ירמיהו בבור הבוץ — ציד שפטיהו
פסוקים
וַיִּ֨מְלׇךְ־מֶ֔לֶךְ צִדְקִיָּ֖הוּ בֶּן־יֹאשִׁיָּ֑הוּ תַּ֗חַת כָּנְיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הִמְלִ֛יךְ נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל בְּאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃ וְלֹ֥א שָׁמַ֛ע ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וְעַ֣ם הָאָ֑רֶץ אֶל־דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַ֖ד יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִֽיא׃ וַיִּשְׁלַח֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ אֶת־יְהוּכַ֣ל בֶּן־שֶׁלֶמְיָ֗ה וְאֶת־צְפַנְיָ֤הוּ בֶן־מַעֲשֵׂיָה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא לֵאמֹ֑ר הִתְפַּלֶּל־נָ֣א בַעֲדֵ֔נוּ אֶל־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ וְיִרְמְיָ֕הוּ בָּ֥א וְיֹצֵ֖א בְּת֣וֹךְ הָעָ֑ם וְלֹא־נָתְנ֥וּ אֹת֖וֹ בֵּ֥ית (הכליא) [הַכְּלֽוּא]׃ וְחֵ֥יל פַּרְעֹ֖ה יָצָ֣א מִמִּצְרָ֑יִם וַיִּשְׁמְע֨וּ הַכַּשְׂדִּ֜ים הַצָּרִ֤ים עַל־יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ אֶת־שִׁמְעָ֔ם וַיֵּ֣עָל֔וּ מֵעַ֖ל יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃ כֹּה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֤ה תֹֽאמְרוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה הַשֹּׁלֵ֧חַ אֶתְכֶ֛ם אֵלַ֖י לְדׇרְשֵׁ֑נִי הִנֵּ֣ה׀ חֵ֣יל פַּרְעֹ֗ה הַיֹּצֵ֤א לָכֶם֙ לְעֶזְרָ֔ה שָׁ֥ב לְאַרְצ֖וֹ מִצְרָֽיִם׃ וְשָׁ֙בוּ֙ הַכַּשְׂדִּ֔ים וְנִלְחֲמ֖וּ עַל־הָעִ֣יר הַזֹּ֑את וּלְכָדֻ֖הָ וּשְׂרָפֻ֥הָ בָאֵֽשׁ׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אַל־תַּשִּׁ֤אוּ נַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ לֵאמֹ֔ר הָלֹ֛ךְ יֵלְכ֥וּ מֵעָלֵ֖ינוּ הַכַּשְׂדִּ֑ים כִּי־לֹ֖א יֵלֵֽכוּ׃ כִּ֣י אִם־הִכִּיתֶ֞ם כׇּל־חֵ֤יל כַּשְׂדִּים֙ הַנִּלְחָמִ֣ים אִתְּכֶ֔ם וְנִ֨שְׁאֲרוּ־בָ֔ם אֲנָשִׁ֖ים מְדֻקָּרִ֑ים אִ֤ישׁ בְּאׇֽהֳלוֹ֙ יָק֔וּמוּ וְשָׂ֥רְפ֛וּ אֶת־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את בָּאֵֽשׁ׃ וְהָיָ֗ה בְּהֵעָלוֹת֙ חֵ֣יל הַכַּשְׂדִּ֔ים מֵעַ֖ל יְרוּשָׁלָ֑͏ִם מִפְּנֵ֖י חֵ֥יל פַּרְעֹֽה׃ וַיֵּצֵ֤א יִרְמְיָ֙הוּ֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לָלֶ֖כֶת אֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֑ן לַחֲלִ֥ק מִשָּׁ֖ם בְּת֥וֹךְ הָעָֽם׃ וַֽיְהִי־ה֞וּא בְּשַׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן וְשָׁם֙ בַּ֣עַל פְּקִדֻ֔ת וּשְׁמוֹ֙ יִרְאִיָּ֔יה בֶּן־שֶׁלֶמְיָ֖ה בֶּן־חֲנַנְיָ֑ה וַיִּתְפֹּ֞שׂ אֶֽת־יִרְמְיָ֤הוּ הַנָּבִיא֙ לֵאמֹ֔ר אֶל־הַכַּשְׂדִּ֖ים אַתָּ֥ה נֹפֵֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר יִרְמְיָ֜הוּ שֶׁ֗קֶר אֵינֶ֤נִּי נֹפֵל֙ עַל־הַכַּשְׂדִּ֔ים וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וַיִּתְפֹּ֤שׂ יִרְאִיָּיה֙ בְּיִרְמְיָ֔הוּ וַיְבִאֵ֖הוּ אֶל־הַשָּׂרִֽים׃ וַיִּקְצְפ֧וּ הַשָּׂרִ֛ים עַֽל־יִרְמְיָ֖הוּ וְהִכּ֣וּ אֹת֑וֹ וְנָתְנ֨וּ אוֹת֜וֹ בֵּ֣ית הָאֵס֗וּר בֵּ֚ית יְהוֹנָתָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר כִּי־אֹת֥וֹ עָשׂ֖וּ לְבֵ֥ית הַכֶּֽלֶא׃ כִּ֣י בָ֧א יִרְמְיָ֛הוּ אֶל־בֵּ֥ית הַבּ֖וֹר וְאֶל־הַחֲנֻי֑וֹת וַיֵּשֶׁב־שָׁ֥ם יִרְמְיָ֖הוּ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ וַיִּשְׁלַח֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ וַיִּקָּחֵ֗הוּ וַיִּשְׁאָלֵ֨הוּ הַמֶּ֤לֶךְ בְּבֵיתוֹ֙ בַּסֵּ֔תֶר וַיֹּ֕אמֶר הֲיֵ֥שׁ דָּבָ֖ר מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר יִרְמְיָ֙הוּ֙ יֵ֔שׁ וַיֹּ֕אמֶר בְּיַ֥ד מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל תִּנָּתֵֽן׃ וַיֹּ֣אמֶר יִרְמְיָ֔הוּ אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ צִדְקִיָּ֑הוּ מֶה֩ חָטָ֨אתִֽי לְךָ֤ וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙ וְלָעָ֣ם הַזֶּ֔ה כִּֽי־נְתַתֶּ֥ם אוֹתִ֖י אֶל־בֵּ֥ית הַכֶּֽלֶא׃ (ואיו) [וְאַיֵּה֙] נְבִ֣יאֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־נִבְּא֥וּ לָכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר לֹא־יָבֹ֤א מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ עֲלֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל הָאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃ וְעַתָּ֕ה שְֽׁמַֽע־נָ֖א אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ תִּפׇּל־נָ֤א תְחִנָּתִי֙ לְפָנֶ֔יךָ וְאַל־תְּשִׁבֵ֗נִי בֵּ֚ית יְהוֹנָתָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר וְלֹ֥א אָמ֖וּת שָֽׁם׃ וַיְצַוֶּ֞ה הַמֶּ֣לֶךְ צִדְקִיָּ֗הוּ וַיַּפְקִ֣דוּ אֶֽת־יִרְמְיָ֘הוּ֮ בַּחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָה֒ וְנָתֹן֩ ל֨וֹ כִכַּר־לֶ֤חֶם לַיּוֹם֙ מִח֣וּץ הָאֹפִ֔ים עַד־תֹּ֥ם כׇּל־הַלֶּ֖חֶם מִן־הָעִ֑יר וַיֵּ֣שֶׁב יִרְמְיָ֔הוּ בַּחֲצַ֖ר הַמַּטָּרָֽה׃ וַיִּשְׁמַ֞ע שְׁפַטְיָ֣ה בֶן־מַתָּ֗ן וּגְדַלְיָ֙הוּ֙ בֶּן־פַּשְׁח֔וּר וְיוּכַל֙ בֶּן־שֶׁ֣לֶמְיָ֔הוּ וּפַשְׁח֖וּר בֶּן־מַלְכִּיָּ֑ה אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר יִרְמְיָ֛הוּ מְדַבֵּ֥ר אֶל־כׇּל־הָעָ֖ם לֵאמֹֽר׃ כֹּה֮ אָמַ֣ר יְהֹוָה֒ הַיֹּשֵׁב֙ בָּעִ֣יר הַזֹּ֔את יָמ֕וּת בַּחֶ֖רֶב בָּרָעָ֣ב וּבַדָּ֑בֶר וְהַיֹּצֵ֤א אֶל־הַכַּשְׂדִּים֙ (יחיה) [וְחָיָ֔ה] וְהָיְתָה־לּ֥וֹ נַפְשׁ֛וֹ לְשָׁלָ֖ל וָחָֽי׃ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה הִנָּתֹ֨ן תִּנָּתֵ֜ן הָעִ֣יר הַזֹּ֗את בְּיַ֛ד חֵ֥יל מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל וּלְכָדָֽהּ׃ וַיֹּאמְר֨וּ הַשָּׂרִ֜ים אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ י֣וּמַת נָא֮ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַזֶּה֒ כִּֽי־עַל־כֵּ֡ן הֽוּא־מְרַפֵּ֡א אֶת־יְדֵי֩ אַנְשֵׁ֨י הַמִּלְחָמָ֜ה הַֽנִּשְׁאָרִ֣ים׀ בָּעִ֣יר הַזֹּ֗את וְאֵת֙ יְדֵ֣י כׇל־הָעָ֔ם לְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֣י׀ הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֗ה אֵינֶ֨נּוּ דֹרֵ֧שׁ לְשָׁל֛וֹם לָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כִּ֥י אִם־לְרָעָֽה׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ הַמֶּ֣לֶךְ צִדְקִיָּ֔הוּ הִנֵּה־ה֖וּא בְּיֶדְכֶ֑ם כִּֽי־אֵ֣ין הַמֶּ֔לֶךְ יוּכַ֥ל אֶתְכֶ֖ם דָּבָֽר׃ וַיִּקְח֣וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֗הוּ וַיַּשְׁלִ֨כוּ אֹת֜וֹ אֶל־הַבּ֣וֹר׀ מַלְכִּיָּ֣הוּ בֶן־הַמֶּ֗לֶךְ אֲשֶׁר֙ בַּחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָ֔ה וַיְשַׁלְּח֥וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֖הוּ בַּחֲבָלִ֑ים וּבַבּ֤וֹר אֵֽין־מַ֙יִם֙ כִּ֣י אִם־טִ֔יט וַיִּטְבַּ֥ע יִרְמְיָ֖הוּ בַּטִּֽיט׃ וַיִּשְׁמַ֡ע עֶבֶד־מֶ֨לֶךְ הַכּוּשִׁ֜י אִ֣ישׁ סָרִ֗יס וְהוּא֙ בְּבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־נָתְנ֥וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֖הוּ אֶל־הַבּ֑וֹר וְהַמֶּ֥לֶךְ יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר בִּנְיָמִֽן׃ וַיֵּצֵ֥א עֶבֶד־מֶ֖לֶךְ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹֽר׃ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ הֵרֵ֜עוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ אֵ֣ת כׇּל־אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ לְיִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֔יא אֵ֥ת אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֖יכוּ אֶל־הַבּ֑וֹר וַיָּ֤מׇת תַּחְתָּיו֙ מִפְּנֵ֣י הָרָעָ֔ב כִּ֣י אֵ֥ין הַלֶּ֛חֶם ע֖וֹד בָּעִֽיר׃ וַיְצַוֶּ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֛ת עֶבֶד־מֶ֥לֶךְ הַכּוּשִׁ֖י לֵאמֹ֑ר קַ֣ח בְּיָדְךָ֤ מִזֶּה֙ שְׁלֹשִׁ֣ים אֲנָשִׁ֔ים וְֽהַעֲלִ֜יתָ אֶֽת־יִרְמְיָ֧הוּ הַנָּבִ֛יא מִן־הַבּ֖וֹר בְּטֶ֥רֶם יָמֽוּת׃ וַיִּקַּ֣ח׀ עֶבֶד־מֶ֨לֶךְ אֶת־הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֗וֹ וַיָּבֹ֤א בֵית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־תַּ֣חַת הָאוֹצָ֔ר וַיִּקַּ֤ח מִשָּׁם֙ בְּלוֹיֵ֣ (הסחבות) [סְחָב֔וֹת] וּבְלוֹיֵ֖ מְלָחִ֑ים וַיְשַׁלְּחֵ֧ם אֶֽל־יִרְמְיָ֛הוּ אֶל־הַבּ֖וֹר בַּחֲבָלִֽים׃ וַיֹּ֡אמֶר עֶבֶד־מֶ֨לֶךְ הַכּוּשִׁ֜י אֶֽל־יִרְמְיָ֗הוּ שִׂ֣ים נָ֠א בְּלוֹאֵ֨י הַסְּחָב֤וֹת וְהַמְּלָחִים֙ תַּ֚חַת אַצִּל֣וֹת יָדֶ֔יךָ מִתַּ֖חַת לַחֲבָלִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ יִרְמְיָ֖הוּ כֵּֽן׃ וַיִּמְשְׁכ֤וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֙הוּ֙ בַּחֲבָלִ֔ים וַיַּעֲל֥וּ אֹת֖וֹ מִן־הַבּ֑וֹר וַיֵּ֣שֶׁב יִרְמְיָ֔הוּ בַּחֲצַ֖ר הַמַּטָּרָֽה׃ וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ צִדְקִיָּ֗הוּ וַיִּקַּ֞ח אֶֽת־יִרְמְיָ֤הוּ הַנָּבִיא֙ אֵלָ֔יו אֶל־מָבוֹא֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶֽל־יִרְמְיָ֗הוּ שֹׁאֵ֨ל אֲנִ֤י אֹֽתְךָ֙ דָּבָ֔ר אַל־תְּכַחֵ֥ד מִמֶּ֖נִּי דָּבָֽר׃ וַיֹּ֤אמֶר יִרְמְיָ֙הוּ֙ אֶל־צִדְקִיָּ֔הוּ כִּ֚י אַגִּ֣יד לְךָ֔ הֲל֖וֹא הָמֵ֣ת תְּמִיתֵ֑נִי וְכִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ לֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָֽי׃ וַיִּשָּׁבַ֞ע הַמֶּ֧לֶךְ צִדְקִיָּ֛הוּ אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר חַי־יְהֹוָ֞ה (את) אֲשֶׁר֩ עָשָׂה־לָ֨נוּ אֶת־הַנֶּ֤פֶשׁ הַזֹּאת֙ אִם־אֲמִיתֶ֔ךָ וְאִם־אֶתֶּנְךָ֗ בְּיַד֙ הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר מְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃ וַיֹּ֣אמֶר יִרְמְיָ֣הוּ אֶל־צִדְקִיָּ֡הוּ כֹּה־אָמַ֣ר יְהֹוָה֩ אֱלֹהֵ֨י צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אִם־יָצֹ֨א תֵצֵ֜א אֶל־שָׂרֵ֤י מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ וְחָיְתָ֣ה נַפְשֶׁ֔ךָ וְהָעִ֣יר הַזֹּ֔את לֹ֥א תִשָּׂרֵ֖ף בָּאֵ֑שׁ וְחָיִ֖תָה אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃ וְאִ֣ם לֹֽא־תֵצֵ֗א אֶל־שָׂרֵי֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל וְנִתְּנָ֞ה הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ בְּיַ֣ד הַכַּשְׂדִּ֔ים וּשְׂרָפ֖וּהָ בָּאֵ֑שׁ וְאַתָּ֖ה לֹא־תִמָּלֵ֥ט מִיָּדָֽם׃ וַיֹּ֛אמֶר הַמֶּ֥לֶךְ צִדְקִיָּ֖הוּ אֶֽל־יִרְמְיָ֑הוּ אֲנִ֧י דֹאֵ֣ג אֶת־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁ֤ר נָֽפְלוּ֙ אֶל־הַכַּשְׂדִּ֔ים פֶּֽן־יִתְּנ֥וּ אֹתִ֛י בְּיָדָ֖ם וְהִתְעַלְּלוּ־בִֽי׃ וַיֹּ֥אמֶר יִרְמְיָ֖הוּ לֹ֣א יִתֵּ֑נוּ שְֽׁמַֽע־נָ֣א׀ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֗ה לַאֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ דֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יךָ וְיִ֥יטַב לְךָ֖ וּתְחִ֥י נַפְשֶֽׁךָ׃ וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לָצֵ֑את זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר הִרְאַ֖נִי יְהֹוָֽה׃ וְהִנֵּ֣ה כׇל־הַנָּשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר נִשְׁאֲרוּ֙ בְּבֵ֣ית מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֔ה מוּצָא֕וֹת אֶל־שָׂרֵ֖י מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֑ל וְהֵ֣נָּה אֹמְרֹ֗ת הִסִּית֜וּךָ וְיָכְל֤וּ לְךָ֙ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֔ךָ הׇטְבְּע֥וּ בַבֹּ֛ץ רַגְלֶ֖ךָ נָסֹ֥גוּ אָחֽוֹר׃ וְאֶת־כׇּל־נָשֶׁ֣יךָ וְאֶת־בָּנֶ֗יךָ מֽוֹצִאִים֙ אֶל־הַכַּשְׂדִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹא־תִמָּלֵ֣ט מִיָּדָ֑ם כִּ֣י בְיַ֤ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ תִּתָּפֵ֔שׂ וְאֶת־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את תִּשְׂרֹ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ וַיֹּ֨אמֶר צִדְקִיָּ֜הוּ אֶֽל־יִרְמְיָ֗הוּ אִ֛ישׁ אַל־יֵדַ֥ע בַּדְּבָֽרִים־הָאֵ֖לֶּה וְלֹ֥א תָמֽוּת׃ וְכִֽי־יִשְׁמְע֣וּ הַשָּׂרִים֮ כִּי־דִבַּ֣רְתִּי אִתָּךְ֒ וּבָ֣אוּ אֵלֶ֣יךָ וְֽאָמְר֪וּ אֵלֶ֟יךָ הַגִּידָה־נָּ֨א לָ֜נוּ מַה־דִּבַּ֧רְתָּ אֶל־הַמֶּ֛לֶךְ אַל־תְּכַחֵ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וְלֹ֣א נְמִיתֶ֑ךָ וּמַה־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הַמֶּֽלֶךְ׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם מַפִּיל־אֲנִ֥י תְחִנָּתִ֖י לִפְנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֧י הֲשִׁיבֵ֛נִי בֵּ֥ית יְהוֹנָתָ֖ן לָמ֥וּת שָֽׁם׃ וַיָּבֹ֨אוּ כׇל־הַשָּׂרִ֤ים אֶֽל־יִרְמְיָ֙הוּ֙ וַיִּשְׁאֲל֣וּ אֹת֔וֹ וַיַּגֵּ֤ד לָהֶם֙ כְּכׇל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּחֲרִ֣שׁוּ מִמֶּ֔נּוּ כִּ֥י לֹֽא־נִשְׁמַ֖ע הַדָּבָֽר׃ וַיֵּ֤שֶׁב יִרְמְיָ֙הוּ֙ בַּחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָ֔ה עַד־י֖וֹם אֲשֶׁר־נִלְכְּדָ֣ה יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְהָיָ֕ה כַּאֲשֶׁ֥ר נִלְכְּדָ֖ה יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
פירוש רש”י
37:1: וַיִּמְלֹךְ מֶלֶךְ. לְפִי שֶׁמֵּעַתָּה בָּא לְסַפֵּר וְלוֹמַר שֶׁנִּתְקַיְּמוּ הַפּוּרְעָנִיּוֹת שֶׁנִּבָּא עַד הֵנָּה, הִתְחִיל לוֹמַר כֵּן: וּבְבֹא עֵת הַפְּקֻדָּה, שֶׁקָּרְבוּ הַיָּמִים לְהִתְקַיֵּם הַדְּבָרִים, וַיִּמְלֹךְ מֶלֶךְ אַחֵר עַל יְהוּדָה תַּחַת כָּנְיָהוּ בֶּן יְהוֹיָקִים וְגוֹ׳: 37:4: וְיִרְמְיָהוּ בָּא וְיֹצֵא בְּתוֹךְ הָעָם. כְּשֶׁמָּלַךְ צִדְקִיָּהוּ, צִוָּה וְהוֹצִיאוּהוּ מִבֵּית הַכֶּלֶא שֶׁכְּלָאוֹ יְהוֹיָקִים. שֶׁצִּדְקִיָּה הָיָה צַדִּיק וְדוֹרוֹ רְשָׁעִים, וִיהוֹיָקִים הָיָה רָשָׁע וְדוֹרוֹ צַדִּיקִים (סנהדרין קג.): 37:5: וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם. לְעֶזְרָה לִיהוּדָה: 37:7: שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם. בִּסְפִינוֹת הָיוּ בָאִים, וְרָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם, וְהֵצִיף עָלָיו כְּמוֹ נוֹדוֹת וְאוֹבוֹת (כְּלוֹמַר נְפוּחוֹת) דּוֹמוֹת לְעוֹרוֹת בְּנֵי אָדָם. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: מַה זֹּאת? אָמְרוּ: אֵלּוּ אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁטִּבְּעוּם אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שֶׁאָנוּ הוֹלְכִים לְעֶזְרָתָם בַּיָּם. מִיָּד שָׁבוּ לְאַרְצָם (איכה רבה ד, כ): 37:12: לַחֲלִק מִשָּׁם בְּתוֹךְ הָעָם. ״לְפַלְגָא אַחֲסַנְתָּא דִילֵיהּ בְּגוֹ עַמָּא״ (תרגום יונתן). וּבְעוֹד הַכַּשְׂדִּים צָרִים עָלֶיהָ לֹא הָיָה יוֹצֵא מִמֶּנָּה, שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל הָעִיר שֶׁלֹּא תִלָּכֵד: 37:13: וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻּוֹת. מְמֻנֶּה לִשְׁמֹר שֶׁלֹּא יֵצֵא אִישׁ מִן הָעִיר לְהַשְׁלִים אֶל הַכַּשְׂדִּים: | בֶּן שֶׁלֶמְיָה בֶּן חֲנַנְיָה. הוּא חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר (ירמיה כח:א). בֶּן בְּנוֹ הָיָה זֶה, וּלְכָךְ יִחֲסוֹ הַכָּתוּב, לְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמַּחֲנִיף לָרָשָׁע סוֹף נוֹפֵל בְּיָדוֹ (סוטה מא:) אוֹ בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בְּיַד בֶּן בְּנוֹ; וְיִרְמְיָה הֶחֱנִיף לוֹ, שֶׁאָמַר לוֹ: ״אָמֵן יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ״ (ירמיה כח:ו). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: שֶׁצִּוָּה חֲנַנְיָה אֶת בְּנוֹ: רְאֵה שֶׁאֲנִי מֵת עַל יְדֵי יִרְמְיָה, וְהֶעֱמִידַנִי שַׁקְרָן בִּנְבוּאָתִי; אִם תּוּכַל לְהַכְשִׁילוֹ, הַכְשִׁילֵהוּ. וּבְנוֹ צִוָּה גַּם הוּא לְבָנָיו כָּךְ, וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׁעָה, הִכְשִׁילוֹ: 37:16: וְאֶל הַחֲנֻיּוֹת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לְגַיו מִן חֲנָוָאתָא״; חֲנֻיּוֹת הָיוּ לִפְנֵי אוֹתוֹ בֵּית הַכֶּלֶא: 37:21: מֵחוּץ הָאֹפִים. מִשּׁוּק נַחְתּוֹמִים, כְּמוֹ ״וְחֻצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק״ (מלכים א כ:לד): 38:2: וְהָיְתָה לוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל. וְהָיוּ לוֹ חַיָּיו הַצָּלָה, כְּאִלּוּ שָׁלַל נַפְשׁוֹ; כְּאָדָם הַשּׁוֹלֵל שָׁלָל וּמִשְׂתַּכֵּר, כָּךְ יִשְׂתַּכֵּר זֶה נַפְשׁוֹ: 38:4: עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא. אֶלַאקְנְ״ץ בְּלַעַ״ז, לְשׁוֹן רִפְיוֹן: 38:5: יוּכַל. כְּמוֹ יָכוֹל, עַל אֲשֶׁר הוּא מְרַפֵּא אֶת וְגוֹ׳: 38:6: הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ. שֶׁל מַלְכִּיָּהוּ: 38:7: עֶבֶד מֶלֶךְ. בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה: | הַכּוּשִׁי. צִדְקִיָּהוּ: מָה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ, אַף צִדְקִיָּהוּ מְשֻׁנֶּה בְּצִדְקוֹ מִכָּל דּוֹרוֹ (מועד קטן טז:). וְיֵשׁ מִדְרָשׁ דּוֹרֵשׁ הַכּוּשִׁי עַל בָּרוּךְ (ספרי במדבר צט): | אִישׁ סָרִיס. גֶּבֶר רַב: 38:9: וַיָּמָת תַּחְתָּיו וגו׳. אִלּוּ הִנִּיחוּ אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ הָיָה מֵת מֵאֵלָיו בָּרָעָב, וְהֵם הֵרֵעוּ לְקָרֵב מִיתָתוֹ: 38:10: שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים. מִתּוֹךְ שֶׁכֹּחָן תַּשׁ בָּרָעָב, נִצְרְכוּ כֻּלָּן: 38:11: בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת. בְּלוּאֵי בְגָדִים הַנִּסְחָבִים: 38:12: וְהַמְּלָחִים. לְשׁוֹן רִקָּבוֹן, כְּמוֹ ״כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ״ (ישעיה נא:ו): | תַּחַת אֲצִילוֹת יָדֶיךָ. שֶׁלֹּא יַזִּיקוּךָ הַחֲבָלִים: | אַצִּילוֹת. אֵיישִׁילָ״שׁ בְּלַעַ״ז: 38:14: מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי. לֹא יָדַעְתִּי הֵיכָן הוּא. וְשֶׁמָּא בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל הִיא, לוֹמַר שֶׁהַחֵיל וְעֶזְרַת נָשִׁים לְפָנֶיהָ (משנה סכה ה,ד): 38:19: דּוֹאֵג. יָרֵא: | פֶּן יִתְּנוּ אוֹתִי. הַכַּשְׂדִּים בְּיַד הַיְּהוּדִים, לוֹמַר: מַלְכְּכֶם יְהִי עַבְדְּכֶם עַל שֶׁקְּדַמְתֶּם לְהַשְׁלִים עִמָּנוּ: | וְהִתְעַלְּלוּ בִי. הַיְּהוּדִים. אִיגְבְּרוֹנְ״ט בְּלַעַ״ז: 38:22: אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ. נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר, שֶׁאָמְרוּ לְךָ: לֹא תִלָּכֵד: | בַּבֹּץ. טִיט, לְשׁוֹן ״הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה״ (איוב ח:יא): 38:23: וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ. הֲרֵי אַתָּה כְּאִלּוּ שׂוֹרְפָהּ בְּיָדַיִם, שֶׁאַתָּה גּוֹרֵם לָהּ:
פירוש רד”ק
37:1: וימלך מלך. לפי שמלכות יהויכין לא עמדה אלא ג’ חדשים אמר וימלך מלך כי יהויכין לא נחשב למלך: 37:4: בית הכליא. כתיב ביו”ד וקריא הכלוא בוי”ו והוא בית האסורים כי במלוך צדקיהו צוה להוציאו משם ולא נתנו אותו שם עד שתפשו יראייה: 37:5: יצא ממצרים. לעזור אל צדקיהו כי צדקיהו מרד במלך בבל אשר השביעו באלהים כשהמליכו ומרד בו ושלח למלך מצרים לעזרו וכששלח שם מלך בבל חילו מפני שמרד בו יצא חיל פרעה ממצרים: 37:12: לחלק משם בתוך העם. כמו להחליק חסר ה”א הפעלה והוטלה תנועה תחת הלמ”ד וכן לשמיד מעוזנים והדומים להם ופי’ לחליק להחליק עצמו משם שהיה בתוך העם והיה ירא שמא יתנוהו לבית הכלא לפי שאמר כי אם הכיתם את כל חיל כשדים וגומר וענין לחליק לשון השמטה שהוא קרוב לענין חלקלקות כלומר היה רוצה להיות נשמט משם ויונתן תירגם לפלגא אחסנתא דאית ליה תמן בגו עמא, ובדרש ליטול חלק עם הכהנים שהיו בענתות: 37:13: בשער בנימין. שער משערי ירושלם היה נקרא שער בנימן לפי שהיה בחלקו של בנימן או שהיה מוצא השער דרך ארץ בנימן: | ושם בעל פקידות. בעל מנוי שמנו אותו באותו השער כי היו אנשים ממונים לשמור שלא יצא אדם משם אל הכשדים: | ושמו יראייה. בזה השער יראייה בב’ יודין הראשונה נקראת והשנית אינה נקראת וכן מחוייאל ילד את מתושאל וכן יששכר לקריאת בן אשר, ובדרש כי זה חנניה בן עזור ובשביל שהכחישו ירמיהו בנבואתו ונבא לו במיתה צוה את בנו שאם יוכל להכשיל את ירמיהו יעשה וכן שלמיה בנו צוה ליראייה בנו ועכשיו כשמצא לו עילה תפשו: | אל הכשדים אתה נופל. רוצה לומר מתחבר ונשמע אליהם וכן תירגם יונתן משתמע ומענין זה וממנשה נפלו על דוד לכו ונפלה אל מחנה ארם: 37:14: אינני נופל על הכשדים. זה על והראשון אל וסימן ואל על יקראוהו: 37:15: בית האסור. בשקל אבוס בעליו: 37:16: ואל החניות. ת”י ולגיו מן חנוותא כלומר בית האסור היה לפנים מן החניות שהיו שם לפני בית האסורים: 37:19: ואיה נביאכם. ואיו כתיב רוצה לומר איו הדבר שהבטחתם בו מפי נביאכם: | מחוץ האופים. משוק הנחתומים. ובמדרש שהיו נותנים לו פת קיבר שהיא נמכרת חוץ לפלטרא פירוש פת קיבר פת סובין: 38:2: יחיה. כתיב וחיה קרי והענין אחד: | לשלל. לריוח כלומר כאילו שללה שהצילה מן החרב ומן הרעב: 38:4: יומת נא את האיש הזה. באה מלת את עם הפעול לבדו לתוספת באור וכן יחלק את הארץ: | על כן הוא מרפא. ענין רפיון והאל”ף תמורת ה”א למ”ד הפעל וכן תירגם יונתן מרשל: 38:5: כי אין המלך יוכל אתכם דבר. אין מנהג לשון הקדש לבא מלת אין עם הכנויין העוברים והעתידים אם כן פירוש אין המלך שיוכל אתכם דבר כלומר איננו כדאי שיוכל לעשות דבר כנגדכם ושלא ברצונכם ויונתן תירגם כמו יכול לית מלכא יכול לאתבא יתכון פתגמא: 38:6: אל הבור מלכיהו בן המלך. בא בסמיכות עם ה”א הידיעה כמו העם המלחמה הארון הברית והדומים להם וכן תירגם יונתן סמוך לגובא דמלכיהו בר מלכא: | וישלחו את ירמיהו בחבלים. שלשלו אותו תוך הבור כי היה עמוק: 38:7: עבד מלך הכושי. זה האיש היה עבד המלך והיה כושי וסריס וי”ת עבדא דמלכא צדקיהו ותרגם איש סריס גבר רב וכן רז”ל פי’ הכושי על צדקיהו ואמרו מה כושי זה משונה בעורו אף צדקיהו משונה בצדקו מבני דורו ואנשי דורו היו רעים ואמרו זה העבד היה ברוך בן נריה והנכון בעיני עוד כי זה הכושי עבד מלך היה שמו כי לולי זה למה אמר בכל מקום עבד מלך ולא אמר המלך באחד מהם כי אם רוצה לומר מלך על צדקיהו היה לו לומר עבד המלך ועוד למה לא זכר שם האיש הזה באחד המקומות אלא שמו היה עבד מלך כי מצאנו אחימלך ואבימלך: 38:9: וימת תחתיו. מפני הרעב קרוב למות תחתיו במקומו: | מפני הרעב. כי בעוד שהיה בחצר המטרה היו רואין אותו ומרחמים עליו ועוד כי המלך צוה לתת לו ככר לחם ליום מחוץ האופים עד תום כל הלחם ועדיין לא תם כל הלחם ומה שאמר כי אין הלחם עוד בעיר רוצה לומר אין הלחם נמצא כי אם בקושי ומאחר שהוא בבור ולא יראו אותו ולא ירגישו אליו ימות בבור מפני הרעב: 38:10: שלשים אנשים. הוצרכו שלשים אנשים להוציא אדם אחד מן הבור מפני שתשש כחם מפני הרעב: 38:11: בידו. עמו ברשותו לעשות מצותו למשוך ירמיהו מן הבור וכן אנשי המלחמה אשר בידינו או פי’ בידו כמשמעו כי משך כל אחד בידו ללכת אתו כי היו מסרבין מפני תשות כחם: | בלוי סחבות. בלוי ביו”ד למ”ד הפעל לבד ויו”ד הרבים נעלמת מהמכתב ונשארת במבטא: | הסחבות. כתיב וקרי סחבות והענין אחד אין ביניהם אלא ה”א הידיעה ופירוש חתיכות בגדים בלוים נסחבים ברגלים וכן ובלוי מלחים ופירוש בגדים בלוים נשחתים מפני בליתם וכן ארץ מלחה נשחתה ובלוי שם תאר: 38:12: בלואי הסחבות והמלחים. באל”ף תמורת ה”א למ”ד הפעל: | תחת אצילות ידיך. בתי השחי וכן בלשון זכרים על כל אצילי ידי: 38:14: אל מבוא השלישי. מקום שהיו באים מבית המלך לבית יי’: 38:16: את אשר עשה. כתוב את ולא קרי והוא חד מן ח’ דכתיבין ולא קריין: | אשר עשה לנו את הנפש הזאת. נשבע לו מעין הענין באמרו לו הלא המת תמיתני ופירוש הנפש הזאת היא המדברת כלומר הנפש אשר בה כח הדבור והנבואה ויונתן תירגם דקיים לנא ית נפשתא האילין: 38:19: אני דואג את היהודים. אני מפחד מן היהודים: | פן יתנו. פירש פן יתנו הכשדים אותי בידם: | והתעללו בי. יהרגוני בדקירות נקמה ובזיון לפי שהשלימו את הכשדים בגנבה בעל כרחי שאם הייתי יודע הייתי הורגם: 38:21: אשר הראני. בחיר”ק הה”א: 38:22: אשר נשארו בבית מלך יהודה. הוא יהויכין כשיצא הוא ואמו אל מלך בבל נשארו בביתו הנשים האחרות ועתה יהיו מוצאות אל שרי מלך בבל: | והנה אומרות. הנשים אומרות כנגדך כשהם מוצאות: | הסיתוך אנשי שלומך. נביאי השקר והשרים שהיו מאמינים בהם הסיתוך שלא תשלים עם מלך בבל: | ויכלו לך אנשי שלומך. שהלכת אחר דעתם: | הטבעו בבוץ רגלך. בבוץ בטיט וביון מן היגאה גומא בלא בצה בצאתיו וגבאיו: | רגלך. חסר יו”ד הרבים מהמכתב: | נסגו אחור. שלא יכלו רגליך ללכת לפנים ונסגו אחור אמר זה על דרך משל או לפי שהשיגוהו הכשדים כשהיה בורח ודגש סמ”ך הסיתוך תמורת נח הסיתוך: 38:23: מוציאים אל הכשדים. מוציאים אותם המוציאים מבני העיר או הכשדים שנכנסו לעיר כשכבשוה הוציאום אל הכשדים שהיו בחוץ: | תשרף באש. אתה תהיה גורם שתהיה שרופה לפי שלא תרצה לצאת אליהם ולהשלים הרי כאילו אתה תשרף אותה: 38:27: כי לא נשמע הדבר. לפי שלא נשמע הדבר כלל שדבר עמו המלך לפיכך האמינו לו כמו שאמר להם ולא חקרו אותו יותר: 38:28: והיה כאשר נלכדה ירושלם. לפי שזכר עד יום אשר נלכדה ירושלם זכר בסמוך לכידת ירושלם היאך היתה ואמר כי בשנה התשיעית החלו ימי המצור עד י”א לצדקיהו שנלכדה ירושלם:
פירוש מלבי”ם
37:2: ולא שמע הוא ועבדיו, כי בדורו של יהויקים היו העם שומעים לדברי ירמיה רק המלך היה רשע כנ”ל בסי’ הקודם, לא כן בדורו של צדקיהו העם לא שמעו והמלך נמשך אחרי העם: 37:3: וישלח המלך, באר שהיו אז ג’ דברים שבעבורם היה ראוי שישתנה ענין העם לטובה, א. שהמלך שלח אל הנביא שיתפלל בעדם, וזה מועיל לבטל הגזרה כמ”ש יען כי נכנע לפני וכו’: 37:4: ב. וירמיה בא ויוצא בתוך העם, ולא כלאוהו כמו בימי יהויקים שהיה כלוא כדי שלא יתנבא, מבואר שקבלו נבואתו: 37:5: ג. וחיל פרעה יצא ממצרים לעזור את צדקיהו וישמעו הכשדים וכו’ ויעלו, ר”ל שלא שבו לבבל רק שנסתלקו מן המצור כי התיראו שיבא עליהם האויב מבחוץ ותהיה להם המלחמה פנים ואחור לכן עלו ללכת לקראת חיל פרעה ולערוך אתו מלחמה: 37:7: הנה חיל פרעה, א. הודיע לו שחיל פרעה לא עצר כח להלחם עם נבוכדנצר ושב מצרים, ב. בל יחשבו כי בתוך כך ילכו הכשדים לארצם, כי ושבו הכשדים ונלחמו וכו’, ולא תחשוב כי ישובו לאחר זמן אבל לע”ע הלכו לביתם, עז”א אל תשאו נפשתיכם לאמר הלך ילכו כי לא ילכו ר”ל רק עלו מן המצור להלחם עם פרעה אבל לא הלכו מארץ יהודה כי נשארו בארץ ואין לכם עת להכין נגדם עצה וגבורה: 37:10: כי אם, מוסיף, א. שאפילו אם הייתם מכים אותם ולא ישארו רק אנשים יחידים והם יהיו מדוקרים ונפצעים, אז המדוקרים יקומו, ב. שאיש באהלו יקומו אף שלא יכנסו לירושלים כלל רק יהיה איש באהלו רחוק מירושלים בכ”ז ישרפו את העיר באש, וכ”ז בהפלגת המליצה שאחר שה’ נלחם לשרוף העיר אף פגריהם המתים ימלאו השליחות הזה ששלחם ה’: 37:12: ויצא ירמיהו לחלק משם בתוך העם ר”ל שרצה לחלק את עצמו מאנשי ירושלים ולהיות בארץ בנימין ופי’ ויצא בתוך העם היוצאים, לבל ירגישו בו: 37:13: אל הכשדים אתה נופל, אחר שהכשדים היו עדיין בארץ יהודה חשדו אותו שרוצה לברוח אל הכשדים להיות אתם: 37:17: היש דבר מאת ה’, ר”ל כי משריפת העיר וכבושה כבר הגיד לו, ושאל אותו אם י”ל דבר חדש ויאמר יש דבר חדש, והיא נבואה עליך שאתה תנתן ביד מלך בבל, ומעשה זו היה קודם הנבואה שנזכר למעלה סי’ ל”ד שפרשתיה למעלה סי’ ל”ב: 37:21: וישב ירמיהו, ר”ל לא היה כלוא שם וישב חפשי, כי רק על הנבואה שלמעלה סי’ ל”ד כלאו צדקיהו שזה היה אחר מעשה זה ושאז כלאו מפני שנבא זאת אל העם כמש”פ שם: 38:2: והיוצא וחיה והיתה לו נפשו לשלל וחי, ר”ל כי שומרי המלך היו הורגים את כל היוצא אל הכשדים, לכן אמר שמי שיצא ויחיה ולא יהרג ע”י שומרי המלך תהיה לו נפשו לשלל וחי שהכשדים לא יהרגוהו, (ויען שהיוצא אל האויב יוצא ללחום ולשלול שלל אמר במליצה שהשלל שיבוז הוא יהיה הצלת נפשו): 38:3: כה אמר ה’ מפני שרבים יבחרו יותר לסבול רעב ודבר בעיר כדי להציל את העיר ולא יצאו אל האויב, אמר שהעיר תנתן ביד האויב בכל אופן: 38:4: כי על כן הוא מרפא את ידי אנשי המלחמה וכו’ כי האיש הזה וכו’, ר”ל מפני שירמיה אמר שהוא מרפא ידי אנשי המלחמה לטובתם שע”י שלא ילחמו ינצלו, והם אמרו שמה שהוא מרפא ידיהם הוא מפני שאיננו דורש לשלום כדבריו, רק לרעה שיכבשם נבוכדנצר ויגלם בגולה: 38:5: הנה הוא בידכם כי צדקיהו הוציאו חפשי (כנ”ל סי’ הקודם) אבל אחר שאין כח למלך עליכם בשום דבר, והוא בידכם, תעשו כאשר תרצו: 38:9: הרעו האנשים וימת תחתיו ר”ל הלא גם בל”ז כבר היה מת תחתיו במקום שהיה מפני הרעב, והיה מיתתו בשב ואל תעשה, וא”כ הרעו את אשר השליכו אותו אל הבור להמיתו בקום ועשה: 38:10: קח שלשים אנשים, מפני שהמלך כבר סלק א”ע מזה כמ”ש הנה הוא בידכם, ויוכלו אנשי המשמר למחות בידו, לכן צוה שיקח שלשים אנשים להוציאו ביד חזקה: 38:14: שואל אני אותך דבר, ר”ל כי רצה לשאלו כמה פרטים, וא”ל אני שואל אותך דבר אחד כולל כל השאלות, והוא בל תכחד ממני דבר באופן שתגיד כל הפרטים שידעת: 38:15: כי אגיד וכי איעצך, ר”ל יש לי הגדה מהרע העתיד לבא, וי”ל עצה איך תנצל ממנו, ואם אגיד לך הרע המעותד תמיתני, ואם איעצך להנצל לא תשמע: 38:16: אם אמיתך בעצמי, ואם אתנך ביד האנשים שהם ימיתו אותך: 38:17: אם יצא תצא התחיל בהעצה שאם תצא וחיתה נפשך, א. שלא תאשם נפשך נגד ה’ על שתגרום רעות רבות, ב. שלא תשרף העיר, ג. וחיית אתה וביתך שלא יהרגוך: 38:18: ואם לא תצא, זה הוא ההגדה: 38:19: אני דאג את היהודים, מפני שהיו בירושלים שתי כתות, כת א’ שרצו להשלים עם הכשדים, וכת השרים עם המלך שרצו להלחם, ושתי הכתות נלחמו זה בזה כמ”ש ביחזקאל סי’ כ”א, וע”כ היהודים שנפלו אל הכשדים היו שונאים את צדקיהו וירא פן יתנו אותו בידם, והנה הנביא אמר לו אם יצא תצא וחיתה נפשך, ולא אמר וייטב לך ותחי נפשך כמ”ש אח”ז, וא”כ לא הבטיח לו רק שיחיה, והתירא פן יתנהו ביד היהודים ויחיה חיי הבוז והקלון: 38:20: ויאמר ירמיהו לא יתנו והביא לו ראיה מדבור השני שהראהו ה’ שהנשים ילמדו עליו זכות שהוא אינו אשם בדבר המרד ועי”ז יצא זכאי בהשפטו, וז”ש שמע בקול ה’ לאשר אני דובר אליך הוא הדבור השני שאדבר אליך, שמן הדבור הזה תדע כי וייטב לך ותחי נפשך, שחוץ מן החיים ייטב לך ג”כ, ובאר לו הדבור השני ואם מאן אתה לצאת כה הראני ה’, שמן הדבור הזה יבין שאם יצא ייטב לו כי יצא זכאי אם יצא בעצמו: 38:22: כל הנשים מוצאות והנה אומרות, ר”ל שידרשו מאת הנשים שהן המשרתות בבית המלך מה היה סבת המרד, והם ילמדו עליך זכות ויאמרו שהמלך אינו אשם בדבר כי אנשי שלומך הם השיאו ופתו אותך תחלה, ואח”כ אף שהמלך רצה לחזור ולהשלים עם נבוכדנצר לא יכול, כי הטבעו בבוץ רגליך שהיה דומה כנטבע בבוץ שאינו יכול לצאת, כמ”ש כי אין המלך יוכל אתכם דבר, כי כבר היה ביד השרים, כן ילמדו עליך זכות, ועי”כ ואת כל נשיך ובניך מוצאים אל הכשדים לעשות בהם שפטים על שהם הסיתו אותך, כי לכן המית את בני צדקיהו, וגם אתה לא תמלט כי לכן עור את עיניו על שלא ראה האמת והלך בחשך ואת העיר תשרף שדומה כאילו אתה שרפת, ע”י שלא השלמת אותו: 38:25: מה דברת אל המלך ומה דבר אליך המלך, ר”ל כי צדקיהו ידע שירמיה לא יוציא דבר שקר מפיו, והשרים ישאלוהו שתי שאלות ביחד מה שדבר אל המלך ומה שדבר המלך אליו, ואמר לו המלך שישיב להם מפיל אני תחנתי לפני המלך לבלתי השיבני בית יהונתן והם יבינו שהיא תשובה על שאלה מה דברת אל המלך, ובאמת יהיה זה תשובת ירמיה על שאלת מה דבר אליך המלך כי המלך דבר אליו שיאמר מפיל אני תחנתי לפני המלך וכו’, ובזה לא ידבר שקר, וז”ש ויבוא וישאלו, ר”ל ששאלו אותו שתי השאלות הנ”ל, ויגד להם ככל הדברים אשר צוהו המלך ולא היה שקר, והם לא הבינו וחשבו שזה תשובה על השאלה מה דברת אל המלך, ולכן החרישו ולא שאלו עוד מה דבר אליך המלך שאז לא מצא תשובה, אבל הם החרישו כי לא נשמע הדבר ר”ל שלא הבינו תשובתו וטעו: 38:28: והיה כאשר נלכדה ירושלים, זה מוסב למ”ש בסי’ שאח”ז פסוק ג’ כאשר נלכדה ירושלים ויבואו כל שרי מלך בבל, ושני פסוקים הראשונים מסי’ הבא הוא מאמר מוסגר, וגם י”ל שרמז בזה שמעת ההיא כבר נחתם גזר דין אחר שצדקיה הקשה ערפו ולא שת לבו גם לזאת וכמ”ש לקמן ל”ט ט”ז הנני מביא דברי על העיר הזאת לרעה ולא לטובה וכמו שפירשתי שם, ומעת ההיא כבר היה דומה כאילו כבר נלכדה ירושלים:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | צדקיה — המלך המתנדנד: שואל את ירמיהו בסתר, לא מציל אותו בפועל
- אפיון - עונש וגלות | ירמיהו בבור הבוץ — שיא הרדיפה; עבד-מלך הכושי מצילו בחסד אנושי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: לְ/שֶֽׁלֶמְיָהוּ (Strong’s H8018) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: עזרא,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
CT-014: ירמיהו מול שרים — “המיתו את האיש הזה כי הוא מרפא את ידי אנשי המלחמה”. צדקיה: “הוא בידכם, כי אין המלך יוכל דבר אתכם”.
לפי רד”ק: עבד-מלך הכושי — גוי — מחלץ את הנביא כשהיהודים לא עושים כן. תבנית זרה שמצדיקה.