מי זה בא מאדום — ה’ נוקם
פסוקים
מִי־זֶ֣ה׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבׇּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ׃ מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת׃ פּוּרָ֣ה׀ דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־בְּגָדַ֔י וְכׇל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי׃ כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה׃ וְאַבִּיט֙ וְאֵ֣ין עֹזֵ֔ר וְאֶשְׁתּוֹמֵ֖ם וְאֵ֣ין סוֹמֵ֑ךְ וַתּ֤וֹשַֽׁע־לִי֙ זְרֹעִ֔י וַחֲמָתִ֖י הִ֥יא סְמָכָֽתְנִי׃ וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם׃ חַֽסְדֵ֨י יְהֹוָ֤ה׀אַזְכִּיר֙ תְּהִלֹּ֣ת יְהֹוָ֔ה כְּעַ֕ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֖נוּ יְהֹוָ֑ה וְרַב־טוּב֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֥ם כְּֽרַחֲמָ֖יו וּכְרֹ֥ב חֲסָדָֽיו׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ־עַמִּ֣י הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ וַיְהִ֥י לָהֶ֖ם לְמוֹשִֽׁיעַ׃ בְּֽכׇל־צָרָתָ֣ם׀ (לא) [ל֣וֹ] צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כׇּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃ וְהֵ֛מָּה מָר֥וּ וְעִצְּב֖וּ אֶת־ר֣וּחַ קׇדְשׁ֑וֹ וַיֵּהָפֵ֥ךְ לָהֶ֛ם לְאוֹיֵ֖ב ה֥וּא נִלְחַם־בָּֽם׃ וַיִּזְכֹּ֥ר יְמֵֽי־עוֹלָ֖ם מֹשֶׁ֣ה עַמּ֑וֹ אַיֵּ֣ה׀ הַֽמַּעֲלֵ֣ם מִיָּ֗ם אֵ֚ת רֹעֵ֣י צֹאנ֔וֹ אַיֵּ֛ה הַשָּׂ֥ם בְּקִרְבּ֖וֹ אֶת־ר֥וּחַ קׇדְשֽׁוֹ׃ מוֹלִיךְ֙ לִימִ֣ין מֹשֶׁ֔ה זְר֖וֹעַ תִּפְאַרְתּ֑וֹ בּ֤וֹקֵֽעַ מַ֙יִם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת ל֖וֹ שֵׁ֥ם עוֹלָֽם׃ מוֹלִיכָ֖ם בַּתְּהֹמ֑וֹת כַּסּ֥וּס בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֥א יִכָּשֵֽׁלוּ׃ כַּבְּהֵמָה֙ בַּבִּקְעָ֣ה תֵרֵ֔ד ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה תְּנִיחֶ֑נּוּ כֵּ֚ן נִהַ֣גְתָּ עַמְּךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ שֵׁ֥ם תִּפְאָֽרֶת׃ הַבֵּ֤ט מִשָּׁמַ֙יִם֙ וּרְאֵ֔ה מִזְּבֻ֥ל קׇדְשְׁךָ֖ וְתִפְאַרְתֶּ֑ךָ אַיֵּ֤ה קִנְאָֽתְךָ֙ וּגְב֣וּרֹתֶ֔ךָ הֲמ֥וֹן מֵעֶ֛יךָ וְֽרַחֲמֶ֖יךָ אֵלַ֥י הִתְאַפָּֽקוּ׃ כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ׃ לָ֣מָּה תַתְעֵ֤נוּ יְהֹוָה֙ מִדְּרָכֶ֔יךָ תַּקְשִׁ֥יחַ לִבֵּ֖נוּ מִיִּרְאָתֶ֑ךָ שׁ֚וּב לְמַ֣עַן עֲבָדֶ֔יךָ שִׁבְטֵ֖י נַחֲלָתֶֽךָ׃ לַמִּצְעָ֕ר יָרְשׁ֖וּ עַם־קׇדְשֶׁ֑ךָ צָרֵ֕ינוּ בּוֹסְס֖וּ מִקְדָּשֶֽׁךָ׃ הָיִ֗ינוּ מֵֽעוֹלָם֙ לֹא־מָשַׁ֣לְתָּ בָּ֔ם לֹֽא־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם לֽוּא־קָרַ֤עְתָּ שָׁמַ֙יִם֙ יָרַ֔דְתָּ מִפָּנֶ֖יךָ הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ׃ כִּקְדֹ֧חַ אֵ֣שׁ הֲמָסִ֗ים מַ֚יִם תִּבְעֶה־אֵ֔שׁ לְהוֹדִ֥יעַ שִׁמְךָ֖ לְצָרֶ֑יךָ מִפָּנֶ֖יךָ גּוֹיִ֥ם יִרְגָּֽזוּ׃ בַּעֲשׂוֹתְךָ֥ נוֹרָא֖וֹת לֹ֣א נְקַוֶּ֑ה יָרַ֕דְתָּ מִפָּנֶ֖יךָ הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ׃ וּמֵעוֹלָ֥ם לֹא־שָׁמְע֖וּ לֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה אֱלֹהִים֙ זוּלָ֣תְךָ֔ יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ׃ פָּגַ֤עְתָּ אֶת־שָׂשׂ֙ וְעֹ֣שֵׂה צֶ֔דֶק בִּדְרָכֶ֖יךָ יִזְכְּר֑וּךָ הֵן־אַתָּ֤ה קָצַ֙פְתָּ֙ וַֽנֶּחֱטָ֔א בָּהֶ֥ם עוֹלָ֖ם וְנִוָּשֵֽׁעַ׃ וַנְּהִ֤י כַטָּמֵא֙ כֻּלָּ֔נוּ וּכְבֶ֥גֶד עִדִּ֖ים כׇּל־צִדְקֹתֵ֑ינוּ וַנָּ֤בֶל כֶּֽעָלֶה֙ כֻּלָּ֔נוּ וַעֲוֺנֵ֖נוּ כָּר֥וּחַ יִשָּׂאֻֽנוּ׃ וְאֵין־קוֹרֵ֣א בְשִׁמְךָ֔ מִתְעוֹרֵ֖ר לְהַחֲזִ֣יק בָּ֑ךְ כִּֽי־הִסְתַּ֤רְתָּ פָנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נּוּ וַתְּמוּגֵ֖נוּ בְּיַד־עֲוֺנֵֽנוּ׃ וְעַתָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אָבִ֣ינוּ אָ֑תָּה אֲנַ֤חְנוּ הַחֹ֙מֶר֙ וְאַתָּ֣ה יֹצְרֵ֔נוּ וּמַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ כֻּלָּֽנוּ׃ אַל־תִּקְצֹ֤ף יְהֹוָה֙ עַד־מְאֹ֔ד וְאַל־לָעַ֖ד תִּזְכֹּ֣ר עָוֺ֑ן הֵ֥ן הַבֶּט־נָ֖א עַמְּךָ֥ כֻלָּֽנוּ׃ עָרֵ֥י קׇדְשְׁךָ֖ הָי֣וּ מִדְבָּ֑ר צִיּוֹן֙ מִדְבָּ֣ר הָיָ֔תָה יְרוּשָׁלַ֖͏ִם שְׁמָמָֽה׃ בֵּ֧ית קׇדְשֵׁ֣נוּ וְתִפְאַרְתֵּ֗נוּ אֲשֶׁ֤ר הִֽלְל֙וּךָ֙ אֲבֹתֵ֔ינוּ הָיָ֖ה לִשְׂרֵ֣פַת אֵ֑שׁ וְכׇל־מַחֲמַדֵּ֖ינוּ הָיָ֥ה לְחׇרְבָּֽה׃ הַעַל־אֵ֥לֶּה תִתְאַפַּ֖ק יְהֹוָ֑ה תֶּחֱשֶׁ֥ה וּתְעַנֵּ֖נוּ עַד־מְאֹֽד׃
פירוש רש”י
63:1: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם. נִתְנַבֵּא הַנָּבִיא עַל שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בֶּאֱדוֹם, וְהוּא עַצְמוֹ בִּכְבוֹדוֹ יַהֲרֹג אֶת שַׂר שֶׁלָּהֶם תְּחִלָּה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו לד:ה) ״כִּי רִוְתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי״ וְאַחַר כָּךְ ״עַל אֱדוֹם תֵּרֵד״, וְנִכָּר בְּזַעַם פָּנָיו שֶׁהֲרָגָם הֶרֶג רַב. וְהַנָּבִיא מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן מִלְחֲמוֹת בְּנֵי אָדָם לְבוּשֵׁי בְּגָדִים, וּבְהָרְגָם הֶרֶג הַדָּם נִתָּז עַל בִּגְדֵיהֶם, כִּי כֵּן דֶּרֶךְ הַכְּתוּבִים מְדַבְּרִים בַּשְּׁכִינָה כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ, וְכֵן (יחזקאל מג:ב) ״וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים״, דִּמָּה הַנָּבִיא קוֹל חָזָק שֶׁלּוֹ לְקוֹל מַיִם רַבִּים לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לִשְׁמוֹעַ, שֶׁאֵין לְהָבִין וּלְהַאֲזִין בְּרוּחַ גְּבוּרוֹת אֱלֹהֵינוּ לְהַשְׁמִיעָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא: | מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם. יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: מִי זֶה וְגוֹ׳, וּבָא חֲמוּץ בְּגָדִים צְבוּעִים בְּדָם, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא מִתְנָאֵץ בְּרֵיחוֹ וּבְמַרְאִיתוֹ נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן ׳חִמּוּץ׳: | מִבָּצְרָה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (מכות יב.): שְׁתֵּי טָעֻיּוֹת עָתִיד שַׂר שֶׁל שֵׂעִיר לִטְעוֹת, כְּסָבוּר הוּא שֶׁבָּצְרָה הִיא ״בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר״ (דברים ד:מג) שֶׁהָיְתָה עִיר מִקְלָט, וְטוֹעֶה, מִשּׁוּם שֶׁאֵין קוֹלֶטֶת אֶלָּא שׁוֹגֵג וְהוּא הָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל מֵזִיד. וְעוֹד יֵשׁ מִדְרַשׁ אַגָּדָה (בראשית רבה פג ג), עַל שֶׁהִסְפִּיקָה בָּצְרָה מֶלֶךְ לְשֵׂעִיר בְּמוֹת מַלְכָּהּ הָרִאשׁוֹן ״וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה״ (בראשית לו:לג), וּבָצְרָה מִמּוֹאָב הִיא, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל קְרִיּוֹת וְעַל בָּצְרָה״ (ירמיהו מח:כד): | זֶה. (שֶׁהָיָה) הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ וְצֹעֶה וְנֶאֱזָר בְּרֹב כֹּחוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשִׁיבוֹ: אֲנִי הוּא שֶׁעָלְתָה לְפָנַי לְדַבֵּר בְּצִדְקַת הָאָבוֹת וּבְצִדְקַת דּוֹרוֹ שֶׁל צָרָה, וְצִדְקָתִי גַּם הִיא עִמָּהֶם, וְנִגְלֵיתִי לִהְיוֹת רַב לְהוֹשִׁיעַ. וְהֵם אוֹמְרִים: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ? מַדּוּעַ בְּגָדֶיךָ אֲדוּמִים? 63:3: וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי. מִתְיַצֵּב לְפָנַי לְהִלָּחֵם: | וְיֵז נִצְחָם. דָּמָם, שֶׁהוּא תָּקְפּוֹ וְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל אָדָם: | אֶגְאָלְתִּי. כְּמוֹ ״נִגְאֲלוּ בְדָם״ (איכה ד:יד): 63:5: וָאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: | וְאֶשְׁתּוֹמֵם. לְשׁוֹן ׳שְׁתִיקָה׳, וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה ״וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ״ (ישעיהו נט:טז): | וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי. חֲמָתִי שֶׁיֵּשׁ לִי עַל הָאֻמּוֹת, אֲשֶׁר ״אֲנִי קָצַפְתִּי מְעַט״ עַל עַמִּי ״וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה״ (זכריה א:טו), הִיא סְמָכָתְנִי – חִזְּקָה יָדִי וְעוֹרְרָה אֶת לִבִּי לִפָּרַע מֵהֶם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין וַהֲגוּנִים לִגְאֻלָּה: 63:6: וְאָבוּס. לְשׁוֹן מִתְגּוֹלֵל בְּדָם וְדוֹרֵךְ בָּרַגְלַיִם, כְּמוֹ ״מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ״ (יחזקאל טז:ו), וּכְמוֹ ״בֹּסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי״ (ירמיהו יב:י): | נִצְחָם. גְּבוּרַת נִצְחוֹנָם: 63:7: חַסְדֵי ה׳ אַזְכִּיר. הַנָּבִיא אָמַר: אַזְכִּיר אֶת יִשְׂרָאֵל אֶת חַסְדֵי ה׳: | וְרַב טוּב. אַזְכִּיר אֲשֶׁר גָּמַל לְבֵית יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמָיו: 63:8: אַךְ עַמִּי הֵמָּה. אַף עַל פִּי שֶׁגָּלוּי לְפָנַי שֶׁיִּבְגְּדוּ בִּי, מִכָּל מָקוֹם עַמִּי הֵם, וַהֲרֵי הֵם לְפָנַי כְּבָנִים אֲשֶׁר לֹא יְשַׁקֵּרוּ: 63:9: בְּכָל צָרָתָם. שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם: | לֹא צָר. לֹא הֵצֵר לָהֶם כְּפִי מַעַלְלֵיהֶם שֶׁהָיוּ רְאוּיִין לִלְקוֹת, כִּי מַלְאַךְ פָּנָיו הוּא מִיכָאֵל שַׂר הַפָּנִים, מִמְּשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו הוֹשִׁיעָם תָּמִיד בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם: 63:10: וְהֵמָּה מָרוּ. הִקְנִיטוּ, כְּמוֹ ״מַמְרִים הֱיִיתֶם״ (דברים ט:ז): 63:11: וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ. הַנָּבִיא מִתְאוֹנֵן וְאוֹמֵר בְּלָשׁוֹן תְּחִנָּה: הַיּוֹם בַּגּוֹלָה, זוֹכֵר עַמּוֹ אֶת יְמֵי עוֹלָם, אֶת יְמֵי מֹשֶׁה, וּבְצָרָתוֹ הוּא אוֹמֵר: אַיֵּה מֹשֶׁה רוֹעֵנוּ הַמַּעֲלֵנוּ מִיַּם סוּף: | אֶת רֹעֵי צֹאנוֹ. דִּמְיוֹן רוֹעֶה הַמַּעֲלֶה אֶת צֹאנוֹ, אַיֵּה הוּא אֲשֶׁר שָׂם בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִמְּדָנוּ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: 63:12: מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה אֶת זְרוֹעַ גְּבוּרָתוֹ; בְּכָל עֵת שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְעֶזְרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיָה זְרוֹעוֹ מוּכָן לִימִינוֹ: 63:13: כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר. שֶׁאֵינוֹ נִכְשָׁל, לְפִי שֶׁהִיא אֶרֶץ חֲלָקָה, כֵּן לֹא נִכְשְׁלוּ בַּתְּהוֹם: 63:14: כַּבְּהֵמָה. אֲשֶׁר בַּבִּקְעָה תֵרֵד, וּבִקְעָה הִיא אֶרֶץ חֲלָקָה וְאֵין בָּהּ מִכְשׁוֹל, קנפניי״א בלע״ז: | תֵרֵד. תִּתְפַּשֵּׁט, כְּמוֹ ״לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם״ (ישעיהו מה:), כֵּן רוּחַ ה׳ תְּנִיחֶנּוּ לַתְּהוֹם, וְעָשָׂה בּוֹ דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה: | כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ. כֵּן הָיָה הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, נִהַגְתָּ עַמְּךָ: 63:15: אַיֵּה קִנְאָתְךָ. הָרִאשׁוֹנָה: | הֲמוֹן מֵעֶיךָ. שֶׁהָיוּ רְגִילִים לְהָמוֹת עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר מֵאָז, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו לא:כ) ״עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ״, וַהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ הָרִאשׁוֹנִים אֵלֵינוּ עַתָּה הִתְאַפָּקוּ, נִתְחַסְּנוּ מִהְיוֹת הוֹמִים עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר מֵאָז: | הִתְאַפָּקוּ. כְּמוֹ ״וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם״ (בראשית מג:לא), נִתְאַפַּק, וְלֹא הִכִּירוּ אֶת אֲשֶׁר נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו: 63:16: כִּי אַתָּה אָבִינוּ. וְעָלֶיךָ לְהַבִּיט וְלִרְאוֹת בְּצָרוֹתֵינוּ: | כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ. בְּצָרַת מִצְרָיִם: | וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי כְּבָר נִסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם: | וְאַתָּה ה׳ אָבִינוּ. בְּכֻלָּם נַעֲשֵׂיתָ לָנוּ אָב, וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בּוֹ כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (שבת פט ב): 63:17: לָמָּה תַתְעֵנוּ. כִּי בְּיָדְךָ לְהָסִיר יֵצֶר הָרָע, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְגוֹ׳״ (ירמיהו יח:ו), וְאוֹמֵר ״וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן וְגוֹ׳״ (יחזקאל לו:כו): | תַּקְשִׁיחַ. לְשׁוֹן אִמּוּץ לֵב: 63:18: לַמִּצְעָר יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ. גְּדֻלָּתָם וִירֻשָּׁתָם זְמַן מוּעָט הָיְתָה לָהֶם: | בּוֹסְסוּ. ״דּוֹשְׁשׁוּ״: 63:19: הָיִינוּ. עַתָּה כְּעַם אֲשֶׁר לֹא בָּחַרְתָּ לִמְשׁוֹל בָּם מֵעוֹלָם, וּכְאִלּוּ לֹא נִקְרָא שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם: | לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם. וְיָרַדְתָּ לְהַצִּילֵנוּ עַתָּה, כַּאֲשֶׁר יָרַדְתָּ לְהַצִּיל מִיַּד מִצְרַיִם, אָז מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ בְּרֶתֶת וְזִיעַ: 64:1: כִּקְדֹחַ אֵשׁ. אֶת דָּבָר הַנָּמֵס מִלְּפָנָיו, וְכַאֲשֶׁר הַמַּיִם תִּבְעֶה הָאֵשׁ – כְּשֶׁתִּתֵּן גַּחֶלֶת אוֹ מַתֶּכֶת בַּמַּיִם יַעֲלוּ הַמַּיִם אֲבַעְבּוּעוֹת. כָּל זֶה עָשִׂיתָ בְּמִצְרַיִם, ״וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹכָהּ״ (שמות ט:כד). אֲבָל יוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״כִּקְדוֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים״ עַל אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״גַּם הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה״ (מלכים א יח:לח): | לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ. כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּאוֹתָהּ מַכָּה ״וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ וְגוֹ׳״ (שמות ט:טז), לוּ עָשִׂיתָ עַתָּה כֵּן, אָז מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם יִרְגָּזוּ: 64:2: בַּעֲשׂוֹתְךָ. בְּמִצְרַיִם וּבְכָל הָאוֹיְבִים נוֹרָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא הָיִינוּ מְקַוִּים שֶׁתַּעֲשֶׂה לָנוּ כָּל אוֹתָן נוֹרָאוֹת, שֶׁלֹּא הָיִינוּ הֲגוּנִים לְכָךְ: | יָרַדְתָּ. לְהַר סִינַי, אָז מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ. כָּךְ פֵּרֵשׁ דּוֹנַשׁ בֶּן לַבְרַט: 64:3: וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ. כְּאוֹתָן נוֹרָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוֹת לְאַחַת מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְפָנֵי כֵּן, וְגַם עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים אַחֵר זוּלָתְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים לִמְחַכֵּה לוֹ. מַה שֶּׁעָשִׂיתָ אַתָּה לִמְחַכֵּה לְךָ. כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי יוֹסֵי וְהַנָּאַנִי. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָמְרוּ (ברכות לד א): ״כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא עַיִן לֹא רָאָתָה וְגוֹ׳״ – מַשְׁמָעוֹ: עַיִן שׁוּם נָבִיא לֹא רָאָתָה אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְחַכֵּה לוֹ זוּלָתִי עֵינֶיךָ, אַתָּה אֱלֹהִים: 64:4: פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק. כְּמוֹ ״וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת״ (מלכים א ב:כה), סִלַּקְתָּ מִמֶּנּוּ וְהָרַגְתָּ אֶת הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ שָׂשִׂים לַעֲשׂוֹת צֶדֶק, לְדַרְכֵי רַחֲמֶיךָ הָיוּ מַזְכִּירִים אוֹתְךָ בִּתְפִלָּתָם: | הֵן אַתָּה. כְּשֶׁקָּצַפְתָּ עָלֵינוּ עַל כָּל אֲשֶׁר הָיִינוּ חוֹטְאִים, בָּהֶם מֵעוֹלָם נוֹשַׁעְנוּ בִּתְפִלָּתָם, נוֹשַׁעְנוּ מֵעוֹלָם: | וְנִוָּשֵׁעַ. לְשׁוֹן הוֹוֶה: 64:5: וַנְּהִי כַטָּמֵא. מֵאַחַר שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ הַצַּדִּיקִים מִמֶּנּוּ: | וּכְבֶגֶד עִדִּים. וְכִלְבוּשׁ מְרֻחָק, כְּבֶגֶד מָאוּס שֶׁהַכֹּל אוֹמְרִים: ״הָסֵר״. עִדִּים תַּרְגּוּם שֶׁל ׳הֲסָרָה׳: | וַנָּבֶל כֶּעָלֶה. וְנִכְמוֹשׁ כְּעָלֶה, פליישט״ר בלע״ז: | וַעֲוֺנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ. ״וּבְחוֹבָנָא כְּרוּחָא אִיתְנְטִילְנָא״ (תרגום יונתן): 64:6: מִתְעוֹרֵר. כְּמוֹ מִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ: | וַתְּמוּגֵנוּ. וַתְּנִיעֵנוּ: 64:11: תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ. תַּחֲרִישׁ עַל הֶעָשׂוּי לָנוּ. עַד כָּאן תְּפִלַּת הַנָּבִיא, וּתְחִלָּתָהּ ״חַסְדֵי ה׳ אַזְכִּיר״ (ישעיהו סג:ז):
פירוש רד”ק
63:1: מי זה בא מאדום. נבואה זו על חורבן אדום העתיד כמו שפירשנו בפרשת קרבו גוים לשמוע, והמשיל האל יתברך המחריבה לגבור עושה נקמה באויביו ובגדיו אדומים מדם ההרג וכאלו אדם שואל מי הוא זה, והוא עונה אני מדבר בצדקה, כלומר מה שדברתי אני בצדקתי לישראל עשיתי כי אני רב להושיע, כלומר רב כח להושיע ישראל כי בחורבן אדום תהיה ישועת ישראל כמו שפירשנו באותה פרשה: | חמוץ. אדום, לפי ענין הפסוק: | מבצרה. בצרה היתה עיר גדולה לאדום לפיכך כינה אדום בשם בצרה: | הדור בלבושו. שלבש בגדי נקם: | צעה ברב כחו. מניע ומטלטל הגוים מקצה אל קצה, וכבר פירשנו המלה בפסוק מהר צועה להפתח: 63:2: מדוע אדום ללבושיך. הלמ”ד כלמד לאמות חמש, הרגו לאבנר, והשלישי לאבשלום, והדומים להם, וכל זה דרך משל כמו שפירשנו שדמה האל לגבור הורג באויביו ובגדיו אדומים מן הדם וי”ת מה דין יסמקון טורין וגו’: 63:3: פורה. והנה האל כעונה לשואלין ואמר פורה דרכתי לבדי, הגת נקראת פורה לפי שמפררים ומרצצים בתוכה הענבים כשדורכים אותם, והמשיל הרשעים כאלו הם ענבים בגת והאל דורכם, ומה שאמר לבדי ואין איש אתי, רוצה לומר שאין זכות לישראל והוא היה כעוזר לאל אם היה להם זכות, וכבר פירשנו זה בפסוק וירא כי אין איש: | גם מהעמים אין איש. לעזרתי להנקם באויבי ישראל כי כולם היו אויביהם ובהמה אעשה נקמה לפיכך אדרכם באפי שיש לי עליהם על שהרעו לישראל שהגליתים ביניהם ואני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה: | נצחם. דמם יזה על בגדי לפיכך הם אדומים ונקרא הדם נצח לפי שהוא חיי האדם וחזקו: | אגאלתי. כמו הגאלתי ואל”ף תמורה ה”א הפעל, וכן אתחבר יהושפט כמו התחבר, ואגאלתי ענין טנוף ולכלוך, וכן לחם מגואל: 63:4: כי יום. היה בלבי, זמן רב עד שבאה שנת גאולי, ואז יהיה יום נקם בעמים: 63:5: ואביט. פירשנו זה הענין בפסוק וירא כי אין איש, ואמר למעלה זרועו וצדקתו, והנה אמר זרועי וחמתי זרועי כמו שפי’ שם וחמתי על נקם שיעשה ברשעים בזמן הישועה לפיכך סמך לו ואבוס עמים: 63:6: ואבוס. ענין רמיסה ודריכה כמו בוסים בטיט חצות: | ואשכרם בחמתי. אשקם כוס חמתי עד שישכרו: | נצחם. חזקם ותקפם: 63:7: חסדי ה’. אמר הנביא על החסדים שהראה לו האל שיעשה לעתיד לעמו אזכור לבני אדם החסדים שעשה להם בשעבר כדי שיודו וישבחו שמו, ואמר חסדי לבד לפי שהם מרו את דברו והוא הטיב להם בכל דור ודור, לפיכך אמר תהלות ה’ כי על אותם החסדים ראוי להלל את ה’: | כעל כל אשר גמלנו ה’. אזכיר אותם החסדים כמו שהיו על כל אשר גמלנו: | ורב טוב. שעשה לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו לא לפי מעשיהם: 63:8: ויאמר. כאשר לקחם לו לעם כשהוציאם ממצרים אמר אך עמי המה, אלה עמי הם שלקחתים מתוך עם אחר ולקחתים לי לבנים ולא ישקרו בי לעולם: | ויהי להם למושיע. כיון שהיה להם למושיע שהושיעם ממצרים אמר שלא ישקרו בו לעולם, ומלת אך היא לאמת הדבר כמו אך עצמי ובשרי אתה, אך טוב לישראל אלהים והדומים להם: 63:9: בכל צרתם לא צר. כתוב באל”ף וקרי בוי”ו, ופי’ הכתוב לא הרבה להם הצרה כי הושיעם ממנה, ופי’ הקרי לו לאל צר בצרתם, על דרך ותקצר נפשו בעמל ישראל, והכל דרך משל, ודברה תורה בלשון בני אדם וי”ת בכל עידן דחבו קדמוהי וגו’ ורז”ל כתבו על הפסוק הן יקטלני לא איחל, שהוא קרי וכתיב גם כן אמרו לחזי האי אי בלמ”ד אל”ף כתוב אי בלמ”ד וי”ו כתוב וכל היכא דכתוב למ”ד אל”ף לא הוא אלא מעתה בכל צרתם לא צר דכתיב בלמ”ד אל”ף הכי נמי דלא הוא וכי תימא הכי נמי והא כתיב ומלאך פניו הושיעם אלא משמע הכי ומשמע הכי ומלאך פניו הושיעם מסבב סבות להושיעם והסבות יצאו מלפניו לא שיהו מקרה, והסבה תקרא מלאך גאלם מהצרה שהם בה כן יעשה עמהם בכל דור ודור, זהו שאמר כל ימי עולם: | וינטלם, וינשאם. כפל ענין במלות שונות: 63:10: והמה מרו. ענין מרי, כמו מריתם פי: | ועצבו. ענין הכעסה, וכן כמה ימרוהו וגו’, אמר אחר שהיה גואל אותם מהצרה המה שבו ומרו את דברו ולא שמעו לקולו ורוח קדשו והוא דברי נביאיו הנאמרים ברוח הקדש, וכן ת”י: | ויהפך להם לאויב. הפך שגאלם מיד אויב הוא נלחם בם והיו עניניהם באים להם בדרך רעה עד שהיו אומרים זה מיד האלהים הוא: 63:11: ויזכור ימי עולם. ישראל בגלות בעתות הצרה הוא זוכר ימים מקדם, זהו ימי עולם, כששלח משה לעמו, ועמו, חסר למ”ד השמוש, כמו ויבא ירושלים, והדומים לו, ואמר הנביא בדרך הנבואה כי ישראל זוכר בגלות אותן הימים ואומר הנה ישראל במצרים היו רבים בהם עובדי עכו”ם כמו שמפורש בספר יחזקאל, ואע”פ כן כיון שראה את עניים רחם עליהם, ואמר וישמע אלהים את נאקתם ונגלה למשה ואמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ושלחו להם ועשה עמהם אותות ומופתים והוציאם ממצרים וגאלם, ואע”פ כן כשרדפו מצרים אחריהם לא זכרו הנפלאות שעשה עמהם, ואמרו המבלי אין קברים במצרים וגו’, ואעפ”י כן העבירם בים ביבשה והעלה מן הים ויכסו מים צריהם, ולפיכך הם תמהים בגלות ואומרים איה המעלם מים: | את רועי צאנו. עם רעי צאנו והם משה ואהרן, ואע”פ שאנו חוטאים לפניו הלא גם אבותינו חטאו והיה מושיעם בעת צרתם למה ארך לנו זה הגלות כל כך עד שנצטרך לומר איה הוא המושיע את אבותינו כאלו היום אינו נמצא: | איה השם בקרבו את רוח קדשו. שישלח בהם רוח נבואה מלבד משה אהרן ומרים היו שבעים זקנים שנחה עליהם רוח נבואה גם ביום מעמד הר סיני היו כולם נביאים, ומי שעשה עמהם כל זה איה הוא עתה, והנה עתה נסתלק רוח נבואה משמתו חגי זכריה ומלאכי שאלו היו עמנו נביאים היו מודיעים לנו קץ הגאולה והיה לנו נחת רוח בזה אבל אנחנו זה כמה שנים בגלות ואין לנו נביא ולא אתנו יודע עד מה: | המעלם. בצר”י ומנהג הפעל בקמץ עם מ”ם הפעלים, כמו איננו רוצה, והמפרשים פירשו ויזכר על האל יתברך, ועל הדרך הזה תרגם יונתן: 63:12: מוליך לימין משה. עתה ספר איך העלם מים ואיך ירדו בתוך הים, ואע”פ שהוא ידוע אומר כן להגדיל הספור ולהודות האל יתברך כי בנס גדול ופלא מופלא היה שהיה מוליך זרוע תפארתו לימין משה שהיה בימינו המטה, ואיך היה מטה משם בוקע הים אלא שהאל היה מוליך לימינו זרוע תפארתו והיה בוקע הים מפניהם פירוש מפני ישראל כדי שיעברו בתוכו: | לעשות לו שם עולם. שיזכרו אותו כל העמים על זה הדבר הגדול וייראו ממנו, כמו שאמר שמעו עמים ירגזון, כי לא היה צריך זה להעביר ישראל לפאה האחרת כי מאותה הפאה שנכנסו לאותה הפאה עצמה יצאו אלא עשה זה להראות ידו הגדולה ולהראות כי בידו הכל אפי’ להפך הטבעים היסודיים וזהו תפארת לו ושם עולם, וכל זה הראה על ידי משה וישראל עמו מאהבתו אותם: 63:13: מוליכם. עוד ספר גודל הנס שלא תאמר אע”פ שהיה יבש קרקע הים לא היה כל כך יבש שיהיו יכולים ללכת בו בחזקה או לרוץ בו לפיכך אמר מוליכם בתהומות כסוס במדבר, הוליכם באותם התהומות כמו הסוס הרץ במדבר שהוא ארץ המישור ואין שם לא אבן ולא טיט שיהיה לו מכשול כן היו הם יכולין לרוץ באותו קרקע הים כל כך נתקשה הקרקע בים כרגע ולא נכשלו בו: 63:14: כבהמה. והמשיל עוד לכתם בקרקע הים ואמר כי הם ירדו בתוך הים כמו שתרד הבהמה בבקעה בלי עמל, כי המורד מעט וההליכה בבקעה נוחה כי היא דרך מישור: | רוח ה’ הניחנו. הכנוי לעמך שזוכר אחר כן, כמו ותראהו את הילד, והדומים לו, אמר רוח ה’ הניח עמך מצריו והרודפים אחריו, ואמר רוח ה’ כמו רוחך, וכן ואל משה אמר עלה אל ה’, ומלת כן מוסב לדמיון כבהמה שזכר, וענין הפסוק כן כבהמה בבקעה תרד כן נהגת עמך ורוח ה’ תניחנו, ויונתן תרגם תניחנו כמו תנחנו, מן נחה את העם, כבעירא דבמישרא מדברא מימרא ה’ דברינון: | שם תפארת. שם שיהיה לך תפארת וכבוד לעולם והנה כל זה עשית בימים הקדמונים ועתה נטשתנו בגלות זה כמה שנים: 63:15: הבט. ע”ד כי רם ה’ ושפל יראה, ובשמים זבול קדשו ותפארתו כי בהם יראה עזו כי הם עומדים לעד לעולם בגבורתם לא ישנו ולא יחליפו: | איה קנאתך וגבורתך. שהיית מקנא בראות עוני עמך ומראה גבורתך בעמים, איה הם עתה: | המון מעיך. ואיה המון מעיך ורחמיך שאמרת המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה’ איה המון המעים ואיה הרחמים: | אלי התאפקו. אני רואה שהתאפקו והחזקו רחמיך אלי ולא נכמרו למהר לרחם עלי ואיך היה זה: 63:16: כי אתה אבינו. והאב לא יתאפק על הבן אלא מרחם עליו מיד: | כי אברהם לא ידענו. על דרך אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני, כי אף על פי שאברהם אבינו הנה כמה דורות שמת ואב בשר ודם לא ידע בנו או בן בנו אלא בחייו אלא אתה אבינו חי וקיים מעולם ועד עולם ואין לנו לצעוק אלא אליך ובכל הדורות שעברו ושיהיו אתה אבינו ואתה גואלנו מכל צרה ומעולם שמך עלינו, וזכר אברהם כי הוא ראש האבות, ועוד שאמר לו האל כי ביצחק יקרא לך זרע ואמר ואתן לו את יצחק ולא אמר את ישמעאל, כמו שאמר ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, וזכר ישראל כי כל זרעו זרע אמת לא כיצחק שיצא ממנו עשו, ואומר ויאהב יצחק את עשו: 63:17: למה תתענו ה’. בראותינו שלות הרשעים ואורך הגלות לנו והצרות תמידות עלינו, הנה אנו תועים מדרכיך ואומרים אין תקוה עוד וכאלו אתה תתענו בהאריכך גלותינו, ובאמרו תתענו תקשיח לבנו, אינו אומר על כלם אלא רבים מישראל נתיאשו מהגאולה לאורך הגלות וכיון שיש בהם קצת מדבר בלשון כלל וכן אמר הקב”ה אל משה עד אנה מאנתם, בעבור קצת העם שיצאו בשבת ללקוט מן, וכן אמר דניאל חטאנו והרשענו והעוינו ומרדנו: | תקשיח. ענין אכזריות ורחוק הלב מהדבר הנאהב, וכן תקשיח בניה ללא לה: | שוב למען עבדיך. שוב מחרון אפך בנו ואם לא למעננו כי אנחנו חוטאים שוב למען עבדיך, והם האבות ולמען שבטי נחלתך והם י”ב שבטים, ופירוש נחלתך שהיו לך לנחלה כמו שכתוב יעקב חבל נחלתו: 63:18: למצער. לזמן מעט ירשו הארץ עם קדשך שנתת להם הארץ נחלה מעט זמן עמדו בה וגלו ממנה כי לא היו בה אלא ארבע מאות ועשר שנים בראשונה ורוב ישראל לא שבו עוד אליה: | צרינו בוססו מקדשיך. זמן מצער עמדו ובאו צרינו וגרשונו ממנה ולא עוד אלא שבססו ורמסו מקדשך שהיה מקום כבוד ולא היו נכנסים בו אלא יחידים: 63:19: היינו מעולם. היינו אנחנו תחת ממשלתך לא צרינו כי לא משלת בם ולא נקרא שמך עליהם ואיך באו הם תחתינו בארץ ירושתנו: | לוא קרעת שמים ירדת. דרך שאלה שמא קרעת שמים וירדת לדבר עמהם כמו שעשית לנו ואם מפניך הרים נזלו בעבורם כמו בעבורנו וזה היה ביום מעמד הר סיני שירד כבודו על הר סיני והיה אש וענן וההר חרד ונזדעזע הוא והאחרים שהיו קרובים אליו כמו הר שעיר והר פארן גם כן נזלו מים מהענן ששכן עליהם אלא שעיקר הדבר היה על הר סיני לפיכך נזכר בתורה הר סיני לבד, והנה היה ההר בוער באש ונוזל מים כי האש והענן עליו: | קרעת שמים. דרך משל, כמו ודלתי שמים פתח, ושמים הוא האויר: | נזלו. דגש הלמ”ד לתפארת הקריאה מפני ההפסק: 64:1: כקדוח אש המסים. המסים שם שרשו מסס והיתה הסמך ראויה להדגש בחסרון הכפל אלא שבא הנח תמורת הדגש והאחד מן המסים המס, ואש גדול וחזק יקרא אש המסים שממס כל דבר כן היה האש ההוא על הר סיני: | כקדוח. ענין בעירה ושריפה, כמו כי אש קדחה באפי, כי אש קדחתם, והיתה אש שתבעה מים כי האש היתה בהר ומים היו בהר הנה היו המים רותחים והיה ההר עשן כלו בין מקום האש בין מקום המים, כי המים הרותחין יעלו עשן וכל זה להודיע שמך לצריך שאינם יודעים שמך ולא היו מכירים בך ועל ידי הנוראות הודעת להם כי יש אדון בעולם ומנהיג יעשה בכל כרצונו יבעיר ההרים שלא כמנהג וטבע העולם, ובעבור שירגזו גוים מפניך כאשר רגזו ההרים שאותו היום נשמע ונודע בעולם: | מים תבעה אש. אש הוא הפועל אף על פי שבא אחרון והמים הוא הפעול אע”פ שבא ראשון, כי הדבר מבואר כי האש תרתיח המים ואין לטעות בו לפיכך לא הקפידו בראשון ובאחרון: | תבעה. ענין רתיחה, לפי שהמים ברתיחתם יעלו אבעבועות נאמר בזה הלשון, ויש לפרש הענין הזה כלו דרך משל על המלחמות שנלחם האל בעבור ישראל באויביהם, ואמר קרעת שמים וירדת על דרך הכוכבים ממסולתם נלחמו עם סיסרא, וכן ההרים משל על הגדולים, והאש כמו שאמר והיו עמים משרפות סיד: 64:2: בעשותך. לא נקוה הנוראות הגדולות שהיית עושה עמנו לא היינו מקוים להם שתעשה בעבורנו כל כך נוראות שתרד בעבורנו ויזלו הרים מפניך: 64:3: ומעולם לא שמעו. אומות העולם ולא האזינו הנוראות שעשית עמנו ולא שמעו ולא ראו: | אלהים זולתך. ר”ל שום אלוה זולתך שיעשה למחכה לו מה שעשית אתה למחכה לך, וי”ת כן ומעלמא לא שמעת אודן וגו’ ובדברי רבותינו ז”ל אמר שמואל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו: 64:4: פגעת את שש ועשה צדק. י”א פגיעת המיתה, כלומר סלקת מן העולם הצדיקים שהיו ששים במצותיך ועושים צדק, יש מפרשים פגעת קבלת תחנת הצדיקים, וכן לא אפגע אדם לא אקבל תחינת אדם עליהם, ולשני הפירושים ענין הפסוק על דרך אבד חסיד מן הארץ, אמר אותם הצדיקים שהיו עושים מצותיך בשמחה אינם בעולם עתה שיעמדו לנו בפרץ כמו שהיו עושים הראשונים: | בדרכיך יזכרוך. היו זוכרים אותך בדרכיך שהם י”ג מדות כשהיית כועס על עמך בעונותם היו הצדיקים עומדים לפניך כמו שעשה משה בדבר העגל ובדבר המרגלים, אמר ה’ ארך אפים ורב חסד נושא עון וגו’ סלח נא לעון העם הזה וגו’: | הן אתה קצפת ונחטא. כשהיית קוצף עלינו בעבור שחטאנו לפניך: | בהם עולם ונושע. בהם היינו סומכים כל ימי עולם, כלומר בכל דור ודור שהיו בהם צדיקים והיינו נושעים בהם שהיו מתפללין לפניך בעדינו אבל עתה בגלות אפסו החסידים והצדיקים וכלנו אנחנו כטמא אין דבר אלא שתעשה אתה למען שמך: | ונחטא. אחר שחטאנו, וכן וירם תולעים ויבאש, אחר שבאש, וכן ויבקע המים אחר שנבקעו המים: 64:5: ונהי כטמא, עדים. מתרגום ספחת עדיא, ויש מפרשים מתרגום הרה מעדיא, כלומר כשתלד בגדיה מלוכלכים בדם, ויש לפרש בגד סמרטוט ובלוי, וכן בדברי רבותינו ז”ל המשמשת בעדים עד שהוא נתון תחת הכר, והענין אחד כי בגד מלוכלך הוא מוסר מהבריות, אמר אנחנו נשארנו בגלות כמו הדבר הטמא, או כמו בגד עדים שהוא נמאס כן כל צדקותינו אפילו הצדקות שאנו עושים אינן רצויות אלא נמאסות כי אין אנחנו עושים אותם אלא להתפאר בהם ולהתגדל ולקנאת איש מרעהו, ולפיכך ונבל כעלה כלנו כמו העלה שהוא נובל כן אנחנו נובלים כלנו, וכמו הרוח שנושא העלה הנופל כן ישיאונו עונותינו לזרותינו בכל פאה, ודקדוק מלת ונבל יש אומרים שהוא מבנין נפעל ומשפטו וננבל ובהעדר פ”א הפעל הוטלה תנועתה על נו”ן אית”ן, ויש אומרים שהוא מבנין הפעיל והיה משפט הבי”ת להדגש ובא הנח תמורת הדגש, כמו שבא במלת ויזד יעקב: | ועוננו. חסר יו”ד הרבים מהמכתב: 64:6: ואין קורא בשמך. כמו שהיו חסידים הראשונים עושים: | מתעורר. ואין מתעורר, ואין שזכר עומד במקום שנים: | להחזיק בך. במצותיך ובדרכיך: | כי הסתרת פניך. כי כענין כאשר, כמו כי תוליד בנים, אמר כאשר הסתרת פניך ותמוגגינו ביד עונינו אין קורא בשמך: | מתעורר להחזיק בך. כמו שהיו עושים הראשונים שהיו עומדים בפרץ לפניך: | ותמוגנו. ענין המסיסה ואמר ביד עונינו כי לא אתה עשית אלא עונינו: 64:7: ועתה ה’. אע”פ שחטאנו לפניך אנחנו בניך ואתה אבינו והאב לא יזנח הבן ואע”פ שחטא לו, והנה אנחנו החומר ואתה יוצרינו והיוצר ישנה החומר מכלי לכלי כאשר ישר בעיני היוצר כן אנחנו בידך ולא כן שאר העכו”ם כי אין השגחתך עליהם תמידה אבל אנחנו בידך כחומר ביד היוצר שעיניו תמיד כחומר ועושה כלי, ואם לא ישר בעיניו ישוב ועשהו כלי אחר, כן אתה עיניך בנו תמיד ופוקד מעשינו ואם חטאנו וקצפת עלינו והנה אנחנו כלי נשחת שוב ועשנו כלי אחר: | ואל תזכור לעד עונינו והבט כי עמך כלנו. ואע”פ שחטאנו לא יצאנו מתחת רשותך ולא עזבנו שמך הגדול ולא פנינו אל אלהים אחרים לפיכך העבר עונינו ורחם עלינו: 64:8: אל תקצוף. מפורש הוא: 64:9: ערי קדשך. והבט ערי קדשך שהיו מדבר ציון וירושלם שהיו משכן כבודך הנה הם מדבר ושממה, אע”פ שאחר חרבנה שבו הגוים ובנו אותה כיון שאין ישראל עליה הרי היא חרבה ושממה מיושביה, ועוד כי בידם תחרב מזמן כי יבואו אדומים ויקחוה מיד ישמעאל ויחריבוה הנה היא היתה בזה הענין מיום גלות ישראל ממנה: 64:10: בית קדשינו. אבותינו הללוך בו והיה לשרפת אש בראשונה ובשניה, ועודנו בחרבנו, כי לא נבנה מעולם מקום המקדש ביד הגוים: | וכל מחמדינו היה. בית המקדש והנה הוא לחרבה זה כמה שנים: 64:11: העל אלה. איך תוכל להתאפק על אלה ולא תרחם: | תחשה. תשתוק כאלו אין אתה שומע צעקתינו: | ותעננו. שאנחנו מעונים בגלות ביד האויבים, וי”ת העל אילן תתחסן ה’ וגו’:
פירוש מלבי”ם
63:1: מי זה בא מאדום, כבר כתב ראב”ע כי אדום הוא מלכות רומי וקוסטאנטינא וכו’ ובצרה היא ראש אמונתם, ושם (למעלה ל”ד) כתבתי כי אל אדום יבא ה’ להושיע את עמו, ולבקש חשבון על שהרעו לישראל, ואל בצרה יבא בעבור האמונה שיכירו דת האמת, מצייר פה כי תחלה יבוא אל אדום ובצרה בדברים רכים, וימשיל את ה’ שהולך בבגדים נקיים וזכים, ואחר שלא ישמעו בטוב אז ילבש נקם להלחם עמם, מי זה בא מאדום חמוץ בגדים בבגדים לבנים ונקיים, מי זה הבא מבצרה זה הדור בלבושו, ויש הבדל בין בגד ללבוש, הבגדים הם הכוללים, והלבוש הוא המיוחד לדבר פרטי כמו לבוש מלכות, לבוש שק, מאדום ירצה ה’ שלא ירעו לישראל והבגדים שילבש הם בגדיו הכוללים שהם מדותיו שבהם נוהג עם בריותיו רחום וחנון ורב חסד, וירצה מאתם רחמים וחמלה ומבצרה ירצה שיכירו אמונת האל ואחדותו שהוא לבושו המיוחד לבוש מלכות, שואל עתה מי זה הבא בבגדים לבנים מאדום, ובלבוש מלכותו המיוחד מבצרה, ומדוע הוא צעה וסוער ומתרגש בכל כחו? משיב לו ה’, אני מדבר בצדקה, זה מוסב על בצרה, אליהם אני מדבר צדקה שהוא המצות שבין אדם למקום והאמונה האמתיית, ורב להושיע מוסב על אדום, אליהם באתי כדי להושיע את ישראל: 63:2: מדוע, אבל תיכף יראה השואל כי נתאדמו מלבושיו הלבנים ונתגאלו מדם ושואל מדוע אדום ללבושך המיוחד ובגדיך הכוללים דומה כדורך בגת? (הציור כי עקר ביאתו בשביל הלבוש המיוחד שהיא הכרת מלכותו ואלהותו וע”י שלא יכירו את זאת ולבושו יתאדם לנקום מהם על זאת עי”כ יתאדמו גם יתר הבגדים), משיב לו ה’. 63:3: פורה דרכתי לבדי, הדורך את הגת תכליתו להוציא את היין, וכן היתה תכלית דריכתם להחזירם בתשובה, אבל ראיתי כי מעמים אין איש (מחזיק) אתי, ולא אבו לשוב אלי ולכן ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, ההבדל בין אף לחמה כי האף הוא החיצוני למראית עין והחמה הוא הכעס הפנימי השמור בלב, ע”י אפי וענשי החיצון היתה כונתי רק לדרכם כדורך בגת המסיר החרצנים והזגים ומוציא את היין, כן רציתי רק להעביר את הרשעים, אבל ע”י חמתי שבערה בם ע”י שלא רצו לשוב ארמסם דרך השחתה, ועי”כ ויז נצחם על בגדי הכוללים וגם כל מלבושי המיוחדים אגאלתי כנזכר לעיל: 63:4: כי, והטעם שמהרתי לדרכם ולא הארכתי להם אפי, הוא מצד כי הגיע הזמן א. היום נקם המיוחד על עכו”ם. ב. כי שנת גאולי באה לגאול ישראל: 63:5: ואביט ואין עוזר, כי אין הדור זכאים, ואשתומם ואין סומך כי אין צדיק מתפלל עליהם, ונגד אין עוזר אומר ותושע לי זרועי בכח עצמי, ונגד ואין סומך וחמתו היא סמכתני החמה על חטא העכו”ם כנ”ל (נ”ט ט”ז) עי”ש, ועי”כ 63:6: ואבוס עמים, ע”י אפי וע”י חמתי הפנימי אשכרם לגמרי ואוריד לארץ נצחם כנ”ל (פסוק ג’): 63:7: חסדי ה’ אזכיר, (מתחיל ענין חדש, יספר בו נכבדות איך ישראל יזכרו בצרתם הפלאים שעשה להם בימי קדם, ויחפש רוחם מדוע השיב אחור ימינו ומתוכחים אותו ע”ז, ותשובת ה’ אליהם ונחמה על העתיד וימשך הענין עד קאפיטול ס”ו) חסדי ה’ אזכיר החסדים שעשה לנו ה’ בימי קדם, שהם הנסים והנפלאות שעשה לנו בעת ההיא, וע”י החסדים האלה אזכיר ג”כ תהלות ה’ כעל כל אשר גמלנו ה’, אהללנו לפי תגמולוהי עלינו, (כי להללו מצד עצמו א”א רק ע”י חסדיו ומעשיו שמזה הצד אנו מכירים תהלותיו) ולא תאמר כי החסדים האלה היו מועטים, כי רב טוב לבית ישראל גמל, ולא היה הגמול ההוא מצד מעשינו רק כרחמיו וכרב חסדיו (המרחם יושיע בעבור שאינו יכול לראות צרת המדוכא ועניו, והוא רק מושיע מהצרה, והעושה חסד יעשה מרוחב לבו ונדבתו גם לבלתי מציר ונדכא וחוץ מהתשועה מהצרה יעשה גם טובות אחרות גם המרחם לא יבקש הודאה בעבור טובו, ובעל החסד צריך להודות חסדו). כי הושיע לישראל בין מצד הרחמים על ענים, בין מצד חסדו להיטיב בהטבה יתירה: 63:8: ויאמר, נגד כרחמיו מבאר כי אמר אך עמי המה וראוי שארחם על ענים, ונגד כרוב חסדיו, אמר הלא המה בנים שהוא מדרגה יותר גדולה, שבעבור כן ראוים לחסדים גדולים לעשות עבורם אותות ומופתים כאשר יעשה האב בעבור בניו כי הם לא ישקרו, ויעבדוני ויודוני בעבור הטוב ההוא, ולכן ויהי להם למושיע תמיד, עתה מבאר איך היה להם למושיע, כי זה היה בשני אופנים, א. 63:9: בכל צרתם, בעת שהיו בצרה בגלות, לו צר היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו, ועי”כ מלאך פניו הושיעם, הושיעם תמיד ע”י שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוק עמהם תמיד ב. בעת שהגיע זמן גאולתם מן הצרה והגלות, אז באהבתו ובחמלתו הוא בעצמו גאלם, אז לא גאלם עוד ע”י מלאך פניו שליח של השגחתו שזה ימליץ על נסים נסתרים, שההשגחה מעוטפת במסך טבעיי, רק הוא בעצמו גאלם בנסים גלויים ומפורסמים, בלתי נתונים תחת חקי הטבע כלל והגאולה הזאת היתה באהבתו ובחמלתו, האהבה תהיה מצד המעלות העצמיות אשר ימצא האוהב בהנאהב, והחמלה תהיה מצד דכאות כח הנחמל וחולשתו, כי מצד שני דברים אלה גאל את ישראל, מצד מעלותם ומצד חולשתם, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו וירא אלהים את בני ישראל. ועי”כ וינטלם הגביהם מן הצרה (ע”י חמלתו) וינשאם למעלה ראש בכבוד וחשיבות (ע”י אהבתו), וזה נמשך כל ימי עולם, שתמיד היה להם למושיע בשני אופנים אלה: 63:10: והמה מרו, אבל המה לא שמרו להודות לה’ חסדו רק מרו בו והחליפו מצותיו והנה תחלה עצבו את רוח קדשו, שבמה שגרמו ע”י מרים שיעניש אותם היה רוח קדשו מתעצב ע”ז, מצייר זה כאב המתעצב עת יכה את בנו אהובו, אבל אח”כ ויהפך להם לאויב עד ששש על רעתם, (כמ”ש והיה כאשר שש ה’ עליכם להטיב אתכם וגו’ כן ישיש להאביד אתכם), ואח”כ הוא בעצמו נלחם בם, ולא לבד שעזבם ביד אויב ושש על רעתם כי נלחם בם בפועל והרע להם בידים עד שהיה ענשם לא טבעי רק השגחיי, (כמ”ש בפי’ הפסוק כי צורם מכרם וה’ הסגירם עיי”ש): 63:11: ויזכר, ואז יזכר עמו את ימי עולם (את ימי) משה, שבעת יתחילו לזכור בלבבם נסים שעשה להם בימי עולם בכל דור ודור עד שבאים לדור הראשון לזכור ימי משה, ומתחילים לשאול איה המעלם מים כי בעת ההיא הפלם ה’ בשני דברים א. בנסים ונפלאות שעשה עמהם. ב. בנבואה ורוח הקדש והשראת השכינה בקרבם (כמ”ש השמע עם קול אלהים חיים, או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וכו’. ושני אלה נאבדו מהם, כמ”ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא). וישאלו עתה א. איה המעלם מים את רעה צאנו, שמשה היה דומה אז כרועה צאנו של ה’, כמו שישמור האדון את הרועה בעבור הצאן ואת הצאן בעבור שהם קנינו כן נהג ה’ אז בשמירתם ב. איה השם בקרבו, (בקרב העם הנז”ל) את רוח קדשו שהיא הנבואה ורוח הקדש: 63:12: מוליך, מספר כי הנסים שנעשו ע”י משה היו מעולים מצד ארבע מעלות א. שהיו הנסים תמידים בכל עת שרצה הרועה הנאמן, ועז”א מוליך, שהוליך הזרוע הנסיית אצלו תמיד להשתמש בו בכל עת שירצה ב. שלא היו הנסים ע”י מלאך ואמצעי, רק שהוליכם לימין משה, שזרוע הנסיית עמדה אצל ימינו מבלי אמצעי ביניהם ג. שלא היו הנסים ע”י מעשה ישראל וזכותם רק ע”י כח ה’ ורצונו שעז”א זרוע (כי כבר בארתי כ”פ שזרוע ה’ מציין הכח הפועל אותות ומופתים בלא עזר ממעשה התחתונים וזה ההבדל בינו ובין יד ה’) ד. שלא היו הנסים קשורים עם הטבע רק נסים גדולים ומפורסמים, שעז”א תפארתו להתפאר במו לעיני כל. | בוקע מים מפניהם מה שבקע המים מפניהם, לא היה רק בשביל להצילם כי היה יכול להצילם בלעדי נס כזה בדרך טבעי, כי תכליתו היה כדי לעשות לו שם עולם כמ”ש שמעו עמים ירגזון: 63:13: מוליכם בנס קריעת ים סוף היה בו עוד כמה נסים כמ”ש עשרה נסים על הים, ובארתי בפי’ התורה כי היה עוד נס מה שיבשו התהומות ונסתלקו מהם כל אבני מכשול ונעשו כגריד, וזה היה רק להרבות בנסים ולהקל ההליכה, כי כבר היו יכולים לעבור ע”י שנסתלקו המים, וז”ש מוליכם בתהומות כסוס ההולך במדבר שאין שום מעכב לפניו וזה עשה בל יכשלו: 63:14: כבהמה, עוד היה נס שהוגבה עמק הים למעלה ונעשה דרך ישר בל יצטרכו לרדת למצולה, ועז”א כבהמה בבקעה תרד בבקעה ישרה ושוה כן רוח ה’ תניחנו, שתיכף שירדו לתוך הים הוגבה התהום וצף למעלה ונעשה בקעה, כן נהגת עמך כדי לעשות לך שם תפארת בנסים רבים תכופים אשר לא יוכל עשוהו רק אתה בורא כל לבדך: 63:15: הבט משמים, אחר כל הנסים והנפלאות שעשית עמנו בימי קדם, הבט משמים איך עתה היה ההפך, ואמר הבט משמים וראה מזבול קדשך, כי השמים על ידם ינהיג ה’ הנהגתו התמידית הטבעיית שהם מיוחסים לשמים, והזבול מציין מקום שכינת עוזו והשגחתו ששם ינהיג הנהגתו המופלאת הנסיית, ויש הבדל בין ראיה והבטה, שהראיה הוא ראות העין החושיי, וההבטה היא שימת הלב על הדבר, יאמר הנה ההשגחה הטבעיית הגם שגם עתה תנהיג אותנו בנסים נסתרים ובראות העין ידמה שבהנהגה זו לא נשתנה העת הזאת מימי קדם, מ”מ אם תביט משמים ותשים לב היטב תראה כי גם הנהגה זאת נשתנה עתה ממה שהיתה מקדם, וראה מזבול קדשך בהנהגה הנסיית שהיתה בזבול קדשך א”צ הבטה כלל כי זאת תראה תכף כי איה קנאתך וגבורתך, שאינם אותם שהיו בימי קדם איה קנאתך הנסים שעשה ה’ בימי קדם היו לשתי תכליות א. מפני קדושת שמו להראות גבורתו או בעבור שקנא לשמו המחולל ונגד זה אמר איה קנאתך וגבורתיך ב. למען ישראל בעבור שרחם על עמו, ונגד זה אמר המון מעיך ורחמיך אלי אשר רחמת אלי מקדם ואיך עתה התאפקו, ומדוע לא תרחם: 63:16: כי אתה, מתחיל לטעון נגד שני אלה א. נגד מה שהתלונן איך המון מעיך ורחמיך התאפקו עתה. אומר הלא אתה אבינו הלא אין לנו אב אחר זולתך כי אברהם לא ידענו, ואיך לא ירחם האב על בנו, (אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, הידיעה היא בשכל וההכרה היא ע”י שראה בחוש, אומר אברהם לא ידע אותנו כלל כי מחלציו יצאו גם ישמעאל ועשו ולא ידע כי אנחנו נהיה עם ה’ ביחוד, וישראל הגם שהוא כבר ידע אותנו כי ידע שבניו יהיו שבטי ה’, מ”מ לא הכיר אותנו בעיניו) ב. ונגד מה שהתלונן איה קנאתך וגבורתיך, טוען הלא אתה ה’ אבינו גאלנו מעולם שמך, הלא שמך אשר בו נודעת מעולם, הוא שאתה אבינו גואלנו, הלא רק בשם זה יודעים אותך שאתה אבי ישראל וגואלם ומה תעשה לשמך הגדול הזה איה קנאתך על שמך זה המחולל עתה באמור הגוים מבלתי יכולת.? 63:17: למה תתענו ה’, טוען עוד הלא צריך אתה לעשות זאת למענינו כי, א. ע”י שתראה לנו המון מעיך ורחמיך אנו לומדים דרכיך שאתה רחום וחנון וע”י שהמון מעיך ורחמיך אלי התאפקו הלא תתענו מדרכיך אלה שאין אנו רואים הרחמים והחנינה שלך, ב. הלא ע”י שתראה קנאתך וגבורתיך להעניש החוטאים ע”י נלמד יראת ה’ שעי”כ מתיראים מענשיו אבל ע”י שאינך מראה קנאתך וגבורתך הלא על ידי זה תקשיח לבנו מיראתך וא”כ שוב למען עבדיך שבטי נחלתך (שהם עובדים אותך והם העם שבחרת לנחלה לך): 63:18: למצער, ר”ל שוב למען עבדיך אל מצער אשר ירשו עם קדשך, אל החלק המצער והקטן אשר ירשו עם קדשך, שוב אל החלק המצער הלז, ר”ל אין אנו מבקשים רק שתשוב לעיר הקדש והמקדש רק הדבר המצער הזה אנו מבקשים, בל יהיה שממה, עקר מה שאנו מצטערים ומפילים תחנה לפניך הוא רק על שצרינו בוססו מקדשך כי לא על נחלת שדה וכרם אנו כואבים וצועקים, רק על הקדש והמקדש ועל חילול שמך הגדול, כי 63:19: היינו מעולם לא משלת בם, ר”ל והלואי היינו דומים כאומה אחרת אשר מעולם לא משלת בם, כי אז הלא לא היה נקרא שמך עליהם, ולא היה בזה חילול השם, אבל אחר שעלינו משלת הלא עלינו נקרא שמך, ואיך יתחלל עתה החוזה כדברו זאת התרגש ברגש נורא מאד, משיב פניו אל ה’ ואמר, אהה ה’ אלהים, התרחקת מאד מאתנו השמים קיר ברזל בינינו ובינך, לו קרעת שמים ירדת, עד כי הרים יזולו וימוגו מפניך המליץ נאלם דומיה מרוב הרגשותיו, ויתעלף וידום, עד כי שב רוחו אליו ויסער בעים רוחו בקאפיטל הבא: 64:1: כקדח, רוח האלהי מתנוססת על דבריו הקודמים אשר אמר, לוא קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזלו, ומחזה נוראה משוטטת עתה נגד עיניו, איך אש אכלה אש אדיר מהררי טרף ירדו משמים, ההרים יזולו הצורים ימוגו העמקים יתבקעו, כהמס דונג מפני אש, ומחזה ציור ההרים הגדולים המריקים אש, ועל ראשם מכוסה בשלג, הוא התמונה אשר רואה עתה, איך ההר מוריק אש וגפרית ואבני אלגביש, והשלג והקרח אשר עליו יקדוח ויתחמם, וימס למים, המים האלה מבעבעים מן האש הנורא הזה וירתיחו ויתלהבו נוראות, אומר בעת אשר ההרים נזולו בעת יקדח האש המסים עת האש יחמם הדברים הנמסים שהם השלג והקרח שעל ראש ההר, אז מים תבעה אש, אז תבעבע האש, ותרתיח כסיר את המים, כל זאת תעשה כדי להודיע שמך לצריך, למען מפניך גוים ירגזו: 64:2: בעשותך, מדוע לא תעשה כן עתה, הלא כבר עשית זאת בימי קדם, הלא בעשותך נוראות בעת אשר לא נקוה הלא בעת ההיא בימי קדם עדיין לא היינו מקוים על נוראות כאלה, ומ”מ אף שעשית נוראות אשר לא קוינו עליהם מ”מ ירדת אז ומפניך הרים נזלו: 64:3: ומעולם, מוסב על הקודם, הלא בעשותך נוראות לא נקוה, נוראות אשר מעולם לא שמעו ואף לא האזינו נוראות כאלה ואף עין לא ראתה אתה אלהים זולתך הלא אז בעת ההיא שעדן לא קוינו אל נוראות כאלה ועדן לא שמע אזן וזולתך אלהים לא ראה עוד עין נוראות כאלה ומ”מ עשית אז נוראות כאלה, וירדת אז ומפניך הרים נזולו, וא”כ הלא כ”ש וק”ו כי יעשה למחכה לו אף כי שצריך לעשות נוראות כאלה להדור הזה שחכה לו וקוה אל נוראות כאלה, וכבר שמע וראה אותם: 64:4: פגעת, אומר הלא בדרך הזה שהלכת אז, שקרעת שמים וירדת בימי קדם לעשות נוראות, הלא פגעת בדרך הזה את מי שהוא שש ועשה צדק, כי בלכתך בדרך כזה בדרך הנסיי, היו פוגעים בך צדיקים שעשו צדקה בשמחה, שע”י שראו נסיך ששו לעשות צדק, והם בדרכיך יזכרוך, שהזכירו אותך תמיד בדרכים הללו, שבכל תפלותיהם הזכירו אותך במה שאתה עושה גדולות ונפלאות, וגם בעת אשר אתה קצפת בעת אשר ונחטא (יזכרוך) בהם בדרכים הללו לעולם ועי”כ ונושע, שבדרכים האלה הנסיים היו מזכירים אותך גם בתפלתם להעביר קצף ולכפר עון, ותפלה זו היתה מועלת, כמו שהתפלל משה רבע”ה ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו ואמרו וכו’ ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם וכו’ ויאמר ה’ סלחתי כדברך וכן בכל תפלותיו, (יזכרוך נמשך לשתים יזכרוך בהם עולם): 64:5: ונהי אבל עתה שאינך הולך בדרכים האלה הנסיים, ואינך יורד משמים ארץ לעשות נוראות, לא תפגע ג”כ את שש ועושה צדק, כי היינו כטמא כלנו עד שהתרחקנו מן הקדש כטמא המוזהר מן הקדש והמקדש, (גם היינו כטמא כולנו שאחד מטמא את חברו, ואין מי להזות עלינו מי חטאת אחר שכולנו טמאים כן אין מי שיחזיר אותנו בתשובה) וכבגד עדים כל צדקתינו גם המצות שאנו עושים דומים כבגד שנעשה רק לעדי ותכשיט, שאנו עושים רק להתפאר בהם לא להתלבש שיהיה קנין חזק בנפשנו, ונבל כעלה כלנו העץ והפרי לא יבול רק העלה שהיא רק טפלה וחלושה כן אין בנו פרי צדקה ומע”ט, ועי”כ עוננו כרוח ישאנו כאשר ישא הרוח את העלה הנובלת (ר”ל כי מי שיש בידו תורה ומע”ט דומה לאילן ששרשיו מרובים שכל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו, כי אם הוא חזק באמונתו לא ישאהו רוח התאוה לחטא והוא חזק נגד הרוח הלביי המעלה ציורים רעים על הלב כי השכל כקיר חזק בפני הרוח הזה לא יעבור בו, אבל אחר שאנו כעלה נובלת אין בנו פנימית אמונה ומצות, עונינו ישאונו, ע”י הרוח הנושב וסוער בחגוי הנפש ונושא אבק ועפר לכסות שמשה): 64:6: ואין קורא בשמך, אין עוד נביא וחוזה שיקרא את העם בשמך להחזירם בתשובה, או שימצא לכל הפחות מי שיתעורר בעצמו להחזיק בך ע”י עזר אלהי שהופיע על יחידים כמו שהיה באבות הראשונים, כי הסתרת פניך ממנו לגמרי ועי”כ ותמוגנו ביד עוננו אנו נמוגים והולכים: 64:7: ועתה, פה סוף התלונה שהתחיל במ”ש ויזכור ימי עולם, אם אנו חוטאים ע”י שסלקת שכינתך מקרבנו, הלא אתה אבינו וראוי לאב לרחם על בניו, והלא אנחנו החמר אנו דומים כחומר ביד היוצר המוכן לקבל כל צורה ע”י היוצר כמ”ש הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל רגע אדבר וכו’ ושב הגוי וכו’ ונחמתי וכו’, ואנו מוכנים לקבל מוסר ותוכחה אם תחזיר אלהותך עלינו וא”כ אתה הגורם, וגם הלא מעשה ידך כלנו ולא ירצה הפועל בהשחתת מעשה ידיו, וא”כ אנו מבקשים 64:8: אל תקצף ה’ עד מאד, שלא יהיה הקצף גדול באיכותו, וגם אל לעד תזכר עון שלא יתמיד הקצף, כי הן הבט נא עמך כלנו, אנחנו עמך מצפים אליך, מאמינים בך, ומה שנסגונו אחור ממך לא אנו אשמים בדבר, כי הסבה לזה הוא יען כי 64:9: ערי קדשך היו מדבר, ועקר הקדושה היה בא”י שהיא מוכנת להשגחת ה’ וטהרת הנפש ציון, אשר בה ישבו הסנהדרין ומשם תצא תורה מדבר היתה, ירושלים ששם היו הנביאים היתה שממה וגם נביאיה לא מצאו חזון מה’: 64:10: וגם בית קדשנו ותפארתנו, הבית המקדש אשר הללוך בו אבותינו ושם למדו יראת ה’ ואהבתו כמ”ש למען תלמד ליראה את ה’ אלהיך היה לשרפת אש, ועל ידי הסבות האלה כל מחמדנו היה לחרבה, עי”כ רפו ידינו משמירת התורה והמצות שכולם היו תלוים בקדש ומקדש ומקומות המקודשות, אבל אם תחזיר לנו כל אלה אז אנחנו עמך כמקדם ומוכנים לקבל השפע האלהית, וא”כ 64:11: העל אלה תתאפק ה’, הלא עי”כ אנו רחוקים מישועת הנפש ומדוע תחשה? הדברים האלה הרגישו את רוח החוזה האלהי זה שנית, משיב פניו אל ה’ אומר אליו, אבל הה’, תחשה ותעננו עד מאד במה שאתה תחשה ושותק, במה שאינך משיב על דברי אלה, בזה בעצמו תעננו ותשיבנו מענה גדולה ותשובה מספקת עד מאד שתיקתך היא עצמה תשיב אמריה לה, והפסיק מליצתו, מיתרי כינור המליצה נדהמו עתה. הסער הגדול שב לדממה ברוח המליץ, עד כי בקאפיטל הבא, תבא בו הרוח ומענה אלהים על זאת:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “מי זה בא מאדום חמוץ בגדים” — חזיון ה׳ כנוקם, מכתת אדום
- אפיון - תפילת מנהיג בשעת משבר | “ה׳ אבינו” — תפילת הנביא בשם כנסת ישראל על הגלות
הערות
מילה נדירה: עֵזֶר (Strong’s H5829) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וָ/עַיִן (Strong’s H5871) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,יהושע,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “בגדים אדמים” — מדרש: כינוי לאומות שדיכאו ישראל, ה׳ נפרע מהן. לפי מלבי”ם: “ויאמר אך עמי המה” (סג:ח) — הנאמנות של ה׳ לישראל: אפילו כשמרדו, ה׳ מחפש לקרבם.