תהלים נב-נד — “מה תתהלל ברעה הגיבור”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ בְּב֤וֹא׀ דּוֹאֵ֣ג הָאֲדֹמִי֮ וַיַּגֵּ֢ד לְשָׁ֫א֥וּל וַיֹּ֥אמֶר ל֑וֹ בָּ֥א דָ֝וִ֗ד אֶל־בֵּ֥ית אֲחִימֶֽלֶךְ׃ מַה־תִּתְהַלֵּ֣ל בְּ֭רָעָה הַגִּבּ֑וֹר חֶ֥סֶד אֵ֝֗ל כׇּל־הַיּֽוֹם׃ הַ֭וּוֹת תַּחְשֹׁ֣ב לְשׁוֹנֶ֑ךָ כְּתַ֥עַר מְ֝לֻטָּ֗שׁ עֹשֵׂ֥ה רְמִיָּֽה׃ אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב שֶׁ֓קֶר׀ מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה׃ אָהַ֥בְתָּ כׇֽל־דִּבְרֵי־בָ֗לַע לְשׁ֣וֹן מִרְמָֽה׃ גַּם־אֵל֮ יִתׇּצְךָ֢ לָ֫נֶ֥צַח יַחְתְּךָ֣ וְיִסָּחֲךָ֣ מֵאֹ֑הֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ֨ מֵאֶ֖רֶץ חַיִּ֣ים סֶֽלָה׃ וְיִרְא֖וּ צַדִּיקִ֥ים וְיִירָ֗אוּ וְעָלָ֥יו יִשְׂחָֽקוּ׃ הִנֵּ֤ה הַגֶּ֗בֶר לֹ֤א יָשִׂ֥ים אֱלֹהִ֗ים מָ֫עוּזּ֥וֹ וַ֭יִּבְטַח בְּרֹ֣ב עׇשְׁר֑וֹ יָ֝עֹ֗ז בְּהַוָּתֽוֹ׃ וַאֲנִ֤י׀ כְּזַ֣יִת רַ֭עֲנָן בְּבֵ֣ית אֱלֹהִ֑ים בָּטַ֥חְתִּי בְחֶסֶד־אֱ֝לֹהִ֗ים עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ אוֹדְךָ֣ לְ֭עוֹלָם כִּ֣י עָשִׂ֑יתָ וַאֲקַוֶּ֥ה שִׁמְךָ֥ כִי־ט֝֗וֹב נֶ֣גֶד חֲסִידֶֽיךָ׃ לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־מָחֲלַ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ אָ֘מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב׃ אֱֽלֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֮ הִשְׁקִ֢יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים׃ כֻּלּ֥וֹ סָג֮ יַחְדָּ֢ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד׃ הֲלֹ֥א יָדְעוּ֮ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ׃ שָׁ֤ם׀ פָּ֥חֲדוּ פַחַד֮ לֹא־הָ֢יָ֫ה פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם׃ מִ֥י־יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ יְשֻׁע֢וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל׃ לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ בְּבֹ֣א הַ֭זִּיפִים וַיֹּאמְר֣וּ לְשָׁא֑וּל הֲלֹ֥א דָ֝וִ֗ד מִסְתַּתֵּ֥ר עִמָּֽנוּ׃ אֱ֭לֹהִים בְּשִׁמְךָ֣ הוֹשִׁיעֵ֑נִי וּבִגְבוּרָתְךָ֥ תְדִינֵֽנִי׃ אֱ֭לֹהִים שְׁמַ֣ע תְּפִלָּתִ֑י הַ֝אֲזִ֗ינָה לְאִמְרֵי־פִֽי׃ כִּ֤י זָרִ֨ים׀ קָ֤מוּ עָלַ֗י וְֽ֭עָרִיצִים בִּקְשׁ֣וּ נַפְשִׁ֑י לֹ֤א שָׂ֨מוּ אֱלֹהִ֖ים לְנֶגְדָּ֣ם סֶֽלָה׃ הִנֵּ֣ה אֱ֭לֹהִים עֹזֵ֣ר לִ֑י אֲ֝דֹנָ֗י בְּֽסֹמְכֵ֥י נַפְשִֽׁי׃ (ישוב) [יָשִׁ֣יב] הָ֭רַע לְשֹׁרְרָ֑י בַּ֝אֲמִתְּךָ֗ הַצְמִיתֵֽם׃ בִּנְדָבָ֥ה אֶזְבְּחָה־לָּ֑ךְ א֤וֹדֶה־שִּׁמְךָ֖ יְהֹוָ֣ה כִּי־טֽוֹב׃ כִּ֣י מִכׇּל־צָ֭רָה הִצִּילָ֑נִי וּ֝בְאֹיְבַ֗י רָאֲתָ֥ה עֵינִֽי׃
פירוש רש”י
52:3: מַה תִּתְהַלֵּל. וְתִתְפָּאֵר בָּרָעָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה, אַתָּה הַגִּבּוֹר בַּתּוֹרָה (סנהדרין קו:): | חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. לְהַצִּיל אֶת הַנִּרְדָּף עַל יָדְךָ. דָּבָר אַחֵר: חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, אִלּוּ לֹא נָתַן לִי אֲחִימֶלֶךְ לֶחֶם, מְדֻמֶּה אַתָּה שֶׁאָמוּת בָּרָעָב? יֵשׁ חֶסֶד בַּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל כָּל הַיּוֹם, וְאִם לֹא נָתַן לִי, יִתְּנוּ לִי אֲחֵרִים: 52:4: מְלֻטָּשׁ. מְחֻדָּד: | עוֹשֵׂה רְמִיָּה. חוֹתֵךְ הַבָּשָׂר עִם הַשֵּׂעָר: 52:7: יִתָּצְךָ. לְשׁוֹן נְתִיצָה: | יַחְתְּךָ. לְשׁוֹן שְׁבִירָה: | וְיִסָּחֲךָ. וְיַעַקְרְךָ: | וְשָׁרֶשְׁךָ. יְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיךָ לַעֲקוֹר כָּל הַשָּׁרָשִׁים, דִּירָארִיצִינֶ״ר בְּלַעַ״ז: 52:8: וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ. וְזֶה הַשְּׂחוֹק שֶׁיֹּאמְרוּ עָלָיו: הִנֵּה זֶה הַגֶּבֶר אֲשֶׁר לֹא שָׂם מִבְטַחוֹ בַּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רְאוּ מֶה עָלְתָה בּוֹ! 52:9: יָעֹז בְּהַוָּתוֹ. מִתְגַּבֵּר הָיָה בְּרִשְׁעוֹ: 52:10: וַאֲנִי. הַנִּרְדָּף עַתָּה בְּיָדְךָ אֶהְיֶה כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים, בְּבָנִים וּבִבְנֵי בָנִים בְּבֵית הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ברכות נז.): 52:11: כִּי עָשִׂיתָ. כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה לִי זֹאת, וּכְלַפֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר מִקְרָא זֶה: 53:1: עַל מָחֲלַת. שֵׁם כְּלִי שִׁיר. דָּבָר אַחֵר: עַל מַחֲלָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיַּחֲרִיב הַבַּיִת. וּכְבָר אָמַר מִזְמוֹר אַחֵר דּוּגְמַת זֶה ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים וְגוֹ׳״ (תהלים יד:א), הָאֶחָד עַל חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן, וְזֶה עַל בַּיִת שֵׁנִי: 53:2: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ. זֶה עַל טִיטוּס, כְּשֶׁגִּדֵּר אֶת הַפָּרֹכֶת וְחַרְבּוֹ מְטַפְטֵף דָּם. אָמַר: הָרַג אֶת עַצְמוֹ (גיטין נו:): 53:4: כֻּלּוֹ סָג. לְשׁוֹן ״סִיגִים״ (יחזקאל כב:יח): | אֵין גַּם אֶחָד. מִכָּל חֵילָיו שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ: 53:5: הֲלֹא. יֵשׁ לֵידַע לְאוֹכְלֵי עַמִּי כְּמַאֲכַל לֶחֶם וֵאלֹהִים לֹא קָרָאוּ, שֶׁסּוֹפָם שֶׁיִּפְחֲדוּ שָׁם פַּחַד בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: 53:6: לֹא הָיָה פַחַד. זֶה כַּפַּחַד הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵרַע לְבֵלְשַׁצַּר, כִּי בַּגְּאֻלָּה זוֹ פִּזַּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹת חוֹנָךְ הַחוֹנִים עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְגוֹ׳״ (זכריה יד:יב). וְכֵן פְּתָרוֹ מְנַחֵם, וְדוּנַשׁ פָּתַר אוֹתוֹ כְּמוֹ ״חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ״ (משלי כב:ו), וְכָ״ף שֶׁל חוֹנָךְ הִיא יְסוֹד בַּמִּלָּה כְּכָ״ף שֶׁל חֲנוֹךְ (ס״א אינו): | הֱבִישׁוֹתָה. אַתָּה ה׳ אֶת כָּל אוֹיְבַי, כִּי מְאַסְתָּם: 54:3: וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי. תִּנְקֹם נִקְמָתִי, כְּמוֹ ״כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ״ (דברים לב:לו): 54:7: לְשׁוֹרְרָי. לְעוֹיְנַי, לְשׁוֹן ״אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב״ (במדבר כד:יז): | בַּאֲמִתְּךָ. מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה אֲמִתִּי, וְאָמַרְתָּ לִיפָּרַע מֵהוֹלְכֵי רָכִיל וְרוֹדְפֵי הֶרֶג (תהלים קא:ה), לְכָךְ הַצְמִיתֵם:
פירוש רד”ק
52:2: בבא. נקרא אדומי שהתגורר בארץ אדום: | בא דוד אל בית אחימלך. ולא ספר לו יותר מן הענין כי ידוע הוא בספר שמואל: 52:3: מה. ה”א הגבור ה”א הקריאה ואמר מה תתהלל אתה הגבור כי אביר הרועים היה מתהלל ברעתו כי כן דרך הרשע: | חסד אל כל היום. עמי הלא כמה פעמים הצילני מידו שחשב להרגני כן הצילני עתה מידו: 52:4: הוות. לפי שהלשון מספרת מחשבת הלב אמר לשונך כאלו הלשון חושבת שהיא קולמוס הלב: | הוות. שבר וענין רע בין במעשה בין במחשבה: | כתער. כמו התער המחודד שיחשוב אדם לחתוך בו מעט וחתוך הרבה וזהו רמיה כאלו התער מרמה כן לשונך דברת דברים רעים ומעט היו הדברים והמעשה הבא מהם היה גדול שנהרגו שמנים וחמשה כהנים לבד הטף: 52:6: אהבת. הרע והשקר שאמר כי אחימלך ידע כי דוד היה בורח ועזרהו אחימלך שנתן לו לחם לאכול ושאל גם כן באלהים וזה היה שקר כי הוא לא ידע כי דוד בורח וזה ר”ל דואג אע”פ שאינו כתוב בפי’: | אהבת. דברי השחתה כי דבריו השחיתו אחימלך ומשפחתו: | לשון מרמה. כי לשון הרע שאמר במרמה היה מיום ראותו הדבר, כי אם היה מודיעו כי היה עושה רע בעיני שאול בתתו לו לחם וחרב חדה נמנע אחימלך אבל צפונה הדבר במרמה כדי שילשין עליו: 52:7: גם. כמו שאתה נתצת משפחת הכהנים מאהל ה’ כן יתצך האל ויסחך מאהלך שלא ישאר לך זכר: | ושרשך. יעקר שרשך שלא ישאר לך ובביתך שרש וזהו מארץ חיים כי כולם ימותו או פירושו מעולם הבא: | יחתך. ה’ יקחך: | יסחך. ענין הריסה: 52:8: ויראו צדיקים. הנקמה שיקח האל ממך על דם הכהנים ויוסיפו ליראה מהאל וישחקו על דואג ויאמרו: 52:9: הנה הגבר. שלא שם אלהים מעוזו ראו אחריתו: | מעוזו. בוי”ו עם הדגוש: | בהותו. בעריצתו וברעתו: 52:10: ואני כזית רענן. הרשע יבול כנבול עלה ואין לו תקוה ואני אנצל מלשונו ואהיה כזית רענן שכל השנה עלה זית רעננים ולחים: | בבית אלהים. לפי שהיה נעצר לפני ה’: כי אני בטחתי בחסד אלהים. ולא הוא כי הוא בוטח בעשרו: 52:11: אודך. כי עשית זה המשפט וברוח הקודש אמר זה כי האל ית’ יקח משפט מדואג: | ואקוה. ולעולם אקוה שמך ואודיע נגד חסידיך כי טוב עשית: | ואקוה. הוי”ו פתוחה שהמלה עתידה: 53:2: אמר. כבר פירשנו זה המזמור למעלה בספר הראשון ועתה שנה אותו הנה במלות שונות מעט וכבר פירשנו אותו שהוא מדבר על הגלות ומסיים בישועה והטעם אשר חבר אותו בין דבר דואג ובין דבר ה זיפים להמשיל דבר דוד אל דבר משיח בנו, כי כמו שהיה מקוה דוד למלכות וגם הטובים שבישראל היו מייחלים למלכותו והיו רעים בהם שהיו מתנכלים אליו להמיתו כמו דואג והזיפים והאל השיב להם גמולם בראשם ומלכות דוד עומדת כן הוא במלכות בנו ועמו ישראל: | והתעיבו עול. התעיבו דרכם בעול שעשו והוא חסר וי”ו השימוש: 53:6: פזר עצמות. האומות החונים עליך ירושלים בימי גוג: | הבישותה. התי”ו נגד משיח ור”ל הובשתם ושמתם לחרפה כי אלהים שיהיה עמך מאסם, והנה כל המזמור מפורש עם הפירוש הכתוב במזמור הראשון: 54:2: הזיפים. אנשי זיף והוא מקום בגבול אנשי בני יהודה: 54:3: אלהים בשמך. בשמך אשר קראתי הושיעני: | ובגבורתך. אשר בטחתי בה ואני יחיד והם רבים בה: | תדינני. כלומר שתקח נקמתי מהם: 54:4: תפלתי. ואמרי פי כפל דבר או פי’ תפלתי בלב ואמרי פי בלשון: 54:5: כי זרים. זרים ועריצים כפל ענין במלות שונות: | קמו עלי ובקשו נפשי כי כן המנהג: | זרים. נכרים שונאי דוד וערוצים הזיפים: | לא שמו אלהים לנגדם. שלא פחדו ממנו שישלם להם גמולם: 54:6: עוזר. ולא יוכלו להרע לי ברכילותם: | אדני. שהוא אדון על הכל הוא יהיה: | בסומכי נפשי. כלומר בעזרת סמכי נפשי מישראל: 54:7: ישיב כתיב ישוב, מן הקל והוא פועל עומד טעמו על הרע, וקרי ישיב מן הפעיל וטעמו על האל ית’ והענין אחד: | הרע. שהם עושים לי ישיב להם שהם שוררי ומביטים את מקומי אשר תהיה רגלי שם ויגידו לשאול: | באמתך הצמיתם. כי דברך אמת להמליכני והם מבקשים לטרדני מן העולם: 54:8: בנדבה. כאשר תצמיתם אזבחה לך ברוח נדיבה וטובה ואז שמך אודה כי טוב ואומר: 54:9: ראתה עיני. מה שחפצתי:
פירוש מלבי”ם
52:2: בא דוד אל בית אחימלך, כבר בארתי (בפי’ שמואל א’ כ”ב) שבזה היה תלוי עיקר המלשינות כי באמת בא דוד אל בית ה’ לא אל בית אחימלך, ודואג שמע שדוד אמר שהולך בשליחות המלך, ושהוא רעב שאחזו בולמוס, וששאל לו באורים דבר סתמי ולא הודיע להכהן עקר שאלתו, באמרו שהמלך צוהו להעלים הדבר, ולא בקש חרב גלית כלל רק חרב סתם, ורק מפני שלא היה בידו חרב אחרת לקח חרב גלית, מכ”ז מבואר שהכהן עשה זאת בתום לבבו ובנקיון כפו, ורק דואג שינה הדברים, ואמר בא דוד אל בית אחימלך, שמשמע שבא לביתו, וע”ז לא אמר אל בית אחימלך הכהן, כי אמר שלא בא אליו מצד כהונתו רק מצד שהוא עמו בקושרים, ועל יסוד זה הוציא כל דבתו, שנדמה לשאול שבהיותו בביתו שלא בפני דואג גלה לו סתרו כי בורח הוא, גם שינה סדר הדברים ממה שהיה (כמו שבארתי שם ששינה בששה דברים את אמתת הענין) ועי”כ נתפסו הכהנים להריגה עי”ש: 52:3: מה אתה הגבור! מה תתהלל ברעה שעשית, מה תתהלל בחסד וחרפת אל כל היום, בחילול השם שעשית להרוג את כהני ה’: 52:4: הוות תחשב לשונך, הלשון שלך חשבה מחשבות לעשות הוות ושבר, עד שהיא כתער מלוטש שהיא עושה רמיה, שתחת שיחשוב להסיר בו השער והנוול חותך בו את הראש, כן תחת שרצית להסיר מכשלה מבית שאול שפכת דם נקים: 52:5: אהבת, כי לא נוכל לאמר שטעית באמת וחשבת שאחימלך אשם בדבר, כי למה אהבת את הרע מן הטוב? למה לא ספרת את הטוב? ולמה אהבת את השקר מדבר צדק, למה ספרת שקרים שבא אל ביתו וששם שאל לו באלהים, ולמה לא ספרת את הטוב ששמעת שאחימלך לא ידע דבר, ושדוד אחזו בולמוס, ויתר הענינים שבארתי בפי’ שמואל שם, שבזה לא היה מאשים את הכהנים: 52:6: אהבת, לפי דברי חז”ל הגר העמלקי שהגיד לדוד ממיתת שאול ושהוא הרגו, היה דואג האדומי, וכבר בארתי בפירושי (ש”ב א’) שבאמת לא הרג דואג את שאול (כמש”ש ש”א למ”ד ששאול נפל בעצמו על חרבו) והוא אמר כן שחשב שעי”כ ימצא חן בעיני דוד, ודוד אמר לו דמך בראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה’, ר”ל הגם שעתה דברת שקר, עכ”פ אתה חרצת מיתה על עצמך ע”י דברי פיך, ורמז לו, שבכ”ז כבר הרג את משיח ה’ שהוא אחימלך הכהן הגדול שהיה משוח בשמן המשחה ונהרג ע”י, וז”ש אתה לשון מרמה! אתה אהבת כל דברי בלע, ועי”כ תכשל בלשונך בעצמך: 52:7: גם אל יתצך לנצח, הוא מה שנהרג ונתץ בנין גופו, יחתך ויסחך מאהל, הוא איבוד כבודו, שעד עתה היה בין יושבי אהל ה’ שהוא בין הסנהדרין כמ”ש חז”ל, ועתה נתן את רשעים קברו, ושרשך מארץ חיים, הוא אבוד נשמתו ושרשו מארץ החיים העליונה, סלה, סיום הענין: 52:8: ויראו צדיקים, אחר שהיה בזה עונש השגחיי מדה כנגד מדה, שדואג שהיה השליח של שאול לפגוע בכהני ה’ אמר על עצמו עתה שהיה שליח מאתו להרוג את משיח ה’ שנית שהוא שאול, ואמר כי אחזני השבץ שהוא חטא הריגת הכהנים לבושי תשבץ כקבלת חז”ל, והוא נהרג ע”י דוד שבסבתו הרג את הכהנים, הנה הצדיקים שיראו זאת ייראו מה’, בראותם השגחתו ומשפטו, ועליו ישחקו ויאמרו בשחוק: 52:9: הנה הגבר אשר לא ישים אלהים מעוזו, רק יבטח ברוב עשרו, שחשב שעי”כ יעשרנו שאול, ומה היה סופו יעז בהותו, דבר שרצה לעוז על ידו זה היה הותו ושברו, שחשב שימצא עי”כ עוז אצל דוד ומצא הוות ושבר: 52:10: ואני דומה כזית רענן, המושרש במקום אחד, כן אני מושרש בבית אלהים, לא כדואג שישב אז נעצר בבית ה’ ושרשו נטוע במקום טומאה, וכמו שהזית הוא רענן תמיד ועלהו לא יבול כן בטחתי בחסד אלהים עולם ועד, כי הטוב שיגיע לאדם מצד מעשיו וזכיותיו אינו בטוח שיתמיד לעולם כי ישתנה בהשתנות מעשיו, אבל הטוב הבא מחסד אלהים שלא עפ”י המשפט כפי המעשים טובים, הוא יהיה לעולם כי חסד ה’ לא תשתנה, ודוד קבל מלכותו מצד החסד כמו שיתבאר באורך בסי’ פ”ט: 52:11: אודך לעולם כי עשית, ר”ל שאתן תמיד הודאה על העבר, כי נסי ה’ מתמידים וע”כ אתן תמיד הודאה חדשה על הטובה שעשה לי, וזה נגד מ”ש ואני כזית רענן בבית אלהים וגם ואקוה שמך כי טוב לעשות חסד בעתיד נגד חסידיך, שהם המוכנים אל החסד, וזה נגד מ”ש בטחתי בחסד אלהים עולם ועד: 53:1: למנצח על מחלת, מזמור זה כבר בא למעלה סי’ י”ד בשינוי קצת, ובארתי שם שהראשון הוסד מדוד המלך על שניצול ממלך אדיר וחילו הגדול שבאו עליו, ובימי חזקיהו שנעשה להם נס במפלת סנחריב מצאו שמזמור הזה מכוון לענינם, ותקנוהו לאמרו על מחלת שהוא מין כלי זמר מיוחד, ואמרו שדוד ראה ברוח הקודש את העתיד ושרמז עליו, וע”כ אמר שהוא משכיל לדוד, שדוד השכיל על דבר בשכל טוב שהוא השגת רוה”ק, ונחזיר פה את הענין בקוצר: 53:2: אמר נבל בלבו אין אלהים, סנחריב כפר בה’ ושלח את שלוחיו לחרף אלהים חיים, וגם כל חילו כולם השחיתו והתעיבו עול, ואין עושה טוב גם טוב נימוסי: 53:3: אלהים, והגם שנמצא בינימו איזה שרים שנתנו כבוד לה’ כמו שאמרו חז”ל שנצולו נבוכדנצר ועוד איזה שרים, והיה לנ”נ זכות שחס על כבוד ה’ בעת ששלח מרודך בלאדן ספרים אל חזקיה והקדים שם חזקיה לשם ה’ ורץ אחר השליח והחזיר אותו, שמזה נראה שלא כחש בה’, בכל זה אלהים היודע תעלומות לב השקיף משמים על בני אדם לראות אם יש ביניהם אחד שידרוש את האלהים מצד שהוא משכיל, היינו שישכיל בשכל טוב להשכיל את ה’ ושידרשהו באמת, וראה כי כולו סג שהיה באמת כסף סגים מצופה על חרש, כי היה זה רק מן השפה ולחוץ כי יחדיו נאלחו ונתעבו ואין עושה טוב אין גם אחד גם האחד שנראה קצת שנתן כבוד לה’ שהוא נבוכדנצר, לא דרש אותו באמת ולא עשה טוב כי היה רשע כחבריו: 53:5: (ה-ו) הלא ידעו, בארתי שם שבימי דוד נפל פחד על הדור בעבור חטא שמצאו שלא ברכו ברכת השבח על המזון ויתר הנאות העולם, ועשו תשובה ע”ז ותקנו מאה ברכות בכל יום, וא”כ הלא צריך לפועלי און אוכלי עמי לדעת שעם ה’ בחטא שאכלו לחם וה’ לא קראו שם פחדו פחד, שהם פחדו מה’ ומענשו בעבור חטא קטן שהיה בידיהם שלא קראו וברכו את ה’ על הלחם שאכלו, ומזה נראה איך היו ישראל צדיקים אז ועבדו את ה’, והיה להם להתירא מגוי צדיק (וכמש”ש כי אלהים בדור צדיק), ע”ז אמר עתה באמת לא היה פחד, אחר שפחדו מה’ ותקנו מעשיהם לא נתקיים הפחד שפחדו מסנחריב, כי ה’ פזר עצמות חנך, שמחנה סנחריב שחנו על ירושלים פזר ה’ את עצמותיהם השרופות הבישתה בל יאספו ולא יקברו כי אלהים מאסם: 53:7: מי יתן, באשר היו מקוים בעת ההיא על הישועה הגדולה לקבץ נדחי ישראל שהגלו אז ע”י סנחריב, ושיבא הגאולה העתידה שהיה אז עת הכושר לזה (כמ”ש ישעיה סי’ י”א וסי’ מ”ט) בקש שיתן שמציון יבא ישועת כלל ישראל ע”י שישיב ה’ שבות עמו ויבא זמן הגאולה, ואז יגל יעקב שהם עשרת השבטים הנדחים, וישמח ישראל שהם בני יהודה, וגיל מורה על דבר מתחדש, ושמחה היא השמחה התמידית, כי לישראל שהם שבט יהודה לא יתחדש דבר חדש, אבל ליעקב שהם עתה אובדים ונדחים יהיה זה דבר מתחדש שע”ז שייך לשון גילה: 54:3: אלהים בשמך הושיעני, תושיע לי מצד שמך שאתה מושיע חוסים, ותדין דיני מיד אויבי מצד גבורתך, התשועה מצד החסד, והדין מצד הגבורה: 54:4: אלהים שמע תפלתי, וגם האזינה ליתר הדברים שאומר עם התפלה: 54:5: כי זרים קמו עלי, הם הזיפים שהם זרים ואינם קרובי שאול, ועדת עריצים הם שאול וגבוריו, שהם בקשו נפשי להרגני, לא בדין רק מצד שהם עריצים, ולא שמו אלהים לנגדם, לא שמו על לב שאלהים הוא מתנגד להם בדבר הזה שהוא נגד רצון אלהים, סלה סיום הענין: 54:6: הנה אלהים עזר לי בעצמי, וגם ה’ בסומכי נפשי שהם אנשי דוד וסומכיו ועוזריו, וגם ה’ יצטרף להיות ג”כ עמהם לסמכני: 54:7: ישוב, גם ישלם לאויבי, א. כדי שישיב הרע לשררי לשלם להם כרעתם, ב. באמתך הצמיתם מצד אמתת הבטחתך שהבטחת לי את המלוכה: 54:8: (ח-ט) בנדבה, ואזבחה לך בנדבת לב ואודה שמך ה’ כי טוב, במה שאז כאשר עטרו שאול ואנשיו על דוד ואנשיו לתפשם בא מלאך אל שאול ואמר לו כי פשטו פלשתים על הארץ, וישב שאול מרדוף אחרי דוד, ועי”כ מכל צרה הצילני, ובאיבי ראתה עיני הגם שראיתי באויבי לא הוצרכתי ללחום עמהם ולשפוך דם, רק הצלתני גם מזה, וזה היה אצלו עקר הנס שלא ניצול ע”י מלחמה ושפיכת דם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור נב — “מה תתהלל ברעה הגיבור” — כנגד דואג הלשן שהרג כוהני נוב
- אפיון - בחירה ודחייה | מזמור נד — “אלוקים בשמך הושיעני” — כשזיפים הלשינו על דוד לשאול
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עֵזֶר (Strong’s H5829) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
superscription נב: “בבוא דואג האדומי ויגד לשאול” — מזמור שנולד מבגידה ספציפית. “כי בטח בעושר רב”: נב — בטחון בממון מנוגד לבטחון בחסד אלוקים — ה’ניגוד הוא הלקח. מזמור נג: כמעט זהה לי”ד — שתי גרסאות שונות לאותו שיר, בשני אוספים.