כי ביתי בית-תפילה לכל העמים
פסוקים
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שִׁמְר֥וּ מִשְׁפָּ֖ט וַעֲשׂ֣וּ צְדָקָ֑ה כִּֽי־קְרוֹבָ֤ה יְשׁוּעָתִי֙ לָב֔וֹא וְצִדְקָתִ֖י לְהִגָּלֽוֹת׃ אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַֽעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כׇּל־רָֽע׃ וְאַל־יֹאמַ֣ר בֶּן־הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוָ֤ה אֶל־יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַבְדֵּ֧ל יַבְדִּילַ֛נִי יְהֹוָ֖ה מֵעַ֣ל עַמּ֑וֹ וְאַל־יֹאמַר֙ הַסָּרִ֔יס הֵ֥ן אֲנִ֖י עֵ֥ץ יָבֵֽשׁ׃ כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה לַסָּֽרִיסִים֙ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְרוּ֙ אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֔י וּבָחֲר֖וּ בַּאֲשֶׁ֣ר חָפָ֑צְתִּי וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי׃ וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֤י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֤ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת׃ וּבְנֵ֣י הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוִ֤ים עַל־יְהֹוָה֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּֽלְאַהֲבָה֙ אֶת־שֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה לִֽהְי֥וֹת ל֖וֹ לַעֲבָדִ֑ים כׇּל־שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי׃ וַהֲבִיאוֹתִ֞ים אֶל־הַ֣ר קׇדְשִׁ֗י וְשִׂמַּחְתִּים֙ בְּבֵ֣ית תְּפִלָּתִ֔י עוֹלֹתֵיהֶ֧ם וְזִבְחֵיהֶ֛ם לְרָצ֖וֹן עַֽל־מִזְבְּחִ֑י כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכׇל־הָעַמִּֽים׃ נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה מְקַבֵּ֖ץ נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֛וֹד אֲקַבֵּ֥ץ עָלָ֖יו לְנִקְבָּצָֽיו׃ כֹּ֖ל חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י אֵתָ֕יוּ לֶאֱכֹ֥ל כׇּל־חַיְת֖וֹ בַּיָּֽעַר׃ צֹפָ֞ו עִוְרִ֤ים כֻּלָּם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ כֻּלָּם֙ כְּלָבִ֣ים אִלְּמִ֔ים לֹ֥א יוּכְל֖וּ לִנְבֹּ֑חַ הֹזִים֙ שֹֽׁכְבִ֔ים אֹהֲבֵ֖י לָנֽוּם׃ וְהַכְּלָבִ֣ים עַזֵּי־נֶ֗פֶשׁ לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ שׇׂבְעָ֔ה וְהֵ֣מָּה רֹעִ֔ים לֹ֥א יָדְע֖וּ הָבִ֑ין כֻּלָּם֙ לְדַרְכָּ֣ם פָּנ֔וּ אִ֥ישׁ לְבִצְע֖וֹ מִקָּצֵֽהוּ׃ אֵתָ֥יוּ אֶקְחָה־יַ֖יִן וְנִסְבְּאָ֣ה שֵׁכָ֑ר וְהָיָ֤ה כָזֶה֙ י֣וֹם מָחָ֔ר גָּד֖וֹל יֶ֥תֶר מְאֹֽד׃ הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי־חֶ֤סֶד נֶאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי־מִפְּנֵ֥י הָרָעָ֖ה נֶאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק׃ יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ׃ וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנְנָ֑ה זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה׃ עַל־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלוֹא־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר׃ הַנֵּֽחָמִים֙ בָּאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים׃ בְּחַלְּקֵי־נַ֣חַל חֶלְקֵ֔ךְ הֵ֥ם הֵ֖ם גּוֹרָלֵ֑ךְ גַּם־לָהֶ֞ם שָׁפַ֥כְתְּ נֶ֙סֶךְ֙ הֶעֱלִ֣ית מִנְחָ֔ה הַ֥עַל אֵ֖לֶּה אֶנָּחֵֽם׃ עַ֤ל הַר־גָּבֹ֙הַּ֙ וְנִשָּׂ֔א שַׂ֖מְתְּ מִשְׁכָּבֵ֑ךְ גַּם־שָׁ֥ם עָלִ֖ית לִזְבֹּ֥חַ זָֽבַח׃ וְאַחַ֤ר הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה שַׂ֖מְתְּ זִכְרוֹנֵ֑ךְ כִּ֣י מֵאִתִּ֞י גִּלִּ֣ית וַֽתַּעֲלִ֗י הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙ וַתִּכְרׇת־לָ֣ךְ מֵהֶ֔ם אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם יָ֥ד חָזִֽית׃ וַתָּשֻׁ֤רִי לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּשֶּׁ֔מֶן וַתַּרְבִּ֖י רִקֻּחָ֑יִךְ וַתְּשַׁלְּחִ֤י צִרַ֙יִךְ֙ עַד־מֵ֣רָחֹ֔ק וַתַּשְׁפִּ֖ילִי עַד־שְׁאֽוֹל׃ בְּרֹ֤ב דַּרְכֵּךְ֙ יָגַ֔עַתְּ לֹ֥א אָמַ֖רְתְּ נוֹאָ֑שׁ חַיַּ֤ת יָדֵךְ֙ מָצָ֔את עַל־כֵּ֖ן לֹ֥א חָלִֽית׃ וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃ אֲנִ֥י אַגִּ֖יד צִדְקָתֵ֑ךְ וְאֶֽת־מַעֲשַׂ֖יִךְ וְלֹ֥א יוֹעִילֽוּךְ׃ בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קׇדְשִֽׁי׃ וְאָמַ֥ר סֹֽלּוּ־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל מִדֶּ֥רֶךְ עַמִּֽי׃ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃ כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃ בַּעֲוֺ֥ן בִּצְע֛וֹ קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ׃ דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו׃ בּוֹרֵ֖א (נוב) [נִ֣יב] שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם׀שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו׃ וְהָרְשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט׃ אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים׃ קְרָ֤א בְגָרוֹן֙ אַל־תַּחְשֹׂ֔ךְ כַּשּׁוֹפָ֖ר הָרֵ֣ם קוֹלֶ֑ךָ וְהַגֵּ֤ד לְעַמִּי֙ פִּשְׁעָ֔ם וּלְבֵ֥ית יַעֲקֹ֖ב חַטֹּאתָֽם׃ וְאוֹתִ֗י י֥וֹם יוֹם֙ יִדְרֹשׁ֔וּן וְדַ֥עַת דְּרָכַ֖י יֶחְפָּצ֑וּן כְּג֞וֹי אֲשֶׁר־צְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה וּמִשְׁפַּ֤ט אֱלֹהָיו֙ לֹ֣א עָזָ֔ב יִשְׁאָל֙וּנִי֙ מִשְׁפְּטֵי־צֶ֔דֶק קִרְבַ֥ת אֱלֹהִ֖ים יֶחְפָּצֽוּן׃ לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙ וְלֹ֣א רָאִ֔יתָ עִנִּ֥ינוּ נַפְשֵׁ֖נוּ וְלֹ֣א תֵדָ֑ע הֵ֣ן בְּי֤וֹם צֹֽמְכֶם֙ תִּמְצְאוּ־חֵ֔פֶץ וְכׇל־עַצְּבֵיכֶ֖ם תִּנְגֹּֽשׂוּ׃ הֵ֣ן לְרִ֤יב וּמַצָּה֙ תָּצ֔וּמוּ וּלְהַכּ֖וֹת בְּאֶגְרֹ֣ף רֶ֑שַׁע לֹא־תָצ֣וּמוּ כַיּ֔וֹם לְהַשְׁמִ֥יעַ בַּמָּר֖וֹם קוֹלְכֶֽם׃ הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהֹוָֽה׃ הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֒הוּ֒ פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חׇפְשִׁ֔ים וְכׇל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ׃ הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם׃ אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲרֻֽכָתְךָ֖ מְהֵרָ֣ה תִצְמָ֑ח וְהָלַ֤ךְ לְפָנֶ֙יךָ֙ צִדְקֶ֔ךָ כְּב֥וֹד יְהֹוָ֖ה יַאַסְפֶֽךָ׃ אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיהֹוָ֣ה יַעֲנֶ֔ה תְּשַׁוַּ֖ע וְיֹאמַ֣ר הִנֵּ֑נִי אִם־תָּסִ֤יר מִתּֽוֹכְךָ֙ מוֹטָ֔ה שְׁלַ֥ח אֶצְבַּ֖ע וְדַבֶּר־אָֽוֶן׃ וְתָפֵ֤ק לָֽרָעֵב֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְנֶ֥פֶשׁ נַעֲנָ֖ה תַּשְׂבִּ֑יעַ וְזָרַ֤ח בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲפֵלָתְךָ֖ כַּֽצׇּהֳרָֽיִם׃ וְנָחֲךָ֣ יְהֹוָה֮ תָּמִיד֒ וְהִשְׂבִּ֤יעַ בְּצַחְצָחוֹת֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְעַצְמֹתֶ֖יךָ יַחֲלִ֑יץ וְהָיִ֙יתָ֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וּכְמוֹצָ֣א מַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְכַזְּב֖וּ מֵימָֽיו׃ וּבָנ֤וּ מִמְּךָ֙ חׇרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם מוֹסְדֵ֥י דוֹר־וָד֖וֹר תְּקוֹמֵ֑ם וְקֹרָ֤א לְךָ֙ גֹּדֵ֣ר פֶּ֔רֶץ מְשֹׁבֵ֥ב נְתִיב֖וֹת לָשָֽׁבֶת׃ אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖ךָ בְּי֣וֹם קׇדְשִׁ֑י וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהֹוָה֙ מְכֻבָּ֔ד וְכִבַּדְתּוֹ֙ מֵעֲשׂ֣וֹת דְּרָכֶ֔יךָ מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר׃ אָ֗ז תִּתְעַנַּג֙ עַל־יְהֹוָ֔ה וְהִרְכַּבְתִּ֖יךָ עַל־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי) אָ֑רֶץ וְהַאֲכַלְתִּ֗יךָ נַחֲלַת֙ יַעֲקֹ֣ב אָבִ֔יךָ כִּ֛י פִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃
פירוש רש”י
56:2: יַעֲשֶׂה זֹּאת. שׁוֹמֵר שַׁבָּת וְגוֹ׳: 56:3: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה׳ מֵעַל עַמּוֹ. לָמָּה אֶתְגַּיֵּר? הֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַבְדִּילֵנִי מֵעַל עַמּוֹ כְּשֶׁיְשַׁלֵּם שְׂכָרָם: | וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס. לָמָּה אֵיטִיב דְּרָכַי וּמַעֲלָלַי? הֵן אֲנִי כְּעֵץ יָבֵשׁ, מֵאֵין זִכָּרוֹן: 56:4: וּמַחֲזִיקִים. אוֹחֲזִים: 56:7: לְכָל הָעַמִּים. וְלֹא לְיִשְׂרָאֵל לְבַדָּם, כִּי אַף לַגֵּרִים: 56:8: עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו. מִן הָאֻמּוֹת שֶׁיִּתְגַּיְּרוּ וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם: | לְנִקְבָּצָיו. נוֹסָפִים עַל קִבּוּצֵי יִשְׂרָאֵל: 56:9: כֹּל חַיְתוֹ שָׂדָי. כָּל גֵּרֵי הָאֻמּוֹת, אֵתָיוּ וְהִתְקָרְבוּ אֵלַי, וְתֹאכְלוּ אֶת כָּל חַיְתוֹ בַּיַּעַר, אֶת גִּבּוֹרֵי הָאֻמּוֹת שֶׁאִמְּצוּ אֶת לִבָּם מִלְּהִתְגַּיֵּר: | חַיְתוֹ שָׂדָי. חַיַּת הַשָּׂדֶה אֵין כֹּחָהּ רַב כְּחַיַּת הַיַּעַר, חַיַּת הַשָּׂדֶה חֲלָשָׁה וְתַשּׁוּשַׁת כֹּחַ מֵחַיַּת הַיַּעַר, וְעַל שֶׁאָמַר עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו אָמַר הַמִּקְרָא הַזֶּה: 56:10: צֹפָיו עִוְרִים כֻּלָּם. לְפִי שֶׁאָמַר ״דִּרְשׁוּ ה׳״ (ישעיהו נה:ו) וְכָל הָעִנְיָן, וְהֵם אֵינָם שׁוֹמְעִים, חוֹזֵר וְאוֹמֵר: הִנֵּה הַנְּבִיאִים צוֹעֲקִים לָהֶם וּמַכְרִיזִים עַל הַתְּשׁוּבָה וְתֵיטִיב לָהֶם, וַהֲרֵי פַּרְנָסֵיהֶם כְּעִוְרִים כֻּלָּם, וְאֵינָם רוֹאִין אֶת הַנּוֹלָדוֹת, כְּצוֹפֶה הַמֻּפְקָד לִרְאוֹת אֶת הַחֶרֶב בָּא לְהַזְהִיר אֶת הָעָם, וְהוּא עִוֵּר מִלִּרְאוֹת אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְאִלֵּם מִלְּהַזְהִיר אֶת הָעָם, כַּכֶּלֶב שֶׁמִּנּוּהוּ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וְהוּא אִלֵּם מִלִּנְבֹּחַ, כָּךְ פַּרְנָסֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָם מַזְהִירִין אוֹתָם לַחֲזוֹר לַמּוּטָב: | הֹזִים שֹׁכְבִים. פֵּירֵשׁ דּוּנָשׁ: נִרְדָּמִים שׁוֹכְבִין, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״נַיְימִין שָׁכְבִין״, וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן: 56:11: וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ. רוֹצִים לְמַלֹּאות כְּרֵסָם (אינגר״ש בלע״ז): | וְהֵמָּה רֹעִים. כְּמוֹ שֶׁהַכְּלָבִים לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, כֵּן הָרֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין מַה יִּהְיֶה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: | כֻּלָּם. לְדֶרֶךְ הֲנָיָתָם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ, לִגְזוֹל אֶת שְׁאָר הָעָם שֶׁהֵם מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם: | מִקָּצֵהוּ. כְּמוֹ ״כָּל הָעָם מִקָּצֶה״ (בראשית יט:ד), מִקְצֵה מִנְיָנָם וְעַד קָצֵהוּ, כֻּלָּם נוֹהֲגִים כֵּן: 56:12: אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן. כָּךְ הָיוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: | וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר. בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה: 57:1: הַצַּדִּיק אָבָד. כְּגוֹן יֹאשִׁיָּהוּ: | וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב. לָמָּה נִסְתַּלֵּק: | בְּאֵין מֵבִין. אֵין בַּנּוֹתָרִים מֵבִין, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסַלְּקוֹ: | כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה הָעֲתִידָה לָבוֹא אֶל הַדּוֹר נֶאֱסַף הַצַּדִּיק: 57:2: יָבֹא שָׁלוֹם. כִּי כֵן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא הַצַּדִּיק הַזֶּה אֶל אֲבוֹתָיו בְּשָׁלוֹם וְאַל יִרְאֶה בָּרָעָה: | יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. בִּהְיוֹת הָרָעָה, זֶה שֶׁהָיָה הֹלֵךְ נְכֹחוֹ בְּיָשְׁרוֹ, כְּמוֹ ״עֲשׂוֹת נְכֹחָה״ (עמוס ג:י): 57:3: וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה. הַנּוֹתָרִים מִשֶּׁנִּסְתַּלְּקוּ הַצַּדִּיקִים, וּתְקַבְּלוּ פֻּרְעָנוּתֵיכֶם: | בְּנֵי עֹנְנָה. בְּנֵי כְּשָׁפִים: | זֶרַע מְנָאֵף. שֶׁהַזָּכָר מְנָאֵף: | וַתִּזְנֶה. הַנְּקֵבָה: 57:4: עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ. מֵאַחַר שֶׁשַּׁבְתֶּם מֵאַחֲרַי, עַל מִי תִּשָּׁעֲנוּ לְהִתְעַנֵּג בְּטוֹבָה? אִלּוּ זְכִיתֶם, אָז תִּתְעַנְּגוּ עַל ה׳, אֲבָל עַכְשָׁיו עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ? | עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה. כְּשֶׁאַתֶּם מְתַעְתְּעִים וּמַלְעִיבִים בִּנְבִיאָיו: 57:5: הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים. הַמִּתְחַמְּמִין בְּשִׁכְבַת זֶרַע תַּחַת אֵלָה וְאַלּוֹן (נידה יג א): | שׁוֹחֲטֵי הַיְלָדִים. לְקָרְבַּן עֲבוֹדָה זָרָה: | סְעִפֵי. נִקְרַת הַצּוּרִים, וְכֵן (שופטים טו:יא) ״אֶל סְעִיף סֶלַע״: 57:6: בְּחַלְּקֵי נַחַל. אֲבָנִים אֲשֶׁר בַּנַּחַל: | חֶלְקֵךְ. בָּהֶם יִרְגְּמוּ אוֹתָךְ: | הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ. לְהִתְעַצֵּב בָּהֶם. לָמָּה? כִּי גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ: | הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם. מִלְּהָרַע לָךְ? 57:7: שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ. מִשְׁכַּב נֵאוּפֵךְ לְעֲבוֹדָה זָרָה עַל הֶהָרִים הָרָמִים: 57:8: וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ. לְמִי שֶׁהוּא מְדַמֶּה אוֹתָהּ לְאִשָּׁה מְנָאֶפֶת, אֲשֶׁר נוֹאֲפֶיהָ צוֹפִים וּמַמְתִּינִים לִפְנֵי פֶּתַח בֵּיתָהּ, וְהִיא לִבָּהּ וְזִכְרוֹנָהּ אֶל הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה, אֵיךְ תִּפְתַּח וְתֵצֵא אֲלֵיהֶם: | כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי. אֶצְלִי הָיִית שׁוֹכֶבֶת, וְגִלִּית הַכִּסּוּי שֶׁהָיוּ מְכֻסִּים יַחַד, וַתַּעֲלִי מֵאֶצְלִי: | הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ. לְקַבֵּל בּוֹ נוֹאֲפִים הַרְבֵּה: | וַתִּכְרָת לָךְ בְּרִית מֵהֶם: | אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם. כְּשֶׁחָזִית לָךְ יָד וּמָקוֹם לְהַרְאוֹת לָהֶם אַהֲבָתֵךְ: | יָד. אייש״י בלע״ז, וְכֵן ״רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי״ (שמואל ב יד:ל): 57:9: וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן. וַאֲנִי מִתְּחִלָּה גִּדַּלְתִּיךְ, וְהָיִית מְקַבֶּלֶת פְּנֵי מַלְכֵּךְ בְּכָל מִינֵי תַּפְנוּקִים. וַתָּשֻׁרִי לְשׁוֹן רְאִיַּת פָּנִים, כְּמוֹ ״אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב״ (במדבר כד:יז), וְכֵן ״וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא״ (שמואל א ט:ז) דּוֹרוֹן שֶׁל הַקְבָּלַת פָּנִים: | וַתְּשַׁלְּחִי צִירָיִךְ. שְׁלוּחַיִךְ לְמֵרָחוֹק, לִגְבּוֹת מַס מִמַּלְכֵי הָאֻמּוֹת: | וַתַּשְׁפִּילִי. אֶת חִזְקֵי הָאֻמּוֹת עַד שְׁאוֹל; כֵּן תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן: 57:10: בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ. נִתְעַסַּקְתְּ בִּצְרָכַיִךְ לְמַלֹּאת תַּאֲוָתֵךְ לְהַרְבּוֹת הוֹנֵךְ: | לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ. אֶתְיָאֵשׁ מֵאֵלּוּ וְלֹא אָחוּשׁ עוֹד לַעֲסוֹק בָּהֶן, כִּי בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֶתֵּן לֵב: | חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת. צֹרֶךְ יָדֵךְ מָצָאת, הִצְלַחְתְּ בְּמַעֲשַׂיִךְ: | עַל כֵּן לֹא חָלִית. לֹא נֶחֱלָה לִבֵּךְ לִדְאֹג עַל עֲבוֹדָתִי, לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. חַיַּת – לְשׁוֹן עֲרָבִי הוּא: צֹרֶךְ: 57:11: וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ. מִמִּי נִתְיָרֵאת? | כִּי תְכַזֵּבִי. כִּי פָּסַקְתְּ לָךְ מֵעֲבוֹדָתִי וְכָזַבְתְּ בִּי, כְּמוֹ ״לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו״ (ישעיהו נח:יא), ״כָּל הָאָדָם כֹּזֵב״ (תהלים קטז:יא). פליינצ״א בלע״ז, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן ׳כָּזָב׳ – מִי שֶׁבּוֹטְחִין עָלָיו וְהוּא כּוֹזֵב וּבוֹגֵד: | הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה. שֶׁהֶחֱשֵׁיתִי עַל כַּמָּה פְּשָׁעִים שֶׁפָּשַׁעְתְּ בִּי: 57:12: אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ. אֲנִי תָּמִיד מַגִּיד לָךְ דְּבָרִים, שֶׁאִם תַּעֲשִׂי אוֹתָם תִּצְדְּקִי: | וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ. שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנִי, לֹא יוֹעִילוּךְ בְּעֵת רָעָתֵךְ: 57:13: בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילוּךְ קִבּוּצַיִךְ. יָקוּמוּ נָא קְבוּצוֹת אֱלִילִים וּפְסִילִים וּמַכְחִישֵׁי תּוֹרָה אֲשֶׁר קִבַּצְתָּ, וְיַצִּילוּךְ בְּזַעֲקֵךְ מִצָּרָתֵךְ. הֲלֹא אֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ וְלֹא יוּכְלוּ לְהַצִּיל: 57:14: וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ. כֹּה אָמַר הַנָּבִיא בִּשְׁמִי לְעַמִּי: כִּבְשׁוּ מְסִלָּה סְלוּלָה, פַּנּוּ יֵצֶר הָרַע מִדַּרְכֵיכֶם (סוכה נב א): | הָרִימוּ מִכְשׁוֹל. סַלְּקוּ הָאֲבָנִים שֶׁאַתֶּם נִכְשָׁלִים רַגְלֵיכֶם בָּהֶם, הֵם הִרְהוּרֵי רֶשַׁע: 57:15: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֲנִי שֹׁכֵן, וּמִשָּׁם אֲנִי עִם דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, שֶׁאֲנִי מַרְכִּין שְׁכִינָתִי עָלָיו: | שְׁפָלִים. נִדְכָּאִים, סוֹבְלֵי עֹנִי וָחֳלָיִים: 57:16: כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב. אִם אָבִיא יִסּוּרִין עַל הָאָדָם, אֵין תַּחֲרוּתִי עָלָיו לְאֹרֶךְ יָמִים, וְלֹא קִצְפִּי לָנֶצַח: | כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף. כַּאֲשֶׁר רוּחַ הָאָדָם, שֶׁהוּא מִלְּפָנַי שֶׁנִּתַּן בּוֹ מֵאִתִּי, יַעֲטוֹף יוֹדֶה וְיִכָּנַע עַל מַעֲלוֹ, כְּמוֹ (איכה ב:יט) ״הָעֲטוּפִים בָּרָעָב״, ״בֵּעָטֵף עוֹלֵל״ (שם), וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי: | כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי. ׳כִּי׳ זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן ׳כַּאֲשֶׁר׳, כְּמוֹ ״כִּי תִרְאֶה״ (שמות כג:ה), ״כִּי תָבוֹא״ (דברים כג:כה). כְּלוֹמַר: כְּשֶׁרוּחוֹ נֶעֱטֶפֶת וְהוּא נִכְנָע, אֲנִי מְבַטֵּל רִיבִי וְקִצְפִּי מֵעָלָיו: 57:17: בַּעֲוֺן בִּצְעוֹ. גְּזֵלָתוֹ: | קָצַפְתִּי. תְּחִלָּה וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר פָּנַי תָּמִיד מִצָּרָתוֹ, וְאֶקְצֹף, וְעַל כִּי הוֹלֵךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ. וְסָרֵס אֶת הַמִּקְרָא וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ: בַּעֲוֺן בִּצְעוֹ וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדַרְכֵי לִבּוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ: 57:18: דְּרָכָיו רָאִיתִי. כְּשֶׁהוּא נִכְנָע מִלְּפָנַי שֶׁבָּאַתְהוּ צָרָה: | וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ. אוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ מַרְפֵּא, אוֹ וְאַנְחֵהוּ לְשׁוֹן הֲנָחָה וּמַרְגּוֹעַ: | לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. לַמִּצְטַעֲרִים עָלָיו: 57:19: בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם. בּוֹרֵא אֲנִי לוֹ נִיב שְׂפָתַיִם חָדָשׁ, כְּלַפֵּי שֶׁבָּאַתְהוּ צָרָה עַד עַתָּה, וְהַכֹּל קָרְאוּ עָלָיו תִּגָּר, יִקְרְאוּ לוֹ: שָׁלוֹם שָׁלוֹם: | לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב. שְׁנֵיהֶם שָׁוִין: מִי שֶׁנִּתְיַשֵּׁן וְהֻרְגַּל בְּתוֹרָתִי וַעֲבוֹדָתִי מִנְּעוּרָיו, וּמִי שֶׁנִּתְקָרֵב עַתָּה מִקָּרוֹב לָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה (ברכות לד ב). אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו מֵחָלְיוֹ וּמֵחֲטָאָיו: 57:20: וְהָרְשָׁעִים. שֶׁאֵין נוֹתְנִין לֵב לָשׁוּב: | כַּיָּם נִגְרָשׁ. הַיָּם הַזֶּה גַּלָּיו מִתְגָּאִים לָרוּם לְמַעְלָה וְלָצֵאת חוּץ לִגְבוּל הַחוֹל ״אֲשֶׁר שַׂמְתִּי גְּבוּל לַיָּם״ (ירמיהו ה:כב), וּכְשֶׁמַּגִּיעַ שָׁם הוּא נִשְׁבָּר עַל כָּרְחוֹ, וְכָל זֶה גַּל חֲבֵרוֹ רוֹאֶה וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. כָּךְ הָרָשָׁע רוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ לוֹקֶה בְּרִשְׁעוֹ וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. וּמָה הַיָּם רִפְשׁוֹ וְסִרְיוֹתוֹ עַל פִּיו, כָּךְ הָרְשָׁעִים סִרְיוֹתָם בְּפִיהֶם; כְּגוֹן פַּרְעֹה אָמַר ״מִי ה׳״ (שמות ה:ב), סַנְחֵרִיב אָמַר ״מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת״ (ישעיהו לו:כ), נְבוּכַדְנֶצַּר אָמַר ״אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן״ (ישעיהו יד:יד): | כַּיָּם נִגְרָשׁ. כְּיָם אֲשֶׁר נִגְרָשׁ, שֶׁגּוֹרֵשׁ כָּל הַיּוֹם רֶפֶשׁ וָטִיט: 57:21: אֵין שָׁלוֹם. כְּלַפֵּי שֶׁאָמַר לַצַּדִּיקִים וּלְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְגוֹ׳״ (ישעיהו נז:יט), חָזַר וְאָמַר ״אֵין שָׁלוֹם לָרְשָׁעִים״: 58:1: וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם. אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁכָּל שִׁגְגָתָם פֶּשַׁע, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן: | וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁאַף זְדוֹנָם שְׁגָגָה (בבא מציעא לג ב): 58:2: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן. כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם״ (תהלים עח:לו): | וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן. חֲפֵצִים לִשְׁאוֹל הוֹרָאוֹת לַחֲכָמִים, כְּאִלּוּ רוֹצִים לְקַיְּמָם: | כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וגו׳. כָּךְ שׁוֹאֲלִים אוֹתִי תָּמִיד מִשְׁפַּט צֶדֶק, וְאֵין דַּעְתָּם לְקַיְּמָם. וּכְשֶׁהֵן צָמִים וְאֵין נַעֲנִין, אוֹמְרִים: לָמָּה צַמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? וַאֲנִי אוֹמֵר: הֵן בְּיוֹם צוֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ – כָּל חֶפְצֵי צָרְכֵיכֶם אַתֶּם עֲמֵלִים לִמְצוֹא, וְאַף בְּגָזֵל וְחָמָס: 58:3: וְכָל עַצְּבֵיכֶם. בַּעֲלֵי חוֹב שֶׁלָּכֶם, הַנֶּעֱצָבִים עַל יֶדְכֶם, אַתֶּם נוֹגְשִׂים אוֹתָם בְּיוֹם צֹמְכֶם: 58:4: לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם. כְּמִשְׁפַּט הַיּוֹם, לִשְׁבּוֹר לְבַבְכֶם כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁמַע קוֹלְכֶם בַּמָּרוֹם: 58:5: הֲלָכֹף. הֵ״א זוֹ תְּמִיהָא, כְּלוֹמַר: שֶׁמָּא לָכֹף כְּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ אֲנִי צָרִיךְ? אַגְמוֹן הוּא כְּמִין מַחַט כָּפוּף, וְצָדִין בּוֹ דָּגִים וְקוֹרִין לוֹ איי״ם בלע״ז: | הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם. לְשׁוֹן תְּמִיהָא, לְפִיכָךְ הַהֵ״א נְקוּדָה חֲטַף פַּתַּח: 58:6: חַרְצֻבּוֹת. לְשׁוֹן קִשּׁוּר וְאִסּוּר: | מוֹטָה. הַטָּיַת מִשְׁפָּט: | וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְכָל דִּין מַסְטֵי תְּסַלְּקוּן״: 58:7: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים. נֶאֱנָחִים וְנֶאֱנָקִים עַל צָרָתָם, כְּגוֹן ״עָנְיִי וּמְרוּדִי״ (איכה ג:יט), ״אָרִיד בְּשִׂיחִי״ (תהלים נה:ג): | וּמִבְּשָׂרְךָ. וּמִקְּרוֹבְךָ: 58:8: יִבָּקַע כַּשַּׁחַר. כְּעַמּוּד הַשַּׁחַר הַבּוֹקֵעַ בֶּעָבִים: | וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה. וּרְפוּאָתְךָ מְהֵרָה, כְּמוֹ ״אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ״ (ירמיהו ל:יז): 58:10: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ. בְּתַנְחוּמֵי דְּבָרִים טוֹבִים (בבא בתרא ט ב): 58:11: בְּצַחְצָחוֹת. בְּעֵת צִמָּאוֹן וּבַצּוֹרֶת; כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: | יַחֲלִיץ. יְזַיֵּן, כְּמוֹ ״חֲלוּצֵי צָבָא״ (במדבר לא:ה): 58:12: מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מְתִיב רַשִׁיעַיָּא לְאוֹרַיְיתָא״: | מְשׁוֹבֵב. כְּמוֹ ׳מֵשִׁיב׳: | לָשָׁבֶת. לְיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם: 58:14: נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְגוֹ׳״ (בראשית כח:יד). לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יג:טו) ״הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה״. וְיַעֲקֹב שָׁמַר אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לג:יח) ״וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר״, שֶׁקָּבַע תְּחוּמִין עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. כָּךְ פֵּרֵשׁ רַבִּי שִׁמְשׁוֹן:
פירוש רד”ק
56:1: כה אמר ה’. אמר לבני הגלות שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא אם תטיבו דרכיכם מראה כי התשובה מעכבת ביאת המשיח: 56:2: אשרי אנוש יעשה זאת. שמירת שבת: | יחזיק בה. שנזהר בה כל ימיו: | מחללו. שלא יעשה בו שום מלאכה, וכן הוא בכלל שמירת שבת לקדשו כמו שאמר זכור את יום השבת לקדשו וקדוש שבת להבדילו משאר הימים כי כן כל לשון קדושה הוא ענין הבדלו מאחר במעלה, כמו שאמר ויבדל אהרן לקדשו קדש קדשים ומבדילו משאר הימים במאכל ובמשתה וכסות נקיה זהו בענין הגוף ובענין הנפש שתהיה נפשו פנויה מעסקי העולם ובדלה מהם ומתעסקת בדברי תורה וחכמה והתבוננת במעשי האל, וזכר ענין השבת בפרט במקום הזה לפי שהוא מדבר לבני הגלות שיטיבו דרכיהם ויצאו מהגלות, והטובה שבהם הוא שמירת השבת ובעון שבת גלו מארצם, ואמרו רז”ל לא חרבה ירושלם אלא בשביל שחללו בה את השבת שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם, ואמרו אם משמרים ישראל שתי שבתות מיד נגאלים שנאמר אשר ישמרו את שבתותי וגו’, וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו’ ובזכרו מצות שבת הוא הדין לשאר מצות עשה אבל זכר החמורה ואף ע”פ שיש בה מצות לא תעשה העשה הוא הכל שאם ישבות לא יעשה מלאכה, ואמר אחר כך מעשות כל רע, שהוא מצות לא תעשה בכלל, ואמר מחללו לשון זכר אף על פי ששבת לשון נקבה ר”ל יום השבת: 56:3: ואל יאמר. מה שזכר בן הנכר והסריס מישראל בן הנכר שאין לו ירושה בארץ והסריס שאין לו בן שירשנו אל יאמרו בעבור זה שהם מובדלים מארץ ישראל אני מבטיח אותם טובות אחרות כן פירש אאז”ל, והנה מצאנו ביחזקאל כי הגרים תהיה להם נחלה בארץ ישראל נאמר כי בן הנכר שאמר הנה שלא הוליד בנים אחרי שהתגייר והרי הוא כסריס שאין לו בן, ויחזקאל אמר על אשר הולידו בישראל אחרי שנתגיירו, וכן אמר אשר הולידו בתוככם יהיו לכם כאזרח בבני ישראל: | יבדילני. פתח הלמ”ד מקום צרי, וכן יאהבני אישי והדומים לו שכתבנו בספר מכלל, וההבדלה הזאת שיהו חושבים שיאמר בן הנכר אף על פי שנלויתי אל ה’ ונתגיירתי ואין לי בן בישראל לא אהיה נחשב מעם השם בין בעולם הזה בין בעולם הבא, וכן יאמר הסריס מה אני בעולם כיון שלא אניח בן כמותי הרי אני כאלו לא באתי לעולם ולא חפץ בי האל, והרי אני כעץ יבש שלא יוציא פרי וענף והנה האל ברא העולם לפריה ורביה כמו שכתוב פרו ורבו, וכתיב לשבת יצרה, ואחר שלא זכיתי להניח בן ובמותי יכרת שמי וזכרי מן העולם אין האל רוצה בי, ועל ענין זה אמרו רז”ל מי שאינו מניח בן ליורשו הרי הוא כמנודה לשמים, לא אמר מנודה אלא כמנודה שיראה כמנודה ואינו אם מעשיו טובים, אמר אל יאמר אל יחשוב זה לא בן הנכר ולא הסריס: 56:4: כי כה אמר ה’ לסריסים. והקדים הסריסים לפי שהשלים בסריס וכן דרך הכתוב לתפוס האחרון כמו את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר: | אשר ישמרו את שבתותי. פירש אדוני אבי ז”ל שבת בראשית ושבת הארץ כי גם בעון שמטת הארץ גלו כמו שכתוב בבריתי ואעפ”י שהיה הכל נכלל בכלל: | ובחרו באשר חפצתי. זכר הברית בפי’ כי המצות יותר חזקות לפי שנתנו בברית כמו שאמר משה הנה דם הברית אשר כרת ה’ עמכם על כל הדברים האלה, או אמר בבריתי על המילה כי הנה גם היא נתנה בשלש עשרה בריתות: 56:5: ונתתי בביתי ובחומותי. כתרגומו בבית מקדשי ובארע בית שכינתי, ר”ל בבתי ההיכל ובחומותי תוך חומות העזרה כי שם ימצאו החכמים תמיד ויזכרו מעשי החסידים שהם בזמנם ושעברו: | יד. מקום כמו ויד תהיה לך, אבל זה אינו מקום גופני אלא במקום מעלה ושבח, וכן ברוך ה’ ממקומו, וכענין הנמצא בדברי רז”ל ממלא מקום אבותיו והדומים לו: | ושם. שאמשיך שמו לדורות הבאים כמו שאמר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, ומה שאמר ונתתי ואתן כמו שאמר לדוד ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ כי אף על פי שמעשי האדם הישרים והטובים ממשיכים שמו כן הוא אבל בהיות האדם טוב לפני האלהים ומעשיו בכונה טובה האל נותן בלבות בני אדם להזכירו לטוב כל הימים כמו שישמעו מעשיו בן מפי אב, וזה קצת גמולו הטוב אחרי מותו מלבד הגמול הגדול השמור לנשמתו, ואמר לו אחר שאמר להם, ר”ל לכל אחד מן הסריסים, וכן דרך המקרא בהרבה מקומות: 56:6: ובני הנכר, על ה’. כמו אל ה’, וכן ותתפלל על ה’: | כל שומר שבת. זכר את השבת בפירוש לטעם שפירשנו, ועוד כי שמירת שבת יסוד גדול באמונת האל כי לא ישמור שבת אלא מי שיודה שהעולם מחודש ויש לו מחדש בראו מאין ואין זולתו ואם כן אין לשרת ולעבוד זולתו ויאמין כי בששת ימים ברא אלהים את העולם וישבות ביום השביעי כמו שכתב משה רבינו וצוה לעמו אשר בחר בו לשמור את השבת להיות להם לעדות ולזכרון כי הוא ברא את העולם, ובעבור זה נתנה להם קודם מתן תורה כי אחר שהודיעם שהוא אדון ובורא אחר כך היה ראוי לצותם על תורתו ומצותיו כאדון המצוה אל עבדיו ומי שילוה אל ה’ ראוי שיאמין כי משה ותורתו אמת ובזה ילוה עם ה’ להיות לעם אחד: 56:7: והביאותים. כמו שיכניס אורח בביתו ומקבלו בשמחה כן אמר אצוה לכהנים שיקבלו בשמחה כשיבאו להתגייר: | ושמחתים בבית תפלתי. שיהיו שמחים בראותם עצמם בעזרה שהוא בית התפלה שנה בשנה עם ישראל בתפלתם ובעולותיהם ובזבחיהם: | לכל העמים. כמו שאמר שלמה בתפלתו וגם אל הנכרי כל שכן לשבים לדת ישראל: 56:8: נאם ה’, עוד אקבץ עליו לנקבציו. פירש אדוני אבי ז”ל לאחר שאקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליהם נקבצים אחרים על נקבציו והם גוג ומגוג והפסוק שאחריו מורה זה הפירוש: 56:9: כל חיתו. אמר כל חית השדה וכל חית הארץ אתיו לאכול הפגרים אשר במחנה גוג ומגוג, וכן אמר בנבואת יחזקאל אמור לצפור כל כנף ולכל חית הארץ הקבצו ובאו האספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם: | חיתו. הוי”ו נוספת כוי”ו בנו בעור והדומים לו וכן חיתו יער, ובא הסמיכות על בי”ת השמוש, כמו השכוני באהלים, והדומים לו שכתבנו בספר מכלל: | אתיו. צווי שלה מנחי הלמ”ד, כמו בעיו, ובא אלף בצר”י שלא לחטף עליו: 56:10: צופו. חסר יו”ד הרבים מהמכתב עתה בהשלימו הנחמה שב הנביא להוכיח ישראל בני דורו שהיו רעים, ואמר צופיו עורים הם נביאי השקר שהם מטים אותם לדרך רעה, ואמר לא ידעו ולא אמר לא ראו כי פירש עורים עורי הלב: | כלבים אלמים. דמה אותם לכלבים לפי שהכלבים שומרים הצאן, וכשירגישו בחיה רעה שבאה אל הצאן ינבחו והחיה הולכת לה ונביאי השקר עושים עצמם כצופים ושומרים ישראל, והנה הם כמו כלבים אלמים שלא יוכלו לנבוח שלא יועילו לצאן כי תבא החיה ותטרוף הצאן כרצונה, או הם כמו הכלבים שאוהבים לנום ולא יעורו לקול שאגת החיה ותבא ותטרף, והנה הכלבים כמו שאינם ולא יועילום אבל יזיקום כי שומר הצאן ישען עליהם שינבחו ולא תבא החיה לטרוף, כן נביאי השקר שעושים עצמם שומרי ישראל, והנה יבאו הרשעים שהם כמו חיות רעות וישחיתו בישראל, והנה השומרים לא יועילום אבל יזיקום שבעון דרכיהם הרעים שיורו אותם יבא האויב על ישראל גם כן מנהג הכלבים לנום תמיד לפיכך המשילם לכלבים גם הם הצופים אוהבים לנום, ובמדרש וכי יש כלב אלם אלא מה הוא אלמים, מה טיבו של כלב זה אדם משליך לו פרוסה סוכר את פיו כך היו דייני ישראל: | הוזים. כתרגומו ניימין שכיבין ואין לו חבר: | אוהבי לנום. סמוך על אות השמוש, וכן משכימי בבקר, לנביאי מלכם, והדומים להם: 56:11: והכלבים. ואם תאמר הכלבים האלה לא יאכילום בעליהם, לפיכך לא ישמרו הצאן, הנה הם אוכלים אבל אינם שבעים כי עזי נפש הם נפשם המתאוה היא עזה וחזקה לא תשבע, כן אלה הצופים כל עסקם במאכל ובמשתה ואינם שבעים כי הם רודפים אחר התאוה, ומי שעושה כן לא ישבע לעולם: | שבעה. שם או מקור: | והמה רועים. רועים את עצמם ולא יחושו על הצאן שהם ישראל: | לא ידעו הבין. לא ידעו להבין במעשיהם כי מעשיהם תהו הם ותועים ומתעים את ישראל וכל אחד מהם פונה לדרכו שיוכל להועיל לעצמו במאכל ובמשתה ולבצוע בצע ולא יחושו על העם: | מקצהו. כל אחד מקצה שלו ובשכונתו עושים מעשים האלה, ומן התימה שתרגם יונתן רעים מבאישים ידמה שהוא קורא המלה בקמץ הרי”ש: 56:12: אתיו. אומר כל אחד מנביאי השקר לבני העם בואו אצלי ואקח היין לכם שנשתה ביחד: | ונסבאה. מן זולל וסובא: | יום מחר. נעשה כמו היום, או יותר יהיה גדול יום מחר במשתה מן היום הזה: | יתר. שם או תאר, אלה הם הדרכים שמורים נביאי השקר לישראל ומפתים אותם במאכל ובמשתה עד שישמעו להם לכל אשר יצוו אותם ומסירים אותם מדרך ה’: 57:1: הצדיק. הפסוק כפול במלות שונות, ואינו אומר על צדיק מיוחד אלא על הצדיקים שעברו מן הדור ההוא, וכן אמרו אנשי חסד נאספים, פירוש נאספים אל עמם, ובאמרו אבד לא ר”ל שהצדיק אבד במותו כי לעצמו לא אבד, אבל נשמתו בחיים ערבים טובים מחיי הגוף אלא אבד מדורו כי להם היא האבידה: | ואין איש שם על לב. שיוכיח ישראל על המעשים הרעים האלה, או פירוש ואין איש שם על לב כפירוש ואין מבין שטעמו דבק עם כי מפני הרעה נאסף הצדיק, כלומר הצדיק ואנשי חסד נאספו מן הדור טרם זמנם מפני הרעה העתידה לבא על הדור ההוא ושלא יראו הם ברעה ההיא, כמו שאמרה חולדה הנביאה על פי הדיבור ליאשיהו הנני אוסיפך אל אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראנה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה: | ואין איש שם על לב. ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק שלא יראה ברעה: 57:2: יבא שלום. כשנאסף הצדיק טרם זמנו לטובתו הוא כמו שאמר מפני הרעה, ועוד כי במותו יבא למנוחה טובה ויבא בשלום, כי טרם הרעה ימות בשלום, כמו ואתה תבא אל אבותיך בשלום: | ינוחו על משכבותם. החסידים שזכר במותם יניחו במרגוע גדול והמיתה תכונה בשכיבה, כמו ושכבתי עם אבותי, כי אף על פי שיובן ממנו שכיבה כמשמעה והיא שכיבת הגוף בקבר אף על פי כן באותה שכיבה תהיה מנוחה לנפש, כי לשון שכיבה גם כן כענין מנוחה, כמו לא שכב לבו ועורקי לא ישכבו: | הולך נכוחו. השלום שזכר יבא נכח הצדיק בהאספו, כלומר בשלום מת ולשלום יבא במותו וכאלו השלום יצא לקראתו והחכם רבי אברהם פירש נע שיהיה הולך בחייו נכח השם יהיה לו במותו השלום והמנוחה: 57:3: ואתם קרבו הנה. אמר כנגד בני דורו הרעים קרבו הנה למשפט על מעשיכם הרעים: | בני עוננה. שאמותיכם מעוננות ומכשפות, כי הכשוף נמצא ברוב בנשים, ואבותיכם מנאפים ואמותיכם זונות ואיך תהיו אתם טובים: | ועוננה. תאר, וכן ועוננים כפלשתים, אם שרשם שלם ענן ואם שרשם עונן והוא בינוני: | ותזנה. ר”ל ותזנה אמכם, כן היו בני הדור ההוא רעים בני רעים, ועל הדרך הזה אמר הושע לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפה כי הם עם הזונות יפרדו: 57:4: על מי תתענגו. כמו שאמר אתיו אקחה יין וגו’, שהיו מתענגים במאכל ובמשתה והיו מרחיבים פה ומאריכים לשון על נביאי ה’ ומתלוצצים עליהם, כמו שאמר למעלה בפרשת הוי עטרת גאות, ואמר שמעו דבר ה’ אנשי לצון, על עצמכם היה לכם להרחיב פה שאתם ילדי פשע זרע שקר: | ילדי. היו”ד בחירק שלא כמנהג אלא בפתח: 57:5: הנחמים. הנה ראינו בספרי הנביאים שהמשילו ישראל ועובדי עכו”ם לאשה שהיא מזנה תתח בעלה, ודברי יחזקאל ברוב על זה הדרך, וכן תחילת דברי הושע על הדרך הזה ועל הדרך הזה ענין פרשה זו, וזהו ענין הנחמים באלים: | שמת משכבך. אהבת משכבם, וכל לשון הפרשה: | הנחמים. מבנין נפעל שרשו יחם, מן בכל יחם הצאן משכב הזכר והנקבה אמר בלשון חמימות כמו יחמתני אמי, והיה בכל יחם הצאן, ויחמו הצאן, ליחמנה במקלות: | באלים. ופירש אחר כך, תחת כל עץ רענן, כי אלים כלל לעצים כי כן היה דרכם לעבוד עכו”ם תחת העצים הרעננים שענפיהם ועליהם לחים: | שוחטי הילדים. היא עכו”ם שהיו זובחים לה הבנים, וכן אמר יחזקאל הנביא ובשחטם את בניהם לגלוליהם, והיו עושים זה בנחלים מקום שהיו שם סלעים תחת הסעיפים ופי’ סעיפים שנים, וכן בסעיף סלע עיטם, כמו שן סלע, נקרא כן לפי שהוא לסלע כמו הסעיף לאילן: 57:6: בחלקי נחל. כשהיו מוצאין אבן חלקה ויפה באבני הנחל היו עובדים לה, על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה זקף לבנה והשתחוה לה: | חלקי. שם תואר לאבן חלקה, כמו חלוקי אבנים אלא שהם שני משקלים ובשניהם הלמ”ד דגושה, הם האבנים חלקך וגורלך, הפך ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, ואמר חלקי ואמר חלקך לשון נופל על הלשון: | אנחם. מבנין נפעל, כמו וינחם ה’ על הרעה, אמר העל אלה, כלומר אם על אלה המעשים הרעים אוכל להנחם על הרעה מלהביאה להם: 57:7: על הר גבוה. כמו שאמר על ההרים הגבוהים ותחת כל עץ רענן: | משכבך. כבר פירשתיה שהוא כנוי לעכו”ם שהיו עובדים שם גם שם לא חששת לטורח העליה היה הכל נקל לך לאהבתך העבודה ההיא: 57:8: ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. שמת דבר ממין העבודה שתזכרי תמיד העבודה, הפך וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך, אני נתתי לך מצות מזוזה שתזכרי תמיד עבודתי ואת הנחת עבודתי בעבור עבודת אלהים אחרים ושמת להם זכרון אחר הדלת והמזוזה והנחת הזכרון שנתתי לך לזכרני תמיד, וי”מ זכרונך מן זכרו כיין לבנון, אזכרתה לה’, כלומר שמת קטרת לעכו”ם אחר הדלת והמזוזה: | כי מאתי גלית ותעלי. כי מאתי גלית עצמך אני צויתי לך עבודתי במקום סתר, מזבח אדמה תעשה לי, לא בנין אבנים גבוה וצויתי לא תעלה במעלות על מזבחי, ואת עשית בהפך לאלהים אחרים במקום מגולה על ההרים הרמים: | הרחבת משכבך. אני אמרתי לא תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה’ אלהיך באחד שעריך, ואת הרחבת משכבך במקומות רבים כי מספר עריך היו אלהיך יהודה: | יד חזית. בכל מקום ומקום אשר ראית הפך בכל מקום אשר תראה כי אני צויתי לך זה שלא תלמדי ממעשי הגוים שהם מקריבים בכל מקום ועשית הפך מצותי בכל דבר: 57:9: ותשרי למלך בשמו. ותשורי פירש רב סעדיה ז”ל מענין תשורה שהוא מנחה, ואני פירשתיו בספר השרשים כמו ותלכי וכן תשורי מראש אמנה, ישור על אנשים, וכן שרותיך ומערביך, וכן בדברי רבותינו ז”ל שיירא העוברת ממקום למקום: | למלך. בפתח הלמ”ד לידיעה, ר”ל מלך אשור שהוא היה מושל בכל הארצות בימים ההם, אמר לא די שעבדת אלהים אחרים אלא שסלקת בטחונך ממני ובטחת בזרוע בשר ודם ועל זה נאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה’ יסור לבו שאלו היו עובדים כוכבים ודעתם לאל שהוא הסבה הראשונה ועובדים השמש והירח לכבודו ועובדים צורותם לעבודה היה רע, כמו שאמר לא תעשון אתי אלהי כסף וגו’, אלא עוד עשו רעה שהסירו לבם ובטחונם מהאל ובטחו במלך אשור ואחר כן נפלו בידו, ואמר בשמן כי שמן היו מוליכים מארץ ישראל כמו שנאמר עליה ארץ זית שמן, ואמר יהודה וא”י המה רוכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך, ואמר ושמן למצרים יובל: | ותרבי רקחיך. שהיית שולחת להם למנחה שמן רוקח עשית ממנו הרבה לשלוח למלך אשור להיות לך לעזר: | ציריך. שלוחיך, שלחת אותם במנחה עד מרחוק כי ארץ אשור רחוקה היא מארץ ישראל: | ותשפילי. השפלת עצמך עד שאול ובזית בשלחך אל ארץ רחוקה לבקש עזר, ואפשר שיהיה תשפילי פעל עומד, וכן השפילו שבו, כלומר שפלת עד שאול בעבור המעשים הרעים, ויונתן תרגם הפסוק כן כד עבדת לך אורייתא וגומר: 57:10: ברוב דרכך יגעת. אלו רצית היית נושעת במנוחה בארצך אלו הלכת בדרכי האל יתברך ועתה כי מרדת בו הוצרכת לבקש עזר ויגעת ברוב דרכים: | לא אמרת נואש. כמו האדם היגע בדרכים שיאמר נואש לבי מלכת בדרכים האלה אשב ואנוח לא אמרת את כן אלא ערב היה לך כל הטורח ההוא על כן לא חלית ולא כאבת בטורח ההוא מאהבתך ללכת בדרכי העמים ולסור מדרך ה’, פי’ חית ידך, חיי כחך, כלומר מצאת דבר שהיה ערב לך כמו המזונות שהם חיי האדם וכחו: 57:11: ואת מי דאגת. ממי פחדת ותירא: | כי תכזבי. אם תרצי לכזב ולאמר שלא עשית אלה המעשים שזכרתי ממי פחדת כי אותי לא זכרת כשהיית עושה המעשים הרעים ולא שמת על לבך כי לא היית חושבת שאני רואה מעשיך אם כן לא פחדת ממני למה תכזבי טוב הוא שתתוודי עליהם: | הלא אני מחשה. הלא אני שתקתי לך והארכתי אפי ולא הענשתיך מיד: | ומעולם. ומקדם מדתי כן עם בריותי שאני מאריך אפי עליהם: | ואותי לא תיראי. אבל את לא יראת אותי כי אם יראת אותי לא היית עושה המעשים הרעים ואם לא יראת אותי בעת המעשה לא תיראי אותי בעת התוכחה שתכזבי ותאמרי לא עשיתי רע: 57:12: אני אגיד. אע”פ שתכזבי את ותאמרי צדיקה אני אני אגיד הצדקה שעשית והם המעשים הנזכרים התאמרי כי הם מעשים טובים: | ואת מעשיך. ואגיד מעשיך שעשית ולא יועילוך המעשים שעשית כאשר חשבת אבל יזיקוך: 57:13: בזעקך. עתה תראי אם יועילוך מעשיך כשתזעקי מרעת האויבים תראי איך יצילוך קבוציך, ר”ל העמים שהיית מקבצת לעזור לך והיית נושאת מנחה להם להיות לך לעזרה עתה תראי אם יצילוך כי הם יחריבוך כי מלך אשור החריב א”י והנה הם לא הצילו עצמם כשבא לירושלים בעם כבד: | ואת כולם ישא רוח. כמו הרוח שישא המוץ קל מהר כן מתו כולם ברגע אחד: | והחוסה בי. והוא חזקיהו וסיעתו, ינחל ארץ לא כמו שחשב מלך אשור ללכוד ירושלם: | ויירש הר קדשי. הוא ירושלם, ואף על פי שענין זה על חזקיהו ונכלל בו ג”כ כל האדם וכל קבוץ האדם לא יועיל לו בזעקו מצרתו, כי כל קבוצי האדם בעולם הזה הוא רוח והבל ויראת ה’ היא אוצרו, והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי, העולם הבא נקרא ארץ חיים והר הקדש והעולם הזה מכשול והרמתו היא התשובה: 57:14: ואמר סלו סלו. החוסה בי יאמר במגפת האויב סלו סלו פנו דרך, כי המכשול שהיה בדרכים הורם, והוא האויב שלא היו יכולים ישראל לבא ירושלם מפני האויב, אמר פנו להם הדרך עתה והרימו המכשול, אם יש בדרכים אבני מכשול הרימו אותם כי המכשול הגדול והוא האויב כבר הוסר, והצווי אינו לאנשים מיוחדים אלא למי שיהיה, וכן ראה ריח בני אמור למלך ולגבירה, חזקו ידים רפות, והדומים להם, ואמר שיפנו להם דרך ויבא עתה ישראל בהשקט ובבטחה, וענין סלו ומסלה שמרימים באבנים שמשימים בדרכים שהם מקולקלות בטיט, וי”מ סלו מה שמסירין האבנים מן הדרכים שלא יכשלו בהם בני אדם העוברים בדרכים והבהמות: 57:15: כי כה אמר. מאמר הנביא: | שוכן עד. שוכן לעולם, וטעם שוכן עד כי כמו שיקרא שוכן מי שמתמיד עמידתו במקום כן יקרא האל ית’ שוכן עד לפי שמתמיד השגחתו בנבראים: | וקדוש שמו. כמו ששמעתי שהיו קוראים אותו השרפים קדוש ה’ צבאות מה יאמר האל מרום וקדוש אשכון: | ואת דכא ושפל רוח. ואף על פי שאשכון עם מרומים וקדושים והם הגלגלים והמלאכים כן אשכון עם התחתונים עם מי שהוא בהם דכא ושפל רוח להחיות רוחם ולבם אע”פ שהם בצרה פעמים לא תחשבו שאיני משגיח עליהם, וכן ישראל שעתידין להיות זמן ארוך בגלות והם שפלים ונדכאים אני עתיד להחיותם כי הם כמו מתים בגלות מרוב הצרות: 57:16: כי לא לעולם אריב. מיום היותם לי לעם ועד עתה הייתי במריבה עמהם הם חוטאים ואני קוצף עליהם ולא תהיה זאת המריבה והקצף לעולם כי אסיר לב האבן מהם ועשיתי אשר בחקי ילכו: | כי רוח מלפני יעטוף. הרוח מלפני הוא והוא יעטוף וילבש הגוף ויכבוש אותו ללכת בדרך הטובה, וכפל הענין ואמר: | ונשמות אני עשיתי. כמו שאמר מלפני כי אין בנשמה מטבע הארץ כמו הגוף שהוא מטבע הארץ, לפיכך הוא חוטא והולך אחר תאות הבהמות וימשוך הרוח אחריו ולא תהיה כן לעולם אלא יכיר האדם כי הנשמות מלפני הם ואני לבדי עשיתי אותם ואין בהם מטבע הארץ ומלאו דעה את ה’ וזה מיום שאעלה אותם מהגלות ואחיה אותם מתמותת הגלות, וי”ת הפסוק על תחית המתים, ארי לא לעלמא וגו’: 57:17: בעון בצעו. שהיה חומד ועושק, כי עון החמס גדול ואף על פי שאין בו מיתה, ומה שלא חייבה עליו תורה מיתה לפי שאין עון זה נמצא ברוב כי הוא מפסיד סדר הישוב לפיכך מונעים אותו בני אדם, אבל כשהעון הזה מתפשט במדינה לא תוכל לעמוד ותחרב מפני החמס, והמבול בא לעולם מפני החמס כמו שכתוב כי מלאה הארץ חמס מפניהם: | הסתר. פירוש הסתר פנים כמו שאמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם: | וילך שובב. מרד שמרד בי ובעבודתי ופנה אחרי אלהים אחרים כמו שהתעהו לבו: 57:18: דרכיו ראיתי. ראיתי דרכיו כי אינו עומד זמן ארוך בדרך טוב שלא יחטא וישוב וכיון שהכתיו והגלתיו זמן רב אשוב: | וארפאהו. ר”ל רפואת הנפש, כמו רפאה נפשי: | ושב ורפא לו. אסלח לעונו: | ואנחהו. בדרך הטוב, כלומר איישר לבו שלא יחטא עוד: | ואשלם נחמים לו ולאבליו. על הצרות ועל הרעה שסבל בגלות אשלם לו נחומים, כלומר טובות שינחם בהם ויותר לאבליו לאותם שהתאבלו בגלות על חרבן ירושלם, כמו שאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, ויונתן תרגם דרכיו ראיתי ארח תיובתהון גלי קדמי, ותרגם לו ולאבליו להון ולמתאבלין עליהון: 57:19: בורא. ואהיה מחדש דבר שפתים שיאמר בפי הכל שלום שלום ולא יזכר שם מלחמה בעולם, וזה יהיה אחר מלחמה גוג ומגוג ופי’ לרחוק ולקרוב לרחוק מירושלם ולקרוב לה, ולפי שהמלחמה ההיא תהיה בירושלים סמך השלום אליה: | ורפאתיו. שב לישראל כמו שפירשנו וארפאהו, ויש מחלוקת בדברי רז”ל בדבר זה, ומקצתם פירשו בהפך זה, ופירשו רחוק בעלי תשובה, ופירשו קרוב הצדיקים, ולמדו מזה ואמרו גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים שנאמר לרחוק ולקרוב ברישא רחוק והדר קרוב, ופירשו רחוק מי שהיה רחוק ונתקרב וקרוב מי שהיה קרוב כבר: 57:20: והרשעים. ואז יסופו הרשעים, כמו שאמר בנבואת מלאכי והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגומר, ופי’ הפסוק נמשך טעמו עד אין שלום לפי שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אבל הרשעים שהם כים נגרש אין שלום להם אלא יספו כולם אז, ופירוש כים נגרש, כמו הים שהוא נגרש אל השפה כל רגע ורגע כי השקט לא יוכל אלא יבא גל אחר גל לעולם לא ינוח ובבאו אל השפה יגרשו מימיו רפש וטיט מקרקע הים אל היבשה, ודמה מעשי הרשעים לרפש וטיט כי לעולם לא ינוחו הרשעים מהרגש העולם עד שימותו כמו שאמר שם רשעים חדלו רגז: 57:21: אין שלום אמר אלהי. כן הוא, והספרים שכתוב בהם אמר ה’ טעות הוא כי הראשון אשר בפרשה צאו מבבל הוא אמר ה’ וזהו אמר אלהי והסימן ה’ אלהי: 58:1: קרא בגרון. אמר האל לנביא שיקרא בקול לבני דורו שהיו מראים עצמם טובים והיו רעים ויוכיחם על מעשיהם וירים קולו עליהם כמו השופר שישמע קולו למרחוק, והקריאה היא בגרון אף על פי שהדבור הוא נחתך בפה הקול יוצא מן הגרון, וכן אמר רוממות אל בגרונם, בקראי נחר גרוני: | אל תחשך. אלא תמיד קרא להם: | לעמי. שהם נקראים עמי. וכפל הענין במלות שונות: 58:2: ואותי. דורשים וחפצים בפה ולא בלב ולא במעשה כי העושה צדקה ומשפט לו נאה לדרוש ולשאול איך יעשה, אבל מי שלא יעשה למה ידרוש הנה בדרשו כפל עונו: 58:3: למה צמנו. והם אומרים לי למה צמנו ולא ראית תעניתנו ולא קבלת תפלתינו: | ולא תדע. כאלו לא תדע כלומר אין אתה משגיח בנו ואויבינו מושלים בנו: | וצמנו. ולא ראינו שהושעתנו, והתשובה הן ביום צומכם, ואיך אראה צומכם ואינו כי אם למריבה, כי ביום התענית יאספו העם ויראה אדם בעל חובו וישאל ממנו חפצו כלומר חובו, כי ימצאנו ביום התענית ואם לא יתן ינגוש אותו וידחקנו עד שיתן וגם יכנו באגרוף רשע אם יענה לו שלא כרצונו הנה כי אין צומכם לאל כי אם לצורכיכם: | עצביכם. ממונכם כמו ועצביך בבית נכרי כי הממון יגיע האדם ועצבונו, ודגש צד”י עצביכם לתפארת הקריאה כדגש קו”ף מקדש, והדומים להם: | תנגשו. מן לא יגוש את רעהו ובא בחולם, ומן התימה שתרגם אותו יונתן וכל תקלתכון מקרבין תרגם כמו בשי”ן כמו ויגש אליו יהודה שתרגומו וקריב לותיה יהודה: 58:4: הן לריב. הנה אין צומכם כי אם לריב ומצה ואיך ארצה אותו: | באגרוף. ידוע בדברי רז”ל כאמרם בעלי אגרופים וזולתו: | כיום. כמו כהיום, והכף כף האמתי, כמו כף השבעה לי כיום, והדומים לו, להשמיע במרום שאתם צועקים בתפלתכם כאלו אתם שופכים נפשיכם לפני ואינו כי אם דרך מרמה כאלו איני יודע לבבכם: 58:5: הכזה. אין הצום הנרצה התענית מלאכול ומלשתות וכפיפת הראש כמו האגמון והוא הגומא שכופף ראשו ולא הצעת השק והאפר כי אין המעשים האלה נבחרים ונרצים לפני אם לא בלב נשבר ובמעשים טובים ושוב מדרכים רעים: 58:6: הלא זה. חרצובות רשע, קשורי רשע, וכן כי אין חרצובות למותם, כי מעשה הרשע כשיתחזק ידמה לקשר אמיץ שלא יוכל אדם לפתחו ולהתירו כי אם בטורח גדול, וכפל הענין במלות שונות: | ואמר התר אגדות מוטה. כי מוטה כמו רשע שממטים העניים מן ימיטו עלי און, או יהיה המוטה שם העול, כמו ויקח חנניה את המוטה, דמה דחקם העניים ונגשם אותם כאלו ישימו עול ומוטה על צוארם, ויונתן תרגם שרי קטרי כתבי דין מסטי: | ושלח רצוצים חפשים. הם העבדים שהם רצוצים ושבורים ביד אדוניהם עוברים על לא תרדה בו בפרך ולא ישלחום מקץ שבע שנים כמו שהוכיח ירמיהו הנביא גם כן בני דורו על זה: | מוטה. פירשנוהו: 58:7: הלא פרוס. הפריסה היא הבציעה ידוע בדברי רז”ל ענין חתיכות הלחם מברך ואחר כך בוצע וזולתו: | מרודים. כתרגומו מטלטלין, וכן עניים ומרודים עניה ומרודיה ענין טלטול: | ומבשרך לא תתעלם. להאכיל הרעב ולכסות הערום הוא חיוב לכל ישראל אבל מי שהוא קרובו הוא חייב יותר זה, ואם יראה אותו שהוא עני לא יעלים עיניו ממנו עד שיצטרך לשאול מחיתו אלא חייב להלוות לו ולפתוח לפניו דרכים שירויח בהם: | ומבשרך. כמו איש איש אל כל שאר בשרו ומי שעושה המעשים האלה מוחזק הוא שמקיים כל המצות אלא זכר מעשים אלו שהם הפך המעשים הרעים שזכר: 58:8: אז. אם תעשה מעשים אלו לא תצטרך לצום ולשק ואפר ויבקע כשחר אורך כמו השחר שהולך ואור עד נכון היום: | אורך. ר”ל הצלחתך: | וארוכתך מהר תצמח. רפואתך אם בא עד עתה עליך רעה בגופך או בממונך, עתה בהטיבך מעשיך תצמח רפואתך מהרה כצמח האדמה שהולך וגדל כן תהיה הצלחתך זה יהיה בעולם הזה ובעולם הבא: | והלך לפניך צדקך. כשתמות: | כבוד ה’ יאספך. אל מקום הכבוד אשר נפשות הצדיקים צרורות שם בצרור החיים, ושנה זה הענין ושלש במלות שונות לחזק הענין אלא שבפעם שנית פרט דברים שזכר בכלל ובפעם השלישית זכר בפרט שמירת שבת שהוא יסוד גדול לכל המצות כמו שפירשנו למעלה: 58:9: אז תקרא. כי עתה בעשותך המעשים הרעים תאמר למה צמנו ולא ראית אבל בהטיבך מעשיך תדע שאענה אותך בקוראך אלי ואראה צומך ואשמע תפלתך: | אם תסיר. אם תשוב מהמעשים האלה הרעים ותעשה מעשים טובים: | מוטה. פירשתיו: | שלח אצבע. מקור כמו שאמר למעלה ולהכות באגרף רשע, אמר אם תסיר אותו המעשה הרע ואפילו שלח אצבעך תסיר כדרך בני אדם המריבים שישלח אצבעו האחד אל פני חברו לא שיכנו, וכן תסיר דבר און שלא תריב עם רעך אפילו בדברים, והכל הוא בכלל חרצבות רשע שזכר: 58:10: ותפק לרעב נפשך. ואלה המעשים הטובים שתעשה שתוציא לרעב נפשך ורצונך, כלומר כשתפרוש לו לחמך ברוח נדיבה תעשה בהסברת פנים שיכיר כי ברצון ובלב טוב אתה נותן לו, וכן על הכסות שכבר זכרו: | ותפק. כמו ותוצא, וכן ויפק רצון מה’, מפיקים מזן אל זן: | תשביע. שתהיה פרוסת הלחם שתתן לו כדי שביעה: | כצהרים. אם היה לך אפלה וצרה תשוב כמו הצהרים שהוא חוזק אור היום: 58:11: ונחך ה’. כדרך ה’ נחני בצדקתיך, כלומר תמיד ישגיח עליך בכל אשר תפנה: | בצחצחות. ענין יובש, כמו צחא צמא בעת שיהיה צמא וחסרון טוב בעולם הוא ישביע נפשך: | ועצמותיך יחליץ. ידשן, על דרך ושמועה טובה תדשן עצם, וזכר העצמות לפי שהם מוסדות הגוף, וכענין זה אמרו רבותינו ז”ל העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר החליצנו ה’ אלהינו, כלומר השביענו ודשננו במצותיך, או פירוש הניחנו כי כן פירשוהו לשון מנוחה, ואמרו כי בארבע לשונות נשתמשו בלשון הזה, ישלף, ישזיבן, יזין, יניח, ישלף כמו וחלצה נעלו, ישזיב כמו חלצני ה’, יזין כמו חלוצים תעברו, יניח כמו ועצמותיך יחליץ, היך מה דאת אמר רצה והחליצנו: | כגן רוה. שיש בו מעינות ישקוהו והוא רוה ושבע תמיד והירקות אשר בו לחים, או תהיה כמו מוצא מים והוא המקור אשר לא יכזבו מימיו כי אפילו בעת היובש הוא נובע, וכלות הדבר הוא כזב כאלו מכזב בו שלא היה שם מעולם, על דרך כחש מעשה זית ותירוש יכחש בה: 58:12: ובנו ממך. כי כמו שהמעשים הרעים מחריבים הארץ כן המעשים הטובים מישבים אותה: ופי’ ממך: המעשים הטובים היוצאים ממך יבנו חרבות העולם שהיו חרבות זמן רב: | מוסדי דור ודור. המוסדות שנפלו זה דור ודור אתה במעשיך הטובים תקומם אותם: | וקורא לך גודר פרץ. בני העולם יקראו לך כי בזכותך ובמעשיך הטובים יגדרו הפרצות: | משובב נתיבות לשבת. כי בחרבן הארץ הנתיבות שוממות אין עובר בהם, כמו שאמר דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, ויאמרו עליך כי אתה המשובב הנתיבות לעבור בהם לשבת כי מפני ישיבת הערים ישובו גם כן הדרכים, ויונתן תרגם ויקרון לך מקים ארח תקנא מתיב רשיעיא לאוריתא: 58:13: אם תשיב משבת. מלכת בשבת חוץ לתחום, ואמר אם תשיב כלומר אם היית הולך בדרך ונזכרת שהוא שבת והשיבות רגלך אחור מלכת עוד לכבוד שבת כל שכן עשות חפצך שהוא כולל המלאכות שחייבין עליהם מיתה כי אפילו לצאת חוץ לתחום שהוא בלאו חמור עליך ותשמר ממנו: | ביום קדשי. שאני קדשתי כמו שאמר ויקדש אותו, והקדוש הוא שהבדילו משאר הימים, ופירוש עשות חפציך מעשות, ומ”ם משבת עומדת במקום שנים, ורגלך, וחפצך, חסרים יו”ד הרבים, ורבותינו זכרונם לברכה פירשו רגלך דרך המקרא לשון רבים שאמרו רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס שנאמר אם תשיב משבת רגלך, רגליך קרינן, כלומר אף על פי שכתוב רגלך בלא יו”ד יש אם למקרא: | וקראת לשבת עונג. אם תשיב משבת, מצות לא תעשה, וקראת לשבת עונג, מצות עשה לענג הגוף ביום השבת במאכלים ערבים וטובים שמתוך שישנהו משאר ימים לטוב יזכור מעשה בראשית ושהאל חדשו מאין ושבת ביום השביעי ומתוך כך ישבח לאל ויפארוהו בפיו ובלבבו, ותתענג נפשו בו, ופי’ וקראת כמו מקרא קדש: | לקדוש ה’ מכובד. כפל הענין במ”ש, ורבותינו פירשו ביום הכיפורים שאמרו מאי דכתיב לקדוש ה’ מכובד זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה: | וכבדתו מעשות דרכיך. זהו הכבוד שתמנע מעשות כל מלאכה, כי פירוש דרכיך חפציך ומעשיך כמו דרכי ספרתי ודרכיך למחות מלכין והדומים להם, ורז”ל פירשו דרכיך מנהגיך שלא יהא מנהגו של שבת כמנהגו של חול, כמו שאמרו וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכן שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול, וכן שלא יאכל המאכלות והמשתה של שבת כשל חול, ופי’ לשנות מנהג עת האכילה להקדים או לאחר: | ממצוא חפצך. כפל ענין במ”ש כי הוא כמו מעשות דרכיך כמו שפירש על דרך הפשט, וכת”י מלספקא צורכך, ורז”ל פירשו ממצוא חפצך, בדברים שלא ידבר בשבת בחפציו, והם הדברים שצריך לעשותם בחול, ודקדקו מחפציך, ואמרו חפציך אסור לדבר הא חפצי שמים מותרים כמו שאמרו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, ואמרו פוסקין צדקה לעניים בשבת, ואמרו משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, כי כל הדברים האלה אם ידבר בהם הם מצוה, ואפילו ללמדו במה שיחיה כדי שלא יהיה גנב ומלסטם את הבריות, ואמרו ודבר, שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול, כלומר שידבר בשבת בנחת וימעט בדברים, ואמר דבר דבור אסור הרהור מותר ואעפ”כ החסידים נזהרים אפי’ מהרהור חפציהם אלא בחפצי שמים כמעשה החסיד ההוא שמספר במסכת שבת, וי”ת ודבר דבר ומלמללא מלין דאונס, פי’ דבר און כי כן מתרגם און אונס וזה אסור אפילו בחול: 58:14: אז תתענג על ה’. אם תתענג את השבת תתענג על ה’ כלומר ישפיע לך טובות עד שתתענג עליו ותודה בו ובטובו כי מאתו הכל ובידו, והתענוג על ה’ הוא תענוג הנפש, והגאון רב סעדיה פירש תענוג הגוף כלומר תענוג גופך יהיה על ה’ לא ככסילים שנאמר בהם לא נאה לכסיל תענוג אבל המשכיל לא ירבה בתענוג יותר מדאי כי אם במשפט בעבור כי הוא מתעסק בחכמה ובה יתענג יותר אלא שתענוגי הגוף במשפט ייטיבו שכלו ויחזקו כחותיו השלשה והם כח הזכרונות וכח הבחינה וכח המחשבה: | והרכבתיך על במותי ארץ. כמו ירכיבהו על במותי ארץ והיא ארץ ישראל שהיא גבוה מכל הארצות, כלומר אם תגלה ממנה ישליטך עוד עליה בשכר שמירת שבת ושאר המצות וההבטחה הזאת לכל בני הגלות אם הוא קרוב מזמן הגאולה יזכה לישועה ואם הוא רחוק מזמן הגאולה יזכה לתחיית המתים ויזכה לארץ ישראל ולטובה: | והאכלתיך. כפל הענין במלות שונות, ואמר יעקב כי בניו הם מיוחדים בנחלה לא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בן יצחק וכן אמר ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם לאמר לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם, ורז”ל דרשו כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך, לא כאברהם שנאמר בו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק שנאמר בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שנאמר בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה: | כי פי ה’ דבר. וכיון שהוא דבר יקיים דברו:
פירוש מלבי”ם
56:1: שמרו משפט, בין אדם לחברו, ועשו צדקה בין אדם למקום, כי קרובה, הוא עפ”י המשל שדבר בסימן הקודם, שחסד ה’ מוכן תמיד ואינו משתנה בשום זמן, רק הדבר תלוי בהכנת המקבלים ולפי מעשיהם, עז”א כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות, (הצדקה הוא מה שה’ מצדיק את בריותיו ומזכם בצדקה לא בשורת הדין רק בחסד, וע”י הצדקה ישלח להם הישועה, מצייר הצדקה כבר ישנה במציאות כי היא לא נשתנית, רק אתם אינכם רואים אותה, כי היא מכוסה מעיניכם, וע”י שתעשו משפט וצדקה תתגלה ותראו אותה, ואז תבא הישועה, כי הישועה עדן איננה, בעוד שהצדקה נעלמת מעין המקבל): 56:2: אשרי, ר”ל הצדקה והישועה עומדים מוכנים לבא, רק הכל תלוי במעשה האדם והכנתו כי אשרי אנוש יעשה זאת, שהוא במעשיו יגלה הצדקה ויביא הישועה, (וגם בן אדם שהוא עוד קטן מאנוש, הגם שלא יעשה זאת בהחלט רק עכ”פ יחזיק בה ויתמוך בה שלא תתמוטט) והוא ע”י שישמור שבת מחללו זה נגד צדקה שבין אדם למקום, ושומר ידו מעשות כל רע בין אדם לחבירו: 56:3: ואל יאמר, כי יש קיים באיש ויש קיים במין, והקיום במין תלוי בשלשלת הנולדים לפניו ולאחריו, אבל הקיום האישי א”צ דבר כי הנפש קיימת מצד עצמה גם אב ובן אין לה, עתה נגד מ”ש כי הכל תלוי בהכנת המקבל יהיה המקבל מי שיהיה, אף סריס ובן נכר אומר כי עד עתה הסריס היה דואג על שחסר לו היחוס שאחריו, והבן נכר היה דואג על שחסר לו היחוס מלפניו, כי עתה לא יאמר עוד בן הנכר הנלוה אל ה’ כי יבדילהו ה’ מעל עמו, יען שיחוסו מלפניו היה מעכו”ם, וכן הסריס לא יאמר הן אני עץ יבש בלתי נושא פרי, וחסר אצלי סוף השלשלת המיני: 56:4: כי כה אמר ה’ לסריסים, כי הקיום האישי טוב יותר מקיום המיני, והקיום האישי הנצחיי ישיג ע”י שלשה דברים, אמונה, מצות, לימוד התורה, (האמונה, והעיון, והמעשה) אשר ישמרו את שבתותי, זה יסוד האמונה, שעי”ז מעיד שמאמין בחידוש ובהשגחה, ובחרו באשר חפצתי הוא המצות והעבודה, ומחזיקים בבריתי הוא למוד התורה, אם לא בריתי יומם ולילה וכו’, אז: 56:5: ונתתי להם, כי ע”י שהוא ערירי מבנים, יחסרו לו שני דברים, א. משען ועזר בביתו בחייו, ב. שארית אחרי מותו שישאיר מינו, נגד זה לעומת היד והחיזוק בביתו, אתן לו (הדלתות מגבילים, בביתי יד ובחומותי שם), בביתי יד, ימצא יד עוזר וסומך אותו בביתי, ונגד השארית אחר מותו, אתן לו בחומתי שם אשר יהיה טוב לו מבנים ובנות, כי הקיום המיני ושאריתו נפסק אחרי דור בניו, אבל שם זה, שם עולם יהיה אשר לא יכרת: 56:6: ובני הנכר לשרתו, נגד עבודה ומצות (ואמר תחלה ישרתהו שירות קל ואח”כ יוסיף אומץ לאהבה את שם ה’ וע”י שיעבוד מאהבה יהיו לו לעבדים העובדים תמיד ביום ובלילה כי העובד מיראה הוא רק משרת לפי החיוב והצורך אבל העובד את ה’ מאהבה הוא עבד תמידי), כל שמר שבת מחללו נגד אמונה, ומחזיקים בבריתי נגד תורה: 56:7: והביאותים אל הר קדשי, ושם ילמדו תורה ואמונה, כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים, ושמחתים בבית תפלתי הוא נגד עבודה, כי עולותיהם וזבחיהם יהיו לרצון על מזבחי, שלא יביאו אותם על חטא רק נדבה, ובזה יראו כי איני מבדילם מישראל רק ביתי יהיה בית תפלה לכל העמים: 56:8: עוד אקבץ עליו, על נקבציו שיתקבץ מישראל עוד אקבץ עליו גרים: 56:9: כל חיתו שדי, מתחיל ענין חדש, נגד נביאי השקר ומנהיגי הדור ההוא שלא היו מוכיחים את ישראל, מדמה במליצתו את ישראל לעדר הרחלים, שהרועה אינו משגיח עליו והעדר הפקר לזאבים וחיות רעות, קורא, אתם כל חיתו שדי אתיו לאכל, את הצאן האלה, ואף כל חיתו ביער הרחוקים מן הישוב באו לאכול, ואל תתיראו מן הרועים שומרי הצאן, כי 56:10: צפיו עורים כלם, ואין רואים על הצאן, ויכנה את הצופים האלה בשם כלבים, כי גם הכלב הוא שומר הצאן, ואומר אל החיות הרעות בל יתיראו כי הכלבים ינבחו עליהם עת יבואו לטרוף מן העדר, כי הכלבים צריך שיהיה להם ג’ תנאים א. שיראו בבוא הטורף בלילה, אבל הם עורים כולם ב. שיוכלו לנבוח על הטורף אבל הם כלבים אלמים לא יוכלו לנבח ג. שיהיו נעורים כל הלילה, והם הזים שכבים אהבים לנום, וא”כ אין להם להתירא מכלבים האלה: 56:11: והכלבים, אומר הג’ מעלות שי”ל להכלב אין להם, לעומת זה יש להם החסרונות שיש לו להכלב, א. שכלבים האלה הם עזי נפש ב. שלא ידעו שבעה, רעבתנים ככלב, עתה באר הנמשל כי כמו שכלבים עורים אין יכולים לראות כן המה רעים לא ידעו הבין, ונגד הוזים שוכבים, אומר כולם לדרכם פנו, שחוץ מה שאין יכולים לראות ולהבין אין רוצים להשגיח על הכלל, רק כ”א פונה לדרכו, ואם עכ”פ לא היו מזיקים את הכלל אבל הם עוד פונים איש לבצעו לעשוק ולחמוס: 56:12: אתיו, נגד מ”ש והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, אומרים איש לחברו אתיו אתם אני אקח יין, ונסבאה שכר עד שנשתכר, והיה כזה יום מחר שגם מחר נעשה כן ביתר שאת, כי אין לנו רק לאכל ולשתות אכל ושתה כי מחר נמות כי הלא הצדיק אבד וכו’: 57:1: הצדיק אבד, הם אומרים נסבאה שכר נשתה יין, כי מה יהיה קיצנו הלא הצדיק אבד ואין איש שם על לב, כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, וגם אנשי חסד גומלי חסד נאספו ומתו באין מבין מדוע מתו והם היו צדיקים, אבל לית דין ולית דיין (הצדיק הוא במצות שבין אדם למקום, עליו אין משימים לב כלל, ואנשי חסד לחבריהם, על מיתתם ישימו לב, עליהם יספדו ויתאבלו וישימו לב מדוע מתו, אבל אין מבין מדוע מתו כי מקרה אחד לכל ומותר האדם אין) כי מפני הרעה נאסף הצדיק, הם אומרים שהצדיק נאסף מפני הרעה שהיה לו בחייו, שישב בצום ותענית והיה חסר כל ולכן נאסף קודם זמנו: 57:2: יבוא, השם משיב להם הצדיק אבד כדי שיבא שלום שם בעולם השלום, ואנשי חסד נאספו כדי שינוחו שם בעולם המנוחה הם לא נאבדו, כי כ”א מהם הולך נכוחו נוכח המקום המיועד לתשלום גמולו, אבל 57:3: ואתם קרבו הנה למשפט, בני עננה כי היו נואפים ומזנים לעבודת האלילים, כמ”ש המורה, שכן היה כל עניני ע”ז לזנות ולנאף, והבנים שנולדו מן הניאוף הלז היו מיחסים אותו לאליל פלוני וכוכב פלוני, והיו מעוננים עת לדתם שנולד במזל פלוני, תחת משטר כוכב ידוע, ע”ז קראם בני עוננה מצד העת שיצאו לאויר העולם, וזרע מנאף מצד עת שנזרעו בבטן אמם, שהאב מנאף ותזנה האם: 57:4: על מי תתענגו, נגד בני עוננה, אומר על מי תבטחו כי תתענגו לאמר אקחה יין נסבאה שכר, וכי על העינון והניחוש שנחשתם שנולדתם במזל מוצלח תבטחו? | על מי תרחיבו פה נגד זרע מנאף אומר איך תרחיבו פה ללוצץ לאמר אכול ושתה כי מחר נמות ועוד תאריכו לשון להאריך הדבור ולכפלו, והלא היה לכם להתבושש מפגם מולדתכם, כי אתם ילדי פשע מצד האם שזנתה, וזרע שקר מצד האב שנאף: 57:5: הנחמים, מבאר מ”ש ילדי פשע, היו מתחממים להוליד בנים מאלים האלילים העומדים תחת עץ רענן, שהיו אומרים שהאלילים שתחת העצים באו עליהם ומהם הולידו, כי היו אומרים שהאלילים חושקים את בנות האדם, ויבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם, שחטי ר”ל האלים השחטים את הילדים בנחלים, כי אח”ז היו אומרים שהאלים צוו להם לשחוט את הילדים שהולידו מהם תחת סעיפי הסלעים לקרבן, כי בזה יתקדשו הילדים ויעלו על במתי עב, כידוע בעבודת הצאבה מקורות ימי קדם והבליהם ובזה נדמה כאילו האלים שוחטים את הילדים, כי היו שוחטים אותם בפקודתם לפי הבליהם: 57:6: בחלקי, עת יחלוק הנחל חלקך, ר”ל עת תתן חלקך אל הנחל, שהוא שתתן לו הילדים שילדת כי תשחטם שם בנחל, הם הם גורלך תחשוב באולתך שעי”כ עלו האלים בגורלך, שע”י שתשחט הילדים בנחל יכרתו לך האלים ברית, וגם להם שפכת נסך גם להילדים ששחטת שפכת נסך, כי האמינו שהילדים שנשחטו להאליל נתקדשו ועלו אל ממלכת האלים, ונסכו להם אח”כ נסכים ואיך אנחם על מעשים מתועבים כאלה? 57:7: על הר, שהיו מאמינים שיש בני אלים שוכנים בנחל, ויש השוכנים על הרים הגבוהים, ולכן עלית גם על הר גבוה ונשא לזנות גם שם לאלילים: 57:8: ואחר, מדמה אותה במשל האשה הזונה שיוצאת בלילה ממשכב בעלה אל הזונים העומדים אחורי הגדר, שתניח זכרונה שהם הלבונה והבשמים שעל צוארה אחרי הדלת והמזוזה כדי שלא ירגיש בה בעלה כי מאתי גלית ותעלי כי גלית משכבי שהיית שוכבת אצלי ותעלי על ראש ההר אל הזונים הרחבת משכבך מדמיה לזונה שמשכבה רחב, רק יען שאינה יכולה לקחת את הזונים לשם כי בעלה עמה במטה לכן תצא מן המשכב הרחב לשכב עם הנואפים במשכב קצר שהכינו הם אצל הגדר, וז”ש הנה הרחבת משכבך אבל יען ותכרת לך מהם המשכב תכרת ותבדיל אותך מן הזונים, לכן אהבת משכבם של הזונים, אשר היא יד חזית, יד ואצל החזית והגדר, (והנמשל שתחת שבעודך עובד האל היה לך כל טוב ושפע רב, עזבת מקור חיים לחצוב לך בארת נשברים): 57:9: ותשרי, מספר איך הלכה מדחי אל דחי, שאחר שיצאת ממשכב בעלה החלה להיות קדשה ומזומנת לזנות, עד שחשבת מחשבות איך לזנות עם המלך, וקשטת עצמך לתכלית זה בשמן המור, כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המור, ואחר ההכנה הזאת ותשלחי ציריך להמליץ בעדך ולהלל אותך בית פרעה, עד שהשפלת עצמך עד שאול כי אח”כ היית מופקרת לכל, החלות לזנות עם הגדולים ולא עלה בידך ולכן היית קדשה לכל עובר ושב (וזה נמשל איך זנו מאחרי אלהיהם וכרתו ברית עם מלכי אשור ומצרים, ואח”כ הושפלו גם לפני מלכים קטנים): 57:10: ברב דרכך, הגם שיגעת ברב דרכך שהלכת לחפש את הזונים ולא מצאת חפצך, מ”מ לא אמרת נואש ולא נתיאשת, כי חית ידך מצאת בעוד שמצאת והרגשת כי ידך חי, על כן לא חלית לא היית חולה בעיני עצמך הגם שרגליך וגופך כבר היו עיפים כ”ז שעוד יד אחת היה חי בקרבך לא שקטת ממעשיך הרעים, (הנמשל, הגם שעי”כ נהרסה ארצם וגלו ונתפזרו ועברו עליהם כמה רעות כל זמן שעוד היו מקצתם עדיין על אדמתם לא הרגישו במכאוב הגויה הכללית שהיא כלל המדינה ולא עזבו מלדרוש עזרת נכר ולעבוד את אלהיהם) 57:11: ואת מי דאגת, אומר אליה כאל אשה זונה פרוצה שלטת, שאינה יראה עוד מבעלה כלל, ממי דאגת או ממי תיראי (הדאגה הוא שדואג פן יאבד את אהבת אוהבו והיראה מפני העונש) ומבאר נגד את מי דאגת, את אין לך לדאג פן ע”י נאופיך לא אהיה עוד אישך ואתן לך ספר כריתות. כי הלא תכזבי, הלא את בעצמך תכזבי לאמר שאיני בעלך כלל, ואותי לא זכרת עוד וגם עת תזכרני בפיך לא שמת על לבך ונגד ותיראי אומר את מי תיראי, הלא אין לך לירא מפני העונש כי אני מחשה ולא מעתה כי אני מחשה מעולם ואיני מעניש אותך וכן לא תיראי מפני יראת הרוממות כיראת בעל על האשה כי אותי לא תיראי ר”ל את עושה הכל בלא דאגה ובלא יראה מפני, ואינך מתחרטת על מעשיך בשום פעם: 57:12: אני אגיד, ר”ל למה תדאג ואיך תירא מפני הלא אני מגיד לך צדקתך מלמדך לעשות דברים שתצדק בהם, ואת מעשיך הטובים ומ”מ ולא יועילוך כי את חפצה בהפקר לא בצדקת המעשים, אבל דע כי הגם שעתה אינך יראה מפני, אבל 57:13: בזעקך עת תזעקי שיצילך קבוציך, עת תבא עליך צרה ותזעקי אל הקיבוצים האלה מן הזונים עמך שיצילו אותך אז תראי כי את כולם ישא רוח ורק החוסה בי ינחל ארץ: 57:14: ואמר, מתחיל ענין חדש שאחר שדבר (נ”ה ו’) על התשובה והפסיק באמצע הענין (מן נ”ו ט’ עד הנה) מספור רוע הדור ורוע המנהיגים, שב לאמר כי ה’ יסלול דרך לקבל החוטאים האלה בתשובה סלו, במקום שאין דרך סולו דרך חדש, ובמקום שיש דרך רק שאח”כ נתקלקל פנו דרך, ובמקום שהדרך עוד מתוקן רק שנמצאו עליו אבני מכשול הרימו מכשול מדרך עמי, (ר”ל אותם שלא ידעו דרך ה’ כלל למדו אותם, ואף אותם שידעו ושכחו, ואף אותם שלא שכחו רק שיצרם היה להם למכשול) 57:15: כי כה אמר רם ונשא, הגם שמרום וקדוש אשכון מ”מ אשכון את דכא ושפל רוח, שהוא הבעל תשובה, ר”ל כי על התשובה ואפשריותה עוררו שלש טענות, א. מצד שה’ רם ונשא, כי יאמר הלא יעורך החטא לפי ערך מי שחטאו כנגדו, ואחר שה’ רם ונשא לבלתי תכלית יחויב שיהיה עונש הממרה נגדו ג”כ לבלי תכלית ואין יכופר עונו בתשובה ב. טענו מצד שהוא שכן עד בלתי משתנה בשום שינוי, ואיך ישתנה ע”י תשובת החוטא מלא רוצה לרוצה ג. טענו מצד שקדוש שמו שאחר שהוא קדוש איך יתרצה למי שטמא א”ע ויצא מקדושתו, במה יתקן את אשר עוות, משיב להם, כי הגם שמרום וקדוש אשכן, מ”מ אשכן את דכא ושפל רוח, מרום נגד רם ונשא, וקדוש נגד קדוש שמו, ואשכון נגד שוכן עד, ר”ל כי אלה שלשה הטענות לא לבד שלא יחייבו שלא אקבל את הדכא השב לפני, כי בהפך שלש הטענות עצמם יחייבו שאקבל בתשובה כי הטענה מצד שהוא רם ונשא היא תחייב שיקבל ה’ את השב המתחרט, כי בערך גדולתו שהוא רם ונשא אין נקי לפניו, וגם שמים לא זכו בעיניו, ואם עונות ישמר יה מי יעמוד, הלא בערך גדולתו אין נמצא שיצא ידי חובתו, ובהכרח יקבל בתשובה. ומצד הטענה הב’ שהוא בלתי משתנה ושהוא קדוש, זה עצמו יחייב כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמו שבאר זה למעלה (קאפיטול נ”ה) וא”כ אלה הטענות נותנים ומחייבים את התשובה, ואת דכא ושפל רוח, ר”ל כי השב יהיה משני סבות, או ע”י יסורים שהביא ה’ עליו, וזה נקרא דכא, או ע”י שרוחו שפלה ונתן אל לבו לשוב מעצמו, וזה נקרא שפל רוח נגד שפל רוח אומר להחיות רוח שפלים, ונגד דכא אומר להחיות לב נדכאים, כי הלב הוא הכלי החיצוני הנדכא, והרוח הוא הפנימי המחשביי השפל בעצמו: 57:16: כי לא, לפעמים יעניש ה’ את האדם ורב עמו, ונגד זה אומר כי לא לעולם אריב ולפעמים אינו מענישו רק קוצף עליו ומסתיר פניו ממנו ושומר חמה נגד זה אמר ולא לנצח אקצוף, והדלתות מגבילים כי לא לעולם אריב כי רוח מלפני יעטוף לא יוכל להענישו לעולם מצד חסדו עם הגוף כי הרוח החיוני בא מלפניו, ואיך ידכאהו לעולם, ולא לנצח אקצוף כי נשמות אני עשיתי וגם הקצף הנסתר והסתרת פנים א”א שיהיה לנצח כי לא יכול לעשות זאת מצד חסדו עם הנשמה שהיא חלק אלוה, שאני עשיתי אותה, ואיך אקצוף ואשמור העון לנצח: 57:17: בעון בצעו קצפתי, כי הלא מה שקצפתי עליו הוא רק בעון בצעו, ובסור העון ע”י תשובה יסור הקצף קצפתי ואכהו הסתר ואקצף זה מגביל נגד שני הענינים שהזכיר בפסוק הקודם, שלפעמים קצפתי ואכהו והענשתיו על חטאו, ולפעמים הסתר ואקצף קצפתי עם הסתרת פנים שאיני מענישו רק אסתיר פני ממנו, מ”מ איך שיהיה הלא לא עשיתי זאת רק בעון בצעו, ובעת וילך שובב בדרך לבו בעת ילך מאתו השובבות וציוריו הרעים אשר נשרשו בדרך לבו, עת יעזוב שובבתו, אז 57:18: דרכיו ראיתי, אני רואה על דרכיו שהוא הולך בהם עתה, וארפאהו ואנחהו, ר”ל בעת כי קצפתי ואכהו ביסורים אז וארפאהו ובעת שרק הסתר ואקצוף ע”י הסתרת פנים ולא הכיתיו שא”צ רפואה אז ואנחהו, ולא אסתיר פני ממנו עוד, ואשלם נחומים לעומת הצער שהיה לו ולאותם שהיו מתאבלים עמו על צרותיו: 57:19: בורא, ה’ אשר ברא כל המציאות ע”י ניב שפתים, שהוא ברוח פיו, אמר שלום לרחוק ולקרוב, ר”ל לצדיק ולבעל תשובה, וה’ שבסוף הפסוק הוא נושא המאמר, ה’ בורא ניב שפתים אמר שלום לרחוק ולקרוב ורפאתיו מחולי נפשו ומכאובות גופו, אבל. 57:20: והרשעים הבלתי שבים בתשובה הם דומים כים נגרש אשר השקט לא יוכל, כי הרוח הוא מעלה ציורים הרעים אשר השתרשו בנפשם לכל עון ולכל חטאת על לבם, והרוח הזה סוער בקרבם עד שיגרש מימיו רפש וטיט, כי יעכר שכלם ומדותיהם בעכירות התאוות והתכונות הרעות עד שבלתי אפשר שישיגו שלום הנפש, להשקיטה מזעפה, ולכן 57:21: אין שלום אמר אלהי לרשעים, כמו שאין שלום ברוחם כן אין שלום לכל אשר להם: 58:1: קרא, צוה אליו א. שיקרא בגרון בקול גדול ב. אל תחשך מלקרוא שתהיה הקריאה הזאת מתמדת ג. כשופר, שהקול הולך וחזק תמיד כן הרם קולך (גם השופר אינו רק נשיבת קול התוקע בו כן הנביא ה’ דובר בו, גם השופר משמיע קול שבר, מעורר חרדה, מזכיר על התשובה) והגד לעמי פשעם הם המרדים שמרדו מצד שהם עמי שהם עבירות שבין אדם למקום ולבית יעקב חטאתם הם החטאים שחטאו מצד שהם בית יעקב שהם עבירות שבין אדם לחברו: 58:2: ואותי, זה טעם מה שצוה לו להרים ולהתמיד קריאתו, כי הם אין מכירים חטאם כלל, כי נגד המצות שבין אדם למקום אותי יום יום ידרשון, חושבים שיוצאים י”ח במה שדורשים אותי וחוקרים אחר המצות האלה הגם שאין עושים אותם ונגד המצות שבין אדם לחבירו, ששרשם הוא והלכת בדרכיו, שילך בדרכי ה’ ומדותיו, להיות רחום וחנון גומל חסד כמהו, הנה הם דעת דרכי יחפצון די להם במה שחפצים לדעת הדרכים האלה הגם שאין דורכים בהם, כגוי אשר צדקה עשה שהוא המצות שבין אדם למקום, ומשפט אלהיו לא עזב, שהוא המצות שבין אדם לחבירו, כן ישאלוני משפטי צדק, בין אדם לחבירו, וקרבת אלהים יחפצון בין אדם למקום, כאילו עשו צדקה ומשפט, ולא עברו עליהם כלל (ר”ל כי המשפט הוא מה שעושים לפי הדין הכללי, והצדק הוא מה שעושים לפנים משורת הדין, ומי שעושה משפט ואינו בוגד נגד הדין עצמו, יוכל לחקור אח”כ ולשאול על משפט צדק שהוא איך יעשה לפנים משורת הדין, אבל מי שעזב את המשפט עצמו גוזל וגונב וכדומה, איך ישאל על הצדק), והם כגוי אשר משפט אלהיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק וכן הצדקה הוא קיום המצות שבין אדם למקום, כמו ציצית תפילין וכדומה, וקרבת אלהים היא מדרגה יותר גדולה שרוצה להיות כצדיקים הקרובים אל האלהים תמיד על ידי קדושתם ופרישתם והנה מי שעשה צדקה והוא שקיים כל המצות שבין אדם למקום אשר הוא חייב בהם, יוכל לחפוץ מדרגה זו שהיא קרבת אלהים, אבל מי שלא עשה צדקה שהם המצות המחויבות, איך יבקש פרישות וחסידות וקדושה שהיא קירבת אלהים והם כגוי אשר צדקה עשה קרבת אלהים יחפצון: 58:3: למה, והם עוד באים להתוכח מדוע לא יענה ה’ תפלתם, הם אומרים למה צמנו ולא ראית (הצום הוא האסיפה שיתאספו הצבור לעיין על הכלל והפרט, לתקן כל עוות ולהסיר כל מכשלה ומי שהיה יודע מאיזה עון היה מודיע אז והיו משתדלים לתקנו, והעינוי הוא מה שהיו מענים נפשם ביום ההוא מאכילה ושתיה לתקן העבר, הצום היה תיקון שלא יחטאו בעתיד, והעינוי היה תיקון חטא העבר וע”כ אמר על הצום ראית ועל העינוי תדע, כי זה הנראה לעינים וזה הנודע ללבב) משיב להם ה’ הן ביום צמכם תמצאו חפץ, ר”ל הצום והעינוי הנעשה בו צריך להיות באמת ובכל לבב, וצריך שיגעול ביום ההוא כל עניניו הבשריים מבלי יחפוץ בהם כלל, לא כן אתם, הלא אתם חפצים חפציכם גם ביום הצום, לבכם חפץ ביום ההוא כל התאות שחפץ ביום אתמול, וכל עצביכם תנגושו העצב שיש לכם ביום ההוא במה שאתם פורשים מחפצי עולם ותענוגיו, תנגשו אותם בלחץ ונגישה ובהכרח, לא ברצון טוב ונפש חפצה, והצום הוא כמשא כבד עליכם מצפים עת עברו שתוכלו לשוב אל חפציכם: 58:4: הן לריב ומצה תצומו, האסיפה שתתקבצו לשם ה’ היא עליכם כנגישה ועול, אבל אם תצומו ותתאספו לריב ולמצה, או בעת שתתאספו להכות באגרוף רשע, הצום והאסיפה הזה תעשו בלב שלם ובנפש חפצה, ושיעור הכתוב לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם, כיום אשר לריב ולמצה תצומו, הצום שתצומו להשמיע במרום קולכם לתפלה אל ה’ האסיפה הזאת לא תדמה כהאסיפה אשר לריב ולמצה תצומו כי האסיפה אשר תצומו ותתחברו לריב ולמצה תהיה בחפץ לב והצום להשמיע במרום קולכם הוא עליכם כנגישה: 58:5: הכזה, מוסיף לאמר וגם אם הייתם מענים בו את נפשכם באמת, וכי זה יהיה צום הנבחר לה’ מה שהאדם מענה את נפשו, וכי העינוי נפש זאת יבקש ה’, או גם אם יכוף ראשו כאגמון ויציע שק ואפר, הלזה תקרא צום ויום רצון לה’, כאילו זה כל עיקר הצום, וזה ירצה ה’ העינוי והשק והאפר, הלא המעשים החיצונים האלה באו רק לעורר הלבבות, והם רק קליפות אל התוכיות שהם הכונות שהם רוחות ונפשות אל המעשים האלה, וזולתם הם פגרים מתים: 58:6: הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע, רשע הנטמן ונסתר בחורים ומקום סתר תפתח את חוריו להוציאו החוצה, ר”ל עקר הצום הוא שבעת האסיפה יגלו הרשע של היחידים הנטמן בחורים, כי ביום הצום מי שידע דבר רשע הנעשה בסתר יגיד, וגם התר אגדות מוטה המוטה הוא קטן מרשע, נטיה קצת מדרך הישר והוא אינו בחרצב וכיסוי, רק אם הוא באגודה, אם רבים התאגדו והתקשרו לעשות את המוטה הזה בפרהסיא, הגם שעם היחיד אין אתה צריך לדקדק על דבר קטן, לא כן אחר שהוא חטאת הקהל, תתיר האגודה הזאת ותסתר הקבוץ, ומבאר נגד פתח חרצובות רשע תפס משל ושלח רצוצים חפשים, כי בהתגלות להם מי שהוא עשוק ורצוץ ישלחוהו חפשי, ונגד התר אגודות מוטה, אומר וכל מוטה תנתקו: 58:7: הלוא, אחר שבאר תנאי הצום הלא זה צום אבחרהו, מבאר תנאי העינוי, דע כי לא בעינוי נפש חפץ ה’, לא במה שאתה לא תאכל, רק במה שתתן לרעב לאכול, ומבאר במעלת הצדקה שני ענינים ומדרגות זה למעלה מזה, א. שתתן להעני מחסורו בלחם וכסות ובית דירה, ב. נגד לחם אומר פרס לרעב לחמך (אף שיש לך לחם שלם תפרוס חציו לעני, ושתתן לו מן הלחם שלך הנקי) ונגד הדירה אומר ועניים מרודים תביא בית, ונגד הכסות מבשרך אל תתעלם לא יהיה זה דומה אצלך כאילו אתה גוזל את בשרך על בשר חוצה לך רק כאילו נתתו על בשרך, כי כל בני אדם הם בשר אחד: 58:8: אז יבקע כשחר אורך, היא ההצלחה הנפשיית והאושר שלך, יבקע מעט מעט כשחר (וזה מדרגה קטנה נגד מה שיבאר בפסוק יו”ד, שנותן מגרעת בהצלחה זו בג’ ענינים א שיבקע מעט מעט כי הישועה הנפשיית תבא לו בהדרגה לא בפעם אחד. ב כמו שהשחר לא יבא רק בסוף הלילה כן לא תגיע ישועתו רק בזמנה בהתם החשך. ג שתהיה טבעיית כשחר שהוא טבעיי) וארכתך מהרה תצמח היא ארוכת הגוף וישועתו (וגם בזה אמר תצמח שתצמח לאט בהדרגה ובדרך הטבע) והלך לפניך צדקך מצייר כאילו צדקו ילך לפניו להכריז מעשיו וצדקותיו וכבוד ה’ שהוא השכר יאספנו וילונו לאחוריו, כמי שהמספר זכיותיו הולך לפניו ונושא השכר והגמול והכבוד לאחריו: 58:9: אז תקרא, שלא בעת צרה וה’ יענה וימלא משאלותיך אבל אם תשוע בעת צרה אז לא לבד שיענה כי גם יאמר הנני מוכן להושיעך מכבר גם טרם שקראת אם תסיר אומר כל השכר הזה תשיג רק ע”י סור מרע לבד וע”י שתמנע מלחטא בג’ ענינים, שהם מחשבה דבור מעשה, נגד המחשבה אמר אם תסיר מתוכך מוטה היינו מתוך לבבך ומצפונך תסיר כל נטיה אשר במצפוניך, נגד המעשה אמר שתסיר שלח אצבע שאף אצבע הקל לא תשלח לרע וכ”ש כל היד, ונגד הדבור אמר אם תסיר דבר און מלדבר און בפה: 58:10: ותפק, כל ההצלחה שהזכיר עד הנה יהיה בעבור מה שיסור מרע, כמ”ש פתח חרצובות רשע וכן הצדקה שחשב שיתן לעני לחם כסות דירה הוא רק מצד שלא יתאכזר, כי המניעה הוא עבירה ונענש ע”ז עתה אומר אבל אם מלבד המניעה מרע, תוסיף עוד לעשות טוב מאהבת הטוב בעצמו ומאהבת ה’ עד שתפק לרעב נפשך, שחוץ מה שתתן לו מה שאתה מחויב עפ”י התורה תוציא לו גם את נפשך שתתן לו בלב שלם ונפש שמחה בשמחת המצוה בעצמך, ולא תתן לו לחמך לבד כמ”ש הלוא פרוס לרעב לחמך, כי תתן לו גם את נפשך, וגם נפש נענה תשביע מלבד שתשביע גופו במאכל תשביע גם נפשו ברוח נדיבה ובדברי נחומים, אז שכרך גדול יותר מאד מהקודם, שנגד מ”ש תחלה אז יבקע כשחר אורך אמר וזרח בחשך אורך שיזרח פתאום בפעם אחד, ולא בהגיע תור האור כשחר הבא בסוף הלילה רק גם בחשך יזרח לך אור, ומוסיף שגם אפלתך יזרח כצהרים, כי האפל הוא יותר מן החשך, ומ”מ יאיר באור גדול כאור צהרים, עד שזריחת אורך לא יהיה טבעי רק השגחיי נסיי פלאיי, והנמשל שלא לבד שההצלחה הנפשיית תבקע בזמנה שהוא בסוף הלילה האפלה ככלות החיים האפלים הגשמיים עת יאיר שחר הנפשות אחר המות, כי גם בחייך יזרח לך אור גדול וישועה נפשיית ותשיג נעימות נצח גם בעולם הזה, ע”ד עולמך תראה בחייך: 58:11: ונחך, ונגד שאמר אז תקרא וה’ יענה, אומר כי עתה לא תצטרך לקריאה כלל כי ה’ ינחה אותך תמיד בלי הפסק רגע, והשביע האושר הנפשי יהיה גדול מאד כי ישביע נפשך בצחצחות האור הצח ומצוחצח ומדרגה היותר גדולה, ונגד שלמות הראשון שהוא שלמות הגוף אומר ועצמתיך יחליץ ויזיין בשיקוי וכח עד כי תהיה כגן רוה אשר הליחות השרשי ממלא את כל הצומח בו, כן עצמותיך מלאו עלומים, וההצלחה הנפשיית תדמה כמוצא מים אשר ממנו ישאבו מים בששון כן תפיץ חכמתך לרבים: 58:12: ובנו, אתה תתקן חרבות אשר מעולם, אמונות ודעות ומעשים נפסדים ורעים, וגם מוסדי דור ודור תקומם, שממך ייסדו יסודות קבועים בכל דור בדת ובאמונה ובהנהגה, וקרא לך נגד ובנו חרבות עולם אומר כי תקרא גודר פרץ, ונגד מוסדי דור ודור תקומם אומר כי תקרא משובב נתיבות לשבת שיהיה ישוב ע”י נתיבותיך המורים ארחות חיים: 58:13: אם תשיב, בשבת יש שני צווים א. השביתה ממלאכה. ב. העונג, אומר אם תעשה שני אלה לא בעבור הנאת גופך (כי המנוחה והעונג ירצהו הגוף ג”כ), רק בעבור מצות ה’ לבד, על השביתה אמר אם תשיב משבת רגלך, אם השבה זו שתשיב רגליך ממלאכה יהיה מסבת השבת לא מחפץ לבך והנאתך והנה במצות השבת יש שני ענינים. א. השביתה שהוא מצוה. ב. קדושת היום שקדשו ה’ שיפנה בו מכל הבלי העולם, על הא’ אומר אם תשיב משבת רגליך מסבת השבת, על הב’ אם תשיב מעשות חפצך ביום ההוא יען שהוא יום קדשי, שמיוחד לקדושה ועבודת ה’ ולא תעשה ביום הזה חפציך רק חפצים קדושים חפצי ה’ ונגד העונג אומר, וקראת לשבת עונג א. שיהיה העונג מסבת השבת יען שהוא יום שבת. ב. לקדוש ה’ מכבד, הכבוד יהיה בעבור הקדושה שקדש ה’ יום הזה לקדושתו, וע”י שתשמור אותו לשם ה’ יהיה הכיבוד גדול מעשות דרכך שבענין המלאכה תזהר אף מהכין הדרך על יום מחר, ובענין העונג ממצוא חפצך, לא יהיה עונג הגוף רק נפשי, וגם תזהר בו אף מלדבר דבר של חול, רק תעסוק בו בעבודת ה’: 58:14: אז תתענג על ה’ יהיה העונג שתמצא, בעבור ה’ עונג רוחני נפשיי אלהיי, עד שתרכב על במתי ארץ ותתעלה מכל ענינים החומרים, ותאכל נחלת יעקב, שהבטיחו ה’ במראה הסולם על שתהיה הארץ נכנעת לרגליו ורגל זרעו, כמו שבארתי שם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “כי ביתי בית-תפילה לכל העמים” — ביהמ”ק כמרכז אוניברסלי
- אפיון - קדושה וטהרה | תוכחה על צום חיצוני — “הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע”
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/רָם (Strong’s H7410) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: איוב,רות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/שׁוֹבָב (Strong’s H7727) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “ויש שם יד” (נו:ה) — הגרים שמחזיקים בברית יזכו לשם טוב יותר מבנים. לפי מלבי”ם: “הלא זה צום אבחרהו” — ה׳ מגדיר מחדש את הצום: מעשה צדק חברתי, לא ריק פנימי.