שאלת הצומות — שפטו אמת
פסוקים
וַֽיְהִי֙ בִּשְׁנַ֣ת אַרְבַּ֔ע לְדָרְיָ֖וֶשׁ הַמֶּ֑לֶךְ הָיָ֨ה דְבַר־יְהֹוָ֜ה אֶל־זְכַרְיָ֗ה בְּאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֥דֶשׁ הַתְּשִׁעִ֖י בְּכִסְלֵֽו׃ וַיִּשְׁלַח֙ בֵּֽית־אֵ֔ל שַׂרְאֶ֕צֶר וְרֶ֥גֶם מֶ֖לֶךְ וַֽאֲנָשָׁ֑יו לְחַלּ֖וֹת אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ לֵאמֹ֗ר אֶל־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁר֙ לְבֵית־יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִ֖ים לֵאמֹ֑ר הַֽאֶבְכֶּה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַחֲמִשִׁ֔י הִנָּזֵ֕ר כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי זֶ֖ה כַּמֶּ֥ה שָׁנִֽים׃ וַיְהִ֛י דְּבַר־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ אֱמֹר֙ אֶל־כׇּל־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים לֵאמֹ֑ר כִּֽי־צַמְתֶּ֨ם וְסָפ֜וֹד בַּחֲמִישִׁ֣י וּבַשְּׁבִיעִ֗י וְזֶה֙ שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה הֲצ֥וֹם צַמְתֻּ֖נִי אָֽנִי׃ וְכִ֥י תֹאכְל֖וּ וְכִ֣י תִשְׁתּ֑וּ הֲל֤וֹא אַתֶּם֙ הָאֹ֣כְלִ֔ים וְאַתֶּ֖ם הַשֹּׁתִֽים׃ הֲל֣וֹא אֶת־הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר קָרָ֤א יְהֹוָה֙ בְּיַד֙ הַנְּבִיאִ֣ים הָרִֽאשֹׁנִ֔ים בִּהְי֤וֹת יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ יֹשֶׁ֣בֶת וּשְׁלֵוָ֔ה וְעָרֶ֖יהָ סְבִיבֹתֶ֑יהָ וְהַנֶּ֥גֶב וְהַשְּׁפֵלָ֖ה יֹשֵֽׁב׃ וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־זְכַרְיָ֖ה לֵאמֹֽר׃ כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר מִשְׁפַּ֤ט אֱמֶת֙ שְׁפֹ֔טוּ וְחֶ֣סֶד וְרַֽחֲמִ֔ים עֲשׂ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃ וְאַלְמָנָ֧ה וְיָת֛וֹם גֵּ֥ר וְעָנִ֖י אַֽל־תַּעֲשֹׁ֑קוּ וְרָעַת֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אַֽל־תַּחְשְׁב֖וּ בִּלְבַבְכֶֽם׃ וַיְמָאֲנ֣וּ לְהַקְשִׁ֔יב וַיִּתְּנ֥וּ כָתֵ֖ף סֹרָ֑רֶת וְאׇזְנֵיהֶ֖ם הִכְבִּ֥ידוּ מִשְּׁמֽוֹעַ׃ וְלִבָּ֞ם שָׂ֣מוּ שָׁמִ֗יר מִ֠שְּׁמ֠וֹעַ אֶת־הַתּוֹרָ֤ה וְאֶת־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֜ח יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בְּרוּח֔וֹ בְּיַ֖ד הַנְּבִיאִ֣ים הָרִֽאשֹׁנִ֑ים וַֽיְהִי֙ קֶ֣צֶף גָּד֔וֹל מֵאֵ֖ת יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וַיְהִ֥י כַאֲשֶׁר־קָרָ֖א וְלֹ֣א שָׁמֵ֑עוּ כֵּ֤ן יִקְרְאוּ֙ וְלֹ֣א אֶשְׁמָ֔ע אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאֵ֣סָעֲרֵ֗ם עַ֤ל כׇּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְהָאָ֙רֶץ֙ נָשַׁ֣מָּה אַֽחֲרֵיהֶ֔ם מֵֽעֹבֵ֖ר וּמִשָּׁ֑ב וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶֽרֶץ־חֶמְדָּ֖ה לְשַׁמָּֽה׃ וַיְהִ֛י דְּבַר־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹֽר׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת קִנֵּ֥אתִי לְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וְחֵמָ֥ה גְדוֹלָ֖ה קִנֵּ֥אתִי לָֽהּ׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁ֚בְתִּי אֶל־צִיּ֔וֹן וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּת֣וֹךְ יְרֽוּשָׁלָ֑͏ִם וְנִקְרְאָ֤ה יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ עִ֣יר הָֽאֱמֶ֔ת וְהַר־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים׃ וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת כִּ֣י יִפָּלֵ֗א בְּעֵינֵי֙ שְׁאֵרִית֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם גַּם־בְּעֵינַי֙ יִפָּלֵ֔א נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י מוֹשִׁ֛יעַ אֶת־עַמִּ֖י מֵאֶ֣רֶץ מִזְרָ֑ח וּמֵאֶ֖רֶץ מְב֥וֹא הַשָּֽׁמֶשׁ׃ וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם וְשָׁכְנ֖וּ בְּת֣וֹךְ יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים בֶּאֱמֶ֖ת וּבִצְדָקָֽה׃ כֹּֽה־אָמַר֮ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֒ תֶּחֱזַ֣קְנָה יְדֵיכֶ֔ם הַשֹּֽׁמְעִים֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֵ֖ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה מִפִּי֙ הַנְּבִיאִ֔ים אֲ֠שֶׁ֠ר בְּי֞וֹם יֻסַּ֨ד בֵּית־יְהֹוָ֧ה צְבָא֛וֹת הַהֵיכָ֖ל לְהִבָּנֽוֹת׃ כִּ֗י לִפְנֵי֙ הַיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם שְׂכַ֤ר הָֽאָדָם֙ לֹ֣א נִֽהְיָ֔ה וּשְׂכַ֥ר הַבְּהֵמָ֖ה אֵינֶ֑נָּה וְלַיּוֹצֵ֨א וְלַבָּ֤א אֵין־שָׁלוֹם֙ מִן־הַצָּ֔ר וַאֲשַׁלַּ֥ח אֶת־כׇּל־הָאָדָ֖ם אִ֥ישׁ בְּרֵעֵֽהוּ׃ וְעַתָּ֗ה לֹ֣א כַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ אֲנִ֔י לִשְׁאֵרִ֖ית הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ כִּֽי־זֶ֣רַע הַשָּׁל֗וֹם הַגֶּ֜פֶן תִּתֵּ֤ן פִּרְיָהּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּתֵּ֣ן אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְהַשָּׁמַ֖יִם יִתְּנ֣וּ טַלָּ֑ם וְהִנְחַלְתִּ֗י אֶת־שְׁאֵרִ֛ית הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֶת־כׇּל־אֵֽלֶּה׃ וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ הֱיִיתֶ֨ם קְלָלָ֜ה בַּגּוֹיִ֗ם בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ וּבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֵּ֚ן אוֹשִׁ֣יעַ אֶתְכֶ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם בְּרָכָ֑ה אַל־תִּירָ֖אוּ תֶּחֱזַ֥קְנָה יְדֵיכֶֽם׃ כִּ֣י כֹ֣ה אָמַר֮ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֒ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַ֜מְתִּי לְהָרַ֣ע לָכֶ֗ם בְּהַקְצִ֤יף אֲבֹֽתֵיכֶם֙ אֹתִ֔י אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֖א נִחָֽמְתִּי׃ כֵּ֣ן שַׁ֤בְתִּי זָמַ֙מְתִּי֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְהֵיטִ֥יב אֶת־יְרוּשָׁלַ֖͏ִם וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֑ה אַל־תִּירָֽאוּ׃ אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם׃ וְאִ֣ישׁ׀ אֶת־רָעַ֣ת רֵעֵ֗הוּ אַֽל־תַּחְשְׁבוּ֙ בִּלְבַבְכֶ֔ם וּשְׁבֻ֥עַת שֶׁ֖קֶר אַֽל־תֶּאֱהָ֑בוּ כִּ֧י אֶת־כׇּל־אֵ֛לֶּה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖אתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֛י דְּבַר־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ׃ כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת עֹ֚ד אֲשֶׁ֣ר יָבֹ֣אוּ עַמִּ֔ים וְיֹשְׁבֵ֖י עָרִ֥ים רַבּֽוֹת׃ וְֽהָלְכ֡וּ יוֹשְׁבֵי֩ אַחַ֨ת אֶל־אַחַ֜ת לֵאמֹ֗ר נֵלְכָ֤ה הָלוֹךְ֙ לְחַלּוֹת֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת אֵלְכָ֖ה גַּם־אָֽנִי׃ וּבָ֨אוּ עַמִּ֤ים רַבִּים֙ וְגוֹיִ֣ם עֲצוּמִ֔ים לְבַקֵּ֛שׁ אֶת־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וּלְחַלּ֖וֹת אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ כֹּֽה־אָמַר֮ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֒ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֲשֶׁ֤ר יַחֲזִ֙יקוּ֙ עֲשָׂרָ֣ה אֲנָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל לְשֹׁנ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְֽהֶחֱזִ֡יקוּ בִּכְנַף֩ אִ֨ישׁ יְהוּדִ֜י לֵאמֹ֗ר נֵֽלְכָה֙ עִמָּכֶ֔ם כִּ֥י שָׁמַ֖עְנוּ אֱלֹהִ֥ים עִמָּכֶֽם׃
פירוש רש”י
7:2: וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו. אֲנָשִׁים צַדִּיקִים הָיוּ, וְשָׁלְחוּ מִבָּבֶל לִקְרוֹבֵיהֶם שֶׁבְּבֵית אֵל לָבֹא לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה׳ בִּירוּשָׁלַיִם בַּעֲדָם, וְלִשְׁאֹל מֵאֵת הַכֹּהֲנִים לְהוֹדִיעָם אִם יִבְכּוּ בְּחֹדֶשׁ אָב, אַחֲרֵי אֲשֶׁר חָזַר הַבַּיִת לְהִבָּנוֹת: 7:3: הַנָּזֵר. לִפְרוֹשׁ מִן הַתַּעֲנוּג כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה. אֵין נְזִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישׁוּת (ספרא אמור פרשה ד, א): 7:5: וּבַשְּׁבִיעִי. הוּא צוֹם גְּדַלְיָה (ראש השנה יח:): | הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. הֵ״א נְקוּדָה חֲטַף פַּתָּח, לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת לְשׁוֹן תְּמִיהָא: שֶׁמָּא לִכְבוֹדִי צַמְתֶּם, שֶׁתִּהְיוּ צְרִיכִים לָצוּם גַּם עַתָּה?: 7:6: וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ. וְאִם לֹא תָצוּמוּ, מַה לִּי גַּם בָּזוֹ? הֲלֹא אַתֶּם לַהֲנָאַתְכֶם הוּא הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה: 7:7: הֲלֹא אֶת הַדְּבָרִים. מִי גָּרַם לָכֶם הַצּוֹם וְהַמִּסְפֵּד? הֲלֹא דִבְרֵי תוֹכָחוֹת אֲשֶׁר קָרָא ה׳ וְגוֹ׳, הֵם הֶחֱרִיבוּ אֶתְכֶם, וְעַל כֵּן צַמְתֶּם. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא: ״מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ״ (זכריה ז:ט): 7:12: שָׂמוּ שָׁמִיר. תּוֹלַעַת חָזָק מִצּוּר, מַרְאִין אוֹתוֹ עַל הָאֶבֶן וְהִיא מִתְבַּקַּעַת (סוטה מח:): 7:13: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ. אָמַר ה׳ צְבָאוֹת עֲלֵיהֶן בְּאוֹתָן הַיָּמִים כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע: 7:14: וָאֵסָעֲרֵם. בַּגָּלוּת, וְכֵן עָשִׂיתִי: | וַיָּשִׂימוּ. בַּעֲוֹנָם: | אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה. וְהוּא גָּרַם לָהֶם הַצּוֹם וְהַמִּסְפֵּד, אֲבָל עַתָּה: ״קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן״ (זכריה ח:ב) – בִּשְׁבִיל צִיּוֹן אֲקַנֵּא אֶת הַכַּשְׂדִּים: 8:2: קִנֵּאתִי לָהּ. בִּשְׁבִילָהּ, וְלֹא תִזָּקְקוּ לָצוּם וְלִסְפֹּד. וְכֵן סוֹף הָעִנְיָן ״צוֹם הַחֲמִישִׁי וְגוֹמֵר״ (זכריה ח:יט): 8:4: מֵרֹב יָמִים. יִהְיוּ צְרִיכִים לְמִשְׁעֶנֶת בְּיָדָם: 8:6: כִּי יִפָּלֵא. בְּעֵינֵיהֶם הַחֶסֶד הַגָּדוֹל אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם: | גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא. אֵיךְ שַׁבְתִּי מִן הֶחָרוֹן הַגָּדוֹל. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ עַל שְׁחִיטַת יֵצֶר הָרָע בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה (סוכה נב.): בְּעֵינַי יִפָּלֵא אֵיךְ יוּכְלוּ הַצַּדִּיקִים לַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ בְּחַיֵּיהֶם: 8:9: תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם. לִבְנוֹת וּלְהַשְׁלִים, וְאַל תִּירְאוּ מֵעַם הָאָרֶץ הַמְרַפִּים יְדֵיכֶם וּמְבַהִילִים אֶתְכֶם מִלִּבְנוֹת, וּכְמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסֵפֶר עֶזְרָא (עזרא ד:ד): | הַשּׁוֹמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה. בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ: | אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. שֶׁל נִחוּמִים מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָהֶם אָז בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה׳ בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ (חגי א:טו) אֶת הַדְּבָרִים לְהַתְחִיל בַּמְּלָאכָה. כִּי נִבְחֲנוּ אוֹתָם הַנְּבִיאִים בְּעֵינֵיהֶם בְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם נְבִיאֵי אֱמֶת, וּלְפִיכָךְ כְּדַאי הֵם לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם אַף בְּדִבְרֵי נִחוּמִים שֶׁל עַכְשָׁיו. וּבַמֶּה נִבְחֲנוּהָ? כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם וְגוֹמֵר. וְהֵם נִבְּאוּ לָכֶם שֶׁמִּשֶּׁתַּתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה תָּבֹא בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, וְנִתְקַיְּמוּ דִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי עַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים: 8:14: וְלֹא נִחָמְתִּי. עַל אֲשֶׁר זַמֹּתִי לְהָבִיא עֲלֵיכֶם לַחֲזוֹר בִּי, אֶלָּא הֲבִיאוֹתִיהָ. כֵּן לֹא אֶתְנַחֵם עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר זָמַמְתִּי לָכֶם: 8:16: וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם. הִיא הַפְּשָׁרָה: 8:17: וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ. הִזְהִירָם עַל שִׂנְאַת חִנָּם, וְהִיא שֶׁהֶחֱרִיבָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֵׁנִי (יומא ט:): 8:19: צוֹם הָרְבִיעִי. צוֹם שֶׁל תַּמּוּז, שֶׁהוּא רְבִיעִי לֶחֳדָשִׁים: | צוֹם הַחֲמִישִׁי. שֶׁל אָב: | וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי. שְׁלֹשָׁה בְּתִשְׁרֵי, שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה (מלכים ב כה:כה; ירמיהו מא:א-ב): | וְצוֹם הָעֲשִׂירִי. שֶׁל טֵבֵת (ראש השנה יח:): 8:23: עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים. מִשִּׁבְעִים לָשׁוֹן, הֲרֵי שְׁבַע מֵאוֹת לְכָל כָּנָף וְכָנָף. הֲרֵי לְאַרְבַּע כַּנְפֵי הַטַּלִּית אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת (שבת לב:):
פירוש רד”ק
7:1: ויהי בשנת: 7:2: וישלח. פי’ אחר ששלח וכן הן אתה קצפת ונחטא. וירד מעשות החטאת והדומים להם ופי’ אחר ששלח היה דבר ה’ אל זכריה ולא זכר מי היה השולח וי”מ כי בית אל שם אדם והוא שלח מן הגולה שראצר ורגם מלך ואנשיו לירושלם והנכון כי בית אל כמשמעו, וכת”י ושלח לבית אל ואלו השולחים היו בני הגולה ואמר וישלח לשון יחיד דרך כלל וכן האבכה כאשר עשיתי והשלוחים היו שראצר ורגם מלך ואנשיו, ורגם מלך אדם ששמו כך והביא אנשים עמו וזהו שאמר ואנשיו ובאו לירושלם לחלות את פני ה’ ושלחו בידם בני הגולה לשאול ולאמר אל הכהנים ואל הנביאים האבכה: 7:3: לאמר, לבית ה’. כמו בבית ה’ וכת”י דמשמשין בבית מקדשא דה’: | ואל הנביאים. חגי זכריה ומלאכי וי”ת ולספריא: | האבכה. כי עדיין לא היו מאמינים בבנין הבית מפני האויבים שהשביתו את המלאכה כמה שנים ועתה אף על פי ששמעו כי היו בונים היו קטני אמנה ולא היו רוצים לעלות מבבל כי לא היו מאמינים שישלם בנין הבית ויעמד מפני הצרים אותם ושאלו אם יצומו בתשעה באב כמו שעשו שבעים שנה: | הנזר. מקור. כלומר אם אנזר ממאכל וממשתה ומתענוג וי”ת האמנע נפשי מתפנוקין: 7:5: אמר. אמרו בחמישי ובשביעי אף על פי שהם ארבע צומות זכר החמישי שהיה בה החרבן וזכר השביעי שנהרג בו גדליה והיה חרבן שני שכבר נשארו דלת הארץ ולא היתה חרבה אם נשארו דלת העם שהשאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים וגדליה נהרג בראש חדש השביעי ולפי שהוא יום טוב קבעו התענית למחרתו: | הצום צמתני אני. צמתני צמתם אותי כלומר אם צמתם בעבורי בעבור עונותיכם חרבה הבית וגליתם בעבור זה צמתם אם תעשו משפט וצדקה אין אתם צריכים לצום כי בנה נבנה הבית ועלו מן הגולה ותשבו בארץ כל הימים אם תעשו הטוב בעיני לא תגלו ממנה לעולם ומה שאמר אני אחר שאמר צמתני ר”ל האני צויתי אתכם לצום וי”ת הצום תעני אתון מתענן קדמי: 7:6: וכי תאכלו. כלומר מה לי לצומכם ולמאכלכם הצום תצומו בעבור עונותיכם והמאכל והמשתה תאכלו ותשתו להנאתכם הכל הוא לכם מה לי בכל זה כי הצום והאכילה אין בהם דבר לכבודי: 7:7: הלוא. מי גרם לכם הצום אלא עונותיכם ובהיות ירושלם שלוה קראתי ביד עבדי הנביאים שתשובו מעונותיכם ולא תחרב הארץ ולא אביתם לשמוע: | והנגב והשפלה יושב. כלומר כל הארץ היתה יושבת לבטח וזכר הנגב והשפלה וכל שכן ההרים והגבעות שהיו יושבים לבטח יושב כלומר היה בהם יישוב בטח: 7:8: ויהי דבר ה’. אחר שהפסיק הדבור בדבר והשפלה יושב עוד שב לדבר עמו תכלית הדברים הראשונים שיאמר עוד אל כל עם הארץ ומה שהיו קוראים להם הנביאים הראשונים שהיו אומרים להם: 7:9: כה אמר ה’ צבאות, משפט אמת שפטו. כשתשפטו בין איש לרעהו יהיה משפטכם משפט אמת ומי שיהיה צריך לעשות עמו חסד ורחמים שהם יותר על המשפט עשו: 7:10: ואלמנה. אלו שהם חלשים הזהרו בהם מאד שלא תעשקו אותם לא בממון ולא בדברים: | ורעת איש אחיו. ר”ל אל תחשבו איש רעת אחיו בלבבכם אפילו המחשבה אסורה כל שכן המעשה. ועוד שהמחשבה מביא לידי מעשה ואפילו לא יעשה מעשה אסור שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך: 7:11: וימאנו, סוררת. ענין עוות כמו כפרה סוררה ומי שאינו רוצה להקשיב לקורא אליו יעוות כתיפו כנגדו ואינו רוצה לפנות אליו: 7:12: ולבם שמו שמיר. שמיר היא אבן חזקה שלא יוכל הברזל לפוסלה: | ואת הדברים. דברי תוכחה שהיו אומרים להם הנביאים: | ברוחו. ברוח נבואה שהיתה מדברת עם הנביאים: | ויהי קצף גדול. על אבותיכם: 7:13: ויהי כאשר קרא. כמו שקרא להם בשמי ולא שמעו כן יקראו ולא ישמע: 7:14: ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום. מלת ואסערם קשה בדקדוק ואמרו כי היא מורכבת מפעל הקל ונפעל ואדוני אבי ז”ל כתב כי כלו מהקל ואף על פי שהוא בודד פירוש ואסער עמם כמו ישושום מדבר וציה שפירושו ישושו עמם ואמר ואסערם כמשפט כדי להרחיב על העי”ן ולהקל מעליה ונקדו האלף בצר”י והסמך בקמץ להאריך המלה ולהרחיבה עוד וענין הפסוק אני מצטער עמם בגלות כענין בכל צרתם לו צר ודברה תורה כלשון בני אדם ויתכן לפרש שיהיה ואסערם פועל יוצא כי מצאנו כי בפעל אחד עומד ויוצא כי מצאנו הלמו עקבי סוס שהוא עמד הלמוני בל ידעתי יוצא והחכם רבי אברהם א”ע ז”ל פירש ואסער עליהם בסערת רוחי והוא הפיץ אותם על פני כל הגוים: | והארץ נשמה אחריהם. הפך והנגב והשפלה יושב: 8:1: ויהי דבר ה’ צבאות לאמר. כמו אלי לאמר ובמסרה לית כותיה: 8:2: כה אמר. זאת הפרשה נחמה לעתיד לימות המשיח במלחמת גוג ומגוג שיבואו על ירושלם ואז אקנא בעבורה וחמה גדולה אשפוך על כל הגוים הבאים עליה: 8:3: כה אמר, ונקראה ירושלם עיר האמת. כמו שהבטיח שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב הוא הדין לכל ארץ ישראל וזכר ירושלם שהיא ראש הממלכה ועוד מפני הר ה’ הר הקדש שלא יחללוהו עוד זרים: 8:4: כה אמר ה’. על כל נחמה אמר כה אמר לחזק הנחמה כי על כל פנים תהיה הטובה: | ואיש משענתו בידו. כמשמעו כמו שאמר מרוב ימים: 8:5: ורחובות. מבואר הוא: 8:6: כה אמר ה’, גם בעיני יפלא. יש מפרשים בתמיה כאלו אמר הגם בעיני יפלא וכן אתה זה בני עשו והדומים לו והחכם ר’ אברהם א”ע ז”ל פי’ כמשמעו כלומר אני עושה פלא בימים ההם שלא עשיתי כמוהו: 8:7: כה אמר, מארץ מזרח ומארץ מבא השמש. הוא הישוב השלם מן מזרח עד מערב ישראל נפוצים בכל מקום מהיישוב: 8:8: והבאתי. זכר ירושלם כמו שפי’ לפי שהיא עיר הממלכה ומפני בית המקדש שהיה בה שהיו כל ישראל באים שם: | באמת. כמו וארשתיך לי באמונה: 8:9: כה, תחזקנה ידיכם. כשאתם שומעים כל הנחמות האלה העתידות תחזקנה עתה ידיכם במצות האל ולבנות ביתו כאשר החילותם כי אתם רואים כי ביום יסד בית ה’ החלה הברכה לבא עליכם: 8:10: כי לפני. ר”ל לפני שיוסד בית ה’ שיסד בשנת שתים לדריוש ביום כ”ד לתשיעי ידעתם כי שכר האדם לא נהיה כלומר לברכה אלא הלך למארה: | איננה. כאלו הבהמה איננה כיון ששכרה הלך למארה: | ואשלח. ענין התרת הדבר להרע כמו ושלחתי בכם את חית השדה כתרגומו ואגרי: 8:11: ועתה. מבואר הוא: 8:12: כי זרע השלום. כלומר זרעכם הוא לשלום ולברכה עד שקוראים לו זרע השלום וי”ת זרעא יהא שלם: | והנחלתי. אפשר שעל בית שני אמר כן אם ישמרו מצות ה’ או היא עתידה לימות המשיח והפסוק הבא אחריו יוכיח שאמר בית יהודה ובית ישראל ובבית שני לא שבו בית ישראל: 8:13: והיה. קללה שהגוים מקללים אתכם גם בבוא רעב או מקרה רע בארצם יאמרו כי בעון ישראל הוא ששוכנים ביניהם: | והייתם ברכה. שהגוים יתברכו בכם כמו והיה ברכה: | תחזקנה ידיכם. בזמן הזה מפני הנחמות הטובות שתשמעו שעתידות לבא לישראל: 8:14: כי כה אמר, ולא נחמתי. כי עשיתי מה שזממתי עד שהחרבתי ארצם והגליתי אותם: 8:15: כן שבתי, אל תיראו. מהשוטנים אתכם סנבלט וחבריו החושבים להשבית מעשיכם עתה: 8:16: אלה, דברו אמת. שלא תדברו אחד בפה ואחד בלב: | ומשפט שלום. כי אם תשפטו צדק יהיה שלום בין בעלי הדינין כמו שארז”ל במשל בני אדם דשקלי גלימיה מבית דינא זמיר ואזיל באורחא והם הביאו פסוק על זה המשל גם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום כל העם אפי’ המתחייב בדין ורז”ל פי’ ומשפט שלום על הפשרה שאמר איזה משפט שיש בו שלום הוי אומר זה בצוע ומשפט פתוח כי הוא סמוך: | בשעריכם. כי שם מושב הזקנים כמו שאמר בתורה השערה אל הזקנים: 8:17: ואיש את רעת רעהו. ולמעלה ורעת איש אחיו אל תחשבו פי’ למעלה: | ושבועת שקר אל תאהבו. אמר אל תאהבו לפי שאמר אחר כן שנאתי כלו’ מה ששנאתי אני אל תאהבו אתם: | כי את כל אלה. איש את רעת רעהו ושבועת שקר ומה שהוא הפך הראשונים שהוא האמת והשלום לפי’ אמר את כל אלה: 8:18: ויהי דבר ה’. ואם תעשו אלה הדברים אשר צויתי אתכם אמר השם צבאות כי הצומות אשר שאלתם אם תצומו באותן הימים לא תצומו אבל תשמחו בהם מרוב הטובה שתהיה לכם: 8:19: צום הרביעי. זהו תמוז שהיו צמים בגלות בי”ז לחדש יום שנבקעה בו העיר: | וצום החמישי. זה אב שהיו צמים בט’ בו: | וצום השביעי. זה צום גדליה כמו שפירשנו למעלה וצום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלם: | יהיה. כל אחד מהם לבית יהודה בבית שני כי עשרת השבטים לא שבו: | והאמת והשלום אהבו. ובתנאי שתאהבו האמת והשלום כמו שצויתי אתכם: 8:20: כה אמר, עד אשר יבואו עמים. עדיין יהיה זמן שיבאו עמים וזה יהיה בימות המשיח וכן עוד היום גדול פירוש עדיין כמו עוד אושיבך באהלים והדומים להם: 8:21: אלכה גם אני. כתרגומו דין לדין יימר אזיל אף אנא: 8:22: ובאו עמים, וגוים עצומים. עצומים במספר וכן עצמו אלמנותיו מחול ימים בענין הבמות והענין כפול במלות שונות וי”ת ומלכוון רברבן: 8:23: כה אמר, בימים ההמה אשר יחזיקו. זה שאמרתי לכם יהיה באותם הימים אשר יחזיקו ואחר כך אמר והחזיקו לאריכות הדברים ביניהם כמו ואם באמת ובתמים דיותם: | עשרה אנשים. אינו דווקא אלא שהוא סך חשבון כמו ואפו עשר נשים לחמכם והדומים לו: ובדרש עשרה אנשים מכל לשונות הגוים הרי שבע מאות לכל כנף וכנף מארבע כנפות:
פירוש מלבי”ם
7:1: ויהי בשנת ארבע לדריוש, כי החזון אשר נפתח לחגי וזכריה בשנת שתים לדריוש בעת שהחלו בבנין הבית נסתם באותה שנה ולא מצאו חזון מה’ עוד, כי לא היה אז העת המיועד שתשוב השכינה והנבואה לישראל, אולם בשנת ארבע בא אליו הדבור עפ”י סבה שיספר, וז”ש היה דבר ה’ שנגלה אליו דבר ה’ אשר כבר פסק: 7:2: (ב-ג) וישלח, והסבה לזה היה כי שראצר ורגם מלך (אנשים נודעים מבבל) שלחו לבית אל, היינו לבהמ”ק. | לחלות את פני ה’, שעורו. | לחלות את פני ה’ לאמר אל הכהנים, לבקש את ה’ שיופיע רוח קדשו עוד הפעם ויודיע אל הכהנים ואל הנביאים, לאמר, דהיינו שהם יוכל לאמר התשובה על השאלה האבכה בחדש החמישי הנזר, מה שלא שאלו על יתר הצומות כי על צום השביעי על הריגת גדליה לא נסתפקו כלל, כי הצום הזה בא מפני שאז נחרב ישוב הארץ שהשאיר נבוזראדן תחת יד גדליה מדלת העם לכורמים וליוגבים וע”י הריגת גדליה ברחו מן הארץ, ואחר שעתה הושב ישוב הארץ על מכונו כיון ששבו קצת כמספר שהיה עם גדליה אין מקום לצום הזה, אולם על הג’ צומות שהיה בעבור חורבן העיר והבית עליהם שאלו אם הבית הנבנה עתה יהיה גדול בכבודו ככבוד הבית הקודם ובטל טעם הצום או לא? ולכן שאלו על צום החמישי, שאם יאמר שא”צ להתענות בחמישי כ”ש ברביעי ועשירי, והתעוררו אל שאלה הזאת בד’ כסליו למען ידעו איך להתנהג בתענית י’ טבת הבא אחריו, והם שאלו בין על הבכי שהוא על העבר, בין על הצום, שעז”א הנזר שהוא לבקש תפלה ותחנונים על העתיד, וכבר באר הרי”א ששאלו זאת מפני שהיה הבית הזה קטן בעיניהם מפני שבעה דברים, א) שראו שלא שבה בו השכינה לשכון כבוד כמו בבית הראשון, וה’ דברים חסרו בבית שני, ב) שהיה תחת רשות מלכי פרס ויראו פן יגרשום שנית מן הארץ, ג) לפי שלא היה קיבוץ כללי ולא שבו הנדחים בארבע כנפות הארץ, ד) שראו שנתקללה הארץ ולא שבה לאיתנה וזה סימן שלא שבה ההשגחה שמה כבראשונה, ה) שראו שהם לבז ולחרפה בין העמים, ו) שראו שהכותים החזיקו בחלק גדול מן הארץ והעולים מבבל היו מתי מספר, ז) מפני שראו שאין מולך עליהם איש מבית דוד (כאשר תראה תשובה לכל החששות בסי’ ח’): 7:5: אמור וכו’ כי צמתם, ר”ל שהאדם צריך להתדמות בדרכיו אל דרכי האלהים לעשות חסד ומשפט וצדקה, ואז ה’ מתעורר כנגדו במדות האלה, וזה רק בדברים שיתואר בם ה’ כמו רחום וחנון טוב וסלח וכדומה, אבל אם יצום ויענה נפשו איך יתעורר האלהים כנגד לפי מעשיו הלא אין אכילה ושתיה לפניו? וז”ש כי צמתם הצום צמתוני אני, וכי תגרמו בזה שאעשה ג”כ כפי מעשיכם הלא זה אי אפשר, כי. 7:6: וכי תאכלו וכי תשתו הלא רק אותם האוכלים, ואין אכילה למעלה, וא”כ לא יתעורר לעומתכם לא באכילה ולא בצום: 7:7: הלא את הדברים, ר”ל אך בזה יתעורר כנגדכם בדברים שקרא ביד נביאים הראשונים שיבאר בפסוק ט’ שיעשו משפט וחסד ורחמים שאז יעשה גם הוא משפט וחסד ורחמים לבריותיו. ובאר להם שהדברים האלה קרא ביד הנביאים בהיות ירושלם יושבת ושלוה, וע”י שלא שמעו חרבה ירושלים, וכ”ש עתה שהיא חרבה שא”א שתבנה על תילה אם לא ישמרו את הדברים האלה, כי הדבר שהיה סבה לחדש איזה ענין שלא היה, כ”ש שיספיק לקיים את הענין אחר שכבר הוא במציאות, כמו שהאש אשר יחמם המים הקרים כ”ש שיספיק להעמידם בחומם שלא יתקררו: 7:8: ויהי דבר ה’, בא הדבור לבאר מה הם הדברים שקרא ע”י נביאים הראשונים ושגרם את החורבן: 7:9: כה אמר ה’, ע”י נביאים הראשונים, משפט אמת שפטו וזה יגרום שיעשה גם לכם משפט באויביכם, וחסד ורחמים עשו ויעשה גם עמכם חסד ורחמים: 7:10: ואלמנה, נגד משפט אמר אלמנה לא תעשוקו, ונגד חסד ורחמים אמר ואיש את רעת אחיו אל תחשבו אפילו בלבבכם במחשבה: 7:11: וימאנו להקשיב, תחלה לא רצו להקשיב כלל ויתנו כתף סוררת, הפכו הכתף שלא לראות בעיניהם מה שהנביאים מראים להם, ואח”כ שבאו דברי הנביאים בקול גדול עד שהקשיבו הקול מרחוק, בכ”ז אזניהם הכבידו משמוע: 7:12: ולבם וגם אחרי שהפחידום הנביאים בעונשים ובאו העונשים וראו בעיניהם, שמו את לבם חזק כשמיר בל ייראו מפחד העונש, משמוע את התורה, המאמרים מקבילים, וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת משמוע את התורה שהיא מזהרת עפ”י השכל, ואזניהם הכבידו משמוע ולבם שמו שמיר משמוע את הדברים אשר שלח ה’ ברוחו ביד הנביאים, שיעדם בעונשים ובתוכחות קשות, ולכן ויהי קצף גדול: 7:13: ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו, שיעור הכתוב אמר ה’ צבאות כן יקראו ולא אשמע: 7:14: ואסערם, גם זה אמר ה’ צבאות, לא אשמע רק אסערם על כל הגוים שהוא הפיזור אל הגליות, והארץ נשמה אחריהם שהיא שוממות הארץ, וישימו, בזה סיים קוטב המאמר, ר”ל הלא כל זה אמר ה’ בהיות ירושלים יושבת ושלוה, ועי”כ נחרב הארץ, כ”ש עתה שהארץ חרבה והם עדיין אינם שומעים, א”כ הלא הם ישימו ארץ חמדה לשמה, שכל עוד שלא ישמעו לדברי ה’ לא תסור שוממות הארץ, ומה שמתמדת להיות שממה מתיחס אליהם שהם עושים אותה שממה ע”י שאין שומעים עדיין לדברי ה’: 8:1: ויהי דבר ה’, אחר ההוצעה הזאת שהודיע להם שהצום אין מועיל כלל לתקן את העבר ולהשיב את חמת ה’, ולא יתוקן ענינם רק אם תסור הסבה שבעבורה חרבה ירושלים שהיה על שלא שמעו לדברי הנביאים, בא להעיר אזנם כי יש אפשרות שהבית הזה יהיה עליון ושתשוב אליו השכינה יהיה הקיבוץ הכללי אם יעשו משפט וצדקה: 8:2: קנאתי, ר”ל הגם שקצפתי קצף גדול ואמרתי שלא אשמע כאשר יקראו. הנה התעורר אצלי קנאת ציון, והיה זה אם מצד הקנאה על כבודה הבזוי, שעז”א קנאתי לציון קנאה גדולה, אם מצד שאני קוצף על הרע שעשו האויבים לה בעבר, ועז”א חמה גדולה קנאתי לה, החמה על האויבים ועל רוע מעשיהם: 8:3: כה ולכן כה אמר ה’ שבתי אל ציון, דעתי לשוב אל ציון שתהיה שכינתי קבועה שם כמקדם, וגם ושכנתי בתוך ירושלם בין העם, שתהיה שכינתי בתוכם ושתשוב אליהם הנבואה והקדושה וכל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם, אבל זה תלוי בתנאי אם ונקראה ירושלם עיר האמת, ע”י שיעשו שם משפט אמת בין אדם לחברו וגם שידברו אמת באמונה, ואם יקרא הר ה’ צבאות הר הקדש, ע”י שכהניה יהיו קדושים לאלהיהם, וכבר הזכרנו (למעלה ז’ ג’) בשם הרי”א שישראל פחדו אז שישובו ויגלו בגולה והיה זה מפני ז’ דברים ובא פה להסיר החששות אחת אחת, כמו שבאר הרב, שעל החשש הראשון שיראו מפני שראו שלא שבה השכינה בבית שני, אמר שיש אפשרות שישיב שכינתו לציון אם ייטיבו מעשיהם לעשות אמת ולהתהלך בקדש: 8:4: (ד-ה) כה אמר ה’, נגד החשש הב’ שחששו פן יגלם דריוש שנית מן הארץ, אמר שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, והבטיח שיהיה השלום גדול כ”כ עד שגם החלשים שהם הזקנים והילדים ימצאו ברחובות קריה בלי פחד: 8:6: כה אמר ה’, אמנם אמר הגם שעתה יפלא זה בעיני העם, כי לפי הטבע א”א שיצלחו כ”כ אחר שהם תח”י צורריהם וכולם שוטנים אותם, באמת גם בעיני יפלא ר”ל לפי מצב של עתה הוא דבר נפלא למעלה מן הטבע, כי כפי הטבע קרוב שלא יתקיימו בארץ זמן רב כי הם מעטים ושפלים, אבל בכ”ז. 8:7: כה אמר ה’ הנני מושיע את עמי מארץ מזרח, הם עשרת השבטים שגלו למזרח, ומארץ מבוא השמש, הם שבט יהודה ובנימן שגלו למערב, עד שלא לבד שלא יגלו אלה שהם בא”י כי יתקבצו אליה גם הנדחים בארבע כנפות הארץ: 8:8: והבאתי אותם ואני אהיה להם לאלהים, שאיחד השגחתי עליהם, אבל יש בזה תנאי באמת ובצדקה, אם יעשו אמת בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום, אז יהיה כ”ז, אבל אם לא יהיו לי לעם באמת ובצדקה גם בעיני יפלא מלעשות זאת, כי זה לא יוכל להיות ע”י הטבע רק בדרך הפלא, והנפלאות לא יחולו רק אם יזכו לזה עפ”י מעשיהם, ובזה הסיר גם החשש הג’ שיראו מפני שראו שלא שבו הגולים לארצם אמר כי יש אפשריות גם לזה אם ייטיבו מעשיהם: 8:9: כה אמר ה’ צבאות, עתה בא להסיר מלבם חשש הרביעי מה שהתיראו מפני שראו הארץ נתקללה ועדין לא שבה לאיתנה, ע”ז אמר תחזקנה ידיכם השומעים וכו’, כי כבר נבא חגי ע”ז בעת שיסדו את הבית והבטיח להם שמן היום שהוסד הבית תופסק הקללה שהיה עד הזמן הזה, ואמר להם שמזה ידעו שהגיע זמן הבנין ושלכן חל עליהם קללה עד עתה על שעכבו את הבנין, ועז”א תחזקנה ידיכם השומעים בימים האלה (כי נבואת חגי היתה שתי שנים קדם נבואה זו), מפי הנביאים ר”ל חגי והנביאים שעמו, אז הגידו הנביאים אשר ביום יוסד בית ה’ צבאות הגיע זמן ההיכל להבנות, והם הביאו ראיה לזה. 8:10: כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה, כמ”ש חגי א’ שימו לבבכם על דרכיכם זרעתם הרבה והבא וכו’ והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (כמ”ש שם פ’ ה’ י”ב, וס”ב פ’ ט”ו-כ’), ושכר הבהמה איננה במציאות כלל, ומפרש מדוע שכר הבהמה איננה כי ליוצא ולבא אין שלום מן הצר, וא”א להשכיר הבהמות לרכיבה ולמשא חוץ לעיר או לעבודה בשדה, כי א”א לצאת מן העיר כלל, ומ”ש שכר האדם לא נהיה מפרש כי ואשלח את כל האדם איש ברעהו ומי שמשתכר איזה דבר גוזלים אותו ממנו: 8:11: ועתה לא כימים הראשונים אני, שהקללה שהיה עד עתה היה מפני קצפי עליהם, ועתה נשתנה רצוני עליהם לטובה ויופסק הצר מבחוץ ומשלחת האויבים בפנים, ויהיה שלום בארץ: 8:12: כי זרע השלום ר”ל והשלום הזה יהיה הזרע המועיל גם אל פרי העץ והאדמה, עד שהארץ תענה את הדגן והתירוש והיצהר והשמים יענו את הארץ ויתנו טלם ואני אענה את השמים על ידי השלום, והנחלתי את שארית העם שזה ישאר להם לנחלה ויתקיים בידה: 8:13: והיה, ונגד החשש החמישי מה שהתיראו מפני שהם בזוים ושפלים בגוים, אמר כי עתה כן אושיע אתכם ועי”ז והייתם ברכה, ולכן תחזקנה ידיכם ואל תרפו מן הבנין: 8:14: כי כה אמר ה’, ר”ל ואם תשאל איך ישתנה הקב”ה מלא רוצה לרוצה, כמ”ש לא כימים הראשונים אני, והלא אין אצלו שינוי רצון? ע”ז משיב כאשר זממתי להרע לכם ולא נחמתי, ר”ל כי בכל עת שיגזור ה’ גזרה רעה על ישראל קשור עמה חרטה והתנחמות, ר”ל שה’ חושב שע”י הגזרה ישובו בתשובה וייטיבו מעשיהם ואז ינחם על הרעה ולא יביאנה, וא”כ בשעה שחושב להרע הוא מתנחם תיכף ואינו רוצה שיביא הרע רק שלא יביאנה, אבל בעת שהרעה היא לתכלית טובה לכלא פשע ולהתם חטאת ולהטיב אחריתם ע”י הרעה, אז אינו מתנחם בעת הגזרה רק גוזר בהחלט, וכמ”ש (ירמיהו ד׳:כ״ח) על כי דברתי זמותי ולא נחמתי, עיין מה שפרשתי שם, עפ”ז אמר שבעת שזממתי להרע לכם ע”י שהקציפו אבותיכם לא נחמתי, ומבאר הטעם כי. 8:15: כן שבתי זממתי בימים האלה להטיב את ירושלם, שהיה הרעה הכנה אל הטובה, שע”י הגלות רצתה הארץ את שבתותיה וגם נרצה עונם והיו מוכנים אל התשועה ביתר שאת, וכיון שהיה הרעה לתכלית טובה לא היה קשור עמה התנחמות, ולכן אל תיראו, כי עתה נתמרקו העונות ואתם מוכנים אל התשועות והנחמות, רק. 8:16: אלה הדברים אשר תעשו, שבזה תהיו מוכנים אל התשועה האמתית, דברו אמת איש את רעהו, כי הנביא ראה שחורבן בית השני היה בעון שנאת חנם, וגם שראה בחזיונו את המגלה עפה שיצאה להענישם בעבור שבועת שקר, ושתים נשים שנשאו את האיפה שהם חנופה וגסות הרוח שהיה ביניהם ולכן גלו שנית כנ”ל, ולכן הזהירם שיחדלו מדברים האלה שיגרמו את החורבן שנית: 8:19: כה אמר ה’, עתה שב אל התחלת דבריו שבא הדבור בעבור השאלה ששאלו אם יצומו בחדש החמישי, ואחר שהציע להם שהכל תלוי במעשיהם אם ישובו בתשובה, א”כ אמר ה’ שצום הרביעי והחמישי וכו’ יהיה לששון ולשמחה בתנאי אם האמת והשלום אהבו, שאז תהיה גאולה שלימה ויחדלו דברי הצומות וזעקתם: 8:20: כה אמר ה’, עתה נבא להם מה שיהיה באחרית הימים שכל העמים יכירו את האמונה האמתית, וזה יהיה בשתי מדרגות, שקרוב לזמן הגאולה יכירו כל העמים, איש איש לפי אמונתו שירושלים היא עיר הקדש, וילכו לשם להתפלל לה’, כמו שהוא במשך זמן שהתפשטו האמונות בעולם, שבין הנוצרים לפי אמונתם ובין הישמעאלים לפי אמונתם מחזיקים את ירושלים לעיר אלהים והולכים שמה להתפלל, ונבא שקרוב לזמן הגאולה ילכו כל העמים לירושלים וגם יתחילו לבקש שם את ה’ צבאות, היינו לדרוש ולחקור על פנות האמונה, שהגם שבני ישראל יהיו עדיין שפלים בעיניהם ולא ידרשו מאתם על אמונתם, בכ”ז ידרשו הדבר בירושלים, וז”ש עוד אשר יבואו עמים ויושבי ערים רבות: 8:21: והלכו יושבי עיר אחת אל יושבי עיר אחרת ויזמינו א”ע לאמר נלכה הלוך לחלות את פני ה’ שילכו שמה להתפלל, ואח”כ ילכו לבקש את ה’ ולבקש פנות האמונה מה שנוגע באמונות האלהות, וכולם יהיו נכונים ללכת עד שישיבו להם אלכה גם אני: 8:22: ובאו, והדבר יתרבה כ”כ עד שיבואו עמים רבים וגוים עצומים לא ערים יחידים, ויהיה עקר ביאתם לבקש את ה’ היינו לדרוש בירושלים על פנות האמונה האמתית ולהתפלל ג”כ שם לפני ה’, וכ”ז יהיה קודם זמן הגאולה שישראל יהיו עדיין בזויים בעיניהם רק ירושלים תתנשא מאד בעיניהם, כמו שהיעוד הזה נתקיים עתה בכל פרטיו, שכל העמים יסעו לירושלים המונים המונים לדרוש את ה’ ולהתפלל שם: 8:23: כה אמר ה’, עתה מודיע ענין אחר מה שיהיה באחרית הימים שיתחילו להכיר אמונת ישראל ותורתם ויאמינו בתורת ה’ כי קדושה היא, ואז לא לירושלים ילכו לדרוש שם את האמונה רק הישמעאלים יכירו אמתת דת ישראל, ואז לא ילכו עוד עיר אחת אל אחת ומשם לירושלים לדרוש את ה’, רק הישמעאלים ידרשו את האמונה האמתית מפי ישראל ויכירו שאלהים עם ישראל, ויחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי, ר”ל אם יראו ציצית בכנף בגדו שמזה יכירו שהוא יהודי (והציצית מורים על זכירת המצות וגם על השראת השכינה בישראל כמ”ש תכלת דומה לים וכו’ ורקיע דומה לכסא הכבוד), לאמר נלכה עמכם, לא ילכו לירושלים רק ילכו עם היהודי ללמוד דתו ואמונתו באשר ידעו שאלהים עם ישראל, אמר להם שבעת ההיא אשר יהיה זאת אז לא יהיה עוד כמו שהיה עד הנה שהיה דבר ה’ במקום מיוחד בירושלים או בא”י, כי אז:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “שפטו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם” — מה ה׳ דורש כתנאי לגאולה
- אפיון - מנהיגות במשבר | שאלת הצומות — מה צמים עבורו? ה׳ שואל על משמעות הטקס
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הַ/יִּלֹּדִים (Strong’s H3209) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,יהושע,שמואל ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“אהבו האמת והשלום”: ה׳ לא שואל “למה לא צמתם בחומרה” אלא “האם אהבתם אמת?” — עיקר הדת על פני הטקס.