מגילת ירמיהו — יהויקים שורף את הספר
פסוקים
וַֽיְהִי֙ בַּשָּׁנָ֣ה הָרְבִעִ֔ית לִיהוֹיָקִ֥ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה הָיָ֞ה הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ קַח־לְךָ֮ מְגִלַּת־סֵ֒פֶר֒ וְכָתַבְתָּ֣ אֵלֶ֗יהָ אֵ֣ת כׇּל־הַדְּבָרִ֞ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֧רְתִּי אֵלֶ֛יךָ עַל־יִשְׂרָאֵ֥ל וְעַל־יְהוּדָ֖ה וְעַל־כׇּל־הַגּוֹיִ֑ם מִיּ֞וֹם דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ מִימֵ֣י יֹאשִׁיָּ֔הוּ וְעַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ אוּלַ֤י יִשְׁמְעוּ֙ בֵּ֣ית יְהוּדָ֔ה אֵ֚ת כׇּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י חֹשֵׁ֖ב לַעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם לְמַ֣עַן יָשׁ֗וּבוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָרָעָ֔ה וְסָלַחְתִּ֥י לַעֲוֺנָ֖ם וּלְחַטָּאתָֽם׃ וַיִּקְרָ֣א יִרְמְיָ֔הוּ אֶת־בָּר֖וּךְ בֶּן־נֵֽרִיָּ֑ה וַיִּכְתֹּ֨ב בָּר֜וּךְ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֗הוּ אֵ֣ת כׇּל־דִּבְרֵ֧י יְהֹוָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלָ֖יו עַל־מְגִלַּת־סֵֽפֶר׃ וַיְצַוֶּ֣ה יִרְמְיָ֔הוּ אֶת־בָּר֖וּךְ לֵאמֹ֑ר אֲנִ֣י עָצ֔וּר לֹ֣א אוּכַ֔ל לָב֖וֹא בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וּבָאתָ֣ אַתָּ֡ה וְקָרָ֣אתָ בַמְּגִלָּ֣ה אֲשֶׁר־כָּתַֽבְתָּ־מִפִּי֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י יְהֹוָ֜ה בְּאׇזְנֵ֥י הָעָ֛ם בֵּ֥ית יְהֹוָ֖ה בְּי֣וֹם צ֑וֹם וְגַ֨ם בְּאׇזְנֵ֧י כׇל־יְהוּדָ֛ה הַבָּאִ֥ים מֵעָרֵיהֶ֖ם תִּקְרָאֵֽם׃ אוּלַ֞י תִּפֹּ֤ל תְּחִנָּתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְיָשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָרָעָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ וַיַּ֗עַשׂ בָּרוּךְ֙ בֶּן־נֵ֣רִיָּ֔ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖הוּ יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֑יא לִקְרֹ֥א בַסֵּ֛פֶר דִּבְרֵ֥י יְהֹוָ֖ה בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֣י בַשָּׁנָ֣ה הַ֠חֲמִשִׁ֠ית לִיהוֹיָקִ֨ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַתְּשִׁעִ֔י קָרְא֨וּ צ֜וֹם לִפְנֵ֧י יְהֹוָ֛ה כׇּל־הָעָ֖ם בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְכׇל־הָעָ֗ם הַבָּאִ֛ים מֵעָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיִּקְרָ֨א בָר֥וּךְ בַּסֵּ֛פֶר אֶת־דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה בְּלִשְׁכַּ֡ת גְּמַרְיָ֩הוּ֩ בֶן־שָׁפָ֨ן הַסֹּפֵ֜ר בֶּחָצֵ֣ר הָעֶלְי֗וֹן פֶּ֣תַח שַׁ֤עַר בֵּית־יְהֹוָה֙ הֶחָדָ֔שׁ בְּאׇזְנֵ֖י כׇּל־הָעָֽם׃ וַ֠יִּשְׁמַ֠ע מִכָ֨יְהוּ בֶן־גְּמַרְיָ֧הוּ בֶן־שָׁפָ֛ן אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֥י יְהֹוָ֖ה מֵעַ֥ל הַסֵּֽפֶר׃ וַיֵּ֤רֶד בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ עַל־לִשְׁכַּ֣ת הַסֹּפֵ֔ר וְהִ֨נֵּה־שָׁ֔ם כׇּל־הַשָּׂרִ֖ים יוֹשְׁבִ֑ים אֱלִישָׁמָ֣ע הַסֹּפֵ֡ר וּדְלָיָ֣הוּ בֶן־שְׁ֠מַֽעְיָ֠הוּ וְאֶלְנָתָ֨ן בֶּן־עַכְבּ֜וֹר וּגְמַרְיָ֧הוּ בֶן־שָׁפָ֛ן וְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן־חֲנַנְיָ֖הוּ וְכׇל־הַשָּׂרִֽים׃ וַיַּגֵּ֤ד לָהֶם֙ מִכָ֔יְהוּ אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שָׁמֵ֑עַ בִּקְרֹ֥א בָר֛וּךְ בַּסֵּ֖פֶר בְּאׇזְנֵ֥י הָעָֽם׃ וַיִּשְׁלְח֨וּ כׇל־הַשָּׂרִ֜ים אֶל־בָּר֗וּךְ אֶת־יְהוּדִ֡י בֶּן־נְ֠תַנְיָ֠הוּ בֶּן־שֶׁלֶמְיָ֣הוּ בֶן־כּוּשִׁי֮ לֵאמֹר֒ הַמְּגִלָּ֗ה אֲשֶׁ֨ר קָרָ֤אתָ בָּהּ֙ בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֔ם קָחֶ֥נָּה בְיָדְךָ֖ וָלֵ֑ךְ וַ֠יִּקַּ֠ח בָּר֨וּךְ בֶּן־נֵרִיָּ֤הוּ אֶת־הַמְּגִלָּה֙ בְּיָד֔וֹ וַיָּבֹ֖א אֲלֵיהֶֽם׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו שֵׁ֣ב נָ֔א וּקְרָאֶ֖נָּה בְּאׇזְנֵ֑ינוּ וַיִּקְרָ֥א בָר֖וּךְ בְּאׇזְנֵיהֶֽם׃ וַיְהִ֗י כְּשׇׁמְעָם֙ אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִ֔ים פָּחֲד֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־בָּר֔וּךְ הַגֵּ֤יד נַגִּיד֙ לַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ וְאֶ֨ת־בָּר֔וּךְ שָׁאֲל֖וּ לֵאמֹ֑ר הַגֶּד־נָ֣א לָ֔נוּ אֵ֗יךְ כָּתַ֛בְתָּ אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה מִפִּֽיו׃ וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ בָּר֔וּךְ מִפִּיו֙ יִקְרָ֣א אֵלַ֔י אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַאֲנִ֛י כֹּתֵ֥ב עַל־הַסֵּ֖פֶר בַּדְּיֽוֹ׃ וַיֹּאמְר֤וּ הַשָּׂרִים֙ אֶל־בָּר֔וּךְ לֵ֥ךְ הִסָּתֵ֖ר אַתָּ֣ה וְיִרְמְיָ֑הוּ וְאִ֥ישׁ אַל־יֵדַ֖ע אֵיפֹ֥ה אַתֶּֽם׃ וַיָּבֹ֤אוּ אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ חָצֵ֔רָה וְאֶת־הַמְּגִלָּ֣ה הִפְקִ֔דוּ בְּלִשְׁכַּ֖ת אֱלִישָׁמָ֣ע הַסֹּפֵ֑ר וַיַּגִּ֙ידוּ֙ בְּאׇזְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת כׇּל־הַדְּבָרִֽים׃ וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־יְהוּדִ֗י לָקַ֙חַת֙ אֶת־הַמְּגִלָּ֔ה וַיִּ֨קָּחֶ֔הָ מִלִּשְׁכַּ֖ת אֱלִישָׁמָ֣ע הַסֹּפֵ֑ר וַיִּקְרָאֶ֤הָ יְהוּדִי֙ בְּאׇזְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּבְאׇזְנֵי֙ כׇּל־הַשָּׂרִ֔ים הָעֹמְדִ֖ים מֵעַ֥ל הַמֶּֽלֶךְ׃ וְהַמֶּ֗לֶךְ יוֹשֵׁב֙ בֵּ֣ית הַחֹ֔רֶף בַּחֹ֖דֶשׁ הַתְּשִׁיעִ֑י וְאֶת־הָאָ֖ח לְפָנָ֥יו מְבֹעָֽרֶת׃ וַיְהִ֣י׀ כִּקְר֣וֹא יְהוּדִ֗י שָׁלֹ֣שׁ דְּלָתוֹת֮ וְאַרְבָּעָה֒ יִֽקְרָעֶ֙הָ֙ בְּתַ֣עַר הַסֹּפֵ֔ר וְהַשְׁלֵ֕ךְ אֶל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֣ר אֶל־הָאָ֑ח עַד־תֹּם֙ כׇּל־הַמְּגִלָּ֔ה עַל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽח׃ וְלֹ֣א פָחֲד֔וּ וְלֹ֥א קָרְע֖וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֑ם הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְכׇל־עֲבָדָ֔יו הַשֹּׁ֣מְעִ֔ים אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ וְגַם֩ אֶלְנָתָ֨ן וּדְלָיָ֤הוּ וּגְמַרְיָ֙הוּ֙ הִפְגִּ֣עוּ בַמֶּ֔לֶךְ לְבִלְתִּ֥י שְׂרֹ֖ף אֶת־הַמְּגִלָּ֑ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃ וַיְצַוֶּ֣ה הַ֠מֶּ֠לֶךְ אֶת־יְרַחְמְאֵ֨ל בֶּן־הַמֶּ֜לֶךְ וְאֶת־שְׂרָיָ֣הוּ בֶן־עַזְרִיאֵ֗ל וְאֶת־שֶׁלֶמְיָ֙הוּ֙ בֶּֽן־עַבְדְּאֵ֔ל לָקַ֙חַת֙ אֶת־בָּר֣וּךְ הַסֹּפֵ֔ר וְאֵ֖ת יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֑יא וַיַּסְתִּרֵ֖ם יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֶֽל־יִרְמְיָ֑הוּ אַחֲרֵ֣י׀ שְׂרֹ֣ף הַמֶּ֗לֶךְ אֶת־הַמְּגִלָּה֙ וְאֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֨ר כָּתַ֥ב בָּר֛וּךְ מִפִּ֥י יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ שׁ֥וּב קַח־לְךָ֖ מְגִלָּ֣ה אַחֶ֑רֶת וּכְתֹ֣ב עָלֶ֗יהָ אֵ֤ת כׇּל־הַדְּבָרִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר הָי֗וּ עַל־הַמְּגִלָּה֙ הָרִ֣אשֹׁנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֖ף יְהוֹיָקִ֥ים מֶלֶךְ־יְהוּדָֽה׃ וְעַל־יְהוֹיָקִ֤ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ תֹּאמַ֔ר כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה אַ֠תָּ֠ה שָׂרַ֜פְתָּ אֶת־הַמְּגִלָּ֤ה הַזֹּאת֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֩וּעַ֩ כָּתַ֨בְתָּ עָלֶ֜יהָ לֵאמֹ֗ר בֹּֽא־יָב֤וֹא מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ וְהִשְׁחִית֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְהִשְׁבִּ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה עַל־יְהֽוֹיָקִים֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֥וֹ יוֹשֵׁ֖ב עַל־כִּסֵּ֣א דָוִ֑ד וְנִבְלָתוֹ֙ תִּהְיֶ֣ה מֻשְׁלֶ֔כֶת לַחֹ֥רֶב בַּיּ֖וֹם וְלַקֶּ֥רַח בַּלָּֽיְלָה׃ וּפָקַדְתִּ֨י עָלָ֧יו וְעַל־זַרְע֛וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו אֶת־עֲוֺנָ֑ם וְהֵבֵאתִ֣י עֲ֠לֵיהֶ֠ם וְעַל־יֹשְׁבֵ֨י יְרוּשָׁלַ֜͏ִם וְאֶל־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה אֵ֧ת כׇּל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א שָׁמֵֽעוּ׃ וְיִרְמְיָ֜הוּ לָקַ֣ח׀ מְגִלָּ֣ה אַחֶ֗רֶת וַֽיִּתְּנָהּ֮ אֶל־בָּר֣וּךְ בֶּן־נֵרִיָּ֘הוּ֮ הַסֹּפֵר֒ וַיִּכְתֹּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֔הוּ אֵ֚ת כׇּל־דִּבְרֵ֣י הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֛ף יְהוֹיָקִ֥ים מֶלֶךְ־יְהוּדָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וְע֨וֹד נוֹסַ֧ף עֲלֵיהֶ֛ם דְּבָרִ֥ים רַבִּ֖ים כָּהֵֽמָּה׃
פירוש רש”י
36:5: עָצוּר. בְּבֵית הַכֶּלֶא: 36:10: פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה׳ הֶחָדָשׁ. הוּא שַׁעַר הַמִּזְרָחִי, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 36:16: הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ. אוּלַי יִשְׁמַע: 36:20: חָצֵרָה. אֶל הֶחָצֵר. כָּל תֵּיבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ״ד בִּתְחִלָּתָהּ, הִטִּיל לָהּ הֵ״א בְּסוֹפָהּ (יבמות יג:): 36:22: וְאֶת הָאָח. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (שבת כ.): עֵצִים; עַל שֵׁם שֶׁנִּדְלָקִים בְּאַחְוָה (כְּלוֹמַר שֶׁנִּדְלָקִים זֶה מִזֶּה כְּאַחִים שֶׁמְּהַנִּים זֶה לָזֶה סא״א). וּלְפִי פְשׁוּטוֹ מַשְׁמַע שֶׁהוּא כְּלִי שֶׁמְּבַעֲרִין עָלָיו אוּר לִפְנֵי הַשָּׂרִים: 36:23: שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (מועד קטן כו.): מְגִלַּת קִינוֹת הָיְתָה, קָרְאוּ לְפָנָיו ״אֵיכָה״, ״בָּכֹה תִבְכֶּה״, ״גָּלְתָה יְהוּדָה״, ״דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת״ (איכה א:א-ד) – בְּכָל זֶה לֹא חָשׁ, אָמַר: אֲנִי מֶלֶךְ עַל הַנּוֹתָרִים; כֵּיוָן שֶׁקָּרָא ״הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ״ (איכה א:ה), אָמַר: מֵעַכְשָׁיו אֵינִי מֶלֶךְ; מִיָּד וַיִּקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר: | יִקְרָעֶהָ. כְּמוֹ קְרָעָהּ: 36:25: הִפְגִּיעוּ. הִתְחַנְּנוּ: 36:32: דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה. מִתְּחִלָּה הָיוּ שָׁלֹשׁ אַלְפָא בֵּיתִין: ״אֵיכָה יָשְׁבָה״ (איכה א:א), ״אֵיכָה יָעִיב״ (איכה ב:א), ״אֵיכָה יוּעַם״ (איכה ד:א), וְהוֹסִיף עָלֶיהָ ״אֲנִי הַגֶּבֶר״ (איכה ג:א), שֶׁכָּל אוֹת מְשֻׁלֶּשֶׁת בָּהּ (איכה רבה ג:א):
פירוש רד”ק
36:1: ויהי בשנה הרביעית ליהויקים, קח לך מגלת ספר. מגלה וגליון יקרא הקלף או הגויל שיכתוב אדם עליו ובסמכו המגלה לספר רוצה לומר שיכתוב עליה ואז תקרא ספר: 36:2: וכתבת אליה. כמו עליה אמר שיכתוב כלל הדברים מראש הספר ועד הנה ורז”ל דרשו זו מגלת איכה: 36:6: ביום צום. ביום תענית ואדני אבי ז”ל פירש ביום קבוץ מן צומת הגידין בדברי רבותינו ז”ל ר”ל יום שיתקבצו לדבר ולהתיעץ על צרתם: 36:10: החדש. הוא שער המזרחי כמו שכתבנו למעלה וכן תירגם יונתן מדינחאה: 36:11: מעל הספר. שהיו כתובים על הספר: 36:12: על לשכת. כמו אל לשכת: 36:16: הגיד. כתיב ביו”ד המשך שלא כמנהג ברוב: 36:18: על הספר. על שם סופו כי לא יקרא ספר עד שיכתוב בו: | בדיו. הוא שכותבים בו: 36:19: הסתר. בתוך חצר המטרה שמא יחרה אף המלך עליכם בשמעו הדברים וירע לכם: 36:20: חצרה. מלעיל הזקף בצר”י והה”א נוספת והוא כמו חצר ר”ל חצר המלך: 36:22: בית החרף. כי עושים בית לקיץ שישלוט בו הרוח לקרר וכן עושים בית לחרף שלא ישלוט בה הרוח: | ואת האח לפניו מבוערת כלי שמדליקין בו אש ואמר מבוערת מפני העצים המבוערים בה כאילו היא מבוערת ויונתן תירגם וית נורא קדמוהי מדליקין ובדברי רז”ל מאי אח רב אמר אחונא ושמואל אמר עצים הנדלקים באחוה: 36:23: שלש דלתות וארבעה. פירוש דפין כלומר דפי המגלה ונקראים דלתות לפי שנפתחים ונסגרים כדלתות ובאו בפסוק זכר ונקבה שאמר שלש וארבעה ואמר כן לפי שהוא שם מושאל כי דלת לשון נקבה: | והשלך. מקור: | אל האש אשר אל האח. כמו על והראשונים אל והאחרונים על ופסוק חד סימן ואל על יקראוהו ורז”ל פירשו שלש דלתות וארבעה שלשה פסוקים וארבעה אמרו מאי שנא שלש דלתות וארבעה אמרו ליה ליהויקים כתב ירמיה ספר קינות אמר להו מאי כתיב ביה אמרו ליה איכה ישבה בדד העיר אמר להו ואנא מלכא בכה תבכה אמר להו ואנא מלכא גלתה יהודה אמר להו ואנא מלכא דרכי ציון אבלות אמר להו ואנא מלכא היו צריה לראש אמר להו מאן אמרה כי ה’ הוגה מיד קדר כל האזכרות שבה ושרפם באש ויונתן תירגם דלתות פצין: 36:24: ולא פחדו ולא קרעו. כי היה להם לפחוד ולקרוע בשמעם הדברים ולשוב בתשובה לפני האל ולא חששו בשמעם הדברים המלך וכל עבדיו שהיו עמו בבית אבל השרים שבאו אל המלך והגידו לו הם פחדו כמו שכתוב למעלה פחדו איש אל רעהו וכן הפגיעו במלך לבלתי ישרוף את המגילה ורז”ל דרשו ולא קרעו בגדיהם מכלל דבעי קריעה וסמכו על זה ואמרו הרואה ספר תורה שנקרע בזרוע חייב לקרוע: 36:25: הפגיעו במלך. ענין תחנה ובקשה וכן וישתומם כי אין מפגיע: 36:26: ויסתירם ה’. שחפשו במקום שהיו ולא מצאום כי הסתירם ה’ אפשר ששת חשך סביבותם או שבטל כח ראותם באותו מקום שהיו ירמיהו וברוך: 36:27: ויהי דבר ה’, אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים. שלא תאמר גליוני המגלה שרף שאף הדברים הכתובים בה שרף ורבותינו ז”ל ראו מזה שהרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב שנאמר את המגלה ואת הדברים המגלה זה גויל הדברים זה כתב: 36:30: לא יהיה לו יושב על כסא דוד. כי יהויכין לא מלך אלא שלשה חדשים ולא נחשב יושב על כסא: | לחרב ביום. כי לא הניחוהו הכשדים להקבר: 36:32: ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה. בדברי רז”ל רבי חמא ב”ר חנינא ורב חד אמר ועוד נוסף עליהם זה איכה יעיב דברים זה איכה יועם רבים זכור ה’ כהמה זה אני הגבר שהוא מן תלתא תלתא וחד אמר ועוד נוסף עליהם זה אני הגבר שהוא מן תלתא תלתא מלמד שהיה כתוב על המגלה הראשונה איכה ישבה ואיכה יעיב ואיכה יועם הדא הוא דכתיב ונוסף עליהם דברים כהמה זה אני הגבר שהוא מן תלתא תלתא רבים זה זכור השם:
פירוש מלבי”ם
36:3: אשר אנכי חושב לעשות להם למען ישובו, ר”ל שמה שאני חושב לעשות להם הרעה אינו כדי להרע להם רק התכלית היא למען ישובו בתשובה ועי”כ וסלחתי לעונם ולחטאתם ולא אעשה הרעה כמ”ש הנני יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה שובו נא איש מדרכו הרעה (למעלה י”ח): 36:4: ויקרא ירמיה את ברוך, פי’ הרי”א שכל דברי נבואותיו כתב על ספר בעצמו בלשון צח, לא כן מגלת קינות שלא נכתבו בנבואה רק ברוה”ק שהיא מדרגה למטה מהנבואה הוצרך להקל מעליו את המלאכה לכתבה ע”י ברוך, ועז”א אח”כ ויקרא ברוך את דברי ירמיה שאם היו דברי נבואה היה קוראם דברי ה’ לא דברי ירמיה: 36:7: אולי תפול תחנתם, ר”ל כי הם מתחננים על הרע ההוה וע”י שתקרא באזניהם ישימו על לבם ויתחננו על העתיד, וישובו איש מדרכו הרעה כי על העתיד יתקנו בתשובה, כי גדול האף והחמה אשר דבר ה’ לעשות להם בעתיד: 36:8: ויעש ברוך, ר”ל כי ירמיה צוהו בשנה הרביעית ליהויקים והוא לא קרא עד השנה החמישית בחדש התשיעי, מבאר שזה היה מפני שעשה ככל אשר צוהו ירמיה ר”ל כפי התנאים שצוהו באיזה אופן יקרא דברי ה’ בבית ה’ שהיה הציוי שיהיה בבית ה’ וביום צום, ובעת שמתקבצים גם מן הערים כמ”ש וגם באזני כל יהודה הבאים מעריהם תקראם, ולכן ויהי בשנה החמישית, א. שאז קראו צום, ב. שהיה לפני ה’ (בבית ה’), ג. שהיו שם כל העם שבירושלים, ד. וכל העם הבאים מערי יהודה, לכן המתין עד הזמן ההוא: 36:16: פחדו איש אל רעהו, ר”ל שפחדו כל א’ מפני רעהו פן יגיד אחד מהם למלך ויקצוף עליהם על שלא הודיעוהו, לכן אמרו הגיד נגיד למלך שאנו מוכרחים להגיד: 36:17: ואת ברוך שאלו, כי השרים בימי יהויקים כבר החליטו שאין משפט מות לירמיה על נבואתו כי בשם ה’ דבר כמ”ש למעלה סי’ כ”ו, רק על ברוך נסתפקו פן העתיק הוא את הדברים מספרו של ירמיה מדעתו בלי שליחות מה’ ובזה יתחייב מיתה, וע”ז שאלו איך כתבת, וגם כללו בזה אם לא הוסיף בה דברים מדעתו: 36:18: ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ר”ל שקרא הדברים מפיו בדרך נבואה, והראיה שאני כותב על הספר ובדיו, כי כתבי הקדש אין נכתבים אלא מתוך הכתב כמ”ש במגלה ואיך כתבתי מפיו, וע”כ שקריאתו הוא קריאת ה’ בעצמו בנבואה כמ”ש בפ”ק דב”ב הקב”ה אומר ומשה כותב, ומזה בעצמו נודע ג”כ שהוא מכלל כתבי הקדש שלכן כתב על הספר ובדיו כדין כתבי הקדש דבעי ספר ודיו, וגם ר”ל שלא הוסיף דבר רק מה שקרא מפיו כתב על הספר: 36:19: לך הסתר אתה וירמיהו כי רצו להצילו, יצוו שיסתר גם ירמיה, שאם היה אומר שהעתיק מספר שכתב ירמיה לעצמו לא היה ירמיה מתחייב למלך ע”מ שכתב זכרון דברים לעצמו, אבל אחר שאמר שהוא נשלח בשליחות מירמיה הלא יתחייב גם ירמיה, וכבר אמרו חז”ל שיהויקים היה רשע ודורו היו צדיקים וההפך בצדקיהו, שכן תראה שהם רצו להציל את ירמיהו, והמלך רצה להרגו, ובימי צדקיהו היה בהפך שהשרים רצו להרגו והמלך הצילו: 36:21: העומדים מעל למלך, הם שרים אחרים שעמדו עליו אז כי השרים שחושב בפסוק י”ב כבר שמעו מברוך: 36:24: ולא פחדו מן הדברים, ולא קרעו בגדיהם על שריפת המגלה, שהרואה כתבי הקדש נשרפין צריך לקרוע וכל עבדיו השומעים הם השרים העומדים מעל למלך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ מצווה ירמיהו לכתוב את כל נבואותיו — ייזום כתיבה ראשון בתנ”ך
- אפיון - נבואה וחלום | המגילה נקראת בציבור — ושלושה שרים שומעים ומפחדים; יהויקים שורף בקור-רוח
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: לְ/שֶֽׁלֶמְיָהוּ (Strong’s H8018) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: עזרא,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
CT-014: יהויקים שורף את המגילה פרוסה פרוסה באש — ביזוי מכוון. “ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם”. לעומת אחז סבו שקרע בגדיו על ספר התורה (מל”ב כב).
תגובת ה׳: “לכן כה אמר ה׳ על יהויקים… לא יהיה לו יושב על כסא דוד”.