הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה
פסוקים
נִדְרַ֙שְׁתִּי֙ לְל֣וֹא שָׁאָ֔לוּ נִמְצֵ֖אתִי לְלֹ֣א בִקְשֻׁ֑נִי אָמַ֙רְתִּי֙ הִנֵּ֣נִי הִנֵּ֔נִי אֶל־גּ֖וֹי לֹא־קֹרָ֥א בִשְׁמִֽי׃ פֵּרַ֧שְׂתִּי יָדַ֛י כׇּל־הַיּ֖וֹם אֶל־עַ֣ם סוֹרֵ֑ר הַהֹֽלְכִים֙ הַדֶּ֣רֶךְ לֹא־ט֔וֹב אַחַ֖ר מַחְשְׁבֹתֵיהֶֽם׃ הָעָ֗ם הַמַּכְעִסִ֥ים אֹתִ֛י עַל־פָּנַ֖י תָּמִ֑יד זֹֽבְחִים֙ בַּגַּנּ֔וֹת וּֽמְקַטְּרִ֖ים עַל־הַלְּבֵנִֽים׃ הַיֹּֽשְׁבִים֙ בַּקְּבָרִ֔ים וּבַנְּצוּרִ֖ים יָלִ֑ינוּ הָאֹֽכְלִים֙ בְּשַׂ֣ר הַחֲזִ֔יר (ופרק) [וּמְרַ֥ק] פִּגֻּלִ֖ים כְּלֵיהֶֽם׃ הָאֹֽמְרִים֙ קְרַ֣ב אֵלֶ֔יךָ אַל־תִּגַּשׁ־בִּ֖י כִּ֣י קְדַשְׁתִּ֑יךָ אֵ֚לֶּה עָשָׁ֣ן בְּאַפִּ֔י אֵ֥שׁ יֹקֶ֖דֶת כׇּל־הַיּֽוֹם׃ הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה לְפָנָ֑י לֹ֤א אֶֽחֱשֶׁה֙ כִּ֣י אִם־שִׁלַּ֔מְתִּי וְשִׁלַּמְתִּ֖י עַל־חֵיקָֽם׃ עֲ֠וֺנֹֽתֵיכֶ֠ם וַעֲוֺנֹ֨ת אֲבוֹתֵיכֶ֤ם יַחְדָּו֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֤ר קִטְּרוּ֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים וְעַל־הַגְּבָע֖וֹת חֵרְפ֑וּנִי וּמַדֹּתִ֧י פְעֻלָּתָ֛ם רִאשֹׁנָ֖ה (על) [אֶל־]חֵיקָֽם׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א הַתִּירוֹשׁ֙ בָּֽאֶשְׁכּ֔וֹל וְאָמַר֙ אַל־תַּשְׁחִיתֵ֔הוּ כִּ֥י בְרָכָ֖ה בּ֑וֹ כֵּ֤ן אֶֽעֱשֶׂה֙ לְמַ֣עַן עֲבָדַ֔י לְבִלְתִּ֖י הַֽשְׁחִ֥ית הַכֹּֽל׃ וְהוֹצֵאתִ֤י מִֽיַּעֲקֹב֙ זֶ֔רַע וּמִֽיהוּדָ֖ה יוֹרֵ֣שׁ הָרָ֑י וִירֵשׁ֣וּהָ בְחִירַ֔י וַעֲבָדַ֖י יִשְׁכְּנוּ־שָֽׁמָּה׃ וְהָיָ֤ה הַשָּׁרוֹן֙ לִנְוֵה־צֹ֔אן וְעֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְרֵ֣בֶץ בָּקָ֑ר לְעַמִּ֖י אֲשֶׁ֥ר דְּרָשֽׁוּנִי׃ וְאַתֶּם֙ עֹזְבֵ֣י יְהֹוָ֔ה הַשְּׁכֵחִ֖ים אֶת־הַ֣ר קׇדְשִׁ֑י הַעֹרְכִ֤ים לַגַּד֙ שֻׁלְחָ֔ן וְהַֽמְמַלְאִ֖ים לַמְנִ֥י מִמְסָֽךְ׃ וּמָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֜ם לַחֶ֗רֶב וְכֻלְּכֶם֙ לַטֶּ֣בַח תִּכְרָ֔עוּ יַ֤עַן קָרָ֙אתִי֙ וְלֹ֣א עֲנִיתֶ֔ם דִּבַּ֖רְתִּי וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּעֲשׂ֤וּ הָרַע֙ בְּעֵינַ֔י וּבַאֲשֶׁ֥ר לֹֽא־חָפַ֖צְתִּי בְּחַרְתֶּֽם׃ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִנֵּ֨ה עֲבָדַ֤י׀יֹאכֵ֙לוּ֙ וְאַתֶּ֣ם תִּרְעָ֔בוּ הִנֵּ֧ה עֲבָדַ֛י יִשְׁתּ֖וּ וְאַתֶּ֣ם תִּצְמָ֑אוּ הִנֵּ֧ה עֲבָדַ֛י יִשְׂמָ֖חוּ וְאַתֶּ֥ם תֵּבֹֽשׁוּ׃ הִנֵּ֧ה עֲבָדַ֛י יָרֹ֖נּוּ מִטּ֣וּב לֵ֑ב וְאַתֶּ֤ם תִּצְעֲקוּ֙ מִכְּאֵ֣ב לֵ֔ב וּמִשֵּׁ֥בֶר ר֖וּחַ תְּיֵלִֽילוּ׃ וְהִנַּחְתֶּ֨ם שִׁמְכֶ֤ם לִשְׁבוּעָה֙ לִבְחִירַ֔י וֶהֱמִֽיתְךָ֖ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה וְלַעֲבָדָ֥יו יִקְרָ֖א שֵׁ֥ם אַחֵֽר׃ אֲשֶׁ֨ר הַמִּתְבָּרֵ֜ךְ בָּאָ֗רֶץ יִתְבָּרֵךְ֙ בֵּאלֹהֵ֣י אָמֵ֔ן וְהַנִּשְׁבָּ֣ע בָּאָ֔רֶץ יִשָּׁבַ֖ע בֵּאלֹהֵ֣י אָמֵ֑ן כִּ֣י נִשְׁכְּח֗וּ הַצָּרוֹת֙ הָרִ֣אשֹׁנ֔וֹת וְכִ֥י נִסְתְּר֖וּ מֵעֵינָֽי׃ כִּֽי־הִנְנִ֥י בוֹרֵ֛א שָׁמַ֥יִם חֲדָשִׁ֖ים וָאָ֣רֶץ חֲדָשָׁ֑ה וְלֹ֤א תִזָּכַ֙רְנָה֙ הָרִ֣אשֹׁנ֔וֹת וְלֹ֥א תַעֲלֶ֖ינָה עַל־לֵֽב׃ כִּֽי־אִם־שִׂ֤ישֽׂוּ וְגִ֙ילוּ֙ עֲדֵי־עַ֔ד אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֣י בוֹרֵ֑א כִּי֩ הִנְנִ֨י בוֹרֵ֧א אֶת־יְרוּשָׁלַ֛͏ִם גִּילָ֖הֿ וְעַמָּ֥הּ מָשֽׂוֹשׂ׃ וְגַלְתִּ֥י בִירוּשָׁלַ֖͏ִם וְשַׂשְׂתִּ֣י בְעַמִּ֑י וְלֹא־יִשָּׁמַ֥ע בָּהּ֙ ע֔וֹד ק֥וֹל בְּכִ֖י וְק֥וֹל זְעָקָֽה׃ לֹא־יִהְיֶ֨ה מִשָּׁ֜ם ע֗וֹד ע֤וּל יָמִים֙ וְזָקֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְמַלֵּ֖א אֶת־יָמָ֑יו כִּ֣י הַנַּ֗עַר בֶּן־מֵאָ֤ה שָׁנָה֙ יָמ֔וּת וְהַ֣חוֹטֶ֔א בֶּן־מֵאָ֥ה שָׁנָ֖ה יְקֻלָּֽל׃ וּבָנ֥וּ בָתִּ֖ים וְיָשָׁ֑בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְאָכְל֖וּ פִּרְיָֽם׃ לֹ֤א יִבְנוּ֙ וְאַחֵ֣ר יֵשֵׁ֔ב לֹ֥א יִטְּע֖וּ וְאַחֵ֣ר יֹאכֵ֑ל כִּֽי־כִימֵ֤י הָעֵץ֙ יְמֵ֣י עַמִּ֔י וּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶ֖ם יְבַלּ֥וּ בְחִירָֽי׃ לֹ֤א יִֽיגְעוּ֙ לָרִ֔יק וְלֹ֥א יֵלְד֖וּ לַבֶּהָלָ֑ה כִּ֣י זֶ֜רַע בְּרוּכֵ֤י יְהֹוָה֙ הֵ֔מָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶ֖ם אִתָּֽם׃ וְהָיָ֥ה טֶרֶם־יִקְרָ֖אוּ וַאֲנִ֣י אֶעֱנֶ֑ה ע֛וֹד הֵ֥ם מְדַבְּרִ֖ים וַאֲנִ֥י אֶשְׁמָֽע׃ זְאֵ֨ב וְטָלֶ֜ה יִרְע֣וּ כְאֶחָ֗ד וְאַרְיֵה֙ כַּבָּקָ֣ר יֹאכַל־תֶּ֔בֶן וְנָחָ֖שׁ עָפָ֣ר לַחְמ֑וֹ לֹֽא־יָרֵ֧עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֛יתוּ בְּכׇל־הַ֥ר קׇדְשִׁ֖י אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י אֵי־זֶ֥ה בַ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר תִּבְנוּ־לִ֔י וְאֵי־זֶ֥ה מָק֖וֹם מְנוּחָתִֽי׃ וְאֶת־כׇּל־אֵ֙לֶּה֙ יָדִ֣י עָשָׂ֔תָה וַיִּהְי֥וּ כׇל־אֵ֖לֶּה נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְאֶל־זֶ֣ה אַבִּ֔יט אֶל־עָנִי֙ וּנְכֵה־ר֔וּחַ וְחָרֵ֖ד עַל־דְּבָרִֽי׃ שׁוֹחֵ֨ט הַשּׁ֜וֹר מַכֵּה־אִ֗ישׁ זוֹבֵ֤חַ הַשֶּׂה֙ עֹ֣רֵֽף כֶּ֔לֶב מַעֲלֵ֤ה מִנְחָה֙ דַּם־חֲזִ֔יר מַזְכִּ֥יר לְבֹנָ֖ה מְבָ֣רֵֽךְ אָ֑וֶן גַּם־הֵ֗מָּה בָּֽחֲרוּ֙ בְּדַרְכֵיהֶ֔ם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶ֖ם נַפְשָׁ֥ם חָפֵֽצָה׃ גַּם־אֲנִ֞י אֶבְחַ֣ר בְּתַעֲלֻלֵיהֶ֗ם וּמְגֽוּרֹתָם֙ אָבִ֣יא לָהֶ֔ם יַ֤עַן קָרָ֙אתִי֙ וְאֵ֣ין עוֹנֶ֔ה דִּבַּ֖רְתִּי וְלֹ֣א שָׁמֵ֑עוּ וַיַּעֲשׂ֤וּ הָרַע֙ בְּעֵינַ֔י וּבַאֲשֶׁ֥ר לֹא־חָפַ֖צְתִּי בָּחָֽרוּ׃ שִׁמְעוּ֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה הַחֲרֵדִ֖ים אֶל־דְּבָר֑וֹ אָמְרוּ֩ אֲחֵיכֶ֨ם שֹׂנְאֵיכֶ֜ם מְנַדֵּיכֶ֗ם לְמַ֤עַן שְׁמִי֙ יִכְבַּ֣ד יְהֹוָ֔ה וְנִרְאֶ֥ה בְשִׂמְחַתְכֶ֖ם וְהֵ֥ם יֵבֹֽשׁוּ׃ ק֤וֹל שָׁאוֹן֙ מֵעִ֔יר ק֖וֹל מֵהֵיכָ֑ל ק֣וֹל יְהֹוָ֔ה מְשַׁלֵּ֥ם גְּמ֖וּל לְאֹיְבָֽיו׃ בְּטֶ֥רֶם תָּחִ֖יל יָלָ֑דָה בְּטֶ֨רֶם יָב֥וֹא חֵ֛בֶל לָ֖הּ וְהִמְלִ֥יטָה זָכָֽר׃ מִֽי־שָׁמַ֣ע כָּזֹ֗את מִ֤י רָאָה֙ כָּאֵ֔לֶּה הֲי֤וּחַל אֶ֙רֶץ֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד אִם־יִוָּ֥לֵֽד־גּ֖וֹי פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּי־חָ֛לָה גַּם־יָלְדָ֥ה צִיּ֖וֹן אֶת־בָּנֶֽיהָ׃ הַאֲנִ֥י אַשְׁבִּ֛יר וְלֹ֥א אוֹלִ֖יד יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑ה אִם־אֲנִ֧י הַמּוֹלִ֛יד וְעָצַ֖רְתִּי אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃ שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלַ֛͏ִם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כׇּל־אֹהֲבֶ֑יהָ שִׂ֤ישׂוּ אִתָּהּ֙ מָשׂ֔וֹשׂ כׇּל־הַמִּֽתְאַבְּלִ֖ים עָלֶֽיהָ׃ לְמַ֤עַן תִּֽינְקוּ֙ וּשְׂבַעְתֶּ֔ם מִשֹּׁ֖ד תַּנְחֻמֶ֑יהָ לְמַ֧עַן תָּמֹ֛צּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּ֖ם מִזִּ֥יז כְּבוֹדָֽהּ׃ כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶ֠יהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם וִֽינַקְתֶּ֑ם עַל־צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל־בִּרְכַּ֖יִם תְּשׇׁעֳשָֽׁעוּ׃ כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירוּשָׁלַ֖͏ִם תְּנֻחָֽמוּ׃ וּרְאִיתֶם֙ וְשָׂ֣שׂ לִבְּכֶ֔ם וְעַצְמוֹתֵיכֶ֖ם כַּדֶּ֣שֶׁא תִפְרַ֑חְנָה וְנוֹדְעָ֤ה יַד־יְהֹוָה֙ אֶת־עֲבָדָ֔יו וְזָעַ֖ם אֶת־אֹיְבָֽיו׃ כִּֽי־הִנֵּ֤ה יְהֹוָה֙ בָּאֵ֣שׁ יָב֔וֹא וְכַסּוּפָ֖ה מַרְכְּבֹתָ֑יו לְהָשִׁ֤יב בְּחֵמָה֙ אַפּ֔וֹ וְגַעֲרָת֖וֹ בְּלַהֲבֵי־אֵֽשׁ׃ כִּ֤י בָאֵשׁ֙ יְהֹוָ֣ה נִשְׁפָּ֔ט וּבְחַרְבּ֖וֹ אֶת־כׇּל־בָּשָׂ֑ר וְרַבּ֖וּ חַֽלְלֵ֥י יְהֹוָֽה׃ הַמִּתְקַדְּשִׁ֨ים וְהַמִּֽטַּהֲרִ֜ים אֶל־הַגַּנּ֗וֹת אַחַ֤ר (אחד) [אַחַת֙] בַּתָּ֔וֶךְ אֹֽכְלֵי֙ בְּשַׂ֣ר הַחֲזִ֔יר וְהַשֶּׁ֖קֶץ וְהָעַכְבָּ֑ר יַחְדָּ֥ו יָסֻ֖פוּ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְאָנֹכִ֗י מַֽעֲשֵׂיהֶם֙ וּמַחְשְׁבֹ֣תֵיהֶ֔ם בָּאָ֕ה לְקַבֵּ֥ץ אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֖ם וְהַלְּשֹׁנ֑וֹת וּבָ֖אוּ וְרָא֥וּ אֶת־כְּבוֹדִֽי׃ וְשַׂמְתִּ֨י בָהֶ֜ם א֗וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֣י מֵהֶ֣ם׀פְּ֠לֵיטִ֠ים אֶֽל־הַגּוֹיִ֞ם תַּרְשִׁ֨ישׁ פּ֥וּל וְל֛וּד מֹ֥שְׁכֵי קֶ֖שֶׁת תֻּבַ֣ל וְיָוָ֑ן הָאִיִּ֣ים הָרְחֹקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֶת־שִׁמְעִי֙ וְלֹא־רָא֣וּ אֶת־כְּבוֹדִ֔י וְהִגִּ֥ידוּ אֶת־כְּבוֹדִ֖י בַּגּוֹיִֽם׃ וְהֵבִ֣יאוּ אֶת־כׇּל־אֲחֵיכֶ֣ם מִכׇּל־הַגּוֹיִ֣ם׀מִנְחָ֣ה׀לַיהֹוָ֡ה בַּסּוּסִ֡ים וּ֠בָרֶ֠כֶב וּבַצַּבִּ֨ים וּבַפְּרָדִ֜ים וּבַכִּרְכָּר֗וֹת עַ֣ל הַ֥ר קׇדְשִׁ֛י יְרוּשָׁלַ֖͏ִם אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֣ר יָבִ֩יאוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־הַמִּנְחָ֛ה בִּכְלִ֥י טָה֖וֹר בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וְגַם־מֵהֶ֥ם אֶקַּ֛ח לַכֹּהֲנִ֥ים לַלְוִיִּ֖ם אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁ֠ים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־יְהֹוָ֑ה כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם׃ וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחׇדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כׇל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכׇל־בָּשָֽׂר׃
פירוש רש”י
65:1: נִדְרַשְׁתִּי לְלֹא שָׁאָלוּ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשִׁיבוֹ: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהִנָּקֵם מֵהֶם, כִּי נִדְרַשְׁתִּי מֵהֶם לְהוֹכִיחָם עַל יְדֵי נְבִיאַי, וְהֵם לֹא הָיוּ שׁוֹאֲלִים: | אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי. שׁוּבוּ אֵלַי, וְהִנְנִי מוּכָן לְקַבֵּל: | אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי. אֲשֶׁר לֹא הָיָה חָפֵץ לִהְיוֹת נִקְרָא עַל שְׁמִי: 65:2: פֵּרַשְׂתִּי יָדַי. כְּדֵי לְקַבְּלָם בִּתְשׁוּבָה: | סוֹרֵר. סָר מִן הַדֶּרֶךְ: 65:3: זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת. מַעֲמִידִים עֲבוֹדָה זָרָה בְּגִנּוֹתֵיהֶן, וְשָׁם מְקַטְּרִין בְּשָׂמִים עַל הַלְּבֵנִים: 65:4: הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים. שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם רוּחַ טֻמְאָה שֶׁל שֵׁדִים (סנהדרין סד ב): | וּבַנְּצוּרִים. הֵם פִּגְרֵי הַמֵּתִים, שֶׁהֵם כִּנְתוּנִים בְּמָצוֹר, שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת: | וּמְרַק פִּגֻּלִים. רֹטֶב נִתְעָב, כְּמוֹ ״וְאֶת הַמָּרָק שְׁפֹךְ״ (שופטים ו:כ): 65:5: הָאֹמְרִים. אֶל הַצַּדִּיקִים קְרַב אֵלֶיךָ, עֲמוֹד בְּעַצְמְךָ וְאַל תִּגַּשׁ בִּי: | כִּי קְדַשְׁתִּיךָ. כִּי קָדַשְׁתִּי וְטָהַרְתִּי יוֹתֵר מִמְּךָ; כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: | אֵלֶּה. הַתּוֹעֵבָה אֲשֶׁר עָשׂוּ, הִנֵּה לְעָשָׁן חֵמָה בְּאַפִּי: 65:6: הִנֵּה כְתוּבָה. חַטָּאתָם לְפָנַי, כְּבָר נִגְזַר דִּינָם וְנֶחְתַּם: 65:7: עֲוֺנֹתֵיכֶם. שֶׁלָּכֶם וְשֶׁל אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּיו אֲשַׁלֵּם לָכֶם: 65:8: כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּמָה דְאִשְׁתְּכַח נֹחַ זַכַּאי בְּדָרָא דְטוֹפָנָא״: | הַתִּירוֹשׁ. זֶה נֹחַ, שֶׁהָיָה מָתוֹק: | בָּאֶשְׁכּוֹל. בַּדּוֹר הַמְשֻׁכָּל, וְיֵשׁ לִפְתּוֹר כְּמַשְׁמָעוֹ: | לְמַעַן עֲבָדַי. לְמַעַן כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק הַנִּמְצָא בָּם: 65:10: הַשָּׁרוֹן. שֵׁם מָחוֹז שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: | וְעֵמֶק עָכוֹר. כְּמַשְׁמָעוֹ: 65:11: עֹזְבֵי ה׳. רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֶחֱזִיקוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וּמֵתוּ בְּרִשְׁעָם: | הָעֹרְכִים לַגַּד. שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה הָעֲשׂוּיָה עַל שֵׁם הַמַּזָּל, וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה יֵשׁ (שבת סז ב): ״גָּד גַּדִּי וְסִינוּק לָא״: | לַמְנִי. לְמִנְיַן חֶשְׁבּוֹן הַכּוֹמְרִים הָיוּ מְמַלְאִים אֲגָנוֹת מֶזֶג יַיִן: | מִמְסָךְ. יַיִן מָזוּג בְּמַיִם כְּמִשְׁפָּטוֹ, כְּמוֹ ״לַחְקֹר מִמְסָךְ״ (משלי כג:ל), ״מָסְכָה יֵינָהּ״ (משלי ט:ב). וְיֵשׁ פּוֹתְרִים לַמְנִי לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמִּנִּיתֶם עֲלֵיכֶם, אֲבָל וּמָנִיתִי אֶתְכֶם שֶׁלֹּא נָקוּד וּמִנִּיתִי דָּגֵשׁ, יוֹרֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן ׳מִנְיָן׳: 65:13: עֲבָדַי. הַצַּדִּיקִים (שֶׁל יִשְׂרָאֵל): | וְאַתֶּם. הַפּוֹשְׁעִים בִּי: 65:15: שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה. לוֹקֵחַ מִשִּׁמְכֶם קְלָלָה וּשְׁבוּעָה לְדוֹרוֹת: ״אִם לֹא יִקְרֵנוּ כַּאֲשֶׁר אֵרַע לִפְלוֹנִי״ (ספרי דברים יח): | וֶהֱמִיתְךָ. מִיתַת עוֹלָם: | וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר. שֵׁם טוֹב וְזֵכֶר לִבְרָכָה: 65:16: אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ. כִּי תִהְיֶה יִרְאָתִי עַל כֻּלָּם, ״וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה״ (ישעיהו יא:ט), וְהַמִּתְהַלֵּל וּמִשְׁתַּבֵּחַ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, יִתְהַלֵּל שֶׁהוּא עֶבֶד לֵאלֹהֵי אָמֵן, אֱלֹהֵי הָאֱמֶת, שֶׁאִמֵּן וְשָׁמַר הַבְטָחָתוֹ זֹאת: | כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת. לְכָךְ יִקְרָאוּנִי אֱלֹהֵי אָמֵן: 65:17: שָׁמַיִם חֲדָשִׁים. יִתְחַדְּשׁוּ הַשָּׂרִים שֶׁל מַעְלָה, וְיִהְיוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל שָׂרֵי עֶלְיוֹנִים וְשָׂרֵי הָאֻמּוֹת תַּחְתּוֹנִים, וְכֵן בָּאָרֶץ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים (פרקי דרבי אליעזר כא) שָׁמַיִם חֲדָשִׁים מַמָּשׁ, וְכֵן עִקָּר, כִּי מִקְרָא מוֹכִיחַ ״כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְגוֹ׳״ (ישעיהו סו:כב): 65:20: עוּל יָמִים. נַעַר, כְּמוֹ ״עוֹלֵל״ (איכה ב:יא); עוּל יָמִים – קָטָן בְּשָׁנִים: | בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת. יְהֵא בֶּן עוֹנְשִׁין לְהִתְחַיֵּב מִיתָה בַּעֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתָה, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (כו ב): | יְקֻלָּל. בַּעֲבֵרָה שֶׁהִיא צְרִיכָה נִדּוּי: 65:22: כִּימֵי הָעֵץ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: עֵץ הַחַיִּים: 65:25: יֹאכַל תֶּבֶן. וְלֹא יִצְטָרֵךְ לְהַשְׁחִית בַּבְּהֵמָה: | וְנָחָשׁ. הֲרֵי עָפָר לַחְמוֹ מָצוּי לוֹ תָּדִיר. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (בראשית רבה צה א): וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן – לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁעֵשָׂו נוֹפֵל בְּיַד בְּנֵי יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר ״בֵּית עֵשָׂו לְקַשׁ וּבֵית יוֹסֵף לְהָבָה וְגוֹ׳״ (עובדיה א:יח), אֲבָל בְּיַד בְּנֵי שְׁאָר הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְחַיּוֹת לֹא מָצִינוּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן – אוֹתָם הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּמְשְׁלוּ כְּאַרְיֵה, כְּגוֹן יְהוּדָה וְדָן, כְּיוֹסֵף שֶׁנִּמְשַׁל כְּשׁוֹר, יֹאכְלוּ אוֹתוֹ שֶׁנִּמְשַׁל כְּתֶבֶן: 66:1: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי. אֵינִי צָרִיךְ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלָּכֶם: | אֵיזֶה בַיִת. אֲשֶׁר הוּא כְּדַאי לִשְׁכִינָתִי: 66:2: וְאֶת כָּל אֵלֶּה. הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יָדִי עָשָׂתָה, זֹאת אֲשֶׁר צִמְצַמְתִּי שְׁכִינָתִי בְּתוֹכְכֶם בִּהְיוֹתְכֶם נִשְׁמָעִים לִי, לְפִי שֶׁכֵּן דַּרְכִּי לְהַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. אֲבָל עַתָּה אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם, שֶׁהֲרֵי שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר הִכָּה אֶת בְּעָלָיו וּגְזָלוֹ מִמֶּנּוּ, לְפִיכָךְ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה דּוֹמֶה לְפָנַי כְּעוֹרֵף אֶת הַכֶּלֶב, וְהַמַּעֲלֶה אֶת הַמִּנְחָה הֲרֵי הוּא לְפָנַי כְּדַם חֲזִיר, וְהַמַּזְכִּיר לְבוֹנָה מַקְטִיר לְבוֹנָה, כְּמוֹ ״אַזְכָּרָתָהּ״ (ויקרא ה:יב), ״וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה״ (ויקרא כד:ז): 66:3: מְבָרֵךְ אָוֶן. מְבָרֵךְ אוֹתִי בִּתְשׁוּרַת אֹנֶס, מְבָרֵךְ אָוֶן מַתְשִׁיר אֹנֶס – זֶהוּ פֵּרוּשׁוֹ. וּלְשׁוֹן ׳בְּרָכָה׳ נוֹפֵל בִּתְשׁוּרָה שֶׁהִיא לְהַקְבָּלַת פָּנִים, כְּמוֹ ״קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי״ (בראשית לג:יא), ״עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי״ (ישעיהו לו:טז): | גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְדַרְכֵיהֶם. הֵם חֲפֵצִים בַּדְּרָכִים הַלָּלוּ הָרָעִים, וְגַם אֲנִי אֶבְחַר וְאֶחְפּוֹץ בְּתַעֲלֻלֵיהֶם. וְאִם תֹּאמַר מַהוּ גַּם? כֵּן דֶּרֶךְ לְשׁוֹן עִבְרִי לוֹמַר שְׁנֵי גַמִּין זֶה אֵצֶל זֶה, כְּמוֹ ״גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה״ (דברים לב:כה), ״גַּם לִי גַּם לָךְ״ (מלכים א ג:כו), ״גַּם אַהֲבָה גַּם שִׂנְאָה״ (קהלת ט:א), ״וְלֹא יָמוּתוּ גַּם הֵם גַּם אַתֶּם״ (במדבר יח:ג). אַף כָּאן – גַּם הֵם בָּחֲרוּ וְגַם אֲנִי אֶבְחַר: 66:4: בְּתַעֲלֻלֵיהֶם. לִהְיוֹת עוֹלֵל בָּם, לְשׁוֹן ״כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי״ (במדבר כב:כט): | וּמְגוּרֹתָם. מַה שֶּׁהֵם יְרֵאִים: | יַעַן קָרָאתִי: שִׁמְעוּ וְ״שׁוּבוּ אֵלַי״ (זכריה א:ג): | וְאֵין עוֹנֶה לֵאמֹר: ״שָׁמַעְתִּי״: 66:5: הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ. הַצַּדִּיקִים הַמְמַהֲרִים בַּחֲרָדָה לְהִתְקָרֵב אֶל דְּבָרָיו: | אָמְרוּ אֲחֵיכֶם. פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּזְכָּרִים לְמַעְלָה. דָּבָר אַחֵר: אָמְרוּ אֲחֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם. אֲשֶׁר אָמְרוּ לָכֶם ״סוּרוּ טָמֵא״ (איכה ד:טו): | שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם. הָאוֹמְרִים ״קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי״ (ישעיהו סה:ה). לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה׳. בִּגְדֻלָּתֵנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְכַּבֵּד, שֶׁאָנוּ קְרוֹבִים לוֹ יוֹתֵר מִכֶּם: | וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ. הַנָּבִיא אוֹמֵר: אֲבָל לֹא כֵן הוּא כְּדִבְרֵיהֶם, כִּי בְשִׂמְחַתְכֶם נִרְאֶה וְהֵם יֵבֹשׁוּ. לָמָּה? כִּי קוֹל שָׁאוֹן שֶׁלָּהֶם בָּא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בְּעִירוֹ, וְקוֹל יוֹצֵא מֵהֵיכָלוֹ וּמְקַטְרֵג עַל מַחֲרִיבָיו, וְאַחֲרֵי כֵן קוֹל ה׳ מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו: 66:7: בְּטֶרֶם תָּחִיל. צִיּוֹן חִיל הַיּוֹלֶדֶת, יָלָדָה אֶת בָּנֶיהָ, כְּלוֹמַר: יִתְקַבְּצוּ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ, אֲשֶׁר הָיְתָה שׁוֹמֵמָה מֵהֶם וּשְׁכוּלָה, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ יְלָדַתָּן עַכְשָׁיו בְּלֹא חֶבְלֵי יוֹלֵדָה, כִּי כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת יְבִיאוּם לְתוֹכָהּ: | וְהִמְלִיטָה זָכָר. כָּל יְצִיאַת דָּבָר בָּלוּעַ קָרוּי דהַמְלָטָהד, וְהִמְלִיטָה אישקמוציי״ר בלע״ז: 66:8: הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד. הֲיָבוֹא חִיל לְיוֹלֶדֶת לֵילֵד מְלֹא אֶרֶץ בָּנִים בְּיוֹם אֶחָד? 66:9: הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד. הַאֲנִי אָבִיא אֶת הָאִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר וְלֹא אֶפְתַּח רַחְמָהּ לְהוֹצִיא עֻבָּרָהּ? כְּלוֹמַר: שֶׁמָּא אַתְחִיל בְּדָבָר וְלֹא אוּכַל לִגְמוֹר? וַהֲלֹא אֲנִי הַמּוֹלִיד אֶת כָּל הַיּוֹלְדוֹת, וְעַכְשָׁיו שֶׁמָּא עָצַרְתִּי? בְּתְמִיהָה: 66:11: מִשֹּׁד. לְשׁוֹן ׳שָׁדַיִם׳: | תָּמֹצּוּ. שוציי״ר בלע״ז: | מִזִּיז כְּבוֹדָהּ. מִכָּבוֹד גָּדוֹל הַזָּז וּמְמַשְׁמֵשׁ לָבֹא לָהּ: | זִיז. אישמובימנ״ט בלע״ז: 66:12: וּכְנַחַל שׁוֹטֵף. אֲנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּבוֹד גּוֹיִם: | עַל צַד. עַל צִדֵּי אוֹמְנֵיכֶם, ״עַל גִּסְסִין״ (תרגום יונתן): | תְּשָׁעֳשָׁעוּ. תִּהְיוּ מְשֻׁעְשָׁעִין, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּשַׁעְשְׁעִין אֶת הַתִּינוֹק, אישבניי״ר בלע״ז: 66:14: וְנוֹדְעָה יַד ה׳. בַּעֲשׂוֹתוֹ נִקְמוֹתָיו וְנוֹרְאוֹתָיו, יֵדְעוּ עֲבָדָיו אֶת כֹּחַ גְּבוּרַת יָדוֹ: 66:15: בָּאֵשׁ יָבוֹא. בְּחֵמַת אֵשׁ יָבוֹא עַל הָרְשָׁעִים: | לְהָשִׁיב. לְצָרָיו בְּחֵמָה אֶת אַפּוֹ: 66:16: כִּי בָאֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנֹּם ה׳ נִשְׁפָּט עִם צָרָיו, וּלְפִי שֶׁהוּא בַּעַל דִּין וְדַיָּן, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן ׳נִשְׁפָּט׳, שֶׁאַף הוּא טוֹעֵן טַעֲנוֹתָיו לִמְצוֹא עֲוֹנָם וּפִשְׁעָם, וְכֵן ״וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ״ (יחזקאל לח:כב), ״הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ״ (ירמיהו ב:לה), לְשׁוֹן ׳וִכּוּחַ׳ הוּא, דרישניי״ר בלע״ז, וּפְשׁוּטוֹ כִּי בָאֵשׁ ה׳ וְחַרְבּוֹ נִשְׁפָּט כָּל בָּשָׂר וְכֵן רַבִּים מְסֹרָסִים בַּמִּקְרָאוֹת: 66:17: הַמִּתְקַדְּשִׁים. הַמִּזְדַּמְּנִים, ״אֲנִי וְאַתָּה נֵלֵךְ לְיוֹם פְּלוֹנִי לַעֲבוֹד לְעֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית״: | אֶל הַגַּנּוֹת. שֶׁזּוֹרְעִין שָׁם יָרָק, וְשָׁם הָיוּ מַעֲמִידִין עֲבוֹדָה זָרָה: | אַחַר אַחַת. כְּמָה שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״סִיעָה בָּתַר סִיעָה״; מִתְקַדְּשִׁים וּמִטַּהֲרִים לַעֲבוֹד, סִיעָה אַחַר שֶׁגָּמְרָה חֲבֶרְתָּהּ אֶת עֲבוֹדָתָהּ: | בַּתָּוֶךְ. בְּאֶמְצַע הַגִּנָּה, כֵּן הָיָה דַּרְכָּם לְהַעֲמִידָהּ: 66:18: וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה וגו׳. וְאָנֹכִי מָה לִי לַעֲשׂוֹת? מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם בָּאָה אֵלַי, וְהִיא תַּזְקִיקֵנִי לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּלְהוֹדִיעַ שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם הֶבֶל, וּמַחְשְׁבוֹתָם שֶׁהֵם חוֹשְׁבִין ״לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה׳״ (ישעיהו סו:ה), יָבִינוּ שֶׁהוּא שֶׁקֶר. וְהֵיכָן הוּא אוֹתוֹ קִבּוּץ? הוּא הָאָסִיף שֶׁנִּבָּא זְכַרְיָה ״וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִָם״ (זכריה יד:ב): | וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי. בְּהִלָּחֲמִי בָּהֶם בְּמַכַּת ״הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְעֵינָיו וּלְשׁוֹנוֹ״ (זכריה יד:יב): 66:19: וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְגוֹ׳. פְּלֵיטִים יִנָּצְלוּ מִן הַמִּלְחָמָה וַאֲנִי אַשְׁאִירֵם, כְּדֵי לֵילֵךְ לְבַשֵּׂר לָאִיִּים הָרְחוֹקִים אֶת כְּבוֹדִי אֲשֶׁר רָאוּ בַּמִּלְחָמָה, וְאַף בְּאוֹתָם פְּלֵיטִים אָשִׂים אַחַת מִן הָאוֹתוֹת שֶׁנִּדּוֹנוּ חֲבֵירֵיהֶם בָּהֶם, כְּדֵי לְהוֹדִיעַ לָרְחוֹקִים: בְּמַגֵּפָה זוֹ נִגְּפוּ הַצּוֹבְאִים עַל יְרוּשָׁלַיִם: 66:20: וּבַצַּבִּים. הֵם עֲגָלוֹת מְטֻקָּסוֹת בִּמְחִיצוֹת וְאֹהֶל, וְדוֹמֶה לוֹ ״שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב״ (במדבר ז:ג): | וּבַכִּרְכָּרוֹת. בְּשִׁיר מְשַׂחֲקִים וּמְכַרְכְּרִים, כְּמוֹ ״וְדָוִד מְכַרְכֵּר״ (שמואל ב ו:יד). טריפי״ר בלע״ז. וּמְנַחֵם פֵּרְשׁוֹ לְשׁוֹן ׳כֶּבֶשׂ׳, כְּמוֹ ״שִׁלְחוּ כַר מֹשֵׁל אֶרֶץ״ (ישעיהו טז:א): | כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ. מִנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר לְרָצוֹן, כֵּן יָבִיאוּ אֶת אֲחֵיכֶם לְמִנְחַת רָצוֹן: 66:21: וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. מִן הָעַמִּים הַמְּבִיאִים אוֹתָם, וּמִן הַמּוּבָאִים אֶקַּח כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, וּלְפָנַי גְּלוּיִים הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁבָּהֶם, וְאָבְרוֹר אוֹתָן מִתּוֹכָן, וְיִהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי: | אָמַר ה׳. וְהֵיכָן אָמַר? ״הַנִּסְתָּרוֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״ (דברים כט:כח). כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים: 66:24: תּוֹלַעְתָּם. רִמָּה הָאוֹכֶלֶת אֶת בְּשָׂרָם: | וְאִשָּׁם בַּגֵּיהִנֹּם: | דֵרָאוֹן. לְשׁוֹן ׳בִּזָּיוֹן׳, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם כְּמִין שְׁתֵּי תֵיבוֹת: דֵּי רְאִיָּה, ״עַד דְּיֵימְרוּן עֲלֵיהוֹן צַדִּיקַיָּא מִיסַת חֲזִינָא״:
פירוש רד”ק
65:1: נדרשתי. והנה האל משיב לבני הגולה כי בעונות אבותיהם שגברו ועבדו עכו”ם ובעונותם בגלות ועברו על המצות ארך הגלות כל כך, ואמר נדרשתי ללא שאלו נדרשתי לאבותיכם אם ידרשוני ולא שאלוני, וכפל הענין במלות שונות ושלש הענין ורבע שאמר נמצאתי ואמר אמרתי ואמר פרשתי ידי, וכל זה לחזק הענין כי כמה פעמים היה שולח להם ביד הנביאים שובו אלי ואשובה אליכם וכיוצא בענין הזה: | לא קורא בשמי. כאלו לא נקרא בשמי עם ה’ כן לא פנה אלי: 65:2: פרשתי ידי. לקבלם בתשובה אם ירצו וי”ת שלחית נביי וגו’: | לא טוב. ר”ל דרך רע וכן מנהג הלשון, כמו יתיצב על דרך לא טוב, אשר לא טהורה היא, אשר איננה טהורה, והדומים לו: 65:3: העם, על פני. ר”ל בירושלים גם בבית המקדש עשו תועבות: | בגנות. כמו שהיה מנהג תחת כל עץ רענן: | על הלבנים. בשעה שהיו שורפין הלבנים היו משימין עליהם קטרת לעכו”ם: 65:4: היושבים בקברים. לדרוש אל המתים וי”ת דיתבין בבתיא וגו’: | ובנצורים ילינו. בחרבות ילינו בלילה שיראו להם השדים לדעתם, כי המזיקים נראים בחרבות למאמינים בהם, וכן ונצורי ישראל להושיב ענין חרבות, וי”ת ועם פגרי בני אנשא דיירין: | בשר החזיר. עוברין על כל הנמנע בתורה: | ומרק פיגולים. כולל כל שאר הבהמות טמאות שקצים ורמשים וכלם הם פגולים ונתעבים: | ומרק. כמו ואת המרק שפוך, כי הוא מרוק הבשר וכליהם נראים באותו השומן הדבק בהם ויכיר אדם כי בשר חזיר ושקצים בשלו בהם אם ירצו לכפור בהם ולומר שלא אכלום, וכתוב ופרק והענין אחד: 65:5: האומרים. הם טמאים ואוכלים כל טמא ואומרים למי שהוא טהור אני טהור ממך: | קרב אליך. כלומר עמוד בעצמך אל תקרב אלי: | אל תגש בי כי קדשתיך. אני קדוש ממך: | אלה. שעשו המעשים הרעים האלה ולא הכירו בעצמם כי רע עשו הם מעלים עשן באפי: | אש יוקדת. באפי כל היום עליהם ועל זרעם אחריהם, לפיכך ארבה הגלות לבניהם זמן רב: 65:6: הנה כתובה. החטאת הגדולה לא נמחית אלא הרי היא כתובה לפני לזכרה תמיד: | לא אחשה. לא אשקוט: | כי אם שלמתי. עד אשר אשלם להם משלם רעות אבותיהם המצטרף עם עונותיהם הגלות אבל העיקר הוא עונות אבותם שגדלו: | ושלמתי על חיקם. אף על פי שאני עתיד לשלם גמולם לבניהם אחריהם מעתה אשלם לעצמם שעשו הרעה וי”ת כן הא כתיבא קדמי וגו’: 65:7: עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו. כלומר הצטרפו אלה עם אלה והאריכו אתכם בגלות: | אשר קטרו. אותו המעשה הרע כפרו בי ועבדו עבודת עכו”ם, והוא שאמר חרפוני, כי כשעבדו על הגבעות הנה חרפוני ובזוני וכפרו בי כי אני צויתים שלא לעבוד עבודת עכו”ם כי העובד עבודת עכו”ם כופר בעיקר: | ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם. תחלה אמדד להם עצמם פעולתם אל חיקם ואחר כך לבניהם הראשון כתוב אל וקרי על חיקם וזה השני על וקרי אל חיקם: 65:8: כה אמר ה’. אמר כנגד בני הגלות אל תתיאשו בעבור זה שאמרתי מן הגאולה כי אף על פי שאשלם לכם עון אבותיכם בהאריכי גלותכם בעונם עם עונותיכם לא אטוש אתכם, אלא על כל פנים אוציא אתכם מן הגלות ואשיבכם אל ארצכם אחר שישלם עונשכם, והמשיל לאשכול ענבים שבשל להוציא ממנו התירוש, ואם יבא אדם להשחיתו יאמר לו חברו אל תשחיתהו כי ברכה בו כי תירוש יש בו שהוא ברכה וטובה, ואף על פי שיש בו חרצנים וזגים שאין בהם ברכה בעבור התירוש שיש בו השאירהו כן ישראל אף על פי שיש בהם חוטאים צדיקים יש בהם שהם ברכה לעולם ובעבור הצדיקים אין ראוי להשחיתו אלא כמו שיעשו באשכול שידרכו אותו ויוציאו ממנו התירוש וישליכו ממנו החרצנים והזגים כן יעשה האל בישראל יוציאם מהגלות בהגיע עתם ויצרפם בדרך, כמו שכתוב בנבואת יחזקאל וברותי מכם המורדים והפושעים בי וגו’ וי”ת כן כדנן אמר ה’ כמא דאשתכח וגו’: 65:9: והוצאתי מיעקב זרע. פירוש זרע ברכה, כלומר זרע הראוי ליעקב, וכלל בכלל יעקב עשרת השבטים: | ומיהודה. כלל בו בנימן, כי מלכות אחת היו וגלו כאחד, וזכר שתי הגליות שלא יתיאשו אפילו עשרת השבטים שלא שבו משגלו בראשונה מבטיח אותם שישובו עוד לארצם וירשוה, ואמר הרי ר”ל הר ציון והר הבית שהוא בחלק יהודה: 65:10: והיה השרון לנוה צאן כמו שהיה כי מקום מרעה, וכן כתוב ועל הבקר הרעים בשרון: | ועמק עכור לרבץ בקר. וכן העמקים ירבצו בהם הבקר וירעו בהם כמו שהיו ויותר טוב כי ירבצו בטח ולא יפחדו מאויב והעמקים מקום מרעה גם כן, ומה שזכר עמק עכור לפי שהיה לו שם גנאי מתחילה, אמר עוד לא יזכר אותו השם כי רבץ בקר יקראו עמק ברכה, וכן אמר הושע ואת עמק עכור לפתח תקוה, ולמי תהיה כל זאת הברכה לעמי אשר דרשוני לא לאשר עזבוני, לפיכך אמר אחריו: 65:11: ואתם עוזבי השם. אמר כנגד אנשי הדור שהיו עובדים עכו”ם והם יכלו ברשעתם הם ונשמתם ולא יראו בטובת ישראל לעתיד לבא, כמו שאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו רבים ולא כלם אלא הצדיקים: | השכחים. שם התאר, אמר הם השוכחים הר קדשי שהוא בית המקדש מלהקריב עליו קרבן: | העורכים לגד שלחן. גד פירושו מזל, כלומר מקריבים למזל מן המזלות, ואמר רבי משה כהן שהוא כוכב צדק כי כן יקרא בלשון ערבי: | והממלאים למני ממסך. וכן ממלאים, כלומר משלימים ממסך יין, ר”ל נסך למני והוא שם כוכב, ויש מפרשים לככבים שהם מנוים והם שבעה ככבי לכת: 65:12: ומניתי. לשון נופל על הלשון, והוא דרך צחות, כמו גד גדוד יגודנו, דן ידין עמו, ועקרון תעקר, ולפי שאמר למני אמר ומניתי, אתם עובדים למנין הככבים ואני אמנה אתכם לחרב ולא יחסר אחד, וכן אמר אחריו כלכם לטבח תכרעו יען כו’: | ובאשר לא חפצתי. זה היה מרד להכעיס שבחרתם באשר לא חפצתי: 65:13: לכן כה אמר ה’. מה שאמר למעלה מזה הוא כנגד אותו הדור שהיה הנביא בו כמו שפירשנו שהיו עובדים עכו”ם, ואם כנגדם אמר זאת הפרשה גם כן לא יתכן זה כי כלם גלו כשגלו צדיקים ורשעים, גם מהצדיקים מתו בחרב כמו שכתוב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, אלא מה שאמר ומניתי אתכם לחרב על הרשעים גמורים המכעיסים האל בעכו”ם, אמר שלא נשאר אחד מהם שלא מת בחרב אבל האחרים גלו הצדיקים ושאינם צדיקים גמורים, ואף על פי שמתו מן הצדיקים אל אמונה ואין עול ידע מה שעשה אין להרהר אחריו, ואם נאמר כי זאת הפרשה כנגד עולי הגולה כמו שכתוב שיצרפם בעלותם מהגלות אינו דבק במה שכתוב למעלה, ועוד שאמר ואתם תרעבו ולא אמר ואתם אלא לאותם שזכר, על כן הנכון בעיני כי אלה הפסוקים נאמרו דרך משל על שכר העולם הבא, אמר מתחלה ענשם בעולם הזה ומניתי אתכם לחרב ועתה אמר ענשם לעולם הבא, ואמר הנה עבדי יאכלו, ר”ל תשיג נפשם המשכלת בחכמה העליונה בידיעת האל, וההשגה הזאת תענוג הנפש כמו שהאכילה והשתיה תענוג הגוף וכן נאמר גם כן דרך משל הוי כל צמא לכו למים ואמר לכו שברו ואכלו, ואמר שמעו אלי ואכלו טוב, כל זה משל לחכמה, וכתיב לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר השם, וכן צמאה נפשי לאלהים, וכן בספר משלי הרבה כזה, ורבותינו ז”ל משלו גם כן שכר העולם הבא וענשו בזה הענין, והביאו גם כן אלה הפסוקים לראיה, אמרו תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו תלמידיו וכי אדם יודע באיזה יום ימות אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו תשובה ומעשים טובים, אמר רבן יוחנן בן זכאי משל למלך שזמן את עבדיו ולא קבע להם זמן פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום טפשים שבהם הלכו ועשו מלאכה ואמרו כלום יש סעודה שאין בה טורח פתאום בקש המלך את עבדיו הללו נכנסין מקושטין והללו נכנסין כשהן מלוכלכים שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשים אמר הללו ישבו ויאכלו והללו יעמדו ויראו, זיואי חתנו של רבי מאיר בשם ר”מ אומר אף הם נראים כמשמשים אלא אלו ואלו יושבים הללו אוכלים והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים, שנאמר לכן כה אמר השם הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו וגו’: 65:14: הנה עבדי. מנהג הסעודה לאחר אכילה ושתיה שהם שמחים ישמחו וירונו וירימו קול בשירים וצעקתם תהיה להפך, כי הרמת קול עבדי תהיה מטוב לב והרמת קולכם תהיה מכאב לב ומשבר רוח ויהיה קולכם קול יללה: 65:15: והנחתם. על עונש הגוף אמר זה כי עונש הנפש לא ידע אדם בו, אלא פירוש כשתמותו מיתת הגוף בחרב תניחו אחריכם שמכם לשבועה ולקללה הפך הצדיק שכתוב בו זכר צדיק לברכה, אבל אתם יזכר שמכם לקללה כי בחירי יקללו בכם מי שיקללו ויאמרו יהיה כך וכך והמיתך ה’ כמו שהמית פלוני ופלוני כמו שאמר על צדקיה ואחאב שקללם מלך בבל, שנאמר בהם ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש: | ולעבדיו יקרא שם אחר. בהפך זה שיהיה שמם וזכרם אחריהם לברכה ויתברכו בהם, כמו שאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה: | לשבועה. כמו לקללה, וכן אמר בסוטה יתן ה’ אותך לאלה ולשבועה, כי בשבועה יזכיר האדם קללה כמו שאומר אדם בשבועתו אהיה כך וכך אם עשיתי זה, ויונתן תרגם והמיתך וימיתכון ה’ מותא תנינא: 65:16: אשר המתברך. ומתי יהיה זה שיקללו בחירי ה’ הרשעים אחר צאת ישראל מהגלות ויבאו הרשעים לעת הזאת לכליון והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, כי באותו הזמן המתברך בארץ יתברך באלהי אמן שלא ישאר בעולם שום אמונה ושום יראה שיתברך וישבע אדם בה אלא באלהי אמן לבד, ואמר בארץ כי בכל העולם תהיה אמונה אחת והיא אמונת אלהי אמן, ופי’ אלהי אמן, כמו אל אמונה, כמו שאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד, ופי’ מתברך מבקש הברכה לעצמו, כמו והתברכו בזרעך, ולא אמר ונברכו בך, והמתברך יאמר אלהי אמן יברכני כמו שברך פלוני ופלוני הצדיקים, וכן לא ישבעו שום שבועה אלא באלהי אמן, כמו שאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון: | כי נשכחו הצרות הראשונות. כי עד אותו הזמן לא היה העולם בלא צרות ובלא מלחמות ובאותו זמן יהיה שלום בעולם, כמו שאמר ודבר שלום לגוים, ואמר, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וכל כך יהיה שלום עד שישכחו הצרות הראשונות, ובאמרו וכי נסתרו מעיני, הראה כי הכל היה מאת ה’ לכל גוי וגוי לא בדרך מקרה, וכן דברו הנביאים מפי ה’ על הצרות והמלחמות על כל גוי וגוי טרם בואם: 65:17: כי הנני. מרוב הטובה שתהיה כאלו יהיה העולם חדש שמים חדשים והארץ חדשה, כמו שאמר ולא תזכרנה הראשונות, פי’ הצרות הראשונות כמו שאמרנו, והחכם רבי אברהם פירש שמים חדשים על הרקיע, אמר שהאל יחדש אויר טוב שיהיו בני אדם בריאים ויחיו שנים רבות גם יוסיף בכח הארץ והנה היא חדשה, ואם כפירושו יהיה זה בכל העמים והנה אמר הכתוב כי כימי העץ ימי עמי לא עמים אחרים: 65:18: כי אם שישו. יאמר כנגד ישראל יאמר להם האל שישו וגילו עדי עד מרוב הטובה לא יאמר להם דבר אחר, כלומר שום דבר רע כי אם זה הדבר הטוב: | אשר אני בורא. פירוש מחדש, כי הדבר החדש יקרא בריאה, כמו בראשית ברא אלהים וגו’, ואם בריאה יברא ה’: | כי הנני בורא את ירושלים גילה. שיהיה שמה גילה ושם עמה משוש, וזכר ירושלים כי אף על פי שיהיה שלום בכל העולם תהיה ירושלים העיקר ומשם יצא השלום לעולם והתורה והדרך הטוב שבעבורו יהיה שלום, כמו שאמר על מלך המשיח ודבר שלום לגוים, ואמר והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ ואל בית אלהי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים, ורב הטובה והשלום ואריכות הימים בירושלם ובארץ ישראל יהיה, כמו שאמר נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים ונשא מגבעות: 65:19: וגלתי בירושלם. לפיכך יהיה שמה גילה כי אני אשמח בה מפני שיעשו בה רצוני וישכון בה כבודי, וכן עמה משוש שאשיש בהם שיהיו עבדי ובחירי ועושי חפצי: | קול בכי וקול צעקה. כי יבכו בני אדם בעיר על מת בלא זמנו או על חלל או על שביה ששבו מן העיר וכל זה לא יהיה כי חרב ומלחמה לא יהיה ומיתה טבעית לא תהיה כי אם לשנים ארוכים שיהיה האדם מלא ימים כשימות עד שלא יבכו לו, והנה יהיה הפירוש בפסוק שאחריו: 65:20: לא יהיה משם. מירושלם, והוא הדין לכל ארץ ישראל אבל ירושלים היא העקר והיא ראש ממלכת ישראל, ופירוש משם כי באמרו לא יהיה, ר”ל לא יצא משם לקבורה: | עול. נער, כמו עולל וזקן, כי בן ששים לזקנה והנה הוא זקן ולא מלא את ימיו עד שיהיה בן שבעים, וזה בזמן הזה אבל באותו הזמן לא יאמרו על זקן שמלא את ימיו עד שיהיה בן שלש מאות וחמש מאות שנה ויותר כמו שהיו הדורות הראשונים בתחילת בריאת העולם היו החיים ההם בכלל או ביחידים ולעתיד לבא יהיה בכלל ישראל: | כי הנער בן מאה שנה ימות. אם ימות אדם בן מאה שנה וזה יהיה בעונו יאמרו עליו נער מת, ופירש זה ואמר והחוטא בן מאה שנה יקולל, כלומר כי קללת האל תהיה לו וחוטא הוא כשימות בן מאה שנה: 65:21: ובנו בתים וישבו. בהם כל ימי עמוד הבנין ויותר, וכן ונטעו כרמים ואכלו פרים כל ימי היותם נושאי פרי, ופירש הענין ואמר: 65:22: לא יבנו. כי כימי העץ שיטעו כן יהיו ימיהם, כמו שאמר לא יטעו ואחר יאכל, ואמר עמי ובחירי כי להם יהיה אריכות הימים לבד ועל דרך מופת לא לשאר העמים, ויונתן תרגם כי כימי העץ ארי כיומי אילן חייא, ואפשר שכוון בזה למה שאמרו רבותינו ז”ל עץ חיים מהלך חמש מאות שנה: | יבלו בחירי. שיבלה מעשה ידיהם בימיהם, כמו שאמר ולא יבנו ואחר ישב: 65:23: לא יגעו לריק. הפך מה שאמר בקללה וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם, אמר להם כי כל יגיעם יהיה לברכה כי לא יבא אויב שיאכל יגיעם ולא שדפון וירקון: | ולא ילדו לבהלה. כי לא ימותו בניהם בחייהם שיבהלו במיתתם: | וצאצאיהם אתם. כל ימיהם יהיו אתם כי לא ימותו בחייהם, וכפל הענין במלות שונות: 65:24: והיה. הפך מה שנאמר בגלות סכותה בענן לך מעבור תפלה: | טרם יקראו. פעמים טרם יקראו ופעמים עוד הם מדברים: 65:25: זאב וטלה. כבר פירשנו הענין בפרשת ויצא חטר: | ונחש עפר לחמו. כמו שהיה לא דבר אחר, כלומר לא ישוך אדם מישראל, כמו שמפרש לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי והיא ארץ ישראל, והמשיל התורה כנחש יהיה פירוש שלא יהיה מאכלו אלא מין שהוא עפר שנאמר כי עפר אתה כי ישראל נאמר עליו בזמן ההוא כי מלאה הארץ דעה את ה’ והנה איננו עפר ולא ישוך הנחש עקבו: 66:1: כה אמר ה’. עתה חזר להוכיח בני דורו הרשעים והוכיחם על דברי הזבחים עם מעשים רעים כמו שהוכיחם בתחילת הספר גם כן למה לי רוב זבחיכם וגו’, אמר השמים כסאי, כלומר וכי סבורים אתם שהבית שאתם מביאים שם הזבחים שאני שוכן בו ושיכילני הבית כמו שמכיל הגוף אין זה כי הנה השמים כסאי והארץ הדום רגלי, כמו שאמר שלמה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי אלא אני לא צויתי על הבית שאשכון אני בו ולא על הזבחים שאוכלם לא צויתי אלא כדי שיכינו ישראל לבם אלי ויהיה להם מקום מיוחד לבא שם להתפלל ולהעלות עולות וזבחים לעורר לבם לבער המחשבות הרעות ולשרפם כדמות הדבר הנשרף על המזבח אם כן אם אתם עושים הרע ובאים לביתי וזובחים לפני הפסדתם הכונה ואין זה מצותי ואין אתם עושים בזה רצוני אלא ההפך ואתם מכעיסים אותי בזה לפיכך אמר השמים כסאי, ומה שאמר כסאי לא שיהיה הוא יתברך גוף שישב בכסא אלא דרך משל כמלך שיושב על הכסא ורגליו בשרפרף ומצוה על עמו מה יעשו, והכסא באמת מכובד משרפרף לפיכך דמה השמים לכסא והארץ להדום רגלים שהוא השרפרף, וכל מה שבשמים ובארץ הוא סבה לכל והכל נעשה במצותו ובגזרתו מן העליונים על התחתונים: | ואי זה מקום. כפל ענין במלות שונות: 66:2: ואת כל אלה. ולא תחשבו לפי שאמרתי השמים כסאי והארץ הדום רגלי כי הם קדומים כמוני לא כן אלא אני הקדמון לבדי וחדשתי ועשיתי את כל אלה השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה: | ויהיו כל אלה. אני עשיתים והיו כמו שצויתי ועם כל זה שאני רם על כל רמים אני מביט אל השפלים והענוים והחרדים אל דברי לקיים מצותי אף על פי שאין מקריבין קרבן מי שאינו חוטא אין צריך לקרבן אבל המקריבים קרבן ומעשיהם רעים אין קרבנם לרצון אבל הם לעון ועל זה אומר: 66:3: שוחט השור. אמר מי שישחוט השור להקריבו לפני והוא ברשעו הרי אני חושב אותו בשחטו השור כאלו מכה איש ומת, וכן זובח השה להקריבו כאלו ערף כלב להקריבו לפני, וכן מעלה מנחה לפני כאלו מעלה דם חזיר לפני שהם כמו הכלב והחזיר טמאים, וכן מזכיר לבונה כאלו מברך און ודבר שוא לפני כלומר גזל שהוא און ושוא: | מזכיר. מקטיר כמו אזכרתה לה’: | מברך. מביא מנחה כמו קח נא ברכתי שענינו כמו מנחתי, וכן קח נא ברכה מאת עבדך מנחה וכן לשאול לו בשלום ולברכו ולהביא לו מנחה, ומה שאמר עורף כלב לפי שאינו בן שחיטה אמר בו לשון עריפה כמו שאמר בפטר חמור וערפתו, וכן וערפו שם את העגלה שהיו מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ופירושו כריתות הערף, וערף קריאתו בשני טעמים והוא פעל כי השם הוא מלעיל ערף ולא פנים, וזכר כלב וחזיר לפי שהכלב מפריס פרסה אף על פי שאינו שוסע שסע והחזיר מפריס פרסה ושוסע שסע, והנה שניהם יש בהם צד סימני טהרה והם טמאים, כך הם מראים בעצמם צד מעשה טוב בהקריבם הקרבן והם טמאים במעשיהם הרעים, ואמר גם המה, פירוש הם ששוחטים השור וזובחים השה גם המה הם כמו עורף כלב ומעלה דם חזיר למה לפי שבחרו בדרכיהם הרעים: | ובשקוציהם נפשם חפצה. לא בדרכי ובמצותי שאמרתי להם אל תשקצו את נפשותיכם: 66:4: גם אני אבחר בתעלוליהם. כיון שהם משחיתים דרכיהם גם אני אבחר בהשחתת מעשיהם, וכן ובעלילותם הנשחתות, והדומים להם ענינם מעשה הרס והשחתה: | ומגורתם. מה שהם יראים ממנו והוא החרב והרעב אביא להם: | יען קראתי. להם על ידי הנביאים להשיבם לדרך הטובה: | ואין עונה. כלומר אין מקבל דברי: 66:5: שמעו. מנדיכם, מרחיקים אתכם בעבור שאתם חרדים לדבר ה’ הם שונאים אתכם ומרחיקים אתכם והם אומרים למען שמי יכבד ה’, כלומר כבד הוא עלינו במצותיו אשר צונו כמו ולא נכבד עליך, הם אמרו זה בעבור ה’ אבל הוא האל יהיה נראה ונגלה בשמחתכם שתשמחו בישועתו והם יבשו ומתי יהיה זה כאשר יהיה קול שאון מעיר, ואם כנגד בני דורו החרדים אל דבר ה’ אמר כמו שאמר וחרד על דברי יהיה פירושו ונראה בשמחתכם על שכר הנפשות כמו שפירשנו, או לפי שהם עתידים לחיות בתחית המתים לימות המשיח, ויתכן לפרש כי אמר זה כנגד עולי הגולה החרדים אל דבר ה’: 66:6: קול שאון מעיר. אז לימות המשיח יצאה קול שאון מעיר ירושלם על גוג ומגוג והם אויבי ה’, וכן אמר בנבואת זכריה ויצא ה’ ונלחם בגוים ההם: 66:7: בטרם. ר”ל כי פתאום תבוא הישועה לישראל, והמשיל ירושלם לאם וישראל לבנים, ואמר זכר כי הוא טוב וחזק מן הנקבה ובו ישמחו יולדיו יותר מן הנקבה כן יהיה אותו הדור שתהיה להם הישועה, והנה אמר בטרם תחיל ילדה, ואמר אחר כן היוחל, ואמר כי חלה, הטעם כי הישועה תבא להם פתאם כמו אם תלד הנקבה בטרם יבא חבל לה, אבל קודם שתשלם הישועה וטרם שיקבצו כל ישראל בארצם ותשלם שלותם תהיה להם מעט זמן כמו חבלי יולדה כמו שאמר חבי כמעט רגע עד יעבור זעם כמו שפירשנו, וכן אמר בנבואת זכריהו ונלכדה העיר ונשסו הבתים וגו’, ואחר החבלים האלה ויצא ה’ ונלחם בגוים ההם, ואמר לעת ערב יהי אור, וזוהי הלידה אחר שחלה, ואמר וישבו בה וחרם לא יהיה עוד: | והמליטה. הלידה נאמרה בזה הלשון, וכן שמה קננה קפוד ותמלט: 66:8: מי שמע. היוחל ארץ, בא בלשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ, והוא משלא נזכר שם פעלו מהנוסף, והנוסף ימצא כן פעל עומד ויוצא, העומד כמו יחילו עמים, ולאשה מה תחילין, והיוצא קול ה’ יחיל מדבר, יחילו דרכיו בכל עת, ומלת היוחל פעול מהיוצא כי ממנו יבנה שלא נזכרו פועלו: 66:9: האני אשביר. אחר שהמשיל ציון לאשה יולדת אמר האני אשביר ולא אוליד כלומר אם אביא האשה על המשבר ולא אוליד אותה כן זה לא יתכן, ואם אביא ציון על המשבר במלחמות גוג ומגוג באמת אוליד אותה, והלידה היא הישועה: | אם אני המוליד ועצרתי. אני הוא המוליד ארצות הגוים עד הזמן ההוא ואז אעצור אותם מלדת כי הגדולה והכבוד יהיה לישראל לבדם, וי”ת אנא אלהא ברית עלמא וגו’: 66:10: שמחו. כל אוהביה, בגלות על דרך כי רצו עבדיך את אבניה ואז בקבוץ גליות תשמחו בה ותשישו בתוכה שתראו בבנינה כמו שראיתם בחרבנה והתאבלתם עליה כן תשמחו בה ותשישו בתוכה: 66:11: למען. התאבלתם עליה למען שתראו בשמחתה ותינקו ושבעתם משוד תנחומיה כי ידעתם כי זה יהיה גמולכם: | משוד. כמו ושוד מלכים תינקי והוא כמו שד בפתח והוא על דרך משל ר”ל תענוג: | תמצו. ענין מציצה: | מזיז. ענינו לפי מקומו כמו זיו ויונתן תרגם מחמד יקריה: 66:12: כי כה אמר ה’. שלום. שלום הגוים שיבאו מכל פאה לשאול שלומם ומביאים להם מנחה, ומה שאמר כנחל שוטף, לא שיזיק כמו הנחל השוטף אלא כמו שהנחל השוטף יבא במרוצה כן יבא להם כבודם וממונם במרוצה, ועל הדרך הזה בא כוש תריץ ידיו לאלהים: | וינקתם. על דרך משל כמו שיונק התינוק החלב מאין עמל כן תאכלו כבוד העכו”ם שלא יגעתם בה, ואחר שהמשיל אותם לתינוק ביניקה המשיל אותם גם כן ליונק כמו שנושאת אותו האומנת על זרועיה והיא משעשעת אותו האומנת על ברכיה וכל זה ממיני גדול היונק כן תהיו אתם מנושאים בעכו”ם ומכובדים בכל מיני כבוד וגדולה: | תשעשעו. מבנין פעל שלא נזכר שם פועלו מבנין פועל שממנו יוצא זה, וכן ושעשע יונק: 66:13: כאיש אשר אמו תנחמנו. מצרה שעברה עליו כן אנכי אנחמכם מצרת הגלות: | ובירושלם תנוחמו. כי שמה יראה כבודי עליכם, ומה שזכר האם ולא האב לפי שהאשה משדלת בדברים יותר מן האיש: 66:14: וראיתם. ועצמותיכם כדשא תפרחנה, הפך ורוח נכאה תיבש גרם כי כמו שהדאגה והיגון יבשו עצמותיכם בגלות כן כשתשובו לירושלים השמחה והששון יפריחו עצמותיכם: | את עבדיו. כמו עם עבדיו שתהיה יד ה’ עמהם לטובה ועם אויביו לרעה ולזעם וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג: | וזעם. מלרע כי הוא פעל לפיכך חציו קמץ וחציו פתח, ויונתן תרגם ועצמותיכם כדשא תפרחנא וגויתכון כדתאין יזהירון: 66:15: כי הנה ה’ באש נשפט. כמו שאמר בנבואת יחזקאל אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו: | מרכבותיו. גזרותיו היורדות מן השמים להשיב בחמה אפו שלא היה עדין גדול על כל עכו”ם עתה ישיבנו בחימה, וחימה גדולה מאף, כי חימה לשון חמום כי כשיתחמם בעל הכעס בדבר שיכעס בו יהיה כעסו גדול, ועל הדרך הזה תרגם יונתן לאתבא בתקוף רוגזיה, ואדוני אבי ז”ל פירש להשיב להבעיר מן שביב אש, והוא על משקל להקל כל נכבדי ארץ, ואם זה בחיר”ק וזה בצר”י אחד הוא: 66:16: כי באש ה’ נשפט. נפעל עומד והוא קמוץ, ואמר כי יהיה נשפט עם גוג ומגוג באש כמו שאמר בנבואת יחזקאל ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגו’ ובחרבו הוא מה שאמר שם חרב איש באחיו תהיה והוא חרבו ה’ את כל בשר כמו שנאמר בנבואת זכריה ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה: 66:17: המתקדשים. רוב המפרשים פירשו אלו שהם מתקדשים במעשה ידיהם שעושים וזה קוראים בזה הלשון בלע”ז סנטוג”ר : | והמטהרים. דינו מתטהרים כי הוא מבנין התפעל כמו המתקדשים וכן הוא הענין בענין התפעל כמו והתברך בלבבו כי לא יהיה ברוך אלא מתברך הוא בעצמו שהוא חושב שיהיה ברוך, וכן מתכבד וחסר לחם הוא מראה עצמו נכבד ועשיר ואינו כי הוא חסר לחם, וכן המתקדשים מראים עצמם כקדושים והם טמאים, וכן המטהרים והם הפרסיים שהם מטהרים גופותם ורוחצים עצמם תמיד והם טמאים במעשיהם הרעים ומטונפים והנה הם מראים עצמם טהורים ואינם: | אל הגנות. בברכות המים אשר בגנות: | אחר אחד בתוך. אחר הבריכה הגדולה המיוחדת שהיא בתוך הגן, הולכים אחריה ושם רוחצים גופם ומעשיהם מכוערים שם בזנות, והכתיב אחד והקרי אחת כלומר יהיה מעין או בריכה, כי מעין לשון זכר ובריכה לשון נקבה, ויש מפרשים אחר אחת האשרות בתוך הגן, והנה אין עתה עובדי אשרה אולי יש בקצות הארץ: | והשקץ והעכבר. אלו הפרסיים שהם אוכלים השקץ והעכבר: | יחדיו יספו. במלחמת גוג ומגוג כי המלכיות אלה הגוברות בעולם הזה, והיא מלכות רביעית במראות דניאל ושתיהן למלכות אחת לפי שלא שלטה אחת לבדה בעולם, והמפרשים הפסוק על ישראל אינו נכון כי אינו ענין הפרשה אלא על העתיד בימי גוג ומגוג ואין עתה בישראל אוכלי בשר החזיר ועובדי אשרה, וי”ת דמזדמנין ודמדכן לגיני וגו’: 66:18: ואנכי מעשיהם. אנכי אהיה עם מעשיהם ומחשבותיהם של אלה העמים המתקדשים, אמר העת הבאה לקבץ את כל הגוים, כלומר אני אסבב שיבאו כל העמים עם גוג ומגוג כדי שיראו את כבודי שאכבד בהם כמו שאמר בנבואת יחזקאל ונתתי חחים בלחייך, והוצאתי אותך, ואמר והעלתיך והביאותך ואמר יעלו דברים על לבבך וחשבת מחשבה רעה כמו שאמר הנה ומחשבותיהם ואמר בנבואת זכריה ואספתי את כל הגוים אל ירושלם, נראה כי האל יסבב ויתן בלבבם, לפיכך אמר הנה ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם, ואמר באה, על העת, כלומר העת ההיא העתידה, וכן אמר בנבואת זכריה הנה יום בא לה’, וכמוהו בחסרון עת הנה באה ונהיתה שנאמר בזה הענין בנבואת יחזקאל: 66:19: ושמתי בהם אות. זהו שאמר בנבואת זכריה ועיניו תמקנה בחוריהם והוא האות שישים האל, ואלה שילכו בגוים יהיו עדות על המעשה הגדול שעשה האל במחנה גוג ומגוג, וכן ושלחתי מהם פליטים אל הגוים הוא שנאמר שם והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה וגו’, כי האל יותירם להגיד כבודו בגוים שלא באו לירושלם והם איים רחוקים מירושלם שלא שמעו, ואלה הפלטים ובעלי האות ילכו בכל הארצות להגיד, ואומר מושכי קשת הם הטורק”ש : | תובל ויון. ואף על פי שכתוב כי גוג הוא נשיא משך ותובל אם כן יבאו עמו ואיך יאמר כי להם יגידו המגידים לא יתכן שלא ישארו בארצם רבים מן הגוים אלא בעלי מלחמה ילכו והמגידים יגידו לנשארים בארצות: 66:20: והביאו ישראל. שהיו נשארים באיים הרחוקים שלא עלו עם אחיהם אותם הגוים אשר הם בתוכם כשישמעו זה הפלא הגדול שעשה האל במחנה גוג ומגוג יביאו ישראל בסוסים וברכב מנחה לה’ ויביאו אותם מלובשים בגדי תפארת ורוכבים בסוסים וברכב כמו שמביאים ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה’ כן יביאו הגוים את ישראל בבגדים טהורים ונאים ובמרכבות נאות ונכבדות, ופי’ בצבים, כמו שש עגלות צב שתרגומו כד מחפיין, והם כלים מעצים מחוברים שנושאים בהם בני אדם על גבי בהמה ועושים אותם מבפנים בבגדים נאים: | ובכרכרות. הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים לפיכך נקראו כרכרות, כמו ודוד מכרכר שפירושו מרקד, וי”ת מכרכר משבח, ובכרכרות ובתושבחן וגו’: | על הר קדשי. כמו אל, וכן ותתפלל חנה על ה’ כמו אל ה’, וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו, והדומים להם: 66:21: וגם מהם. כלומר אפילו מאותם שהיו משוקעים בגוים באיים הרחוקים עד שלא נודע זכרם ולא עלו עם אחיהם בית ישראל מן הגולה, ואפשר ששנו קצת מן הדת אף על פי כן מהם אקח לכהנים ללוים אותם שהיו כבר ממשפחות כהונה ולויה אקח אותם הכהנים להיות כהנים משרתים לפני והלוים לשרת כמו הלוים לשוררים בשיר בכנורות ובנבלים, ובדברי רבותינו ז”ל וגם מהם אקח משהם מביאים אותם ומנחתם והם באים לילך והוא זה ישראל וזה כהן וזה לוי כגון שנמכרו לעבדים ונשתכחו ועל אונס נעשו גוים, אמר רבי אליעזר וגם מהם אקח שהם מביאים את ישראל למלך המשיח כל מי שיהיה בהן ישראל או כהן או לוי, גם מהם אקח מן המביאים ומן המובאים, וי”ת ואף מנהון וגו’ ואדוני אבי ז”ל פירש וגם מהם אקח לכהנים ללוים לצורך הכהנים להיות להם חוטבי עצים ושואבי מים, וכן אמר בנבואת זכריה ולא יהיה כנעני עוד בבית ה’, ר”ל הגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים כי מגדולי הגוים יהיו עובדים הכהנים: 66:22: כי כאשר השמים החדשים. קראם חדשים כי הם עומדים בחדושם ולא יבלו כמו שהיו ביום שנבראו כן הם היום, וכן יהיו, וכן הארץ עומדת בחדושה לא תבלה אלא שתולדותיה בלים, וכן אמר שלמה דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, ופירוש לפני כי אני סבת קיומם ועמידתם, ופירוש אשר אני עושה שאני מעמידם בחדושם, וכן יעמד זרעכם ושמכם שלא תחשבו אתם שתהיה בימיכם הגאולה שמא זרעכם אחריכם יגלו מארצם ויאבד שמם בגלות לא יהיה זה כי באותה הטובה שתהיו אתם יעמד זרעכם אחריכם כל ימי עולם כימי השמים על הארץ כי לעולם לא יאבד שם ישראל ולא יגלו עוד מארצם כמו שחשבו אלו הגוים שבאו עם גוג ומגוג להלחם על ירושלם שחשבו להגלות את ישראל ולאבד שמם, לפיכך אמר כי כאשר לא יהיה כמו שהם חשבו כי לעולם יעמד זרעכם כעמוד השמים והארץ: 66:23: והיה מדי חדש בחדשו. כמו מחדש לחדשים, ומלת די מורה על התמדת הדבר בלא הפסק, וזכר שני זמנים הקרובים לקרובים והרחוקים לרחוקים כמו משנה לשנה או יותר לפי רחוק הארצות וקרבתם לירושלים: | כל בשר. ר”ל כל בני אדם ואפילו שאר העמים, וכן ויברך כל בשר את שם קדשו, והנה ראינו בנבואת זכריה כי כל הנותר מכל הגוים הבאים אל ירושלם יעלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה’ צבאות ולחוג את חג הסוכות, וטעם בחג הסכות כי מלחמת גוג ומגוג תהיה באותה הזמן: 66:24: ויצאו וראו. אותם הגוים שיבאו להשתחוות מחדש לחדש או משבת לשבת יצאו חוץ מירושלם לעמק יהושפט לראות בפגרי מחנה גוג ומגוג שפשעו באל וחשבו לעשות כנגדו להגלות ישראל מארצם, וזה יהיה קרוב ליום המשפט, ואף על פי שיקברום בית ישראל כמו שכתוב וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ שבעה חדשים אפשר כי באותם שבעה חדשים יראו משפט הרשעים ההם: | כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. והאש תהיה לאות בהם, וכן התולעת תהיה גם כן אות שלא תמות מפני האש: | והיו דראון לכל בשר. לאותם שבאו להשתחוות להשם כמו שאמר יבא כל בשר להשתחוות לפני, וכשיצאו ויראו בהם משפט הנגזר להם ויראו פגריהם מלאים תולעים אוכלים אותם והאש הבוער בהם, יעלה באשם באפם ויהיה מאוס להם וילכו מפניהם אחר שראו משפטם לא יוכלו לעמוד שם שעה מרוב הסרחון, ומלת דראון ענין מאוס, וכן לדראון עולם, ועקר מלת דראון היא תולעת מלשון רבותינו ז”ל הדרא והכנה שבתבואה כשרץ מפני שאין בהם לחה, ויש מפרשים שזה יום הדין לפושעי ישראל ויצאו הצדיקים חוץ לירושלים בגיא בן הנום ושם יראו בפושעים זה המשפט, ויש מפרשים שזה יהיה אחר תחית המתים ויקוצו גם כן הרשעים ויהיו אחר שיקיצו לדראון עולם כמו שכתוב בדניאל, ואחרים אמרו כי ואשם לא תכבה, רמז לנשמה בהפרדה מעל גויתה אם לא היתה זוכה לעלות אל מלאכי האל תשאר אצל גלגלי האש: | ותולעתם לא תמות. אמר על הגוף שהרי אמר בפגרי האנשים, והנכון בעיני מה שפירשנו, ויונתן תרגם ויפקון ויחזון בפגרי גבריא וגומר:
פירוש מלבי”ם
65:1: נדרשתי, כגבור יקיץ מתרדמה, מתעצם הצופה ברוח קדשו, אומר תחשה ותעננו עד מאד, אתה משיב לנו לאמר, מה התלונן עלי, תאמר כי התאפקתי העלמתי עין, הלא אני נדרשתי אבל זה היה ללוא שאלו, הלא נדרשתי להם ע”י נביאיי אבל הם לא שאלו את פי הנביא אשר על ידו הדרש אדרש להם, ויותר מזה הלא אני גם נמצאתי למלאת בקשתם, אבל זה היה ללא בקשני, אל עם אשר לא בקשוני, ויותר מזה כי גם אמרתי הנני הנני, כאילו אני עומד מוכן לכל אשר יצוו עד שלא יצטרכו לבקש אותי ולדרוש אחרי, אבל זה היה אל גוי לא קרא בשמי אשר לא רצו להקרא עוד בשמי, להקרא עם אלהי ישראל ויותר מזה כי גם. 65:2: פרשתי ידי, והלכתי אליהם, בקשתי אותם, דרשתי אותם, ולא פעם אחד, רק כל היום, כל הימים תמיד, אבל זה היה אל עם סורר ומורד ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבתיהם, הדרך הרע שהולכים בו לא הלכו בו ע”י טעות ושגיאה רק אחר מחשבותיהם לפי מחשבותיהם, שאחר שחשבו ועיינו איזה דרך יבחרו, בחרו להם דרך הרע מצד המינות והכפירה: 65:3: העם, ולא לבד שחוטאים כי גם עושים להכעיסני על פני, פני השגחתי הרואה כל תועבותיהם, כי הם זבחים בגנות לע”ז ומקטרים על הלבנים, יען שמסתירים א”ע מבני אדם ויראים לעשות מזבחות לע”ז בפרהסיא, כי בפני בני אדם הם מתקדשים כאילו הם יראי ה’, הם מקטרים על הלבנים בל ירגישו בהם, ובזה הם מכעיסים אותי על פני, כאילו אין עושים החטאים רק לפני, שאדע רק אני בהם אני ולא אחר: 65:4: הישבים בקברים, ויותר מזה כי בנצורים ילינו המקומות המטונפות שמשליכים לשם פגרי הבהמות שם ילינו להסתתר מבני אדם ושם הם אכלים בשר החזיר במקום אשר אין רואה, ומרק וכליהם בלועים מרוטב של פגולים, אוכלים מאכלות טמאים במקום טמא נסתר מבני אדם, רק על פני רק אני רואה שם: 65:5: האמרים, ועל כל הטומאות האלה אשר הם מטמאים א”ע בסתר הם מראים א”ע קדושים וטהורים לפני ב”א עד שאומרים אל יתר העם בל יקרבו אליהם ובל יגעו בהם מקדושתם, וז”ש קרב אליך אל גבולך ואל תגש בי אל גבולי כי קדשתיך כי תתקדש אם תיגע בי מחזיקים א”ע לקדושים כ”כ עד שכל הנוגע בהם יקדש, כענין כל הנוגע במזבח יקדש, וחושבים שכל ב”א טמאים לנגדם, ואסור להם שיגעו בהם כנוגע בקדש אלה הצבועים הם עשן באפי ע”י האש היוקדת כל היום מן חטאתם: 65:6: הנה כתובה לפני, ולא ככותב לזכרון לעתים רחוקות כי תכלית הכתיבה היא כדי שלא אחשה כי אם שלמתי, שע”י הכתיבה אתעורר ממנו תמיד עד שלא אוכל לחשות עד אחר ששלמתי את עונשם, ולא שאשלם את עונשם אל חיק בניהם, רק ושלמתי אל חיקם, התשלומין יהיה להם עצמם: 65:7: עונתיכם, אבל להם אשלם גם עון אבותיהם, ושיעור הכתוב ושלמתי אל חיקם עונותיכם ועונות אבותיכם אשלם לכם יחד, כי עון אבותיכם היה בגלוי בלא גניבת דעת, כי הם קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני, לא על הגנות, לא בקברים ובנצורים כמו שאתם עושים, (ומצייר כי על ההר עמדו להקטיר לע”ז ועל הגבעה שתחת ההר עמדו לחרף ולגדף) ולכן תשאו אתם עון אבותיכם, אבל ומדתי פעלתם ראשונה אל חיקם, תחלה אמוד להם פעולתם, ואח”ז אשלם להם גם עון אבותיהם, כי פעולתם גדולה יותר ע”י שהיה בצביעות ובחונף: 65:8: כה אמר ה’, (זה סיום הנבואה כולה, שעקרה על לעתיד, שסיפר איך חטאו נגד ה’ בגלותם ולכן ארכה גלותם כי לא מצא להם זכות לגאלם, וה’ יעניש פושעי ישראל, אבל הצדיקים ישארו והם יושעו, כמ”ש וצרפתים כצרוף את הכסף פי שנים יגועו וכו’) כאשר ימצא התירוש באשכול, גפן שנשחת כולה ועשה באושים, אם נמצא תירוש באשכול אחד, שנשאר אשכול אחד מן הגפן שלא נשחת, אז יאמר בעל הגפן אל תשחיתהו אחר שנמצא בו ברכה שהוא האשכול האחד העושה ענבים, כן אעשה למען עבדי הצדיקים לבלתי השחית הכל, רק 65:9: והוצאתי מיעקב, שהם עשרת השבטים מהם אוציא זרע טוב, ומשבט יהודה (אוציא) יורש הרי כי ציון היתה בחלק יהודה ובנימין שהם היו למלכות אחד וירשוה בחירי השבטים יקחו חלקם בארץ ועבדי הכהנים והלוים עובדי ה’ שהם לא לקחו חלק בארץ, ישכנו שמה ויקבעו שם דירתם: 65:10: והיה השרון, כמ”ש עוד יהיה וכו’ נוה רועים מרביצים צאן (ירמיה ל”ג י”ב) ועמק עכור נקרא כן על שם חרבותיו יהיה לרבץ בקר אבל זה יהיה רק לעמי אשר דרשוני שהם הצדיקים, אבל 65:11: אתם, הרשעים שעזבו את ה’ השכחים את הר קדשי שכפרו בביאת הגואל, רק הערכים לגד שלחן, מתאספים גדודים לאכול ולשתות והממלאים למני ממסך מתקבצים מלא חבורות, ומני מנין אנשים למסוך שכר בכנופיא, הרודפים אחר תענוגים ואת פועל ה’ לא יביטו: 65:12: ומניתי, כמו שאתם מונים מנין למסוך שכר, כן אמנה אתכם במנין לחרב, ולא שיהיה המנין להרוג מקצתכם רק כלכם לטבח תכרעו המנין יהיה כדי שלא יחסר אחד מכם אשר לא יפול בחרב, יען קראתי אתכם שתבואו אלי לשמוע דברי ולא עניתם, וגם אח”כ באתי אליכם ודברתי דברי אליכם ולא שמעתם כי אטמתם אזנכם מלשמוע דבר, ותעשו הרע בעיני במל”ת, ובאשר לא חפצתי בחרתם, המצות אשר בחרתם לכם לעשות אותם, הם מצות אשר לא חפצתי בהם רק אשר בדיתם מלבכם: 65:13: לכן, נגד העורכים לגד שלחן הנה עבדי יאכלו וכו’ נגד הממלאים למני ממסך הנה עבדי ישתו, נגד שעזבתם את ה’ הנה עבדי ישמחו בה’ ואתם תבושו מאלים אשר בחרתם: 65:14: הנה, נגד השוכחים את הר קדשי הנה עבדי ירנו על בנין ציון, ולא שירונו על צרתכם רק מטוב לב, ואתם תצעקו מכאב לב הוא מכאוב חיצוני ומשבר רוח תילילו הוא שבר רוח הפנימי אשר תראו כי אבדה תקותכם: 65:15: והנחתם, לא תמותו תיכף, רק תחלה תניחו שמכם לאלה ולשבועה שע”י רוב היסורים שיהיו לכם ישבעו בכם שכן יקרה לפלוני, ואח”כ והמיתך ה’ ימות כ”א במיתה משונה אחרת, ואח”כ לעבדיו יקרא שם אחר, מי שהיה לו שמו כשם הרשע ישנה את שמו, ור”ל שמה שתהיו לאלה ולשבועה יהיה רק בתחלה, כי אח”כ ימיתם וישנה שם עבדיו עד שישכח שמם בהחלט למען לא יהיה זכר למו, ולא זכר להצרות בכלל, כי אח”כ 65:16: המתברך בארץ, לא יתברך בשום הצלחה שבעולם רק באלהי אמן כי הוא יהיה מקור הברכות כולם והנשבע בארץ לא ישבע עוד בשם הרשעים האלה כמו שהיה תחלה שהיה שמם לאלה ולשבועה בתוך עמם רק ישבע באלהי אמן, כי נשכחו הצרות הראשונות ולא יהיו עוד במציאות להשבע בהם כי לא יהיה זכר לצרה כלל, וכי נסתרו מעיני ר”ל עד עתה היו הצרות עומדים נגד עיני לתת שכר לצדיקים שסבלו צרות בחנם, אבל אז יסתרו גם מעיני, כי כבר קבל כ”א שכר ועונש ולא יהיה זכרון לרע עבר כלל: 65:17: כי הנני בורא שמים חדשים, השמים והארץ הנמצאים עתה נבראו על תכונה וטבע, שמן הנמנע שיהיה טוב תמידי בלא רע, כי החומר ההיולי כולו פושט צורה ולובש צורה תמיד וא”א להויה בלא העדר, וכן המזגים שיתהוו ע”י תנועת השמים מן הנמנע שלא ימצא ג”כ רע ע”י ככל הדברים המשתנים וממירים צורותיהם, אבל אז יהיה חומרם משונה בטבעו ממה שהיה עד הנה, עד שלא ימצא רע והעדר כלל, עד שלא תזכרנה הראשונות וגם לא תעלינה על לב, כי לא יוכלו לצייר לעצמם העדר ומות ורע כלל, כי לא יהיה זה בטבע המציאות, וכ”ז על התרבות הטוב וההצלחה: 65:18: כי אם שישו, יש הבדל בין שישה וגילה, השישה היא עשות מעשים בפועל להתגלות השמחה כמו משוש תופים משוש כנור לבישת בגדי יום טוב וכדומה, והגילה היא בלב, אמנם הגיל נבדל משמחה במה שגיל מורה השמחה הפתאומית על בשורה חדשה שנתבשרה לו, והנה שיהיה הגילה תמידית הוא דבר בלתי אפשר, כי מלבד שגם שמחה תמידית הוא בלתי אפשר מצד טבע האדם עצמו שהשמח בתמידות על הטוב תמידי ישוב הטוב ההוא כדבר רגיל עד שלא ישמח בו עוד, כ”ש שלא יצוייר גילה תמידית, כי הגיל היא רק ברגע התחדשות הבשורה, אמנם אז והיה השישה והגילה עדי עד מתמידים בלי הפסק, והנה בזמן הזה לא יצוייר שיגיל האדם רק על דבר נעדר לו תחלה, או על דבר שחסר לאדם אחר, כי לא יגיל האדם על שיש לו עינים ופה, אבל אז שלא יהיה העדר כלל רק מציאות, ואעפי”כ יהיה גילה תמידית, אומר שתהיה הגילה הזאת אשר אני בורא, לא על העדר הבריאה רק על הבריאה הכללית, וזה עצמו יהיה בריאה חדשה שיגילו וישישו באופן זה אשר לא יצוייר עתה בטבע האדם, ועז”א כי הנני בורא את ירושלים גילה, ירושלים עצמה תהיה גילה תמידית ע”י השכינה והאור האלהי שיתראה בה, והסימנים החיצונים שיעשו להתגלות הגיל הזה, יהיה העם בעצמו, כאילו ע”י העם והצלחתם ורבוים יתגלה הגיל כמי שמראה שמחתו ע”י לבישת בגדי יום טוב וזה ועמה משוש: 65:19: וגלתי, אני אגיל גילה חדשה ע”י ירושלים כי בה אראה אותותי ומופתי תמיד מחדש, וששתי בעמי, ע”י עמי אראה אותות השמחה לעיני רבים עמים כנ”ל ולא ישמע עוד קול בכי וקול זעקה, הבכי הוא מה שבוכים על צרה שכבר באה ונהייתה, והצעקה הוא שצועקים לתשועה על שבר הממשמש ובא, הבכיה היא לרוב על מת ודומהו, והזעקה על דבר שיש הצלה ממנו וכמו שיבאר: 65:20: לא יהיה, מפרש מ”ש שלא ישמע קול בכי על מת, כי בזמן הזה יצוייר שיבכו על מת קודם זמנו אבל אז לא ימצא עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו, כי בזמן הזה ימצא זקן אשר לא ימלא את ימיו, והוא מי שמת ע”י אפיסת ליחות השרשי וכח הטבעי, שזה נקרא זקן, ויהיה בזה”ז זקן קודם זמנו מי שחלשו כחותיו בהיותו בן חמשים, והוא לא מלא את ימיו כי בטבע האדם שאם ימות מסבת הזקנה יאריך ימים עד תשע מאות שנה כמו שהיה בדורות הראשונים, ונמצא זה שמת שלא מסבה אחרת רק מסבת הזקנה שהוא אפיסת כח השרשי וליחותיו, לא מלא את ימיו בערך הזקנה, כי איש כזה שלא פגעהו מקרה אחרת שימות ע”י חולי וסבה אחרת כי מת מתוך זקנה, היה יכול לחיות עד תשע מאות שנה וכן נמצא בזמן הזה עול ימים אשר לא מלא את ימיו, והוא אם מת בעודו נער שזה ימצא מפני שתי סבות, אם מפני חולי וכדומה, או מפני חטא, שגם זה לא מלא את ימיו לפי ערכו, כי מת קודם זמנו, וגם אם חטא נענש קודם זמנו, אבל לעתיד לא ימצא לא עול ימים אשר לא ימלא את ימיו ולא זקן אשר לא ימלא את ימיו, כי גם הנער שימות בנערותו יהיה לכל הפחות בן מאה שנה וזה יען שהחוטא רק בן מאה שנה יקלל שלא יהיה בן עונשים קודם שיהיה בן מאה שנה וקודם לזמן הזה לא יענישוהו בדיני שמים: 65:21: ובנו, אחר שלא ימותו לפני זמנם, הבונים בתים ישבו בם הם בעצמם, והנוטעים כרמים הם עצמם יאכלו פרים: 65:22: לא יבנו ואחר ישב, היורש או זרים, וגם לא יטעו נטיעה ואחר יאכל, הגם שהנטיעה מתקיימת יותר מן הבנין, כי כימי העץ ימי עמי יאריכו ימים כימי העץ, ולכן מעשה ידיהם יבלו בחירי, שאם יטע נטיעה לא ימות הנוטע ועוד העץ קיים עד שאחר יאכל פריו, כי ימיו יאריכו כימי העץ שנטע: 65:23: לא, מצד זה לא יגעו לריק ע”י שיטעו ואחר יאכל שזה יגיעה לריק, וכן לא ילדו לבהלה ע”י שימותו בניהם, ומפרש נגד לא יגעו לריק כי זרע ברוכי ה’, עד שלכן יאריכו ימים ומעשה ידיהם יבלו, ונגד לא ילדו לבהלה אומר כי צאצאיהם יהיו אתם חיים וקיימים, (עד עתה פירש מ”ש לא ישמע קול בכי שהוא על המת קודם זמנו או על מיתת הבנים עתה מתחיל לבאר מ”ש שלא ישמע קול צעקה לישועה) הטעם שלא יצעקו, כי. 65:24: והיה טרם יקראו ואני אענה, ולא יצטרכו לזעוק כלל, ולא זאת כי גם עוד (טרם) הם מדברים את צרכיהם בינם לבין עצמם, ואני אשמע ואמלא חפץ לבבם, עד שלא אמתין על הקריאה כלל, זאת שנית כי לא ישמע קול צעקה יען שלא יהיה מזיק בעולם כלל כי אף החיות הטורפות לא יזיקו וכ”ש בני אדם, וז”ש 65:25: זאב וטלה ירעו כאחד, ולא יזיקנו, וגם יתהפך טבע הדורסים עד שהארי תבן יאכל ולא יאכל בשר כלל, וגם הנחש ישאר עפר לחמו כמו שהיה ולא יזיק ומפרש נגד זאב וארי שהם הרעו לצרכם עתה לא ירעו. נגד הנחש שהזיקה רק להשחית, אומר, ולא ישחיתו בכל הר קדשי: 66:1: כה אמר ה’, באמצע דבריו על ירושלים אשר תבנה ותכונן לעתיד, משיב פניו לעומת בני דורו, אשר חשבו כי המקדש מכפר על עונותיהם, וכי הורשה להם לעשות כל התועבות בלבד שירצוהו בקרבן, ושמן הנמנע כלל שיוחרב המקדש אשר בו יקריבו לפניו חלב ודם משיב להם, דעו. כי המקדש כולו ואף כי הקרבנות שמקריבים בו לה’ הם נגד שכל האדם, מצד שלשה טעמים א. כי מתנאי רוחניותו שלא יתקומם במקום ולא יוגבל בגבול. ואף כי שנאמר ששוכן בבית בנו לו בני האדם, ועז”א הנה השמים כסאי והארץ הדום רגלי, דמהו כמלך היושב על כסא שופט ומנהיג ומצוה, כך מניע השמים ומשפיע משם ברכתו עד סוף ההשתלשלות שהוא הארץ ששם תכלית מסובביו, וא”כ איזה בית אשר תבנו לי כענין שאמר שלמה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית אשר בניתי ב. שישכן ה’ בבית מורה שהוא מתנענע וחסר לו מנוחה וזה לא יצוייר בחק האלהית, ועז”א ואיזה מקום מנוחתי: 66:2: ואת, ג. שיבנו לו בית לשבתו מורה שחסר לו דבר עד שיבקש מיציר כפיו ימלאו חסרונו ואיך יצוייר זה אצל ה’ הלא ואת כל אלה ידי עשתה ועי”כ ויהיו כל אלה, בין ראשית המעשה אנכי עשיתים, בין שיתקיימו סוגיהם ומיניהם הוא רק על ידי, שעל ידי הם היו ומתקיימים, נאם ה’ ר”ל כל זאת אמר ה’ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח מי שהוא עני בחיצוניותו ונכה רוח בפנימיותו שרוחו נשברה ובכ”ז הוא חרד על דברי לשמוע בקולי, זה היה תכלית המקדש והקרבנות שנחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לא הקרבן עצמו הוא המבוקש רק מלאות רצוני וההכנעה שמראה האדם לפני במה ששומע אל דברי: 66:3: שוחט, אמנם אתם שאתם מביאים קרבנות ועודכם ברשעכם ואינכם שבים לפני, דעו כי בין מי שהוא שוחט השור לקרבן, או מי שהוא מכה איש לרצוח נפש, בין מי שהוא זובח השה לקרבן ובין מי שהוא ערף כלב וכן בין מי שהוא מעלה מנחה לקרבן או כנגדו מי שהוא מעלה דם חזיר לע”ז, או מי שהוא מזכיר את ה’ ע”י לבונה שמביא, או מי שמברך און את הע”ז דעו כי שני אלה הקצוות שוים בעיני, כי גם אלה הראשונים שהם שוחט השור, זובח השה, מעלה מנחה, מזכיר לבונה, הם בחרו בדרכיהם, הדרכים שהם חושבים לעבוד אותי בהם, אינם עושים מצד מצותי רק מצד בחירתם, כי אנכי איני רוצה בקרבנות כאלה בלא תשובה והכנעה לפני, וכן הצד השני שהם מכה איש עורף כלב וכו’ בשקוציהם נפשם חפצה (וכבר באר החוקר שלא יתכן לאמר שהאדם בוחר ברע רק שחפץ בו, כי הבחירה הוא בעזרת השכל, ולכן אמר בחרו בדרכיהם הטובים ובשקוציהם נפשם חפצה לא בחירה) 66:4: גם, כמו שהם בחרו לעצמם מצות אשר לא בחרתי אנכי, כאילו הם באים רק להתלוצץ וכן גם אני אבחר בתעלוליהם להתלוצץ עליהם ונגד בשקוציהם נפשם חפצה מגורתם אביא להם, מדה כנגד מדה, יען קראתי ולא שמעו וגם דברתי וכו’ ויעשו הרע בעיני במצוות ל”ת ובאשר לא חפצתי בחרו במ”ע שבדו לעצמם: 66:5: שמעו דבר ה’ הצדיקים החרדים אל דבר ה’, באמת, לא בהבאת קרבנות להתפאר במו כמו הצבועים, הנה אלה הצבועים שמתדמים שהם אחיכם במצות והם באמת שנאיכם ומנדים אתכם, כי בלבם ישימו ארבם על יראי ה’ האמתיים, אלה אומרים לכם לאמר רק למען שמי יכבד ה’ ע”י הקרבנות שמביא לכבוד ולשם בפרסום עי”ז יכבד ה’, משיב להם הנביא ונראה ר”ל האמת יתראה בעת שמחתכם, שאז הם יבשו, ויראו כי לא ירצה ה’ בחונף רק בעבודת הלב באמת: 66:6: קול, מצייר כי שומע קול שאון מן העיר שהוא מהמון העיר אשר בירושלים, שנית מצייר ששומע קול שאון מן ההיכל והמקדש, שלישית מצייר ששומע קול ה’ שמשלם גמול לאויביו זה דרך כלל, עתה יתחיל לבאר שלשה הקולות האלה בפרטות: 66:7: בטרם, (מפרש מ”ש קול שאון מעיר) בטרם, נבא כי זמן רב לפני ביאת הגואל יתקבצו אנשים מועטים מבני הגולה ויקבעו דירתם בירושלים, ואחר שנים רבות שישבו שמה יבואו להם החבלי יולדה שהיא מלחמות גוג ומגוג ואז יתחיל הקיבוץ הגדול הכללי, אומר בטרם תחיל ילדה כבר יהיה לעיר ירושלים לידה קטנה בטרם תחיל, ולא לבד בטרם תחיל כי גם בטרם יבא חבל לה, שלא תהיה עוד העת כלל שיבא חבל לה שהם חבלי יולדה שהוא שנים רבות לפני זמן הגאולה, כבר המליטה זכר, כי עדן לא ילדה רבתי עם רק מתי מספר שיקבעו דירה שמה, לכן מצייר שילדה רק זכר אחד, ר”ל אנשים מתי מספר: 66:8: מי שמע כזאת, מצייר כי אח”ז בבוא זמן הגאולה שאז תשב היולדת על המשבר ויגיעו לה חבלים וצירים שהוא מלחמת גוג, אז יהיה לידתה באופן מופלא, ומתמיה מאד משני פנים א. מצד החבלי יולדה שהתפשטו בפעם אחד על כל הארץ, כאילו כל נשי הארץ אחזתם חבלי יולדה ביום אחד, מי שמע כאלה היוחל ארץ ביום אחד (והנמשל שהחבלים של גוג התפשטו על כל הארץ מקצהו) ב. מצד הלידה בעצמה שבפעם אחד נולד הגוי כולו, ועז”א מי ראה כאלה היוחל ארץ ביום אחד (והנמשל שפתאום התקבצו הגליות מארבע רוחות) ומפרש כי חלה גם ילדה ציון את בניה, והפליאה בשתים א. כי חלה ביום אחד ב. כי ילדה בפעם אחד, משיב להם. 66:9: האני אשביר, נגד מה שיתפלאו אם יולד גוי פעם אחת משיב אחר שאני הושבתים על המשבר, ע”י החבלים שהבאתי עליהם שזה ההכנה אל הלידה, ואיך לא אוליד ובהכרח תהיה הלידה כללית, ונגד הפליאה היוחל ארץ ביום אחד משיב אחר שאני הוא המוליד איך ועצרתי מקצתם, ובהכרח אחר שאני אפתח רחם עקרות להולידם יהיה הדבר כללי ולכן יבואו החבלים לכלל העם כי אנכי לא אעשה מקצת הדבר רק כולו. 66:10: שמחו, (נגד קול מהיכל) קול יוצא מהיכל שישמחו את ירושלים ויגילו בה כל אוהביה, ויש הבדל בין שמחה גיל משוש, ששמחה וגיל מורים השמחה שבלב, לבד ששמחה מורה על שמחה תמידית וגיל מורה על השמחה הפתאומית אשר תפתח לב האדם עת יגיע לו בשורה טובה פתאום, ובזה אהבי ירושלים ישמחו בה שמחה תמידית על הצלחתה, גם יגילו בה מפקודה לפקודה גילה חדשה על הנסים שיתחדשו בה בכל עת אולם ששון מורה על המעשים החיצונים שיעשו השמחים לאות על שמחתם כמו לבישת בגדי ששון, משוש תופים משוש כנור וכדומה, עפ”ז אומר כי כל המתאבלים עליה שהם עשו אותות חיצונים להוראת האבל כמו לבישת שק ואפר ודומיהם, כן יעשו עתה אותות חיצונים להוראת הששון, כמו שאמר (למעלה ס”א) שמן ששון תחת אבל, וזה מדה כנגד מדה: 66:11: למען תינקו, מדמה אותם לילדים על חיק אמותם, תחלה יינקו וישבעו מן שוד התנחומים, ואח”כ ימצו עוד במציצה, לא לשבעה רק להתענג מן זיז, שהוא עיגול של דבש, של הכבוד, כאילו אצל שוד התנחומין בולט עוד זיז קטן של הכבוד שיהיה אחר הגאולה כמו שמפרש, שזה לא יינקו רק שאחר שיינקו מהשד יתנו להם זיז ודבר בולט של דבש ומתיקה למוץ כדי להתענג ביתר שאת: 66:12: כי כה אמר ה’ הנני נוטה השלום והגאולה והמנוחה מן האויב יהיה דומה כנהר המתרבה מעצמו והולך בנחת, וזה הנמשל של שוד התנחומין שיתנחמו מכל צרתם הקודמת וישבעו בה מרעבונם ואח”כ הנני נוטה כנחל שוטף כבוד גוים, כנחל השוטף כל אשר ימצא בדרכו כן ישטף כבוד עכו”ם ועשרם להביאם לירושלים, וזה הנמשל של זיז הכבוד שימוצו רק להתענג וינקתם ר”ל מן השוד ומן הזיז שאצלה על צד תנשאו אחר שדמה אותם במליצתו לתינוק היונק, מדמה שישאו אותם על צד כיונק שנושאים אותו ממקום למקום שאינו יכול ללכת בעצמו כן יביאו אתכם מן הגלות וזה מגביל עם שוד תנחומיה, ועם כנהר שלום וגם על ברכים תשעשעו כילד שעשועים שמרוב האהבה משתעשעים עמו במה שמניחים אותו על ברכים, וזה מגביל עם זיז כבודה, ועם כנחל שוטף כבוד גוים: 66:13: כאיש, כאיש המתאבל על אמו שהתרחקה ממנו וחשב שמתה, ואמו החיה עדיין שבה אליו והיא עצמה מנחמת אותו כן אנכי אנחמכם כי עלי התאבלתם, ובירושלים שגם עליה התאבלתם שם תנחמו, עד שהדברים שהתאבלתם עליהם הם עצמם ינחמו אתכם: 66:14: וראיתם, עד עתה הייתם מאמינים בתקוה העתידה אבל לא ראיתם אותה בעיניכם עתה וראיתם אותה בעיניכם | ולכן ושש לבכם, עד עתה ע”י הבטחון החזק היה רק שמחה צפונה בלבכם כמ”ש כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו, אבל עתה ישיש בששון גלוי (כי זה ההבדל בין ששון ושמחה) והשמחה תתפשט מן הלב אל האיברים החיצונים עד שעצמותיכם היבשות עתה כדשא תפרחנה מרב טוב ונודעה יד ה’ עד עתה שלא שלם גמול לצדיקים ולא ענש לרשעים היו רבים מכחישים השכר והעונש, אבל עתה יודע יד ה’ את עבדיו בשילום שכר הצדיקים וזעם את אויביו בעונש הרשעים: 66:15: כי הנה, (נגד קול ה’ משלם גמול לאויביו) מצייר שה’ יבא לשלם להרשעים באש, ויען שהאש תבער ויתלהב ויתפשט מהרה ע”י הסופה וסערה ומדליקה ברגע את כל סביבותיו, מצייר כי לא יהיה עוד כמו עתה שמאחר את העונש עד אחר המות, רק מרכבתיו מה שימהר להעניש ולרוץ במרכבתו יהיה כסופה המלהיבה את האש, להשיב בחמה אפו החמה הוא הכעס הפנימי, והאף הוא העונש, אומר כי ינשב ויפיח על אפו ועונשו בסערת החמה הפנימית שהחמה תהיה כרוח המנשב על האף ואש העונש וגערתו שהוא העונש ישוב ויפיח עליו בלהבי אש שיתפשטו בכל מחנה גוג: 66:16: כי באש, מבואר ביחזקאל כי במלחמת גוג תהיה תחלה חרב איש באחיו ואח”כ ימטיר עליהם אש ואבני אלגביש, האש יהיה משפט ה’ עונש שמיימי, עז”א כי באש ה’ נשפט, והחרב יהיה מהומת איש באחיו, ועז”א ובחרבו את כל בשר, ועי”ז ורבו חללי ה’: 66:17: המתקדשים הנראים כמתקדשים ומתטהרים ומתבודדים בגנות אחר אחת צורת עכו”ם העומדת בתוך אצלם, שהוא לדעתם אמצעות ממצעת באלהות: 66:18: ואנכי, מעשי בעלי זאת האמונה ומחשבותיהם ואמונתם הנפסדת באה למען ע”י זה יתקבצו כל העכו”ם והלשונות ואז יראו את כבודי ויכירו אחדות ה’ כי נשגב שמו לבדו: 66:19: ושמתי בהם אות, במלחמת גוג כמ”ש בזכריה וזאת תהיה המגפה, ושלחתי מהם פליטים אל יתר הגוים וגם אל האיים הרחוקים אשר עוד עובדים ע”ז ולא שמעו את שמעי ואין יודעים מאלהי ישראל כלל וגם לא ראו את כבודי שלא היו במלחמת גוג והם יגידו את כבודי בעכו”ם, ועי”ז 66:20: והביאו את כל אחיכם מנחה בצבים, בכבוד גדול וגם במהירות רב שז”א בסוסים ובכרכרות כאשר יביאו את המנחה, ר”ל שגם ישראל אשר באיים הרחוקים שנטמעו בין עכו”ם ולא ישובו בעצמם לירושלים יביאו אותם בטהרה כאשר יביאו את המנחה, וכן יביאו אותם עד ירושלים כאשר יביאו את המנחה עד בית ה’: 66:21: וגם מהם אקח לכהנים, אף אלה שעבדו ע”ז והם מיחוסי כהונה ולויה לא יאבדו זכותם ויהיו כהנים ולוים אחר שהיה זה באונס: 66:22: כי כאשר השמים החדשים שהזכיר בסימן הקודם הנני בורא שמים חדשים, שהנמצאות כולם לא יקבלו עוד שינוי והפסד, והם עמדים לפני שיהיו מתוקנים שיעמדו אישיהם ולא יופסדו, כן יעמד זרעכם ושמכם, זרעכם לא יכלה ע”י הריגות וחרב, ושמכם לא יכלה ע”י שינוי דת לעבודת עכו”ם, כי תשארו קיימים בין באושר הגוף בין באושר הנפש: 66:23: והיה מידי חדש בחדשו, שבכל חדש ובכל שבת יבואו אנשים חדשים מן עכו”ם אשר ישתחוו לפני לקבל האמונה האמתיית ולהשליך את עצביהם: 66:24: ויצאו, אל עמק יהושפט, שם יראו פגרי מחנה גוג, איך תולעתם לא תמות הגם שאשם לא תכבה, ויתקיימו התולעים לאות ומופת לזכר רשעתם:והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר יהוה
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה” — חתימת הספר: חזיון הגאולה המוחלטת
- אפיון - עונש וגלות | הפרדה בין עובדי ה׳ לרשעים — “וראו בפגרי האנשים הפשעים בי”
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: פּוּל (Strong’s H6322) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים ב,ישעיהו,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “שמים חדשים וארץ חדשה” — עולם חדש ומתוקן אחרי תיקון כל הפגמים. לפי מלבי”ם: ספר ישעיהו נחתם בגאולה שלמה: מבריאה חדשה עד קהל השמחה — ה׳ ישמח בירושלים ועמו ישמח בו.
ניווט
- קודם: יש_063_001 - מי זה בא מאדום — ה’ נוקם
- אחרי: