ה מִסָּֽעַר׃ בַּלַּ֣ע אֲ֭דֹנָי פַּלַּ֣ג לְשׁוֹנָ֑ם כִּֽי־רָאִ֨יתִי חָמָ֖ס וְרִ֣יב בָּעִֽיר׃ יוֹמָ֤ם וָלַ֗יְלָה יְסוֹבְבֻ֥הָ עַל־חוֹמֹתֶ֑יהָ וְאָ֖וֶן וְעָמָ֣ל בְּקִרְבָּֽהּ׃ הַוּ֥וֹת בְּקִרְבָּ֑הּ וְֽלֹא־יָמִ֥ישׁ מֵ֝רְחֹבָ֗הּ תֹּ֣ךְ וּמִרְמָֽה׃ כִּ֤י לֹֽא־אוֹיֵ֥ב יְחָֽרְפֵ֗נִי וְאֶ֫שָּׂ֥א לֹא־מְ֭שַׂנְאִי עָלַ֣י הִגְדִּ֑יל וְאֶסָּתֵ֥ר מִמֶּֽנּוּ׃ וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י אַ֝לּוּפִ֗י וּמְיֻדָּעִֽי׃ אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ׃ (ישימות) [יַשִּׁ֤י מָ֨וֶת׀] עָלֵ֗ימוֹ יֵרְד֣וּ שְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים כִּֽי־רָע֖וֹת בִּמְגוּרָ֣ם בְּקִרְבָּֽם׃ אֲ֭נִי אֶל־אֱלֹהִ֣ים אֶקְרָ֑א וַ֝יהֹוָ֗ה יוֹשִׁיעֵֽנִי׃ עֶ֤רֶב וָבֹ֣קֶר וְ֭צׇהֳרַיִם אָשִׂ֣יחָה וְאֶהֱמֶ֑ה וַיִּשְׁמַ֥ע קוֹלִֽי׃ פָּ֘דָ֤ה בְשָׁל֣וֹם נַ֭פְשִׁי מִקְּרׇב־לִ֑י כִּֽי־בְ֝רַבִּ֗ים הָי֥וּ עִמָּדִֽי׃ יִשְׁמַ֤ע׀ אֵ֨ל׀ וְֽיַעֲנֵם֮ וְיֹ֤שֵׁ֥ב קֶ֗דֶם סֶ֥֫לָה אֲשֶׁ֤ר אֵ֣ין חֲלִיפ֣וֹת לָ֑מוֹ וְלֹ֖א יָרְא֣וּ אֱלֹהִֽים׃ שָׁלַ֣ח יָ֭דָיו בִּשְׁלֹמָ֗יו חִלֵּ֥ל בְּרִיתֽוֹ׃ חָלְק֤וּ׀ מַחְמָאֹ֣ת פִּיו֮ וּֽקְרָב־לִ֫בּ֥וֹ רַכּ֖וּ דְבָרָ֥יו מִשֶּׁ֗מֶן וְהֵ֣מָּה פְתִחֽוֹת׃ הַשְׁלֵ֤ךְ עַל־יְהֹוָ֨ה׀ יְהָבְךָ֮ וְה֢וּא יְכַ֫לְכְּלֶ֥ךָ לֹא־יִתֵּ֖ן לְעוֹלָ֥ם מ֗וֹט לַצַּדִּֽיק׃ וְאַתָּ֤ה אֱלֹהִ֨ים׀ תּוֹרִדֵ֬ם׀לִבְאֵ֬ר שַׁ֗חַת אַנְשֵׁ֤י דָמִ֣ים וּ֭מִרְמָה לֹא־יֶחֱצ֣וּ יְמֵיהֶ֑ם וַ֝אֲנִ֗י אֶבְטַח־בָּֽךְ׃ לַמְנַצֵּ֤חַ׀ עַל־י֬וֹנַת אֵ֣לֶם רְ֭חֹקִים לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בֶּאֱחֹ֨ז אוֹת֖וֹ פְלִשְׁתִּ֣ים בְּגַֽת׃ חׇנֵּ֣נִי אֱ֭לֹהִים כִּֽי־שְׁאָפַ֣נִי אֱנ֑וֹשׁ כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם לֹחֵ֥ם יִלְחָצֵֽנִי׃ שָׁאֲפ֣וּ שׁ֭וֹרְרַי כׇּל־הַיּ֑וֹם כִּֽי־רַבִּ֨ים לֹחֲמִ֖ים לִ֣י מָרֽוֹם׃ י֥וֹם אִירָ֑א אֲ֝נִ֗י אֵלֶ֥יךָ אֶבְטָֽח׃ בֵּאלֹהִים֮ אֲהַלֵּ֢ל דְּבָ֫ר֥וֹ בֵּאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה בָשָׂ֣ר לִֽי׃ כׇּל־הַ֭יּוֹם דְּבָרַ֣י יְעַצֵּ֑בוּ עָלַ֖י כׇּל־מַחְשְׁבֹתָ֣ם לָרָֽע׃ יָג֤וּרוּ׀ (יצפינו) [יִצְפּ֗וֹנוּ] הֵ֭מָּה עֲקֵבַ֣י יִשְׁמֹ֑רוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר קִוּ֥וּ נַפְשִֽׁי׃ עַל־אָ֥וֶן פַּלֶּט־לָ֑מוֹ בְּ֝אַ֗ף עַמִּ֤ים׀ הוֹרֵ֬ד אֱלֹהִֽים׃ נֹדִי֮ סָפַ֢רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ׃ אָ֨ז יָ֘שׁ֤וּבוּ אוֹיְבַ֣י אָ֭חוֹר בְּי֣וֹם אֶקְרָ֑א זֶֽה־יָ֝דַ֗עְתִּי כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים לִֽי׃ בֵּ֭אלֹהִים אֲהַלֵּ֣ל דָּבָ֑ר בַּ֝יהֹוָ֗ה אֲהַלֵּ֥ל דָּבָֽר׃ בֵּאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹּ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה אָדָ֣ם לִֽי׃ עָלַ֣י אֱלֹהִ֣ים נְדָרֶ֑יךָ אֲשַׁלֵּ֖ם תּוֹדֹ֣ת לָֽךְ׃ כִּ֤י הִצַּ֪לְתָּ נַפְשִׁ֡י מִמָּוֶת֮ הֲלֹ֥א רַגְלַ֗י מִ֫דֶּ֥חִי לְ֭הִֽתְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י אֱלֹהִ֑ים בְּ֝א֗וֹר הַחַיִּֽים׃ לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּ֭שְׁחֵת לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בְּבׇרְח֥וֹ מִפְּנֵי־שָׁ֝א֗וּל בַּמְּעָרָֽה׃ חׇנֵּ֤נִי אֱלֹהִ֨ים׀ חׇנֵּ֗נִי כִּ֥י בְךָ֮ חָסָ֢יָה נַ֫פְשִׁ֥י וּבְצֵֽל־כְּנָפֶ֥יךָ אֶחְסֶ֑ה עַ֝֗ד יַעֲבֹ֥ר הַוּֽוֹת׃ אֶ֭קְרָא לֵאלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן לָ֝אֵ֗ל גֹּמֵ֥ר עָלָֽי׃ יִשְׁלַ֤ח מִשָּׁמַ֨יִם׀ וְֽיוֹשִׁיעֵ֗נִי חֵרֵ֣ף שֹׁאֲפִ֣י סֶ֑לָה יִשְׁלַ֥ח אֱ֝לֹהִ֗ים חַסְדּ֥וֹ וַאֲמִתּֽוֹ׃ נַפְשִׁ֤י׀ בְּת֥וֹךְ לְבָאִם֮ אֶשְׁכְּבָ֢ה לֹ֫הֲטִ֥ים בְּֽנֵי־אָדָ֗ם שִׁ֭נֵּיהֶם חֲנִ֣ית וְחִצִּ֑ים וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם חֶ֣רֶב חַדָּֽה׃ ר֣וּמָה עַל־הַשָּׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כׇּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃ רֶ֤שֶׁת׀ הֵכִ֣ינוּ לִפְעָמַי֮ כָּפַ֢ף נַ֫פְשִׁ֥י כָּר֣וּ לְפָנַ֣י שִׁיחָ֑ה נָפְל֖וּ בְתוֹכָ֣הּ סֶֽלָה׃ נָ֘כ֤וֹן לִבִּ֣י אֱ֭לֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י אָ֝שִׁ֗ירָה וַאֲזַמֵּֽרָה׃ ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃ אוֹדְךָ֖ בָעַמִּ֥ים׀אֲדֹנָ֑י אֲ֝זַמֶּרְךָ֗ בַּלְאֻמִּֽים׃ כִּֽי־גָדֹ֣ל עַד־שָׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ וְֽעַד־שְׁחָקִ֥ים אֲמִתֶּֽךָ׃ ר֣וּמָה עַל־שָׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כׇּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃
פירוש רש”י
55:3: אָרִיד בְּשִׂיחִי. אֶתְאוֹנֵן בְּצַעֲרִי, כְּמוֹ ״זְכֹר עָנְיִי וּמְרוּדִי״ (איכה ג:יט), ״וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים״ (שופטים יא:לז). וּמְנַחֵם פָּתַר לְשׁוֹן מֶמְשָׁלָה, כְּמוֹ ״וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם״, וְשִׂיחִי לְשׁוֹן שִׂיחַ, ״לְמִי שִׂיחַ״ (משלי כג:כט) (ס״א אינו): 55:4: עָקַת. לְשׁוֹן מָצוֹק: | כִּי יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן. דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל מַכְרִיעִים עָלַי עֲוֹנוֹת לְהוֹרוֹת שֶׁאֲנִי בֶן מָוֶת, וּמַתִּירִים אֶת דָּמִי (שמואל א כב:ט-יט; שמואל ב טו:לא): 55:5: יָחִיל. דּוֹאֵג: 55:8: הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד וְגוֹ׳, אָחִישָׁה מִפְלָט לִי. אִם הָיוּ לִי כְּנָפַיִם הָיִיתִי מַרְחִיק לָנוּד וּמְמַהֵר לְהַצִּיל נַפְשִׁי מִיָּדָם, שֶׁהֵם כְּרוּחַ סוֹעָה רוּחַ סְעָרָה עוֹקֶרֶת אִילָנוֹת כְּמוֹ ״וַיִּסַּע כָּעֵץ״ (איוב יט:י). וּמְנַחֵם חִבֵּר סוֹעָה כְּמוֹ ״וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות יב:לז): 55:10: בָּלַע. דפא״יי בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ״ (איכה ב:ח). כֵּן פָּתַר מְנַחֵם (ס״א אינו): | פַּלַּג לְשׁוֹנָם. הַבְדִּילֵהוּ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע אָדָם לָהֶם. וּמְנַחֵם פָּתַר פַּלַּג לְשׁוֹן חִלּוּק (סא״א): | כִּי רָאִיתִי חָמָס וָרִיב בָּעִיר. עַל יָדָם: 55:11: יְסוֹבְבֻהָ. הֶחָמָס וְהָרִיב: 55:12: הַוּוֹת. שְׁבָרִים: | תּוֹךְ וּמִרְמָה. לְשׁוֹן מַכָּה: 55:13: כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי. מִיָּמַי שֶׁאֶשָּׂא חֶרְפָּתִי, אֶלָּא קַמְתִּי עָלָיו וַהֲרַגְתִּיו: | לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל. וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וְנִסְתַּרְתִּי מִמֶּנּוּ, אֲבָל עַתָּה עַל כָּרְחִי אֲנִי נוֹשֵׂא אֶת חֶרְפָּתְךָ שֶׁאַתָּה תְּחָרְפֵנִי, לְפִי שֶׁאַתָּה אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה: 55:14: אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי. אִישׁ חָשׁוּב כָּמוֹנִי: | וּמְיֻדָּעִי. כְּמוֹ אַלּוּפִי, לְשׁוֹן ״וָאֵדָעֲךָ בְשֵׁם״ (שמות לג:יז), דִּמְתַרְגְּמִינָן ״וְרַבִּיתָךְ״. וּמְנַחֵם פֵּירֵשׁ: כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא, יֵשׁ עָלָיו מִן הָעִנְיָן מִי יִתֵּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה, אִילּוּ יָכֹלְתִּי לְהַעֲלוֹת אֵבֶר הָיִיתִי טָס וְנוֹדֵד מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע, כִּי בְּצֵאתִי מִקֶּרֶב מְעָרַת פָּרִיצִים לָלוּן בַּמִּדְבָּר סֶלָה, אָז לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְלֹא הָיִיתִי נוֹשֵׂא כְּלִמָּתִי וּבָשְׁתִּי, וְלֹא נִסְתַּרְתִּי מִפָּנָיו כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי נִסְתָּר מִפְּנֵיהֶם כְּשֶׁהָיִיתִי בְתוֹכָם. וּפִתְרוֹן זֶה לֹא יִתָּכֵן מִפְּנֵי הַפְּסוּקִים הַכְּתוּבִים אַחֲרֵיהֶם, וְהֵם וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ. לָכֵן פּוֹתֵר אוֹתוֹ דּוּנַשׁ בְּעִנְיָן אַחֵר, וְזֶה פִּתְרוֹנוֹ: כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא חֶרְפָּתוֹ, וְלֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ, כִּי אִם אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי אֲשֶׁר יַחְדָּיו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ. וְהַדָּבָר הַזֶּה יָדוּעַ, כִּי הָאָדָם קָשֶׁה עָלָיו חֶרְפַּת הָאוֹהֵב מֵחֶרְפַּת הָאוֹיֵב, וְגַם יוּכַל לְהִסָּתֵר מֵאוֹיְבוֹ וְלֹא יוּכַל לְהִסָּתֵר מֵאוֹהֲבוֹ בְּהַגִּידוֹ לוֹ אֶת כָּל לִבּוֹ. כֵּן מוֹכִיחַ הָעִנְיָן: 55:15: אֲשֶׁר יַחְדָּו. הָיִינוּ רְגִילִים לְהַמְתִּיק סוֹד בַּתּוֹרָה, וּבְבֵית אֱלֹהִים הָיִינוּ מְהַלְּכִים בְּרָגֶשׁ, בְּרוֹב עָם: | בְּבֵית אֱלֹהִים. בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת: 55:16: יִשַּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ. יַשִּׁיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת, יִשַּׁי יְסַכְסֵךְ וְיָסִית לְשׁוֹן ״הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכַל״ (בראשית ג:יג), וּמְנַחֵם פָּתַר יִשַּׁי לְשׁוֹן יֵשׁ כְּמוֹ ״אִם יֶשְׁכֶם עוֹשִׂים״ (בראשית כד:מט) ״אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה״ (דברים כט:יד): | בִּמְגוּרָם. בִּמְלוֹנָם: 55:18: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה, שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת (ברכות כו:): 55:19: מִקְּרָב לִי. מִן הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה עָלַי: | כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי וְגוֹ׳. כִּי זֹאת עָשָׂה לִי בִּשְׁבִיל הָרַבִּים שֶׁהָיוּ בְּעֶזְרָתִי לְהִתְפַּלֵּל עָלַי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד״ (שמואל א יח:טז): 55:20: יִשְׁמַע אֵל. תְּפִלָּתָם שֶׁל אוֹתָם רַבִּים: | וְיַעֲנֵם. הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא יֹשֵׁב קֶדֶם: | אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ. לְאוֹתָם הָרְשָׁעִים הָרוֹדְפִים אוֹתִי אֵין נוֹתְנִים לִבָּם אֶל יוֹם חֲלִיפָתָם, אֵין חֲרֵדִים מִיּוֹם הַמִּיתָה: 55:21: שָׁלַח יָדָיו. זֶה אֲחִיתֹפֶל הָרָשָׁע (שמואל ב טו:לא): | שָׁלַח. טָאנְדִ״יט בְּלַעַ״ז: | בִּשְׁלוֹמָיו. בְּמַה שֶּׁהָיָה שָׁקֵט וְשָׁלֵם עִמּוֹ: 55:22: חָלְקוּ. לְשׁוֹן חֲלַקְלַקּוֹת: | מַחְמָאוֹת. לְשׁוֹן חֶמְאָה, וְהַמֵּ״ם הָרִאשׁוֹנָה יְסוֹד נוֹפֵל הִיא בַּתֵּיבָה, כְּמֵ״ם שֶׁל מַעֲשֶׂה וּכְמֵ״ם שֶׁל ״מַאֲמָר״ (אסתר א:טו): | וּקְרָב לִבּוֹ. לִבּוֹ לְמִלְחָמָה: | וְהֵמָּה פְתִחוֹת. מְנַחֵם פָּתַר לְשׁוֹן חֲרָבוֹת, כְּמוֹ ״וְאֶת אֶרֶץ נִמְרֹד בְּפִתְחֶיהָ״ (מיכה ה:ה): כְּפִיּוֹת חֶרֶב (ס״א אינו). וְאוֹמֵר אֲנִי: לְשׁוֹן קְלָלָה הוּא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, כְּדַאֲמַר: כָּתַב אֲמֵימַר פְּתִיחָא עֲלָהּ – וְהוּא שְׁטַר שַׁמְתָּא: 55:23: יְהָבְךָ. מַשָּׂאֲךָ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵשִׁיב לוֹ כֵּן: | יְכַלְכְּלֶךָ. יִסְבּוֹל מַשָּׂאֲךָ, כְּמוֹ (מלכים א ח:כז) ״הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ״. לְשׁוֹן ״כִּלְכּוּל״ מְתֻרְגָּם ״מְסוֹבַר״ כְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל: | מוֹט. מְעִידַת רֶגֶל: 56:1: יוֹנַת אֵלֶם רְחוֹקִים. עַל עַצְמוֹ אָמַר, שֶׁהָיָה רָחוֹק מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל אָכִישׁ, וְהָיוּ אֶחָיו שֶׁל גָּלְיָת מְבַקְּשִׁים רְשׁוּת מֵאָכִישׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲלֹא זֶה דָּוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ״ (שמואל א כא:יב), וְהוּא הָיָה בֵּינֵיהֶם כְּיוֹנָה אִלֶּמֶת (סוטה י:): 56:2: שְׁאָפַנִי. מְצַפִּים לְבָלְעֵנִי, גולושי״ר בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״שָׁאֲפָה רוּחַ״ (ירמיה ב:כד): | לֹחֵם. לְשׁוֹן מִלְחָמָה: 56:3: מָרוֹם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב מָרוֹם: 56:5: בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ. אַף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בָּא עִמִּי בְּמִדַּת הַדִּין, אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ וְאֶבְטַח בּוֹ: 56:6: כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ. מְעַצְּבִים אוֹתִי רוֹדְפַי, עַד שֶׁכָּל דִּבְרֵי פִּי עֶצֶב וּצְעָקָה: 56:7: יָגוּרוּ יִצְפּוֹנוּ. הֵמָּה אוֹרְבִים וְלָנִים בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם מְקַוִּים שֶׁאֲנִי אֵלֵךְ שָׁם, וְשׁוֹמְרִים אֶת עֲקֵבַי, טר״צש בְּלַעַ״ז, לְרַגְּלֵנִי וּלְהוֹלִיךְ רוֹדְפַי שָׁם. כָּל זֶה הָיָה מְקֻבָּל עַל רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל הָאוֹרְבִים לוֹ, וּמֵאֵימָתָם בָּרַח אֵצֶל אָכִישׁ (שמואל א כא:יא): | יָגוּרוּ. יָלִינוּ: | יִצְפּוֹנוּ. יֶאֱרֹבוּ: | כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי. כְּשֶׁהֵם יוֹדְעִים וּמְקַוִּים לִי: דֶּרֶךְ זוֹ יֵלֵךְ: 56:8: עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ. לִמְצוֹא הַצָּלָה וְעֹשֶׁר עַל דְּבַר עָוֹן וָרֶשַׁע, פַּלֶּט כְּמוֹ לְפַלֵּט; מְצַפִּים שָׂכָר מֵאֵת שָׁאוּל עַל כָּךְ: | בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד. בְּאַפְּךָ הוֹרֵד אוּמָּה זוֹ שֶׁאֲנִי בְּתוֹכָם מֵחָכְמָתָם וּמִמַּחְשְׁבוֹתָם, שֶׁאוֹמְרִים לְהָרְגֵנִי: 56:9: נוֹדִי סָפַרְתָּה. אַתָּה יָדַעְתָּ מִנְיַן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנָּדַדְתִּי לִבְרֹחַ: | שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ. שִׂים דִּמְעָתִי בְּנֹאד שֶׁלְּךָ, וּתְהֵא שְׁמוּרָה לְפָנֶיךָ: | הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ. בְּמִנְיָנְךָ תִּתְּנֶנָּה, לִמְנוֹתָהּ עִם שְׁאָר צָרוֹתַי. (וּמְנַחֵם חֲבֵרוֹ לְשׁוֹן סֵפֶר מַמָּשׁ): 56:11: בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל, בַּה׳ אֲהַלֵּל. עַל מִדַּת הַדִּין וְעַל מִדַּת הָרַחֲמִים אֲהַלֵּל (ירושלמי ברכות ט,ה): 56:14: בְּאוֹר הַחַיִּים. לָשׁוּב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: 57:1: לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת. כָּךְ כִּנָּה דָּוִד הַמִּזְמוֹר הַזֶּה בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה קָרוֹב לָמוּת, וְיִסֵּד מִזְמוֹר זֶה לֵאמֹר: אַל תַּשְׁחֵת אוֹתִי ה׳: 57:2: חָנֵּנִי, חָנֵּנִי. חָנֵּנִי שֶׁלֹּא אֶהֱרֹג וְשֶׁלֹּא אֵהָרֵג (שמואל א כד:יא): | עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת. עַד תַּעֲבֹר הָרָעָה: 57:4: חֵרֵף שֹׁאֲפִי. וְיוֹשִׁיעֵנִי מֵחֶרְפַּת שֹׁאֲפִי הָאוֹמֵר לְבָלְעֵנִי. שֹׁאֲפִי גּוֹלוֹשְׁנְטְמוֹ״י בְּלַעַ״ז: 57:5: נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם. אַבְנֵר וְעַמָשָׂא, שֶׁהָיוּ לְבָאִים בַּתּוֹרָה וְאֵינָם מוֹחִים בְּשָׁאוּל: | אֶשְׁכְּבָה לוֹהֲטִים. אֶשְׁכְּבָה בְּלוֹהֲטִים, אַנְפַנְבְּלוֹיְיאַנְ״ץ בְּלַעַ״ז, בֵּין הַזִּיפִים שֶׁלּוֹהֲטִים אַחַר לָשׁוֹן הָרָע (שמואל א כג:יט-כ): 57:6: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם. הִסְתַּלֵּק מִן הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁאֵינָם כְּדַי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ בֵּינֵיהֶם, וְעַל הָאָרֶץ תִּתְכַּבֵּד בָּזוֹ: 57:7: כָּפַף נַפְשִׁי. הָאוֹיֵב: | נָפְלוּ בְתוֹכָהּ. סוֹפָן לִיפּוֹל בְּתוֹכָהּ. כָּפַף קְלִינָ״א בְּלַעַ״ז, לְשׁוֹן ״וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים״ (תהלים קמה:יד): 57:8: נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים נָכוֹן לִבִּי. נֶאֱמָן עִמְּךָ בְּמִדַּת הַדִּין וְנֶאֱמָן עִמְּךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים (ירושלמי ברכות ט,ה): 57:9: עוּרָה כְבוֹדִי. וְלֹא אִישַׁן עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בִּכְבוֹדִי כִּשְׁאָר מְלָכִים (משנה ברכות א:ב): | עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר. הָעִירָה אוֹתִי אַתָּה, הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר הַתָּלוּי עַל מִטָּתִי, פָּתוּחַ לְצַד הַצָּפוֹן; וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, וְדָוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה (ברכות ג:): | אָעִירָה שָּׁחַר. אֲנִי מְעוֹרֵר אֶת הַשַּׁחַר, וְאֵין הַשַּׁחַר מְעוֹרְרֵנִי (ברכות ג:):
פירוש רד”ק
55:1: למנצח. זה המזמור אמרו דוד כשברח מירושלים מפני אבשלום ונאמר לו כי אחיתופל בקושרים: 55:2: האזינה, ואל תתעלם. כפל ענין במלות שונות: 55:3: אריד בשיחי. כשאריד בשיחי ואהימה הקשיבה לי וענין אריד היא היללה על החולי או על הצרה: 55:4: מקול. שאני שומע מדבר האויב שמבקש לגרשני מהמלוכה ולהמיתני: | והאויב. הוא אבשלום: | עקת רשע. צרת הרשע הזה ולמה אריד מקולו מפני ישראל שנקשרו עמו: | כי ימיטו עלי און. ופירושו יטו שקר שהם מורדי’ בי ומשקרים באמונתם שהמליכוני עליהם בלב שלם ועתה ישטמוני באף ובחימה והקימו בני עלי: 55:5: יחיל. מענין חיל כיולדה ואני מפחד יתת עצמי שיהרגוני, כי כן יעץ אחיתופל והכתי את המלך לבדו: 55:6: יראה. מרוב היראה אשר מלבי ארעד: | ורעד ופלצות. ענין אחד ומלות שונות, וענין ותכסני. על רב הפלצות: 55:7: אבר. כנף כמו היונה שאוכל לעוף במקום שלא יוכלו להשיגני ואז אשכונה. מהפחד והרעדה: 55:8: הנה. אם יהיה לי כנף ארחיק נדוד ואצא מהישוב ואלין במדבר: 55:9: אחישה. אמהר לעצמי המפלט וההצלה מרוח סועה מסער ממלחמות אויבי אלה שדומה לרוח סועה ורוח סערה ומלת סועה תתפרש לפי מקומה כי סועה אין לה חבר במקרא: 55:10: בלע. התפלל גם לאל שישחית לשון אחיתופל וחביריו היועצים שלא תהיה להם הסכמה אחת ומתוך כך יתבלבל עצתם וקשרם: | כי ראיתי. בלבי בעיר ירושלים חמס וריב, שנקשרו עלי והוא חמס גדול שמריבי’ עלי: 55:11: יומם. החמס והריב יסובבוה על חומותיה כאילו העיר הוקפת בריב כן מלאה כלה חמס שעצת כולם עלי לרעה וביום ובליל’ עצתם עלי: | ואון ועמל בקרב’ כלומר לשוכנים בתוכה שהם חושבים רע עלי: 55:12: הוות. שבר וענין רע: | ולא ימיש. כי תמיד הם מתעסקים בתוך ומרמה עלי מרחבה. כי במרחב העיר מתקבצים לדבר זה עם זה: | תוך. כמו מרמה ונאמר בזה הלשון לפי שמראה בפיו מה שאין בתוך לבו, והנה פיו אחד ותוך לבו אחר, כי לא היו נקשרים עם אבשלום אם היו אוהבים באמת: 55:13: כי. עתה שב אל אחיתופל לבדו כי הוא הראש והיה אוהב דוד עד עתה שבגד בו ואמר זה לא היה אויבי בנראה כי אם אויב יחרפני אשא ואסבול אבל זה שהי’ איש שלומי איך אוכל לסבול שהוא יחרפני: | לא משנאי עלי הגדיל שאסתר ממנו. שלא ירע לי אבל זה שהיה אוהבי בנראה ולא הייתי נשמר ונסתר ממנו: | הגדיל. פיהו לדבר רע: 55:14: ואתה. דבר כנגד אחיתופל אבל אתה שהיית אנוש כערכי. כלומר שהייתי חושב אותך כאילו היית כמוני בגדולה וכאילו היית אלופי. כלומר גדול עלי ושר גם כן היותך מיודעי. כלומר רעי שהייתי מודיע אותך דעתי וסודי או פי’ אלופי האלוף ושר שלי כלומר אחד משרי ומאלופי: 55:15: אשר. אני ואתה היינו ממתקים הסוד כלומר שהייתי ממתיק וגם מתיעץ עמך בדברי סודי ולא היה מתוק וכשר בעיני עד שהייתי נושא ונותן עמו: | ברגש. בחבורה אמר אף כשהיינו הולכים בבית אלהים להתפלל היינו הולכים יחד בחבורה אחת כל כך הייתי נקשר בך ואתה בגדת בי, ובית אלהים הוא המקום שהיה בו הארון: 55:16: ישי מות עלימו. כתוב בלא אל”ף וקרי באל”ף, אלהים שזכר ישיא המות על אחיתופל ועל היועצי’ על דוד לרעה: | ישיא. יתחייב המות לבא עליה: | ירדו שאול חיים. שימותו מיתת פתאום שלא ירגישו בחולי עד שימותו. וכן נבלעם כשאול חיים (משלי א, יב): | כי רעות במגורם בקרבם. הרעות שחושבים בקרבם אומרים במגורם ופירושו במקו’ אסיפותם כלומר שנאספו שם להתיעץ בירושלים על דוד: 55:17: אני. הם רבים נאספו עלי ואני יחיד אקרא אל אלהים והוא יושיעני מידם: 55:18: ערב. סוף היום שעבר ותחילת הלילה: | ובוקר. תחילת היום: | וצהרים. חצי היום ואלה הם עתי התפלה שצריך אדם להודות לאל כשהיום משתנה אמר כי בעתות התפלה אשיחה ואהמה לאל והוא ישמע קולי: | וישמע. לשון עבר בפתח הוי”ו דרך נבואה: 55:19: פדה. מקרב לי. אני בשלום מכלי קרב ותרגו’ כי תצא למלחמה קרבא: | כי ברבים היו עמדי. כי הם עם רבים היו הנלחמים עמדי ואני במתי מעט והאל פדה נפשי מהם: 55:20: ישמע אל, כמו ישמע האל ויכניעם מענין לענות מפני: | ויושב קדם סלה. האל שהוא קדמון לכל בריותיו ובידו להשפיל ולהרים הוא יכניעם: | אשר אין חליפות למו. כמו לו ר”ל האל יושב קדם ואין לו חליפות כי לא ישתנה מענין לענין ומה שיעדני יקיים לי: | ולא יראו אלהי’. הוא בעזרתי והם לא יראו ממנו שיוכל להכניע’: 55:21: שלח אחיתופל שלח ידיו באיש שלומיו דוד שהיה בשלום עמו או יהיו שלומיו תואר לדוד ולסיעתו שהיו שלימים עמו: | חלל בריתו. שהיה לו עם דוד: 55:22: מחמאות. המ”ם פתוחה ודינה בצר”י שהיא לשימוש ופירושו יותר מחמאות חלקו אמרי פיו אמר עתה אני רואה כי הטובות שהיה מדבר עמי כי מחליק היה לשונו לי אבל לבו לא היה עמי, ואע”פ שהיה מ”ם השניה במחמאות ראויי’ להיות בשו”א מפני הסמיכות נשארה בקמ”ץ שלא לחטף על האל”ף: | וקרב לבו. דבריו חלקים ולבו למלחמה: | רכו דבריו. כפל הענין במלו’ שונות: | והמה פתחו’. פי’ חרבות: 55:23: השלך. אמר דוד כנגד עצמו וכנגד כל הצדיקים השלך על ה’ משאך כי הוא יסבול אותך ואל תירא מבני אדם כי אם תבטח בו הוא יסעדך כי לא יתן לעולם מוט לצדיק לא יניחהו לעולם שימוט: | יהבך. משאך: | יכלכלך. יסבלך: 55:24: ואתה. ואתה לאלה הבוגדים תוריד לבאר שחת כלומר לבאר שחת לגיהנם שתאבד נפשם במות גופם וגם מיתת גופם תהיה כרת שלא יגיעו לחצי ימיהם כי הם לא יראו ממך אבל אני אבטח בך שתצילני מידם: 56:1: למנצח. בהיותו בגת שברח מפני שאול: | באחוז. שחשבו פלשתים לאחזו ולהמיתו כשאמרו לאכיש הלא זה דוד מלך הארץ עד שמרוב פחדו התהולל ועשה עצמו משוגע, לפיכך קרא עצמו יונת אלם. כיונה הגולה ממקומה והיה אלם ביניהם שלא היה יכול לדבר אלא כדברי משוגע כאלו אין בו דעת כמו יונה כמו שאמר עליה יונה פותה אין לב: 56:2: חנני. אכיש ועבדיו היו שואפים לו ומביטים אליו עד שהתהולל בידם: | לחם ילחצני. שאול שלוחם אותי כל היום עד שהצריכני לצאת מארץ ישראל זהו הלחץ: 56:3: שאפו שוררי. בין מישראל בין מאומות העולם אשר אני גולה ביניהם: | מרום. כנגד האל ית’ אמר אתה רואה מרום כי רבים לוחמי’ אוי והבריחוני מארץ ישראל והפלשתים שבאתי להסתופף ביניהם לוחמים לי גם כן שחשבו להימתני: 56:4: אליך אבטח. כמו עליך: 56:5: באלהים. כלומר אבטח באלהים ואהלל דברו כלומר אהללנו על דברו שאמר לי על ידי שמואל שאמלוך ואע”פ שאני נדחף וגולה ממקום למקום אני בוטח ולא אירא ממה שיעשה בשר לי: 56:6: כל היום דברי יעצבו. על דברי מלכותי יכעיסו אותי וכל מחשבותם להרע לי: 56:7: יגורו. יתקבצו ויארבו וישמרו עקיבי כלומר במקום שאלך בו ללכדני: | יגורו. ענין אסיפה וקיבוץ: | יצפונו. ענין מארב כלומר יארבו במקום צפון וכתוב יצפינו ביו”ד כלומר הם בעצמם אורבים ולוקחים אחרים שיארבו לי עמהם: | כאשר קוו לנפשי. קוו ללכוד נפשי: 56:8: על. בתמיה כלומר על עון שהם עושים עמי יהיה להם הצלה לא יהי’ אלא הורידם באפך שלא ינצלו: | עמים. על אויביו ישראל: 56:9: נודי. אתה תדע מספר הנדדים שנדדתי ותשמרם עמך וקח נקמתי מאויבי: | שימה דמעתי בנאדך. דרך משל, כי דרך המים למלאת מהם הנאד לפיכך אמר אסוף דמעתי בנאדך כלומר שתשמרם ולא תשכחם: | הלא בספרתך. הלא ל’ חוזק וזירוז, אמר שימה דמעתי בנאדך בספרתך כמו בספרך על דרך משל כי הדבר הנכתב בספר יזכרהו תמיד בלכ עת שירצה: 56:10: אז. כשישובו אויבי אחור ביום אקרא אליך: | זה ידעתי. כלומר בזה ידעתי כי אלהים לי כשישובו אויבי אחור ויפחדו ממני: 56:11: באלהים. בו אבטח ואהלל דבר שאמר לי בענין המלוכה כמו שפירשנו: | אהלל דבר בה’ אהלל דבר, כפל הענין במלות שונות והמדרש בפסוק זה ידוע הוא: 56:12: באלהים. כיון שבטחתי בך לא אירא מה יעשה לי אדם כי לא יוכלו להרע לי ולמעלה אמר אדם ובשר אחד הוא: 56:13: עלי. הנדרים שנדרתי לך בגלותי עלי לשלם לך וכן תודות והם זבחי תודה שמודה האדם לאל בהנצלו מצרה: 56:14: כי. אז כשתצילני אשלם הנדרים ואודה לך שהצלת נפשי ממות: | הלא רגלי מדחי. הלא לשון חוזק כמו שפירשתי הלא רגלי הצלת מדחי שלא אהיה נדחה עוד להתהלך לפני אלהים באור החיים כי בעודני גולה ונדחה אין לי פנאי להתעסק בדרכי אלהים וכשתציל נפשי לארץ ישראל אתחבר עם חכמי ישראל ואלמד ואתעסק עמהם בדרך הנשמה שהיא אור החיים והוא התהלכות לפני האלהים: 57:1: למנצח. כבר כתבנו בתחילת הספר כי לא נודע אצלינו היום המלות אשר בראשי המזמורים והחילוק אשר ביניהם וענין המזמורים האלה בענין דוד עם שאול, ואיפשר שהיה לענין זה תחילת’ אל תשחת שלא ישחיתהו ביד שאול וזה המזמור אמר דוד בעוד שהיה הוא ואנשיו בירכתי המערה ובא שאול להסך את רגליו: 57:2: חנני. הכפל לחזק כדרך הצועק שכופל דבריו: | חסיה. היו”ד תמורת הה”א למ”ד הפעל ובא במשקל ההפסק להקל קריאת היו”ד: | עד יעבור הוות. עד יעבור דבר ההוות ששאול חושב עלי כלומר מצרתי אין לי מחסה וסתר בלתך: | הוות. שבר וענין רע: 57:3: אקרא. אף על פי שהמלך רודפי אקרא לאלהים שהוא עליון על הכל והוא יצילני מידו והוא גומר כלומר משלים חסדו עלי כלומר כמה פעמים עשה עמי חסד ועתה ישלים עלי החסד בדבר המלוכה: 57:4: ישלח. אע”פ שהם רבים ואני יחיד כנגדם ישלח מלאכיו משמים ויושיעני: | חרף שאפי. כי שאול אילו לא היה מבזה דבר ה’ לא היה רודף אחריו כי כבר ידע כי על פי ה’ משחו שמואל הנביא למלך: | ישלח אלהים חסדו ואמתו. חסד שעשה עמי מתחילה כאשר בחרני למלך ועתה הוא עושה עמי אמת בהציל אותי מיד שאול: | נפשי בתוך לבאים ישראל הרודפים אחריו, ואמר בתוך אע”פ שהיה בורח הרי הוא כאלו היה בתוכם כי לא היה יכול להתרחק מארץ ישראל הולך ושב ומסתתר: | אשכבה להטים. בתוך להטים ובתוך שזכר עומד במקום שנים, והטעם להטים כאילו ישרפוני בהבל פיהם שידברו לשאול רע עלי, וזהו שאמר חנית וחצים ולשונם חרב חדה, וזכר שינים ולשון שקצת האותיות נחתכות בהן: 57:6: רומה. להושיענו מידם והראה על כל הארץ כבודך וידעו הכל כי לה הישוע’ ולא יתכן מבלעדיו להציל: | רומה. ע”ד משל כאלו עד עתה לא היית רם ולא יכולת להצילני מידם: 57:7: רשת. כמו שאמר שאול לזיפים וראו מקומו אשר תהיה רגלו שם: | כפף נפשי. כפף והכניע נפשי: | שיחה. בחירק וענינו כמו שוחה עמוקה בשורק: | נפלו בתוכה. יפלו בתוכה, וכן דרך הלשון לדבר עבר במקום עתיד ברוב דברי הנבואות: 57:8: נכון לבי. הכפל לחזק ומלת אלהים קריאה אמר אף ע”פ שאני נרדף, תמיד נכון לבי בקרבי ובטוח בך שתושיעני מידם ושאשירה ואזמרה לך על הצלתי: 57:9: עורה. כשתושיעני אשיר לך בפה ובכלי ואומר לנפש שהוא הכבוד עורה לחבר דברי שיר ותודה וכן אומר לנבל וכינור בעת אעירה שחר, או פירושו בעת שאני אעיר את עצמי בשחר להודות את שמך בהם אומר להם עורו: 57:10: אודך. ואז אודך בעמים, וכפל ענין במלות שונות כמנהג: | בעמים ולאומים. משפחות ישראל: 57:11: כי. אודה לך כי חסדך שעשית עמי ואמתך גדול עד שמים וכבר פירשתי חסד ואמת: 57:12: רומה הפסוק פעם אחרת לחזק התחינה והבקשה:
פירוש מלבי”ם
55:1: למנצח, הוסד על מה שנעשה בברחו מפני אבשלום, וכבר שר ע”ז למעלה סי’ ג’ ופה דבר ביחוד ממפלת אחיתופל וסופו: 55:2: האזינה, (עת הגיע אליו הבשורה ממרידת אבשלום), האזינה תפלתי, שהוא שפיכת הנפש לאלהים, והתחנה היא בקשת יתר צרכיו, ועז”א ואל תתעלם גם מתחנתי: 55:3: הקשיבה, מוסיף שגם בעת שתקשיב קולי מרחוק בהתחלת התפלה תענני ומוסיף שגם בעת אריד בשיחי ובעת אהימה הגם שלא אתפלל עדיין תקשיב ותענני: 55:4: מקול אויב שמדברים עלי דברי איבה ובזיונות, מפני עקת רשע שמעיק ומציר לי, ומפרש מפני עקת רשע כי ימיטו עלי און ושבר, ומקול אויב כי באף ישטמוני: 55:5: לבי, ר”ל מקול אויב לבי יחיל בקרבי שהוא הפחד בעת הגיע הבשורה הפתאומית, ואימות מות נפלו עלי שהיה ירא שימיתו אותו: 55:6: יראה, מוסיף עמ”ש לבי יחיל, שיבא בי יראה ורעד, שהוא יותר מחיל, ועמ”ש אימות מות נפלו עלי מוסיף ותכסני פלצות, הוא הפלץ שאוחז בעת המות: 55:7: ואומר, יספר איך גמר בדעתו לברוח מירושלים אבל עוד לא ברח כי העם עברו ודוד עמד, ועז”א מי יתן לי אבר כיונה, כי היונה יכולה לפרוח בכנף אחד ולשכון בכנף השני, כמ”ש התוס’ בשם המדרש, וכן אני רוצה שאעופה וגם אשכונה, שאעוף בכנף אחד ואשכון בכנף השני, כאלו רציתי לעוף ושלא לעוף, לשכון ושלא לשכון, פוסח על שתי הסעיפים: 55:8: הנה, גומר בדעתו לצאת, ושלא יפסח על שתי הסעיפים, הנה ארחיק נדוד, אלין במדבר, כי היה דעתו ללין בלילה זו במדבר סלה סיום הענין: 55:9: אחישה, מבואר (ש”ב י”ז) שאז יעץ אחיתופל לרדוף אחריו בלילה זו ולהמיתו במדבר, וחושי הארכי הפיר את עצתו ואמר שדוד לא ילין את העם, ובתוך כך הודיע לדוד וברח משם, והיה זה בהשגחת ה’, שאם היה נעשה כדברי אחיתופל היו משיגים את דוד וממיתים אותו, וכמו שכבר רמז ע”ז למעלה סי’ ג’ במ”ש אני שכבתי ואישנה, עפ”ז יספר כי בהגיע ההודעה מחושי הארכי, אמר אחישה מפלט לי לבל אלין במדבר, מרוח סועה מסער פן יבא עלינו הסער של אבשלום, וברח מן המדבר: 55:10: בלע, ויען שזה היה תלוי אם ישמע לעצת אחיתופל או לעצת חושי הארכי, ודוד בקש אז סכל נא את עצת אחיתופל (שמואל ב ט״ז:ט״ז) וע”ז בקש בלע ה’ ופלג לשונם שיופלגו לשתי כתות, ועי”כ תבלע עצתם, ולא יעשה כעצת אחיתופל, וכמש”ש וה’ הפיר את עצת אחיתופל הטובה, כי ראיתי, ר”ל עתה (ע”י המבשר שהגיע אליו), נודע לי שחמס וריב בעיר, שהקושרים והמורדים שרבו על מלכות ב”ד כבר הגיעו אל העיר: 55:11: יומם ולילה יסובבה על חומתיה, מצייר שהחמס והריב הם שומרי החומות בחוץ, והאון והעמל הם בקרבה המושלים בעיר, וגם הוות בקרבה הוא השבר, וגם מרחובה לא ימיש תוך ומרמה, והם אומרים לאמר כי לא אויב יחרפני ואשא, שהגם שעד עתה נצחתי את אויבי ורודפי ונשאתי כל הצרות, עתה החירוף יצא מבני ולא אוכל שאתו, ור”ל שהיו אז שני עצות מאחיתופל, א. שיבא אבשלום על פלגשי אביו לחרפו ולבזותו, כי יען שהוא בנו צריך לגלות שהוא אויב לו שבזה ידעו הכל שנבאש בעיני אביו, כי לא ישא לחירוף הזה שחרפו לא אויבו רק בנו, והעצה השניה היה שירדוף אחרי דוד בלילה, שדעת אחיתופל היה שדוד לא יסתר א”ע באחד הפחתים או הבורות כמ”ש חושי, כי לא משנאי עלי הגדיל שאסתר ממנו ובודאי ילין את העם ויהרגוהו בלילה: 55:14: (יד-טו) ואתה, יאמר אל אחיתופל, ואתה הלא היית אנוש כערכי ואלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד, ר”ל שאחיתופל דבר עם דוד על אודות מרידה שיוכל לקום נגד דוד וא”ל שאין לו לירא משום מרידה, שאם יתהוה רגש ומרידה נהלך בבית אלהים להתפלל ובזה נשקיט את המרד, כאומר לא נצטרך לשום מלחמה נגד רגש ומהומה של העם, כי כאשר נלך אל בית אלהים יכנעו מפנינו וישקוט הרגש והמרד - ועל צד המליצה, זה מוסב על מ”ש בפסוק שאח”ז ישיא מות עלימו, כי אחיתופל צוה אל ביתו ויחנק שהמית את עצמו, ועשה בעצמו מעשה של מלאך המות, מצייר במליצתו שהוא ריעו ומיודעו של המות, והמות ישיא עלימו כשבא לקחת חובו ממנו שהוא לקחת נשמתו, ומצא שהמית את עצמו, אמר המות אליו הלא אתה אנוש כערכי, אתה מלאך המות כמוני, ואתה אלופי ומיודעי שמסרת בידי רבים למיתה, ולא לבד שהרגת על ידי נפשות בשוק וברחוב, כי המתקת סוד עמי שאלך עמך גם אל בית אלהים בעת הרגש והמרד, שבעת המרד של אבשלום נתן עצה שגם אם ינוס דוד או אנשיו לבית אלהים ששם לא היו הורגים שום אדם (כמ”ש ויחזק בקרנות המזבח) אמרת ויעצת שאלך עמך גם אל בית אלהים, ר”ל שנתת רשות אל המות שיהרוג אנשים גם בבית אלהים, וא”כ אתה אלוף ומודע של המות: 55:16: ישיא מות עלימו, כן יתבע חובו מהם בעת שירדו לשאול חיים, כי הם ירדו לשאול שלא על ידי המות רק בחיים, כי המיתו א”ע, כי הם דומים אל המלאך המות לעשות כמעשהו, וזה יהיה להם עונש על כי רעות במגורם ובקרבם: 55:17: (יז-יח) אני, אחר שנהרג אחיתופל אומר שעתה בטוח שישמע ה’ תפלתו להצילו מן המלחמה שילחם אבשלום עמו, שאני אל ה’ אקרא וה’ יושיעני, ותפלתי תתמיד ערב ובקר וצהרים וה’ ישמע קולי: 55:19: (יט-כ) פדה, אחר שה’ פדה נפשי, שלא נעשה כעצת אחיתפול שרצה לרדוף אחריו ולהרגו בלילה, ושיעור הכתוב פדה בשלום נפשי מקרב לי אשר אין חליפות למו, (ומ”ש כי ברבים היו עמדי עד מלת סלה, הוא מאמר מוסגר, ומלת סלה מורה ע”ז שהוא מאמר מוסגר באמצע) ור”ל ה’ פדה נפשי בל יקרבו אלי אנשים אשר אין חליפות למו, ר”ל שאין להם חלק לעולם הבא שהם החיים האחרים הבאים חליפות החיים של זה העולם, והם לא יהיה להם חיים אחרים ותחיית המתים חליפות חייהם, והם לא יראו אלהים, וה’ פדה נפשי ע”י תפלתי בל יקרבו אנשים אלה אלי, ומ”ש כי ברבים היו עמדי ר”ל שמה ששמע ה’ תפלתי היה בזכות הרבים אשר היו עמדי, שגם הם התפללו בעדי ונעשה זה בזכותם, כי ישמע אל ויושב קדם ויענם, כי אין ה’ מואס בתפלתם של רבים: 55:21: שלח, שב לענין אחיתופל, הנה הוא שלח ידיו בשלומיו, כי רצה לרדוף אחרי דוד ולהרגו בידיו בעצמו, ובזה חלל בריתו, שהיה בעל ברית של דוד ואיש שלומו: 55:22: (כב-כג) חלקו, מזכיר איך דבר עם דוד בלשון רמיה, שדוד הרגיש קצת מן המרד שיש איזה תלונה בין העם, והתיעץ עם אחיתופל ע”ז, וא”ל בדברי חלקות, בל ישגיח ע”ז, רק יבטח על ה’, וז”ש שחלקו מחמאות פיו ובלבו היה מלא קרב, כי א”ל אל תתירא מאיזה מרד, ואל תעשה שום דבר, רק השלך על ה’ יהבך והוא יכלכל ויסבול אותך כי ה’ לא יתן מוט לצדיק, ובזה השיא את לבבו שיהיה נכון לבו בטוח ולא יחקור על המרד ולא ידרוש אחריו, ודבריו היה רכו משמן והמה פתיחות, ר”ל שהדבר פתוח עתה וגלוי לכל, שבזה הכין לי מוקש, שע”י שסמכתי על דבריו לא חקרתי עוד ועי”כ נעלם ממני כל עניני הקשר והמרד שנעשה בסוד: 55:24: ואתה, ר”ל הגם שאתה לא תמיתם כי הם המיתו א”ע, אתה תהיה המוריד אותם לבאר שחת לגיהנום לבל יזכו לעוה”ב, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם שע”י שנטל נפשו נדמה כי רצה לחצות ימיו לחצאין חציו בעוה”ז וחציו לעוה”ב, וזה לא יהיה, כי ירדו לבאר שחת ולגיהנם, אבל אני אבטח בך: 56:2: חנני אלהים כי שאפני אנוש, ששאול רוצה לבלוע אותי, ועי”כ כל היום לוחם ילחצני עד שהוצרכתי לברוח, אבל שאפו שוררי כל היום, הם שואפים ומצפים לאמר, כי רבים לוחמים לי ממרום, הם חושבים שמן השמים מסכימים להרגני ושמשם לוחמים לי, וזה שקר, כי רק אנוש שאפני לא ממרום, כי בהפך יום אירא אני אליך אבטח, שידעתי שממרום יבא עזרי, וזה משני טעמים, א. כי באלהים (אבטח), יען אהלל דברו, שהבטיח לי את המלוכה ולא איש אל ויכזב, ב. ע”י כי באלהים בטחתי, ומצד בטחוני בו ראוי שיושיע כי הוא מושיע לכל החוסים בו, וע”כ לא אירא כי מה יעשה בשר לי נגד ה’: 56:6: כל היום, עתה שב לענין הפלשתים ששינה את טעמו בעיניהם, והם דברי יעצבו, שהם לא האמינו כי משוגע הוא, והשתדלו שיתעצב המלך מדבריו וענינו ויחשוב שבא לרגל את הארץ, ועלי כל מחשבותם לרע, שאף אחר שפטרו אכיש חשבו להרע לו: 56:7: יגורו, שפחדו ממנו שמשנה את טעמו בכונה, וע”כ יצפנו, הטמינו א”ע בצאתו מפלשתים לראות באיזה דרך הולך, והמה עקבי ישמרו, לראות אם הולך כאיש משוגע או לא, וזה עשו מדעת עצמם כאשר קוו נפשי להרגני: 56:8: על און, הטעם שקוו נפשי היה על ובעבור און פלט למו, הפליטה שנפלטתי מידם היה נחשב למו כאון, שחשבו שמן היושר להרגני, והפליטה הוא און, וע”כ עמים באף הורד אלהים: 56:9: נודי, אתה ספרתה מספר הנדודים שלי, כמה ימים אהיה נודד ובכמה מקומות ואני מבקש שימה דמעתי בנאדך וגם הם הלא יהיו בספרתך, ר”ל בחשבון המספר שלך, למשל אם גזרת עלי עשרה נדודים במספר ובנדוד אחד היה לי צער ובכיתי דמעות כמספר עשרה נדודים, תצרף חשבון מספר הדמעות אל חשבון מספר הנדודים, ובזה ימעט זמן הנדוד לפי משקל הצער והדמעות שגם הם מן החשבון: 56:10: אז, אחר שראיתי שביום אקרא אז תיכף ישובו אויבי אחור, שאחר שהתפלל לה’ התפלה הזאת שבו הפלשתים ההולכים אחריו ולא צדו עוד לקחת את נפשי, בזה ידעתי כי אלהים לי שמשגיח עלי ביחוד: 56:11: באלהים, ואני בוטח באלהים ואהלל את הדבר שדבר עלי למשחני למלך, וכן אח”ז דבר אליו ע”י גד הנביא שילך אל ארץ יהודה והיה לו הבטחה שנית, ועז”א שזאת בטחתי שנית בה’ שהוא מדת הרחמים, ששלח לו דבריו ע”י נביא ואהלל דבר, וחוץ מזה באלהים בטחתי, וא”כ לא אירא גם עתה מרודפי כי מה יעשה בשר לי: 56:13: עלי אלהים נדריך, אומר נדריך הם עלי, אתה נדרת נדר עבורי כי הבטחת ה’ ע”י נביא הוא כנדר שמחויב לקיימו, והיו בזה שני נדרים, הנדר של הבטחת המלוכה ע”י שמואל, והנדר שישוב לא”י ולא יירא, ע”י גד, ואני מקבל עלי כי אשלם תודות לך, כמו שנדרת לי כך אשלם לך, ומפרש כי הצלת נפשי ממות מה שנמלטתי מיד פלשתים שזה ע”י הבטחת שמואל, הלא רגלי הצלת מדחי, לבל אהיה נדחה חוץ לארץ וזה ע”י הבטחת גד, כי אתהלך לפני אלהים הוא הפך של רגלי מדחי, באור החיים הוא הפך של נפשי ממות: 57:1: למנצח אל תשחת, יען שעל ענין זה חבר עוד מזמור לקמן סי’ קמ”ב ושם דבר מצרתו לבד, ופה דבר גם ממה שכפה את יצרו לבל ישחית את שאול, ציין מזמור זה במלות אל תשחת (שכן תפס ע”ז לשון השחתה (שמואל א כ״ו:ט׳) ויאמר דוד אל תשחיתהו) ומזמור זה נחלק לשני חלקים, א. תפלה שינצל, עד פסוק ח’, ב. מדבר ממה שלא הרג את שאול וכבש יצרו וזה היה לו לכבוד ותפארת עד ששאול הכיר את צדקתו ואמונתו: 57:2: חנני אלהים חנני, עד יעבר הוות, מבקש שיחנהו ה’ עד שיעבור ההוות והשבר מנגד פניו, ר”ל עד שיעברו שאול ואנשיו מפה, וכפל מלת חנני, כי היה צריך חנינה אחת שיתגבר על יצרו ולא יהרוג את שאול במערה, וחנינה השנית שלא יהרגנו שאול אח”כ כשיראה אותו, על הראשון אמר כי בך חסיה נפשי, שנפשו הרוחנית היא חוסה בה’ שיציל אותה מבוא בדמים להרוג משיח ה’, ועל השני אמר בצל כנפיך אחסה, שהוא חסיון גופו בה’ שלא יהרג, ומדמה זה כעוף המסתיר אפרוחיו תחת כנפיו בבוא עליהם עיט הטורף: 57:3: אקרא לאלהים עליון, כן אקרא לאלהים מצד שהוא עליון, ר”ל ראשית כל הסבות, והסבה הראשונה לכל דבר, וכן אקרא לאל גומר עלי, מצד שהוא גם הגומר והוא הסבה האחרונה ג”כ לכל הדברים: 57:4: ישלח (הוא מאמר מוסגר, שע”ז מורה מלת סלה שבא באמצע הפסוק), ור”ל ישלח משמים ויושיעני חרף שואפי, הנה שואפי ושונאי מחרפים ואומרים לאמר “ישלח משמים ויושיעני”, הם מחליטים שאין לי שום תשועה בדרך הטבע, ואומרים בדרך הלצה שא”א שאושע רק אם ישלח משמים ויושיעני, ר”ל שתשועתי נמנע, אבל מה שיאמרו הם דרך שחוק, אני אומר בדרך אמת ישלח אלהים חסדו ואמתו, ר”ל שאקרא לאל עליון שישלח באמת חסדו ואמתו, שאני איני מיחל על תשועה טבעית רק על תשועה שישלח לי משמים, בין מצד חסדו בין מצד אמתו והבטחתו שהבטיח ע”י נביא שאמלוך: 57:5: נפשי שוכנת בתוך לבאים ואריות, וגם אשכבה (בתוך) לוהטים נחשים לוהטים ושורפים, אבל הלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם מסוכנים יותר מלבאים ולוהטים אחרים כי הם בני אדם, שהלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם בני אדם לא בע”ח בלתי מדברים, ותחת שהלבאים אין להם רק שינים של עצם, הלבאים שאני בתוכם שניהם חנית וחצים של ברזל, ותחת שלוהטים אין למו רק ארס שהוא תחת לשון בשר, לשונם הוא חרב חדה, שגרוע מלשון הנחשים השרפים, לכן רומה על השמים, שישלח משמים ויושיעהו, ונגד מ”ש אקרא לאל עליון שהוא הסבה הראשונה, אומר רומה על השמים אלהים, ונגד מ”ש לאל גומר עלי שהוא אחרית הסבות, אמר על כל הארץ כבודך, היינו שתהיה התשועה בסבתה הראשונה מאתך עפ”י נס, למעלה מן השמים שמורה על הנהגת הטבע והמערכה, וכן גמר התשועה בסבתה האחרונה תהיה מאתך בבלי אמצעי, עד שיתגלה כבודך על כל הארץ, כי אחרית המסובבים הוא בארץ: 57:7: רשת, וה’ שמע תפלתי, כי אחר שהכינו הכל לשחת אותי והייתי בתכלית הסכנה נהפך הדבר עליהם, כי אחרי שהגיעו אל המערה ששם דוד ואנשיו נפל שאול ביד דוד, וז”ש הנה הכינו רשת למקום פעמי, וגם כבר כפף נפשי ליכנס בתוך הרשת, וגם כרו לפני שיחה, כדרך ציידי חיות שאחר שילכד הבע”ח ברשת יש שיחה כרויה ששם יפול, והייתי מוכן ליפול אל השיחה, אבל לא אני נפלתי לשם, רק הם נפלו בתוכה, סלה סיום הענין: 57:8: נכון, מצייר עתה עת שנפל שאול ביד דוד במערה, ואנשיו הסיתו אותו שיהרגנו, והוא מתחזק נגד יצרו, ואומר, נכון לבי אלהים, הלב הוא הכח הממשלה אשר בנפש, הוא נכון להתגבר על יצרי, נכון לבי, ולא אשלח ידי בו, וע”ז אשירה ואזמרה שמנעני מבוא בדמים: 57:9: עורה, אז התעוררו כל רגשות נפשו, כבודו ששכן לעפר עד עתה, עתה התעורר עז”א עורה כבודי, הנבל וכנור מנעים זמירות שדמם ונדהם עד עתה התעורר בנועם זמירותיו, עז”א עורה הנבל וכנור, עתה אעירה שחר, שמש ההצלחה שחשך עד הנה יתחיל לזרוח, ואעיר השחר של שמש ההצלחה כי כאור בקר יזרח שמש, ר”ל כי עתה הכיר שאול עצמו את כבודו, ואמר אליו צדיק אתה ממני, ידעתי כי מלוך תמלוך: 57:10: אודך בעמים, ההודאה על הטובה, והזמר הוא ספור שבחיו ותהלותיו, זה יהיה בלאומים שיש להם דת, אספר להם תהלת ה’ כי גדול הוא מעל כל אלהים: 57:11: (יא-יב) כי גדול עד שמים חסדך, ששני ההנהגות הנקובות בשם חסד ואמת, נמצאו גם בשמים ובשחקים, וכבר התבאר פסוק זה באורך למעלה (סי’ ל”ו) במ”ש ה’ בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים עי”ש, וזה מגביל פה נגד מ”ש רומה על השמים אלהים, שזה מגביל נגד אקרא לאל עליון שהוא ראשית הסבות שבאים ע”י השמים והמערכת, כי הכל הוא ע”י ההשגחה גם בשמים, ונגד מ”ש לאל גומר עלי שגם בעת שע”פ הסבות הנמשכות יתחייב שלא אושע, תהפך את הסבה האחרונה ותגמור הדבר לישועה שזה מצד הנס הגמור שהוא ג”כ מתמיד בהנהגת ה’, וזה ע”י הנס שבא מן השחקים, וכמו שהארכתי בזה למעלה שם, וא”כ רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור נה — “האזינה אלוקים תפילתי” — צרת בגידת ידיד: “ואתה אנוש כערכי”
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | מזמור נז — “חנני אלוקים חנני” — מתוך מערה, “בצל כנפיך אחסה”
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/דוּמָה (Strong’s H1746) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,ישעיהו,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“מי יתן לי אבר כיונה”: נה:ז — בקשת בריחה מן הצרה — ביטוי אנושי עמוק שמוסרת לה’ מתוך חוסר אונים. “וא-ני אקרא לאלוקים”: נה:יז — שלוש פעמים ביום — בוקר-ערב-צהרים — קביעת שלוש תפילות יומיות.