קומי אורי כי בא אורך
פסוקים
ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהֹוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃ כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְהֹוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃ וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ׃ שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ בָּנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ וּבְנוֹתַ֖יִךְ עַל־צַ֥ד תֵּאָמַֽנָה׃ אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ כִּֽי־יֵהָפֵ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ הֲמ֣וֹן יָ֔ם חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם יָבֹ֥אוּ לָֽךְ׃ שִֽׁפְעַ֨ת גְּמַלִּ֜ים תְּכַסֵּ֗ךְ בִּכְרֵ֤י מִדְיָן֙ וְעֵיפָ֔ה כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ זָהָ֤ב וּלְבוֹנָה֙ יִשָּׂ֔אוּ וּתְהִלֹּ֥ת יְהֹוָ֖ה יְבַשֵּֽׂרוּ׃ כׇּל־צֹ֤אן קֵדָר֙ יִקָּ֣בְצוּ לָ֔ךְ אֵילֵ֥י נְבָי֖וֹת יְשָֽׁרְת֑וּנֶךְ יַעֲל֤וּ עַל־רָצוֹן֙ מִזְבְּחִ֔י וּבֵ֥ית תִּפְאַרְתִּ֖י אֲפָאֵֽר׃ מִי־אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם׃ כִּי־לִ֣י׀ אִיִּ֣ים יְקַוּ֗וּ וׇאֳנִיּ֤וֹת תַּרְשִׁישׁ֙ בָּרִ֣אשֹׁנָ֔ה לְהָבִ֤יא בָנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֔וֹק כַּסְפָּ֥ם וּזְהָבָ֖ם אִתָּ֑ם לְשֵׁם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ׃ וּבָנ֤וּ בְנֵֽי־נֵכָר֙ חֹמֹתַ֔יִךְ וּמַלְכֵיהֶ֖ם יְשָֽׁרְת֑וּנֶךְ כִּ֤י בְקִצְפִּי֙ הִכִּיתִ֔יךְ וּבִרְצוֹנִ֖י רִחַמְתִּֽיךְ׃ וּפִתְּח֨וּ שְׁעָרַ֧יִךְ תָּמִ֛יד יוֹמָ֥ם וָלַ֖יְלָה לֹ֣א יִסָּגֵ֑רוּ לְהָבִ֤יא אֵלַ֙יִךְ֙ חֵ֣יל גּוֹיִ֔ם וּמַלְכֵיהֶ֖ם נְהוּגִֽים׃ כִּֽי־הַגּ֧וֹי וְהַמַּמְלָכָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־יַעַבְד֖וּךְ יֹאבֵ֑דוּ וְהַגּוֹיִ֖ם חָרֹ֥ב יֶחֱרָֽבוּ׃ כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ אֵלַ֣יִךְ יָב֔וֹא בְּר֛וֹשׁ תִּדְהָ֥ר וּתְאַשּׁ֖וּר יַחְדָּ֑ו לְפָאֵר֙ מְק֣וֹם מִקְדָּשִׁ֔י וּמְק֥וֹם רַגְלַ֖י אֲכַבֵּֽד׃ וְהָלְכ֨וּ אֵלַ֤יִךְ שְׁח֙וֹחַ֙ בְּנֵ֣י מְעַנַּ֔יִךְ וְהִֽשְׁתַּחֲו֛וּ עַל־כַּפּ֥וֹת רַגְלַ֖יִךְ כׇּל־מְנַאֲצָ֑יִךְ וְקָ֤רְאוּ לָךְ֙ עִ֣יר יְהֹוָ֔ה צִיּ֖וֹן קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ תַּ֧חַת הֱיוֹתֵ֛ךְ עֲזוּבָ֥ה וּשְׂנוּאָ֖ה וְאֵ֣ין עוֹבֵ֑ר וְשַׂמְתִּיךְ֙ לִגְא֣וֹן עוֹלָ֔ם מְשׂ֖וֹשׂ דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ וְיָנַקְתְּ֙ חֲלֵ֣ב גּוֹיִ֔ם וְשֹׁ֥ד מְלָכִ֖ים תִּינָ֑קִי וְיָדַ֗עַתְּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃ תַּ֣חַת הַנְּחֹ֜שֶׁת אָבִ֣יא זָהָ֗ב וְתַ֤חַת הַבַּרְזֶל֙ אָ֣בִיא כֶ֔סֶף וְתַ֤חַת הָעֵצִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וְתַ֥חַת הָאֲבָנִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְשַׂמְתִּ֤י פְקֻדָּתֵךְ֙ שָׁל֔וֹם וְנֹגְשַׂ֖יִךְ צְדָקָֽה׃ לֹא־יִשָּׁמַ֨ע ע֤וֹד חָמָס֙ בְּאַרְצֵ֔ךְ שֹׁ֥ד וָשֶׁ֖בֶר בִּגְבוּלָ֑יִךְ וְקָרָ֤את יְשׁוּעָה֙ חוֹמֹתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ תְּהִלָּֽה׃ לֹא־יִֽהְיֶה־לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָֽיָה־לָ֤ךְ יְהֹוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ׃ לֹא־יָב֥וֹא עוֹד֙ שִׁמְשֵׁ֔ךְ וִירֵחֵ֖ךְ לֹ֣א יֵאָסֵ֑ף כִּ֣י יְהֹוָ֗ה יִֽהְיֶה־לָּךְ֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וְשָׁלְמ֖וּ יְמֵ֥י אֶבְלֵֽךְ׃ וְעַמֵּךְ֙ כֻּלָּ֣ם צַדִּיקִ֔ים לְעוֹלָ֖ם יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ נֵ֧צֶר (מטעו) [מַטָּעַ֛י] מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֖י לְהִתְפָּאֵֽר׃ הַקָּטֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה׃ ר֛וּחַ אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה עָלָ֑י יַ֡עַן מָשַׁח֩ יְהֹוָ֨ה אֹתִ֜י לְבַשֵּׂ֣ר עֲנָוִ֗ים שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר וְלַאֲסוּרִ֖ים פְּקַח־קֽוֹחַ׃ לִקְרֹ֤א שְׁנַת־רָצוֹן֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵאלֹהֵ֑ינוּ לְנַחֵ֖ם כׇּל־אֲבֵלִֽים׃ לָשׂ֣וּם׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר׃ וּבָנוּ֙ חׇרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם שֹׁמְמ֥וֹת רִאשֹׁנִ֖ים יְקוֹמֵ֑מוּ וְחִדְּשׁוּ֙ עָ֣רֵי חֹ֔רֶב שֹׁמְמ֖וֹת דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ וְעָמְד֣וּ זָרִ֔ים וְרָע֖וּ צֹאנְכֶ֑ם וּבְנֵ֣י נֵכָ֔ר אִכָּרֵיכֶ֖ם וְכֹרְמֵיכֶֽם׃ וְאַתֶּ֗ם כֹּהֲנֵ֤י יְהֹוָה֙ תִּקָּרֵ֔אוּ מְשָׁרְתֵ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ יֵאָמֵ֖ר לָכֶ֑ם חֵ֤יל גּוֹיִם֙ תֹּאכֵ֔לוּ וּבִכְבוֹדָ֖ם תִּתְיַמָּֽרוּ׃ תַּ֤חַת בׇּשְׁתְּכֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה וּכְלִמָּ֖ה יָרֹ֣נּוּ חֶלְקָ֑ם לָכֵ֤ן בְּאַרְצָם֙ מִשְׁנֶ֣ה יִירָ֔שׁוּ שִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לָהֶֽם׃ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ אֹהֵ֣ב מִשְׁפָּ֔ט שֹׂנֵ֥א גָזֵ֖ל בְּעוֹלָ֑ה וְנָתַתִּ֤י פְעֻלָּתָם֙ בֶּאֱמֶ֔ת וּבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם אֶכְר֥וֹת לָהֶֽם׃ וְנוֹדַ֤ע בַּגּוֹיִם֙ זַרְעָ֔ם וְצֶאֱצָאֵיהֶ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעַמִּ֑ים כׇּל־רֹֽאֵיהֶם֙ יַכִּיר֔וּם כִּ֛י הֵ֥ם זֶ֖רַע בֵּרַ֥ךְ יְהֹוָֽה׃ שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽיהֹוָ֗ה תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ׃ כִּ֤י כָאָ֙רֶץ֙ תּוֹצִ֣יא צִמְחָ֔הּ וּכְגַנָּ֖ה זֵרוּעֶ֣יהָ תַצְמִ֑יחַ כֵּ֣ן׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה יַצְמִ֤יחַ צְדָקָה֙ וּתְהִלָּ֔ה נֶ֖גֶד כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ לְמַ֤עַן צִיּוֹן֙ לֹ֣א אֶחֱשֶׁ֔ה וּלְמַ֥עַן יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לֹ֣א אֶשְׁק֑וֹט עַד־יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ וִישׁוּעָתָ֖הּ כְּלַפִּ֥יד יִבְעָֽר׃ וְרָא֤וּ גוֹיִם֙ צִדְקֵ֔ךְ וְכׇל־מְלָכִ֖ים כְּבוֹדֵ֑ךְ וְקֹ֤רָא לָךְ֙ שֵׁ֣ם חָדָ֔שׁ אֲשֶׁ֛ר פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יִקֳּבֶֽנּוּ׃ וְהָיִ֛ית עֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּיַד־יְהֹוָ֑ה (וצנוף) [וּצְנִ֥יף] מְלוּכָ֖ה בְּכַף־אֱלֹהָֽיִךְ׃ לֹא־יֵאָמֵר֩ לָ֨ךְ ע֜וֹד עֲזוּבָ֗ה וּלְאַרְצֵךְ֙ לֹא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שְׁמָמָ֔ה כִּ֣י לָ֗ךְ יִקָּרֵא֙ חֶפְצִי־בָ֔הּ וּלְאַרְצֵ֖ךְ בְּעוּלָ֑ה כִּֽי־חָפֵ֤ץ יְהֹוָה֙ בָּ֔ךְ וְאַרְצֵ֖ךְ תִּבָּעֵֽל׃ כִּֽי־יִבְעַ֤ל בָּחוּר֙ בְּתוּלָ֔ה יִבְעָל֖וּךְ בָּנָ֑יִךְ וּמְשׂ֤וֹשׂ חָתָן֙ עַל־כַּלָּ֔ה יָשִׂ֥ישׂ עָלַ֖יִךְ אֱלֹהָֽיִךְ׃ עַל־חוֹמֹתַ֣יִךְ יְרוּשָׁלַ֗͏ִם הִפְקַ֙דְתִּי֙ שֹֽׁמְרִ֔ים כׇּל־הַיּ֧וֹם וְכׇל־הַלַּ֛יְלָה תָּמִ֖יד לֹ֣א יֶחֱשׁ֑וּ הַמַּזְכִּרִים֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה אַל־דֳּמִ֖י לָכֶֽם׃ וְאַֽל־תִּתְּנ֥וּ דֳמִ֖י ל֑וֹ עַד־יְכוֹנֵ֞ן וְעַד־יָשִׂ֧ים אֶת־יְרוּשָׁלַ֛͏ִם תְּהִלָּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה בִּימִינ֖וֹ וּבִזְר֣וֹעַ עֻזּ֑וֹ אִם־אֶתֵּן֩ אֶת־דְּגָנֵ֨ךְ ע֤וֹד מַֽאֲכָל֙ לְאֹ֣יְבַ֔יִךְ וְאִם־יִשְׁתּ֤וּ בְנֵֽי־נֵכָר֙ תִּֽירוֹשֵׁ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר יָגַ֖עַתְּ בּֽוֹ׃ כִּ֤י מְאַסְפָיו֙ יֹאכְלֻ֔הוּ וְהִֽלְל֖וּ אֶת־יְהֹוָ֑ה וּמְקַבְּצָ֥יו יִשְׁתֻּ֖הוּ בְּחַצְר֥וֹת קׇדְשִֽׁי׃ עִבְר֤וּ עִבְרוּ֙ בַּשְּׁעָרִ֔ים פַּנּ֖וּ דֶּ֣רֶךְ הָעָ֑ם סֹ֣לּוּ סֹ֤לּוּ הַֽמְסִלָּה֙ סַקְּל֣וּ מֵאֶ֔בֶן הָרִ֥ימוּ נֵ֖ס עַל־הָעַמִּֽים׃ הִנֵּ֣ה יְהֹוָ֗ה הִשְׁמִ֙יעַ֙ אֶל־קְצֵ֣ה הָאָ֔רֶץ אִמְרוּ֙ לְבַת־צִיּ֔וֹן הִנֵּ֥ה יִשְׁעֵ֖ךְ בָּ֑א הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃ וְקָרְא֥וּ לָהֶ֛ם עַם־הַקֹּ֖דֶשׁ גְּאוּלֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלָךְ֙ יִקָּרֵ֣א דְרוּשָׁ֔ה עִ֖יר לֹ֥א נֶעֱזָֽבָה׃
פירוש רש”י
60:4: עַל צַד תֵּאָמַנָה. ״עַל גִּיסְסִין״ (תרגום יונתן), כְּסָלִים שֶׁל מְלָכִים תִּהְיֶינָה אֲמוּנוֹת: 60:5: אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ. ״בְּכֵן תֶּחֱזִין וְתִנְהֲרִין״ (תרגום יונתן): | וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ. וְיִתְמַהּ וְיִרְחַב לִבֵּךְ: | כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם. ״אֲרֵי יִתְחַלֵּף לִיךְ עוּתַר מַעַרְבָא״ (תרגום יונתן): | חֵיל גּוֹיִם. ״נִכְסֵי דְפָלְחֵי כּוֹכְבַיָּא״: 60:6: שִׁפְעַת. רֹב: | בִּכְרֵי מִדְיָן. ״הוֹגְנֵי מִדְיָן״ (תרגום יונתן); הֵם גְּמַלִּים בַּחוּרִים, וְכֵן ״בִּכְרָה קַלָּה״ (ירמיה ב:כג): | וְעֵיפָה. גַּם הֵם מִבְּנֵי מִדְיָן, ״עֵיפָה וָעֵפֶר״ (בראשית כה:ד): 60:7: אֵילֵי נְבָיוֹת. דִּכְרֵי נְבָיוֹת: 60:9: בָּרִאשֹׁנָה. כְּמוֹ ׳כְּבָרִאשׁוֹנָה׳, בִּימֵי שְׁלֹמֹה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א י:כב): ״כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ וְגוֹ׳״, תַּרְשִׁישׁ שֵׁם הַיָּם: | לְשֵׁם ה׳ אֱלֹהַיִךְ. שֶׁנִּקְרָא עָלֶיךָ, כִּי יִשְׁמְעוּ שִׁמְעוֹ וְשֵׁם גְּבוּרָתוֹ וְיָבוֹאוּ: | כִּי פֵאֲרָךְ. נָתַן לָךְ פְּאֵר: 60:10: וּבִרְצוֹנִי. וּבְהַרְצוֹתִי לָךְ, אימונ״א פייזמנ״ט בלע״ז: 60:11: וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד. לְשׁוֹן ׳פִּתּוּחַ׳, מִמִּשְׁקֹלֶת לָשׁוֹן כָּבֵד, עַל שֵׁם שֶׁפְּתִיחָתָן פְּתִיחַת עוֹלָם, פְּתִיחַת תָּמִיד; כְּמוֹ ׳שִׁבֵּר׳ מִלְּשׁוֹן ׳שְׁבִירָה׳, כָּךְ מִלְּשׁוֹן ׳פְּתִיחָה׳, טי״ש אובירט״ש בלע״ז: 60:13: בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר. מִינֵי עֲצֵי יַעַר לְבָנוֹן: 60:14: צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. ״צִיּוֹן דְּאִתְרְעִי בָהּ קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל״ (תרגום יונתן), צִיּוֹן שֶׁל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: 60:16: וְשֹׁד מְלָכִים. לְשׁוֹן ׳שָׁדַיִם׳, וְתִינָקִי יוֹרֶה עָלָיו: 60:17: תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת. שֶׁנָּטְלוּ מִמֵּךְ: | וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם. ״וַאֲשַׁוִּי פַּרְנָסָךְ שְׁלָם וְשָׁלְטוֹנִיךְ בִּזְכוּ״ (תרגום יונתן): | פְקֻדָּתֵךְ. פְּקִידִים שֶׁלָּךְ, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (בבא בתרא ט א): הַפְּקֻדּוֹת שֶׁבָּאוּ עָלֶיךָ בְּגָלוּתֵךְ וְהַנּוֹגְשִׂים שֶׁדְּחָקוּךְ יִהְיוּ לָךְ לְשָׁלוֹם וְלִצְדָקָה: 60:19: לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד. לֹא תִצְטָרְכִי לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ: 60:20: לֹא יֵאָסֵף. לְשׁוֹן ״אָסְפוּ נָגְהָם״ (יואל ב:י), הִכְנִיסוּ אוֹרָם: 60:21: לְהִתְפָּאֵר. שֶׁאֶהְיֶה מִתְפָּאֵר בָּם, פורוונטי״ר בלע״ז: 60:22: בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. זָכוּ – אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ – בְּעִתָּהּ (סנהדרין צח א): 61:1: יַעַן מָשַׁח. אֵין מְשִׁיחָה זוֹ, אֶלָּא לְשׁוֹן שְׂרָרָה וּגְדֻלָּה: | לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר. כְּלוֹמַר, לְבַשֵּׂר לָהֶם בְּשׂוֹרַת הַגְּאֻלָּה: | פְּקַח קוֹחַ. פְּקַח אֶת מַלְקוֹחָם וְשִׁבְיָם וְהַתִּירֵם: 61:2: שְׁנַת רָצוֹן. שְׁנַת פִּיּוּס וְרִצּוּי: 61:3: אֵילֵי הַצֶּדֶק. לְשׁוֹן ׳אִילָנוֹת׳, כְּמוֹ ״מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם״ (ישעיהו א:ט), וּמַטַּע ה׳ יוֹרֶה עָלָיו: 61:5: אִכָּרֵיכֶם. מַנְהִיגֵי הַמַּחֲרֵשָׁה: 61:6: כֹּהֲנֵי ה׳. נְשִׂיאֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | חֵיל גּוֹיִם. ״נִכְסֵי פָּלְחֵי כוֹכָבִיָּא״: | תִּתְיַמָּרוּ. אַתֶּם תִּכָּנְסוּ תַּחְתֵּיהֶם בַּכָּבוֹד שֶׁנָּטְלוּ עַד הֵנָּה: 61:7: תַּחַת בָּשְׁתְּכֶם. שֶׁהָיָה מִשְׁנֶה, אַף הֵם כְלִמָּה יָרֹנּוּ תָּמִיד חֶלְקָם. כְּלוֹמַר: תַּחַת אֲשֶׁר עַד הֵנָּה תָּמִיד עַמִּי הָיוּ רוֹנְנִים כְלִמָּה חֶלְקָם. יֵשׁ רִנָּה שֶׁהוּא אֵבֶל, כְּמוֹ (איכה ב:יט) ״קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה״, וּכְמוֹ (מלכים א כב:לו) ״וַתַּעֲבֹר הָרִנָּה״ דְּאַחְאָב: 61:8: כִּי אֲנִי ה׳ אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה. לְכָךְ אֵינוֹ מְקַבֵּל עוֹלוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמָזָלוֹת, הַשָּׂרִים וְהַשָּׂרוֹת, שֶׁכֻּלָּן גָּזֵל: | וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם. שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁתְּהֵא בֶּאֱמֶת. אוֹ וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם שֶׁפָּעֲלוּ, שָׂכָר שֶׁסָּבְלוּ גִּדּוּפֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמָזָלוֹת, הַשָּׂרִים וְהַשָּׂרוֹת עַל כְּבוֹדִי בֶּאֱמֶת: 61:10: כֶּחָתָן. אֲשֶׁר יִלְבַּשׁ לְבוּשֵׁי פְּאֵר כְּכֹהֵן גָּדוֹל: | וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. תַּכְשִׁיטֶיהָ: 61:11: כִּי כָאָרֶץ אֲשֶׁר תּוֹצִיא צִמְחָהּ וְגוֹ׳. 62:1: לְמַעַן צִיּוֹן. אֶעֱשֶׂה וְלֹא אֶחֱשֶׁה עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ לָהּ: | לֹא אֶשְׁקוֹט. לֹא יְהֵא שָׁלוֹם לְפָנַי, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ: 62:2: יִקֳּבֶנּוּ. יְפָרְשֶׁנּוּ: 62:4: בְּעוּלָה. מְיֻשֶּׁבֶת: 62:5: כִּי יִבְעַל וְגוֹ׳. ״אֲרֵי כְּמָה דְמִתְיַתֵּב עוּלֵם עִם בְּתוּלְתָא, כֵּן יִתְיַיתְבִין בְּגַוֵּיכִי בְּנַיְיכִי״ (תרגום יונתן): 62:6: עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם. רַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ כְּמַשְׁמָעוֹ: מַלְאָכִים הַמַּזְכִּירִים אֶת ה׳ עַל חֻרְבָּנָהּ לִבְנוֹתָהּ. מַאי אָמְרִי? ״אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן״ (תהלים קב:יד), ״כִּי בָחַר ה׳ בְּצִיּוֹן״ (תהלים קלב:יג), כִּדְאִיתָא בִּמְסֶכֶת מְנָחוֹת (מנחות פז א). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם חוֹמוֹתַיִךְ: אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הַמְּגִינִים עָלֵינוּ כַּחוֹמָה: | הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים. לִכְתּוֹב סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכַּח זְכוּתָם מִלְּפָנַי: | לֹא יֶחֱשׁוּ. מִלְּהַזְכִּיר זְכוּתָם לְפָנַי: | הַמַּזְכִּירִים אֶת ה׳. אֶת זְכוּת הָאָבוֹת: | אַל דֳּמִי לָכֶם. אַל תַּחֲרִישׁוּ: 62:9: יֹאכְלֻהוּ. מוּסָב עַל דְּגָנֵךְ (ישעיה סב:ח): | יִשְׁתֻּהוּ. מוּסָב עַל תִּירוֹשֵׁךְ (ישעיהו סב:ח): 62:10: עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים. ״אָמַר נְבִיָּיא: עִבְרוּ וְתוּבוּ בְּתַרְעַיָּא, אַפְנוּ לִבָּא דְעַמָּא לְאוֹרַח תַּקְנָא״ (תרגום יונתן): | סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה. כִּבְשׁוּ הַדֶּרֶךְ בטי״ץ לוקמי״ן בלע״ז. סֹלּוּ לְשׁוֹן ׳מְסִלָּה׳ הוּא: | סַקְּלוּ מֵאֶבֶן. סַקְּלוּ הַמְּסִלָּה וְהַשְׁלִיכוּ אַבְנֵי מִכְשׁוֹל לַצְּדָדִין, סַקְּלוּ. אישפירייר״ן בלע״ז: | מֵאֶבֶן. מִהְיוֹת שָׁם אֶבֶן, וּכְנֶגֶד יֵצֶר הָרָע הוּא אוֹמֵר (תנחומא בהעלתך י), וְיֵשׁ עוֹד לְפוֹתְרוֹ עַל תִּקּוּן הַדְּרָכִים לְקִבּוּץ הַגָּלִיּוֹת: | הָרִימוּ נֵס. כְּלוֹנָס, פורק״א בלע״ז. אוֹת הוּא שֶׁיִּקָּבְצוּ אֵלַי, וְיָבִיאוּ לִי אֶת הַגּוֹלִים אֶצְלָם: 62:11: הִנֵּה שְׂכָרוֹ. שֶׁמּוּכָן לָתֵת לַעֲבָדָיו מוּכָן אִתּוֹ: | וּפְעֻלָּתוֹ. שְׂכַר הַפְּעֻלָּה שֶׁפָּעֲלוּ עִמּוֹ לְפָנָיו, הוּא מוּכָן לָתֵת:
פירוש רד”ק
60:1: קומי אורי. אמר כנגד ירושלם, ואורי ציווי וכבר פירשנו כי האורה משל על השמחה ועל הטובה, והחשך בהפכו על הצרה ועל הרעה שיבא: | כי בא אורך. הגיע זמן ישועתך שהוא לך אורה גדולה, וכפל הענין ואמר וכבוד ה’ עליך זרח, וכן תרגם יונתן ארי מטא זמן פורקנך, ויש מפרשים כי בא אורך שקע אורך כמו שאמר ובא השמש אמר דרך משל שקע אורך שהוא אור בעולם הזה ויהיה לך תמורתו אור גדול והיא הישועה והשמחה וכן אמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם והכל דרך משל: 60:2: כי הנה החשך. חשך וערפל משל על הצרות: | יזרח ה’ וכבודו עליך יראה. כפל ענין במלות שונות כי ה’ כבוד ה’, ויש מפרשים כמו בכבודו, וכן נראה בכבודו: 60:3: והלכו גוים. כמו שאמר והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו זהו שילכו הגוים לאור ישראל הם ומלכיהם ושריהם: | זרחך. שם יאמר ממנו זרח על משקל צמח פרח: 60:4: שאי סביב. כולם פירוש בניך ובנותיך, וכת”י כל עם גלותא ובא הידיעה אחר הכנוי כמו וישנו את טעמו ותפתח ותראהו את הילד והדומים להם שכתבנו בספר מכלל: | תאמנה. מענין כאשר ישא האומן את היונק והיתה הנו”ן ראויה להדגש לחסרון נו”ן השרש כי הנו”ן כתובה לרבות ואדוני אבי ז”ל כתב כי המלה יחידה והנו”ן שרש והה”א נוספת כה”א ותקרבנה ותבאנה ואע”פ שאמר ובנותיך, ר”למ כל אחת ואחת, ופי’ על צד תאמנה, על צד המלכות והשרות כמו שכתוב ושרותיהם מניקותיך: 60:5: אז תראי. מן ראה, ורבים טעו בזאת המלה שקראו התי”ו בגעיא, כמו מן ירא, וגם יש ספרים שכתוב ביו”ד וטעות הוא כי מן ראה היא, וכן ת”י בכן תחזין ותנהרין, ופירש תראי בניך שיבאו מכל צד ויצהבו פניך, זהו ונהרת שהוא ענין אורה כמו ואל תופע עליו נהרה הביטו אליו ונהרו: | ופחד ורחב לבבך. ופחד כאדם הנבהל בבא אליו טובה רבה פתאום ורחב לרוב הטובה ולרוב העם שיבאו בך כי כמו שיצר הלב בעבור הרעה והצרה והאבל כן ירחב לטובה ולשמחה: | כי יהפך עליו המון ים. כי היית חרבה ושממה ועתה תהיי בהפך כי יבאו עליך עמים רבים כהמון ים ות”י ותידחלין ויפתי לביך וגומר: 60:6: שפעת. ענין רבוי וכן ושפעת מים תכסך כי שפע ימים ינקו: | בכרי. הם גמלים הקטנים עולי ימים, וכן בכרה קלה: | ותהלות ה’ יבשרו. כתרגומו כלומר הגמלים והסוחרים והזהב והלבונה יביאו אותם בסחורה גם למנחה למלך המשיח ולבית ה’, וטעם יבשרו לפי שיהיו אומות העולם חדשים בספור תהלות ה’ כי עד אותו הזמן ישראל הוא שיתיחדו בספור תהלות ה’ וכל מספר חדשות יקרא מבשר: 60:7: כל צאן קדר. ר”ל רוב כמו וכל הארץ באו מצרימה, קדר ונביות מגדלי צאן לרוב כי הם יושבי אהלים ונוסעים ממקום למקום ומבקשים מקום המרעה: | אילי נביות ישרתונך. חסר בי”ת השמוש ופי’ באילי נביות ישרתונך הגוים שיביאו לך מנחה מהם: | ישרתונך. מלעיל האתנחתא בתי”ו לפיכך הנו”ן בסגול: | יעלו על רצון מזבחי. כמו הפוך יעלו על מזבחי לרצון, וכן מקום שם קבר כמו מקום קבר שם ופירוש יביאו מנחה מהם, וכן יעלו מהם על מזבחי שיקריבו מהם קרבן לה’ או ישראל יקריבו מהם יש מחלוקת בדבר זה בדברי רז”ל כי רבי אליעזר אומר שאין מקריבין מבהמות העכו”ם לא אנחנו ולא הם לפי שחוששין בהם לרביעה, והקשו זה הפסוק לר’ אליעזר ותירץ כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא דכתיב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד: | אפאר. שיביאו שם הגוים מנחה וקרבנות, וטעם אפאר שאתן בלבם לפארו, וכן טעם אהפוך אל עמים: 60:8: מי אלה אמר תעופנה לשון נקבות על קהלות ישראל העולות מהגלות מזה ומזה ותבאנה קל מהרה כמו העב, והמשיל מרוצת הקלות לעופפות כי היא התנועה הקלה שבתנועות וכן מחץ יעוף יומם: | וכיונים אל ארבותיהם. כי יותר יעופו מהרה בשובם אל קניהם ממה שיעופו בצאתם מהם מפני שממהרות לשוב אל גוזליהם שהניחו להאכילם מאשר בפיהם: | ארבותיהם. הם חלונות השובך, וכ”ף כיונים פתוחה לידיעה כלומר היונים שיניחו הגוזלים בשובך: 60:9: כי לי איים יקוו. פירוש שוכני האיים יקוו לי כי אני המטיב ומריע לפיכך יביאו בניך ממקומם, ואפילו יהיו רחוק יביאו אותם אל א”י: | ואניות תרשיש בראשונה. בחסרון כף הדמיון כבראשונה כמו שהיו באות אניות תרשיש בראשונה בימי שלמה: | כספם וזהבם אתם. אפשר כספם וזהבם של ישראל כלומר עם כל ממונם יבאו לא יניחו ממונם דבר בארצות הגולה, או אפשר כספם וזהבם של העכו”ם כמו שנאמר בעולי בבל ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה לשם ה’ אלהיך כי ישמעו את שמע כבודו וגדלו שיעשה בהוציאו עמו מהגלות ובעשותו נקמה בשונאיהם: | פארך. בקמץ הרי”ש לנקבה כמו בכנוי הזכר בעבור כי כאשר מדבר כנגד כנסת ישראל ידבר פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה לשון זכר כנגד העם ולשון נקבה כנגד הכנסה, ופירוש פארך הוא נתן לך הפאר והכבוד הזה שיעבדוך העכו”ם: 60:10: ובנו בני נכר. מלבד שיעבדוך במנחות שיביאו לך יעבדוך בארצך שיבנו חומותיך ויעשו מלאכתך: | ישרתונך. מלעיל כמו אשר לפניו: | כי בקצפי. אז תכיר כי כל עניניך בין הטוב בין הרע הוא מאתי ואינו מקרה כלל כי בעת שהיה קצפי עליך היית אמה לעבדים בגלות ובעת רצוני שיהיה עליך יעבדוך אפילו מלכי העכו”ם כל שכן העם: 60:11: ופתחו. מן הדגוש והוא פעל עומד, וכן פתח הסמדר פתחה אזניך, כלומר יהיו נפתחים תמיד יומם ולילה להביא אליך חיל גוים, אמר כנגד העיר ירושלם כמו שהיא כל הפרשה שעריך יהיו נפתחים תמיד בלילה כמו ביום כדי שיכנסו נושאי חיל הגוים אליך למנחה כי יהיה שלום בעולם וילכו בלילה בעת החום, וכן תרגם יונתן להביא אליך לאעלא בגוך נכסי עממיא: | ומלכיהם נהוגים. יהיו נהוגים אליך שיבאו לפני מלך המשיח כעבדים לפני אדוניהם, ומה שאמר נהוגים כי מנהג המלכים כשילכו בדרך ילכו רוכבים או רגלים ינהגו אותם שרים דרך כבוד, ויונתן תרגם נהוגים זקוקים רוצה לומר אסורים בזיקים: 60:12: והגוים חרוב יחרבו. ענין חרבן, ויש מפרשים ענין חרב כלומר יהרגו: 60:13: כבוד הלבנון. העצים הטובים שבו ואח”כ מפרש מה הם כמו שהיה משלח מלך צור למלך שלמה: | ברוש תדהר ותאשור. כבר פירשנו בפרשת העניים והאביונים: | לפאר מקום מקדשי. שיבנו בהם בית המקדש: | ומקום רגלי אכבד. כי בהמ”ק מכוון כנגד כסא הכבוד ואם כסא הכבוד מושבו בית המקדש הדום רגליו אכבד כי הוא יתן בלבם להביא: 60:14: והלכו שחוח. שם בשקל גבוה קומתו מן תחתיו שחחו: | בני מעניך. אותם שהיו מעניך בגלות ומתו כבר בזמן הישועה בניהם ילכו אליך שוחחים ומתנפלים לפניך, ור”ל מעניך מעני בניך, כי כנגד ירושלם מדבר: | על כפות רגליך. ועל כפות רגלי בניך ורוצה לומר על מדרך הכפות כי הכף מתחת: | עיר ה’. כי כבודו יראה בה: | ציון קדוש ישראל, סמוך ציון של קדוש ישראל: 60:15: תחת, עזובה. שנגלה כבוד ה’ מעליך: | ואין עובר. בחרבנה: | משוש דור ודור. לכל דורות העולם תהיה משוש כמו שנקראת יפה נוף משוש כל הארץ: 60:16: וינקת חלב גוים דרך משל כלומר שתאכלי טוב ארץ העכו”ם: | ושד מלכים. בחולם כמו בפתח כמו חלצו שד, והוא על דרך משל רוצה לומר טובם, וכן תרגם יונתן ותשבעון נכסי עממין ובזת מלכין תתפנקון: 60:17: תחת הנחשת. תחת הנחשת שלקחו העכו”ם ממך אביא זהב, כלומר אתן בלבם לשלם לך כפלים וכפלי כפלים מאשר לקחו ממך הם ואבותיהם: | ושמתי פקדתך שלום. תחת פקודתך שהיו העכו”ם נותנים פקידים על ישראל לגבות מהם מס אשים לך שלום וצדקה ולא יהיו עוד עליך פקידים ונוגשים: 60:18: לא ישמע עוד חמס. שיעשו לך העכו”ם לא ישמע עוד: | וקראת. אז תקראי ישועה חומותיך כי לא תצטרכי עוד לעלות על החומות ולסגור השערים מפני האויב, לפיכך תקראי להם ישועה הפך המלחמה שהיתה מקדם בשערים וכן בשערים לא יספרו בהם אלא תהלות ה’, ויונתן תרגם ויערעון פורקן על שורך ועל תרעך יהון משבחין: 60:19: לא יהיה. כבר פירשנו כי ימשיל הישועה והטובה לאורה, אמר כל כך יהיה אורך גדול שהוא אור ה’ והוא הטובה הגדולה עד שלא יהיה נחשב אור השמש ואור הירח לכלום, והכל דרך משל כמו שאמר ואור החמה יהיה שבעתים: | לתפארתך. שתתפאר בכבודו וטובו שיגדיל עמך: 60:20: לא יבא. גם זה משל, כתרגומו לא תבטל עוד מלכותך ויקרך לא יעדי: 60:21: ועמך כולם צדיקים. שיצרף אותם האל, כמו שכתוב וצרפתים כצרוף כסף והנשארים יהיו כולם צדיקים וקדושים, כמו שכתוב והיה כל הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו וגו’: | לעולם ירשו ארץ. שלא יגלו עוד ממנה לעולם כי יהיו נצר מטעי שיראו במעשיהם כי אני נטעתים לא כבראשונה שנאמר עליהם מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים ולא היה נראה שהיה מטע ה’ אלא זמורת זר: | להתפאר. שאתפאר בהם נקרא להם עם ה’ כמו שאמר ישראל אשר בך אתפאר: 60:22: הקטן. אינו אומר על גוף אחד כי מה ענין קטן וצעיר אלא רוצה לומר השבט והמשפחה, הקטן מהם יהיה לאלף פעמים ממה שהוא עתה, וכפל הענין במ”ש כמנהג, ואמר הצעיר לגוי עצום: | אני ה’ בעתה אחישנה. זאת הטובה שאני מבטיחם אני ה’ אעשנה שהיכולת בידי, ואמר בעתה ואמר אחישנה אמרו רז”ל זכו אחישנה לא זכו בעתה, ויש לפרש כשיגיע עתה אחישנה, לגמרה מהרה כי לא יארך זמן מעת החל הישועה עד כלותה, וי”ת אנא השם בזמנה אייתינה: 61:1: רוח ה’ עלי. אלה הם דברי הנביא על עצמו רוצה לומר כי הבשורות הטובות שאמר ושעתיד לומר רוח הנבואה מאת ה’ היא ששרתה עליו ושלחו האל לבשר בהם ישראל העתידים להיות בגלות זמן ארוך וימצאו אלה הנחמות כתובות ולא יתיאשו מן הגאולה, כי מפי ה’ הם אלה הנחמות ששלחני לאומרם ולכתבם לבשר בהם בני הגלות שהם ענוים ונשברי לב כי סובלים הגלות לשם ה’, ואלו רצו להפרד מיחודו ומתורתו היו כאחד מהעמים אשר הם ברשותם, וטעם משח, רבה וגדל ומנה אותי להיות שליח באלה הנחמות, וכן ומשחת את חזאל, תמשח לנביא תחתיך, אל תגעו במשיחי, ולפי שמנוי המלכים הוא על ידי משיחה נאמר למנוי אחר לשון משיחה, ואף על פי שאין שם משיחה, ופירוש יען בעבור, כי אפשר שתשרה עליו רוח נבואה ולא ימנה אותו להיות שליח לבשר בנבואה ההיא אחרים, לפיכך אמר רוח ה’ עלי יען משח אותי, כלומר מה שאני אומר ברוח נבואה שהיתה עלי בעבור כי האל מנה אותי לזה להיות שליח לבשר ענוים לחבש לנשברי לב: | פקח קוח. שתי מלות וענינם מלה אחת, ופירוש פתוח המאסר, ויש לפרשו כענין שתי מלות ושיקראו לאסירים פקח, רוצה לומר שיפתחו ממאסרם, וכן יקראו להם קוח, שרשו לקח, ר”ל שילקחו מהגלות, ואאז”ל פירש כי שם המאסר קוח לפי שהם נלקחים ונכלאים בו, כאלו אמר פתחו בית המאסר ויצאו האסירים, ויונתן תרגם ולדאסירים אתגלו לנהור: 61:2: לקרא שנת רצון. שנת הגאולה שהיא שנת רצון כמו שכתוב וברצוני נחמתיך אבל שנות הגלות היו שנות קצף, כמו שאמר כי בקצפי הכיתיך: | ויום נקם. הוא יום גוג ומגוג שינקם ה’ בהם ובזה ינחם האל כל אבלים, ואחר כך פירש מי הם האבלים ואמר לאבלי ציון: 61:3: לשום, פאר תחת אפר. כי מנהג האבל לשום אפר בראשו: | שמן ששון. וכן שמן ששון מחבריך, וזה גלה על חברו פאר תחת אפר: | מעטה תהלה. הוא משל, כי אין מעטה תהלה הפך רוח כהה אם לא יהיה דרך משל, כי מצאנו גם כן מעטה ולבישה ברוח, כמו ורוח לבשה את עמשי, שמן ששון תחת אבל, כי האבל אינו סך שמן, כמו שאמר בדבר התקועית: | כהה. תאר לנקבה, וכן והיא כהה, פי’ רוח קצרה וחלושה, וכן וכהתה כל רוח כי רוח ישראל קצרה בגלות: | אילי הצדק. כמו אלני, כמו שאמר מטע ה’, כמו כי יבשו מאלים: | להתפאר. כבר פירשנוהו: 61:4: ובנו חרבות עולם. בזה אין בו ממך אלא באותו של מעלה בפרשת קרא בגרון ובנו ממך חרבות עולם, וכן מתחלף בשאר המלות, ופי’ ובנו ישראל אילי הצדק שזכר חרבות עולם שהיו חרבות מזמן רב: | שממות ראשונים. שהיו שוממות מדורות הראשונים הם יקוממו אותם: | וחדשו ערי חרב. אותן הערים שהיו חרבות יחדשו אותם, והפסוק כפול במלות שונות: 61:5: ועמדו זרים. ועמדו מעצמם יקומו ממקומם ויבאו לעבוד אתכם ורעו צאנכם: | אכריכם. עובדי שדותיכם: | וכורמיכם. עובדי כרמיכם: 61:6: ואתם. לא תהיו צריכים לעבוד עבודתכם כי בני נכר יעשו אותם ותהיו פנוים לעבוד את השם, כמו הכהנים שהיו מוכנים ומזומנים לעבודת בית המקדש כן תהיו פנוים מעסקי העולם ותתעסקו בתורת אלהים ובדברי חכמה לדעת את ה’: | חיל גוים תאכלו. וזה מלבד שיעבדו אתכם בארצם יביאו לכם למנחה זהב וכסף וכל טוב מארצם, והחכם ר’ אברהם ב”ע פירש והנה יהיו העכו”ם כנגד ישראל וישראל כנגד בני אהרן הכהנים, על כן חיל עכו”ם כנגד המעשר: | תתימרו. תתגדלו ותתרוממו בכבודם שהוא ממונם: | תתימרו. היו”ד תחת אל”ף וכן וה’ האמירך היום, וי”ת תתפנקון: 61:7: תחת בשתכם. שהייתם בגלות לבשת ולחרפה ותחת אותו הבשת יהיה לכם הפכו והוא הכבוד על פי שנים שהיה לכם בשת יהיה לכם כבוד, ויונתן תרגם חלף דבהתתון ואתכנעתון על חד תרין בטבוון די אמרתי אייתי לכון: | וכלימה ירונו חלקם. תחת שזכר עומד במקום שנים, ותחת כלימה שהיה להם בגלות ירונו בחלקם הטוב שאתן להם, וי”ת ויתבהתון עממיא דהוו משתבחין בחולקהון: | לכן בארצם משנה יירשו. ולא יצטרכו לצאת מארצם לסחורה להרויח ממון כי בארצם יירשו מטוב העולם משנה ממה שהיה להם ואותה השמחה תהיה להם לעולם שלא תפסק: 61:8: כי אני ה’ אוהב משפט. נותן טעם למה שאמר שיתן להם משנה, אמר כי אני אוהב משפט, וזה יהיה עול ולא משפט, כי ישראל שהם מבחר הגוים ואשר דבקו בה’ כל ימיהם וארכו להם ימי הגלות והרעה אם לא יהיה להם עוד תקוה לא יהיה משפט, ואני ה’ אוהב משפט, אוהב שיעשו אותו בני האדם כל שכן שאעשהו אני כי אפי’ בעבודתי אני שונא גזל, וזהו בעולה כמו שאמר והבאתם גזול, אם כן על כל פנים כיון שאני אוהב משפט ושונא הפכו שהוא גזל צריך שאגמול להם תחת גלותם ורעתם רב טובה כפליים מה שהיה להם ברעה כי הכל סבלו לשמי, לפיכך ונתתי פעלתם באמת שכר פעלתם שפעלו ועשו לשמי אתן להם באמת וברית עולם שלא יהיה לו הפסק אכרות להם לא כברית אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים שהיה לו הפסק: 61:9: ונודע בגוים. כשילכו בארצות הגוים לטייל או לסחורה אף על פי שלא יצטרכו יהיו נודעים ונכרים לרוב הכבוד: והגדולה שיהיה להם וילכו בבגדי חופש וריקמה יאמרו עליהם אלו בני ישראל הם אלו זרע ברך ה’ הם, וכאמרם ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כי הם הבחורים הם שילכו לתאותם לראות ארצות העכו”ם: 61:10: שוש אשיש בה’. אלה הם דברי ירושלם לדעת המתרגם שתרגם אמרת ירושלם מחדא אחדי במימרא דה’, או הם דברי ישראל בשובם מהגלות, וכתב אדוני אבי ז”ל, בה’ במדת רחמים: | באלהי. במדת הדין, ועל כן כפל שוש אשיש, ועוד כי כאשר זכר מדת רחמים הגוף והנפש שמחים אך במדת הדין תגל הנפש שהיא עליונית ומקבלת יסורין יותר מהגוף: | בגדי ישע מעיל צדקה. דרך משל, והבגדים הם שילבש אותם האדם והמעיל הוא שיתעטף בו, לפיכך אמר יעטני על מעיל: | יכהן פאר. יגדיל פארו בלבושים נאים, כי הכהן שהוא עובד האל הוא ראש העם וגדולם, לפיכך נאמרה הגדולה בלשון כהונה, וכן ובני דוד כהנים היו, ויונתן תרגם כחתנא דמצלח בגנוניה וככהנא רבא דמתקן בלבושוהי: | כלים. כלי תכשיטיה וקשוריה: 61:11: כי כארץ. ועוד המשיל ישועת ישראל לארץ שתוציא צמחה, כי היה הגרגיר בארץ נפסד ונשחת ואחר כך יצמח ויתחדש וישוב למה שהיה ויותר טוב ויפה בחדושו, כי ברוב החדש טוב מן הישן ועוד כי מגרגיר אחד יצאו כמה גרגירים, כן ישראל היו ימים רבים בגלות נשחתים ונפסדים וכמעט אבדה תקותם ויצמחו בהגיע עת הגאולה ויפרו וירבו ויוסיפו על מה שהיו במספר ובכבוד ובגדולה יותר ממה שהיו כפלי כפליים, ועוד המשיל אותם לגנה שתצמיח זרועיה זו אחר זו שאין הירקות צומחין כאחד אלא לפי עתי השנה ויתחדשו בה צמחים לפי עתי השנה, כן ישראל תתחדש להם טובה אחר טובה וזה יהיה נגד כל העכו”ם כי כולם ידעו ויכירו בטובתם שהיא גדולה על כל הטובות שבעולם: | זרועיה. שם על כל זרע זרוע תואר ואדוני אבי ז”ל פירש כי מקצת הטובה הם מאת הבורא יתברך והוא משל כארץ תוציא צמחה מעצמה בלא זריעה ומקצתם שישראל זרעו בטובות שעשו והוא משל כגנה זרועיה תצמיח שזורעים אותה ומצמחת כן יצמיח צדקה מאתו ותהלה מזכיות ישראל: 62:1: למען ציון. אלה הם דברי ה’ בהיות ישראל בגלות ואמר למען ציון אשר נקרא שמי עליה, וזכר ציון וירושלם הוא כפל ענין במלות שונות וכן לא אחשה ולא אשקוט כן ציון וירושלם עיר אחת אלא שהמצודה נקראת ציון: | כלפיד יבער. כלפיד הבוער שיראו אותו מרחוק כן צדקך וישועתך יראו אותו הגוים הרחוקים: 62:2: וראו גוים צדקך. הצדק שיעשה האל עמך צדקך וכבודך אמר כנגד ירושלם: | שם חדש. כמו שאמר חפצי בה: | יקבנו. יפרשנו כמו אשר נקבו בשמות: 62:3: והיית. הענין כפול במלות שונות. עטרת וצניף תפארת ומלוכה יד וכף, וטעם ביד ה’ בכף אלהיך לומר כי הוא יחזקם לך שלא יפלו לעולם עטרת תפארתך וצניף מלכותך כי תמיד יהיה ידו עמך לסמכם והטעם שתהיה היא עטרת תפארת לעכו”ם שיתפארו בה ובמלכותה: 62:4: לא יאמר. ולארצך. שאר ארץ ישראל כי לירושלם ידבר: | חפצי בה. כי בירושלם יהיה הכבוד: | בעולה. על דרך משל כי הארץ המיושבת דומה לאשה שיש לה בעל וכשהיא שוממה היא כאלמנה שאין לה בעל וכן אמר העיר רבתי עם היתה כאלמנה, ות”י בעולה יתבא וכן תרגם תבעל תתיתב: 62:5: כי יבעל. כי כמו שיבעל בחור בתולה שהוא דבר נאה ומתקבל בחור שיבעל בתולה יותר משיבעל זקן בתולה או בחור בעולה כן ארץ ישראל כל זמן שלא היו בניה בתוכה אף על פי שהיו יושבים בה אומות העולם לא היתה נקראת בעולה כי לא היו מתקבלים בה ולא היה נאה שבתם בה אלא כמו זקן עם בתולה או בחור עם בעולה אבל כשישובו ישראל בתוכה הרי היא כבעילת בחור בתולה: | ומשוש חתן על כלה. בימי חופתה שהוא נקרא חתן והיא כלה ואז הוא הששון והשמחה ביניהם יותר כי אז הם בחדושם כן יהיה שמחת אלהיך עליך כל הימים: 62:6: על חומותיך. דרך הדרוש בזה ידוע שהשומרים הם המלאכים והם מתפללים לאל על ירושלים שישיבנה לישובה ויש מפרשים כי השומרים הם אבלי ציון שמתפללים ביום ובלילה על ירושלם, וגם יש לפרש על כל ישראל בגלותם שהם שומרים וצופים תמיד בנין ירושלם ומזכירין בונה ירושלים ביום ובלילה בתפלותיהם ובברכותיהם, על עובדי אהבתך צדיקיא קרתא ירושלים וגו’ וכן תרגם יונתן אל תתנו דמי לו ולא יפסוק דכרנהון מן קדמוהי עד דיתקן ועד דישווי ית ירושלים תושבחתא בארעא, ויש לפרש הפסוק כן על חומותיך ירושלים אמר האל לירושלם אחר שיבנו חומותיך אל תפחדי שיפלו עוד לעולם כי אני הפקדתי עליהם שומרים כל היום וכל הלילה תמיד: | לא יחשו. כי שאר שומרי חומות אם הם ערים בלילה ולא יחשו מלדבר להעיר האחד את חברו וביום הם ישנים, אבל שומרי חומות ירושלים יהיו ערים ביום ובלילה תמיד, והשומרים הם דרך משל כלומר השגחת האל, כמו עיני ה’ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה: | המזכירים את ה’. אמר כנגד בני הגלות אתם שעליכם להזכיר את ה’: | אל דמי לכם. לא יהיה לכם דמי ושתיקה והתפללו לפניו תמיד ושפכו לפניו לבבכם עד יכונן ירושלם בחומותיה ובבנינה וישימה תהלה בארץ, הפך מה שהיא עתה כל ימי הגלות חרפה לגוים וקלסה לכל הארצות, ודברים אלה הם דברי האל מראש הפסוק על דרך שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, הננו אתאנו לך כי אתה אלהינו שמזרז אותם על התשובה, ומה שאמר תחילה הפקדתי ואחר כך אמר המזכירים את ה’ ואמר אל תתנו דמי לו כן דרך הכתוב, כמו ואל משה אמר עלה אל ה’ והדומים לו, ויש לפרש כי המזכירים את ה’ הם דברי הנביא כנגד בני הגלות ואמר הואיל וכל ההבטחות הטובות האלה מבטיח אותם האל הזכירו את שמו תמיד שפכו לפניו לבבכם עד יקבץ הגלות ויכונן ירושלם וישימה תהלה בארץ: 62:7: ואל תתנו דמי לו. כפל ענין לחזק ומפורש הוא בפסוק של מעלה ממנו, ואמר דמי לכם, ואמר דמי לו, כי כמו שהמדבר לחברו מתעסק בדברו ומן התמדת דבורו מזקיק את חבירו להיות מאזין לו שיתן את לבו לכל דבריו בלא דמי ובלא הפסק, והנה כשיפסוק מלדבר תהיה השתיקה וההפסק לשומע כמו למדבר: 62:8: נשבע ה’. כי כאשר יזכור השבועה הוא קיום הדבר בלא תנאי ואמר נשבע, ואמר אתן, כמו שפירשנו כמו ואל משה אמר עלה אל ה’, ואמר בימינו ובזרוע עזו, רוצה לומר כי הכח והיכולת בידו לקיים השלום ולא ישלטו עוד בהם אויבים: | בימינו ובזרוע עזו. הוא כפל ענין במלות שונות כי הימין הוא הזרוע העז באדם, וכן מדבר האל על דרך משל: 62:9: כי מאספיו. מן הדגוש והוא מן הקל וכמוהו רבים, וטעם והללו את ה’ רמז למעשר שני ונטע רבעי, וזהו כי מאספיו יאכלוהו, שהיו נאכלים לבעלים, ונטע רבעי הוא הלולים לה’, וכן במעשר שני היה מתודה ומהלל לאל, והוא שאמר בחצרות קדשי, כי מעשר שני ונטע רבעי לא היו נאכלין אלא בירושלם לפנים מן החומה כמו שכתוב לפני ה’ אלהיך תאכלנו, וכל העיר נקרא לפני ה’ אלהיך, וכן נקראת חצרות קדשי, והחצר כלל הבתים: 62:10: עברו עברו. הצווי כמו שפירשנו במלת סלו סלו, והכפל גם כן לחזק הענין: | בשערים. על דרך עברו משער לשער במחנה: | פנו דרך העם. עם ישראל, וענין סלו ומסלה פירשנוהו גם כן שם: | סקלו מאבן. לפירוש הראשון שפירשנו שם יהיה פירוש סקלו מאבן שישליכו במסלות אבנים, וזהו פירוש סקלו, ומה שאמר מאבן, רוצה לומר מאבנים גדולות סקלו אותם, ולפירוש השני יהיה פירוש סקלו הסרת האבנים מהדרכים: | הרימו נס על העמים. שיבשרו אותם בכל מקום שהם בגלות, וכל זה דרך משל לא שירימו נס ויסקלו דרכים, אלא דרך משל כאומר פנו דרך לפלוני שבא, כי בהגיע עת הישועה יאמרו העמים לישראל צאו שובו לארצכם כאלו הרימו להם נס כל כך תגלה הישועה לכל: 62:11: הנה ה’, הנה שכרו אתו. שכר טוב שישלם לישראל על הגלות שסבלו בעבור שמו הגדול: | ופעלתו לפניו. ושכר פעלתו, שכר שזכר עומד במקום שנים, ופירוש ופעלתו הפעולה הטובה שעשו הם לאל בהחזיקם בגלות בתורתו ובמצותיו עם הצרות הגדולות וכנוי וי”ו ופעלתו שב לאל כי פעלתם היא פעלתו כי לשמו יעשוה, וכן ושמחתים בבית תפלתי כמו שפירשנו, ולפניו, רוצה לומר עמו כי מה שעמו הוא לפניו ומה שלפניו הוא עמו, ויונתן תרגם הא אגר עבדי מימריה עמיה וכל עובדיהון גלן קדמוהי: 62:12: וקראו, דרושה. הפך שהיו קוראים לך ציון היא דורש אין לה: | עיר לא נעזבה. הפך מה שאמרת עזבני ה’:
פירוש מלבי”ם
60:1: קומי אורי, הצרה מצויינת בחשך ואפלה, עתה קומי מן החשך הלז ואורי לכל בני העולם האירי לכל, כי בא אורך אור הישועה הגופנית והנפשיית בא לך, וזולת האור שלך הטבעי גם כבוד ה’ עליך זרח הכבוד העליון מהופעת אור האלהי על נביאיו ושרידיו: 60:2: כי הנה החשך הוא העדר האור והערפל הם אדים וקטורים הממלאים את האויר גם בעת שהשמש זורח, והנמשל כי החשך יכסה ארץ, אומות שאין להם דת כלל, משלם דומה כאילו החשך מכסה אותם עד שאין רואים אור כלל. והלאומים שזה מציין עם ישמעאל שיש להם דת, ומאמינים באחדות וגמול וכדומה, וימלץ שהשמש זורח על אפקם, רק הערפל ממלא את האויר, שהוא פינות כוזבות שנמצא באמונתם מהכחשת הבחירה וכדומה. | ועליך זה מגביל נגד החשך יכסה ארץ שאין שם שמש כלל, אבל עליך יזרח ה’, ונגד וערפל לאמים, אשר דתם מחותל בערפלי דעות לא הוטהרו, עד שהשמש הזורחת אינה מתראה להם, מפני הערפל הממלא ארצם, אבל כבודו עליך יראה ור”ל שחוץ ממה שיזרח עליך ה’ יתגלה עליך בגלוי הנבואיית עין בעין יראו כבוד ה’ שהוא הכבוד הנראה אל הנביאים: 60:3: והלכו גוים, שהם ההמון מעכו”ם ילכו לאורך שהוא אור התורה, ומלכיהם שהם במדרגה יותר גדולה ילכו לנגה זרחך שהוא אור ה’ כמ”ש וכבודו עליך יראה: 60:4: שאי סביב עיניך, לארבע רוחות העולם וראי כלם נקבצו ולא למלחמה רק באו לך, שכל העכו”ם יבואו ללמוד תורה ודבר ה’ ובניך יבאו עמם מרחוק: 60:5: אז תראי ונהרת מצייר שידמו אז כמי שרואה דבר זר אשר לא עלה על לבו, שאינו מאמין בעצמו אם ראה את הדבר באמת, אולי הוא רק דמיון, עד שמביט היטב לראות שעז”א ונהרת, הנהרה היא מה שראה אח”כ ברור הדבר שכן הוא כמו שראה תחלה. | ופחד ורחב לבבך אחר שתראה הדבר בבירור, אז תחלה יפחד לבבך ואח”כ ורחב לבבך, תחלה תפחד אולי הוא לרעתך עד אח”כ שיתברר לך שהוא לטובתך יתרחב לבבך מרוב השמחה, עתה מתחיל לבאר איך תחלה יפחדו ואח”כ יתרחב לבבם, וזה יהיה בארבעה פנים א. תחלה יפחד לבבך, כי יהפך עליך המון ים שיתראה כאילו המון הים כולו נהפך עליך, שכל יורדי הים והמונו הפכו פניהם לבא אליך אבל אח”כ ונהרת ורחב לבבך, כי תראי שזה לא לרעתך כי זאת היא חיל גוים עושר של עכו”ם אשר יבאו לך: 60:6: שפעת, (זאת שנית) אז תראי ופחד לבבך יען כי שפעת גמלים תכסך תראי גמלים רבים באים ואולי באו למלחמה, ועוד תראי בכרי מדין ועיפה אנשים הבאים עם הסוסים הרצים של מדין ועיפה וכל אלה משבא יבואו? מקום רחוק ממך, ומה ירצו הכרים האלה? אבל אח”כ ונהרת ורחב לבבך כי יודע לך כי הגמלים האלה נושאי המשאות זהב ולבונה ישאו למנחה, ובכרי מדין הרצים רוכבי הרכש המבשרים, תהלות ה’ יבשרו: 60:7: כל, (זאת שלישית) אז תראי ופחד לבבך, כי כל צאן קדר יקבצו לך וגם אילי נביות האילים המובחרים ישרתונך, ותפחד מי קבץ אלה ולאיזה צורך? אבל אח”כ ונהרת ורחב לבבך, כי יודע לך כי הצאן קדר יעלו על רצון מזבחי הובאו לקרבנות וה’ יקבלם ברצון וימלא משאלותיהם, ויל”פ שמצייר את המזבח כעצם חי שיש לו רצון, ויעלו על רצונו של המזבח, (כמ”ש (מ”א, ח’ מ”א) וגם הנכרי הבא מארץ רחוקה ופרש כפיו אל הבית הזה), והאילי נביות באו יען כי בית תפארתי אפאר ע”י קרבנות מובחרים שבמינם כמו האילים המובחרים האלה: 60:8: מי (זאת רביעית) אז תראי ופחד לבבך, כי תשאלי לאמר, מי אלה כעב תעופינה כי העכו”ם שיביאו את ישראל הם יהיו דומים במשלם כהעב והענן הטוען גשמי ברכות ומריקם על הארץ ושב למקומו, כן יביאו מנחה מכסף וזהב וישובו לביתם, וישראל יהיו דומים כיונים אשר תעופינה אל ארבתיהם וקניהם להשאר שם? 60:9: כי, אבל אח”כ ונהרת ורחב לבבך, כי יתברר לך א. נגד השאלה מי אלה כעב תעופינה, כי לי איים יקוו גם האיים הרחוקים יבאו אלי, ואניות תרשיש יתקשרו בתקוה בראשונה כמ”ש כי יהפך עליך המון ים, ונגד השאלה של כיונים אל ארובותיהם, משיב להביא בניך מרחוק כי את בניך יביאו מרחוק והם ישארו שם, ויביאו אתם כספם וזהבם, כבא בדרך מרחוק לעקור דירתו שמוכר חפציו וצרור הכסף מוליך בידו לשם, הדלתות מגבילים, כי לי איים יקוו זה יהיה לשם ה’ אלהיך כי יתנשא שמו לעיני רבים עמים ומה שיביאו בניך מרחוק זה יהיה לשם קדוש ישראל (שם זה נקרא בו ה’ ע”ש קדושת ישראל ומעשיהם) כי פארך לשם ולתפארת עד שבעבור זה יביאו אתכם כאשר יביאו את המנחה בכלי טהור בית ה’: 60:10: ובנו, אחר שספר קיבוץ גליות מספר בנין החומה, עכו”ם הם יבנו חומות ירושלים והמלכים שלהם ישרתו ויעזרו את הבונים בכסף ובזהב כי בקצפי הכיתיך ר”ל לא הכיתי אותך בחמה פנימית כי אז אינו מכה תיכף רק ממתין עד שתתמלא סאתו, ואני לא הכיתיך על ידי חמה ולא ע”י מאוס רק ע”י קצף שהוא קצף קטן, ועי”כ ברצוני רחמתי עליך לפייסך עוד על העבר, ע”ד אודך ה’ כי אנפת בי, עיי”ש: 60:11: ופתחו, אחר שתבנה החומה בל תאמר שתהיה צריך אל חומה ומבצר כי שעריך יהיו פתוחים תמיד כי לא יבא אויב בשעריכם לבא מפניו במצור, ומוסיף כי עוד יומם ולילה לא יסגרו, כי לא תוכל לסגרם כלל וכלל כי דרך השערים יביאו אליך תמיד חיל גוים שי ומנחה, וגם יביאו הגוים עכו”ם האלה את מלכיהם נהוגים, שימשחו אותם שם בירושלים, כי בציון ימשכו מלכי עכו”ם, ומפרש למה ימשחו אותם בירושלים 60:12: כי הגוי, וגם הממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו וגם הגוים הרבים אשר לא יעבדוך חרוב יחרבו: 60:13: כבוד, אחר שספר בנין החומה מספר בנין המקדש כי לבנין המקדש יביאו כבוד הלבנון והוא הארזים היותר גבוהים אשר יער הלבנון מתכבד בהם, וגם ברוש תדהר ותאשור יבואו יחדו, מצייר כאילו העצים החשובים האלה יבואו בעצמם אל המקדש, לפאר מקום מקדשי ר”ל מקום המקדש יתפאר בנוי ויופי על ידי בנין בני אדם, אבל מקום רגלי והוא קדש הקדשים אכבד בעצמי ולא על ידי בני אדם: 60:14: והלכו אליך, העכו”ם אשר עינו אותך בענוים קשים ילכו אליך שחוח לפייסך, ומנאציך שלא עינו אותך בענויים רק נאצו ובזו אותך שלא היית נחשב בעיניהם (והם לא יצטרכו לפייסך) ישתחוו עתה על כפות רגליך מרוב חשיבותך, ויקראו לך עתה, עיר ה’ זה יהיה ירושלים ושם ציון יקראו ציון של קדוש ישראל כי שם יתגלה ה’ ביתר שאת בשפיכת רוח קדשו לפי קדושת ישראל ומעשיהם (כי זה המבדיל בין ה’ וקדוש ישראל בכ”מ): 60:15: תחת היותך, א. עזובה מבניך ב. שנואה מכל האומות ג. ואין עובר עליך מפני השממון, על שלשה חסרונות אלה יהיו לך עתה שלש מעלות כנגדם א. נגד עזובה, ושמתיך לגאון עולם תהי עתה ממלכה גדולה לגאון ותפארת ב. נגד שנואה, תהי עתה משוש דור ודור כולם ישמחו על הצלחתך באהבתם אותך ג. ונגד ואין עובר, עתה. 60:16: וינקת חלב גוים, שפע כל העכו”ם תעבור אליך, ובאיזה אופן תינק החלב של העכו”ם אומר ושד מלכים תינקי היניקה תהיה על ידי שוד מלכים, ימשיל המלך לשדים אשר אליהם יתאסף חלב של העכו”ם ומשם תינק אתה את החלב, ור”ל שמלכי עכו”ם יתנו לך מס, (ור”ל כי לרוב, ארץ אשר תתעלה בגאון וגובה תהיה למורת רוח אל כל בני תבל, אבל את תהי משוש דור ודור, ולא תאמר שהשמחה תהיה על ידי שתהיה רוכלת העמים ויבואו אליך לסחורה, כי בהפך יהיו לך למס) וידעת כי אני ה’ מושיעך ר”ל הישועה תהיה ע”י שאני ה’ בורא כל המציאות, כי תכלית הישועה תהיה כללית לתקן את העולם כולו, אבל הגאולה תהיה פרטית רק עבורך ועז”א וגאלך יען שאני אביר יעקב: 60:17: תחת הנחשת, בל תחשוב שהמס הנזכר יתנו לך העכו”ם ע”י אונס והכרח כי עת תבקש מאתם נחשת למס יביאו הם זהב תחתיו, עת תבקשי ברזל למס יביאו הם כסף תחתיו, ובכל זאת יהיו לך גם נחשת וברזל, כי עת תבקשי עצים ואבנים יתנו לך נחשת וברזל, ושמתי פקדתך שלום הפקודה והתמנות שלך על העכו”ם לא יוחשב זה אצלם כאילו הם נכנעים למס עובד וכאילו אין להם שלום כי הם משועבדים, כי זה יהיה שלומם, כי הפקודה לא תהיה על ידי מלחמה רק ע”י שלום ברצונם הטוב ונפש חפצה, כי נגשיך אשים צדקה, הנגישה אותם לתת לך מס יהיה נחשב אצלם צדקה ומצוה, כי הם ממלאים בזה רצון ה’ ויעשוהו בחפץ לב כעושים מצוה: 60:18: לא ישמע עוד חמס בארצך, לא יהיה חמס בתוך המדינה מאיש לחברו, וגם לא ישמע שד ושבר בגבוליך מאויב חיצוני, שיפול על גבול ארצך מבחוץ ומפרש נגד שוד ושבר בגבוליך אומר, וקראת ישועה חומתיך לא תצטרך לחומה ומבצר אצל הגבול להגן בעד שוד ושבר מבחוץ, כי הישועה עצמה היא תהיה חומה בצורה לך כמ”ש ישועה ישית חומות וחיל (כ”ו) ונגד חמס בארצך אומר ושעריך תהלה התהלה עצמה היא תהי שער לך, כאילו התהלה שבה יתהללו העם הזה מרוב צדקם היא תספיק שלא יקרה בה חמס בין אדם לחברו, כי כולם יהיו מהוללים לצדיקים ואין פרץ בשעריהם: 60:19: לא יהיה לך, ר”ל השמש מאיר בעצמו ביום, ובלילה שאז השמש תחת האופק תאיר השמש לנוגה הירח, שבלילה תשליך השמש נוגה אורה על הירח ותקבל הארץ אור השמש ע”י נוגה הירח אבל עתה לא יהיה לך השמש לאור יומם, וגם לא יאיר השמש אורו על הירח להיות לנוגה הירח, כי יסתתר השמש בהחלט ולא ימצא במציאות כלל, ונגד מה שעד עתה היה לך השמש לאור יומם יהיה לך עתה ה’ לאור עולם ונגד שעד עתה האיר השמש בלילה לנוגה הירח, וקבלת בלילה אור השמש באמצעות הירח באור חוזר, יהיה עתה אלהיך לתפארתך, ר”ל יחוד אלהותו המיוחדת עליך יהיה בדמות הירח שמקבל אור מן השמש, ר”ל הצדיקים והנביאים יהיו בדמות הירח שואבים אור ה’ בלילה (בעת ימנע אורו מכללת העם) ומגיהים ומפלשים אותו על כלל העם: 60:20: לא יבוא עוד שמשך, הוא אור ה’ שיהיה לך תחת אור השמש לא יבא עוד עתה כי יתמיד לנצח, וגם ירח שלך שהם הנביאים והצדיקים שמקבלין אור ה’ ומשפיעים אותו כמו הירח, לא יאסף אורם ובאר תחלה הטעם מדוע לא יבוא עוד שמשך, כי בל תחשוב שיבא שמשך ע”י שלא יהיה אור תמידי רק לפי שעה כי יהיה לך ה’ לאור עולם ב. בל תחשוב שיבוא שמשך ע”י שתצטרך אתה להתרחק מן האור, ע”י שתלך שנית בגולה, כי ושלמו ימי אבלך: 60:21: ועמך, עתה באר הטעם מדוע ירחך לא יאסף, שהם הצדיקים, א. בל תאמר שיאסף הירח הזה מפני שלא יהיו צדיקים בקרבך, כי עמך יהיו כלם צדיקים, ב. בל תאמר שיאסף הירח מפני שלא ישארו בא”י תמיד ויגלו פעם שנית, כי לעולם יירשו ארץ, ג. בל תאמר שיאסף הירח מפני שהעם בכלל אשר אמר עליהם ועמך כולם צדיקים הם מועטים מאד, וחלושים ורפוים עדיין, כי נצר מטעי הנצר הרך והיונק הזה אשר נטעתי אותו אנכי יהיה מעשי ידי להתפאר, אני אעשה בכחי שהנצר הרך הזה ישלח פארות ובדים וסעיפים רבים, ויתרבו פארותיו כ”כ, עד 60:22: שהקטן יהיה לאלף, בריבוי הכמות והצעיר בכח יהיה לגוי עצום בריבוי האיכות בכח ועצמה, והגם שאני מתמהמה עתה והעם חלשים ומעטים, הנה אני ה’ בעתה אחישנה בבא העת המיועד אעשה הדבר בזריזות (כי זה גדר פעל חיש) ואמלא את הבטחתי: 61:1: רוח ה’ עלי, אשר אני אומר קומי אורי, אני אומר ברוח ה’ החופף עלי לבשר הישועה העתידה, יען משח ה’ אותי, ר”ל כי יש שתי כתות א. ענוים הבלתי מתרעמים כלל רק מצפים לישועה ולהם א”צ שליחות מיוחד להוכיחם, רק ה’ משח אותי משיחה של גדולה שאני אהיה המבשר ב. יש נשברי לב הבלתי חוכים לישועה העתידה, רק לבם נשבר ונדכה על ההוה ומשתוממים על הצרות, להם שלחני בשליחות מיוחד לחבש שבר לבם להוכיח אותם בל יתיאשו כי יש תקוה: | לקרא, אומר כי ה’ שלחו לבשר שלשה ענינים (ענין א’) הגאולה העתידה, שיגאלו מיד העכו”ם, והנה יש שהם רק שבויים בשבי ויבשר כי יקרא לשבוים דרור, ויש שהם אסורים בזיקים, יבשר כי גם לאסורים יקרא פקח קוח להתיר אסוריהם: 61:2: לקרא, (ענין הב’) שיבשר הגמול והעונש המיועד לצדיקים ולרשעים, לקרא שנת רצון לה’, שהוא מדת הרחמים אשר ירצה את עמו לשלם שכרם, וגם יום נקם לאלהינו הוא המדת הדין שינקום בעכו”ם, (הישועה תמשך כל השנה והנקם יהיה ביום אחד כי יפלו בנופלים וכן לקמן ס”ג ד’) (ענין הג’) שיבשר כי ינחמם ה’ גם על העבר על הרע שסבלו והטוב שאבדו, וגם לנחם כל אבלים עתה מבאר כי התנחומים על העבר יהיה בשלשה ענינים: 61:3: לשום לאבלי ציון, להשיב להם תחת האבל ג’ דברים, כי האבל יתגנה ויתבזה מצד ג’ ענינים א. מצד מקומו אשר הוא יושב על האפר ומעולל בעפר קרנו, ואתן להם פאר תחת אפר ב. מצד בחירתו מצד הענינים שיתנהג בם לצורך האבילות שלא ירחץ ולא יסוך בשמן, הנה אתן להם שמן ששון תחת אבל, תחת שמצד האבל לא סכו בשמן יסוכו עתה בשמן ששון, שמן הטוב שסכים בו לסימן ששון ומשתה ויום טוב ג. מצד הרוח הפנימי שלבו דואג ורוחו כהה אורו ושפל בקרבו, אתן להם תחת רוח כהה מעטה תהלה שיתהללו בעצמם מרוב התנשאות הרוח עד שיהללו עצמם בשער בת רבים, וקרא להם היו רגילים לנטוע אילנות כמו אלה ואלון שיהיו מיוחדים על רושמים מונחים, כמו אילני החפשית, וכדומה, ויש אילנות שנוטעים להיות רושם ואות אל הצדק שיעשו צדק בין אדם לחברו והיו מתקבצים סביב האלים האלה לאות לפעול צדק, הנה יקראו את ישראל, שהם אילי הצדק אשר נטע ה’ להתפאר שישלחו פארות ובדים למרחוק שמישראל יתפאר ויסתעף הצדק לעשות בדים וסעיפים: 61:4: ובנו, האלים האלה יבנו חרבות עולם, כאילו מן העצים והפארות של אילי הצדק יבנו חרבות עולם וגם שממות ראשונים (השוממים בהחלט שהיא יותר מחורבה) יקוממו, האלים יקוממו אותם, ולא שיתקנו החורבה בתיקון לבד כבית ישן שמתקנים אותו, רק וחדשו ערי חרב יחדשו אותם בבנינים חדשים עד שלא יוכר שהיו חרבות מעולם, גם יחדשו השממות שנעשו בכל דור, (הנמשל שיבנו חורבות האמונות ושוממות הדעות, עד שהאמונות הכוזבות, בין אשר השתרשו מימי קדם, בין אשר נתחדשו בהמשך הזמן יתוקנו ע”י אילי צדק האלה ע”י נטיעות ה’ אשר ילמדו דרכיו אורחותיו חקיו ותורותיו ומשפטיו: 61:5: ועמדו זרים, הזר יקרא גם הבן עיר אם הוא מעם או משפחה אחרת, והנכרי הוא מארץ רחוקה, הזרים ירעו הצאן כי לא יעזבו הצאן על יד בן נכר, ובני נכר יהיו אכרים וכורמים עובדי האדמה: 61:6: ואתם רצונו שיהיה ערך ישראל נגד עכו”ם, כערך הכהן מזרע אהרן נגד העם כולו, כמו שהכהן לא עסק בעבודת אדמה ומרעה צאן, רק העם השפיקו צרכיו ע”י כ”ד מתנות כהונה, כן ישראל יהיו עובדי ה’ והעכו”ם יספיקו צרכיהם ישמרו צאנם ואדמתם, כהני ה’ תקראו שם כהן הוא שם היחוס המיוחד לזרע אהרן על שראוים לכהונת עבודת הקדש, ובכ”ז לא נקרא משרת ה’ רק כהן העובד ה’ לא כהן העוסק בצרכי חול, אומר אתם כהני ה’ תקראו, זה יהיה שמכם שם הכבוד, וגם יאמר לכם שאתם משרתי אלהינו עובדים עבודתו וכמו שהכהן היה לו ב’ מעלות, א. שנטל תרומות ומעשרות כן חיל גוים תאכלו ב. שהיו מכבדים אותו לפתוח ראשון ולברך ראשון כן בכבודם תתימרו ותתאמרו ותשתבחו כולם יחלקו לכם כבוד: 61:7: תחת בשתכם, (הבושה היא מעצמו והכלמה היא מאחרים), תחת בשתכם שהיה להם בושה בעצמכם על שאבדתם כל חמדה (תתאמרו) משנה תקבלו כבוד כפול, (ותחת) כלמה מאחרים שנכלמתם על אורך הגלות, ירנו חלקם אלה שהכלימו אותם הם עצמם ירונו שירים ורננות על חלקם של ישראל (כמו שרנו תחלה עליהם שירי חרפה ובוז) יאמרו ברינתם ושיריהם לאמר, לכן, תחת הבושה עתה בארצם משנה יירשו כי יירשו ארץ שלשת עממים נוסף על השבעה שירשו מקודם, ותחת הכלמה על ארך גלותם עתה שמחת עולם תהיה להם, וזה ישקל בפלס נגד אורך הגלות: 61:8: כי אני ה’ אהב משפט, ומוכרח שכמו שנמשך הגלות זמן ארוך כן אשמחם בתשועה נצחיית, ואני שנא גזל אף בקרבן עולה כמ”ש והבאתם גזול, ומוכרח שאשיב להם גזילת ארצם עם פירות ושבח, ולכן בארצם משנה יירשו ונתתי פעלתם באמת, יען שאני אוהב משפט, וגם בריתי יהיה לנצח: 61:9: ונודע, זרעם יהיו נודעים בגוים לשם ותהלה, ולא לבד זרעם הגדולים כי גם צאצאיהם הקטנים, ולא לבד בגוים עכו”ם הפחותים כי גם בתוך העמים החשובים, יהיו נודעים בשם עד שכל רואיהם יכירום לאמר עליהם שהם הם הזרע אשר ברך ה’, כי יהיו מצויינים בהדרת קדש: 61:10: שוש אשיש בה’ תגל נפשי באלהי, השישה היא הפעולות החיצונות שיעשו להוראת השמחה, והגיל היא גילה הלביית על טובה חדשה שלא קוה עליה עד עתה וכן יש הבדל בין ה’ ובין אלהי, כי אלהי מורה ההשגחה הפרטיית המיוחדת, אומר אני אשיש בגלוי בה’ שהוא בורא כל, ואגיל עוד גילה חדשה בלבבי מצד שיתגלה לי שהוא אלהי המיוחד לי בהשגחתו, ומפרש, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, הבגד ילך בו האדם מלמטה והוא תפור כמדתו, והמעיל עשוי לעטות ולהתעטף בו על בגדיו, ואינו תפור למדת האדם, מציין א. שה’ ילביש אותי את ישועתו והיא תהיה לי כבגד מלמטה תפור למדתי, שתהיה הישועה פרטית מיוחדת לי לבד, ב. שמלבד הישועה שיושיעני יכירו כל העמים את צדקתי, ויכירו על ידי דת האמת והאמונה האמתיית ועכו”ם ישליכו את עצביהם, ובזה מעיל צדקה יעטני, זה יהיה כמעיל שאעטה אותו על כל הבגדים ועל הישועה, שיראו כולם צדקתי שיתראה אז לעיני כל, וזה יהיה ג”כ כמעיל בשני פנים, א. מצד שיתראה בגלוי לעיני כל, ב. שאינו תפור למדתי כי תכלית התגלות הצדקה יהיה שיכירו כל עכו”ם אמונת ה’. וזה מגביל נגד שוש אשיש בה’ מפרש כי הלבישני בגדי ישע, ונגד תגל נפשי באלהי המיוחד לי עפ”י מעשי וצדקתי זה יהיה ע”י שיעטני מעיל צדקה שהכל יראו שהוא אלהי מיוחד לי ע”י צדקתי, ומבאר כחתן, הדלתות מגבילים, כי הלבישני בגדי ישע כחתן יכהן פאר, כי הישועה תהיה הבגד שאקבל מאתו מנחת שי ונדבה, ובזה ידמה כחתן אשר יכהן את הכלה בבגדי פאר שיתן לה מתנה מצדו, ומעיל צדקה יעטני ככלה תעדה כליה, ע”י המעיל צדקה שזה יהיה שלי מצד מעשי וצדקתי, אדמה אנכי ככלה אשר תעדה כליה של עצמה נוסף על העדי והפאר שלו שכהן אותה החתן, כי כן המעיל הזה יהיה שלי עפ”י מעשי: 61:11: כי כארץ, מבאר שנית, כמו שיש הבדל בהוצאת הצמחים, שהארץ הבלתי זרועה תוציא צמחה הגדל בה מעצמה, והגנה הזרוע זרועיה תצמיח, תצמיח את הזרע שזרעו בה, כן ה’ אלהים יצמיח צדקה ותהלה כארץ תוציא צמחה מעצמה כן יצמיח ה’ צדקה, והוא הישע שלא יהיה ע”י זרע מעשינו רק יגדל מעצמו בחפץ ה’ אשר יעשה מצד הצדקה העליונה שגדרה הוא המעשים שיעשה שלא מצד הזכות רק בחסד, וכגנה זרועיה תצמיח כן יצמיח ה’ תהלה נגד כל הגוים, כמו שזרע הגנה יתהלל בו הזורע כי זרע וקצר לפי יגיעתו, כן מזה הצד שמעיל צדקה יעטני נתהלל לעיני כל הגוים במעשינו הטובים: 62:1: למען ציון, שב לדבר נגד שני הענינים שהזכיר בסימן הקודם א. הצדקה שירצה ה’ לגלות צדקת ישראל ואמתת תורתם ואמונתם. ב. הישועה שירצה ה’ להושיעם. והנה ציון תצייר צדקת ישראל כי בציון היה מושב הסנהדרין והמקדש, וירושלים תציין תשועת ישראל כי שם ישבו ההמון ולשם יתקבצו פזוריהם, כמ”ש (נ”ב) לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים, ציון תלבש עוז הפנימי הצלחות הנפשיות, וירושלים בגדים החיצונים הצלחות הגופניות, והנה לברר צדקת ישראל ואמתת תורתם צריך שיתוכח בדברים וטענות, ועז”א למען ציון לא אחשה, לא אשתוק מלהתוכח ולהוכיח אמתתה, ולהוציא תשועת ישראל מגלותם צריך פעולה ומעשה, ועז”א למען ירושלים לא אשקוט לא אשב במנוחה מבלי לעשות דבר רק אהיה זריז להושיעם, והדלתות מגבילים, למען ציון לא אחשה עד יצא כנגה צדקה, שהיא צדקת תורתם ואמונתם ולמען ירושלם לא אשקוט עד ישועתה כלפיד יבער שהיא התשועה, (והנה הנוגה הוא הדבר שאין לו אור מצד עצמו רק מקבל אורו מדבר אחר, כנוגה הירח שמקבל אורו מן השמש, אבל הלפיד אורו מצד עצמו ובזה מצייר שע”י שיבעיר הלפיד שהיא התשועה ע”י שיראו תשועת ישראל איך יאיר להם את הלילה באור התשועה, עי”ז יכירו צדקם, וכאילו לפיד הישועה יפלש אורו על הצדקה, והצדקה תתראה ע”י התשועה, כמו שתתראה הירח ע”י השמש, וע”ז קורהו נוגה ואור חוזר של הלפיד: 62:2: וראו, מגביל עם הפסוק הקודם, ע”י שיצא כנגה צדקה, יראו גוים צדקך, וע”י שישועתה כלפיד יבער, יראו מלכים כבודך, (ומוסיף שגם הגוים עכו”ם יכירו צדקך ואמתת אמונתך ותורתך, וכ”ש שמלכיהם שהם חכמים יותר יכירו זאת וכן גם מלכיהם יכירו כבודך שיהיה גדול מכבודם, וכ”ש שהגוים יכירו זאת). | וקרא לך שם חדש הם השמות שיזכיר אח”ז, חפצי בה, דרושה, אשר פי ה’ יקבנו ויפרש את השם הזה ויגלה טעמו כמ”ש חפצי בה כי חפץ ה’ בך: 62:3: והיית עטרת תפארת, יש הבדל בין עטרת תפארת ובין צניף מלוכה, כי העטרת ילבש כל אדם הלובשו לכבוד, וצניף מלוכה מיוחד אל המלכות לבדו ויש הבדל בין יד ובין כף, כי כף פרטי יותר מן יד, שיד מורה כל היד, וכף מורה רק פס יד שכופפה, ומורה על שתופס הדבר בהשגחה מיוחדת, ויש הבדל בין ה’ ובין אלהיך, בשם ה’ נקרא מצד ההנהגה הכללית, ובכינוי אלהיך נקרא מצד ההשגחה הפרטיית הנסיית. והנה ה’ מנהיג את המציאות בשתי הנהגות. א. הנהגה טבעית. ב. הנהגה נסיית השגחיית, אומר הנביא שתי הנהגות האלה ינהיג רק לצרככם ולתועלתכם ולפי מעשיכם, ונגד ההנהגה הטבעית שמנהיג בשם ה’ ע”י הטבע תהיה אתה עטרת תפארת ביד ה’, ונגד ההנהגה הנסיית שמנהיג ע”י שהוא אלהיך בהשגחתו הפרטיית, וע”י הנהגה זו מראה את מלכותו שהוא מושל בחפצו תהיה אתה צניף מלוכה בכף אלהיך, ועז”א בכף כי זה אינו מיוחד אל היד כולו רק אל הכף הפרטי והשגחתו הפרטיית: 62:4: לא יאמר לך עוד עזובה, עתה קוראים לירושלים עזובה על העדר האלהית והשכינה, ולכלל א”י קוראים שממה על שהיא שממה מיושביה, עתה לא יאמר לך עוד עזובה כי לך יקרא חפצי בה כי יחפוץ ה’ בה וישוב לשכון בתוכך, ולארצך לא יאמר עוד שממה כי ארצך תבעל מיושביה, ר”ל שתוחזר השכינה ויתישבו הערים: 62:5: כי יבעל, מפרש שני דברים אלה, נגד מ”ש וארצך תבעל, אומר כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, שלא תהיה שיבת ישראל לארצם דומה כשבים אל ארץ שהיתה שממה פעם אחד, עד שידמו במשלם כמי שהיתה לו אשה וגרשה ושב לקחתה, שהוא אינו בחור והיא אינה בתולה, רק ידמו כבחור הבועל בתולה, כי הארץ תדמה בטובה ויפיה כאילו לא היתה חרבה מעולם, והם ידמו בשלותם כאילו לא גלו מעולם ונגד מ”ש כי חפץ ה’ בך, אומר שלא תדמה החזרת ה’ אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א’, עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא, רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו, כן ישיש עליך אלהיך כי יכרות להם ברית חדשה ולא תזכרנה הצרות הראשונות: 62:6: על חומתיך, אחר שאמר למען ציון לא אחשה, שהוא בעצמו לא ישתוק מלהושיעם, אומר כי חוץ מזה הפקיד ג”כ שומרים בעבור חומות ירושלים המזומנים לשמור יום המועד, ולא תאמר שהם יחשו עד שיבא יום המועד, כי גם באמצע הזמן כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו הזהרתי את השומרים האלה לאמר אתם המזכירים את שם ה’ אל דמי לכם, אל תשתקו רגע רק תצעקו ותזכירו אותו, וגם 62:7: ואל תתנו דמי לו, בל תניחו אותו שהוא ישתוק, ובל תשתקו עד יכונן ויגמר הבנין, ועד שישים את ירושלים לתהלה ולשם (והשומרים האלה הם הנביאים והצדיקים שבכל דור): 62:8: נשבע, עוד הזכיר ענין שלישי, שה’ התקשר את עצמו ע”ז בשבועה, והשבועה הזאת נשבע בימינו ובזרוע עזו הימין מורה ההנהגה הנסיית הנעשה באמצעות מעשה הצדיקים וזכות ישראל, והזרוע מורה על הנהגה נסיית שיעשה בכח עצמו שלא ע”י זכות ומעשה וכשרון רק בכח עצמו, ור”ל אם יזכו יעשהו בימינו ואם לא יזכו יעשה בזרוע עוזו, כמ”ש לבשי עוז זרוע ה’, ותושע לו זרועו כמש”פ שם, (וע”ז אמרו חז”ל בימינו זו תורה, והוא אם יזכו וישמרו תורתו, ובזרוע עוזו אלו תפילין והוא אם לא יזכו יעשה בכח התפילין ההבטחה שהבטיח על גדולת ישראל הכתובים בפרשיות תפילין כנזכר בגמרא שם) | אם אתן את דגנך עוד עד עתה היו אויביהם הקרובים יושבים בארצם ואוכלים את דגנם, ועז”א שלא יתן דגנם מאכל לאויביהם ובני נכר הרחוקים שלא ישבו בארצם לא אכלו דגנם, אבל הם שתו תירושם שהיין מובילים אותו מרחוק לסחורה, ועז”א שלא ישתו בני נכר תירושך: 62:9: כי מאספיו, הדלתות מגבילים, נגד דגנך אמר כי מאספיו יאכלוהו כי התבואה מאספים, ונגד תירושך אמר ומקבציו ישתוהו, כי הענבים מקבצים, כמ”ש זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ולא תאגור ואמר ישתוהו בחצרות קדשי כי כרם רבעי נאכל בירושלים, ולא כן הדגן יאכלוהו בביתם, ויברכו עליו בהמ”ז לא כן ענבים שאין טעונים ג’ ברכות, וע”כ אמר על הדגן והללו את ה’, שהוא בהמ”ז כמ”ש ואכלת ושבעת וברכת, ועל התירוש אמר ישתוהו בחצרות קדשי שישתה בירושלים: 62:10: עברו עברו, בחזיונו זה רואה שיבת הגולה בפועל, מצוה שיעברו לפנות הדרך, כמו שכתב קול קורא במדבר פנו דרך ה’, ויש דרך ומסלה, הדרך הוא הדרך הקבוע לרבים, ומצד שמסוללים ומרימים אותו ע”י אבנים וחול נקרא מסלה, מצוה שיפנו תחלה הדרך מן האילנות ויתר דברים המפסיקים אותו ואח”כ ירומו המסלה וגם להסיר אבני מכשול ועז”א סקלו מאבן, ולא שתעשו זאת בחשאי רק הרימו נס על העמים, שהם יביאו הגליות לארצם כמ”ש והביאו בניך בחוצן, כי 62:11: הנה ה’ השמיע זאת אל קצה הארץ, שיקבצו את הנדחים מארבע קצות הארץ, ויען שהנביא מצייר תמיד קיבוץ גליות קודם לבנין ציון וירושלים, כמ”ש (מ”ט) אלה מרחוק יבואו, ותאמר ציון עזבני ה’ ע”ש, וכן אמר רני עקרה עניה סוערה לא נוחמה כמו שפירשתי שם, לכן מצייר כי הגולים המקובצים אל ציון הם יודיעו ויבשרו לה לאמר הנה ישעך בא, שבא גם ישעה וגם היא תבנה אחר שיתאספו הגולים, הנה שכרו אתו, ר”ל ה’ יעשה זאת א. מצד השכר שישלם לישראל. ב. ופעלתו לפניו, שיעשה זאת למען הפעולה בעצמה אשר חפץ לעשותה והבטיח עליה מראשית קדומים: 62:12: וקראו להם, אז יהיו ישראל בחשיבות א. שיקרא להם עם הקדש ע”י קדושת מעשיהם וצדקתם ב. גאולי ה’ ע”י הנסים שינוסס עליהם, ולירושלים יקרא דרושה מה’ אשר ה’ דורש אותה תמיד, עיר לא נעזבה אז יכירו כי ה’ לא עזבה מעולם, כי לא סרה השגחת ה’ מעליה גם בחורבנה, ולא היה חורבנה רק לזמן קצוב ולמועד שמור לכלה פשע ולהתם חטאת:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “קומי אורי כי בא אורך” — ירושלים כמרכז אור לכל הגויים בגאולה
- אפיון - עונש וגלות | “לא יבא עוד שמשך” — הגאולה העתידית מבטלת את כל החשכה הקודמת
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אָבֵל (Strong’s H59) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,שמואל ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: כִמְהָם (Strong’s H3643) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “כבוד ה׳ עלייך זרח” — אור ה׳ עצמו מאיר, לא כוח חיצוני. לפי מלבי”ם: “ונהרו גויים לאורך” — לא כיבוש אלא משיכה — האור עצמו מושך, שלא בכוח.