ביום ההוא — אפוקליפסת ירושלים
פסוקים
מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהֹוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל נְאֻם־יְהֹוָ֗ה נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ וְיֹסֵ֣ד אָ֔רֶץ וְיֹצֵ֥ר רֽוּחַ־אָדָ֖ם בְּקִרְבּֽוֹ׃ הִנֵּ֣ה אָ֠נֹכִ֠י שָׂ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלַ֧͏ִם סַף־רַ֛עַל לְכׇל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְגַ֧ם עַל־יְהוּדָ֛ה יִהְיֶ֥ה בַמָּצ֖וֹר עַל־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְהָיָ֣ה בַיּוֹם־הַ֠ה֠וּא אָשִׂ֨ים אֶת־יְרוּשָׁלַ֜͏ִם אֶ֤בֶן מַֽעֲמָסָה֙ לְכׇל־הָ֣עַמִּ֔ים כׇּל־עֹמְסֶ֖יהָ שָׂר֣וֹט יִשָּׂרֵ֑טוּ וְנֶאֶסְפ֣וּ עָלֶ֔יהָ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהֹוָ֗ה אַכֶּ֤ה כׇל־סוּס֙ בַּתִּמָּה֔וֹן וְרֹכְב֖וֹ בַּשִּׁגָּע֑וֹן וְעַל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֶפְקַ֣ח אֶת־עֵינַ֔י וְכֹל֙ ס֣וּס הָעַמִּ֔ים אַכֶּ֖ה בַּעִוָּרֽוֹן׃ וְאָ֥מְר֛וּ אַלֻּפֵ֥י יְהוּדָ֖ה בְּלִבָּ֑ם אַמְצָ֥ה לִי֙ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלַ֔͏ִם בַּיהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵיהֶֽם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא אָשִׂים֩ אֶת־אַלֻּפֵ֨י יְהוּדָ֜ה כְּֽכִיּ֧וֹר אֵ֣שׁ בְּעֵצִ֗ים וּכְלַפִּ֥יד אֵשׁ֙ בְּעָמִ֔יר וְאָ֨כְל֜וּ עַל־יָמִ֧ין וְעַל־שְׂמֹ֛אול אֶת־כׇּל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְיָשְׁבָ֨ה יְרוּשָׁלַ֥͏ִם ע֛וֹד תַּחְתֶּ֖יהָ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְהוֹשִׁ֧עַ יְהֹוָ֛ה אֶת־אׇהֳלֵ֥י יְהוּדָ֖ה בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה לְמַ֨עַן לֹֽא־תִגְדַּ֜ל תִּפְאֶ֣רֶת בֵּית־דָּוִ֗יד וְתִפְאֶ֛רֶת יֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלַ֖͏ִם עַל־יְהוּדָֽה׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָגֵ֤ן יְהֹוָה֙ בְּעַד֙ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלַ֔͏ִם וְהָיָ֞ה הַנִּכְשָׁ֥ל בָּהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּדָוִ֑יד וּבֵ֤ית דָּוִיד֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים כְּמַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֲבַקֵּ֗שׁ לְהַשְׁמִיד֙ אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְשָׁפַכְתִּי֩ עַל־בֵּ֨ית דָּוִ֜יד וְעַ֣ל׀ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלַ֗͏ִם ר֤וּחַ חֵן֙ וְתַ֣חֲנוּנִ֔ים וְהִבִּ֥יטוּ אֵלַ֖י אֵ֣ת אֲשֶׁר־דָּקָ֑רוּ וְסָפְד֣וּ עָלָ֗יו כְּמִסְפֵּד֙ עַל־הַיָּחִ֔יד וְהָמֵ֥ר עָלָ֖יו כְּהָמֵ֥ר עַֽל־הַבְּכֽוֹר׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִגְדַּ֤ל הַמִּסְפֵּד֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם כְּמִסְפַּ֥ד הֲדַד־רִמּ֖וֹן בְּבִקְעַ֥ת מְגִדּֽוֹן׃ וְסָפְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ מִשְׁפָּח֥וֹת מִשְׁפָּח֖וֹת לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֨חַת בֵּית־דָּוִ֤יד לְבָד֙ וּנְשֵׁיהֶ֣ם לְבָ֔ד מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־נָתָן֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־לֵוִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֤חַת הַשִּׁמְעִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ כֹּ֗ל הַמִּשְׁפָּחוֹת֙ הַנִּשְׁאָר֔וֹת מִשְׁפָּחֹ֥ת מִשְׁפָּחֹ֖ת לְבָ֑ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ מָק֣וֹר נִפְתָּ֔ח לְבֵ֥ית דָּוִ֖יד וּלְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלָ֑͏ִם לְחַטַּ֖את וּלְנִדָּֽה׃ וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם׀ יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת אַכְרִ֞ית אֶת־שְׁמ֤וֹת הָעֲצַבִּים֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ע֑וֹד וְגַ֧ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־ר֥וּחַ הַטֻּמְאָ֖ה אַעֲבִ֥יר מִן־הָאָֽרֶץ׃ וְהָיָ֗ה כִּי־יִנָּבֵ֣א אִישׁ֮ עוֹד֒ וְאָמְר֣וּ אֵ֠לָ֠יו אָבִ֨יו וְאִמּ֤וֹ יֹֽלְדָיו֙ לֹ֣א תִֽחְיֶ֔ה כִּ֛י שֶׁ֥קֶר דִּבַּ֖רְתָּ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה וּדְקָרֻ֜הוּ אָבִ֧יהוּ וְאִמּ֛וֹ יֹלְדָ֖יו בְּהִנָּֽבְאֽוֹ׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵבֹ֧שׁוּ הַנְּבִיאִ֛ים אִ֥ישׁ מֵחֶזְיֹנ֖וֹ בְּהִנָּֽבְאֹת֑וֹ וְלֹ֧א יִלְבְּשׁ֛וּ אַדֶּ֥רֶת שֵׂעָ֖ר לְמַ֥עַן כַּחֵֽשׁ׃ וְאָמַ֕ר לֹ֥א נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי אִישׁ־עֹבֵ֤ד אֲדָמָה֙ אָנֹ֔כִי כִּ֥י אָדָ֖ם הִקְנַ֥נִי מִנְּעוּרָֽי׃ וְאָמַ֣ר אֵלָ֔יו מָ֧ה הַמַּכּ֛וֹת הָאֵ֖לֶּה בֵּ֣ין יָדֶ֑יךָ וְאָמַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכֵּ֖יתִי בֵּ֥ית מְאַהֲבָֽי׃ חֶ֗רֶב עוּרִ֤י עַל־רֹעִי֙ וְעַל־גֶּ֣בֶר עֲמִיתִ֔י נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת הַ֤ךְ אֶת־הָרֹעֶה֙ וּתְפוּצֶ֣יןָ הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֹתִ֥י יָדִ֖י עַל־הַצֹּעֲרִֽים׃ וְהָיָ֤ה בְכׇל־הָאָ֙רֶץ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה פִּֽי־שְׁנַ֣יִם בָּ֔הּ יִכָּרְת֖וּ יִגְוָ֑עוּ וְהַשְּׁלִשִׁ֖ית יִוָּ֥תֶר בָּֽהּ׃ וְהֵבֵאתִ֤י אֶת־הַשְּׁלִשִׁית֙ בָּאֵ֔שׁ וּצְרַפְתִּים֙ כִּצְרֹ֣ף אֶת־הַכֶּ֔סֶף וּבְחַנְתִּ֖ים כִּבְחֹ֣ן אֶת־הַזָּהָ֑ב ה֣וּא׀ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֗י וַֽאֲנִי֙ אֶעֱנֶ֣ה אֹת֔וֹ אָמַ֙רְתִּי֙ עַמִּ֣י ה֔וּא וְה֥וּא יֹאמַ֖ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ הִנֵּ֥ה יֽוֹם־בָּ֖א לַיהֹוָ֑ה וְחֻלַּ֥ק שְׁלָלֵ֖ךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃ וְאָסַפְתִּ֨י אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֥ם׀אֶֽל־יְרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לַמִּלְחָמָה֒ וְנִלְכְּדָ֣ה הָעִ֗יר וְנָשַׁ֙סּוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים וְהַנָּשִׁ֖ים (תשגלנה) [תִּשָּׁכַ֑בְנָה] וְיָצָ֞א חֲצִ֤י הָעִיר֙ בַּגּוֹלָ֔ה וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם לֹ֥א יִכָּרֵ֖ת מִן־הָעִֽיר׃ וְיָצָ֣א יְהֹוָ֔ה וְנִלְחַ֖ם בַּגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם כְּי֥וֹם הִֽלָּחֲמ֖וֹ בְּי֥וֹם קְרָֽב׃ וְעָמְד֣וּ רַגְלָ֣יו בַּיּוֹם־הַ֠ה֠וּא עַל־הַ֨ר הַזֵּיתִ֜ים אֲשֶׁ֨ר עַל־פְּנֵ֥י יְרֽוּשָׁלַ֘͏ִם֮ מִקֶּ֒דֶם֒ וְנִבְקַע֩ הַ֨ר הַזֵּיתִ֤ים מֵֽחֶצְיוֹ֙ מִזְרָ֣חָה וָיָ֔מָּה גֵּ֖יא גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וּמָ֨שׁ חֲצִ֥י הָהָ֛ר צָפ֖וֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶֽגְבָּה׃ וְנַסְתֶּ֣ם גֵּיא־הָרַ֗י כִּי־יַגִּ֣יעַ גֵּֽי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וּבָא֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהַ֔י כׇּל־קְדֹשִׁ֖ים עִמָּֽךְ׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא־יִֽהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת (יקפאון) [וְקִפָּאֽוֹן]׃ וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַיהֹוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃ וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃ יִסּ֨וֹב כׇּל־הָאָ֤רֶץ כָּֽעֲרָבָה֙ מִגֶּ֣בַע לְרִמּ֔וֹן נֶ֖גֶב יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְֽרָאֲמָה֩ וְיָשְׁבָ֨ה תַחְתֶּ֜יהָ לְמִשַּׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן עַד־מְק֞וֹם שַׁ֤עַר הָֽרִאשׁוֹן֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנִּ֔ים וּמִגְדַּ֣ל חֲנַנְאֵ֔ל עַ֖ד יִקְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וְיָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ וְחֵ֖רֶם לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֑וֹד וְיָשְׁבָ֥ה יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לָבֶֽטַח׃ וְזֹ֣את׀ תִּהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהֹוָה֙ אֶת־כׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר צָבְא֖וּ עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָמֵ֣ק׀ בְּשָׂר֗וֹ וְהוּא֙ עֹמֵ֣ד עַל־רַגְלָ֔יו וְעֵינָיו֙ תִּמַּ֣קְנָה בְחֹֽרֵיהֶ֔ן וּלְשׁוֹנ֖וֹ תִּמַּ֥ק בְּפִיהֶֽם׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תִּהְיֶ֧ה מְהֽוּמַת־יְהֹוָ֛ה רַבָּ֖ה בָּהֶ֑ם וְהֶחֱזִ֗יקוּ אִ֚ישׁ יַ֣ד רֵעֵ֔הוּ וְעָלְתָ֥ה יָד֖וֹ עַל־יַ֥ד רֵעֵֽהוּ׃ וְגַ֨ם־יְהוּדָ֔ה תִּלָּחֵ֖ם בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְאֻסַּף֩ חֵ֨יל כׇּל־הַגּוֹיִ֜ם סָבִ֗יב זָהָ֥ב וָכֶ֛סֶף וּבְגָדִ֖ים לָרֹ֥ב מְאֹֽד׃ וְכֵ֨ן תִּהְיֶ֜ה מַגֵּפַ֣ת הַסּ֗וּס הַפֶּ֙רֶד֙ הַגָּמָ֣ל וְהַחֲמ֔וֹר וְכׇ֨ל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּמַּחֲנ֣וֹת הָהֵ֑מָּה כַּמַּגֵּפָ֖ה הַזֹּֽאת׃ וְהָיָ֗ה כׇּל־הַנּוֹתָר֙ מִכׇּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ וְ֠הָיָ֠ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃ וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהֹוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ זֹ֥את תִּהְיֶ֖ה חַטַּ֣את מִצְרָ֑יִם וְחַטַּאת֙ כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ עַל־מְצִלּ֣וֹת הַסּ֔וּס קֹ֖דֶשׁ לַיהֹוָ֑ה וְהָיָ֤ה הַסִּירוֹת֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה כַּמִּזְרָקִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וְ֠הָיָ֠ה כׇּל־סִ֨יר בִּירוּשָׁלַ֜͏ִם וּבִיהוּדָ֗ה קֹ֚דֶשׁ לַיהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבָ֙אוּ֙ כׇּל־הַזֹּ֣בְחִ֔ים וְלָקְח֥וּ מֵהֶ֖ם וּבִשְּׁל֣וּ בָהֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה כְנַעֲנִ֥י ע֛וֹד בְּבֵית־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
פירוש רש”י
12:1: מַשָּׂא דְבַר ה׳. הוּא גְּמַר זֶה הַדָּבָר שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר בְּפֻרְעָנוּתָן שֶׁל אוֹכְלֵי יִשְׂרָאֵל עַל בָּבֶל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ: 12:2: סַף רַעַל. כְּלִי תַּרְעֵלָה, כְּמוֹ ״בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף״ (שמות יב:כב). רַעַל לְשׁוֹן שִׁמָּמוֹן, אֹטֶם הַלֵּב וְהָאֵבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם כֹּחַ, כְּאָדָם הַמְעֻטָּף בְּשִׂמְלָה, כְּמוֹ (נחום ב:ד) ״הַבְּרוֹשִׁים הָרְעָלוּ״, (ישעיה ג:יט) ״הַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת״. בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (שבת ו,ו) מָצִינוּ מְדִיּוֹת רְעוּלוֹת, אונבלופמנט״א בְּלַעַ״ז: | וְגַם עַל יְהוּדָה. יַטִּילוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִַם, שֶׁיִּהְיוּ בֵית דָּוִד מִבִּפְנִים וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת יָצוּרוּ עֲלֵיהֶם, וְיָבֹאוּ גַם בְּנֵי יְהוּדָה עַל כָּרְחָם לָצוּר עַל יְרוּשָׁלִַם. כֵּן תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: 12:3: אֶבֶן מַעֲמָסָה. אֶבֶן מַשָּׂאוֹי הַמֻּטֶּלֶת עַל בְּנֵי אָדָם מִפִּי הַמּוֹשֵׁל לָשֵׂאתָהּ וּלְעָמְסָהּ עַל כְּתֵפַיִם, וְהִיא כְּבֵדָה מְאֹד עַד אֲשֶׁר כָּל עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ: 12:4: אַכֶּה כָל סוּס. הַצּוֹבְאִים שָׁם בַּשִּׁגָּעוֹן וְאֶת רֹכְבֵיהֶם בָּעִוָּרוֹן, אֲבָל עַל בֵּית יְהוּדָה שֶׁהֵם עַל כָּרְחָם מִן הַצּוֹבְאִים אֶפְקַח עֵינַי לְהָגֵן עֲלֵיהֶם מִן הַמַּכָּה הַזֹּאת: 12:5: וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם. כְּשֶׁיִּרְאוּ שְׁאָר הַצּוֹבְאִים נִגָּפִים בְּמַגֵּפָה זוֹ וְהֵם נִצּוֹלִים: | אַמְצָה לִי יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְגוֹ׳. יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁעַל כָּרְחֵנוּ אָנוּ בָּאִים עֲלֵיהֶם, אִמְּצוּ לְעֶזְרָתִי בִּתְפִלָּתָן בַּה׳ אֱלֹהֵיהֶם: 12:6: אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה. יָשׁוּבוּ וְיִלָּחֲמוּ עִם אוֹתָם שֶׁהֱבִיאוּם שָׁם: | כְּכִיּוֹר אֵשׁ. כִּמְדוּרוֹת אֵשׁ גְּדוֹלָה. וְכִיּוֹר לְשׁוֹן כִּירָה (ויקרא יא:לה), וְכָךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם: | תַּחְתֶּיהָ. בִּמְקוֹמָהּ: 12:7: וְהוֹשִׁיעַ ה׳ אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה. בְּטֶרֶם יָבוֹאוּ בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם לָצֵאת מִן הָעִיר, תִּהְיֶה לָהֶם תְּשׁוּעָה לָשׁוּב אֶל אָהֳלֵיהֶם וְאֶל בֵּיתָם. וְאַחַר כָּךְ תָּבֹא תְּשׁוּעָה לִבְנֵי הָעִיר, הִיא הַתְּשׁוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ ״וְיָצָא ה׳ וְנִלְחַם״ (זכריה יד:ג): | לְמַעַן לֹא תִגְדַּל. לְהִתְפָּאֵר עֲלֵיהֶם וְלוֹמַר: לֹא נִצַּלְתֶּם אֶלָּא בִּשְׁבִילֵנוּ: 12:8: הַנִּכְשָׁל בָּהֶם. הַחַלָּשׁ שֶׁבָּהֶם: | כֵּאלֹהִים. ״כְּרַבְרְבִין״ (תרגום יונתן), כְּמַלְאָכִים: | כְּמַלְאַךְ ה׳ לִפְנֵיהֶם. ״יִצְלְחוּן כְּמַלְאֲכָא דַה׳ קֳדָמֵיהוֹן״ (תרגום יונתן): 12:9: אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד. אֲבַקֵּשׁ בְּהַשְׁמָדָתָם וַאֲדַקְדֵּק בַּעֲוֹנָם. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ לִזְכוּת (עבודה זרה ד.): אֲבַקֵּשׁ בְּנוֹגְנֵי שֶׁלָּהֶם; אִם יֵשׁ לָהֶם זְכוּת – אֲנִיחֵם, וְאִם לָאו – אַשְׁמִידֵם: 12:10: רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים. שֶׁיַּעֲלֶה עַל רוּחָם לְהִתְחַנֵּן לְפָנַי, וְהֵם יִהְיוּ לְחֵן בְּעֵינַי: | רוּחַ. טָלַנְ״ט בְּלַעַ״ז: | וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיִבְעוֹן מִן קֳדָמַי עַל דִּי אִיטַלְטְלוּ״: | וְהִבִּיטוּ. לְהִתְאוֹנֵן עַל אֲשֶׁר דָּקְרוּ בָּהֶם הָאֻמּוֹת וְהָרְגוּ בָּהֶם בַּגָּלוּת: | וְסָפְדוּ עָלָיו. עַל אוֹתוֹ הֶרֶג: | כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד. כַּאֲשֶׁר יִסְפֹּד אִישׁ עַל בֵּן יְחִידוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג בִּמְסֶכֶת סֻכָּה (סוכה נב.): 12:11: כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן. אֵין עִנְיַן הֲדַדְרִימּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן, אֶלָּא שְׁנֵי מִסְפָּדוֹת הֵן: ״כְּמִסְפְּדָא דְאַחְאָב בַּר עָמְרִי דְּקָטַל יָתֵיהּ הֲדַדְרִמּוֹן בַּר טַבְרִימוֹן ״בְּרָמוֹת גִּלְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כב:לו) ״וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה״, וְהוּא הֶסְפֵּד. ״וּכְמִסְפְּדָא דְיֹאשִׁיָּהוּ בַּר אָמוֹן דְּקָטַל יָתֵיהּ פַּרְעֹה חֲגִירָא בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן״, שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם (דברי הימים ב לה:כה) ״וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ וְגוֹ׳ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׂרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם וְגוֹ׳״: 12:12: בֵּית נָתָן. הַנָּבִיא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: נָתָן בֶּן דָּוִד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה״ (שמואל ב ה:יד): 12:13: בֵּית לֵוִי. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם: | מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי. שַׁמּוּעַ בֶּן דָּוִד (שמואל ב ה:יד), בִּתְחִלָּה כָּלַל הַכָּתוּב מִשְׁפְּחוֹת בֵּית דָּוִד וְאַחַר כָּךְ פֵּרַט כָּל אַחַת וְאַחַת: 12:14: כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת. לְבֵית דָּוִד: | וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשּׁוּם צְנִיעוּת (סוכה נא:-נב.). וְלָמָּה מִשְׁפְּחוֹת הַכְּהוּנָּה וְהַמַּמְלָכוּת? כְּדֵי לְהַחֲזִיר לָהֶם כִּתְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר ״אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ״ (זכריה ד:יד): 13:1: לְחַטָּאת וּלְנִדָּה. לְאַדְיוּתָא, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֶשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיהוֹן כְּמָא דְמִדְכָּן בְּמֵי אַדְיוּתָא וּבְקִטְם תּוֹרְתָא דְחַטָּאתָא״ – בְּאֵפֶר חַטָּאת: 13:2: וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים. ״נְבִיאֵי שִׁקְרָא״: | רוּחַ הַטֻּמְאָה. יֵצֶר הָרָע: 13:4: אַדֶּרֶת שֵׂעָר. כֵּן דֶּרֶךְ מְסִיתִים וּמַדִּיחִים, מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּיתָם כְּאִלּוּ הֵם אֲנָשִׁים צַדִּיקִים, לְמַעַן יְקֻבְּלוּ כַּחֲשֵׁיהֶם: 13:5: כִּי אָדָם הִקְנַנִי. פָּתַר בּוֹ מְנַחֵם לְשׁוֹן מִקְנֵה צֹאן וּבָקָר (בראשית כו:יד), כִּי אֲנִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ עָסוּק בִּנְבוּאוֹת, הִפְקִידַנִי מִנְּעוּרַי לִשְׁמֹר אֶת מִקְנֵהוּ: 13:6: בֵּין יָדֶיךָ. בֵּין כְּתֵפֶיךָ, שָׁם מַלְקִין עוֹבְרֵי עֲבֵירָה (מכות כב.): | בֵּית מְאַהֲבָי. אֲשֶׁר אֲהָָבוּנִי וְהוֹכִיחוּנִי לַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה: 13:7: חֶרֶב עוּרִי עַל רֹעִי. עַל אוֹתוֹ שֶׁהִפְקַדְתִּיו עַל צֹאן גָּלוּתִי: | וְעַל גֶּבֶר עֲמִיתִי. שֶׁחִבַּרְתִּיו אֵלַי לִשְׁמֹר צֹאנִי כָּמוֹנִי: | הַךְ אֶת הָרוֹעֶה. אֶת מֶלֶךְ רוֹמִי הָרְשָׁעָה: | וַתְּפוּצֶינָה הַצֹּאן. שֶׁכְּבוּשָׁה תַּחַת יָדוֹ: | וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי. וְאֶשְׁנֶה מַכּוֹתַי שֵׁנִית: | עַל הַצּוֹעֲרִים. עַל הַשִּׁלְטוֹנִים הַצְּעִירִים מִן הַמְּלָכִים. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם וַתְּפוּצֶינָה הַצֹּאן ״וְיִתְבַּדְּרוּן שִׁלְטוֹנַיָּא״, וְתִרְגֵּם עַל הַצּוֹעֲרִים מְמֻנִּים שֶׁלָּהֶם הַשְּׁנִיִּים לָהֶם, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן הַמִּקְרָא הַזֶּה בָּאֻמּוֹת ״חַרְבָּא אִתְגְּלִי עַל מַלְכָּא דְבָבֶל וְעַל שִׁלְטוֹנַיָּא חַבְרֵיהּ דִּכְוָתֵיהּ דְּדָמֵי לֵיהּ אֲמַר ה׳ צְבָאוֹת קְטוֹל יַת מַלְכָּא דְבָבֶל וְיִתְבַּדְּרוּן שִׁלְטוֹנַיָּא״. וְאֵין לְשׁוֹן הַתַּרְגּוּם הַזֶּה נוֹפֵל עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּתַרְגּוּם וּבְמִקְרָא שִׁלְטוֹנִין בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא מֶלֶךְ וְשָׂרִים וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶן ״רַבְרְבִין״: 13:8: וְהַשְּׁלִישִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. יִתְגַּיְּרוּ וְיִחְיוּ: 13:9: וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ. ״וְאָעֵיל יָת תְּלִיתָא בְּעָקָא בְּכוּר דְּאֶשָּׁא״, שֶׁיִּסְבְּלוּ וְיִשְׂאוּ מִקְצָת הַגֵּרִים מֵהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּצָרוֹת חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וּבְמִלְחֲמוֹת גּוֹג וּמָגוֹג עִם יִשְׂרָאֵל, וּמִשָּׁם יִבָּחֲנוּ כִּי גֵרֵי אֱמֶת הֵם. כִּי הַרְבֵּה מִן הַמִּתְיַהֲדִים תְּחִלָּה יָשׁוּבוּ לְסוּרָם וְיִתְחַבְּרוּ עִם גּוֹג, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בָּאַגָּדָה (עבודה זרה ג:): | וְהוּא יֹאמַר ה׳. כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל, יִתְפַּלֵּל לַה׳, וְלֹא לֵאלֹהָיו הָרִאשׁוֹן: 14:1: הִנֵּה יוֹם וְגוֹ׳. חָבִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ. שָׁלָל שֶׁתִּשְׁלְלִי מֵאוֹיְבִים יְחַלְּקוּ יוֹשְׁבַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וִיפַלְּגוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל נִכְסֵי עַמְמַיָּא בְּגַוִּיךְ יְרוּשְׁלֵם״: 14:2: וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת. לֹא יִגְלוּ כֻּלָּם. וְלָמָּה יַנִּיחֵם לְהַגְלוֹת חֶצְיָם וְלָשֹׁסוֹת הַבָּתִּים? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה לֵאמֹר: לֹא לַמִּלְחָמָה בָּאנוּ, כִּי אִם לְהִשְׁתַּחֲווֹת בָּאנוּ: 14:3: כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. ״כְּיוֹם אֲגָחוּתֵיהּ קְרָב עַל יַמָּא דְּסוּף״: 14:4: מֵחֶצְיוֹ. מֵאֶמְצָעִיתוֹ: | מִזְרָחָה וָיָמָּה. מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, כְּמוֹ שֶׁמְּסַיֵּם וְהוֹלֵךְ: | וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְגוֹ׳. חֶצְיוֹ הַצְּפוֹנִי יָמוּשׁ מִמְּקוֹמוֹ וְיִמָּשֵׁךְ לְצַד צָפוֹן, וְכֵן מָצִינוּ חֶצְיוֹ נֶגְבָּה לְצַד דָּרוֹם. וְיִהְיֶה הַגַּיְא בֵּינֵיהֶם, רֹאשׁוֹ לְמִזְרָח וְסוֹפוֹ לְמַעֲרָב: 14:5: וְנִסְתַּם גֵּיא הָרַי. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וְיִסְתַּתֵּם גֵּיא הָרַי״. לְפִי שֶׁ״יְרוּשָׁלַיִם הָרִים סָבִיב לָהּ״ (תהלים קכה:ב), וְיֵשׁ גַּיְא בֵּין הַר שֶׁבַּצָּפוֹן וּבֵין הַר הַזֵּיתִים, וְכֵן בַּדָּרוֹם. וּכְשֶׁיִּמָּשֵׁךְ חֲצִי הַר הַזֵּיתִים אֵצֶל הַר שֶׁבִּצְפוֹנוֹ, יִסָּתֵם הַגַּיְא שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְכֵן בַּדָּרוֹם: | כִּי יַגִּיעַ. גֹּבַהּ גַּיְא שֶׁהָיָה בֵּין הֶהָרִים: | אֶל אָצַל. אֶל גֹּבַהּ רָאשֵׁי הֶהָרִים שֶׁמִּכָּאן וּמִכָּאן. וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם (ישעיהו מא:ט) ״וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ״, וּפֵרוּשׁוֹ לְשׁוֹן גֹּבַהּ: | וְנַסְתֶּם. בִּרְאוֹתְכֶם הַמּוֹפֵת הַגָּדוֹל הַזֶּה: | כַּאֲשֶׁר נָסְתַּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ. (יְשַׁעְיָהוּ ו:ד) ״וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים״ בְּיוֹם שֶׁנִּתְנַגַּע עֻזִּיָּהוּ: | כָּל קְדוֹשִׁים. מַלְאָכִים: 14:6: לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״לָא יְהֵי נְהוֹרָא אֶלָּהֵין עָדֵי וְגָלִיד יְהֵי נְהוֹרָא״. לֹא יִהְיֶה אוֹר נֹגַהּ, כִּי יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן יִהְיֶה. יְקָרוֹת – לְשׁוֹן ״כִּיקַר כָּרִים״ (תהלים לז:כ): הוּא כְּמִין אוֹר הַנִּרְאֶה שַׁחֲרִית עַל הֶהָרִים, וְכָלֶה וְהוֹלֵךְ: | וְקִפָּאוֹן. קָפוּי וְחָשׁוּךְ וְעָב כַּקֶּרַח שֶׁנִּקְפָּה וּמַגְלִיד, כְּמוֹ ״וְכַגְּבִינָה תַּקְפִּיאֵנִי״ (איוב י:י): 14:7: וְהָיָה יוֹם אֶחָד. וְהָיָה הַדָּבָר הַזֶּה יוֹם אֶחָד מִיּוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא הַיּוֹם יָדוּעַ שֶׁהוּא לַהֲכָנַת יִשְׁעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (פרקי דרבי אליעזר כח): | לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה. לֹא אוֹר נֹגַהּ כְּאוֹר שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר וְגוֹמֵר״ (ישעיהו ל:כו): | וְלֹא לָיְלָה. וְלֹא עֵת צָרָה כְּצָרַת שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת שֶׁמִּקֹּדֶם, שֶׁיְּמֵי מְשִׁיחֵנוּ יִהְיוּ וְאֵין בָּהֶם שִׁעְבּוּד: | וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב. קֹדֶם שֶׁיִּגָּמְרוּ אֶלֶף שָׁנָה יִהְיֶה אוֹר הַנֹּגַהּ וְכָל הַטּוֹב הָאָמוּר עַל יִשְׂרָאֵל (בראשית רבה ע:סב). וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לָא כִּנְהוֹר יוֹמָא וְלָא כִּקְבַל לֵילְיָא״: 14:8: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא. כְּשֶׁיִּבָּקַע הַר הַזֵּיתִים מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב (זכריה יד:ד): | יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַיִם. וְיֵלְכוּ לַמִּזְרָח דֶּרֶךְ אוֹתָהּ בְּקִיעָה עַד הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי שֶׁהוּא לְמִזְרָחוֹ שֶׁל עוֹלָם קֵדְמָה. וְחֶצְיוֹ יִפְנֶה לַמַּעֲרָב אֶל יָם הַמַּעֲרָבִי. הוּא הַמַּעְיָן שֶׁנִּבָּא יוֹאֵל (יואל ד:יח) ״וּמַעְיָן מִבֵּית ה׳ יֵצֵא״, הוּא הַנַּחַל שֶׁנִּבָּא (יחזקאל מז:ד) ״וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם וְגוֹ׳״: 14:9: יִהְיֶה ה׳ אֶחָד. שֶׁכָּל הָאֻמּוֹת יַעַזְבוּ הַבְלֵיהֶם וְיוֹדוּ לוֹ שֶׁהוּא אֶחָד וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר: | וּשְׁמוֹ אֶחָד. שֶׁיְּהֵא שְׁמוֹ נִזְכָּר בְּפִי כֻּלָּם: 14:10: יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ. יֵהָפֵךְ לִהְיוֹת כָּל הָאָרֶץ כַּעֲרָבָה, יִשְׁפְּלוּ הֶהָרִים וִיהִי כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִישׁוֹר (ישעיהו מ:ד), וִירוּשָׁלַיִם הַר כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה גָּבוֹהַּ עַל הַכֹּל: | מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם. שָׁנִינוּ בְּתוֹסֶפְתָּא דְּסוֹטָה (תוספתא סוטה יא,יד): נֶגֶב יְרוּשָׁלִַם מִישׁוֹר הוּא, וְגֶבַע רִמּוֹן טְרָשִׁין וְקַרְקְשִׁין. וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: מִגֶּבַע לְרִמּוֹן, שֶׁהוּא מְקוֹם הָרִים, מִשָּׁם יַתְחִילוּ לִהְיוֹת נֶהְפָּכִין לַעֲרָבָה וּלְמִישׁוֹר, וְיִהְיוּ דוֹמִין לְנֶגֶב יְרוּשָׁלִַם, שֶׁהוּא מִישׁוֹר: | וְרָאֲמָה. מִתּוֹךְ שֶׁכָּל סְבִיבָהּ מִישׁוֹר, תֵּרָאֶה הִיא גְּבוֹהָָָה: | וְיָָָשְׁבָה תַּחְתֶּיהָ. בִּמְקוֹמָהּ: | עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל. גַּם הוּא בִּמְקוֹמוֹ, וּמִשָּׁם יִמָּשֵׁךְ אֹרֶךְ הָעִיר עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: ״שִׁיחֵי דְמַלְכָּא״, פושיי״ן בְּלַעַ״ז. וּכְמוֹ (בבא קמא נ:) שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. וְכֵן כָּל יְקָבִים שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן שִׁיחִין הֵם: בּוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַגַּת שֶׁהַיַּיִן זָב לְתוֹכוֹ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: יִקְבֵי מֶלֶךְ יָם אוֹקְיָנוֹס, שֶׁתַּגִּיעַ יְרוּשָׁלַיִם עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם. יְקָבִים שֶׁחֲצָבָם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים: 14:11: וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה. הָעִיר עוֹד: 14:12: הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עוֹמֵד. זֶה נִפּוּל אֵיבָרִים: 14:13: תִּהְיֶה מְהוּמַת ה׳ רַבָּה בָּהֶם. לְעַרְבֵּב חָכְמָתָם לְהָפְכָם לְשִׁגָּעוֹן: | וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ. יֹאחֵז בּוֹ לְהָרְגוֹ: | וְעָלְתָה יָדוֹ. כָּל דְּאַלִּים גָּבַר (בבא בתרא לד:): 14:14: וְגַם יְהוּדָה. עַל כָּרְחָהּ תִּלָּחֵם עַל יִשְׂרָאֵל: 14:15: כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת. הַמְפֹרֶשֶׁת לְמַעְלָה הָמֵק בְּשָׂרוֹ: 14:16: אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה: מִצְוָה קַלָּה יֵשׁ לִי וְסֻכָּה שְׁמָהּ, כִּדְאִיתָא בִּשְׁמַעְתָּא רִאשׁוֹנָה (עבודה זרה ג.): 14:17: הַגָּשֶׁם. גְּשָׁמִים מַמָּשׁ, לְהַצְמִיחַ פֵּרוֹת אַרְצָם. וּמָה רָאָה לִגְזֹר עֲלֵיהֶם עֲצִירַת גְּשָׁמִים? לְפִי שֶׁמִּצְוֹת הֶחָג עַל הַגְּשָׁמִים הֵם – אַרְבַּעַת מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב וְנִסּוּךְ הַמַּיִם – לְרַצּוֹת עַל הַמַּיִם, עַל שֶׁהֶחָג זְמַן גִּשְׁמֵי שָׁנָה הוּא. וְאֵלּוּ הַמְפַקְפְּקִין בְּחַג הַסֻּכּוֹת, לֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. כָּךְ לָמַדְתִּי בְּתוֹסֶפְתָּא דְּסֻכָּה (תוספתא סוכה ג:יח): 14:18: וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה. וְהֵן אֵין צְרִיכִים לִגְשָׁמִים, שֶׁנִּילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָם: | וְלֹא עֲלֵיהֶם. תִּהְיֶה הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּהֶם, כְּלוֹמַר: לֹא יַשְׁקֶה אוֹתָם נִילוּס. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לָא עֲלֵיהוֹן יִסַּק נִילוּס״: | תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה. שֶׁל רָעָב: | אֲשֶׁר יִגֹּף ה׳. זֹאת תִּהְיֶה עֹנֶשׁ מִצְרַיִם וְעֹנֶשׁ כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָָבִים וּמַזָָָָּלוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגֶּשֶׁם: 14:20: מְצִלּוֹת הַסּוּס. עַל הַנְּקִישׁוֹת שֶׁתּוֹלִין לַסּוּס לְנוֹי בֵּין עֵינָיו (פסחים נ.), אַף אוֹתָן יַקְדִּישׁוּ לַעֲשׂוֹת כְּלֵי שָׁרֵת לַמִּזְרָקִים לַדָּם וְלַסִּירוֹת לְבַשֵּׁל בְּשַׂר זְבָחִים לָרֹב: | וְהָיָה הַסִּירוֹת. שֶׁהֵם הָיוּ לְדַשֵּׁן (אֶת הַדֶּשֶׁן) אַף הֵם יִהְיוּ שֶׁל זָהָב וְשֶׁל כֶּסֶף כַּמִּזְרָקִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: | מְצִלּוֹת הַסּוּס. טַנְטִינִי״ר בְּלַעַ״ז: 14:21: וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי. לֹא יִצְטָרְכוּ לִסְחוֹר, כְּמוֹ (ישעיהו כג:ח) ״כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ״. דָּבָר אַחֵר: אֵין כָּאן עָנִי:
פירוש רד”ק
12:1: משא דבר ה’. אחר שזכר פורענות ישראל וחרבן הארץ פעמים התנבא על טוב ישראל ופורענות האומות ואמר נאם ה’ נוטה שמים ויסד ארץ כלומר כי הוא ברא שמים וארץ ובידו הכל לנתוץ ולהרוס לבנות ולנטוע וזכר אדם כמו שאמר ישעיה ואדם עליה בראתי כלומר ואני הגליתי את ישראל ובידי להעלותם מהגלות ולהנקם מאויביהם וכתב החכם ר’ אברהם בן עזרא ז”ל כי סמך ויוצר רוח אדם בקרבו לנוטה שמים ויוסד ארץ לפי שהאדם עולם קטן כנגד שמים וארץ שהוא עולם גדול ומה שאמר ויוצר רוח אדם בקרבו ולשון יצירה לא מצאנו אלא על דבר שיש בו ממש שהוא מוחש בחושים ולא כן הרוח ואמר כי מה שאמר ויוצר אמר על יצירת כלי הגוף המקבלים כח הרוח והם המוח והלב: 12:2: הנה אנכי, סף רעל. כמו כוס התרעלה שהשותה אותו ימות כן כל הצובאים על ירושלם יסופו ויכלו: | וגם על יהודה יהיה במצור. ר”ל כי יהודה יצורו עם האויבים על ירושלם וטעם על יהודה כי גם עליהם תהיה סף הרעל מתחלה שיבאו על כרחם במצור על ירושלם והנה תהיה עליהם זאת צרה גדולה ופי’ הענין כי בבא גוג ומגוג על ירושלם אחרי הגאולה יעלו על ארץ יהודה כי מגמת פניהם לבא על ירושלם תחלה ולא יחושו לכל ארץ ישראל לכבשה תחלה כי יאמרו אחר שנכבוש ירושלם תהיה נכבשת כל ארץ ישראל לפנינו אבל יעלו לירושלם דרך ארץ יהודה כי היא דרכם ויקחו עמהם בני יהודה על כרחם שיבאו עמהם לצור על ירושלם: וכן ת”י. 12:3: והיה, אבן מעמסה. המשילה תחלה לסף רעל והוסיף להמשילה לאבן מעמסה ר”ל כל היגיעים להלחם על ירושלם ילקו בה כמו האבן הגדולה שהיא לעומסיה למעמס גדול ולמשא כבד ובעוד שמרימים אותה מן הארץ להרימה על כתפם יעשו בה שריטות בידיהם ומנסים בה כחם אנשים רבים ובהסיעם אותה ישרט בידיהם כן יאספו על ירושלם כל גויי הארץ וכלם יהיו נאספים בה מעמסה מן ויעמוס איש על חמורו ועמסים על החמורים ענין משא וכת”י אבן תקלא לכל עממיא כל אנסהא אתבזזא יתבזזון וגו’: 12:4: ביום ההוא, אפקח את עיני. לשמרם מהמכה שאביא על העמים אע”פ שהם ביניהם הם וסוסיהם ינצלו מהמכה אבל כל סוס העמים אכה בעורון ואמר בעורון אחר שאמר בתמהון כי שתי המכות האלה תהיינה להם והתמהון הוא בלב והעורון הוא בעינים: 12:5: ואמרו אלופי יהודה. יאמרו בלבם כשהיו בין אויביהם כי יושב ירושלם יהיו אמצה וחוזק להם שיצאו להלחם עמם בעזרת ה’ צבאות וינצלו בם: | אמצה. שם בשקל עולה ענוה כבשה שלוה: 12:6: ביום ההוא אשים את אלופי יהודה. גדולי יהודה שיהיו בחוץ אשימם ככיור אש בעצים כי באש שאשלח בגוים תמהון ושגעון יתבוננו כי מאת ה’ הוא ויכו הם ובני יהודה שעמהם בגוים על ימין ועל שמאל ופי’ כיור אש גחלת אש מלשון תנור וכירים וכמו שהעצים והעמיר נכונים לבער עם אש כן העכו”ם יהיו נכונים לאבדון ולכליון בתמהון ובשגעון שישלח בהם האל יתברך ואלופי יהודה יהיו בהם כמו האש לכלותם: | וישבה ירושלם עוד תחתיה בירושלם. כי העכו”ם חשבו להשמידה מהיות עיר והיא תשב עוד במקומה במקום שהיא נקראת ירושלם היום: 12:7: והושיע ה’, אהלי יהודה בראשונה. לפי שהצרים על עיר יושבים באהלים לפיכך אמר אהלי יהודה ואמרו עוד כי על בית רכבים אמר שהם יושבים באהלים לעולם והיו יושבים בתוך בני יהודה ות”י אהלי יהודה קרוי דבית יהודה בראשונה קודם שיושעו יושבי ירושלם יהיו נושעים בני יהודה שהם מבחוץ מפחד אויביהם שבאו עמהם במצור: | למען לא תגדל תפארת בית דוד. כי בית דוד יהיו מבפנים בעיר עם יושבי ירושלם ואם יושעו הם בתחלה יתפארו על בני יהודה שהם מבחוץ ויאמרו שעל ידם הם נושעים: 12:8: ביום ההוא, הנכשל בהם. החלש שבהם יהיה כדוד שהיה גבור חיל ואיש מלחמה: | ובית דוד. ר”ל המלך המשיח כמו שמעו נא בית דוד שאמר על אחז המלך ויצא המלך לפניהם להלחם בגוים ההם כאלהים ופי’ כמלאך ה’: 12:9: והיה ביום ההוא אבקש להשמיד. אבקש ואעשה כלומר אשים כל רצוני להשמידם: 12:10: ושפכתי, רוח חן ותחנונים. כלומר שימצאו חן בעיני ואושיעם מן הגוים הבאים עליהם וכפל הענין במילות שונות לחזק הענין ויונתן תירגם רוח חסדא ורחמין ופי’ אדוני אבי ז”ל רוח שיהיה חן בעיני כל אדם ושיהיו תחנוניכם מקובלים לפני והנה אמר שיגן עליהם הנה זכר המדרגות העליונות המנשאות אותם אח”כ אמר שאם יזדמן שידקרו אחד מהם במלחמה ואפילו הדיוט שבהם תימה גדולה יהיה להם היאך יהיה דבר זה ויחשבו אותו שהוא תחלת ירידה והכנעה נגד אויביהם כמו שעשה יהושע כאשר הכו אנשי העי מישראל שלשים וששה איש אמר אהה ה’ ואמר מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו כן יהיה ענינם עתה אם יראו שיהרג מהם אפי’ אחד יתמהו והביטו אלי את אשר דקרו בעבור שדקרו וספדו עליו כאדם שאין לו אלא בן אחד וימות או כאדם שימות בכורו ורז”ל פי’ על משיח בן יוסף שיהרג במלחמה ותמה אני לפי פירושם איך סתמו ולא זכרו כלל: | והמר. ענין מרירות לב: 12:11: ביום ההוא, כמספד. בפתח מפני הסמיכות: | הדדרימון בבקעת מגדון. ידוע היה אצלם ולא ראינו זכר מזה במקרא: 12:12: וספדה הארץ. אנשי הארץ יספדו על זה הדיקור: | משפחות משפחות. כל אחת במקומה ואלה המשפחות הנזכרות כמו נתן ושמעי יהיו גדולות וידועות באותו הזמן והנביא זכרם דרך נבואה ומה שאמר ונשיהם לבד הוא דרך צניעות או פי’ לפי שהנשים מקוננות וסופדות יותר מן האנשים אמר שתתיחדנה לבדן לספוד כמנהגן: 13:1: ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד. אפשר לפרשו כמשמעו וכן רז”ל הדביקוהו לפסוק יצאו מים חיים מירושלם ואמרו יכול שיתערבו בהן מעינות אחרות ת”ל יהיה מקור נפתח לבית דוד מקור אחד הוא לחטאת ולנדה. ואמרו עוד כיון שהגיעו המים לפתח בית דוד נעשה נחל גדול שנאמר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד ולמה שפירש הפסוק כמשמעו יהיה פי’ לחטאת ולנדה כי עד היום ההוא לא יצאו מים בירושלם בתוך העיר ואז יצאו מים חיים בעיר ולא יצטרכו לצאת חוץ לעיר למי חטאת שצריך שיהיו חיים כמו שכתוב וכן לנדה שהיא זבה שצריכה מים חיים: 13:2: והיה, אכרית את שמות העצבים. שהיו שם טרם גלותם בראשונה או העצבים שעובדים שם היום: | וגם את הנביאים. נביאי השקר שהיו שם במקדש ראשון: | ואת רוח הטומאה. יצר הרע: 13:3: והיה כי ינבא איש עוד. אני אעביר הנביאים אבל אם יהיה חוטא אחד שינבא ברוח שקר ויכזב ויאמר כי ברוח האל נבא וישראל בזמן ההוא תהיה בהם דעה והשכל שיכירו את דברי המתנבא ההוא אם יהיו דברי אמת או דברי שקר ויאמרו אליו אביו ואמו שהם יולדיו לא תחיה כי שקר דברת בשם ה’ ויולדיו הוא תוספת ביאור כי כבר זכר אביו ואמו ודקרוהו אביו ואמו ויכוהו ויפצעוהו ליסרו, או פירוש ודקרוהו יהרגוהו כמו שאמר לא תחיה: 13:4: והיה ביום ההוא יבושו. כשיראו שלא יתקיימו נבואתם יבושו: | בהנבאותו. מקור בתוספת תי”ו וכן במשנה והלא במאמר אחד יכול להבראות: | ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש. כי כן היה מנהג נביאי השקר ללבוש שקים ואדרת שער למען כחש למען שיוכלו לכחש ויאמינו בהם בני אדם כי הם מראים עצמם בפני בני אדם שהם פרושים ואנשים צדיקים וישרים ולא ידברו כזב וכשיראו שלא יתקיימו נבואתם יהיה להם בשת ויניחו ממעשיהם ומחזיונם וממלבושיהם ויכחשו בנבואתם ויאמרו שאינם נביאים ולא נבאו מעולם אלא עובדי אדמה הם ולא יתעסקו בדברים הללו אלא בעבודת האדמה ובמקנה ובקנין: 13:5: ואמר. יאמר לשואל אותו איה נבואתו יכחש ויאמר לא נביא אנכי: | הקנני. למדני להיות רועה מקנה ומתעסק בעבודת האדמה: 13:6: ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך. אם כן שאין אתה נביא מה המכות האלה שבין ידיך כי המכות הם סימן שהיית מתנבא ואביך ואמך הכוך ויסרוך שלא תתנבא: | ואמר אשר הכתי בית מאהבי. יאמר אין המכות בעבור הנבואה אלא אוהבי הכוני ויסרוני לפי שהייתי משולח ולא הייתי מתעסק בעבודת האדמה בנערותי והיו מכים אותי שאסור משילוח הנערים ואתעסק במלאכה וטעם המכות בין הידים שהיו אוסרים ידיו ורגליו כדי שלא יצא לחוץ. וטעם הענין הזה לעתיד לפי שהאל יתברך יעדנו לעתיד ואמר והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם ואותם שלא יתנבאו יקנאו לאחרים שיתנבאו ויעשו עצמם נביאים כמו האחרים ויכירו אבותם השומעים נבואתם שהיא שקר ויאמרו להם אבותם לא תחיה כי שקר דברת בשם ה’. ואדוני אבי ז”ל פי’ הענין הזה לעתיד לבא בזמן תחיית המתים ואמר כי כשיחיו המתים כמו שכתוב בדניאל ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם הצדיקים ואלה לחרפות ולדראון עולם אותם שכפרו בעיקר וכפרו בתחיית המתים ואותם בינונים שלא כפרו בעיקר אך היו חולמים חלומות שקר ואמרו נבואות מלבם אך לא עבדו עכו”ם כשיחיו יהיו בידיהם מכות כמו מכות שחין או גרב וזה יהיה שכר לפעולתו ועונשו על שהתנבא בשקר כדי שיכירוהו בני אדם ויהיה לו בשת כמו שאמר יבשו הנביאים איש מחזיונו בהנבאותו בעבור נבואת השקר בימים הקדמונים ולא ילבשו עוד אדרת שער כמו שעשו בתחלה שהיו לובשים שקים ובגדי פרושים ועובדי האל בעבור שיאמינו בני אדם שקריהם ובזמן העתיד כשיראום בני אדם ויכירום יכחש כל אחד מהם ויאמר לא היו דברים מעולם כי עובד אדמה אנכי כי אדם הקנני מנעורי אדם עם הארץ הקנני שם אותי רועה מקנה ועובד אדמה ובאמרם לו מה המכות האלה בין ידיך יאמר הוא הם אשר הכתי בית מאהבי בבית המדרש הכוני מאהבי על הכתובה שהיינו כותבים והיינו לומדים או על דבר אחר שיאמר: 13:7: חרב עורי על רועי. פי’ רש”י ז”ל על עשו שהפקדתי על צאן גלותי ועל גבר עמיתי שחברתיו אלי לשמור את צאני כמוני והך את הרועה מלכות הרשעה והחכם ר’ אברהם פי’ שהנבואה הזאת על מלחמות רבות תהיינה בכל הארץ בימי משיח בן יוסף וטעם רועי על מלך מעכו”ם שהמשילו השם על הארץ והוא חושב עצמו שהוא כאלהים על כן אמר ועל גבר עמיתי שהוא חושב על עצמו שהוא גבר עמיתי: | הך את הרועה. השם יתברך יכרית כל רועה מהעכו”ם ותפוצנה צאנו והצערים הם השלטונים והשרים שהם צעירים מהמלכים ות”י חרבא אתגלי על מלכא דבבל וגומר ר”ל המשנים של העכו”ם והשלטונים: 13:8: והיה בכל הארץ. פי’ בכל ארץ ישראל וי”מ בכל העולם כי גם מאומות העולם לא ישארו אלא הטובים שיהיו עובדי האל יתברך: | פי שנים. שני חלקים מהם: | יכרתו יגועו. מקצתם יכרתו בחרב ומקצתם יגועו בדבר: | והשלישית יותר בה. ישארו בארץ חיים: 13:9: והבאתי, באש. פי’ בצרות קשות דומות לאש ואמר אש לפי שהמשילה למצרף הכסף והזהב שהם צורפים ובוחנים באש כן יהיו הם מצורפים ובחונים בסבלם הצרות הקשות בלב טוב באותו הזמן שיסבלו אותם וכן ת”י ואעיל ית תליתאה בעקא בכור דאשא: 14:1: הנה יום בא לה’. לה’ יהיה אותו היום שכבודו וגבורתו באותו הזמן יראה והוא זמן שיבא גוג ומגוג על אדמת ישראל כמו שנבא יחזקאל הנביא וחלק שללך בקרבך זה אמר כנגד ירושלם כי יחלקו הגוים שלל העיר בקרבה כמו שאמר ונשסו הבתים ויונתן תרגם הוא יומא דעתיד למיתי מן קדם ה’ ויפלגון בית ישראל ית נכסי עכו”ם בגויך ירושלם: 14:2: ואספתי. כלומר שישים בלבם לבא אל ירושלם למלחמה כמו שאמר בנבואת יחזקאל והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך על הרי ישראל: | ונלכדה העיר. זאת הצרה תהיה לצרף השלישית שיוותר בה ועליה נאמר בנבואת ישעיה חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ונאמר בנבואת דניאל והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי וגו’: | ונשסו הבתים. מפעלי הכפל שרשו שסס וכן מי נתן למשסה יעקב ענין בזה ושלל: | ויצא חצי העיר בגולה. ר”ל שיגלום מן העיר כשבויים אל אהליהם שהם חוץ לעיר עד כאן יניחם האל יתברך ביד אויביהם לצרף אותם וימלט כל הכתוב בספר ויקבל הצרה בלב טוב ויתר העם לא יכרת מן העיר כי לא יתנם האל יתברך עוד ביד אויביהם ויתגברו ישראל על האויבים בעזרת האל עמהם זהו שאמר ויצא ה’ ביום קרב ביום מלחמה תרגום מלחמה קרבא וכן טובה חכמה מכלי קרב והדומים לו ואמר ביום קרב ולא פירש באיזו מלחמה ופירושו כתרגומו כיום אגחותיה קרב על ימא דסוף כי אז היו ישראל בצרה גדולה כי המצריים היו רודפים אחריהם ואמר להם משה רבינו עליו השלום ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון וכן אמר הנה ונלחם בגוים ההם: 14:4: ועמדו רגליו. על דרך משל שיראו אות ומופת בהר הזתים שיבקע ופי’ החכם הגדול רבינו משה ז”ל סבתו כמו ויברך אותך לרגלי בסבתי כן רגליו רוצה לומר קיום סבותיו כלו’ הנפלאות אשר יראו אז במקום ההוא אשר הוא יתברך סבתם כלומר עושם וי”ת ויתגלו גבורתיה בעדנא ההיא והר הזתים הוא על פני ירושלם כלומר סמוך לירושלם במזרחה מחציו מזרחה וימה ממזרח למערב יבקע ההר כולו חציו לצפון וחציו לדרום ויהיה ביניהם גיא גדול מאד: | ומש. יסור כלומר שיסיר ויעתק חצי ההר ממקומו לצד צפון וחציו לצד דרום והגיא ביניהם וכן תרגם יונתן ומש ויתלש ומשל האות הזה שיבקעו הגוים הבאים על ירושלם ויפלו הנה והנה: 14:5: ונסתם גיא הרי. כשיבקע ההר ינוסו מפני קול הרעש וינוסו אל גיא הרי: | כי יגיע גיא הרים אל אצל. כי הגיא שיעשה בבקעה ההיא יאריך ויגיע אל אצל והוא שם מקום כלומר חוץ להרים תהיה הבקיעה ההיא עד אצל וינוסו שם שיחשבו להנצל חוץ להרים וימצאו שם גיא כמו כן הרי כמו הרים וכן אצילי ידי כמו ידים וקרע לו חלוני כמו חלונים וחשופי שת כמו חשופים והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל: | כאשר נסתם. רוצה לומר נסו אבותיכם וכן ואותנו הוציא משם והדומים להם: | מפני הרעש. אמרו כי מה שאמר בישעיה וינועו אמות הספים אז היה הרעש וזה הוא שאמר בתחלת עמוס שנתים לפני הרעש: | ובא ה’ אלהי. אז יבא השם אלהי כמו שאמר ויצא ה’ כמו שפירש כל קדושים עמך כמו וכל קדושים וכן שמש ירח ראובן שמעון מלך שרים והדומים להם ורוצה לומר קדושים מלאכים על דרך כי מלאכיו יצוה לך שמה הנחת ה’ גבוריך. וטעם עמך כנגד ירושלם כמו שאמר בתחלת הפרשה בקרבך ויונתן תרגם עמך עמיה כמו עמו והחכם הגדול הרמב”ם ז”ל פירש הענין על ההבטחה הטובה אשר הבטיח את ישראל על ידי נביאיו הקדושים פי’ ובא ה’ אלהים על ידי כל הקדושים עמך המדברים לישראל ויונתן תרגם ונסתם תחלת הפסוק ויסתתים דומה שהיה קורא ונסתם בשקל כי נכתם עונך וכן נמצא במקצת הספרים ואמר כי כן קוראים אנשי מזרח ונסתם ואם הקריאה כן יהיה פירוש כן כי אחרי שיבקע הר הזתים יסתם אחר שעה או שעות או יום או יומים וזה יהיה יותר אות גדול שיסתם אחר שיבקע כי הרעש הנמצא בעולם שתבקע הארץ ממנו לא תסתם אחר כן וכן היה בקיעת הארץ לקרח ולעדתו שנסתמה הארץ אחר שנבקעה כמו שאמר ותכס עליהם הארץ וזה היה אות גדול ופי’ כי יגיע גיא הרים אל אצל העמק שנעשה בין שני חציי ההר כשיסתם יגע סתומו אל המקום הגבוה שבהר שלא תאמר שיסתם חציו או שני חלקיו אלא כולו יסתם עד המקום הגבוה שבהר ואצל ענינו גבוה כמו ואל אצילי בני ישראל שענינו גדולי ישראל ומה שאמר הרים והר הזתים הוא הר אחד לפי שבבקיעתו נעשה שנים: 14:6: והיה ביום ההוא. ביום שזכר שיהיה בו האות יהיה זה הענין שלא יהיה אור יקרות וקפאון ופי’ על דרך משל שלא יהיה אור היום ההוא בהיר והוא אור יקרות כמו וירח יקר הולך ולא אור קפאון והוא קפוא ועבה שהוא כמו חשך ופי’ שלא יהיה היום ההוא כלו לא כאור ולא כחשך כלומר לא ברוחה ולא בצרה כי שתיהם יהיו בו וכן אמר אחריו לא יום ולא לילה ויונתן תרגם לא יהא נהורא אלהין עדי וגליד: 14:7: והיה יום אחד. אותו היום יהיה יום מיוחד לה’ שיודע בו בגבורותיו ובנפלאותיו שיעשה באותו היום: | לא יום ולא לילה. לא יהיה כולו יום ולא כולו לילה כלומר לא יהיה כלו צרה ולא כלו רוחה: | והיה לעת ערב יהיה אור. לעת הצרה הגדולה שיצא בגולה אז ויצא ה’ ונלחם בגוים ההם: 14:8: והיה, מים חיים. הוא שאמר בנבואת יואל ומעין מבית ה’ יצא וגו’ והוא שנאמר בנבואת יחזקאל והנה מים מפכים ונאמר שם והיו לנחל גדול הכל כמו שכתוב שם: | הקדמוני. המזרחי: | האחרון. המערבי הוא שנאמר בנבואת יחזקאל ובאו הימה אל הים: | בקיץ ובחורף יהיה. מוצאם שלא ייבשו אלה הנחלים ולא יכזבו מימיהם וי”ת בקייטא ובסיתוא יהון נפקין וכתב החכם רבי אברהם א”ע ז”ל כי זכר קיץ וחורף לפי שהם תקופות יבשות כי ימי הקיץ הם חמים ויבשים וימי החורף קרים ובאלה הימים יחסרו הנהרות: 14:9: והיה ה’ למלך. כשיראו הגוים הבאים על ירושלם אלה הנפלאות הנזכרות יכירו כי ה’ הוא המולך על כל הארץ ומשגיח בתחתונים ועושה בהם כרצונו והטבעים הופך לעשות רצון יראיו כי הכל מעשה ידיו: | ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד. שיכירו כי ה’ אחד ואין אלוה מבלעדו וכן שמו יהיה אחד שלא יזכרו בשם אלוה אחר בעולם אלא שמו לבדו יזכרו כמו שכתוב למעלה והיה ביום ההוא נאם ה’ צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד והחכם ר’ אברהם בן עזרא ז”ל פירשו בשם המפורש שהוא שם בן ארבע אותיות וכן כתב ושמו אחד הוא השם הנכבד הנודע על ידי משה רבינו עליו השלום ויקרא אז בפי הכל ככתיבתו וכן החכם הגדול הר”ר משה ז”ל פירשו בשם המפורש כי כל השמות המיוחסים לאל יתברך הם שמות נגזרים אם לפי יחס הפעלות אליו או לפי ההישרה לשלמותו וכאשר רבו אלה השמות הנגזרים חשבו קצת בני אדם שיש לה’ יתברך תארים רבים כמספר הפעולות אשר נגזרו השמות מהם ולזה ייעד בהגיע לבני אדם השגה שתתיר מהם זה הספק ואמר ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד ר”ל שכמו שהוא אחד כן יקרא אז בשם אחד לבד והוא המורה על העצם לבד לא שהוא נגזר וכן ת”י ותתגלי מלכותא דה’ וגו’: 14:10: יסוב כל הארץ כערבה. כל הארץ סביב ירושלם שהיא עתה הרים כמו שאמר ירושלם הרים סביב לה תהיה אז מישור כערבה והיא תרום ותגביה על כל הארץ אף על פי שעתה ג”כ היא גבוה מכל ארץ ישראל מפני ההרים שהם סביב לה היום לא תראה גבהותה כל כך אבל באותו הזמן שתהיה כל הארץ סביבותיה ארץ מישור תראה גבהותה על כל הארץ הוא שאמר בנבואת ישעיה יהיה הר בית ה’ נכון בראש ההרים ונשא מגבעות ואף על פי שפירושו שם נשא בגדולה ובמעלה הכל יהיה זה וזה: | מגבע לרמון. משם יחל המישור: | נגב ירושלם. לדרום ירושלם: | וראמה. בתנועת האלף והוא במקום וי”ו עי”ן הפעל כאלף וקאם שאון אלא שהאל”ף ההיא היא נחה ופי’ וראמה כמו שכתבנו שתהיה רמה וגבוה על כל הארץ: | וישבה תחתיה. במקומה תהיה אלא שתארך ותרחב: | שער הפנים. הוא שנאמר בנבואת ירמיה שער הפנה ומגדל חננאל נזכר גם כן שם: | יקבי המלך. מן גורן ויקב וידועים היו אצלם שהיו חוץ לעיר ות”י עד שיחי מלכא: 14:11: וישבו בה. פירוש וישבו בה לעולם: | וחרם לא יהיה עוד. שלא תהיה לחרם ולחרבן לעולם כמו שנאמר בנבואת ירמיה לא ינתש ולא יהרס: 14:12: וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה’. המק בשרו. זה נפול האברים: | והוא עומד על רגליו. שלא יחיה מתוך החולי אלא בעוד שהוא עומד על רגליו ימסו בשרו ואיבריו: | בחוריהן. כשתמקנה העינים יהיה מקומם חור ותרגם יונתן יתמסן בגלגליהון וזה המכה הוא שנאמר בנבואת ישעיה ונתתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים וגו’: 14:13: והיה ביום ההוא: ועלתה ידו על יד רעהו. תפסק ידו כשיחזיק ביד רעהו כמו שאמר המק בשרו וכן כעלות גדיש בעתו ותעל שכבת הטל ועריה עליה וכן תרגם יונתן ותתליש ידיה עם ידא דחבריה: 14:14: וגם יהודה. פירוש גם יהודה שבאו עם הגוים ונלחמו עמהם בירושלם כשיראו המגפה שישלח ה’ בהם יאספו חילם זהב וכסף ובגדים כמו שאמר ואכלו על ימין ועל שמאל ומה שאמר ואסף רוצה לומר יאסוף על ידם תחלה ואחר כך יצאו יושבי ירושלם ויבזו גם הם ויונתן תרגם ואף דבית יהודה וגו’: 14:16: והיה כל הנותר. הנותרים הם שהשיבו אל לבם במלחמה ההיא ושבו אל ה’ בכל לבם: | למלך ה’ צבאות. שהם הכירוהו למלך על כל הארץ: | את חג הסכות. לפי שבאותו זמן תהיה המלחמה ויראו נפלאות הבורא יתברך מדי שנה בשנה לזכרון אותו היום: 14:17: והיה, ולא עליהם יהיה הגשם. על הארץ שלא יעלו יושביה אותה שנה לא ירד עליהם המטר: 14:18: ואם משפחת מצרים. ולא עליהם והם לא ירד עליהם מטר כל השנים ולא יצטרכו למטר אם כן מה יהיה עונשם תהיה עליהם המגפה אשר יגוף ה’ את כל הגוי’ שבאו על ירושלם כמו שאמר המק בשרו: | אשר לא יעלו לחוג. בעבור שלא יעלו בני מצרים לחוג את חג הסוכות יהיה להם זה העונש שתהיה בהם המגפה וי”ת לא להון יסק נילוס ברם עליהון תהא מחתא דימחי ה’ וכו’: 14:19: זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים. חטאת מצרים המגפה וחטאת כל הגוים המטר שלא ירד עליהם כמו שזכרנו חטאת פי’ עונש כלומר עונש החטאת על זה הדרך כי לא שלם עון האמורי רוצה לומר עונש העון ותרגם יונתן פורענות: 14:20: ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קדש לה’. מצילות הם שתולים בצוארי הסוסים והם מקשקשים אותם המצילות יהיו קדש לה’ שיעשו מהם סירות לבשל בהם בבית המקדש. ואלה הסוסים. יש מפרשים שהם הסוסים שימותו במגפה כמו שאמר ויש מפרשים סוסים העולים שנה בשנה לחוג את חג הסכות שיקדישו מצילות סוסיהם לעשות מהם סירות לבשל בהם בבית המקדש ופירוש על מצילות כאלו כתוב ומפותח עליהם קדש לה’ כן יהיו נודעים כי הם קדש ולא יקח אדם מהם לעצמו אפילו אחת ובדברי רז”ל מאי על מצילות הסוס אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ארץ ישראל עד שעה שהסוס רץ ומצל פירוש עד חצי היום שעושה הסוס צל לעצמו מתחתיו ורבי אליעזר אמר מצלות שתולין לסוס בין עיניו יהיו קדש לה’: | והיה הסירות בבית ה’ כמזרקים. פי’ רבים כמזרקים וכן תרגם יונתן סגיאין כמזרקיא כמו שיהיו רבים המזרקים בבית ה’ לזרוק בהם הדם כי הזובחים יהיו רבים כי כל הבאים לחוג יביאו זבחים: 14:21: והיה. עוד ירבו הסירות לרוב הזובחים כי לא יספיקו להם אותם שיהיו בבית המקדש אלא כל סיר בירושלם וביהודה יהיו קדש לה’ לבשל בהם זבחי שלמים וכשיבואו הגוים הזובחים יקחו מהם ובשלו בהם: | ולא יהיה כנעני עוד. תרגם יונתן ולא יהא עביד תגרא עוד כמו כנעניה נכבדי ארץ שפי’ סוחריה כלומר לא יצטרך בית ה’ עוד לסוחר שימכור שם סירות או נחשת לעשות מהם סירות כי רבים יהיו המתנדבים המקדישים: ואדוני אבי ז”ל פירש כי על הגבעונים אמר שהיו חוטבים עצים ושואבי מים בבית המקדש לא יהיו שם עוד כי מגדולי העכו”ם יהיו עובדי הכהנים, וכן פירש וגם מהם אקח לכהנים וללוים: ֠
פירוש מלבי”ם
12:1: משא דבר ה’, אחר שנבא על מה שיהיה בבי”ש נבא על מה שיהיה באחרית הימים, והקדים לדבריו שזה נאום ה’ אשר הוא נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח האדם בקרבו, שרוח האדם בקרב גופו הוא החבור והקשר שנעשה בין השמים ובין הארץ, שהגוף מתולדת הארץ והרוח הוא מן העליונים, ובזה נברא האדם בתבנית העולם הגדול, וכל העולם העליון והתחתון נכלל בו ונברא בשבילו והוא התכלית אל העולם כולו ומהלך מהלך השלימות אל כל המציאות, ולכן יחשוב ה’ מחשבות בל ידח ממנו נדח ויבננו בבנין שלם לעתיד כשיגיע עת התיקון: 12:2: השאלות | על יהודה יהיה המצור בעת יבואו במצור על ירושלים: | הנה אנכי, כבר התבאר ביחזקאל (סי’ ל”ב וסי’ ל”ז ל”ח) כי באחרית הימים יתקבצו חיל גוג ומגוג שהם אומות אדום, לתפוס את ירושלים מיד הישמעאלים, והם ילחמו כנגדם ויהרגו זה את זה, וה’ ילחם בשניהם לעשות בהם משפט כתוב על הרעות שעשו לישראל בחורבן הבית ובעת הגולה, ומקדים שירושלים תהיה סף רעל לכל העמים, שמן הסף הזה ישתו וישכרו וידהמו, וגם על יהודה יהיה במצור על ירושלם ר”ל שטרם יגיעו לצור על ירושלים יצורו על יהודה ויעשו לישראל רעות רבות וצרות: 12:3: והיה ביום ההוא אשים את ירושלם אבן מעמסה, שנגד הגוים שיבואו לצור על ירושלים יעמדו העמים שהם מלכות ישמעאל שירושלים היא בידם, וירצו לישא את ירושלים על שכמם, ר”ל שישאר ברשותם, אבל המשא הזה יהיה להם אבן מעמסה, אשר ישרטו בם את בשרם, כנושא משא כבדה מנשוא והיא אבן חדה ששורטת את הבשר. ומפרש הטעם שישרטו בה. מפני כי יאספו עליה כל גויי הארץ, שחיל גוג ומגוג יתאספו כולם לכבשה מיד הישמעאלים העומסים אותה, וקורא את הישמעאלים בשם עמים ואת הנאספים עליהם בשם גוים, שמבואר אצלי שעם מעולה יותר מן גוי, כי המתקבצים עליהם יהיו תחלה מן ההמוניים הפחותים ומלכי הישמעאלים ילחמו כנגדם: 12:4: ביום ההוא נאום ה’, מבאר שיהיה הכל מאת ה’ שישים ערבוביא בין שני הצדדים, אם נגד הגוים הפחותים שיעלו לכבוש את ירושלים אכה כל סוס בתמהון ורוכבו בשגעון, שכמו שהמשוגע יעשה דברים ע”י כח הדמיון בלי עצת השכל, כן תהיה אסיפתם בלא שכל ולבלי תכלית מסודר, ובאשר בלכתם לכבוש את ירושלים יהיו בני ישראל שהם בגלת אדום בסכנה, אמר שעל בית יהודה אפקח את עיני בל יאבדו בהשערורה הזאת, ונגד העמים שהם בני ישמעאל שירושלים תח”י, אמר שכל סוס העמים אכה בעורון, עד שלא יראו על מי ילחמו כי יהרגו איש את אחיו: 12:5: ואמרו, אז יקום משיח בן יוסף ובני יהודה יתחזקו אז, ולפי דברי חז”ל שג’ פעמים עתיד גוג לבא על א”י, הנה בפעם הראשון יכה כל סוס בעורון, ובפעמים האחרונים יתחזקו בני יהודה ואלופי יהודה יאמרו בלבם שיושבי ירושלם, שהם צדיקים הם יתנו להם אומץ בצדקתם ובבטחונם בה’ אלהיהם: 12:6: ביום ההוא אשים את אלפי יהודה ככיור אש בעצים, שהם יגרו בם ריב ומדון או מלחמה ממש בשני הצדדים, מצד א’ יהיו ככיור אש בעצים, שמביאים את העצים אל הכירה ושורפים אותם שם, כן יביאו את הגוים שהם חיל גוג אל א”י להשרף שם, ומצד הב’ יהיו כלפיד אש שמניחים אותה בעמיר של קש ושורף את הקש במקום שהוא, כן ישרפו את הישמעאלים במקומם ובארצם, ובזה יאכלו על ימין ועל שמאל בשני הצדדים, וישבה ירושלם עוד תחתיה בירושלם, ר”ל שבפעם הזאת לא יגיעו עד ירושלים לצור עליה, שלירושלים עצמה לא יגיעו עד הפעם השלישית שאמר בסי’ י”ג ונלכדה העיר, וכן בארתי ביחזקאל סי’ ל”ט שלא יגיעו לירושלים עד הפעם האחרון, ועז”א שאז תשב עוד ירושלים תחתיה ובמקומה ולא יוכלו להרע לה, ומ”ש בירושלם, הוא עפ”י מ”ש ביחזקאל (סי’ מ”ח) שלעתיד תתרחק ירושלים מן המקום שהיא בו עתה לצד דרום מרחק מ”ה מיל ושם תהיה העיר, והמקום של ירושלים של עתה יהיה מיוחד לכהני ה’ ולבית המקדש (וכמ”ש למעלה ב’ ט”ז) עז”א פה שאז במלחמת גוג תשב עדיין ירושלים במקומה הראשון בירושלים של עתה, ולא תשתנה עדיין ממקומה, כי זה לא יהיה רק בכלות כל המלחמות: 12:7: והושע ה’ את אהלי יהודה בראשונה, ר”ל בפעם הראשון שיבא גוג שאז לא יגיע עדיין לירושלים רק לערי יהודה וירצה להרע להם בעריהם ובאהליהם, ואז יושיע להם ה’ עפ”י נס, ועי”כ לא תגדל תפארת בית דויד ותפארת יושב ירושלם על יהודה, שהגם שאח”ז במלחמה האחרונה שיצורו על ירושלים עצמה יעשה ה’ נסים לתפארת בירושלים, לא יוכלו להגדיל תפארתם על יהודה אחר שכבר עשה ה’ נסים גם ליהודה קודם שעשה נסים לבני ירושלים ששם ימצאו בית דוד: 12:8: ביום ההוא, ר”ל במלחמה הראשונה של גוג יגן ה’ בעד יושבי ירושלים, ולא יוכלו האויבים להגיע לשם כלל כי לא יגיעו לשם עד הפעם האחרון, והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד, שאנשי ירושלים יהיו כולם צדיקים, וגם אם ימצא בהם איש שיכשל בחטא יהיה כדוד שעשה תשובה תיכף וה’ העביר חטאתו, ובית דויד יהיו כאלהים, כמלאך שלא יצוייר כלל שיחטא כי אין לו יצה”ר, כן לא יקרה להם חטא כלל, וגם יהיו כמלאך ה’ לפניהם, שישראל יכבדו אותם כאילו הם מלאכי ה’ ושלוחיו ליישר את העם: 12:9: והיה ביום ההוא, אז יהרג משיח בן יוסף במלחמה, וזה יסבב שני דברים, א] שעי”כ אבקש להשמיד את כל הגוים, שבחטא הריגתו יבקש עליהם עונש להשמידם, ב] שעי”כ. 12:10: ושפכתי על בית דויד רוח חן ותחנונים, שעי”כ יבקשו את ה’ בתחנונים וישיגו חן וחנינה מאת ה’, שע”י שיראו שרוח אפם משיח ה’ אשר אמרו בצלו נחי’ נפל במלחמה יתעוררו בתשובה ובתפלה, והביטו אלי את אשר דקרו, שיביטו ויעיינו שמת בעון הדור, וכאילו הם דקרו אותו ע”י עונותיהם, ויביטו אל ה’ לשוב אליו ולבקש עזרו מקדש באשר נפל צור מעוזם, וספדו עליו כמספד על היחיד, תחלה יספדו עליו כמו שסופדים על הבן יחיד שמת ואין אחר תחתיו, וגם אח”כ כשיתגלה משיח בן דוד ימררו עליו מספד מר כהמר על הבכיר, באשר הוא היה הבכור והראשון להושיעם, וע”כ יתמיד האבל עליו גם אחרי כן: 12:11: ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרמון, פי’ חז”ל שהוא המספד שספדו על אחאב שהרגו בן הדד שעבד לע”ז ששמה רמון, וכמספד שהיה בבקעת מגדון שהוא המספד שספדו על יאשיה שהרגו פרעה נכה במגדו, שמספד של יאשיה היה מצד שהיה יחיד, כי אז לא היה לישראל רק מלך אחד, ומספד של אחאב שאז היו להם שני מלכים, היה מצד שהיה הבכור כי היו לו י’ שבטים, וגם ר”ל שעל אחאב ספדו עשרת השבטים ועל יאשיה ספדו שבט יהודה ובנימין ועליו יספדו כל השבטים: 12:12: וספדה הארץ, כל משפחה יעשו הספד בפ”ע, וימצאו אז משפחת בית דוד שהוא כולל בני דוד, ומשפחת בית נתן שהיה מבני דוד שתהיה אז משפחה מצויינת בפ”ע וכן משפחת הלוי, וימצא בם משפחה אחת מצויינת לבדה יקרא בית השמעי, והם יספדו לבד, וכן כל המשפחות יספדו כ”א בפ”ע ונשיהם לבד: 13:1: ביום ההוא יהיה מקור נפתח, לפי הפשט באשר בזמן הזה לא נמצאו מי מעינות בירושלים ואז יפתח מקור מים חיים שיהיה מיוחד לבית דויד וליושבי ירושלם לחטאת להתחטא בו, ולהיות למי נדה לאפר חטאת, וכבר נבא יחזקאל שראה נחל גדול יוצא מבית קה”ק שיתפשט עד ים המזרחי והמערבי, וכן נבא זכריה (לקמן י’) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וכו’ וזה יהיה אחר המלחמה האחרונה של גוג ומגוג שאז יתרבה הנחל בשפע כ”כ, אבל אחר מלחמה הראשונה של גוג שדבר ממנה בכאן לא יתפשטו המים החוצה ויהיה רק לבית דוד ויושבי ירושלים לבד, וכבר בארנו בפירוש יחזקאל שיש בזה משל ומליצה על התפשטות מי הדעת ונחל התורה והאמונה שנמשלו למים, ואחר מלחמה הראשונה יחלו המים המדעיים להתפשט מבית דוד ויושבי ירושלים, להסיר חטאת הדעות החיצוניות ולטהר טומאת הסכלות והאולת ואמונות דופי וכל שמץ ע”ז כמו שפי’ בסמוך, והיה ביום ההוא אכרית את שמות העצבים מן הארץ, שהוא באור על מהות המקור הזה ומימיו הנאמנים הנוזלים ממבועי החכמה ודעת קדושים, ואחר המלחמה האחרונה של גוג ומגוג יתפשטו המים חוצה ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים, שעז”א והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וכו’ והיה ה’ למלך על כל הארץ וכו’, שזה פי’ המים שיכירו כולם אחדות הבורא ואמתת האלהות והם עצמם המים שחזה יחזקאל כמש”פ שם: 13:2: והיה ביום ההוא אכרית את שמות העצבים, עד שגם שמותם לא יזכרו עוד, וגם את הנביאים הם נביאי הבעל שימצאו עוד בהודו חינא ויאפאן שעובדים עדיין לגלולים, וכן המנבאים שהם הדרשנים הנואמים נאום בניב שפתים להמשיך בני אדם אל אמונת הבל, יסיר מן הארץ, כמ”ש הרי”א שעוד נמצא בארץ ישראל נביאי דת הקאראן שנופלים על הארץ כנכפים ומדברים דברי נביאות בשם נביא השקר שלהם ברוח הטומאה שנח עליהם, ואז יעביר ה’ רוח שקר הזה: 13:3: והיה כי ינבא אז לא ינבאו עוד מפני שני טעמים, א] שלא ימצא מי שיאמין להם, שאף יולדיו ידקרוהו על נבואתו כי ידעו שהוא נביא שקר, וזאת שנית. 13:4: והיה ביום ההוא יבושו הנביאים שהם עצמם יבושו איש מחזיונו שיכירו שהוא חזון שקר ואליל ופעולת כח הדמיון, ולא ילבשו אדרת שער למען כחש שלא ילבשו אדרת שער שהיה מלבוש מיוחד לנביאים ונזירים למען יוכל להכחיש ולומר שאינו נביא, ושיעור הכתוב 13:5: למען כחש ואמר לא נביא אנכי, שיכחיש לומר איני נביא רק איש עובד אדמה אנכי וזה מלאכתי, כי אדם הקנני מנערי, אדם אחד קנה אותי לפועל לעבוד שדהו, באופן שיהיה לו כבוד יותר לומר שהוא עובד אדמה והוא עבד איש מקנת כסף משיחזיק א”ע לנביא: 13:6: ואמר אליו, כי נביאי שקר אלה היו מתגודדים בחרבות וברמחים ומכים זה את זה כדי שתשרה עליהם הרוח, וכמ”ש ויתגודדו בחרבות עד שפך דם עליהם, וכשיכחיש שאינו נביא יבררו לו מן רושם המכות שנשארו בין אצילי ידיו, והוא יכחיש גם זאת ויאמר שהם מכות שהוכה בית מאהביו על שלא הלך בדרך הישר, ועכ”פ יתאמץ להכחיש שלא היה נביא כלל כי יהיה זה חרפה גדולה וכלימת נצח: 13:7: חרב עורי, התנבא עוד כי בימים האלה תתעורר חרב על האיש שהוא אומר שהוא רועה של ה’, ר”ל על נביא הישמעאלים והמאמינים בדתו שהיה אומר שה’ שלחו להיות רועה העולם, ועל הגבר שהוא אומר שהוא עמיתו וחברו של ה’ והוא שוה אליו. | הך את הרועה ותפוצין הצאן הישמעאלים המאמינים בו, ונגד גבר עמיתו אמר והשבתי ידי על הצערים הם הכהנים שאחריו המצערים עצמם לכבודו להיות פרושים כנודע: 13:8: והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו, ואז תתעורר חרב איש ברעהו עד שלא ישאר רק השלישית, שהם מאמיני האמונה האמתית היא תותר עם מאמיניה: 13:9: והבאתי, וגם את השלישית שיותרו אביא באש היסורים לצרפו מן הסיגים, וצרפתים להסר הסיגים, ומוסיף ובחנתים שאחר הצירוף יבחון אותם שנית אם נצרפו כראוי, כמו שבוחנים את הזהב שהוא יותך ויוצרף יותר מן הכסף עד שישאר זהב נקי, ר”ל שלא אשאיר רק הצדיקים הגמורים עד שהוא יקרא בשמי בתפלה, ואני אענה אותו תיכף, ואני אומר עמי הוא והוא ה’ אלהי, כי תחול עליו ההשגחה הפרטית וקרבת האלהים תמיד: 14:1: הנה, עתה יספר איך יבא גוג ומגוג בפעם האחרון על ירושלים, שאז יגיע עד ירושלים עצמה, (ובכל פעמים הראשונים לא יגע בירושלים כמ”ש ביחזקאל סי’ ל”ח) וז”ש שיבא יום המיוחד לה’, ואז וחלק שללך בקרבך, כי כבר יתחיל לשלול שלל ולבוז בז בירושלים עצמה, ומפרש איך יהיה זה. 14:2: ואספתי את כל הגוים, ה’ יתן בלב הגוים שיתאספו אל ירושלים למלחמה, וכבר התבאר יחזקאל ל”ב וסי’ ל”ח שבאחרית הימים יתאספו בני אדום לקחת את ירושלים מיד הישמעאלים ואז תלכד העיר ונשסו הבתים וחצי העם כבר יצאו לגולה, אבל לא יספיקו לגמור הדבר ולהגלות את כולם ולא יכרת יתר העם מן העיר, וזה יהיה מפני כי. 14:3: ויצא ה’ ונלחם בגוים האלה, וכבר התבאר ביחזקאל שה’ ישלח מהומה בין שני הלוחמים ויהרגו איש את אחיו, שזה יהיה ע”י השגחת ה’, וידמה בזה כיום הלחמו ביום קרב, כי יש הבדל בין קרב ובין מלחמה, שבקרב הוא לוחם עם אויבו בקרוב ומתאבק עמו, והמלחמה תהיה גם מרחוק ע”י חצים ואבנים וכדומה, ור”ל שלא ילחם עמם מרחוק ע”י סבות טבעיות רק מקרוב בלא אמצעי בכח אלוה נסיי: 14:4: ועמדו רגליו, אז יהיה רעש הארץ, ומצייר כאילו רגלי ה’ ר”ל מסובביו (שזה גדר רגל ברוחנים) יעמדו על הר הזיתים שהוא במזרח ירושלים, והר הזיתים יבקע באמצעו בין בצד מזרח בין בצד מערב, ר”ל שתהיה הבקיעה נמשכת ממזרח למערב, ועי”ז ימוש ההר ממקומו חציו לצד צפון וחציו לצד דרום, ובין שתי חציי ההר ישאר גיא גדולה מאד, ואם הענין הוא כפשוטו, יהיה זה מתאחד עם מה שהראו לו ליחזקאל (שם סי’ מ”ח) שירושלים שלעתיד תהיה רחוקה ממקום המקדש מ”ה מיל, ובאשר כבר נבאו נביאים אחרים שירושלים תשב במקומה, באר נביאנו שזה יהיה ע”י שהר הזיתים שהוא מירושלים יעתק ממקומו עם כל סביבותיו באורך וברוחב חמשת אלפים קנים (שהם ט”ו מיל שכן יהיה גודל עיר ירושלים לע”ל כמבואר שם), וזה יהיה רחוק מחצי ההר הצפוני מ”ה מיל, ועליו תבנה ותתכונן ירושלים שלעתיד שראה יחזקאל, ובזה יתקיימו דברי הנביאים כולם בלי סתירה: 14:5: ונסתם גיא הרי, יש נוסחאות שכתוב בהן ונִסְתַּם, ור”ל כי הגיא שבאמצע ההר שיפתח עם התהום שמשם יצא הרעש הגדול הזה המפרק הרים, יסתם תיכף ויהיה שם בקעה, ולנוסח שכתוב ונַסְתֶּם, ר”ל שכולם ינוסו אל הגיא שבין שני ההרים שיתפרדו עתה, כי במקום שכבר נפתחה הארץ אין עוד סכנת הרעש כמו במקום שלא נפתחה הארץ עדיין, ולכן ינוסו כולם אל הגיא שבין ההרים, ואמר שיגיע גיא הרים אל אצל, שהגיא ימשך בדרום עד מקום ששמו אצל שהוא רחוק מ”ה מיל מירושלים של עתה. ועד שם יתמוטט ההר ויהיה משך הגיא, כי במקום הנקרא אצל יעמוד חצי ההר ועליו תבנה ירושלים שלעתיד, ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה מלך יהודה, שאז היה הרעש מפני שקנא ה’ לכבודו ולחולק עם כהונתו של אהרן, וכן יקנא ה’ לכבודו בעת ההיא ועל החולקים על כבוד דת ישראל וקדושתם, ובא ה’ אלהי כל קדושים עמך, ר”ל אבל אז לא יהיה הרעש מפני קצף ה’ על ישראל כמו בימי עוזיה, שאז ראה ישעיה את ה’ יושב על כסא רם ונשא ושרפים עומדים ממעל לו והבית ימלא עשן מקצף ה’, אבל אז ה’ וכל קדושים שלו יבואו עמך לשמרך ולעזרך, לא להסתלק על כסאו בשמים ולהענישך כמקדם: | גיא הרי. כמו הרים, כמו אצילי ידי וקרע לו חלוני, כי יתהוו מההר שני הרים, והצל שם מקום: 14:6: והיה ביום ההוא לא יהיה אור, ר”ל שאז יחדל אור השמש והירח מלהאיר בעולם, כמ”ש (ישעיהו ס׳:י״ט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וכו’ והיה לך ה’ לאור עולם, ולא יהיה במציאות אור גשמי, לא אור יקרות ולא אור קפאון, ר”ל לא אור השמש שהוא אור עצמי אור יקר, ולא אור הירח וככבים שהם רק מקבלים האור שצף על כדורם המקשי ע”י השמש שמכה עליהם והאור חוזר, כי לא ימצא אור גשמי כלל: 14:7: והיה יום אחד, לא יהיה היום חלוק ליום ולילה לבקר וצהרים ועת ערב, שזה רק בעת שישמשו המאורות הגשמיים, אבל אז יהיה יום אחד מדובק כולו יום, והוא יודע שהוא לה’ שאורו מיוחס לה’ לא לשמש וירח ומאורות רק באורו נראה אור, וע”כ יהיה לא יום ולא לילה, ששמות יום ולילה יקראו מצד הארת האור הגשמי שזורח ושוקע, אבל האור שיהיה אז יהיה אור תמידי בלתי משתנה כלל לא זורח ושוקע ולא יצדקו עליו שמות יום ולילה, והיה לעת ערב יהיה אור, שהשמש הגשמי תערב ותשקע ואז יתחיל האור העקרי להאיר שהוא אור ה’, והיא מליצה נפלאה שיתבטל ההארה והשפע היוצא מאת המאורות, וה’ בעצמו ובכבודו יאיר וינהיג וימשול בשפע תמידית בלתי משתנה, עד שלא יהיה חשך וצרה כלל וסילוק השפע והמעטתה כמו שמוכרח בהנהגה הטבעיית הבא בסבת המערכת שהם עולים ויורדים ומחייבים שנוים טובים ורעים, כי אז יהיה רק אור וטוב ושלום והצלחה: 14:8: והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, תחלה אמר כי יהיה מקור נפתח רק בירושלים לבד, אבל אחר מלחמה האחרונה יתרבו המים עד שיצאו לחוץ ויתפשטו עד ים המזרחי והמערבי, ומלבד שיהיה כן כפשוטו כמו שבארתי למעלה (י”ג א’) מרמז גם כן על התפשטות המים המדעים ונחל האמונה האמתיית מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, מפרש. 14:9: והיה ה’ למלך על כל הארץ, זה נמשל המים שכל העולם יכירו מלכות ה’ ואחדותו, כי עד עתה היו אומות שלא האמינו באחדות והיו אומרים שיש שני התחלות או יותר, ואז יהיה ה’ אחד, והיו אומות שהודו באחדות ה’ אבל היו משתפים לו שתופים בהנהגה או בשמו וזכרו ואצילתו וכדומה, ואז יהיה גם שמו אחד, כי יאמינו כולם באחדות אמתי ובהשגחתו והנהגתו המיוחדת ובמלכותו, וגם שלעתיד יקרא שם הוי’ ככתיבתו, כי הכנויים הם לפי חלוקי ההנהגות משפט וחסד ורחמים וכדומה, ולעתיד יהיה הנהגה אחת פשוטה: 14:10: יסוב כל הארץ כערבה, אחר שיתחלק הר הזיתים לשנים יהיה הגאי שבין שני ההרים כערבה ומישור, וזה ימשך מן גבע שהיא בדרומית ירושלים של עכשיו עד רמון שאצל רמון תעמוד ירושלים החדשה שראה יחזקאל שתהיה מנגב ירושלים של עכשיו. | וראמה, וירושלים עצמה בין הישנה שעליה יעמד המקדש על חצי ההר הצפוני ובין החדשה שעליה תעמוד העיר, יהיו רמים ונשאים, וישבה תחתיה במקומה, כי שניהם יעמדו על הררי עד ששם עמדה ירושלים מעולם, וזה יהיה למשער בנימין עד מקום שער הראשון ששם עמדה מקדם, עד שער הפנים ומגדל חננאל עד יקבי המלך שם תעמוד ירושלים החדשה: 14:11: וישבו בה, לא כמו בעת הגולה שלא היה בה ישוב, וחרם לא יהיה עוד, לא כמו בבית ראשון שנחרבה אחר ישובה, וישבה ירושלם לבטח, לא כמו בזמנים הקודמים שהיו בה תמיד מלחמות: 14:12: וזאת תהיה המגפה כמ”ש (ישעיהו ס״ו:י״ט) ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים, שזה יהיה למען יספר בכל העולם מעשי ה’: 14:13: והיה ביום ההוא, והחזיקו, כשירצה איש להחזיק יד רעהו ולתמכו לבל יפול ע”י המהומה שישים ה’ בהם, תעלה ידו על יד רעהו להפילו ארצה שזה תכלית המהומה והטירוף: 14:14: וגם יהודה, שיעורו וגם יהודה בירושלם תלחם, יהודה אשר תשאר בירושלים שהם הנשארים בעיר כמ”ש למעלה ויתר העם לא יכרת מן העיר, יצאו גם כן להלחם, אחר שיראו שהמם ה’ אותם, ועי”ז יאספו חיל כל הגוים: 14:16: והיה כל הנותר יעלו תמיד בחג הסכות לירושלים, כי מפלת גוג תהיה בחג הסכות ויעלו לחוג החג לזכרון הנס שנעשה ביום ההוא: 14:17: והיה אשר לא יעלה אם תמצא משפחה שלא תעלה לא עליהם יהיה הגשם, כי השפעת הגשם יהיה מירושלים, שבחג נדונים על המים ומנסכים נסוך המים, ואומה שלא תמצא שם לא יזכרו אותה לטובה בגשמי ברכה: 14:18: ואם משפחת מצרים לא תעלה, שהם אינם צריכים לגשמים, והם היו מן האומות שעלו עם גוג כנז’ ביחזקאל וראו עונשי ה’ והוכו אז במגפה, אז יהיה עונשם שיחזור עליהם המגפה שנית, ואז כשתחזור המגפה בשביל מצרים תכלול גם יתר האומות שלא באו לירושלים ותתפשט המגפה גם עליהם ולא יספיק עונש מניעת הגשם לבד, וז”ש ולא עליהם לבד תהיה המגפה אשר יגוף ה’ אז את הגוים, ר”ל גם את יתר הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות הגם שבפעם אחרת כשלא עלו היה די בעצירת גשמים, מפרש. 14:19: זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים, שאחר שחטאת מצרים תגדל יותר להענישם במגפה שהוא עונש יותר גדול מעצירת גשמים, כי הם היו עם גוג ולא לקחו מוסר, על ידם יהיה זה גם חטאת כל הגוים להענישם ג”כ במגפה עם מצרים: 14:20: ביום ההוא, ר”ל אחר שירושלים שלעתיד תהיה רחוקה מן המקדש מ”ה מיל שהם יותר ממהלך אדם ברגליו ביום שהם עשר פרסאות, ע”כ תתפשט הקדושה עד מקום שיכול לילך ביום אחד כשהוא רוכב על הסוס במרוצה. | והסירות שימצאו אז בבהמ”ק יהיו כמזרקים, שמרוב הקרבנות ישימו בהם דם הזבח לזרקו על המזבח: 14:21: והיה, וכל סיר שיהיה בירושלם וביהודה יהיה קדש כי יבשלו בהם שלמים וקדשים קלים, וכל הזובחים יבשלו בהם, כי ירבו הזובחים מרוב הגרים העולים, ולא יהיה עוד סוחר ומוכר כבשים ותורים ובני יונה לקדשים כמו שהיה תחלה שהיו מעלים אותם בדמים, כי לא יעשו סחורה וריוח בזה כי כולם ינדבו בהמותיהם לקדש:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “ביום ההוא” חוזר 17 פעמים — נבואה אפוקליפטית על סוף הזמנים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “ושפכתי על בית דוד… רוח חן ותחנונים” — תשובה לאומית גדולה
- אפיון - עונש וגלות | “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד” — גמר הדואליות בין קודש לחול
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: תשגלנה (Strong’s H7693) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דברים,ישעיהו,ירמיהו,זכריה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“והיה ה’ למלך על כל הארץ”: הסיום הגדול של ספר זכריה — מלכות ה׳ האוניברסלית. הנבואה הגדולה ביותר על “יחוד ה’“.
ניווט
- קודם: זכ_009_001 - הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע
- אחרי: