תהלים סא-סג — “שמעה אלוקים רנתי”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֬חַ׀עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד׃ שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י הַ֝קְשִׁ֗יבָה תְּפִלָּתִֽי׃ מִקְצֵ֤ה הָאָ֨רֶץ׀ אֵלֶ֣יךָ אֶ֭קְרָא בַּעֲטֹ֣ף לִבִּ֑י בְּצוּר־יָר֖וּם מִמֶּ֣נִּי תַנְחֵֽנִי׃ כִּֽי־הָיִ֣יתָ מַחְסֶ֣ה לִ֑י מִגְדַּל־עֹ֝֗ז מִפְּנֵ֥י אוֹיֵֽב׃ אָג֣וּרָה בְ֭אׇהׇלְךָ עוֹלָמִ֑ים אֶ֥חֱסֶ֨ה בְסֵ֖תֶר כְּנָפֶ֣יךָ סֶּֽלָה׃ כִּֽי־אַתָּ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁמַ֣עְתָּ לִנְדָרָ֑י נָתַ֥תָּ יְ֝רֻשַּׁ֗ת יִרְאֵ֥י שְׁמֶֽךָ׃ יָמִ֣ים עַל־יְמֵי־מֶ֣לֶךְ תּוֹסִ֑יף שְׁ֝נוֹתָ֗יו כְּמוֹ־דֹ֥ר וָדֹֽר׃ יֵשֵׁ֣ב ע֭וֹלָם לִפְנֵ֣י אֱלֹהִ֑ים חֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת מַ֣ן יִנְצְרֻֽהוּ׃ כֵּ֤ן אֲזַמְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לָעַ֑ד לְֽשַׁלְּמִ֥י נְ֝דָרַ֗י י֣וֹם׀יֽוֹם׃ לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־יְדוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ אַ֣ךְ אֶל־אֱ֭לֹהִים דּֽוּמִיָּ֣ה נַפְשִׁ֑י מִ֝מֶּ֗נּוּ יְשׁוּעָתִֽי׃ אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹא־אֶמּ֥וֹט רַבָּֽה׃ עַד־אָ֤נָה׀ תְּה֥וֹתְת֣וּ עַל־אִישׁ֮ תְּרָצְּח֢וּ כֻ֫לְּכֶ֥ם כְּקִ֥יר נָט֑וּי גָּ֝דֵ֗ר הַדְּחוּיָֽה׃ אַ֤ךְ מִשְּׂאֵת֨וֹ׀ יָ֥עֲצ֣וּ לְהַדִּיחַ֮ יִרְצ֢וּ כָ֫זָ֥ב בְּפִ֥יו יְבָרֵ֑כוּ וּ֝בְקִרְבָּ֗ם יְקַֽלְלוּ־סֶֽלָה׃ אַ֣ךְ לֵ֭אלֹהִים דּ֣וֹמִּי נַפְשִׁ֑י כִּֽי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תִּקְוָתִֽי׃ אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹ֣א אֶמּֽוֹט׃ עַל־אֱ֭לֹהִים יִשְׁעִ֣י וּכְבוֹדִ֑י צוּר־עֻזִּ֥י מַ֝חְסִ֗י בֵּאלֹהִֽים׃ בִּטְח֘וּ־ב֤וֹ בְכׇל־עֵ֨ת׀ עָ֗ם שִׁפְכֽוּ־לְפָנָ֥יו לְבַבְכֶ֑ם אֱלֹהִ֖ים מַחֲסֶה־לָּ֣נוּ סֶֽלָה׃ אַ֤ךְ׀ הֶ֥בֶל בְּנֵֽי־אָדָם֮ כָּזָ֢ב בְּנֵ֫י־אִ֥ישׁ בְּמֹאזְנַ֥יִם לַעֲל֑וֹת הֵ֝֗מָּה מֵהֶ֥בֶל יָֽחַד׃ אַל־תִּבְטְח֣וּ בְעֹשֶׁק֮ וּבְגָזֵ֢ל אַל־תֶּ֫הְבָּ֥לוּ חַ֤יִל׀ כִּֽי־יָנ֑וּב אַל־תָּשִׁ֥יתוּ לֵֽב׃ אַחַ֤ת׀ דִּבֶּ֬ר אֱלֹהִ֗ים שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי כִּ֥י עֹ֝֗ז לֵֽאלֹהִֽים׃ וּלְךָֽ־אֲדֹנָ֥י חָ֑סֶד כִּֽי־אַתָּ֨ה תְשַׁלֵּ֖ם לְאִ֣ישׁ כְּֽמַעֲשֵֽׂהוּ׃ מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בִּ֝הְיוֹת֗וֹ בְּמִדְבַּ֥ר יְהוּדָֽה׃ אֱלֹהִ֤ים׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁ֫חֲרֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם׃ כֵּ֭ן בַּקֹּ֣דֶשׁ חֲזִיתִ֑ךָ לִרְא֥וֹת עֻ֝זְּךָ֗ וּכְבוֹדֶֽךָ׃ כִּי־ט֣וֹב חַ֭סְדְּךָ מֵחַיִּ֗ים שְׂפָתַ֥י יְשַׁבְּחֽוּנְךָ׃ כֵּ֣ן אֲבָרֶכְךָ֣ בְחַיָּ֑י בְּ֝שִׁמְךָ֗ אֶשָּׂ֥א כַפָּֽי׃ כְּמ֤וֹ חֵ֣לֶב וָ֭דֶשֶׁן תִּשְׂבַּ֣ע נַפְשִׁ֑י וְשִׂפְתֵ֥י רְ֝נָנ֗וֹת יְהַלֶּל־פִּֽי׃ אִם־זְכַרְתִּ֥יךָ עַל־יְצוּעָ֑י בְּ֝אַשְׁמֻר֗וֹת אֶהְגֶּה־בָּֽךְ׃ כִּֽי־הָיִ֣יתָ עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י וּבְצֵ֖ל כְּנָפֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן׃ דָּבְקָ֣ה נַפְשִׁ֣י אַחֲרֶ֑יךָ בִּ֝֗י תָּמְכָ֥ה יְמִינֶֽךָ׃ וְהֵ֗מָּה לְ֭שׁוֹאָה יְבַקְשׁ֣וּ נַפְשִׁ֑י יָ֝בֹ֗אוּ בְּֽתַחְתִּיּ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ יַגִּירֻ֥הוּ עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב מְנָ֖ת שֻׁעָלִ֣ים יִהְיֽוּ׃ וְהַמֶּלֶךְ֮ יִשְׂמַ֢ח בֵּאלֹ֫הִ֥ים יִ֭תְהַלֵּל כׇּל־הַנִּשְׁבָּ֣ע בּ֑וֹ כִּ֥י יִ֝סָּכֵ֗ר פִּ֣י דוֹבְרֵי־שָֽׁקֶר׃
פירוש רש”י
61:3: מִקְּצֵה הָאָרֶץ. אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי רָחוֹק מֵאֲנָשַׁי שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּחַ עַל אוֹיְבַי לַמִּלְחָמָה: | אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי. עֲלֵיהֶם. וְעַל מָה אֲנִי קוֹרֵא לְךָ? שֶׁתַּנְחֵנִי בְּצוּר – שֶׁהוּא רָם וְחָזָק מִמֶּנִּי: 61:5: אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים. זַכֵּנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (בכורות לא:): 61:6: נָתַתָּ יְרֻשַּׁת יִרְאֵי שְׁמֶךָ. הֶחֱזַרְתָּ עָרֵי יְרֻשָּׁתָם עַל יָדִי: 61:7: יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף. אִם נִגְזַר עָלַי לָמוּת בָּחוּר, הוֹסִיף יָמִים עַל יָמַי, עַד שֶׁשְּׁנוֹתַי יִהְיוּ שִׁבְעִים שָׁנָה כְּמוֹ שְׁנֵי דֹר וָדֹר: 61:8: יֵשֵׁב. הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים: | חֶסֶד וֶאֱמֶת. שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם, יִהְיוּ מְזֻמָּנִים לְנָצְרוֹ: | מָן. הַזְמָנָה, כְּמוֹ ״וַיְמַן ה׳ קִיקָיוֹן״ (יונה ד:ו): 61:9: כֵּן אֲזַמְּרָה. כְּמוֹ שֶׁתֵּיטִיב לִי, כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ, לִהְיוֹתִי מְשַׁלֵּם נְדָרַי יוֹם יוֹם: 62:1: עַל יְדוּתוּן. שֵׁם כְּלִי שִׁיר, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה : עַל הַדָּתוֹת וְעַל הַדִּינִין הַנִּגְזָרִים עַל יִשְׂרָאֵל מֵאוֹיְבֵיהֶם: 62:2: דּוּמִיָּה נַפְשִׁי. מְצַפָּה נַפְשִׁי, כְּמוֹ ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ (תהלים לז:ז): 62:3: לֹא אֶמּוֹט רַבָּה. מְטוֹת גְּדוֹלוֹת, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: רַבָּה גֵּיהִנֹּם: 62:4: תְּהוֹתְתוּ. מְנַחֵם פֵּירֵשׁ מִגִּזְרַת ״הֵתָיוּ לְאָכְלָה״ (ירמיהו יב:ט), ״וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם״ (דברים לג:כא): עַד אָנָה תֵּאָסְפוּ עַל אִישׁ. וְלִי נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לְפוֹתְרוֹ לְשׁוֹן ״הַוּוֹת״ (תהלים ה:י), וִיהֵא הֵ״א וְתָי״ו שֹׁרֶשׁ: כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מִן ׳מֵת׳ – ׳מוֹת׳, כָּךְ נֹאמַר מִן יְסוֹד ׳הֵת׳ – ׳הוֹת׳, וּלְשׁוֹן רַבִּים ׳הַוּוֹת׳; וְהוּא לְשׁוֹן מַחֲשֶׁבֶת שֶׁבֶר וְתַרְמִית. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁין: תְּהוֹתְתוּ כְּמוֹ תַּאֲרִיכוּ לְשׁוֹנְכֶם עַל בְּנֵי אָדָם בְּרַע. וְדִמּוּהָּ לִלְשׁוֹן הָעֲרָב כְּשֶׁמַּרְבֶּה בִּדְבָרִים (ס״א אינו): | כְּקִיר נָטוּי. הַמּוּכָן לִיפּוֹל עַל בְּנֵי אָדָם: 62:5: מִשְּׂאֵתוֹ. לְפִי שֶׁאַתֶּם יְגוּרִים מִן בְּנֵי אָדָם שֶׁמָּא יִמְלֹךְ וִישַׁלֵּם גְּמוּלְכֶם, יְעַצְתֶּם לְהַדִּיחַ עָלָיו הָרָעָה: | בְּפִיו. שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם יְבָרֵכוּ: | וּבְקִרְבָּם. וּבְמַחְשְׁבוֹתָם יְקַלְלוּ סֶלָה: 62:10: אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם. וְאַל תִּירְאוּ מֵהֶם מֵאַחַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲסֶה לָנוּ בְּעֵת צָרָה סֶלָה: | בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת. אִם בָּאוּ לַעֲלוֹת בְּמֹאזְנַיִם וְהַבְלֵיהֶם שָׁוִים, כֵּן פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ לְעִנְיַן הַזּוּגוֹת (ויקרא רבה כט:ח): 62:11: חַיִל כִּי יָנוּב. אִם תִּרְאוּ רְשָׁעִים שֶׁמָּמוֹנָם מַצְלִיחַ וְגָדֵל, אַל תָּשִׁיתוּ לֵב: | חַיִל. מָמוֹן: | יָנוּב. יִצְמַח, לְשׁוֹן ״תְּנוּבָה״ (ישעיה כז:ו): 62:12: אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים. שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִתּוֹכָהּ שְׁתַּיִם, וּמָה הֵן שְׁתַּיִם? כִּי עֹז לְךָ לְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ, וְהַשֵּׁנִי כִּי לְךָ ה׳ הַחֶסֶד. וּמֵאֵיזֶה דִּבּוּר שְׁמַעְנוּם? מִדִּבּוּר שֵׁנִי שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עָוֹן וְנוֹצֵר חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כ:ה) ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת וְגוֹ׳״. לְכָךְ בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁיְּשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים וּפֻרְעָנוּת לָרְשָׁעִים. זוֹ לָמַדְתִּי מִיסוֹדוֹ שֶׁל ר׳ מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ (מכילתא יתרו בחדש ז) בְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ: 62:13: וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד. וּמַהוּ הַחֶסֶד? כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ, וְלֹא מַעֲשֵׂהוּ מַמָּשׁ אֶלָּא מִקְצָתוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ״ (עזרא ט:יג). כָּךְ נִדְרַשׁ בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים (מדרש תהלים סב:ד). וְיֵשׁ לִפְתֹּר עוֹד: וּלְךָ ה׳ הַחֶסֶד, כִּי יֵשׁ בְּיָדְךָ לְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ: 63:1: בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי שָׁאוּל (שמואל א כב-כד): 63:2: אֲשַׁחֲרֶךָּ. אֲבַקֵּשׁ וְאֶדְרוֹשׁ לְךָ, כְּמוֹ ״וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי״ (איוב ז:כא), ״אִם אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל אֵל״ (איוב ח:ה): | צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי. צָמֵא וְתָאֵב אֲנִי לָבוֹא אֵלֶיךָ בְּבֵית תְּפִלָּתְךָ: | כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי. לְשׁוֹן תַּאֲוָה, וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן: | בְּאֶרֶץ צִיָּה. בַּמִּדְבָּר: 63:3: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ וְגוֹ׳. כְּמוֹ כַּאֲשֶׁר: צָמֵאתִי לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁחֲזִיתִיךָ בַּמִּקְדָּשׁ, מִשְׁכַּן שִׁילֹה; תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי בְּמַרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ: 63:5: כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי. כְּמוֹ אָז, כִּי ״אָז״ (דברים כט:יט) מְתַרְגְּמִינָן: ״וּבְכֵן״. כְּלוֹמַר: אָז, כְּשֶׁאָבוֹא לְפָנֶיךָ, אֲבָרֶכְךָ כָּל יְמֵי חַיַּי: | בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי. לְהִתְפַּלֵּל וּלְהַלֵּל: 63:6: וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת. לְשׁוֹנוֹת שֶׁל רְנָנוֹת, כְּמוֹ ״וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת״ (בראשית יא:א) דִּמְתַרְגְּמִינַן: ״לִישָׁנָא חַד״: 63:7: עַל יְצוּעָי. כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב עַל מִשְׁכָּבִי, אֲנִי זוֹכֵר אַהֲבָתְךָ: | בָּאַשְׁמֻרוֹת. הַלַּיְלָה: | אֶהְגֶּה בָּךְ. אֶחְשֹׁב בְּךָ: 63:9: בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ. שֶׁלֹּא אֶפּוֹל: 63:10: וְהֵמָּה. אוֹיְבַי: | לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי. בָּאִים עָלַי בְּמַאֲרָב בְּיוֹם אֲפֵלָה, שֶׁלֹּא אַרְגִּישׁ בָּהֶם: | יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ. בְּמָקוֹם שָׁפָל, שְׁאוֹל וְשׁוּחָה, יָבֹאוּ וְיִפְּלוּ: 63:11: יְגִירוּהוּ עַל יְדֵי חָרֶב. יָבוֹאוּ עַל רוֹדְפֵי אוֹיְבִים, וִיגִירוּהוּ כָּל אֶחָד מֵהֶם עַל יְדֵי חֶרֶב שֶׁיָּמִיתוּ אוֹתוֹ. וּמִקְרָא קָצָר הוּא זֶה שֶׁלֹּא פֵּירֵשׁ מִי יְגִירוּהוּ. יְגִירוּהוּ לְשׁוֹן גְּרִירָה, כְּמוֹ ״מוֹגָרִים בַּמּוֹרָד״ (מיכה א:ד), ״פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר״ (איוב כח:ד): | (מָצָאתִי מְנָת שׁוּעָלִים. יִשּׁוּבָם חָרֵב, שׁוּעָלִים יֵלְכוּ בוֹ (איכה ה:יח)): 63:12: וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח. עַל עַצְמוֹ הָיָה אוֹמֵר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר הָיָה נִמְשַׁח: | יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ. כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁתּוֹשִׁיעֵנִי, יִתְהַלְּלוּ וְיִתְפָּאֲרוּ כָּל הַדְּבֵקִים בְּךָ וְנִשְׁבָּעִים בִּשְׁמֶךָ: | כִּי יִסָּכֵר. יִסָּתֵם, כְּמוֹ ״וַיִּסָּכְרוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה״ (בראשית ח:ב):
פירוש רד”ק
61:1: נגינת. אף על פי שהוא בפת”ח אינו סמוך אלא הוא כמו נגינה בה”א: והמזמור הזה אמרו דוד כשהיה גולה ובורח מפני שאול, או אמרו על לשון הגלות: 61:2: שמעה. הפסוק כפל ענין במלות שונות: 61:3: מקצה הארץ. אם על דוד, מארץ פלשתים ששהיה גולה שם. ואם על הגלות קורא כל אחד מישראל מארצו’ הגלות: | בעטף לבי. רבוי התפלה בצרה תקרא עטיפה: | בצור. בצור שהוא רם ממני שלא אוכל לעלות שם: | תנחני. אתה שם והצור הוא א”י, אם על דוד אם על גלות: 61:4: כי. פעמים רבות היית מחסה לי לפיכך אליך אקרא: 61:5: עולמים. זמנים ארוכים: | ואהלך. הוא בית המקדש ואם על דוד אהל מועד: 61:6: כי אתה שמעת. עבר במקו’ עתיד וכן נתת והנדרים הם שהיה נודר דוד בהיותו גולה אם ישיבנו ה’ יתב’ אל א”י בשלום, ואם על הגלות גם כן שנודרים נדרים אם יעלם השם מהגלות: | ירושת יראי שמך. אוהל מועד או בית המקדש הוא ירושת יראי ה’ ונחלתם כלומר תתן ה’ מתנה שאגור באהליך שהוא ירושת יראי שמך: 61:7: ימים. אם על דוד אמר אמר זה על עצמו כי נמשח היה למלך ויתפלל על עצמו שיאריך יהיו ויוסיף לו ימים על הקצובים לו, ואם על הגלות: | המלך. הוא מלך המשיח: | כמו דור ודור. שני דורות: 61:8: ישב. כל ימי חייו ישב לפני אלהי’ כלומר מתעסק ביראת האלהים ובחכמה: | מן. מנה לו חסדך ואמתך שישמרו אותי: 61:9: כן. בעושתך לי זה ששאלתי שאשלם נדרי יום יום בארץ ישראל כן אזמרה שמך על טובות שעשית: 62:1: למנצח. המזמור לדוד ונתנו אל ידותון לשורר: | ועל. כמו אל והמזמור הזה נאמר על לשון הגלות: 62:2: אך, לא תוחיל אל אל אחר כי ממנו תהיה לי ישועתי: | דומיה. מחרישה ושותקת על שתבא ישועתה: 62:3: אך הוא. לבדו: | לא אמוט. מוטה רבה כי אל יסמוך ידו וחסר המתואר: 62:4: עד. אמר כנגד האויבים תחשבו הוות על כל איש ואיש מישראל: | תרצחו כולכם. יהי רצון שתרצחו כולכם ותהיו כקיר נטוי וכגדר הדחויה שהם קרובים לנפול כלומר כל ימיכם יהיו בפחד ולבסוף תמותו על ידי רציחה, ומלת תרצחו בקמ”ץ הרי”ש לבן אשר והוא מבנין שלא נזכר פועלו מהדגוש כי קמ”ץ חטף ושורק אחדים בבנין ובן נפתלי תרצחו בפת”ח הרי”ש ואנו סומכין על קריאת בן אשר: 62:5: אך משאתו. מגדולתו של אל ומרוממותו, כי זכר אלהים וצורי: | ואמר כי יעצו כל איש להדיח זה את זה מרוממותו שלא יתנו אליו כי לא יחשבו כי ה’ יודע מחשבותם לפיכך ירצו כזב שמדברים אחד בפה ואחד בלב, כי ידמו כי אין יודע לבבם ויברכו בפיהם ויקללו בלבם: | ובקרבם. לשון היחיד על כל אחד ולשון הרבים על הרבים בכלל: 62:6: אך. אבל נפשי אל תהי בעצתם אלא לאלהים לבדו דומיה. והוחילי, כי ממנו תהיה תקותי לא מאחר והוא יצילני מהם וממחשבותם וכפל עוד ואמר: 62:7: אך הוא צורי. לחזק הבטחון ואבטח בו שיהיה עוד משגבי שלא אמוט כלל, וזה בצאתי מהגלות לפיכך לא זכר רבה: 62:8: על אלהים. שיוציאני מן הצרה הזאת שאני בה: | וכבודי. שאני נקלה בגלות והוא יהיה עוד כבודי כשיוציאני מהגלות יכבדוני כל העמים: | צור. עוזי ומחסי, בו לא באחר: 62:9: בטחו. אמר לבני הגלות בטחו בו בכל עת שיביא לכם הגאולה, בכל עת. אע”פ שיאריך זמן הגלות ולא בא עת הגאולה בטחו בו בכל עת ר”ל עם אלהים: | שפכו לפניו לבבכם. בתשובה שלימה ויבוא לכם הגואל: | כי אלהים מחסה לנו. ולא יהיה מחסה כזב מחסהו כמו שהוא מחסה בני אדם על כן אמר אחריו: 62:10: אך בני אדם כזב. כמו הבל דבר שאינו עומד במאזנים לעלות דרך משל אם יעלו אותם במאזנים עם הבל יהיו קלים יותר מהבל: 62:11: אל. העשק הוא הממון שבא לידי אדם מחבירו ואינו מחזירו לו אם נתחייב לו ממון ומעכבו, והגזל הוא שגוזל בחזקה ממון חבירו ורוב ממון בני אדם יש בו מן הדרכים האלה לפיכך אמר כי ממון בני אדם אין לו העמדה לפיכך אל תבטחו בתנצלו מן הצרה ובעבורו אל תהבלו כי הבטחון בו הבל: | חיל כי ינוב. כשתראו שממונכם יפרה וירבה אל תשיתו לו לב שיעמוד כי לא יעמוד וינוב יפרה: 62:12: אחת דבר אלהים. פעם ושתים כלומר פעמים רבות דבר אלהים ושמענו מפי נביאיו כי העוז לאלהים לבדו, לכן אין לו לאדם לבטוח לא בכחו ולא בממונו: 62:13: ולך. יש מפרשים כי חסד עשה האל יתעלה עם בני אדם כשהזהירם והודיע’ כי הוא ישלם לאיש כמעשיו וי”מ כי כמו אע”פ כלומר אע”פ שתשלם לאיש כמעשהו באחרונה לך החסד כי החסד גובר כמו שכתוב ורב חסד, ויש לפרשו לענין המזמור שהוא מדבר על לשון הגלות אמר מה שהארכתנו בגלות חסד עשית עמנו להטיבנו באחריתנו כי חסד תעשה לאדם בשתשלם לו כמעשהו הרע שעשה בעה”ז כדי שיקבל שכרו בעה”ב שלם על הטובו’ שעשה: 63:1: מזמור. כשהיה בורח מפני שאול: | במדבר יהודה. הוא מדבר זיף: 63:2: אלהים. צורי וחזקי אתה כי אין מפלט ומשען זולתך כאשר אני מטלטל ממקום למקום, ואמר שהוא תאב להיות בארץ ישראל בטוח שיוכל לבא בגלוי אל קרית יערים שהיה שם הארון או בגבעון שהי’ שם אוהל מועד כי שם היו רגילים חכמי ישראל והתאוה שיהיה ביניהם וילמד מהם כאדם מצמא למים והוא בארץ ציה ועיף כי בטלטולו לא היו עמו החכמים כי אם איש מצוק ומר נפש: | צמאה נפשי. על הנפש כמו על הגוף כי הצמאה היא תכלית התאוה והנפש המשכלת תתאוה אל החכמה וקרבת אלהים והבשר שהוא הגוף עם רוח החיי’ יתאוה לשכון במקום בטח: | כמה. במפיק ה”א ואין לו חבר במקרא ופירושה כמו תאב: | ועיף. כמו צמא כלומר בארץ הצמאה למים וכן בארץ עיפה, וזכר ארץ בלשון זכר וכמוהו רבים: 63:3: כן. כמו הצמא כן אתאוה לחזותך במקום הקדש ולראות עוזך שהוא הארון והוא הכבוד: 63:4: כי. טוב הוא חסד שעשית עם בני אדם שחננתו השכל יותר מחיי הגוף שחננת לכל חי על האדמה אבל השכל לא נתתה אלא לבני אדם לפיכך שפתי ישבחונך ויודו לך על החסד הגדול הזה. ולפי שזכר שהי’ תאב אל דרך הנשמה שהיא החכמה לפיכך אמר זה: 63:5: כן. כמו שאני משבח לך כל היום כן אברככה ואשבחך כל ימי חיי: | בשמך אשא כפי. כלומר בעזרתך אמצא ידי לנלחמים אותי: 63:6: ושפתי. וי”ו ושפתי כמו כאשר, אמר כאשר שפתי רננות יהללו פי יערב לי כמו אם תשבע נפשי המתאוה חלב ודשן כי המאכל השמן יערב לכל אדם: | וחלב ודשן. כפל ענין במלות שונות. ופי’ שפתי רננות דברי רננות: 63:7: אם. וכן כאשר זכרתיך על יצועי בלבי וכאשר אהגה בך באשמורת הלילה אני דשן ושמן ושבע, ויש אם במקום כאשר: | יצועי. בלשון רבים לפי שלא היה שוכב במקו’ אחד אלא במקומות רבים שהיה בורח מקום למקום: | באשמורת. הם שלש עתות הלילה שאדם מקיץ בהן משנתו: 63:8: כי. הדין עלי שאזכרך תמיד וארנן לך כי היית עזרתה לי ובכל אשר רודפי’ אחרי לא נתתם להשיגני ולהרע לי: | ובצל כנפיך ארנן. ובצל כנפיך אני אוסה ומרנן: 63:9: דבקה. והדין עמי, כי בי תמכה ימינך, שלא אפול לפני אויבי ורודפי: 63:10: והמה. רודפי שמבקשים נפשי: | לשואה. כלומר לעשותה שואה ומשואה: | יבואו בתחתיות ארץ. דרך תפלה כלומר יבואו לשאול שהיא תתיות ארץ: 63:11: יגירהו. לשון יחיד על שאול וענין יגירוהו יפילוהו ובא זה הלשון בענין ההריגה מפני הדם הניגר על ידי חרב: | מנת שועלים יהיו. שאר השונאים שהם עבדי שאול הרודפים אותי יהיו חלק השועלים שאוכלים החללים כלומר יהיו חללי חרב ויאכלום השועלים והחיות: 63:12: והמלך. אמר על עצמו כי הם חושבים להרגני שלא תהיה לי המלכות והם יאבדו ומי שראוי להיות מלך ישמח באלהים: | יתהלל כל הנשבע בו. כל להשבע בשמו והוא מי שהוא ירא אלהים ואיש אמת לא דוברי שקר, כי הם פיהם יסכר שמוציאים בפיהם שם האלהים לשקר, פיהם יסגר ויאלם. ואמר זה כנגד שאול שנשבע בה’ שלא ימית את דוד:
פירוש מלבי”ם
61:1: למנצח, במזמור זה רחש לבו דבר טוב, ויאמר כי בין בהיותו נרדף מפני שאול על צורי היעלים, ובין בעת הצלחתו שהגיע למלכות, אחת שאל ואחת בקש שישב תמיד בבית ה’ לעבדו, כמ”ש למעלה (כ”ז) אחת שאלתי מאת ה’ וכו’ שבתי בבית ה’ כל ימי חיי ונחלק לב’ חלקים, חלק א’ מה שהיה בימי עניו, וחלק ב’ על ימי הצלחתו: 61:2: שמעה אלהים רנתי, הוא מה שמקונן בעת עניו בחלק הא’ האזינה תפלתי, מה שמתפלל בימי הצלחתו בחלק הב’: (חלק א’) מקצה הארץ, בעת שהייתי בורח מפני שאול יושב מתחבא בקצה א”י, משם אליך אקרא בעטף לבי מרוב הצרות, בעת אשר תנחני בצור ירום ממני, שהוצרכתי לעלות על צורי היעלים הרמים להתחבאות שם, ואתה תנחני שם, יען כי היית מחסה לי, ולכן העלתני על צורים רמים מפני אויב, ואז אליך אקרא אגורה באהלך עולמים, היה עיקר תפלתי לא על הצלחת הזמן רק שאוכל לגור עולם באהל ה’ ולחסות בצל כנפיו סלה סיום הענין: (חלק ב’) כי, מעתה יספר כי גם אחר אשר נתת ירושת יראי שמך, ר”ל אחר שנתת לי המלוכה שהבטחתני שיהיה ירושה לזרעי בעת שיהיו יראי שמך, כמ”ש אם ישמרו בניך בריתי וכו’ גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך, גם בעת ההיא שמעת לנדרי, הנדר שלי אמר אלה הדברים (יציין את הנדר כעצם מופשט מדבר בעד המלך): 61:7: ימים על ימי מלך תוסיף, אם תוסיף ימים על הימים הקצובים למלך לחיות, ומוסיף לאמר שנותיו כמו דור ודור, אם תאריך ימיו כ”כ, עד שכל שנה ושנה שקצוב לו לחיות יתארך כמו דור שהוא שבעים שנה, עד שאם קצוב לו לחיות עוד עשר שנים, יחיה עשר דורות שהם עשר פעמים שבעים, אני נודר כי ישב עולם לפני אלהים, שגם אם יחיה לעולם ישב תמיד לפני אלהים, יתמיד לשבת באהל ה’ ולעבדו, חסד, ר”ל שישב לפני אלהים אשר מן והכין חסדו ואמתו לנצור את המלך, שלא ינצרוהו אנשי חיל ושומרי הסף רק חסד ה’ ואמתו המה ינצרוהו, כמ”ש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי וכו’ כי יצפנני בסוכו וכו’, כ”ז דברי נדריו, עתה יאמר המשורר כן אזמרה שמך לעד, כפי דברי הנדר כן אזמרה שמך לעד ע”י שאשלם נדרי בכל יום ויום, שאשב בכל יום בבית ה’ ושם אזמרה שמך ואהללך תמיד: 62:1: למנצח, מזמור זה נחלק לג’ חלקים א. ידבר אל אויביו החורשים עליו רעה, ב. מדבר אל נפשו שיבטח ויתחזק בה’, ג. תוכחת מוסר כי יש אלהים שופטים בארץ: (חלק א’) אך אל אלהים דומיה נפשי, מה שנפשי דומיה ובלתי פוחדת משום דבר, הוא אך מחמת שמקוה לאלהים, כי ממנו תבא ישועתי: 62:3: אך, ולא תחשבו שיושיעני על ידי אמצעיים טבעיים, רק אך הוא צורי וישועתי, הוא לבדו בלא שליח ע”י דרך הטבע, וא”כ משגבי לא אמוט רבה מאד, אחר שמשגבי שמחזק אותי שלא אמוט הוא אלהית, א”כ הוא רב וגדול מאד: 62:4: עד אנה תהותתו על איש, אתם תביאו הוות ושבר בשביל איש, שעל ידי שאול תרצו להביא הוות על דוד, ובזה תרצחו כולכם, שהגם שתעשו זאת בסבת שאול גם אתם נחשבים כרוצחים, כי אתם דומים כקיר נטוי (על) גדר הדחויה, שגדר רעוע עומד תחת קיר הנטוי ליפול, והקיר הנטוי נופל על הגדר ומפילו על איש העומד תחתיו והרגו, שבזה אין לומר שעקר ההורג היה הקיר שהוא דחה את הגדר, כי גם הגדר סבב מיתת האיש, שאם היה הגדר חזק לא היה נופל ע”י הקיר, והגם שהקיר נטוי עליו היה נשאר עומד ולא היה הורג את האיש שתחתיו, וא”כ הרצח מיוחס אל שניהם, אל הגדר שהרג, ואל הקיר שהפילו, כן בנמשל שאול דוחה אותם להפיל אותם על דוד ולרצחו, ובכל זה תיוחס הרצח גם אליהם מצד שהם דומים כגדר הדחויה שאינו חזק לעמוד בפני הקיר, שאם היו חזקים בדעתם לא היו שומעים לקול שאול לרצוח בחנם והיו עומדים נגדו, וא”כ הגם שתהותתו הוות על ובשביל איש מכל מקום תרצחו כולכם, וגם אתם אשמים בדבר: 62:5: אך משאתו יעצו להדיח ירצו כזב, מה שהם אומרים שמה שהם ידחו את הגדר על דוד להרגו הוא מפני שאתו ופחדו של שאול שהוא הקיר המפיל אותם להדיח את הגדר, בזה ירצו כזב, הוא טענה של כזב ולא ירצו את עונם בזה, כי מבואר הפך שהם עושים דבר זה מלבם ומרצונם לא מפני פחד שאול, כי בפיו יברכו, כי שאול צוה להם להתראות לפני דוד כאוהבים ולחקור ולרגל את מקומו, כמ”ש (ש”א כ”ג כ”ב) לכו נא הכינו עוד וראו את מקומו כי אמר אלי ערום יערים הוא, והם מה שמברכים אותי בפני ומתדמים כאוהבים הוא רק בפיו של שאול, מפני ששאול צוה להם כך, אבל בקרבם יקללו, והם שונאים לי ודורשים רעתי בעצמם לא משאתו של שאול, סלה סיום הענין: (חלק ב’) אך, מדבר עם נפשו, את נפשי! דמי אך לאלהים כי ממנו תקותי, תקותי אל הישועה היא ממנו, וכן הוא באמת צורי וישועתי: 62:8: על אלהים, ר”ל הוא מקוה מאלהים ישע וכבוד שהיא המלוכה, וזה אין ה’ מחויב לעשות לו כי יש כמה צדיקים שלא ישיגו כבוד ומלוכה בעוה”ז, רק מצד שה’ הבטיח לו את המלוכה, על אלהים ישעי וכבודי, הוא דבר שקבל ע”ע לעשות לי, אבל צור עזי מחסי שישמור אותי מאויב, זה נמצא באלהים, שגם בלי הבטחה דרכו לשמור את חסידיו: 62:9: בטחו בו עם, אתם עם בטחו בה’, כי הבטחון בה’ י”ל יתרון מבטחון על דבר אחר, א. שהבטחון על דבר אחר על בני אדם וכדומה, לא יבטח בו בכל עת, כי בעת רעה לא יוכל להושיעו, אבל על ה’ תבטחו בכל עת, ב. שהבטחון על בני אדם לא תוכלו לגלות לו כל מצפוני לבכם, שיש דברים שיתבייש מגלות לבני אדם, אבל לפני ה’ תשפכו לבבכם לגלות כל מצפוני לב, ג. שאלהים מחסה לנו, שבאדם רק יבטח, אבל בה’ ימצא מחסה, כמ”ש טוב לחסות בה’ מבטוח באדם כמש”פ שם, סלה, סיום הענין: (חלק ג’) אך בני אדם הם הבל, שאין בם ממש, וגם בני איש הגדולים שיש בהם איזה ממש, הם כזב, שהוא דבר הפוסק ואינו מתקיים במאזנים לעלות, אם תראה בני אדם שעולים ברום ההצלחה הם דומים כמי שעולה בכף מאזנים, שזה סימן שהמה מהבל יחד, כי כשמניחים שני דברים בשתי כפות המאזנים ההבל והקל הוא עולה למעלה ודבר הכבד נופל למטה, כן עלייתם הוא סימן שהם מהבל ואין להם כובד וממש בעצמותם: 62:11: אל תבטחו בעושק, ובגזל אל תהבלו כי הגזל הוא הבל גרוע מעושק, וגם חיל כי ינוב אם תראה שהגזל ינוב חיל, היינו שישא פרי ותנובה וירויח בו חיל ועושר והצלחה, בכ”ז אל תשיתו לב, כי החיל הזה לא יעמוד ולא יתקיים: 62:12: אחת דבר אלהים, כן דבר אלהים, שלא נבטח בעושק וגזל ובהצלחה שהעושק מצליח, והגם שאלהים דבר אחת בכ”ז שתים זו שמעתי, שמעתי מדבריו שני דברים, א. כי עז לאלהים שלכן לא יצליח הגוזל והעושק מפני שיש לאלהים עוז להעניש את העושה רשע, זאת שנית מפני כי לך ה’ חסד להציל את העשוק, ולהשגיח על הצדיק אשר עשק אותו, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שכר להצדיק ורחמים להנרדף ועונש להרשע והרודף: 63:1: מזמור, קוטב המזמור להגיד בו רוב תשוקתו אל הדבקות האלהי, עד שעזב מלזכור כל ענינים החומריים רק באלהים דבקה נפשו: 63:2: אלהים, יען אשר אלי אתה אשחרך, רק אותך אשחר ואדרוש, צמאה, כמו שצמאה לך נפשי כן כמה ותאב לך בשרי, שגם החומר שלי מתאוה אל ה’, פה בארץ ציה ועיף בלי מים, הגם שהוא ארץ ציה שהבשר מתאוה למים והנפש צמאה למים, ואני איני צמא למים רק לך אני צמא ונפשי שוקקה: 63:3: כן, והגם שנפשי חוזה אותך בקדש, כי בחזיון הנפש במחזה השכל והרוח הקודש אחזה גדולתך ושכינתך ברוח ובמחזה, אבל אני צמא ותאב שכמו שחזיתיך בקדש במחזה הרוח, כן אראה אותך בעין בשר בעירך ובהיכלך, ועז”א לראות עוזך וכבודך שהראיה הוא בעינים ממש, שאראה עוזך וכבודך בעינים, לא רק במחזה ובצפיית הלב: 63:4: כי טוב חסדך מחיים, שחסדך במתנת החיים נבדל מכל חסד שיעשה זולתך, שכל חסד שנשיג מזולתנו אין החסד טוב מצד עצמו רק מצד התועלת שהשגנו ממנו, למשל מלך ב”ו שעשה חסד לחייב מיתה והניחו בחיים, הטוב של החסד הוא החיים שנתן לו, אבל אצלך החסד בעצמו טוב יותר מן החיים, כי החיים אינם תכלית לעצמם, רק שהם אמצעיים שעל ידם שפתי ישבחונך, שבלעדי החיים א”א שאשבח אותך בשפה (כי הנפש המופשטת מן הגוף אין לה פה ושפה לשבח ה’, והיא רק שכל ומשכלת), וא”כ אחר שעקר תכלית החיים וטובם הוא מה שיכול להודות לה’ על החסד שנתן לנו חיים, א”כ החסד הוא הטוב והתכלית של החיים, והוא טוב מן החיים עצמם שהוא רק אמצעי אליו, כי ע”י החסד שפתי ישבחונך וזאת היא תכלית החיים: 63:5: כן, כן הוא הברכה אשר אברכך בחיי, לא אברך אותך על החיים, רק על החסד מה שאוכל לשבח אותך, וכן רק בשמך אשא כפי, מה שאשא כפי לתפלה לא אתפלל על חיים הגשמיים וצרכי העולם רק בשמך, שאוכל להודות לך ולברך את שמך: 63:6: כמו חלב ודשן שישבע הגוף ויהיה לו למזון, כן תשבע נפשי, שאתן לה מזונה הרוחני ג’ פעמים בכל יום בג’ תפלות כמו שיתנו ג’ פעמים להגוף מזונו הגשמי, ומפרש במה תשבע נפשי במה ששפתי רננות יהלל פי, שזה מזון הנפש, וכמ”ש הכוזרי שכמו שהגוף הגשמי צריך הוא אל המזון ולא יחיה בלעדיו כן מזון הנפש היא התפלה שתדבק אל שרשה הרוחני, וכמו שמזון הגוף הוא שלש פעמים ביום כן ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה: 63:7: (ז-ח) אם, וכן גם אם זכרתיך על יצועי בעת אשר אהגה בך באשמורות הלילה, ואזכור אז מה שהיית עזרתה לי, שעזרתני מן האויבים, וארנן על שחסיתי בצל כנפיך, לא היה זה מפני ששמחתי על הצלחת הזמן והתועלת שהשגתי מאתך בחיים הגשמיים, רק מצד שעי”ז דבקה נפשי אחריך, שעי”ז נזכרתי איך יש לי דבקות בה’ משני צדדים, אם מצדי, שנפשי דבקה אחריך, ואם מצדך, כי בי תמכה ימינך, והיה עקר שמחתי על שראיתי עי”ז שאני דבק בה’ והשגחתו מתמדת עלי וזאת היא עקר מאויי, לא התועלת הגשמי והצלחות העולמיים: 63:10: והמה, אבל אויבי הם לשואה יבקשו נפשי, נפשי היקרה הזאת אשר עקר מגמתה הוא הדבקות בה’, יבקשו המה לשואה וחשך, כי יבקשו לעקרה מארצות החיים, וגם יבואו בתחתיות הארץ, הם המערות והמחילות שבמדבר שבקשו שם את דוד כנזכר בספר שמואל: 63:11: (יא-יב) יגירוהו, מאמר זה נמשך על יתהלל כל הנשבע בו, ושיעור הכתוב, אבל כל הנשבע בשם ה’ באמת, (שעבדי המלך כולם נשבעו לו בה’ בל ימרדו, וכן כל אנשי דוד נשבעו לו בעת נפלו עליו, או ר”ל כל הנשבע בשם דוד כי היה דרכם להשבע בשם המלך כמו חי פרעה), הם יתהללו לאמר, שגם אם יגירוהו על ידי חרב, הגם ששאול ואנשיו יגירו את דוד ע”י חרב, ויגרשו אותו מן המערות אשר הוא מתחבא שם להתגורר בארצות אחרות, עד שהמערות ותחתיות ארץ אלה יהיו מנת שועלים, ששועלים יגורו שם, בכ”ז המלך ישמח בה’, כי ה’ יושיעהו מכל צרותיו, כי יודע בטח כי יסכר פי דוברי שקר, הדוברים שיגירהו על ידי חרב, כי בודאי מלך ימלוך כמו שהבטיח לו ה’:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | מזמור סא — “שמעה אלוקים רנתי” — מתוך קצה הארץ, בקשת הנהגה לצור רם
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור סג — “אלוקים אלי אתה אשחרך” — מדבר יהודה, “נפשי כמו ארץ עיפה”
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יֶּהְבָּלוּ (Strong’s H1891) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים ב,ירמיהו,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“מקצה הארץ”: סא:ג — תפילה מגלות, מרחוק — ה’ גם שם. “חסדך טוב מחיים”: סג:ד — אחד הפסוקים הנועזים ביותר — חסד אלוקי ערכו גבוה מן החיים עצמם. לפי מלבי”ם: “שחר” בסג — הקמה בשחרית לתפילה; “צמאה לך נפשי” — הנפש צמאה ממש כגוף.