הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע
פסוקים
מַשָּׂ֤א דְבַר־יְהֹוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ חַדְרָ֔ךְ וְדַמֶּ֖שֶׂק מְנֻחָת֑וֹ כִּ֤י לַֽיהֹוָה֙ עֵ֣ין אָדָ֔ם וְכֹ֖ל שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְגַם־חֲמָ֖ת תִּגְבׇּל־בָּ֑הּ צֹ֣ר וְצִיד֔וֹן כִּ֥י חָֽכְמָ֖ה מְאֹֽד׃ וַתִּ֥בֶן צֹ֛ר מָצ֖וֹר לָ֑הּ וַתִּצְבׇּר־כֶּ֙סֶף֙ כֶּֽעָפָ֔ר וְחָר֖וּץ כְּטִ֥יט חוּצֽוֹת׃ הִנֵּ֤ה אֲדֹנָי֙ יֽוֹרִשֶׁ֔נָּה וְהִכָּ֥ה בַיָּ֖ם חֵילָ֑הּ וְהִ֖יא בָּאֵ֥שׁ תֵּאָכֵֽל׃ תֵּרֶ֨א אַשְׁקְל֜וֹן וְתִירָ֗א וְעַזָּה֙ וְתָחִ֣יל מְאֹ֔ד וְעֶקְר֖וֹן כִּֽי־הֹבִ֣ישׁ מֶבָּטָ֑הּ וְאָ֤בַד מֶ֙לֶךְ֙ מֵֽעַזָּ֔ה וְאַשְׁקְל֖וֹן לֹ֥א תֵשֵֽׁב׃ וְיָשַׁ֥ב מַמְזֵ֖ר בְּאַשְׁדּ֑וֹד וְהִכְרַתִּ֖י גְּא֥וֹן פְּלִשְׁתִּֽים׃ וַהֲסִרֹתִ֨י דָמָ֜יו מִפִּ֗יו וְשִׁקֻּצָיו֙ מִבֵּ֣ין שִׁנָּ֔יו וְנִשְׁאַ֥ר גַּם־ה֖וּא לֵֽאלֹהֵ֑ינוּ וְהָיָה֙ כְּאַלֻּ֣ף בִּֽיהוּדָ֔ה וְעֶקְר֖וֹן כִּיבוּסִֽי׃ וְחָנִ֨יתִי לְבֵיתִ֤י מִצָּבָה֙ מֵעֹבֵ֣ר וּמִשָּׁ֔ב וְלֹֽא־יַעֲבֹ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹד נֹגֵ֑שׂ כִּ֥י עַתָּ֖ה רָאִ֥יתִי בְעֵינָֽי׃ גִּילִ֨י מְאֹ֜ד בַּת־צִיּ֗וֹן הָרִ֙יעִי֙ בַּ֣ת יְרוּשָׁלַ֔͏ִם הִנֵּ֤ה מַלְכֵּךְ֙ יָ֣בוֹא לָ֔ךְ צַדִּ֥יק וְנוֹשָׁ֖ע ה֑וּא עָנִי֙ וְרֹכֵ֣ב עַל־חֲמ֔וֹר וְעַל־עַ֖יִר בֶּן־אֲתֹנֽוֹת׃ וְהִכְרַתִּי־רֶ֣כֶב מֵאֶפְרַ֗יִם וְסוּס֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְנִכְרְתָה֙ קֶ֣שֶׁת מִלְחָמָ֔ה וְדִבֶּ֥ר שָׁל֖וֹם לַגּוֹיִ֑ם וּמׇשְׁלוֹ֙ מִיָּ֣ם עַד־יָ֔ם וּמִנָּהָ֖ר עַד־אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃ גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֙יִךְ֙ מִבּ֔וֹר אֵ֥ין מַ֖יִם בּֽוֹ׃ שׁ֚וּבוּ לְבִצָּר֔וֹן אֲסִירֵ֖י הַתִּקְוָ֑ה גַּם־הַיּ֕וֹם מַגִּ֥יד מִשְׁנֶ֖ה אָשִׁ֥יב לָֽךְ׃ כִּֽי־דָרַ֨כְתִּי לִ֜י יְהוּדָ֗ה קֶ֚שֶׁת מִלֵּ֣אתִי אֶפְרַ֔יִם וְעוֹרַרְתִּ֤י בָנַ֙יִךְ֙ צִיּ֔וֹן עַל־בָּנַ֖יִךְ יָוָ֑ן וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּחֶ֥רֶב גִּבּֽוֹר׃ וַֽיהֹוָה֙ עֲלֵיהֶ֣ם יֵֽרָאֶ֔ה וְיָצָ֥א כַבָּרָ֖ק חִצּ֑וֹ וַֽאדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ בַּשּׁוֹפָ֣ר יִתְקָ֔ע וְהָלַ֖ךְ בְּסַעֲר֥וֹת תֵּימָֽן׃ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֮ יָגֵ֣ן עֲלֵיהֶם֒ וְאָכְל֗וּ וְכָֽבְשׁוּ֙ אַבְנֵי־קֶ֔לַע וְשָׁת֥וּ הָמ֖וּ כְּמוֹ־יָ֑יִן וּמָֽלְאוּ֙ כַּמִּזְרָ֔ק כְּזָוִיּ֖וֹת מִזְבֵּֽחַ׃ וְֽהוֹשִׁיעָ֞ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּצֹ֣אן עַמּ֑וֹ כִּ֚י אַבְנֵי־נֵ֔זֶר מִֽתְנוֹסְס֖וֹת עַל־אַדְמָתֽוֹ׃ כִּ֥י מַה־טּוּב֖וֹ וּמַה־יׇּפְי֑וֹ דָּגָן֙ בַּחוּרִ֔ים וְתִיר֖וֹשׁ יְנוֹבֵ֥ב בְּתֻלֽוֹת׃ שַׁאֲל֨וּ מֵיְהֹוָ֤ה מָטָר֙ בְּעֵ֣ת מַלְק֔וֹשׁ יְהֹוָ֖ה עֹשֶׂ֣ה חֲזִיזִ֑ים וּמְטַר־גֶּ֙שֶׁם֙ יִתֵּ֣ן לָהֶ֔ם לְאִ֖ישׁ עֵ֥שֶׂב בַּשָּׂדֶֽה׃ כִּ֧י הַתְּרָפִ֣ים דִּבְּרוּ־אָ֗וֶן וְהַקּֽוֹסְמִים֙ חָ֣זוּ שֶׁ֔קֶר וַֽחֲלֹמוֹת֙ הַשָּׁ֣וְא יְדַבֵּ֔רוּ הֶ֖בֶל יְנַחֵמ֑וּן עַל־כֵּן֙ נָסְע֣וּ כְמוֹ־צֹ֔אן יַעֲנ֖וּ כִּי־אֵ֥ין רֹעֶֽה׃ עַל־הָֽרֹעִים֙ חָרָ֣ה אַפִּ֔י וְעַל־הָעַתּוּדִ֖ים אֶפְק֑וֹד כִּֽי־פָקַד֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֤וֹת אֶת־עֶדְרוֹ֙ אֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֔ה וְשָׂ֣ם אוֹתָ֔ם כְּס֥וּס הוֹד֖וֹ בַּמִּלְחָמָֽה׃ מִמֶּ֤נּוּ פִנָּה֙ מִמֶּ֣נּוּ יָתֵ֔ד מִמֶּ֖נּוּ קֶ֣שֶׁת מִלְחָמָ֑ה מִמֶּ֛נּוּ יֵצֵ֥א כׇל־נוֹגֵ֖שׂ יַחְדָּֽו׃ וְהָי֨וּ כְגִבֹּרִ֜ים בּוֹסִ֨ים בְּטִ֤יט חוּצוֹת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְנִ֨לְחֲמ֔וּ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה עִמָּ֑ם וְהֹבִ֖ישׁוּ רֹכְבֵ֥י סוּסִֽים׃ וְגִבַּרְתִּ֣י׀ אֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֗ה וְאֶת־בֵּ֤ית יוֹסֵף֙ אוֹשִׁ֔יעַ וְהֽוֹשְׁבוֹתִים֙ כִּ֣י רִֽחַמְתִּ֔ים וְהָי֖וּ כַּאֲשֶׁ֣ר לֹֽא־זְנַחְתִּ֑ים כִּ֗י אֲנִ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם וְאֶעֱנֵֽם׃ וְהָי֤וּ כְגִבּוֹר֙ אֶפְרַ֔יִם וְשָׂמַ֥ח לִבָּ֖ם כְּמוֹ־יָ֑יִן וּבְנֵיהֶם֙ יִרְא֣וּ וְשָׂמֵ֔חוּ יָגֵ֥ל לִבָּ֖ם בַּיהֹוָֽה׃ אֶשְׁרְקָ֥ה לָהֶ֛ם וַאֲקַבְּצֵ֖ם כִּ֣י פְדִיתִ֑ים וְרָב֖וּ כְּמ֥וֹ רָבֽוּ׃ וְאֶזְרָעֵם֙ בָּעַמִּ֔ים וּבַמֶּרְחַקִּ֖ים יִזְכְּר֑וּנִי וְחָי֥וּ אֶת־בְּנֵיהֶ֖ם וָשָֽׁבוּ׃ וַהֲשִֽׁבוֹתִים֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמֵאַשּׁ֖וּר אֲקַבְּצֵ֑ם וְאֶל־אֶ֨רֶץ גִּלְעָ֤ד וּלְבָנוֹן֙ אֲבִיאֵ֔ם וְלֹ֥א יִמָּצֵ֖א לָהֶֽם׃ וְעָבַ֨ר בַּיָּ֜ם צָרָ֗ה וְהִכָּ֤ה בַיָּם֙ גַּלִּ֔ים וְהֹבִ֕ישׁוּ כֹּ֖ל מְצוּל֣וֹת יְאֹ֑ר וְהוּרַד֙ גְּא֣וֹן אַשּׁ֔וּר וְשֵׁ֥בֶט מִצְרַ֖יִם יָסֽוּר׃ וְגִבַּרְתִּים֙ בַּיהֹוָ֔ה וּבִשְׁמ֖וֹ יִתְהַלָּ֑כוּ נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה׃ פְּתַ֥ח לְבָנ֖וֹן דְּלָתֶ֑יךָ וְתֹאכַ֥ל אֵ֖שׁ בַּאֲרָזֶֽיךָ׃ הֵילֵ֤ל בְּרוֹשׁ֙ כִּֽי־נָ֣פַל אֶ֔רֶז אֲשֶׁ֥ר אַדִּרִ֖ים שֻׁדָּ֑דוּ הֵילִ֙ילוּ֙ אַלּוֹנֵ֣י בָשָׁ֔ן כִּ֥י יָרַ֖ד יַ֥עַר (הבצור) [הַבָּצִֽיר]׃ ק֚וֹל יִֽלְלַ֣ת הָרֹעִ֔ים כִּ֥י שֻׁדְּדָ֖ה אַדַּרְתָּ֑ם ק֚וֹל שַׁאֲגַ֣ת כְּפִירִ֔ים כִּ֥י שֻׁדַּ֖ד גְּא֥וֹן הַיַּרְדֵּֽן׃ כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י רְעֵ֖ה אֶת־צֹ֥אן הַהֲרֵגָֽה׃ אֲשֶׁ֨ר קֹנֵיהֶ֤ן יַֽהַרְגֻן֙ וְלֹ֣א יֶאְשָׁ֔מוּ וּמֹכְרֵיהֶ֣ן יֹאמַ֔ר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה וַאעְשִׁ֑ר וְרֹ֣עֵיהֶ֔ם לֹ֥א יַחְמ֖וֹל עֲלֵיהֶֽן׃ כִּ֠י לֹ֣א אֶחְמ֥וֹל ע֛וֹד עַל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַמְצִ֣יא אֶת־הָאָדָ֗ם אִ֤ישׁ בְּיַד־רֵעֵ֙הוּ֙ וּבְיַ֣ד מַלְכּ֔וֹ וְכִתְּתוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א אַצִּ֖יל מִיָּדָֽם׃ וָֽאֶרְעֶה֙ אֶת־צֹ֣אן הַהֲרֵגָ֔ה לָכֵ֖ן עֲנִיֵּ֣י הַצֹּ֑אן וָאֶקַּֽח־לִ֞י שְׁנֵ֣י מַקְל֗וֹת לְאַחַ֞ד קָרָ֤אתִֽי נֹ֙עַם֙ וּלְאַחַד֙ קָרָ֣אתִי חֹֽבְלִ֔ים וָֽאֶרְעֶ֖ה אֶת־הַצֹּֽאן׃ וָאַכְחִ֛ד אֶת־שְׁלֹ֥שֶׁת הָרֹעִ֖ים בְּיֶ֣רַח אֶחָ֑ד וַתִּקְצַ֤ר נַפְשִׁי֙ בָּהֶ֔ם וְגַם־נַפְשָׁ֖ם בָּחֲלָ֥ה בִֽי׃ וָאֹמַ֕ר לֹ֥א אֶרְעֶ֖ה אֶתְכֶ֑ם הַמֵּתָ֣ה תָמ֗וּת וְהַנִּכְחֶ֙דֶת֙ תִּכָּחֵ֔ד וְהַ֨נִּשְׁאָר֔וֹת תֹּאכַ֕לְנָה אִשָּׁ֖ה אֶת־בְּשַׂ֥ר רְעוּתָֽהּ׃ וָאֶקַּ֤ח אֶת־מַקְלִי֙ אֶת־נֹ֔עַם וָאֶגְדַּ֖ע אֹת֑וֹ לְהָפֵיר֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אֶת־כׇּל־הָעַמִּֽים׃ וַתֻּפַ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֵּדְע֨וּ כֵ֜ן עֲנִיֵּ֤י הַצֹּאן֙ הַשֹּׁמְרִ֣ים אֹתִ֔י כִּ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה הֽוּא׃ וָאֹמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם אִם־ט֧וֹב בְּעֵינֵיכֶ֛ם הָב֥וּ שְׂכָרִ֖י וְאִם־לֹ֣א׀חֲדָ֑לוּ וַיִּשְׁקְל֥וּ אֶת־שְׂכָרִ֖י שְׁלֹשִׁ֥ים כָּֽסֶף׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הַשְׁלִיכֵ֙הוּ֙ אֶל־הַיּוֹצֵ֔ר אֶ֣דֶר הַיְקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר יָקַ֖רְתִּי מֵעֲלֵיהֶ֑ם וָֽאֶקְחָה֙ שְׁלֹשִׁ֣ים הַכֶּ֔סֶף וָאַשְׁלִ֥יךְ אֹת֛וֹ בֵּ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶל־הַיּוֹצֵֽר׃ וָֽאֶגְדַּע֙ אֶת־מַקְלִ֣י הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖ת הַחֹֽבְלִ֑ים לְהָפֵר֙ אֶת־הָאַֽחֲוָ֔ה בֵּ֥ין יְהוּדָ֖ה וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י ע֣וֹד קַח־לְךָ֔ כְּלִ֖י רֹעֶ֥ה אֱוִלִֽי׃ כִּ֣י הִנֵּֽה־אָנֹכִי֩ מֵקִ֨ים רֹעֶ֜ה בָּאָ֗רֶץ הַנִּכְחָד֤וֹת לֹֽא־יִפְקֹד֙ הַנַּ֣עַר לֹֽא־יְבַקֵּ֔שׁ וְהַנִּשְׁבֶּ֖רֶת לֹ֣א יְרַפֵּ֑א הַנִּצָּבָה֙ לֹ֣א יְכַלְכֵּ֔ל וּבְשַׂ֤ר הַבְּרִיאָה֙ יֹאכַ֔ל וּפַרְסֵיהֶ֖ן יְפָרֵֽק׃ ה֣וֹי רֹעִ֤י הָאֱלִיל֙ עֹזְבִ֣י הַצֹּ֔אן חֶ֥רֶב עַל־זְרוֹע֖וֹ וְעַל־עֵ֣ין יְמִינ֑וֹ זְרֹעוֹ֙ יָב֣וֹשׁ תִּיבָ֔שׁ וְעֵ֥ין יְמִינ֖וֹ כָּהֹ֥ה תִכְהֶֽה׃
פירוש רש”י
9:1: בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעָאִי: זֶה מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא חַד לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְרַךְ לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית: יְהוּדָה בְּרִבִּי, עַד מָתַי אַתָּה מְעַוֵּת עָלֵינוּ אֶת הַכְּתוּבִים? מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁאֲנִי מִדַּמֶּשֶׂק, וְיֵשׁ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ חַדְרָךְ. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ? שֶׁעֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לִהְיוֹת מַגַּעַת עַד דַּמֶּשֶׂק, וְאֵין מְנוּחָתוֹ אֶלָּא יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד״ (תהלים קלב:יד). אָמַר לוֹ: וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ״ (ירמיהו ל:יח)? אָמַר לוֹ: שֶׁאֵין עֲתִידָה לָזוּז מִמְּקוֹמָהּ. כָּךְ בְּרַיְתָא שְׁנוּיָה בְּסִפְרֵי (ספרי דברים א:א): | כִּי לַה׳ עֵין אָדָם. כִּי בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עוֹשֵׂהוּ וְעֵינָיו אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תִּרְאֶינָה (ישעיהו יז:ז), כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה ״נֵלְכָה עִמָּכֶם״ (זכריה ח:כג), וְנִסְפְּחוּ הֵם וְעָרֵיהֶם עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל: | וְכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. חֲשׁוּבִים לַה׳ עַל כָּל הָאֻמּוֹת הַקַּדְמוֹנִים. כְּיוֹצֵא בוֹ: ״וְשָׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה״ (מלכים א יא:א), וַהֲלֹא בַּת פַּרְעֹה בִּכְלָל הָיְתָה? אֶלָּא שֶׁהָיְתָה בַּת פַּרְעֹה חֲבִיבָה לוֹ כְּנֶגֶד כֻּלָּם. אַף כָּאן, כָּל הָאֻמּוֹת יִהְיוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד כּוּלָם: 9:2: וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל בָּהּ. תַּשִּׂיג גְּבוּלָהּ בִּגְבוּל יְרוּשָׁלָיִם: | צוֹר וְצִידוֹן. גַּם הֵמָּה בְּנוֹתֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁחָכְמָה מְאֹד שֶׁנִּתְחַכְּמָה מְאֹד, וּסְבוּרָה לִהְיוֹת לְעוֹלָם גְּבֶרֶת בְּחָכְמָתָהּ: 9:3: וַתִּבֶן צוֹר מָצוֹר לָהּ. וְאוֹמֶרֶת: ״מִי יוֹרִידֵנִי לָאָרֶץ״? (עובדיה א:ג): | וַתִּצְבֹּר כֶּסֶף כֶּעָפָר. וּמִתְהַלֶּלֶת בְּעָשְׁרָהּ׃ | וְחָרוּץ. מִין מַרְאִית זָהָב׃ 9:4: הִנֵּה אֲדֹ׳. שֶׁהוּא שַׁלִּיט עַל כֹּל׃ | יוֹרִישֶׁנָּה. לְשׁוֹן ״מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר״ (שמואל א ב:ז): | וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ. וְהִבְלִיעַ בְּתוֹךְ יַמִּים מָמוֹנָהּ, יַעֲלֶה עָלֶיהָ אֶת הַיָּם וְיַטְבִּיעֶנָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יְחֶזְקֵאל (יחזקאל כז:כו-כז): 9:5: תִּרְאֶה אַשְׁקְלוֹן. אֶת מַפֶּלֶת צוֹר וְתִירָא: | וְעֶקְרוֹן אַף הִיא תִּירָא: | כִּי הוֹבִישׁ מֶבָּטָהּ. שֶׁהָיְתָה נִשְׁעֶנֶת עַל צוֹר, שֶׁהָיְתָה רֹאשׁ לִבְנֵי עֵשָׂו. וְעֶקְרוֹן אַף הִיא לֶאֱדוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה (מגילה ו.). וּתְחִלָּה הָיְתָה מִשֶּׁל פְּלִשְׁתִּים: 9:6: וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד. וְיָשַׁב עַם נָכְרִי בְּאַשְׁדּוֹד, הֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בָּהּ נָכְרִים (קידושין עב:): 9:7: וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו. שֶׁל עֵשָׂו אֵלּוּ בֵּית בִּימָה שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ זוֹרְקִים שָׁם דְּמֵי זִבְחֵיהֶם (מגילה ו.). וְיֵשׁ פּוֹתְרִין שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁהָיָה שׁוֹפֵךְ דְּמֵי יִשְׂרָאֵל: | וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹהֵינוּ. אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבַּגָּלוּת (מגילה כט.): | וְהָיָה כְּאַלּוּף בִּיהוּדָה. אֵלּוּ טַרְטִיָּאוֹת וְקַרְקְסִיָּאוֹת שֶׁלָּהֶם, שֶׁעֲתִידִים שָׂרֵי יְהוּדָה לְלַמֵּד בָּהֶם תּוֹרָה בָּרַבִּים: | וְהָיָה כְּאַלּוּף. לְשׁוֹן אִלּוּף וְלִמּוּד: | וְעֶקְרוֹן. תִּהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל: | כִּיבוּסִי. יְרוּשָׁלַיִם: 9:8: וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָה. אֶחֱנֶה אֵצֶל בֵּיתִי לְהָגֵן עָלֶיהָ מִן הַמַּעֲמִידִים מִבְצָר וּמַשְׁחִית, שֶׁלֹּא יַצִּיבוּ עָלֶיהָ. וְדֻגְמָתוֹ ״וְכָל צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ״ (ישעיהו כט:ז). וְיֵשׁ עוֹד לִפְתֹּר מִצָּבָה כְּמוֹ מִצָּבָא בְּאָלֶ״ף: | כִּי עַתָּה רָאִיתִי. צָרָתָם בְּעֵינַי, אַף עַל פִּי שֶׁעַד הֵנָּה הִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם: 9:9: הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ. אִי אֶפְשָׁר לְפוֹתְרוֹ אֶלָּא עַל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם, וְלֹא מָצִינוּ מוֹשֵׁל לְיִשְׂרָאֵל כָּזֶה בִּימֵי בַּיִת שֵׁנִי: | צַדִּיק וְנוֹשָׁע. בַּה׳׃ | עָנִי. עֲנְוְתָן: | וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר. מִדַּת עֲנָוָה הִיא: | וְעַל עַיִר. כְּמוֹ ״וַעֲיָרִים עֲשָׂרָה״ (בראשית לב:טז): 9:10: וְהִכְרַתִּי רֶכֶב. שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לָהּ: | וּמָשְׁלוֹ. וּמִמְשָׁל שֶׁלּוֹ: | מִיָּם וְעַד יָם. ״מִיַּמָּא וְעַד מַעֲרְבָא״, לְסוֹף הָעוֹלָם (בראשית רבה ע:יט): | וּמִנָּהָר. פְּרָת: 9:11: גַּם אַתְּ. תִּוָּשְׁעִי עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק וְנוֹשָׁע (זכריה ט:ט), כִּי בְדַם בְּרִיתֵךְ הֲרֵי נִבֵּאתִי לָכֶם לֶעָתִיד, וְגַם עַתָּה מִגָּלוּת בָּבֶל שֶׁאַתֶּם עַכְשָׁיו בְּתוֹכָהּ: | בְּדַם בְּרִיתֵךְ. בִּזְכוּת דַּם הַבְּרִית שֶׁנִּזְרַק עֲלֵיכֶם בְּסִינַי, הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת (שמות כד:ח): | שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ. מִן הַגָּלוּת (ויקרא רבה יט:ו)׃ 9:12: שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן. לְכֹחֲכֶם וְלִכְבוֹדְכֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם עַתָּה בִּרְשׁוּת מַלְכֵי פָּרַס, אַתֶּם אֲסִירֵי הַתִּקְוָה. אֲשֶׁר קִוִּיתֶם לִי עַד הֵנָּה לְמַלֹּאות דְּבָרַי לְקֵץ שִׁבְעִים שָׁנָה (ירמיה כט:י): | גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ. עוֹד הַיּוֹם אֲנִי מַגִּיד לְךָ בְּשׂוֹרָה שְׁנִיָּה, לְבַד זוֹ שֶׁל בִּנְיָן. וּמַה הִיא הַגָּדָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁאֲנִי שָׁב לִשְׁנוֹת לָכֶם?: 9:13: כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה. סוֹף שֶׁאַנְטִיוֹכוּס יִטֹּל הַמְּלוּכָה מִיַּד מַלְכֵי פָרַס וְיָרֵעוּ לָכֶם, וַאֲנִי אֶדְרֹךְ יְהוּדָה לִהְיוֹת לִי כְּקֶשֶׁת מִלְחָמָה, וְיִלָּחֲמוּ בְּאַנְטִיוֹכוּס בִּימֵי חַשְׁמוֹנָאִים: | קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרָיִם. מִקְרָא קָצָר הוּא, כְּמוֹ קֶשֶׁת מִלֵּאתִי יַד אֶפְרָיִם, כְּמוֹ ״וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת״ (מלכים ב ט:כד). אֶפְרָיִם יִהְיֶה לִי כְּאַשְׁפָּה מְלֵאָה חִצִּים: | וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן. עַל חֵיל אַנְטִיוֹכוּס (פסיקתא רבתי ב): 9:14: וַה׳ עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה. בְּסֵפֶר יוֹסִיפוֹן מָצִינוּ: בָּעֵת הַהִיא נִרְאָה מוֹפֵת לְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלָיִם: | בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע. יִרְעַם: | בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן. לְסַעֵר אֶת אַנְשֵׁי תֵימָן, הֵם חֵיל אַנְטִיוֹכוּס. וְיֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ (ירושלמי תענית ב,ד) שֶׁפָּתְרוּהוּ עַל אֱדוֹם, לֶעָתִיד לָבֹא: 9:15: וְאָכְלוּ. שְׁלַל אוֹיְבֵיהֶם: | וְכָבְשׁוּ. תַּחְתֶּיהָ אַבְנֵי קָלַע, הֵם הַיְּוָנִים שֶׁהֵם מְלֻמְּדֵי קֶשֶׁת וְלִקְלֹעַ בָּאֶבֶן: | וְהָמוּ כְּמוֹ יָיִן. הֲמִיּוֹן בְּקוֹל שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁהוֹמִים שְׁתוּיֵי יָיִן: | וּמָלְאוּ. נַפְשׁוֹתָם כָּל טוֹב: | כַּמִּזְרָק. שֶׁמָּלֵא דָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: | כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ. שֶׁמְּנַסְּכִין שָׁם יַיִן וְהַיַּיִן צָף עָלָיו כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה (סוכה מט:) לְשׁוֹן שְׂבִיעָה לְשׁוֹן שִׁכְרוּת: 9:16: כְּצֹאן עַמּוֹ. כַּצֹּאן שֶׁהִסִּיעַ מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעָם: | כִּי אַבְנֵי נֵזֶר. כִּי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאִים הַמִּתְפָּאֲרִים בְּאַבְנֵי נֵזֶר בְּטוּרֵי חֹשֶׁן וְאֵפוֹד יִהְיוּ מִתְנוֹסְסִים בְּנִסִּים עַל אַדְמָתָן: 9:17: כִּי מַה. רַב טוּבוֹ. הַצָּפוּן שֶׁל אוֹתוֹ הַדּוֹר: | דָּגָן בַּחוּרִים. הַנּוֹתֵן כֹּחַ לַבַּחוּרִים: | וְתִירוֹשׁ. אֲשֶׁר יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת בְּנִיב שִׁיר וְשִׂמְחָה. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין אֲשֶׁר יְנוֹבֵב וְיִצְמַח בְּקַרְקַע בְּתוּלָה, וְהוּא יַיִן מְשֻׁבָּח: 10:1: שַׁאֲלוּ מֵה׳ מָטָר. אִם תִּצְטָרְכוּ: | חֲזִיזִים. עֲנָנִים מְבִיאִים מָטָר: | לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה. בִּשְׁבִיל אִישׁ אֶחָד וּבִשְׁבִיל עֵשֶׂב אֶחָד הַצָּרִיךְ לְמָטָר (תענית ט:): 10:2: כִּי הַתְּרָפִים. וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וְהַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר הִטְעוּ אֶת אֲבוֹתֵיכֶם ״לֵאמֹר חָלַמְתִּי״ (ירמיה כג:כה) וְהָיוּ מַחֲזִיקִים יְדֵיהֶם לִמְרֹד בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּבְּרוּ אָוֶן וְהֶבֶל דִּבְּרוּ לֵאמֹר ״שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם״ (ירמיה ו:יד): | עַל כֵּן נָסְעוּ. אֲבָל אֲנִי נָבִיא לָהֶם בֶּאֱמֶת: | יַעֲנוּ. יִתְכַּנְּעוּ, כְּמוֹ ״לֵעָנֹת מִפְּנֵי״ (שמות י:ג) – לְשׁוֹן עֹנִי: 10:3: עַל הָרֹעִים חָרָה אַפִּי. עַל מַלְכֵי נְבוּכַדְנֶצַּר וְסַנְחֵרִיב (נוסח אחר: מַלְכֵי יָוָן): | וְעַל הָעַתּוּדִים. עַל שָׂרֵיהֶם, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְעַל מַלְכַיָּא הֲוָה רוּגְזִי וְעַל שָׁלְטָנַיָּא אֲנָא מְסָעֵר״. וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת נִמְשְׁלוּ לַעֲתוּדִים: ״וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָָוָן״ (דניאל ח:כא). וְהָרוֹצֶה לְפָרֵשׁ הָעִנְיָן שֶׁלֹּא בְּמַלְכֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת יֹאמַר: עַתּוּדִים – לְשׁוֹן שָׂרִים, כְּמוֹ ״עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ״ (ישעיה יד:ט): | כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה. כְּסוּס אֲשֶׁר יֻכַּר הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה: 10:4: מִמֶּנּוּ פִנָּה. מֵהֶם מַלְכֵיהֶם, מֵהֶם שָׂרֵיהֶם, מֵהֶם לוֹחֲמֵי מִלְחֲמוֹתָם (חולין נו:): 10:5: וְהָיוּ כְגִבּוֹרִים בּוֹסִים בְּטִיט חוּצוֹת בַּמִּלְחָמָה. הֲרֵי מִקְרָא זֶה מְסֹרָס, וְהָיוּ בַּמִּלְחָמָה הוֹלְכִים וְדוֹרְכִים אֲנָשִׁים כְּגִבּוֹרִים הַבּוֹסִים טִיט חוּצוֹת. בּוֹסִים – דּוֹרְסִים, כְּמוֹ ״יָבוּס קָמֵינוּ״ (תהילים מד:ו), ״בּוֹסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי״ (ירמיהו יב:י): | וְהוֹבִישׁוּ. בֵּית יְהוּדָה, אֶת רוֹכְבֵי הַסּוּסִים הַבָּאִים לְהִלָּחֵם בָּם: 10:6: וְגִבַּרְתִּי אֶת בֵּית יְהוּדָה. בְּמִלְחֶמֶת הַיְּוָנִים: | וְאֶת בֵּית יוֹסֵף אוֹשִׁיעַ. בַּמָּקוֹם שֶׁגָּלוּ שָׁם בַּחֲלַח וּבְחָבוֹר בִּימֵי סַנְחֵרִיב (מלכים ב יח:יא): | וְהוֹשְׁבוֹתִים. כְּמוֹ וְהוֹשַׁבְתִּים, לְשׁוֹן יְשִׁיבָה: | וְהָיוּ כַּאֲשֶׁר לֹא זְנַחְתִּים. כְּאִלּוּ לֹא זְנַחְתִּים מֵעוֹלָם: 10:8: אֶשְׁרְקָה לָהֶם. כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹרְקִים לְסִימָן אוֹת לָבֹא אֵלָיו הַטּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ: | וַאֲקַבְּצֵם. לְעֵת הַקֵּץ, לֶעָתִיד: | כִּי פְדִיתִים. כְּשֶׁאֶפְדֵּם: | וְרָבוּ. בַּגּוֹלָה כְּמוֹ שֶׁרָבוּ בְּמִצְרָיִם (שמות א:ז): 10:9: וְאֶזְרָעֵם. תְּחִלָּה בָּעַמִּים, כְּאָדָם הַזּוֹרֵעַ סְאָה לְהַכְנִיס כַּמָּה כּוֹרִין (פסחים פז:): | וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם. עִם בְּנֵיהֶם: 10:10: וְלַבְנוֹן. זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (יומא לט:): | וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם. ״וְלֹא יִסֻפָּק לְהוֹן״ (תרגום יונתן): 10:11: וְעָבַר בַּיָּם צָרָה. וְתַעֲבֹר צָרָה בְּצוֹר הַיּוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הַיָּם, וְהוּא רֹאשׁ לְמַלְכוּת צוֹר: | וְהִכָּה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר הוּא הַמַּכֶּה יַכֶּה בַיָּם גַּלִּים לְהַשְׁקִיעַ אֶת צוֹר: | כָּל מְצוּלוֹת יְאוֹר. הִיא מִצְרָיִם: 11:1: פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״פִּתְחוּ עַמְמַיָּא תַּרְעֵיכוֹן״: 11:2: הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז. שֶׁהוּא גָּדוֹל מִן הַבְּרוֹשׁ. הֵילִילוּ הַשִּׁלְטוֹנִים כִּי נָפְלוּ הַמְּלָכִים מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: | אַלּוֹנֵי בָשָׁן. קִישְׁנֵ״שׁ בְּלַעַ״ז: | כִּי יָרַד. כִּי נִשְׁבַּר, וְדוֹמֶה לוֹ ״וּבָרַד בְּרֶדֶת הַיַּעַר״ (ישעיה לב:יט): | יַעַר הַבָּצִיר. יַעַר הַמִּבְצָר, ״תְּקוֹף כַּרְכַיָּא״: 11:3: הָרוֹעִים. הַמְּלָכִים: | אַדַּרְתָּם. תִּפְאַרְתָּם׃ | שַׁאֲגַת כְּפִירִים. יִבְכּוּ הַשָּׂרִים: | כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן. שֶׁהוּא מְקוֹם הַכְּפִירִים וַאֲרָיוֹת. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ (יומא לט:), שֶׁעַל חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נִתְנַבֵּא הַנָּבִיא, וְאַרְבָּעִים שָׁנָה קֹדֶם חֻרְבָּן הָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתָּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן. גָּעַר בָּהֶן רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לוֹ: הֵיכָל הֵיכָל, עַד מָתַי אַתָּה מְבַעִית אֶת עַצְמְךָ? יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁסּוֹפְךָ לֵחָרֵב, וּכְבָר נִתְנַבֵּא עָלֶיךָ זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְגוֹ׳: 11:4: רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה. הָכֵן לָהֶם רוֹעִים, כְּלוֹמַר: הִנָּבֵא עַל פַּרְנָסֵיהֶם הָעֲתִידִים לִרְעוֹתָם מֵעַתָּה: | צֹאן הַהֲרֵגָה. יִשְׂרָאֵל שֶׁהֲרָגוּם רוֹעֵיהֶם וַאֲכָלוּם: 11:5: וְלֹא יֶאְשָׁמוּ. הַבַּבְלִיִּים שֶׁאַגְלֵם לְתוֹכָם, זֶה מוֹכְרָם וְהַקּוֹנֶה הָרוּג, וְאֵין נוֹתֵן לְלִבּוֹ שֶׁיְּהֵא לוֹ אַשְׁמָה בַּדָּבָר. וּמוֹכְרָם מִתְהַלֵּל: בָּרוּךְ ה׳ שֶׁמְּסָרָם בְּיָדִי, וַהֲרֵינִי עָשִׁיר: | וָאֶעְשִׁיר. וַהֲרֵי אֲנִי עָשִׁיר: 11:7: וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה. כָּל אֵלֶּה דִּבְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּבִיא, וַאֲנִי רָעִיתִי אוֹתָם בַּיָּמִים הַקַּדְמוֹנִים: | לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן. אֱמֶת עֲנִיֵּי הַצֹּאן הָיוּ כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לִרְעוֹתָם: | וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת. לְסוֹף יָמִים חִלַּקְתִּים לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת בַּעֲוֹנָם: | לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם. יָרָבְעָם אָמַר לְנַהֲלָם לְאַט: | וּלְאַחַד קָרָאתִי חוֹבְלִים. רְחַבְעָם אָמַר לָהֶם לְיַסְּרָם בְּעַקְרַבִּים (מלכים א יב:יד). וּלְפִי שֶׁדֶּרֶךְ צֹאן לְנַהֲלָן בְּמַקְלוֹת, קָרָא לְמוֹשְׁלֵיהֶם מַקְלוֹת: 11:8: וָאַכְחִיד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרוֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד. וְהֵם הִשְׁחִיתוּ דַרְכֵיהֶם עַד שֶׁמְאַסְתִּים וַהֲרַגְתִּים בְּחֹדֶשׁ אֶחָד. כָּל שְׁלֹשֶׁת הָרוֹעִים שֶׁהָרַג וְהוּא אֶת כָּל בֵּית אַחְאָב וְאֶת בֵּית אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת אֶחָיו וְאֶת כָּל זֶרַע מַלְכוּת דָּוִד, וַעֲתַלְיָה אִבְּדָה אֶת הַשְּׁאָר, זוּלָתִי יוֹאָשׁ שֶׁנִּטְמַן (מלכים ב יא:א-ג): | וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם. מְאַסְתִּים. וְכָל לְשׁוֹן קֹצֶר נֶפֶשׁ הוּא דְּבַר צָרָה אוֹ דְּבַר מֵאוּס שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבַלְתּוֹ, וְקָצַר הַלֵּב וְהַמֵּעַיִם מִלְּהָכִיל; כְּמוֹ שֶׁאֱלִיהוּ אָמַר: ״הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי״ (אִיּוֹב לב:יח): | גַּם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי. זִכְרוֹנָם הָיָה רַב בְּמֵעַי וּמְמַלֵּא אֶת רוּחִי וּמֵצִיק אֶת בִּטְנִי. וּבָחֲלָה פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ לְשׁוֹן גֹּדֶל בְּמַסֶּכֶת נִדָּה (נדה מז.): מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה פַּגָּה בֹּחַל וְצֶמֶל, פַּגָּה עוֹדָהּ תִּינוֹקֶת, בֹּחַל אֵלּוּ יְמֵי הַנְּעוּרִים שֶׁכְּבָר הִיא גְּדוֹלָה. וְהֵבִיאוּ מִקְרָא זֶה רְאָיָה לְדִבְרֵיהֶם: 11:9: וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם. אָמַרְתִּי בְּאוֹתָן הַיָּמִים אַשְׁלִיכֵם מֵעַל פָּנַי וְיִהְיוּ הֶפְקֵר וּלְבַז: 11:10: וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם. שָׁבַרְתִּי אֶת כֹּחַ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא, עַד כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂימֵם כֶּעָפָר לָדוּשׁ (מלכים ב יג:ז). וּבִימֵי הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה, שֶׁמְּסַרְתִּים בְּיַד סַנְחֵרִיב וְהִגְלָהוּ (שם יז): | לְהָפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל הָעַמִּים. לְהַרְאוֹתָם, שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁבָּגְדוּ בִּי הֵפַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי עִם כָּל הָעַמִּים עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יַזִּיקוּם. שֶׁעַל מְנָת כֵּן נָתַתִּי לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁאִם יִשְׁמְרוּהָ, שֶׁיִּהְיוּ חֵרוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת; שֶׁלֹּא תְּהֵא אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם (ערובין נד.). וְאַל תִּתְמַהּ אִם דִּבֵּר הַמִּקְרָא תְּשׁוּעָתָם מִיַּד שׂוֹנֵא בִּלְשׁוֹן כְּרִיתַת בְּרִית אֶת הַשּׂוֹנֵא, שֶׁהֲרֵי מָצִינוּ מִקְרָא דֻּגְמָתוֹ: ״וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְגוֹמֵר״ (הושע ב:כ): 11:11: וַיֵּדְעוּ. כֵּן הֵבִינוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבָּהֶם הַשּׁוֹמְרִים אֶת חוּקִּי: | כִּי דְבַר ה׳ הוּא. גְּזֵרָה זוֹ כְּבָר דִּבֵּר לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי מֹשֶׁה: ״יוֹלִיךְ ה׳ אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ״ (דברים כח:לו): 11:12: וָאֹמַר. אֶל מַלְכֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרִים: | אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי. קַיְּמוּ מִצְוֹתַי, וְהוּא יִהְיֶה שְׂכָרִי עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם, כְּמוֹ שֶׁנּוֹתְנִין שָׂכָר לְרוֹעֵה צֹאן, וְאָשׁוּב וְאֶרְעֶה אֶתְכֶם: | וְאִם לֹא חֲדָלוּ. וְגַם אֲנִי לֹא אֵיטִיב לָכֶם. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: ״הַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁמַע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל״ (יחזקאל ג:כז): | וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וַעֲבַדוּ יָת רְעוּתִי גֻּבְרִין מִקְצָת״ – אֲנָשִׁים טוֹבִים מְעַט הָיוּ בָּהֶם שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנִי, כְּגוֹן ״הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר״ (מלכים ב כד:טז), דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, יְחֶזְקֵאל. וּלְשׁוֹן שְׁלֹשִׁים כָּסֶף – לֹא יָדַעְתִּי לְכַוֵּן כָּאן אֶלָּא כֶּסֶף – לְשׁוֹן חֶמְדָּה. וְאַף רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ כֵּן בִּחֻלִּין (חולין צב.), וְהֵבִיאוּ רְאָיָה: ״צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ״ (משלי ז:כ). וְאֶת הַשְּׁלֹשִׁים פֵּרְשׁוּ, שֶׁאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים יֵשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר; וְהֵבִיאוּ רְאָיָה: ״וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֶתֶךְ שְׂעֹרִים״ (הושע ג:ב) – חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּבָבֶל; וּשְׁלֹשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶקְחָה אֶת שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף בֵּית ה׳״ – בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמִנְיַן הַשְּׁלֹשִׁים – מִדְרַשׁ אַגָּדָה הוּא (תנחומא מקץ ו), שֶׁהֻבְטַח אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּכָךְ שֶׁלֹּא יְהֵא דּוֹר פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים צַדִּיקִים. מִנְיָן? ״כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ״ (בראשית טו:ה) – ״יִהְיֶה״ בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשִׁים: 11:13: וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל הַיּוֹצֵר. כְּמוֹ אֶל הָאוֹצָר, שׁוֹמֵר הָאוֹצָר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּבִיא: כְּתֹב וְהַנַּח אֶת אֵלּוּ, הֵם וְצִדְקָתָם, לִהְיוֹת שָׁמוּר לְסוֹף שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל גָּלוּת בָּבֶל, וְיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַל יְדֵיהֶם. וּמַהוּ הָאוֹצָר? אֲדַר הַיְקָר בֵּית מִקְדָּשִׁי, אֲדַר תִּפְאַרְתִּי: | אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם. אֲשֶׁר הִפְשַׁטְתִּי מֵעֲלֵיהֶם מִהְיוֹת לָהֶם לִיקָר. וּלְשׁוֹן יָקַרְתִּי הוּא הֲסָרַת כָּבוֹד, וְהַמֵּ״ם שֶׁל מֵעֲלֵיהֶם יוֹכִיחַ. וְהוּא כְּמוֹ ״וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים״ (תהלים נב:ז), כְּמוֹ ״מְסָעֵף פֹּארָה״ (ישעיהו י:לג). וְדֻגְמַת הַפֵּרוּשׁ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, מֵעֵין תַּרְגּוּם שֶׁל יוֹנָתָן הוּא. וְרָאִיתִי לְשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה לְפֵרוּשׁ נְבוּאָה זוֹ, וְאֵינִי יָכוֹל לְכַוְּנָן: 11:14: וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי. הִגְלֵיתִי אֶת צִדְקִיָּהוּ: | אֶת הַחוֹבְלִים. אֶת רִשְׁעֵי דּוֹרוֹ, כִּי הוּא צַדִּיק וְדוֹרוֹ רְשָׁעִים (סנהדרין קג.): | לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה. שֶׁנִּתְאַחֲווּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וְנִדְבְּקוּ בְּתוֹעֲבוֹת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: 11:15: עוֹד קַח לְךָ וְגוֹ׳. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ לְמַעְלָה רְעֵה צֹאן הַהֲרֵגָה, סִימָן הוּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לִמְסֹר דּוֹר חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי זֶה בְּיַד טִיטוּס: 11:16: הַנִּכְחָדוֹת. הָאוֹבְדוֹת לֹא יִפְקֹד הָרוֹעֶה לְבַקְּשָׁם: | הַנַּעַר לֹא יְבַקֵּשׁ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״דְּאִטַּלְטְלוּ לָא יִתְבַּע״. הַנַּעַר – הַשּׁוֹטוֹת שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לָבוֹא אֶל הַדִּיר: | הַנִּצָּבָה. שֶׁיֵּשׁ לָהּ כֹּחַ קְצָת לַעֲמֹד עַל רַגְלֶיהָ, וּצְרִיכָה סִיּוּעַ לְנַהֲלָהּ לְאַט. וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ וְנִצָּבָה לְשׁוֹן ״לַצְבּוֹת בֶּטֶן״ (במדבר ה:כב): | לֹא יְכַלְכֵּל. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לָא יְסוֹבַר״, וְדֶרֶךְ הָרוֹעֶה בְּחֵיקוֹ יִשָּׂא (יְשַׁעְיָהוּ מ:יא): | וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל. אֶת הָעֲשִׁירִים יִגְמֹר מָמוֹנָן: | וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק. עַד כָּלָה. וְדֻגְמַת זוֹ אָמַר דָּנִיֵּאל (דניאל ז:ז): ״אָכְלָה וּמַדֱּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה״: 11:17: הוֹי. יֵשׁ לִצְעוֹק עַל זֶה: | רוֹעֵי הָאֱלִיל. רוֹעֵי שֶׁל אַיִן, אֱלִיל לְשׁוֹן אַל, אֵינוֹ רוֹעֶה. וְכֵן רֹפְאֵי אֱלִיל (איוב יג:ד). רוֹעֵי הָאֱלִיל יוֹ״ד יְתֵרָה בִּמְקוֹם הֵ״א, כְּמוֹ וְעֹזְבֵי הַצֹּאן (כאן), ״שֹׁכְנִי סְנֶה״ (דְּבָרִים לג:טז), ״שֹׁכְנִי לְבָדָד״ (מִיכָה ז:יד): | עוֹזְבִי הַצֹּאן. נוֹתְנָן הֶפְקֵר לְיַד כָּל הַבָּא לְהַכּוֹת וְלַהֲרֹג וְלָבֹז: | חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ. וְהוּא הָרוֹעֶה סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה נוֹשֵׂא בְּיָדוֹ לִשְׁחוֹט אֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַבְּרִיאָה, שֶׁנָּתַן עֵין יְמִינוֹ בָּהֶם לָדַעַת מִי הָעֲשִׁירִים לָבֹז וְלִגְמוֹר נִכְסֵיהֶם: | זְרוֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ. לֶעָתִיד לָבֹא: ״וְנָתַתִּי נִקְמָתִי וְגוֹמֵר״ (יחזקאל כח:יד). וְהַפּוֹתְרִים פּוֹתְרִים אוֹתוֹ בְּצִדְקִיָּהוּ, עַל שֵׁם ״וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר״ (ירמיה כב:יא). וְאִי אֶפְשָׁר לְכַוֵּן ״הִנְנִי מֵקִים רָעָה בָּאָרֶץ״ בְּצִדְקִיָּהוּ, שֶׁכְּבָר עָבַר לוֹ שִׁבְעִים שָׁנָה:
פירוש רד”ק
9:1: משא דבר ה’ בארץ חדרך. נבואה זו היא בארץ חדרך ודמשק ששם תהיה מנוחתו או פירוש נבואת ה’ תהיה עדיין בארץ חדרך כמו בארץ ישראל כי מארץ ישראל תהיה וכן דמשק תהיה מנוחתו כלמר שכינת כבודו ונבואתו מצאנו בדברי רז”ל חדרך רבי בניה אומר זה משיח שהוא חד לעכו”ם ורך לישראל אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים מעיד אני עלי שמים וארץ שאני מדמשק ויש שם מקום ששמו חדרך אמר לו ומה אני מקיים ודמשק מנוחתו שעתידה ירושלם שתהיה מגעת עד דמשק שנאמר מנוחתו ואין מנוחה אלא ירושלם וכן הוא אומר זאת מנוחתי עדי עד אמר לו ומה אני מקיים ונבנתה העיר על תלה אמר לו שאינה עתידה לזוז ממקומה אמר לו ומה אני מקיים ורחבה ונסבה למעלה שעתידה ירושלם שתהא מרחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שצרה למטה ורחבה מלמעלה ושערי ירושלם עתידים להיות מגיעין עד דמשק וכן הוא אומר אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק וגליות באות וחונות בתוכה שנאמר ודמשק מנוחתו: | כי לה’ עין אדם. כי באותן הימים יהיה עין כל אדם לה’ לא לאלילים ולא לעצבים לפי’ תהיה ארץ חדרך ודמשק ושאר המקומות הקרובות לארץ ישראל כמו צר וצידון וחמת וערי פלשתים נכללות בערי יהודה ויהיו באמונת ישראל: | וכל שבטי ישראל. כל שכן שבטי ישראל שיהיה עינם ולבם לה’ או פי’ וכל שבטי ישראל כלומר עין אדם יהיה לה’ ולכל שבטי ישראל ללכת בדרכיהם כמו שאמר למעלה נלכה עמכם: 9:2: וגם חמת. אמר וגם חמת שהיא עיר גדולה כמו שאמר חמת רבה והיא חוץ לגבול ארץ ישראל כי היא אחד מגבולי ארץ ישראל ואמר כי באותו הזמן תהיה חמת בתוך גבולה הוא שאמר תגבל בה צר וצידון כי חכמה מאד וכן צר וצידון שהם קרובים לה יהיו בתוך גבולה וטעם: | כי חכמה מאד. על צור כמו שנזכר בפרשת צור בספר יחזקאל ופירש כי חכמה בעיניה בימים קדמונים ולא הועילה לה חכמתה אבל בזמן המשיח לא תבטח בחכמתה ותכנע לפני ישראל: 9:3: ותבן. כי כשנבנתה מצור לה בימים הקדמונים ותצבור כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות ולא הועיל לה כל זה: 9:4: הנה ה’ יורישנה. כלומר הורישה מכל גדולתה: | והכה בים חילה. כמו שמפורש ביחזקאל וכשתזכור כל אלה תכנע בימות המשיח ואף על פי שהיו יושבים בה באותו הזמן אינם היושבים בה בימים הקדמונים נודע דבר צור לכל כי נכתב בנביאים וכתוב אצל היושבים בה היום והיו שם באותו הזמן: 9:5: תרא. מלרע הטעם ברי”ש אמר כשתראה אשקלון שנכנעה צור תכנע גם היא ויתכן לפרש כי צור וצידון טעמו למטה עם הפסוק הבא אחריו: | ותבן צור. אמר חמת תגבל בה אבל צור וצידון תחשב לעמוד כנגד ישראל לפי שחכמה מאד בעיניה כמו שכתוב בספר יחזקאל וצידון היתה סמוכה לה ונמשכת אחריה לפיכך סמוכה אל צור ותבן תחשב להמלט בבנין שתבנה ובכסף וזהב שתאסף וכל זה לא יועיל לה כי הנה השם יורישנה: | מצור. מגדל חזק וכן ויבן ערי מצורות וכן תרגם יונתן ובנא צור תוקפא לה וחרוץ כמו וזהב וכן בירקרק חרוץ וכן תרגם יונתן ודהבא: | הנה ה’ יורישנה. ענין גרוש ושלוח כמו מוריש אותם מפניך והדומים לו וכן תרגם יונתן מתרך לה: | והכה בים חילה. כל העושר והממון שבה שהיתה בוטחת בו יבא הים וישטף אותו: | והיא באש תאכל. והיא רוצה לומר העיר ובניניה ומגדליה הבצורות שהיתה בוטחת בהן תצא אש מתוכה שתשרוף אותם: | תרא. וכשתראה אשקלון כי צור נחרבה ביד האל תירא ותכנע לפני ישראל וכן עזה וכן עקרון: | כי הוביש מבטה. והיא צור שהיו מביטים אליה וחושבים להנצל עמה בעבור חזקה מבטה המ”ם בסגול והוביש ענין בושת ופירוש עם צור שהיו מביטים אליו יבושו כשיורישנו האל יתברך וי”ת פי’ הוביש על עקרון ופי’ הוביש עקרון ממבטה ותרגם ארי בהיתת מבית רוחצניה: | ואבד מלך מעזה. מלכה שהיה בה באותו הזמן יאבד הוא והמלכות שלו כי לישראל תהיה: | לא תשב. באנשים, שיהיו שם באותו הזמן כי ישראל יהיו מיישבין אותה: 9:6: וישב ממזר באשדוד. יש מפרשים שם אומה וי”מ ממזר מעריות ישראל שישבו לבדם בערי פלשתים ויבדלו מהקהל והנה ארז”ל כי אליהו יטהר הממזרים ויושיבם בקהל ה’ ויש לפרשו בחסרון כף הדמיון וממזר כמו זר וכן לא יבא ממזר ושני הממי”ן נוספות כמו שני הממי”ן אשר במלת נהרסו ממגורות ופי’ היושב באשדוד מפלשתים ישב בה כמו איש זר ונכרי כי תחת יד ישראל יהיו וזהו מה שאמר אחריו והכרתי גאון פלשתים: 9:7: והסרותי דמיו מפיו. דרך משל כלומר מה שאכל ישראל וכלהו הוא דמיו ושקוציו ר”ל אבער רשעי לב שביניהם ונשאר גם הוא לאלהיו ומה שישארו מהם שיהיה לבם נכון לה’ אשאיר אותו ויהיה כאלוף ביהודה ופי’ גם הוא כמו שאר בני הנכר הנלוים אל ה’ שנאמר עליהם והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי הנה הם כאלוף וכגדול שביהודה: | ועקרון כיבוסי. תהיה עקרון כמו היבוסי יושב ירושלים שהיה יושב בתוך בני ישראל והיה למס עובד להן כן יהיה בימות המשיח וזכר יהודה לפי ששם הר הקדש ובית התפילה ואדוני אבי ז”ל פי’ דמיו ושקוציו נבול הפה שרגילין בו העכו”ם: 9:8: וחניתי לביתי מצבה. אהיה כמו מחנה לבית ישראל שהוא ביתי יהיה שמי להם כמו אם היה עמהם מחנה גדול שלא יפחדו עוד מצבא שיחנה עליהם ולא מעובר ושב שירע להם מצבה כתוב בה’ במקום אל”ף: | כי עתה ראיתי בעיני. עתה בזה הזמן שתהיה כל זאת ההבטחה ראיתי בעיני ענים וטלטולם בגלות בין האומות ואושיעם ואביא עליהם כל זאת הטובה ראיתי כמו וירא אלהים את בני ישראל והחכם רבי אברהם א”ע ז”ל פי’ כי הם דברי הנביא אמר עתה ראיתי בעיני במראות הלילה בנבואה כל זה: 9:9: גילי מאד בת ציון. גילי מלרע זכר ציון וירושלם כי היא ראש המלכות: | צדיק ונושע הוא. צדיק יהיה ובצדקתו יהיה נושע מחרב גוג ומגוג נושע פתח שהוא עבר מוסב לעתיד מפני הוי”ו: | עני. כמו ענין וכן ת”י ענותן וכן אמר בנבואת ישעיה לא יצעק ולא ישא קנה רצוץ לא ישבור וגו’: | ורוכב על חמור. לא מחסרון שהרי כל העולם יהיה ברשותו אלא מענוה ירכב על חמור ועוד להורות כי לא יצטרכו ישראל לסוסים ולרכב לפיכך אמר אחריו והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים: | ועל עיר בן אתונות. כפל הענין במילות שונות ועוד זכר עיר שהוא קטן בשנים כי הוא הנבחר לרכוב וכן אמר על בני אבצן רוכבים על שלשים עירים: | בן אתונות. ר”ל בן אחת האתונות וכן ויקבר בערי גלעד באחת מערי גלעד: 9:10: והכרתי. וכן אמר בנבואת מיכה והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך וזכר מאפרים ומירושלם לפי שהיתה נחלקת המלכות בימים הראשונים אבל בימי המשיח יהיו אחדים: | ודבר שלום לגוים. ישלים בין גוי לגוי אם יהיה ביניהם מלחמה כי כל הגוים יהיו נשמעים אליו: | ומשלו מים ועד ים. פי’ החכם רבי אברהם א”ע ז”ל מהים הדרומי הנקרא ים האדום עד הים הצפוני שהוא ים אוקינוס: | ומנהר עד אפסי ארץ. מנהר היוצא מעדן שהוא בתחלת המזרח עד אפסי ארץ שהוא סוף המערב והנה ימשול בכל העולם: 9:11: גם את. אמר כנגד כנסת ישראל כמו שאמר על המלך המשיח שיהיה נושע בצדקתו אמר גם את תהי נושעת בדם בריתך והוא דם המילה שהחזיקו בו ישראל בגלות יותר מכל המצות: | מבור אין מים בו. זהו הגלות וי”מ בדם בריתך דם הברית אשר כרת ה’ עם ישראל בסיני. ואדוני אבי ז”ל פירש מים נבואה בדרך משל שנסתמה הנבואה בגלות ולא היה נביא אחר חגי זכריה מלאכי וכן מצאנו אומר בענין הנבואה הוי כל צמא לכו למים: 9:12: שובו לבצרון. המפרשים פירשו ענין פרשה זו בבית שני ואדוני אבי ז”ל פירש הפרשה ג”כ בבית שני אלא שחצי פסוק זה פי’ בעתידה הכתובה למעלה ופי’ שובו לבצרון שובו לאל יתברך שהוא מבצר ומגדל עוז: | אסירי התקוה. בעבור שהיו בגלות והיו אסורים ומקוים לגאולה זה כמה שנים גם היום מגיד משנה אשיב לך אמר האל יתברך בבשורה אחרת קרובה יבשר לך הנביא המגיד שניה לראשונה שהגיד שהיתה עתידה והוא מה שהושיע האל יתברך לישראל מידי יון בבית שני ע”י מתתיה בן יוחנן כהן גדול ובניו ולפי דעתי כי כל הפרש’ עתידה ואפרש אותה תחלה על דעת המפרשים בבית שני: 9:13: כי דרכתי. שבט יהודה יהיה קשתי ואדריך אותו על יון כלומר ביהודה אלחם עם יון: | מלאתי אפרים. כמו מלא ידו בקשת והוא מתיחת הקשת בכל כחו לירות החץ וזכר אפרים אע”פ שבבית שני לא היה שבט אפרים ולא שאר השבטים הנה נשארו בארץ אחר גלות השבטים בימי הושע בן אלה מועטים כאשר מצאנו בדברי יאשיהו מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל והם גלו עם שבט יהודה ובנימן לבבל ושבו עמהם בשובם: | ועוררתי בניך ציון על בניך יון. אעורר אותם עליהם ואתן בהם כח וגבורה וזהו שאמר ושמתיך כחרב גבור: 9:14: וה’ עליהם יראה. כלומר ה’ ילחם להם: | בשופר יתקע. כאלו בשופר יתקע כדרך הנלחמים: | והלך בסערות תימן. ילך על בני יון כמו רוח סערה כמו שכתוב ה’ בסופה ובסערה דרכו וזכר תימן שהיא פאת דרום כי משם תבא רוח סערה כמו שכתוב מן החדר תבא סופה והוא רוח דרום כמו שכתוב וחדרי תימן וכן תרגם יונתן וידבר בעלעול רוח מדרומא: 9:15: וה’ צבאות יגן עליהם. על יהודה ואפרים שזכר: | ואכלו וכבשו אבני קלע. ולא די שיגן עליהם שלא יכבשו אויביהם אלא הם יאכלו אויביהם ויכבשו אותם הנותרים לעבדים ולשפחות וכנה בני יון אבני קלע שהם אבני חצות שקולעים בהם הקלעים לפי שכנה בני יהודה בהפכה אבני נזר שהם אבנים טובות ומרגליות שמשימין אותם בעטרה: | ושתו והמו כמו יין. ר”ל ושתו דמי האויבים ויהמו עליהם כמו אם ישתו יין ובא על דרך וכעסיס דמם ישכרון וההמיה על היין כמו שאמר שכרו ולא יין המו ולא שכר: | ומלאו כמזרק כזויות מזבח. יהיו מלאים מדם האויבים כמזרק שמקבלים בו דם הקרבנות או כמו זויות המזבח שזורקין בהם הדם: 9:16: והושיעם. כצאן עמו כמו שמושיע אדם צאנו בכל כחו כן יושיע עמו כי הוא צאנו וי”מ כמו שהושיעם ע”י משה שהיה רועה אותם כצאן כמו שנא’ נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן: | כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו. כי יהיו יהודה ואפרים כמו אבני נזר מתנוססות ומתרוממות על אדמתו שהיא אדמת הקדש מתנוססות מתרוממות וכן נתתי ליראיך נס להתנוסס וכן נס ענין גבהות ורוממות כי נושא הנס מגביה ומרומם אותו על ראש העם: 9:17: כי מה טובו ומה יפיו. אמר מה טוב יהיה פרי ארצכם מה טובו של הדגן והתירוש המגדל והמנובב בחורים יפים ובתולות יפות כאלו שיהיו בזמן ההוא: 10:1: שאלו. בזמן ההוא אם תשאלו מהשם יתברך מטר בעת מלקוש ה’ עושה חזיזים מיד ישמע תפלתכם ויעשו חזיזים ויתן מטר והחזיזים יהיו עם המטר וכן אמר ודרך לחזיז קולות והם אותם שמבהיקים בעת המטר לפני בא הרעש והוא מגזרת חזה. ורבותינו ז”ל פי’ כמו ענן ומה שאמר בעת מלקוש שהוא המטר האחרון שהוא בימי ניסן כלומר אפי’ באחרונה אם יצטרכו למטר יתן להם ויגדל העשב מהרה: | ומטר גשם. בסמיכות אדמת עפר מטיט היון ר”ל רבוי המטר יתן לאותם שיהיו בזמן ההוא: | לאיש עשב בשדה. לכל אחד מהם יתן לו עשב בשדהו ורז”ל פי’ כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום יעשה הוא רצונם ואם יצטרך איש אחד לבדו מטר ולא האחרים יתן לו לבדו מטר ואם יצטרך איש לעשב אחד בשדהו או בגנו ולא יצטרך לעשב אחר יתן לאותו העשב לבדו מטר כמו שאמר אחד מן החסידים האי משרא בעי מטרא והאי משרא לא בעי מטרא: 10:2: כי התרפים. אז יכירו כי התרפים דברו און כי יראו כי הנבואות שאמרו נביאי האמת נתקיימו הרעות נתקיימו בחרבן הארץ והנחמות נתקיימו בזמן ההוא יכירו אז כי בעלי התרפים שהיו מתעים אותם קודם חרבן הארץ וכן הקוסמים ונביאי השקר בחלומותיהם שהיו אומרים להם קודם החרבן שלום יהיה לכם יכירו אז כי הבל ינחמון והכל היה שקר ואון והבל: | על כן נסעו. נסעו וגלו מארצם כמו הצאן אשר אין להם רועה: | יענו כי אין רועה. יענו יכנעו וכן ומהמונם לא יענה ענין הכנעה: 10:3: על הרועים. מלכי אנטיוכס שלחצו את ישראל לפני יום שקמו בית חשמונאי עליהם ואחר שהמשיל ישראל לצאן המשיל המלכים השולטים לרועים או לעתודים ההולכים לפני הצאן והצאן אחריהם: | אפקד. עונם עליהם: | כי פקד. זכר ענים ולחצם ואמר להושיעם: | את עדרו. לא יניחם ביד הרועים עוד: | ושם אותם כסוס הודו במלחמה. כמו הסוס שיראה כחו וגבורתו במלחמה. שנ’ עליו וישיש בכח יצא לקראת נשק: 10:4: ממנו פנה. פנה הוא משל על ראש העם. כמו שאמר התיצבו הנה כל פנות העם שר”ל ראשי העם ר”ל שלא יהיה עליהם ראש מיון: | יתד. הוא הפקיד. וכן אמר ותקעתיו יתד במקום נאמן: | קשת מלחמה. שלא יצטרכו לעזר עם אחר אלא ידיהם רב להם: | יצא כל נוגש יחדיו. שיהיו נוגשים בשונאיהם: 10:5: והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות. ישראל יהיו כמו גבורי יון שהיו מתחילה ויהיו בוסים ורומסים אויביהם בתוך טיט חוצות: | במלחמה. באותה מלחמה שילחמו עמם: | והובישו רוכבי סוסים. האויבים שבאו עליהם רוכבי סוסים יהיה להם בשת שישראל ינצחום והם רגליים: 10:6: וגברתי. אתן להם גבורה אל אויביהם: | והושבותים. מלה מורכבת מן והושבתים מן ישב ומן השיבותים מן שוב ושני הענינים נכונים כאן ר”ל כי ישיבם אל ארצם ויושיבם שם בהשקט ובבטחה: | והיו כאשר לא זנחתים. יהיו בכבוד גדול ובשלום כאלו לא זנחתים מעולם כי מרוב הטובה לא יזכרו צרותיהם שעברו: 10:7: והיו כגבור אפרים. אפרים יהיו כלם במלחמה כמו גבור כמו שאמר למעלה והיו כגבורים: | ושמח לבם. ישמח לבם בנצחם אויביהם: | כמו יין. פי’ כמו שותה יין וכן תרגם יונתן כשתי חמר, וכן כי חמודות אתה, איש חמודות, לץ היין, שותה היין והדומים להם רבים: | ובניהם יראו ושמחו. הקטנים והנערים שאין דרכם להלחם יראו במלחמת אבותם שינצחו אויביהם במלחמה ושמחו: 10:8: אשרקה להם. ענין הנעת השפתים בקול רם והוא סימן הקריאה וכן ושרק לו מקצה הארץ וענין אקבצם י”מ כי מפני הצרות שהיו עושים להם מלכי יון היו מפוזרים בין האומות ובימי חשמונאי שבו אל ארץ ישראל, וי”מ זה הפסוק לעתיד: | ורבו כמו רבו. כמו שרבו במצרים כן ירבו בזמן ההוא: 10:9: ואזרעם בעמים. י”מ שאמר זה על שהיו זרועים בגוים כשנתפזרו באומות מפני צרות מלכי יון ושם היו זוכרים האל ומצותיו: | וחיו את בניהם ושבו. ושם יחיו עם בניהם ושבו לארצם בימי חשמונאי וי”מ ואזרעם בעמים אחר שיהיו נושעים בימי חשמונאי ילכו לסחור’ או לטייל בין העמים ויהיו מכובדים ביניהם על התשועה שעשה להם האל יתברך: | וחיו את בניהם ושבו. כשישובו לארצם ישובו בממון גדול שיחיו בו עם בניהם: 10:10: והשיבותים מארץ מצרים ומאשור. שיצאו משם מפני הצרות: | ואל ארץ גלעד ולבנון. גלעד מעבר הירדן מזרחה ולבנון כולל כל ארץ ישראל מזה העבר כמו שאמר ההר הטוב הזה והלבנון: | ולא ימצא להם. לא יספיק להם מרובם, וי”ת ולבנון ומקדשא כמו שתרגם אונקלוס: 10:11: ועבר בים צרה. האומות שהם רבים כמו הים תעבור בהם צרה ואמר ועבר לשון זכר ר”ל דבר הצרה: | והכה בים גלים. האל יתברך יכה בים ובגליו וייבש אותם ר”ל המון העמים וזהו והובישו כל מצלות יאור כמו שפירש והורד גאון אשור וזכר אשור ומצרים שהם הרעו לישראל יותר משאר האומות: 10:12: וגברתים בה’. כמו ואל משה אמר עלה אל ה’ הנה פירשנו פרשה זו על דעת המפרשים בבית שני והנכון בעיני כי היא כלה עתידה כמו שלפניה ויבא זכר יהודה ואפרים על נכון כי בימי המשיח ישובו כל ישראל לארצם יהודה ואפרים מה שלא שבו בבית שני אלא גלות בבל שהיה יהודה ובנימן ובזכרו יהודה בכל מקום כאלו זכר בנימן עמו כי בנימן נופל ליהודה ומה שזכר יון הוא כאלו זכר גוג ומגוג כי אחים היו מבני יפת וכלם יבאו בימי המשיח וכת”י על בניך יון על בני עממיא כמו שכתבנו וכל הפרשה מבואר לזה הפירוש ומה שאמר ואזרעם בעמים פירושו כדעת התרגום כמו שכתבנו ופי’ ועבר בים צרה כמו שפירשנו או יהיה פירושו כמשמעו כמו שאמר בנבואת ישעיה והחרים ה’ את לשון ים מצרים וגו’: 11:1: פתח לבנון. פירשו המפרשים זה על בטול מלכות בית חשמונאי או על עת חורבן בית שני ויתכן לפרש סמוך לענין אשר למעלה ממנו על אבדון הבבליים וכזה הוא דעת יונתן שתרגם פתחו עממיא וגומר: 11:2: הילל ברוש. ת”י אלילו מלכיא וגו’: | הבציר. כמו ערים בצורות, וכתוב הבצור בוי”ו וקרי ביו”ד הבציר והענין אחד ויש לפרש הבציר כענין והשיג לכם דיש את בציר והמשילם לעצי היער וסמכם לבציר לפי שהיו עושים פירות כלומר שהיו עשירים וגדולים בעלי נכסים ומקנה וקנין: 11:3: קול יללת, אדרתם. חזקם ותקפם ותפארתם ופי’ הפסוק כתרגומו ורז”ל פי’ הפרשה על חורבן בית שני ולבנון הוא בית המקדש ואמרו כי מ’ שנה קודם חרבן הבית היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן גער בהן רבן יוחנן בן זכאי אמר לו היכל היכל עד מתי אתה מבעית עצמך יודע אני שסופך לחרב וכבר נתנבא עליך זכריה פתח לבנון דלתיך: 11:4: כה אמר ה’ אלהי, רעה את צאן ההריגה. פרשה זו רוב המפרשים פירשוה לשעבר אמר לנביא שיתנבא על ענין ישראל מה יהיה עד גלותם וי”מ אותה בבית שני וקראה צאן ההריגה כי נתונים הם ליהרג ביד שונאיהם תמיד כשעוברים על מצות האל יתברך ופירש אדוני אבי ז”ל רעה מקור כמו לרעות וכן למען היה לה ברק כמו להיות כלומר הוא אמר לרעות כי לא אמר לנביא שירעה הוא אלא האל אמר לרעותם כמו שאמר וארעה את צאן ההריגה: 11:5: אשר קוניהן יהרגון. יהרגו אותם והנה הם ביד מוכר וקונה בלי חמלה: | ולא יאשמו. אינם חושבים עצמם אשמים אם יהרגו אותם: | ומוכריהן יאמר. כל אחד ממוכריהם יאמר כשמכרן ברוך ה’: | ואעשיר. יאמר ברוך ה’ כי אני עשיר מדמי אלה השבויים ובאמרו הרשע המוכר ברוך ה’ זהו בחשבו כי רצון האל יתברך במעשה זה כמו שאמר סנחריב המבלעדי ה’ עליתי על הארץ הזאת להשחיתה או נאמר כי רגילות בני אדם בזה לתת שבח לאל יתברך בכל ריוח שירויחו הן מדרך הצדק הן מדרך הרשע וכענין זה אמרו רז”ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי, ואעשיר האלף נחה והוי”ו פתוחה והעי”ן בשו”א לבדו: | ורועיהם לא יחמול עליהם. והאל שהוא רועיהם אינו חומל עליהם לפיכך הם נופלים ביד אויביהם מוכרים וקונים ואמר רועיהם לשון רבים כמו ישמח ישראל בעושיו איה אלוה עושי: 11:6: כי לא אחמול עוד. אם לא ייטיבו מעשיהם: | על יושבי הארץ. על יושבי ארץ ישראל: | ביד רעהו וביד מלכו. ישחיתו הם בהם ומלכם גם כן ישחית בהם הן מלך ישראל והן מלך האומות השולט עליהם: | ממציא. מזמין, כמו ואת העולה המציאו אליו לנתחיה: | וכתתו את הארץ. בין זה ובין זה יכריתו וישחיתו את ארץ ישראל: | ולא אציל מידם. לפי שחטאו לי: 11:7: וארעה, לכן עניי הצאן. באמת עניי הצאן מצאתים כשלקחתיה לרעות תחלה אפרש פרשה זו על דעת המפרשים אותה לעבר אעפ”י שלא מצאתי לאחד מהם פירוש שלם בפרשה זו אפרש אני מה שאמצא בדעתי בע”ה ית’: | ואקח לי שני מקלות. דרך הרועה לנהוג צאנו במקל שבידו ואמר כי לרעות את ישראל לקח שני מקלות רמז בזה כי הנהגתו אותם לא היה בענין אחד רק לפי מעשיהם היה מנהיגם לפיכך זכר שני מקלות ואמר לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חבלים ולאחד שניהם פתחין שלא בסמיכות ואין זה כמנהג ברוב אלא שנמצאו כך מעטים ואמר כי לאחד מן המקלות קרא נועם ר”ל כי בנעימות נהג אותם על דרך שאמר דוד המלך ה’ רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני וזה היה בזמן שהיו ישראל שומרים דרך ה’ שהיו מלכיהם ושופטיהם טובים ומדריכים אותם בדרך ישרה ואז היה האל מנהיג אותם בנעימות שבעים כל טוב אין שטן ואין פגע רע: | ולאחד. מן המקלות קרא חובלים, והוא לשון השחתה כמו מחבלים כרמים ר”ל שהם השחיתו דרכם ועלילותם והוא נהג אותם על הענין הזה שלא חשש לשמור אותם מן האויבים אך היה נוהג אותם עדיין שלא סלק שכינתו ושמירתו מעליהם עד גלותם כי היו מלכים טובים ומלכים רעים אחריהם ובזמן שהיו רעים היה בא להם הרע והיה שם המקל חובלים ובזמן שהיו עושים טוב היה בא להם הטוב והיה שם המקל נועם: | וארעה את הצאן. בין טוב ובין רע רעיתים: 11:8: ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד. הם בני יאשיהו יהואחז ויהויקים וצדקיהו אלו השלשה מתו ביד אויביהם ויהויכין בן יהויקים אעפ”י שגלה לא נכחד כי ממנו נשתלשלה המלכות מלכות בית דוד אבל אלו השלשה נכחדו כי יהואחז וצדקיהו לא היה מזרעם מלך ויהויקים מת בבזיון סחוב והשלך ואלה השלשה היו בסוף חרבן הארץ וגלות הארץ כי בין שלשתם לא מלכו אלא כ”ב שנה וארבע חדשים וכלם היו בצרה ומה שאמר בירח אחד ר”ל בזמן מועט וכמוהו יאכלם חדש את חלקיהם: | ותקצר נפשי. על דרך משל כמו ותקצר נפשו בעמל ישראל ובא על ענין שאמר יחזקאל ותקע נפשי מעליה כאשר נקעה נפשי מעל יהודה ושני הפסוקים מורים על חורבן הארץ בימי צדקיהו ובאמרו וגם נפשם בחלה בי כלומר לא קצרה נפשי בהם בתחלה כי גם נפשם מאסה בי מתחלה לפיכך קצרה נפשי בהם ויונתן לא תרגם כן פסוק ותקצר נפשו בעמל ישראל ותרגם ותקצר נפשי בהם ורחיק מימרי יתהון ותרגם וגם נפשם בחלה בי על דנפשהון קצת בפולחני ובשלשת הרועים לא פי’ יונתן דבר אלא תרגמו כפשוטו ושיציתי תלתא פרנסיא בירחא חד: 11:9: ואמר לא ארעה אתכם. וקודם שחרב הבית בימי ג’ הרועים האלה כשראיתי כי מעשיהם רעים ולא היה עתיד לעמוד אחריהם מלך טוב אמרתי לא ארעה עוד אותם על דרך והסתרתי פני מהם והיה לאכל: | המתה תמות. בדבר: | והנכחדת תכחד. בחרב: | והנשארות תאכלנה אשה את בשר רעותה. ברעב: 11:10: ואקח. וכבר לקחתי את מקלי: | את נועם. זה יאשיהו כי לא היה אחריו מלך טוב: | ואגדע אותו. ע”י פרעה נכה הסירותיו: | להפיר. בצר”י ובי”ד המשך אמר כיון שראיתי שלא יקום אחריו מלך טוב הסירותי אותו כדי שישלטו העמים בישראל כי לא היו שומרים דרך ה’ אלא בהכרח המלך כמו שכתוב לפיכך אמר להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים כאלו כרת האל ברית עם כל העמים שלא יריעו לישראל כי לא הרעו להם בימי יאשיהו כי גם פרעה נכה שלח לו שלא ילחם עמו: 11:11: ותופר ביום ההוא. אותה הברית הופרה ביום שמת יאשיהו כי שלש הרועים שלטו בהם העמים ובזזו ושללו והרגו והגלו אותם: | וידעו כן עניי הצאן השמרים אותי. אותם הצדיקים שהיו בהם שהיו שומרים אותי כלומר אשר דברתי להם על ידי הנביאים ולא שמעו כי לא היו מאמינים להם אך הטובים שהיו בהם היו שומרים אותי כלומר דברי כמו ואביו שמר את הדבר ובבא הפורענות ידעו כי דבר ה’ הוא: 11:12: ואמר אליהם. דבר ה’ הוא שאמר אליהם ע”י הנביאים: | הבו שכרי. כיון שאני רועה אתכם הבו שכרי והשכר הוא התשובה ומעשים טובים: | ואם לא חדלו. כמו שאמר יחזקאל אם ישמעו ואם יחדלו: | וישקלו את שכרי שלשים כסף. שלשים צדיקים היו בהם בימי אלה שלשת הרועים ומצאנו מהם דניאל חנניה מישאל ועזריה וירמיה ויחזקאל וצפניה ואי אפשר שלא היו בהם אחרים ואם לא נזכרו שהרי כתוב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ וי”ת ואמרית להון אם תקין בעיניכון עבדו רעותי ואם לא אתמנעו ועבדו ית רעותי גוברין מקצת כלומר קצת אנשים שבו בתשובה: 11:13: ויאמר ה’ אלי השליכהו אל היוצר. אמר הנביא שאמר לו האל יתברך שישליך זה הכסף אל היוצר ופי’ המפרשים כמו האוצר כי אותיות אהו”י הם מתחלפות ופי’ שומר האוצר וכת”י אמרכלא רוצה לומר בדרך משל שיתיחדו בבית ה’ ויהיו נבדלים מן העם העושים הרע בעיני ה’ ואמר אל היוצר על דרך משל כענין היוצר יחד לבם ומבין וגו’ והוא יודע הטובים והרעים חוקר לב ובוחן כליות כי יש מראים עצמם טובים ואינם טובים: | ואקחה. כך היה נראה לו במראה הנבואה כי הוא היה לוקח הכסף ומשליכו בית ה’ אל היוצר אבל ענין זה כבר עבר שנים רבות כי בימי ג’ הרועים היה ור”ל בדרך המשל כי התיחדו הטובים ונבדלו מן העם ולא היו נראים עמהם ברחובות וזה שאמר ירמיה הנביא שוטטו בחוצות ירושלם ובקשו ברחובותיה אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה כמו שפירש אותו בספר ירמיה ומה שאמר אדר היקר הוא בית ה’ ר”ל כמו שאמר ואשליך אותו בית ה’ ר”ל אל אדר היקר ואל שאמר עומד במקום שנים ופירש אשר יקרתי מעליהם נכבדתי בעצמי וסרתי מעליהם לרוע מעשיהם וכת”י: 11:14: ואגדע. זה אמר על החרבן שגדע צדקיהו שהיה תכלית החובלים והמשחיתים וחרב הבית וגלו ישראל: | להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל. האחוה שהיתה בין יהודה ובין ישראל בעבודת עכו”ם הופרה אז כיון שגלתה יהודה לא נשאר בישראל עובדי עכו”ם כי ישראל עד שגלו לא הניחו מלעבוד עכו”ם בכל הצרות שהיו באות עליהם וכיון שגלו וראו כי דברי הנביאים אמת בחרבן הארץ לא עבדו אח”כ עכו”ם ויהודה ג”כ עבדו עכו”ם עד שגלו וכיון שגלו בטלה העכו”ם מהם הנה כי הופרה אז האחוה שהיתה ביניהם בעכו”ם וכת”י, הנה פירשנו פרשה זו לשעבר ופרשה הבאה אחריה על כל פנים היתה נבואה לעתיד בזמן בית שני ונפרשנה אחרי אשר נפרש פרשה זו בזמן בית שני פי’ אדוני אבי ז”ל כן אמר הש”י החלותי לרעותם ולקחתי לי שני מקלות בחורים לרעותם נועם וחובלים נועם כהן גדול וחובלים מלך על כהן נאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ואמר ודעת לנפשך ינעם וחובלים מלך בעבור שהוא כמו רב החובל באניה ואלה הצאן אף על פי שרעיתים אני בשני אלה המקלות והסירותי מעליהם רועים אחרים והם מלכי האומות לא חזרו למוטב ושלחתי להם שלשת הנביאים לרעותם במקומי והם חגי זכריה ומלאכי ולא הועילו להם תוכחתם הכחדתים כמו שאמר ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד מזה נלמוד כי בירח אחד מתו ואחריהם לא היתה נבואה בישראל וכן ארז”ל משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה נבואה מישראל וכן נמצא כי תחלת נבואתם בזמן אחד היה בשנת שתים לדריוש אמר כאשר הכחדתי שלשת אלה הרועים ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי מאסה בי ורז”ל אמרו פגה בוחל וצמל ואמרו פגה אלו ימי הנעורים בוחל שהבת גדולה והאב קץ בה ופירש צמל יצאת מלאה שהיא בוגרת ונואש אביה מלהשיאה מרוב שבתה בבית ואמר לא ארעה וגו’ ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו זה בקרוב לגלותם אבדה מהם כהונתם, הבו שכרי שובו בתשובה ושבו בתשובה ולא היתה תשובתם שלמה כי אם שלשים יום מאבלות שהתאבלו על כהן גדול שמת זהו שלשים כסף, השליכוהו אל היוצר כמו אל האוצר כמו שפי’ אל בית ה’ אל בית היוצר וענינו כתוב נבואה זו ושים אותה בבית ה’ ויש מפרשים אל היוצר אל הקהל כמו יוצר גובי, אדר היקר אשר יקרתי מעליהם הדר הכבוד שסלקתי מעליהם בעבור כי בבית שני לא שרתה שכינה: | אשר יקרתי. אשר מנעתי מן הוקר רגליך: | ואגדע את מקלי השני את החובלים. הוא המלך והוא היה אגריפס כי בימיו הגלה טיטוס, והחכם ר’ אברהם הלוי מטוליטולה שחבר ספר הקבלה פי’ פרשה זו כן רעה את צאן ההריגה זה בנין בית שני וז”ש ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים נועם זו נשיאות זרובבל נחמיה התרשתא שהם מבני דוד ולהם נתן ה’ מלכות ישראל ברית מלח חובלים זה מלכות הכהנים כי הם בתחילה בנו בית המקדש אחד בהר גריזים ונתחתנו אל הכותיים ומהם יצאה האפיקורסות לעולם ולבסוף הורקנוס כהן גדול שמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ויהרג את הכהנים הוא ואלכסנדרוס בנו וכן היה דעת אריסטובולוס בן בנו נוטה, ואכחיד את שלשת הרעים בירח אחד, שלשה גדולות אלו רמז נשיאות בני דוד ומלכות בני חשמונאי ומלכות עבדיהם וקרא לכל ימי בית שני ירח אחד לפי שהיו בעיניו כימים אחדים וזהו שאמר ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו להפר את בריתי וגו’ זו פטירת זרובבל ונחמיה כי נכרתה האהבה והופר הברית אשר היתה ביניהם ובין מלכי פרס וזהו שאמר אם טוב בעיניכם וגו’ זהו שאמר להם כשהיה רועה אותם במקלו השני החובלים וכאלו אמר אם טוב בעיניכם ללכת בדרכי ה’ וישקלו את שכרי שלשים כסף רמז לשלשים שנה שמלכו מלכים של חסד ואלו הם מתתיהו הנקרא חשמונאי שנה אחת יהודה בנו שש שנים יונתן בנו שש שנים ושמעון בנו י”ח שנה הרי ל”א שנה ואם היו בהם חדשים חסרים נעשו ל’ שנה שמלכו מלכי אמונה וזהו שאמר ויאמר ה’ אלי השליכהו אל היוצר אדר היקר אשר יקרתי מעליהם כלומר אדר הוא ויקר זה השכר וראוי להיותו בקרבנות ובכופר נפשות הקהל וקראם יוצר ופי’ יוצר כמו שאמר והנה יוצר גובי וזהו שאמר ואשליך אותו בית ה’ אל היוצר כענין הראשון הוא: | ואגדע את מקלי השני את החובלים. זו עקירת מלכות בית חשמונאי בימי החובלים שהיו בהם הורקנוס ואריסטובולוס ובניו להפר האחוה בין יהודה כלומר אשר היה עומד להפר האחוה כמו שכתוב וצבי עדיו לגאון שמהו ופי’ אשר לגאון שמהו ובין החובלים הוא שחלקו ישראל שתי ממלכות כאשר עשה ירבעם בן נבט שנחלקה בימיו מלכות בית דוד והופרה האחוה בין יהודה ובין ישראל: 11:15: ויאמר ה’ אלי עוד קח לך כלי רועה אוילי. אלו העבדים, הוי רועה האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, זה אגריפס המלך אשר העלה את אספאסיאנוס ואת טיטוס על ארץ ישראל ושרי הפריצים אשר עשו את כל הרעות: | ויאמר ה’ אלי עוד קח לך כלי רועה אוילי. אמר הש”י לזכריה שיקח לו כלי רועה שוטה במראה הנבואה והוא סימן למלך שיקום בישראל בזמן בית שני שיעשה מעשיו בשגעון וכלי הרועה השוטה משונה מכלי רועה אחר כי כלי הרועה הוא כמו שק שישים שם הרועה לחם שיאכל וכוס שישתה בו ודברים אחרים שצריך אליהם במדבר ברעותו הצאן והרועה השוטה כליו פחות וגרוע ונופל ממנו מזונו וכשיחסר מזונו מתקצף על הצאן ומכה אותם ולא יחוס עליהן: | אוילי. היו”ד ליחס כיו”ד אכזרי וזה המלך הוא הורודוס שהיה עבד מבני חשמונאי וקם עליהם ומלך הוא ולקח אשה מהם והנהיג מלכותו בשטות והרג אשתו ובניו ועשה רעות רבות בישראל וי”ת אתנבי על פרנסא טפשא: 11:16: כי הנה, הנער. פי’ הטלה: | הנצבה. העומדת במקומה שלא תוכל ללכת לרעות לא יכלכל אותה במקומה: | ופרסיהן יפרק. לא די שלא ייטב להן אלא ירע להן שבמקלו ישבר פרסיהן ולא יוכלו ללכת וי”ת ושארהון יגמר: 11:17: הוי רועי האליל עזבי הצאן. רועי, כמו רועה וכן באהל רועי כמו עוזבי כמו עוזב היו”ד נוספת וכן אסרי לגפן עירה חצבי מרום קברו והדומים להם: | האליל. כמו רופאי אליל דבר שאינו מועיל וזה הרועה הוא הורודוס או אגריפס: | חרב על זרועו. אחר שאמר יבש תיבש כהה תכהה לא רצה לומר חרב ממש אלא ר”ל כליון כמו שהחרב מכלה ואמר זרועו ר”ל שיכלה כחו ואמר עין ימינו ר”ל שתכלה השגחתו ועצתו במעשיו ור”ל עין ימינו עין הלב וכן כתב החכם ר’ אברהם א”ע ז”ל אבל הוא לא פירש ענין הפרשה כענין שפירשנו אנחנו:
פירוש מלבי”ם
9:1: משא, נמשך למעלה בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים וכו’ יהיה משא דבר ה’ בארץ חדרך, אז ימצא דבר ה’ והנבואה גם בארץ חדרך שהיא ארץ רחוקה מאד גם שם יהיה משא דבר ה’ והיהודי שנמצא שם ישאלו ממנו את דבר ה’ שיתפשט אז בכל האומה, (כמ”ש יואל ג׳:א׳ ונבאו בניכם ובנותיכם וכו’), ובדמשק יהיה מנוחתו, מה שעד עתה היתה מנוחתו בירושלים כמ”ש (כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וכתיב זאת מנוחתי עדי עד) תתפשט אז עד דמשק, שיהיה קצה גבול הצפוני של א”י כמ”ש ביחזקאל סי’ מ”ז, ומבאר הטעם כי לה’ עין אדם, שעין כל בני האדם תצפה לה’ עם כל שבטי ישראל שהם יצפו לה’ בפרטות: 9:2: וגם חמת תגבל בה, גם חמת תהיה מגבול א”י לצד צפון וכן צור וצידון אשר היא עתה חכמה מאד תגבל בא”י ותהיה מגבולי הארץ (כמו שהתבאר ביחזקאל שם פסוק ט”ו ט”ז י”ז, שדמשק וחמת וצור וצידון יהיה גבול א”י לצד צפון, עיי”ש): 9:3: ותבן, הוא מאמר מוסגר, אגב ראה בחזיונו מה שיעבור על צור ועל פלשתים (שארצם תהיה ג”כ נחלת ישראל) בימים הבינים, שצור נחרבה תחלה על ידי נ”נ חורבן החלטי, (כמו שנבא ע”ז יחזקאל סי’ כ”ו כ”ז כ”ח), ואח”ז נבנית שנית שלא במקומה הראשון ובא אלכסנדר מוקדון ובנה גשר על הים עד העיר והחריבה שנית עד עולם, ועז”א ותבן צור מצור לה שבנתה לה חומה בצורה סביב אחר שנחרבה ע”י נבוכדנצר, ותצבר כסף כעפר ע”י המסחר הגדול שהיה לה, וכ”ז לא יועיל לה, כי. 9:4: הנה ה’ יורישנה שתורש מעשרה, והכה את חילה אשר בים, והיא עצמה באש תאכל: 9:5: תרא, ואז החריב גם ערי פלשתים שהיו תמיד מבעלי בריתה של צור ומעוזריהם, (כמ”ש ירמיה (מ”ז) על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר, וביואל (ד’ ד’) וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת, וכן בעמוס א’ ג’ ו’), ועז”א שאשקלון תרא מפלת צור ותירא, ועזה תחיל וכן תחיל עקרון כי הוביש מבטה, וכמ”ש צפניה ב’ עקרון תעקר, ואבד מלך מעזה שעזה תתישב שנית רק לא יהיה להם עוד מלך, ואשקלון לא תשב כלל: 9:6: וישב ממזר באשדוד, שם לא ישב איש רק ממזרים הנגרשים מעריהם מפני פסולם יתישבו שם, ואמר זה לגנאי על פלשתים שמקור מחצבתם הוא בממזרות (כמ”ש חז”ל על אשר יצאו משם פלשתים) שבמקומם ישב ממזר אחר: 9:7: והסרותי, וע”י החורבן שאחריבנו אסיר מפיו את הדמים ששפך מישראל כמ”ש בעמוס א’, ושקוציו, הוא ע”ז שלו, ואז ונשאר גם הוא לאלהינו, כמו שדמשק וצור יהיו לא”י כן מקומות של פלשתים, והיה כאלוף ביהודה יהיה שייך לשבט יהודה ומערים הגדולות שלומדים שם תורה, ועקרון תהיה כיבוסי שישב בירושלים ואח”כ היתה עיר האלהים כן תהיה עקרון קדש לה’: 9:8: וחניתי לביתי, אז אחנה כמחנה ואנשי חיל לשמור את ביתי מצבה מעובר ומשב, ר”ל מצבא עובר ומצבא שב, שלא יעבור צבא דרך ארץ ישראל וגם הצבא שכבר עבר וירצה לשוב דרך שם לא אניחנו לעבור שם, כי מבואר ביחזקאל שבאמצע א”י יהיה רצועה רחבה ע”ה מיל וארכה כארך א”י מן המזרח למערב שבאמצע רצועה זו יעמוד בהמ”ק וה’ יחנה שם בקביעות, כי כל רצועה זו תהיה קדש לה’ ולא יניח לצבא מלחמה לעבור שם, ועי”כ לא יעבור עליהם עוד נוגש, כי יהיו נשמרים מן ה’, כי עתה ראיתי בעיני ואשגיח עליהם כן פי’ המפ’, ולדעתי מ”ש כי עתה ראיתי בעיני מוסב עמ”ש הנה מלכך יבא לך, (ומ”ש | מצבה, כמו מצבא: 9:9: גילי מאד בת ציון, הוא מאמר מוסגר) ושיעור הכתוב הנביא ראה עתה את המלך המשיח עומד לפני ה’, והוא אומר בשם ה’ כי עתה ראיתי בעיני כי מלכך יבא לך, שה’ וכן הנביא המדבר רואה אותו במראה החזון איך בא לגאול את ישראל, ועז”א שבת ציון תגל מאד על הנסים שיתחדשו שם בכל עת, ובת ירושלם ששם מושב ההמון עם, יריעו תרועת שמחה על ראות פני מלכם, ומבאר שתגיל מפני שראיתי בעיני כי מלכך יבא לך והוא צדיק ונושע בה’, אינו נושע ברוב חיל רק ע”י צדקתו כי הוא יהיה עני ונכנע, שהוא הפך גאות ועוז מלך נושע ברוב חיל, ורוכב על החמור הפך רוכב על סוס מוכן ליום מלחמה, וגם אם ירכב על עיר שהוא צעיר לימים שזה כבוד יותר, (כמ”ש רוכבים על שלשים עירים שופטים י’ ד’), לא יהיה עיר בן סוס רק עיר בן אתונות: 9:10: והכרתי, וכן אכרית רכב מאפרים, שהרכב היה מוכן למלחמה, ואכרית סוס מירושלים, כי לא ירכבו על סוס, כי ילכו רגלי לעלות לרגל ודבר טמא לא יבא שם, ונכרתה ממילא קשת מלחמה שלא יצטרכו לקשת כמ”ש ושפט בין הגוים וכו’ ולא ישא גוי אל גוי חרב, וז”ש ודבר שלום לגוים, ובכ”ז יהיה משלו מים עד ים היינו מים המזרחי עד ים המערבי, ומנהר היוצא מעדן עד אפסי ארץ מדרום לצפון: 9:11: גם את, מוסב אל בת ציון ובת ירושלים שהזכיר, שהם האומה בכללה, בדם, שיעור הכתוב בדם בריתך אין מים בו שלחתי אסיריך מבור, ע”י שמסרת נפשך על קידוש השם במשך זמן הגלות ושמרת דם ברית מילה ולא רצית להמיר דם במים. שהיו אומרים לך שדי טבילה או הזית מים והוא נכנס תחת דם מילה, ואתה שמרת דתך ושמרת דם ברית אשר אין בו מי הזיה רק דם מילה, ר”ל שלא המרת דתך, וע”י זכות זה שלחתי אסיריך מבור, שהיית אסור בבור במשך ימי הגלות ויצאת לחפשי, וגם יל”פ בפשוט שע”י דם הברית שלחתי אסיריך מבור אשר אין מים בו, כי בגלות בבל היו בבור מלא מים כי בבל היא מצולה מלאה מים, ועתה שלחתיך מבור השני היבש שהוא גלות רומי: 9:12: שובו לבצרון, שובו מן בור הגלות לבצרון, שציון תהיה מבוצרת, אז אתם אסירי התקוה, שהייתם מקוים זמן רב על הגאולה, גם היום מגיד משנה אשיב לך, יש לי להשיב לך דבר שיגיד לך משנה, היינו נסים כפולים שיהיה בשני זמנים, כי יודיעם מלחמות החשמונאים נגד היונים בימי אנטיוכוס, ומלחמת בני אפרים נגד גוג ומגוג לעתיד, ששניהם נבואות עתידות, ואמר גם היום, כי יכלול בזה הגדה אחת בדבר שיהיה היום בזמן הזה קודם הגאולה העתידה שהיא מלחמת המכביים עם בני יון: 9:13: כי דרכתי לי יהודה קשת, הגדה אחת היא מה שיהיה בימי בית שני שינצחו בני יהודה את בני יון ע”י תשועת ה’ שלא כדרך הטבע, ויהודה יהיה כקשת דרוכה ביד ה’ ללחום עם היונים, והגדה שניה היא קשת מלאתי אפרים, שלעתיד לבא בעת גוג ומגוג יתעוררו בני אפרים שהם עשרת השבטים (שהם לא היו בבית שני) והם יהיו קשת ה’ ללחום עם גוג ומגוג, והמאמרים מקבילים כי דרכתי לי יהודה קשת ועוררתי בניך ציון על בניך יון, זה היה בימי בית שני שאז נלחמו בני ציון ושבט יהודה, קשת מלאתי אפרים ושמתיך כחרב גבור, שאז יהרגו בני אפרים בחרב הקשת את חיל גוג ומגוג הצובאים עליהם: 9:14: וה’, גם מאמרים אלה מקבילים. שבמלחמת המכביים יתראה ה’ עליהם להושיעם (וגם ראו אז אות ומופת בה’ כפרש”י) וחצו יצא מן הקשת כברק, שהם ידרכו הקשת שממנו יצא חץ ה’ כברק להשמיד את היונים, ובמלחמה האחרונה של גוג ומגוג ה’ אלהים בשופר יתקע לקבץ הנדחים מארבע כנפות הארץ, כמ”ש והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו’, והלך בסערות תימן שנגד חיל גוג שיבא מארץ צפון, יבא נגדם רוח סערה מן הדרום להומם ולאבדם: 9:15: ה’ צבאות יגן עליהם ולא יצטרכו למלחמה כלל, רק ואכלו וכבשו אבני קלע, במה שיאכלו יכבשו המלחמה ואבני קלע שיורו האויבים עליהם, ושתו המו כמו יין ע”י שישתו ויהמו כמו שותי יין בזה ימלאו דם כמזרק שממלאים אותו בדם הזבח, וכזויות מזבח שזורקים ושופכים שם דם הזבחים, כן ימלאו דם חללים, לא ע”י מלחמה רק יאכלו וישתו וה’ יפילם חללים, ודימה דם החללים לדם המזרק שהוא לרצון לפני ה’, כן ירצה ה’ במעשיהם ונצחונם: 9:16: והושיעם ה’ אלהיהם וה’ יושיעם בלא מלחמה כרועה המושיע צאנו מיד זאבי ערב. | כי אבני נזר, במליצה זו שמדמה אותם כצאן יאמר שידמו גם בזה כצאן שאין מבקשים זהב ואבני נזר שהם אבנים טובות, רק מרעה טוב ומים, כן לא יבקשו רק שתוציא האדמה להם דגן ותירוש לאכול ולשתות לא אבני נזר, כי על אדמתו יתנוססו אבני נזר, שהדגן והתירוש שתוציא האדמה יוחשב בעיניהם כאבני נזר, כמו שבעיני הצאן הדשא והמים הוא כפנינים ואבני חפץ, כי לא יבקשו עושר ורהבים: 9:17: כי מה טובו, הם ינובבו לאמר מה טובו ומה יפיו של הנזר? בתמיה למה לנו אבני נזר מה טוב ומה יופי ימצא בו. | דגן (ינובב) בחורים ותירוש ינובב בתולות ר”ל הבחורים ינובבו ויאמרו דגן! והבתולות ינובבו ויאמרו תירוש! ר”ל הם ינובבו לאמר שמבקשים אך דגן ותירוש לא אבני נזר, כי מה טובו ומה יפיו של נזר ואבניו?. הלא כאין נחשב בעיניהם: 10:1: שאלו, נמשך למעלה הבחורים והבתולות ינובבו ויאמרו שהם רוצים רק דגן ותירוש, ולכן אל תשאלו מה’ אבני נזר, רק שאלו מה’ מטר בעת מלקוש, כי ה’ יתן המטר בהשגחה והגם שלא תהיה הטבע מוכנת לשירד מטר, ה’ עושה חזיזים ויתן מטר גשם, ר”ל גשם השגחיי לא לבד לצורך הרבים כי לאיש אחד, וגם לבעבור עשב אחד הנמצא בשדה, אם העשב הזה צריך מטר יורידנו בעבורו: 10:2: כי, לא יסמכו עוד על הכחות הטבעיות ומעשה הטלמסאות ודרכי האצטגנינים, באשר יכירו כי התרפים דברו און, והקוסמים, המגידים עתידות עפ”י הקסם דברו שקר, וכן לא יאמינו עוד בחלומות כי ידעו שהחלומות שוא ידברו, וירמוז שקודם בוא המשיח יעמדו תרפים וקוסמים וחולמי חלומות שיתעו את העם בהבליהם ואז ידעו כי אין בם ממש, כי על כן על שהאמינו בהבלים אלה נסעו כמו צאן אשר יענו כי אין רעה, כי לא היה להם רועים משכילים מנהיגים אותם עפ”י התורה והשכל רק מהבילים אותם בחלומות והבלים ודברים הרבה והיו כצאן אשר אין להם רועה נאמן: 10:3: על, על כן חרה אפי על הרעים שהם המנהיגים שלהם שהתעו את הצאן, ועל העתודים שהם השרים והעשירים והחזקים אפקוד, כמ”ש (יחזקאל ל״ד:י״ז) הנני על הרועים וכו’ הנני שופט בין שה לשה לאילים ולעתודים, כי פקד ה’ את עדרו, כמש”ש ודרשתי את צאני ובקרתים, ושם אותם כסוס תחת שהיו כצאן נכנעים, יתדמו כסוס שהודו מתראה במלחמה, ששם יראה גבורותיו וכחו, כן יתראה כחם במלחמת גוג ומגוג: 10:4: ממנו פנה, הפנה הוא האבן שהוא היסוד והראש בבנין הבית, והוא משל אל המלך, והיתד הוא המחזיק את כל האהל, שהאהל הוא משל מושב הרועה שהוא הכהן או ראש הסנהדרין הרועה אותם בעניני הדת, וכמ”ש ותקעתיו יתד במקום נאמן, שלעומת זה יצוייר המלכות בציור הבית, כמ”ש כי בית יעשה לך ה’ (שמואל ב ז׳:י״א), ור”ל המלך ומורה הדת יצאו ממנו לא כמו בבית שני שנתמנו עפ”י מלכי פרס יון ורומי שהיו כבושים תחתיהם, וגם ממנו קשת מלחמה, לא יצטרכו לעזר עמים אחרים במלחמתם כי הגבורים שלהם יהיו מתוך העם, ועי”ז ממנו יצא כל נוגש יחדו שלא ימשלו עוד זרים עליהם: 10:5: והיו, הגם שלא יהיה להם רכב וסוס רק יהיו במלחמה כגבורים ההולכים רגלי ובוסים בטיט חוצות ברגליהם, בכ”ז ילחמו ע”י שה’ עמם והובישו רוכבי סוסים, כי יתגברו עליהם: 10:6: וגברתי את בית יהודה שהם חלשים ונדכאים אגבר אותם, ואת בית יוסף שהם גבורים רק הם נדחים ואובדים אושיע והושבותים אל מקומם לא”י, והגם שהשלכתים מעל אדמתם באף ובחמה וזנחתי אותם, עתה רחמתים והיו כאשר לא זנחתים, כי הגם שעד עתה לא הייתי אלהיהם ולא פניתי אל תפלתם, עתה אני ה’ אלהיהם משגיח עליהם ואענם: 10:7: והיו כגבור אפרים, עשרת השבטים נכללו בשם אפרים הם יתעוררו אז בגבורה ללחום מלחמת ה’, ושמח לבם כמו יין יתעורר שמחה בלבם כשמחה המתעוררת ע”י שתיית היין, ובניהם הדור שאחר הדור ההוא לא יצטרכו עוד למלחמה רק יראו התשועה שהושעתי לאבותם ושמחו בשמחה תמידית על התשועה העברה, וגם יגל לבם גילה חדשה בכל עת בה’, ע”י הניסים שיחדש ה’ להם וע”י ההופעה האלהית שיתוסף תמיד, שזה גדר הגיל שבא על דבר מתחדש: 10:8: אשרקה, ונגד יהודה שהם מפוזרים בין העמים והם משועבדים בגולה אשרק להם לסימן שיחזרו לא”י, ובזה אקבצם כי פדיתים מן הגלות, ותחת שבגלות היו מתמעטים תמיד ע”י עלילות והריגות, עתה ירבו כמו שרבו בזמן הקודם: 10:9: ואזרעם בעמים, גם אלה מבני יהודה שע”י השמדות נסוגו מה’ והתערבו בעמים, ידמו כמו זריעה, שע”י שתרקב הזרע בארץ תצמח בריבוי כפלים, כן על ידם יתוספו גוים רבים לע”ל שיכירו דת האמת, עד שיהיו כזריעה, כי גם במרחקים יזכרוני, שהגם שבגופם יהיו רחוקים ממני, בלבם יזכרו אמונה האחדות ולא ימותו מיתת הנפש לא הם ולא בניהם אשר יולידו, כי יחיו עם בניהם ושבו אל ה’ אלהי אבותם: 10:10: והשבותים, ואז אשיב הנדחים בארץ מצרים, וגם האובדים בארץ אשור שרחוק יותר, וגם הנפזרים שם בפיזור אקבצם, ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם, שיחזרו לנחלת אבותם שהיה להם בעבר הירדן המזרחי בגלעד ובמערב בלבנון, ולא ימצא להם כי אז יתוספו גבולי הארץ מכל צד (כמו שהתבאר ביחזקאל סי’ מ”ז): 10:11: ועבר בים צרה, מצייר הצרה כים זועף, שהגם שיהיה בים הצרה שיתגברו הצרות אז וחבלי משיח יעבור את הים הזה בשלום, והכה בים של הגלים, הוא הים ממש שיש לו גלים ר”ל שיחריב את הים לעבור בו מן הגלות, כמ”ש והחריב ה’ את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר, וז”ש והובישו כל מצולות יאור, הוא יאור מצרים, ואז יורד גאון אשור ויסור שבט מצרים, שהם משלו מקדם בישראל והם יפלו בין העמים שיתקבצו למלחמת גוג ומגוג (כמו שהתבאר ביחזקאל סי’ ל”ב וסי’ ל”ח): 10:12: וגברתים בה’, הגבורה שלהם תהיה ע”י ה’ לא ע”י חיל ועזוז, ובשמו יתהלכו לצאת מן הגלות: 11:1: פתח, אחר שנבא על הגאולה העתידה ראה במחזה מה שיעשה בבית שני שמזה ראה שגאולה זו אינה הגאולה העתידה, ותחלה ראה שבית הזה עתיד ליחרב, ואמר אל המקדש אתה לבנון פתח דלתיך שיכנסו שם גדודי רומי, ואש תאכל בארזיך להחריב ולשרוף את הבית: 11:2: הילל ברוש, הברוש הוא ג”כ מין ארז ופחות ממנו, והאלון הוא פחות משניהם, יאמר שהברוש ייליל כי נפל ארז הגדול ממנו, ועמו אדירים שודדו, והוא נפילת המלך ומשנהו ורואי פני המלך, ואח”כ הילילו אלוני בשן שהם השרים, כי ירד יער הבציר יער החזק שהם הגבורים ירדו ונפלו: 11:3: קול, אח”כ נשמע קול יללת הרועים שהם הסנהדרין, כי שודדה אדרתם ותפארתם, וקול שאגת כפירים שהם הפריצים הגבורים שעמדו אז ועשו חיל והם נפלו לבסוף, כי שודד גאון הירדן שהוא מקום האריות, והוא משל אל כבישת כל ערי מבצר: 11:4: כה אמר ה’, אחרי שהראה אותו חורבן בהמ”ק הראה לו מה שיעבור עליהם במשך זמן שיעמוד בית שני, רעה את צאן ההרגה, היינו שיסדר בנבואתו את הרועים שלהם באיזה אופן ירעו וינהיגו אותם בימי בית שני, ומפרש מדוע קורא אותם בשם צאן ההרגה: 11:5: אשר קוניהן יהרגון, מפני שאינם כצאן העומדים לגזה ולגדל ולדות שחסים מלהרגם, כי הם עומדות לטבח ולהריגה ועי”כ קוניהם יהרגום, ולא יחשבו זאת לחטא כי הם עומדות לכך, ומוכריהן יאמר ברוך ה’ ואעשיר, כי צאן העומדות לגיזה ולולדות יתעשר כשהם אצלו, אבל העומדות לטבחה יתעשר בעת ימכור אותם, וגם רועיהם לא יחמול עליהן אחר שעומדות לשחיטה: 11:6: כי, מפרש הנמשל כי לא אחמול עוד על יושבי הארץ ויהיו עומדים להריגה, והנה אנכי ממציא את האדם איש ביד רעהו שע”י שנאת חנם שהיה ביניהם דקרו איש את רעהו, וביד מלכו שמלכי בית שני הרגו בעם וכלו אותם, וכתתו את הארץ שע”י הכתות השונות שעמדו אז וע”י המלכים האכזרים נכתתו ונתפרדו ונאבדו: 11:7: וארעה את צאן ההרגה, סדרתי איך תהיה הרעיה שלהם והנהגתם והיו באופן שיהיו צאן ההרגה, לכן עניי הצאן, לכן היו עניי הצאן מפני שהרגו זה בזה ולא היה שלום ביניהם, ואקח לי שני מקלות, צייר שהרועה היה לו שני מקלות, אחד היה מקל נועם ואחד היה מקל חובלים, ולא נודע מי המה המקלות, והמפרשים נבוכו, אולם ממ”ש אח”ז ואגדע את מקל נועם להפר ברית אשר כרתי את כל העמים ואגדע את מקלי השני את החובלים להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל, מזה נודע שמקל נועם היה ענינו לכרות ברית את העמים, ומקל חובלים היה ענינו לשום אחוה בין יהודה ובין ישראל, ובזה מצאנו חדתו, שר”ל שהיה להם שני מיני הנהגה א] הפחה או הנשיא או המלך אשר היה לו ברית עם העמים שמשלו אז בארץ, ב] השופט או הכ”ג או ראש הסנהדרין שהיה ענינו להשגיח על עם ישראל שיתאחדו בין בדת ובין במשפט והנהגה ולא יתחלקו לכתות ואגודות שונות, והיה ראוי שמקל זה שעומד בין ישראל לעמים יהיה מקל חובלים, היינו שילחמו אתם בגבורה וישיבו מלחמה שערה לחבול את אויביהם, ומקל זה העומד בין ישראל ויהודה יהיה מקל נועם להנהיגם בנעימות ובנחת ובשלום ובמישור, ואמר בגנאי הדור שהיה להפך שהמקל שהיה נגד העמים היה מקל נועם, כי היו נכנעים ומשועבדים אל העמים, והמקל שהיה להקים האחוה בין בני ישראל היה מקל חובלים לרדות בם בפרך: 11:8: ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, רצה בזה כי כ”ז שהיו תח”י מלכי פרס היה להם מנוחה כי מלכי פרס היו מלכי חסד, אבל פתאום נכרתה מלכות פרס ע”י אלכסנדר המוקדוני, ושלשה מלכים עמדו לפרס שעשו טובות עם ישראל, כורש וארתחששתא ודריוש שנתנו רשות שישובו בני הגולה ושיבנו הבית וחומת ירושלים (כנז’ בעזרא ונחמיה) והטבה זו של שלשה הרועים שהטיבו עמם נכחדה בירח אחד במות דריוש האחרון, שמאז התגברה מלכות יון שעשו רעות לישראל אחרי מות אלכסנדר, וגם ר”ל בשלשה הרועים, כי מלך פרס העמיד שלשה רועים שהם ינהיגו את כל המלכות שתחת ידו שנחלקה לג’ מדינות בבל ומדי ופרס, כנז’ בדניאל סי’ ו’, שע”ז ראה דניאל מלכות פרס שתלת עלעין בפומה בין שינה, וכולם בטלו בירח אחד במות דריוש, ואז ותקצר נפשי בהם, כי היונים החלו להרע לישראל, וגם נפשם בחלה בי, כי רבו אז הפריצים שיצאו מן הדת: 11:9: ואומר לא ארעה אתכם שאז סר צילם מעליהם ונמסרו ביד אנטיוכס הצורר ובוטל התמיד והעמיד שקוץ משומם, המתה תמות, והנכחדת ע”י גלות או ע”י המרת דת תכחד, והנשארות תאכלנה אשה את בשר רעותה כי הפריצים אכלו את הפרושים בכל פה: 11:10: ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו, כי מאז הופר הברית אשר כרתי את העמים בל ירעו להם, כי מאז התחילו להצר להם ולכלותם ולהשמידם: 11:11: ותופר ביום ההוא, ר”ל שהגם שאח”כ חדשו את הברית כפעם בפעם עם היונים בימי החשמונאים ואח”כ עם הרומיים בימי הורדוס, עכ”פ הופר הברית ביום ההוא, ומאז לא היה ברית קבוע כי הופר בכל פעם, וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי ר”ל החכמים ובעלי רוה”ק שהיו ביניהם אשר שמרו משמרת ה’ הם ידעו אז כי דבר ה’ הוא, הבינו שזה מאת ה’ ושכבר נבאו ע”ז הנביאים יחזקאל וזכריה ודניאל שראו הארבע מלכיות אשר יעמדו להצר לישראל: 11:12: ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי, מצייר במשל שה’ בקש מאתם שכר בעד מה שישמור אותם לבל יחרב הבית ולבל יכלו ע”י האויבים, ר”ל שרצה שיהיה להם זכות שימליץ בעדם אצל ה’, ואם לא חדלו, אם לא תתנו לי שכר ולא יהיה לכם זכות, תחדלו מלהיות עם, וישקלו את שכרי שלשים כסף, כבר פי’ חז”ל שאין לך דור שאין בו שלשים צדקים, ר”ל שהצדיקים שהיו אז ביניהם שהיו במספר שלשים הם מסרו נפשם על קדושת השם, וזה נתנו לה’ לשכר שישוב ירעה צאנו ישמור: 11:13: ויאמר ה’ אלי השליכהו אל היוצר, ימשיל במשלו שצוהו ה’ שיקח את הכסף וישליכהו להיוצר המצייר צורה בהכסף ועושה בו צורת מטבע, היינו שיצייר את השלשים כסף שהם שלשים צדיקים שנהרגו על קדושת שמו שצורתם יהיה חקוקה לפני כסא כבודו, כי הוא אדר היקר שמן נפשות אלה הנהרגות וכסף הכוסף הזה יעשה לו ה’ אדרת יקר אשר יקרתי מעליהם שלקחתי היקר הזה מעליהם, כי יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו, ולקח יקרת נפשותיהם ויתלבש בם לבוש תפארה, ואשליך אותו בית ה’ אל היוצר, השליך את הכסף הזה לבית ה’, כי בזכות זה נתקיים הבית ולא נחרב בימי אנטיוכוס, שזה היה בזכות הקדושים שמסרו נפשם לכבוד ה’, והיוצר צר צורה ממנו שצורת הקדושים היו לה’ לאדרת יקר ומעטה תהלה: 11:14: ואגדע, אח”ז נגדע גם המקל השני ע”י הצדוקים שהתרבו ביניהם, ועי”כ נתבטל גם השלום הפנימי ונגדע המקל השני מקל חובלים, שהיה ענינו להנהיג אותם בהנהגתם הדתיית והנימוסיית, כי כתות הצדוקים והפרושים אכלו זא”ז והמלכים היו נלחצים משתי הכתות, כנודע בקורות בית שני, ובזה הופר האחוה שבין יהודה ובין ישראל, כינה את הת”ח בשם יהודה ואת ההמון בשם ישראל, שכן היה הבדל בין שני שמות אלה בבית ראשון שבני יהודה היו עובדי ה’ נגד בני ישראל שהם עשרת השבטים, ובבית שני היה שלום ביניהם אין פרץ באמונה ואין יוצאת בדת, ועתה הופר האחוה הזאת ונעשה פרץ על פני פרץ: 11:15: ויאמר ה’ אלי עוד קח לך כלי רועה אוילי, ר”ל הרועה עתה יהיה אויל שלא יהיה בידו מקל כלל להנהיג את הצאן, לא מקל נועם ולא מקל חובלים, רק יהיה לו כלי הרועה שמבשל בם את בשר הצאן ואוכל אותם ומשחיתם, כי כן היו המלכים האחרונים שעמדו בבית שני. 11:16: כי הנה אנכי מקים רועה בארץ שלא ירעה הצאן, כי הנכחדות לא יפקד, היינו שלא ישגיח אל הנכחדים מן האומה ללכת לגולה, הנער הצאן הנולד בצעירתו לא יבקש לקבץ טלאים בזרועו ובחיקו ישא, היינו שלא ישגיח על ילדיהם וצעיריהם, והנשברת לא ירפא וגם הנצבה הצאן אשר לא נשברה והיא נצבת על רגליה, לא יכלכל במזון, ואת הצאן הבריאה והשמנה יאכל, עד שיפרק גם פרסותיהם, ר”ל שאת העשירים שבהם ישלול ויגזול ממונם: 11:17: הוי רועי האליל אשר המה עוזבים את הצאן, חרב על זרועו הוא שיפול כחו וגבורתו, ועין ימינו כהה תכהה שהוא שיסכל חכמתו ויענש בין בגוף בין בנפש, והרי”א פי’ על אגריפס שהיה המלך האחרון שנפל בחרב ברומי וגם בנו שהיה איש טוב נהרג עמו שזה מדמה לעין ימינו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע רוכב על חמור” — מלך הגאולה הצנוע
- אפיון - ברית עם אלוקים | “ושלחתי את אסיריך מבור” — גאולה בדם הברית; ה׳ מקיים ברית
הערות
מילה נדירה: וָ/עַיִן (Strong’s H5871) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,יהושע,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/מִקְלוֹת (Strong’s H4732) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“כדם בריתך שלחתי”: נבואת “רוכב על חמור” היא ניגוד מודע למלך מלחמה. גאולה ב”ענות” — לא בכוח.