רני עקרה לא ילדה — ברית עולם
פסוקים
רׇנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַֽהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ הַרְחִ֣יבִי׀ מְק֣וֹם אׇהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃ כִּֽי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃ אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּֽי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃ כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃ כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהֹוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃ בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃ בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהֹוָֽה׃ כִּֽי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעׇר־בָּֽךְ׃ כִּ֤י הֶהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑ינָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהֹוָֽה׃ עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִֽיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃ וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכׇל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃ וְכׇל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃ בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּי־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃ הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵאוֹתִ֑י מִי־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃ (הן) [הִנֵּ֤ה] אָנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃ כׇּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכׇל־לָשׁ֛וֹן תָּקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהֹוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ ה֤וֹי כׇּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא־כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב׃ לָ֤מָּה תִשְׁקְלוּ־כֶ֙סֶף֙ בְּלוֹא־לֶ֔חֶם וִיגִיעֲכֶ֖ם בְּל֣וֹא לְשׇׂבְעָ֑ה שִׁמְע֨וּ שָׁמ֤וֹעַ אֵלַי֙ וְאִכְלוּ־ט֔וֹב וְתִתְעַנַּ֥ג בַּדֶּ֖שֶׁן נַפְשְׁכֶֽם׃ הַטּ֤וּ אׇזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם וְאֶכְרְתָ֤ה לָכֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם חַֽסְדֵ֥י דָוִ֖ד הַנֶּאֱמָנִֽים׃ הֵ֛ן עֵ֥ד לְאוּמִּ֖ים נְתַתִּ֑יו נָגִ֥יד וּמְצַוֵּ֖ה לְאֻמִּֽים׃ הֵ֣ן גּ֤וֹי לֹֽא־תֵדַע֙ תִּקְרָ֔א וְג֥וֹי לֹֽא־יְדָע֖וּךָ אֵלֶ֣יךָ יָר֑וּצוּ לְמַ֙עַן֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ׃ דִּרְשׁ֥וּ יְהֹוָ֖ה בְּהִמָּֽצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב׃ יַעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל־יְהֹוָה֙ וִֽירַחֲמֵ֔הוּ וְאֶל־אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי־יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ׃ כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה׃ כִּֽי־גָבְה֥וּ שָׁמַ֖יִם מֵאָ֑רֶץ כֵּ֣ן גָּבְה֤וּ דְרָכַי֙ מִדַּרְכֵיכֶ֔ם וּמַחְשְׁבֹתַ֖י מִמַּחְשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ כִּ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם וְהַשֶּׁ֜לֶג מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב כִּ֚י אִם־הִרְוָ֣ה אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ וְנָ֤תַן זֶ֙רַע֙ לַזֹּרֵ֔עַ וְלֶ֖חֶם לָאֹכֵֽל׃ כֵּ֣ן יִהְיֶ֤ה דְבָרִי֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִפִּ֔י לֹא־יָשׁ֥וּב אֵלַ֖י רֵיקָ֑ם כִּ֤י אִם־עָשָׂה֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר חָפַ֔צְתִּי וְהִצְלִ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר שְׁלַחְתִּֽיו׃ כִּֽי־בְשִׂמְחָ֣ה תֵצֵ֔אוּ וּבְשָׁל֖וֹם תּוּבָל֑וּן הֶהָרִ֣ים וְהַגְּבָע֗וֹת יִפְצְח֤וּ לִפְנֵיכֶם֙ רִנָּ֔ה וְכׇל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה יִמְחֲאוּ־כָֽף׃ תַּ֤חַת הַֽנַּעֲצוּץ֙ יַעֲלֶ֣ה בְר֔וֹשׁ (תחת) [וְתַ֥חַת] הַסִּרְפַּ֖ד יַעֲלֶ֣ה הֲדַ֑ס וְהָיָ֤ה לַֽיהֹוָה֙ לְשֵׁ֔ם לְא֥וֹת עוֹלָ֖ם לֹ֥א יִכָּרֵֽת׃
פירוש רש”י
54:1: רָנִּי עֲקָרָה. יְרוּשָׁלַיִם, אֲשֶׁר הָיְתָה כְּלֹא יָלָדָה: | לֹא חָלָה. לְשׁוֹן לֵידָה הוּא, שֶׁהַיּוֹלֶדֶת עַל יְדֵי חִיל וַחֲבָלִים יוֹלֶדֶת: | מִבְּנֵי בְעוּלָה. בַּת אֱדוֹם: 54:2: יַטּוּ. לְמֵרָחוֹק׃ | מֵיתָרַיִךְ. הֵם חֲבָלִים דַּקִּים הַתְּלוּיִם בְּשׁוּלֵי אֹהָלִים, וְקוֹשְׁרִים בִּיתֵדוֹת, שֶׁקּוֹרִין קביל״ש בלע״ז, וְתוֹקְעִין בָּאָרֶץ: 54:3: תִּפְרֹצִי. תִּגְבְּרוּ: 54:4: עֲלוּמַיִךְ. נְעוּרַיִךְ: 54:6: כִּי תִמָּאֵס. כְּשֶׁתִּמָּאֵס, פְּעָמִים שֶׁכּוֹעֵס עָלֶיהָ מְעַט: 54:8: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף. מְנַחֵם פָּתַר: ׳חֳרִי אַף׳, וְדוֹנָשׁ אָמַר: ׳בִּמְעַט קֶצֶף׳, כְּמוֹ בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: | וּבְחֶסֶד עוֹלָם. שֶׁיִּתְקַיֵּם עַד עוֹלָם: 54:9: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי. שְׁבוּעָה בְּיָדִי, וְהוֹלֵךְ וּמְפָרֵשׁ דְּבָרוֹ: כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ וְגוֹ׳: 54:10: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ. אַף אִם תִּכְלֶה זְכוּת אָבוֹת וְאִמָּהוֹת, חַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ (ירושלמי סנהדרין י א): 54:11: סֹעֲרָה. שֶׁלִּבָּהּ סוֹעֵר בְּרוֹבֵי צָרוֹת: | מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ. רוֹצֵף רִצְפָּתֵךְ מֵאַבְנֵי נֹפֶךְ: 54:12: כַּדְכֹד. מִין אֶבֶן טוֹבָה: | שִׁמְשֹׁתָיִךְ. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״אַעָךְ״, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״יְשַׁמְּשׁוּנֵהּ״ (דניאל ז:י), וְיֵשׁ פּוֹתְרִין לְשׁוֹן ׳שֶׁמֶשׁ׳ – חַלּוֹנוֹת שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת בָּהֶן, וְעוֹשִׂין כְּנֶגְדּוֹ מְחִיצָה בְּמִינֵי זְכוּכִית צְבָעִים לְנוֹי, וּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים פּוֹתֵר ״שִׁמְשׁוֹתַיִךְ״ וְ״שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן״ (תהלים פד:יב) שִׁנֵּי הַחוֹמָה: | לְאַבְנֵי אֶקְדָּח. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״לְאַבְנֵי גְמַר״, ׳גּוּמְרִין׳ תַּרְגּוּם ׳גֶּחָלִים׳. פָּתַר ׳אֶקְדָּח׳ לְשׁוֹן ״קֹדְחֵי אֵשׁ״ (ישעיהו נ:יא), וְהֵם מִין אֲבָנִים טוֹבוֹת בּוֹעֲרוֹת כַּלַּפִּידִים, וְהוּא קרבונקל״א לְשׁוֹן ׳גַּחֶלֶת׳. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין (בבא בתרא עה א) לְשׁוֹן ׳מַקְדֵּחַ׳, אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת שֶׁכָּל חֲלַל הַפֶּתַח קָדוּחַ בְּתוֹכוֹ, וְהַמְּזוּזוֹת וְהַמִּפְתָּן וְהַסַּף כֻּלָּן מִתּוֹךְ הָאֶבֶן הֵם: | לְאַבְנֵי חֵפֶץ. ״לְאַבְנֵי צְרוּךְ״ (תרגום יונתן): 54:14: רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק. כְּמוֹ ״הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר״ (ישעיהו נב:ב), תִּרְחֲקִי מִן הָעוֹשְׁקִים אוֹתָךְ: | (רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק. תִּרְחֲקִי מִלַּעֲשׁוֹק בְּנֵי אָדָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים רְשָׁעִים, שֶׁאוֹסְפִים מָמוֹן מִגָּזֵל, אֲבָל אַתֶּם לֹא תִצְטָרְכוּ לִגְזוֹל, כִּי לֹא תִירְאוּ מִדַּלּוּת וַעֲנִיּוּת, וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תָבֹא וְלֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ. אברבנאל.) | (בִּצְדָקָה. שֶׁתַּעֲשֶׂה תִּהְיֶה נְכוֹנָה בִּגְאֻלַּת עוֹלָם, וְתִהְיֶה רְחוֹקָה מֵעֹשֶׁק בְּנֵי אָדָם כִּי לֹא תִירָאִי, אֲפִילּוּ פַּחַד וְיִרְאָה לֹא יִהְיֶה לָךְ מֵהֶם, וְתִהְיֶה רְחוֹקָה מִמְּחִתָּה שֶׁלֹּא תִקְרַב אֵלָיִךְ. איל״ה שלוח״ה.) 54:15: הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי. הֵן יָרֵא יִירָא וְיָגוּר מְגוֹרַת רָעוֹת, אוֹתוֹ שֶׁאֵין אֲנִי עִמּוֹ, הוּא שְׂעִיר: | מִי גָר אִתָּךְ. מִי אֲשֶׁר נֶאֱסַף עָלֶיךָ לְמִלְחָמָה, אוֹ מִי גָר – מִי שֶׁנִּתְגָּרָה בָּךְ. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ (יבמות כד ב) בְּגֵרִים, לוֹמַר שֶׁאֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת מְשִׁיחֵנוּ. וְאַף בִּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא יִתָּכֵן: מִי שֶׁנַּעֲשׂוּ גֵרִים אִתָּךְ בַּעֲנִיּוּתֵךְ, עָלַיִךְ יִפֹּל בְּעֲשִׁירוּתֵךְ, כְּמוֹ ״עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל״ (בראשית כה:יח): 54:16: הִנֵּה אָנֹכִי. אֲשֶׁר בָּרָאתִי חָרָשׁ הַמְּתַקֵּן כְּלִי, וַאֲנִי אֲשֶׁר בָּרָאתִי מַשְׁחִית הַמְחַבְּלוֹ, כְּלוֹמַר: אֲנִי הוּא שֶׁגֵּרִיתִי בָּךְ אֶת הָאוֹיֵב, אֲנִי הוּא שֶׁהִתְקַנְתִּי לוֹ פֻּרְעָנִיּוֹת: | וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ. לְצֹרֶךְ, גּוֹמְרוֹ כָּל צָרְכּוֹ: 54:17: כָּל כְּלִי יוּצַר. כָּל כְּלִי זַיִן אֲשֶׁר יִלְטְשׁוּהוּ וִיחַדְּדוּהוּ בִּשְׁבִילֵךְ לְהִלָּחֵם בָּךְ: | יוּצַר. לְשׁוֹן ״חַרְבוֹת צוּרִים״ (יהושע ה:ב), ״אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ״ (תהלים פט:מד): 55:1: הוֹי כָּל צָמֵא. הוֹי זֶה, לְשׁוֹן קְרִיאָה וְזִמּוּן וְקִבּוּץ הוּא, וְיֵשׁ הַרְבֵּה בַּמִּקְרָא: ״הוֹי הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן״ (זכריה ב:י): | לְכוּ לַמַּיִם. לַתּוֹרָה: | שִׁבְרוּ. לְשׁוֹן ״לִשְׁבֹּר בָּר״ (בראשית מב:ג), קְנוּ: | יַיִן וְחָלָב. לֶקַח טוֹב מִיַּיִן וְחָלָב: 55:2: לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף. לָמָּה תִּגְרְמוּ לָכֶם לִשְׁקוֹל כֶּסֶף לְאוֹיְבֵיכֶם בְּלֹא לֶחֶם? (ויקרא רבה ל א) 55:3: חַסְדֵי דָוִד. שֶׁאֶגְמוֹל לְדָוִד חֲסָדָיו: 55:4: לְאוּמִּים. שַׂר וְגָדוֹל עֲלֵיהֶם, וּמוֹכִיחַ וּמֵעִיד דַּרְכֵיהֶם עַל פְּנֵיהֶם: 55:5: הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא. לְשִׁמּוּשָׁךְ, אִם אֵלַי תִּשְׁמְעוּ, לְשֵׁם ה׳ הַנִּקְרָא עָלֶיךָ: 55:6: בְּהִמָּצְאוֹ. קֹדֶם גְּזַר דִּין, בְּעוֹד שֶׁהוּא אוֹמֵר לָכֶם ״דִּרְשׁוּנִי״: 55:8: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם. אֵין שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שָׁווֹת, לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְיִתְפֹּשׂ אֶת דַּרְכִּי: | וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיִתְפֹּשׂ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינַי. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (תנחומא בובר וישב יא): כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי וְגוֹ׳ אֵין דִּינִי כְּדִינֵי בָּשָׂר וָדָם: אַתֶּם, מִי שֶׁמּוֹדֶה בַּדִּין מִתְחַיֵּב, אֲבָל אֲנִי ״מוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרֻחָם״ (משלי כח:יג): 55:9: כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם וגו׳. כְּלוֹמַר, כִּי יֵשׁ הֶבְדֵּל וְחִלּוּק מַעֲלוֹת וְשֶׁבַח בִּדְרָכַי יוֹתֵר מִדַּרְכֵיכֶם וּבְמַחְשְׁבוֹתַי יוֹתֵר מִמַּחְשְׁבוֹתֵיכֶם, כְּגָבוֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. אַתֶּם נוֹתְנִים לֵב לִמְרוֹד בִּי, וַאֲנִי נוֹתֵן לֵב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם: 55:10: כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג. וְלֹא יָשׁוּב רֵיקָם, אַךְ יֵיטִיב לָעוֹלָם: 55:11: כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי. לְהוֹדִיעֲכֶם עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים לֹא יָשׁוּב רֵיקָם, אַךְ יֵיטִיב לָכֶם אִם תִּשְׁמְעוּ לָהֶם: 55:12: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ. מִן הַגָּלוּת: | הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה. שֶׁיִּתְּנוּ לָכֶם פִּרְיָם וְצִמְחָם, וְיֵהָנוּ (יְרוֹנְנוּ) יוֹשְׁבֵיהֶם: 55:13: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: תַּחַת הָרְשָׁעִים יַעֲלוּ צַדִּיקִים: | נַעֲצוּץ וְסִרְפַּד – מִינֵי קוֹצִים הֵם, כְּלוֹמַר: הָרְשָׁעִים יֹאבְדוּ וְהַצַּדִּיקִים יִטְּלוּ מֶמְשַׁלְתָּם (מגילה י ב):
פירוש רד”ק
54:1: רני עקרה. כתרגומו, כי ההרה תחיל קרוב ללדתה וכן חיל כיולדה: | בני שוממה. אע”פ שהיתה ירושלם ימים רבים שוממה רבים יהיו בניה: | מבני בעולה. והם העכו”ם שהם כבעולות כלומר כאשה שיושבת עם בעלה ובניה והפכה האלמנה והשכולה שהיא שוממה והיא ירושלם שהיא כאלמנה, ואמר כאלמנה ולא אלמנה ממש כי בעלה חי וקיים, וי”ת ארי סגיאין וגו’, זכר זאת לפי דעתי שהיא מלכות הרביעית כי ישמעאל אע”פ שהיא תקיפה מלכות אדום גוברת עליה: 54:2: הרחיבי. מרוב בנים שיבוא לך: | מקום אהלך. הוא ירושלם: | ויריעות משכנותיך. שאר ערי ישראל: | יטו. המטים היריעות וימשכו אותם למרחוק להרחיב האהל והמשכנות כמו שאמר זכריהו הנביא משא דבר ה’ בארץ חדרך ודמשק מנוחתו, ואמר וגם חמת תגבל בה צור וצידון, ואמר וראמה וישבה תחתיה וגומר, ואמר ירמיהו הנביא הנה ימים באים נאם ה’ ונבנתה העיר לה’ ממגדל חננאל עד שער הפנה ויצא עד קו המדה וגומר: 54:3: כי ימין ושמאל תפרצי. על דרך ופרצת ימה וקדמה וזכר דרום וצפונה: | וזרעך גוים יירש. כולל מזרח ומערב: | וערים נשמות. בין מארץ ישראל בין משאר ארצות ישראל יושיבו אותם: 54:4: אל תראי. אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות זה כצאתך משאר גליות שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות בבית ראשון ובבית שני: | כי לא תבושי. לעולם אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם כי בעלות האדם לגדולה ותמצאהו שפלות אחר כך יבוש ויכלם: | כי בשת עלומיך. הצרות שהיו לך בארצך ובהיות הימים ההם קדמונים קראם עלומים: | וחרפת אלמנותיך. הצרות שהיו לך בגליות שהיית כאלמנה ומרוב טובה תשכחו כל הצרות הראשונות כמו שאמר בסוף הספר כי נשכחו הצרות הראשונות: | ולא תכלמי. במקום אל תראי שזכר כלומר אל תכלמי מפחד שתפחדי אחר היותך בארצך לא יהיה זה כי לא תחפירי והוא כמו לא תבושי והוא פעל עומד מן הכבד, וכן החפיר לבנון: 54:5: כי בועליך. מי שהיה אדוניך הוא עושיך ומי שעשאך וכוננך הוא יהיה בעליך כי בגלות בעלוך אדונים אחרים כמו שאמר בעלונו אדונים זולתך: | ה’ צבאות שמו. והיכולת בידו כי הוא אדון צבאות מעלה ומטה: | אלהי כל הארץ יקרא. אז יקרא כמו שאמר ולעבדו שכם אחד כי כל העמים יודו בו אז: | ובעליך ועושיך. לשון רבים דרך כבוד כמו מלת אלהים, וכן ישמח ישראל בעושיו: 54:6: כי כאשה. אין את כמו האשה שמת בעלה כי בעלך חי וקים לעולם אלא הרי את כאשה שקצף עמה בעלה ועזבה ימים רבים: | ועצובת רוח. כן קרא שמך ה’ אשה עזובה ולא אשה אלמנה, ואם תאמר שיעזבך לעולם כי מאס בך והלא את אשת נעורים ולא ימאס אותה בעלה לעולם: 54:7: ברגע. אף על פי שארכו ימי הגלות כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמים שיהיו גדולים כשאקבצך, ובי”ת ברגע ר”ל בימים שעזבתיך אותם הימים הם רגע כנגד ימי הטובה: 54:8: בשצף קצף. זה הפסוק כענין הפסוק הראשון אלא שכפל הענין במלות שונות לחזק הענין, ומלת בשצף פירש מנחם לפי הענין כמו בחרי קצף, ואדוני אבי ז”ל פירש במעט קצף, וכן תרגם יונתן בשעה זעירא סלקית אפי שכינתי מינך: 54:9: כי מי נח. יש מחלוקת בספרים במלה הזאת ברוב הספרים הם שתי מלות ופי’ מנחם מי המבול וסמכה לנח שבאו בימיו ונצל מהם, ויש ספרים שהיא מלה אחת כמו כימי נדת דותה, וכן תרגם יונתן כיומי נח מכל מקום הענין אחד, אמר כמו דבר מי המבול שהיו בימי נח שנשבעתי שלא יעברו עוד על הארץ והיא גזרה שלא תבטל כן נשבעתי אחרי צאתך מהגלות מקצוף עליך ומגער בך, ופי’ זאת הגלות והשביה היא לך כמו מי נח כמו שהם לא יהיו עוד כן לא יהיה לך גלות עוד, ושבועת מי נח הוא שאמר שני פעמים ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר, כך פירשו רבותינו ולמדו מזה כי לאו לאו שבועה ומדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה, ויש לפרש כי הברית היא השבועה כמו שאמר והקמותי את בריתי אתכם והברית הוא קיום הדבר וכן שבועה היא קיום הדבר: | מגער בך. העי”ן נקרא בחטף קמץ: 54:10: כי ההרים ימושו. ההרים והגבעות הם הדברים הקיימים אשר בארץ ואעפ”י כן פעמים ימושו ותמוטנה ברעש הארץ אבל חסדי ובריתי אתך הוא יותר קיים שלא ימוש לעולם ויש לפרש ההרים והגבעות משל על שרי עכו”ם: 54:11: עניה סערה. סוערת בסערת הגלות: | לא נחמה. פי’ עד עתה לא נחמה, ויונתן תרגם חשיכתא מקבלא עולבן קרתא וגומר: | מרביץ. מושיב או משכיב כלומר שיהיו אבני היסוד אבני פוך שהם כעין חול והם מרגליות ועליהם ארביץ אבני הקיר, וכן ויסדתיך בספירים וזה אומר לירושלם, וי”ת הא אנא כביש וגומר: | ספיר. פירש הגאון רב סעדיה שהוא אבן לבנה, והחכם ר’ אברהם כתב שהיא אדומה, וי”ת באבני טבן כמו שתרגם אנקלוס לבנת הספיר כעובד אבן טבא: 54:12: ושמתי כדכד. תרגם ירושלמי נפך ספיר כדכדינא וספרינא ונפך היא מרגלית שחורה: | שמשותיך. החלונות שתכנס בהם השמש אפשר כי פנות החלונות יהיו אבן כדכד או אפשר אויר החלונות יבנה בכדכד כמו שעושין אותו בזכוכית צבועה במיני צבעונים וכשיכה ניצוץ השמש עליהם יהיה המראה יפה מבפנים: | לאבני אקדח. הלמ”ד מורה על העצם כלמ”ד לכל כליו תעשה נחשת, הרגו לאבנר, והשלישי לאבשלום: | אקדח. אבן מזהירה כאש וכן בתוך אבני אש התהלכתי לפיכך נקראת אקדח מן קדחי אש, וכן תרגם יונתן לאבני גמר כתרגום גחלת גומרא: | לאבני חפץ. אבנים שיש חפץ בהם, ומה שאמר כל גבולך כלומר לא ירושלים לבדה אלא אף ערי גבולה, ויתכן לפרש למ”ד לאבני אקדח לאבני חפץ משמשות כלומר האבנים שהיו בהם מתחילה אשים אותם לאבנים טובות ומרגליות, וכן למ”ד ושמתים ליער והדומים להם, והדברים האלה אפשר שיהיו כן כמשמעם או אפשר שהם משל לרוב הגדולה שתהיה לישראל ושפע הטובה עד שאם ירצו יעשו בנינם באבנים טובות ומרגליות: 54:13: וכל בניך למודי ה’. למודי תאר כמו שפירשנו לשמוע בלימודים, וזה כענין שאמר ירמיהו הנביא ולא ילמדו עוד איש אל רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם: | ורב שלום בניך. ר”ל וירבה כי רב פעל עבר מבעלי הכפל מוסב ומורה לעתיד מפני הוי”ו: 54:14: בצדקה. בצדקה שתעשי תהיי נכונה בגדולה לעולם ותהיי רחוקה מעשק בני אדם: | כי לא תיראי. אפילו פחד ויראה לא יהיה לך מהם ותהיה רחוקה ממחיתם שלא תקרב אליך, והענין כפול במלות שונות: | רחקי. כמו תרחקי וכן ומות בהר כמו ותמות, ושים בסלע קנך כמו ותשים: 54:15: הן גור יגור. פירושו כתרגומו ענין אסיפה כמו יגורו עלי עזים, ודרך פשוטו יתפרש כן הנה יאספו עליך עמים: | אפס מאותי. לא במצותי כמו שנאספו עליך פעמים אחרים במצותי כסנחריב ונבוכדנצר אבל אלה הגוים שיאספו אליך והם גוג ומגוג לא במצותי ואין האסיפה ההיא מאתי, ואע”פ שאמר בנבואת יחזקאל והעליתיך מירכתי צפון והביאותך אל הרי ישראל, ומה שאמר יעלו דברים על לבבך זהו הענין בעצמו כי האל שם בלבו לבא שם לא לרעת ישראל אלא לטובתם ולקחת נקמת ישראל ממנו ומן העכ”ם האחרים שהרעו לישראל ובארץ ישראל יקח נקמתו מהם לכבוד שמו ולכבוד ישראל ולהנאתם שיהיה בזתם ושללם לישראל זהו פירוש אפס מאותי לא יעלו מאתי להרע לך כמו שתהיה מחשבתם כן: | מי גר אתך עליך יפול. מי שיאסוף אתך להלחם עליך יפול כמו שאמר על הרי ישראל יפול: 54:16: הן. כן כתיב וקרי הנה והענין אחד, אמר אף על פי שכלי המלחמה הם מעשה האדם ויבא גוג ומגוג והעכו”ם אשר עמו בכלי מלחמה לרוב מי שיעשה כלי המלחמה אני עשיתי אותו וכיון שאני עשיתי העושה ובידי לחבל העושה כל שכן המעשה ואם הם באים בכלי מלחמתם אני בראתי משחית לחבל הם וכליהם כמו שאמר והכתי קשתך מיד שמאלך וחיציך מיד ימינך אפיל: | באש פחם. כי בפחם יפעלו חרשי ברזל, ויונתן תרגם הפך בית השמוש שתרגם נפח נור בשחורין: | ומוציא כלי למעשהו. למה שהוא רוצה לעשות חץ או חרב או חנית או רומח: 54:17: כל כלי יוצר. ענינו יפעל כמו שפירשנו ובמקבות יצרהו ושרשו יצר ויוצר מבנין שלא נזכר שם פעלו מהנוסף ואם לא נמצא: | לא יצלח. לא יצלח לבעליו ולא יזיק לך: | וכל לשון. אם יהיה לך משפט עם גוי אחד תרשיע אותו במשפט ויצא הוא חייב ותהיה טענתו בטלה ואת תצאי מהמשפט זכאי כלומר לא יזיקו לך לא במעשה ולא בדברים וזאת הברכה היא נחלת עבדי ה’, כלומר בנחלה היא להם לעולם וישראל יהיו עבדי ה’ מיום הגאולה עד עולם: 55:1: הוי כל צמא. הוי לשון קריאה וכן הוי ציון המלטי, ואחר מלחמת גוג ומגוג יכירו העכו”ם כי האל הוא מולך על כל ואין זולתו ואז יבאו אל ירושלם ללמוד משפטי האל ותורותיו כמו שאמר בתחילת הספר לכו ונעלה אל הר ה’ ויורנו מדרכיו ויהיה הענין כאלו קראם לבא וללמוד והמים משל לתורה ולחכמה כמו שאי אפשר לעולם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא חכמה וכמו שהצמא מתאוה למים כך הנפש החכמה מתאוה לתורה ולחכמה כמו שנאמר בנבואת עמוס לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה’: | ואשר אין לו כסף. לא יחוש כי אינו צריך כי בחנם יתנו לו יין וחלב, נמשלה תורה ליין מה יין משמח הלב כמו שנאמר ויין ישמח לבב אנוש אף דברי תורה כן שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב, וחלב כמו שהחלב קיום היונק וגדולו כן דברי תורה קיום הנשמה וגדולה שהיא הולכת וגדלה בלמודה במדרגתה כמו שהיא, ואמר אכילה על היין והחלב כי הם מאכל ומשקה לגוף: 55:2: למה תשקלו כסף. פירוש החכם רבי אברהם שייגעו עצמם בחכמות נכריות שלא יועילו, ויפה פירש, וזהו בלא לשבעה וגם הם לא יקראו לחם כי לא יועילו לגוף ולנפש: | ואכלו טוב. זה התורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו: | ותתענג בדשן נפשכם. לעולם הבא וכן ותחי נפשכם, כי כמו שהדבר שהוא שמן ודשן הוא תענוג הגוף כן התורה והחכמה הוא תענוג הנשמה וחייה: 55:3: הטו אזנכם. חסדי דוד הנאמנים. הוא המשיח כי יקרא שמו דוד וכן נאמר עליו ודוד עבדי נשיא להם לעולם: | הנאמנים. הקיימים כמו במקום נאמן כלומר כמו שחסדי עם דוד קיימים כן תהיה בריתי עמכם קיימת ועוד זכר דוד בעבור שהוא יהיה המורה לעמים כמו שאמר בתחילת הספר ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים: 55:4: הן עד. מזהיר ומעיד בכם כמו העדותי בכם היום העד העיד בנו האיש לאמר והועד בבעליו ואף על פי שאלה והדומים להם ענין התראה לשון עדות הם גם כן כי המתרה מתרה בפני עדים כדי שלא יכחיש בו המותרה, וכן אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כאלו אמר בפניהם אני מתרה בכם שיהיו עדים ביני וביניכם, ועל המשיח אמר שיהיה מזהיר העם ומוכיחם, ויונתן תרגם הא רב: | לאומים. בוי”ו עם הדגש: | נגיד ומצוה. בצר”י שלא כמנהג, אמר כי יהיה נגיד עליהם ומצוה אותם כמו שהאדון מצוה על עבדיו: 55:5: הן גוי. אמר כנגד ישראל גוי שלא תדע שהוא רחוק מארץ ישראל תקרא אותו ויבא לפניך אף על פי שלא תדעם ולא ידעוך עד היום בשמעם הנפלאות שעשה האל עמך ייראו ממך וירוצו לעבודתך למה שתצום, ומי נתן לך זה התפארת ה’ אלהיך: 55:6: דרשו ה’. אמר לבני הגלות דרשו ה’ בהמצאו, הנכון בפירושו מה שפירש אדוני אבי ז”ל דרשוהו בענין שימצא לכם: | בהיותו קרוב. בענין שיהיה קרוב, וזו היא דרישה בכל לב כמו שכתוב קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ורבותינו ז”ל פירשו בהמצאו קודם גמר דין, ויונתן תרגם תבעו דחלתא דה’ עד דאתון חיין בעו מן קדמוהי עד דאתון קיימין, ר”ל שיעשו תשובה קודם מיתה כי אז הוא נמצא וקרוב ולא אחר מיתה כי אחר מיתה אין תשובה לנפש כמו שאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה: 55:7: יעזוב רשע דרכו. במעשה ובפה, וכן יעזוב מחשבותיו הרעות כי אין תשובה מועילה בנראה אם לא תהיה גם כן בנסתר כי טובות האדם ורעותיו הם תליות ביד ובפה ובלב ומשלשתן צריכה התשובה: | כי ירבה לסלוח. אף על פי שהאדם הרבה להרע: 55:8: כי לא. כי אם חטא אדם לחברו ינקם ממנו ולא ימחול לו ואף על פי שימחול לו בנראה ישמור לו בלבבו, והנראה יקרא דרך כמו שפירשנו והנסתר מחשבה, הנה אני מרבה לסלוח לא ככם וכאשר אני מוחל אני מוחל באמת ולא ישאר אצלי מהעון דבר: 55:9: כי גבהו. כמו שאמר דוד כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו אל יראיו זהו חסד גדול כשישובו לירא מהאל ימחול להם וייטב להם גם אתם בגלות אם הרעותם וארבה לכם גאולתכם שובו אלי ודרשוני ותמצאוני קרוב לכם כי לא ימוש דברי הטוב שהבטחתי אתכם, והמשיל זה הענין לגשם היורד מן השמים ואמר: 55:10: כי כאשר ירד הגשם, ושמה לא ישוב. כי לא יצאה גשם לבטלה שלא יעשה מעשה וישוב לו זה לא יהיה אלא מה יעשה הרוה את הארץ: | ונתן זרע לזורע. והגשם הוא הנותן וכמו ונתנה הארץ את יבולה ומתבואת הארץ יצניע האדם תחילה מה שיצטרך לזרוע לו בשנה הבאה והשאר הוא למאכלו, ופשוטו של פסוק נראה כי אחר שהרוה ישוב הגשם אל השמים, פירש אדוני אבי ז”ל כי שוב הגשם הוא חום השמש ששואף אותו ולולי זה לא היתה הארץ צריכה גשם, גם נכון הוא מה שפירשנו בו ושמה לא ישוב לעולם אלא יעשה שליחותו והרוה את הארץ: 55:11: כן יהיה דברי. שהבטחתי אתכם להוציאכם מהגלות ומפי אמרוה הנביאים, לא ישוב אלי ריקם אלא באמת יעשה מה שחפצתי: | והצליח. הענין שלא ימצאהו פגע שיתבטל קצת ממנו אלא הכל יעשה כמו שאמרתי: 55:12: כי בשמחה תצאו. מהגלות: | ובשלום. תובלון, לארצכם: | ההרים והגבעות, וכל עצי השדה. דרך משל ר”ל שישמחו כל העולם: | ימחאו כף. יכו כף לשמחה כמו ויכו כף אל כף ויאמרו יחי המלך, תרגום ויך ומחא, או יהיה ההרים והגבעות משל על הגדולים, וכל עצי השדה משל על העמים: 55:13: תחת הנעצוץ. מין ממיני הקוצים וכן סרפד, ואלה יגדלו במדבר, ואמר שהאל יתן תמורתכם במדבר ברוש והדס כמו שאמר למעלה בפרשה העניים והאביונים אתן במדבר ארז שטה והדס וגו’: | והיה לה’ לשם. שזה הפלא יהיה עומד כמו שפי’ למעלה ויונתן תרגם דרך משל חלף רשיעיא יתקיימון צדיקיא וגו’:
פירוש מלבי”ם
54:1: רני עקרה, המליצה תדמה את המדינה כאם היולדת, ואת בני המדינה לילדיה, עפ”ז דמה את ציון כאשה עקרה כי אינה יולדת בנים ויושבת שוממה, ואחר כי בכל זאת יבואו לה בנים רבים מרחוק, כמ”ש (למעלה מ”ט) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, תרון העקרה הזאת הגם שלא ילדה כי לא הפסידה מאומה כי מ”מ רבים בני שוממה אבל עוד יהיה לה ריוח מזה, כי כמו שהאשה קודם לדתה תחיל תזעק בחבליה, כן המדינה טרם לדתה, והוא טרם תהיה לגוי וממלכה, יעברו עליה מלחמות רבות ומהומות גדולות בהכרח, שהם חבלי יולדה לה, אבל ציון שיבואו אליה גוי גדול ועצום פתאום בלא חבלים וצירים, תדמה כאשה שילדה בנים רבים ולא חלה בחבלי יולדה, וז”ש פצחי רנה וצהלי עוד יותר על מה שלא ילדת, במה שאת דומה כאשה שלא חלה בחבלי יולדה, ובכ”ז רבים בני שוממה מבני מדינה אחרת שהיתה בעולה שהיה לה בעל וילדה לו בנים: 54:2: הרחיבי, להחזיק רוב הבנים, והנה האהל הוא הגדול שבו ידורו, ואם לפעמים יבואו אורחים מספחים משכנות קטנות נוספים אל האהל, אומר גם יריעות משכנותיך שסביב האהל יטו המטים, ואל תחשכי רגע מלהטותם ולפשטם תמיד כי תמיד יתרבו הבנים הבאים מחדש וצריך להוסיף תמיד דיורים, (משל האהל הוא ירושלים, ומשל המשכנות שאר ערי יהודה) וגם האריכי מיתריך הקושרים את האהל למען יהיו מזומנים לפשט את האהל תמיד בעת הצורך לאורך כי האהל לא יעמוד רגע על גבולו וגם חזקי יתדות האהל למען יסמכו אליהם אהלים אחרים, וכל זה משל את התרבות העם והתפשטותם, ומבאר הנמשל: 54:3: כי ימין ושמאול תפרצי, תפרץ את הגבולים מימין ומשמאל, ותמשוך ארצך חוץ לגבולים האלה, עד כי זרעך גוים יירש, יען שערי ישראל לא יספיקו יירשו ערי עכו”ם, וגם אלה לא יספיקו להם עד כי ערים נשמות יושיבו: 54:4: אל תיראי, ההבדל בין בושה וכלמה הוא, שבושה הוא המתבייש מעצמו, וכלמה הוא המקבל הכלמה מאחרים, ודלתות הכתוב מגבילים, אל תיראי כי לא תבושי כי בשת עלומיך תשכחי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, האשה הזאת המליציית שהיא כנסת ישראל, בעת עלומיה בעוד שהיה לה בעל והיא בעוד שישבה על אדמתה, ובעלה ה’ צבאות אתה, היה לה בושה מעצמה ע”י רוע מעשיה, כי אז זנתה תחת בעלה ועבדה אלהים אחרים, הגם שלא נכלמה מאחרים, כי גם יתר העמים עבדו אלילים, ע”ז הבטיח הנביא להעקרה הזאת אשר ישובו בניה ובעלה אליה בעתיד, בל תירא פן תבוש ממעשיה הרעים, כי בושת עלומיך תשכחי כי ה’ ימחול ויעביר החטאים האלה אחרי זאת בעת שהיתה אלמנה שהוא אחרי עזבה בעלה ע”י חטאיה אז לא היתה לה בושה ממעשיה כי לא עבדה עוד אלילים, אבל היתה לה כלמה וחרפה מאחרים ע”י שהיתה אלמנה וגולה וסורה, מבטיח לה ה’ אל תכלמי עוד מהאומות ע”י גלותך כי לא תחפירי לא תצטרכי להחפיר פניך בטמון בגלות שלא יראוך אדם, כי חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, החרפה שחרפו אותך, ע”י שהיית אלמנה, לא תזכרי (ואמר פה לא תזכרי כי לא יוכלו לשכחו לגמרי אחר שהיה זה מקרוב רק לא יזכרו אותו בפיהם, אבל בושת עלומים זה ישכח גם מלבם כי זה היה בימי קדם): 54:5: כי בעליך, זה מגביל נגד שני הענינים שהזכיר בפסוק הקודם, נגד חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, אומר הטעם כי בעליך יהיה מי שהוא עשיך אשר שמו ה’ צבאות ובידו להשיבך על כנך, כי כל הצבאות תחת ממשלתו ונגד בושת עלומיך תשכחי, אומר הטעם כי גאלך יהיה קדוש ישראל (שם קדוש ישראל נקרא בו ה’ בעת שישראל מקדשים אותו במעשיהם) וזה מורה כי תהיה אז קדוש לאלהים, וגם אז אלהי כל הארץ יקרא, כי אז כל הארץ וכל העמים יעבדו אותו ויכירו אלהותו ואיך יצוייר שתחטאי אז: 54:6: כי כאשה, שב לדבר על שני אלו הענינים שהזכיר, והוא שישראל בעוד היותם על אדמתם זונים מאחרי אלהיהם נדמו כאשת נעורים שיושבת תחת בעלה ולא עזבה עדיין, אבל הוא מואס בה ע”י חטאתיה, ובימי גלותה נדמו כאשה שבעלה עזבה וילך לו, ועז”א כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה’ בהיותך בגלות את דומה כאשה עזובה מבעלה והיא עצובת רוח על שבעלה עזבה, אבל גם תחלה טרם שעזבך בעוד ישב עמך על אדמתך, אשת נעורים כי תמאס ע”י רוע מעשיה אמר עליך אלהיך גם בעת שהיה אלהיך טרם שעזבך היית מאוסה בעיניו ע”י רוע מעשיך, והנה יש הבדל ביניהם בעת שירצו לתקן עותותם ולמלא חסרונם, כי העזובה מבעלה צריך שבעלה ידע צרותיה ומורת רוחה וירחם עליה, והמאוסה שבעלה עדן אתה צריך שיעשה לה חסד למחול עונותיה, ועז”א (נגד אשה עזובה ועצובת רוח) 54:7: ברגע קטן עזבתיך, דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח”כ כי ברחמים גדולים אקבצך, כי נגד העזובה צריך רחמים, עתה אומר (נגד אשת נעורים כי תמאס) ובזה אין מועיל רחמים כי קוצף עליה ע”י עונה וצריך שתחלה יסיר קצפו מעליה על ידי חסד ומחילת העון: 54:8: בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, מה שהסתרתי פני רגע ממך ע”י הקצף והמיאוס היה רק מעט קצף בערך החסד של מחילת העון, כי בחסד עולם רחמתיך, הרחמים נסבבו מחסד עולם שמחלתי עונך לעולם: 54:9: כי מי נח זאת לי, אומר כמו שנשבעתי בימי נח שלא אביא מבול לעולם, כי חסתי על העולם כולו שלא תאבד, כן את חשובה בעיני ככלל העולם, והאפשריות שאקצוף עליך הוא קשה בעיני כאילו הבאתי מבול מים לשחת כל בשר, ואחר שנשבעתי מעבור מי נח עוד, כן נשבעתי שתי שבועות א. מקצף עליך על ידי עונך (וזה מגביל נגד אשת נעורים כי תמאס) ב. ומגער בך להגלותך (וזה מגביל עם אשה עזובה ועצובת רוח): 54:10: כי ההרים ימושו, מוסיף לאמר כי לא לבד שקשה עלי לכלות אותך כמו שקשה עלי לכלות כלל העולם, כי גם אם יצוייר שההרים ימושו ושאמחה כל היקום אשר על פני האדמה, ושאבטל שבועת המבול, מ”מ חסדי מאתך לא ימוש, (והנה ההרים הם הגדולים והגבעות הם הקטנות, והמש הוא המש בכונה והמתמוטט הוא ע”י חלישות כח, ואם ימושו ההרים בכונה אז הגבעות הקטנות שאצל ההרים תמוטינה ע”י חלישות כחם בשאין להם סמך מן ההרים ועפ”ז ממשיל חסדי ה’ אל ההרים הגדולים וברית שלומו שכרת עם ישראל אל הגבעות הנסמכים על כח ההרים, כי כן ברית השלום הזה אינו נסמך על זכות ישראל רק על חסדי ה’, ואם ימושו חסדי ה’ תמוט ברית השלום מעצמו ע”י חולשתו כי הוא חלש מעצמו בלעדי חסדי ה’, אבל אחר שחסד ה’ לא תמוש מאתם, כי החסד הוא דבר תמידי אחר שאינו תלוי במעשה העם וצדקתם אינו משתנה ג”כ בהשתנות מעשיהם ובהכרח גם ברית שלומי הנסמך על חסדים האלה לא תמוט): 54:11: עניה, אחר שנבא על העקרה שירבו בניה, שזה משל על קיבוץ הגולה, מצייר כי בעת ההיא עדן לא תהיה ציון בנויה על תילה, והעניה הזאת שהיא ציון עדן תסער בחמת רוחה על שהיא עדן לא נוחמה (וכן המליץ למעלה (מ”ט) הנה אלה מרחוק יבואו ותאמר ציון עזבני ה’, שממליץ ג”כ כי בעת קבוצת הנדחים עוד תשב ציון חרבה כמו שפרשתי שם) אומר העקרה כבר מלאה רנה כי רבים בני שוממה, אבל העניה עדן סוערה כי היא עדן לא נחמה (הארץ נתמלאה מבני הגולה וציון עדן לא בנויה), משיב לה ה’, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, האבנים שעליהם ירבץ היסוד יהיה אבן נופך והיסוד בעצמו יהיה מן אבן ספיר: 54:12: ושמתי כדכד, הוא אבן שוהם (לקבלת חז”ל) יהיו שמשתיך החלונות ושעריך יהיו מאבני אקדח (והמכוון כי האבן נפך היה אבן יהודה והוא אות המלוכה, והאבן ספיר היה אבן יששכר, והוא אות החכמה והתורה, שני אלה ייסדו את הבנין, כתר מלכות וכתר תורה, אבן שוהם היה אבן יוסף והוא אות ההצלחה והעושר זה יהיה חלון השמש, אות כי השמש תריק להם מגד תבואות שמש עושר והצלחה, אבן אקדח היה אבן לוי, אות העבודה זה יהיה השער, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו, וכל גבולך יהיה לאבני חפץ, (כי אבני יתר השבטים יוקבעו ביתר מקומות הבנין, וכלל ג”כ הכוונה שכל השבטים יתאחדו אז ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד), והנה המחלוקת והפירוד במדינה יתהווה עפ”י ארבעה סבות, שנים פנימים, ושנים חיצונים, הפנימים הוא א. על ידי העוני, וע”ז הקדים רוב העושר וההצלחה שיהיה להם. ב. יהיה ע”י מחלוקת באמונה וכתות שיתחלקו בהדת, כמו שהיה בבית שני, שעמדו אז הצדוקים וביתוסים, ועל זה אמר. 54:13: וכל בניך יהיו למודי ה’, שיקבלו הלימוד והאמונה מה’ עד שלא יהיה מחלוקת ביניהם בדברים כאלה, וממילא ורב שלום בניך עוד יעמדו שני אויבים מבחוץ כענין הזה. א. עושקים בעבור הממון. ב. אויבים הבאים על הנפשות, על זה אמר. 54:14: בצדקה תכונני, הבנין שהזכרתי שתבנה ציון מאבני חפץ, גמר הבנין יהיה על ידי הצדקה שהם המע”ט בין אדם למקום, שבזכותה תמלט ג”כ משני מחריבים הבאים מבחוץ, א. עי”כ רחקי א”ע מעשק כי עי”כ לא תירא מן העושק ממונך ב. עי”כ תרחקי גם ממחתה שהוא הבא על נפשך להרגך כי המחתה לא תוכל לקרב אליך: 54:15: הן גור יגור, ר”ל וכי יתגר מי מלחמה ויהיה זה אפס מאותי? היגור מי מלחמה ולא אנכי שלחתי? ואחר שבלעדי נגעל מגן גבורים, מי גר אתך? מי יערב לבו לגור אתך מלחמה להרגך, או מי עליך יפול לשלול ממונך, (הדברים מגבילים נגד רחקי מעושק מי עליך יפול, נגד רחקי ממחתה מי גר אתך): 54:16: הנה אנכי בראתי חרש, את החרש שהוא הפועל החרב הלא אנכי בראתי, וכן האמצעיים שעל ידו יפעול שהוא מה שהוא נופח באש פחם ג”כ אנכי בראתי, כי מה שהאש תתלהב ע”י הנפיחה ותתיך הברזל מעשה ה’ היא זאת וכן הוצאת צורת הכלי הוא על ידי ועז”א ומוציא כלי למעשהו וכן החומר שממנו יעשה החרב הוא מעשה ידי כי אנכי בראתי משחית שהוא חומר הברזל, וכן התכלית הוא מאתי כי בראתיו על תכלית לחבל, ואחר שהחומר והפועל והאמצעיים והצורה והתכלית כולם מעשי ידי, מבואר שאם אנכי איני רוצה להשחית, אז 54:17: כל כלי, אשר יוצר ויעשה להיות מזומן עליך לא תצלח, וכן אם ירצה מי לנצחך במשפט תרשיעי אותו, ר”ל בין מי שירצה להטותך מאמונתך בחרב וביד חזקה, בין מי שירצה להטותך ע”י וכוחים וטענות לא יצלח, זאת נחלת עבדי ה’ (מאתי) (וזאת נחלת) צדקתם מאתי, זאת יהיה להם שכר בעבור שהם עבדי ה’, ובעבור הצדק והמע”ט שלהם: 55:1: הוי כל צמא, הנביאים ידמו את התורה והמצות ללחם ומזון, כי הם מזון הנפש כמו שהלחם והמים הם מזון הגויה, (כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כמו חלב ודשן תשבע נפשי). וכמו שבמזון הגוף ימצאו דברים שא”א שיחיה האדם רגע בלעדם כמו המים והוא נמצא בזול ובחנם, וכן דברי מאכל כמו הלחם ואותו קונים בכסף, כן בדעות ומעשים ימצאו דברים שא”א שתחיה הנפש חיות נפשי בלעדם, כמו האמונה במציאות ה’ בהשגחה ומעשים שמחייב גם הדת הנימוסי כרציחה גניבה ודומיהם, שדומים למים, וכן דברים הדומים ללחם כמו לימוד התורה ומצותיה ומצות התמידיות, כתפלה, שבת, ודומיהם. וכמו שבחיי הגוף נמצאו דברים שאפשר שיחיה בלעדם ולא נבראו רק לעידון ותענוג, כן במזון הנפש נמצאו דברים שהם לעידון הנפש, כמו ידיעות המושכלות ולידע כל דבר על אמתתו בעיון, ומצוות שהם למדות חסידות, והם דומים ליין וחלב שהם רק לתענוג, והנה הנביא חוזר עתה לדבריו שקרא בקאפיטל נו”ן, מדוע באתי ואין איש, ה’ אלהים נתן לי לשון למודים, מי בכם ירא ה’, שנבא לעומת בני דורו שלא רצו להאמין בדברי הנביא והיו מתוכחים כנגדו, והאמינו בשוא נתעה בדברי נביאי השקר אשר נבאו להם בעד אגורת כסף, ואחר שספר היעודים שהובטחו לו מן השם שב לדבריו לאמר א”כ כל צמא לכו למים, ללמוד דברים שהנפש צריכה אליהם כמים, וגם מי שאין לו כסף, ומוסיף לאמר כי גם (אשר אין לו כסף) לכו שברו ואכולו כי גם דברים הדומים ללחם תמצאו בלא כסף. וגם יין וחלב שהם רק לעונג ועידון תמצאו בלא כסף ובלא שום מחיר, אבל. 55:2: למה תשקלו כסף, לנביאי השקר והם נותנים לכם בעדו דבר שאינו לחם לנפש, ויותר מזה כי אתם תתנו להם גם כל יגיעכם, והם נותנים לכם בעבורו דבר שאינו לשבעה, ר”ל לא לבד שאינו לחם, כי גם שאינו ראוי לשביעה ואכילה כלל, (כי נביאי השקר מכרו נבואתם והבליהם בכסף מלא, לא כן נביא ה’ שלמד והורה בחנם) שמעו שמוע אלי עתה באר דבריו מה שאמר הוי כל צמא לכו למים, שהוא שתשמעו אלי, ובזה ואכלו (מאכל) טוב הראוי לשביעה (וזה נגד הלחם) וגם תתענג בדשן נפשכם (זה נגד יין וחלב): 55:3: הטו אזנכם, לשמוע דברי ואח”כ שמעו והבינו וקבלו דברי ובזה תחי נפשכם העטופה ברעב ובצמא לשמוע דברי אלהים חיים, ואכרתה כי אנכי י”ל להגיד לכם נבואות מן הכריתות ברית שיכרות ה’ עמכם לעולם לשמור לכם חסדי דוד הנאמנים, כמ”ש חסדי ה’ עולם אשירה וכו’, עד עולם אכין זרעך וכו’: 55:4: הן עד לאומים, את דוד שהוא זרעו היוצא מחלציו שעמו כרתי את הברית שהוא המשיח הזמנתיו:א. שיהיה עד ומתרה אל לאומים להתרות בם שישובו אל האמונה האמתיית ב. שיהיה נגיד ומצוה לאומים בדברים שבין עם לעם: 55:5: הן, נגד עד לאומים נתתיו אומר הן גוי לא תדע תקרא אל האמונה, נגד נגיד ומצוה לאומים אומר וגוי לא ידעוך אליך ירוצו לסור אל משמעתך, והדלתות מגבילים, הן גוי לא תדע תקרא למען ה’ אלהיך אל אמונת ה’, וגוי לא ידעוך אליך ירוצו למען קדוש ישראל ותקפם כי הוא פארך, עד שכולם יסורו למשמעתך מעצמם: 55:6: דרשו, ר”ל אבל הישועה בכללה תלויה בתשובה ומע”ט ולכן דרשו ה’, דרשו, תחלה יש לך לזהר שלא תעזוב את ה’ לצאת מביתך כלל, והוא שלא תחטא כלל דרשו את ה’, בקשו פניו תמיד כ”ז שהוא נמצא אצליכם, אולם גם אם חטאתם עד שיצא מאתכם ע”י חטאתיכם, תשתדלו לקראו שישוב אליכם בעוד היותו קרוב, כמי שאוהבו יצא מאתו בחרי אף שקוראו שישוב אליו תיכף ואינו ממתין עד שיתרחק האוהב, כן אם חטאת שוב תיכף בתשובה ולא תמתין עד יום מחר אולם גם אם חטאת, וגם אם הרבית לפשוע עד שנתרחק ה’ ממך מרחק רב, מ”מ. 55:7: יעזב רשע דרכו, כי גם הרשע שהרשיע הרבה י”ל תקנה ע”י שיעזוב דרכו, ולא לבד הרשע שהוא חטא מצד התאוה, כי גם האיש און שזה מורה מי שחטא מצד המינות והכפירה י”ל ג”כ תקנה ע”י שיעזוב מחשבותיו הכוזבות ויתחיל להאמין בה’, וישב אל ה’, ר”ל כי יש מי ששב אל ה’ מצד שמכיר שהוא ה’ בורא העולם וזה השב מאהבה ועז”א וישוב אל ה’ וירחמהו ויש מי ששב רק מצד יראת עצמו שירא שלא יענישהו, שזה נקרא ששב אל אלהינו המשגיח עלינו בפרטות לגמול ולענוש העובדים והממרים, וזה מדרגה קטנה מאד, מ”מ גם תשובה זו תועיל כי ירבה לסלוח, וגם להשבים מפני היראה יסלח עונם: 55:8: כי לא מחשבותי, בא להשיב להם לעומת שני טענות שהיו טוענים על אפשרות התשובה, האחד היו אומרים שהוא דבר בלתי אפשר בחק ה’ אחר שה’ בלתי משתנה, ואיך נאמר כי ישתנה על החוטא מכעס לרצון, מלא רצון לרצון, ע”י שהחוטא שב מחטאו, טענה ב’ טענו שאיך יתקן את אשר עוות ע”י מה שמתחרט, ומי שקלקל עבודת המלך היתקן את העבודה אשר קלקל במה שמתחרט עתה, נגד הראשון משיב להם, לא מחשבותי מחשבותיכם, כי אצלי לא יחויב עי”ז שום שינוי כלל, ואין לכם השגה במהות מחשבותי כלל, ועל השני משיב ולא דרכיכם דרכי, כי לפי דרכי שסללתי במצות שנתתי אל האדם יוכל לתקן עותתו ע”י חרטה לבד כמו שיבאר, (והנה בתחלה אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ובשניה אמר בהפך ולא דרכיכם דרכי כי הטענה הראשונה הניחו מצד עיונם על מחשבות ה’, וגזרו בעיונם שנמנע שישתנה מלא רוצה לרוצה, וא”כ המופת שהביאו היא ממחשבת ה’, משיב להם, אתם א”א שתשיגו מאומה ממהות מחשבותי, כמו שא”א שתשיגו מהות עצמותי, ועז”א כי לא מחשבותי מחשבותיכם, מחשבותיכם שאתם מעיינים עלי אינן מחשבותי האמתיית כלל כי אותם לא ידעתם. אבל הטענה השניה הניחו מצד עיונם על דרכי בני אדם, שבני אדם לאדם לא יסלחו לאשר השחיתו להם ע”י שיתחרט המשחית, והם ממשילים דרך ה’ לדרך האדם מזה הצד, וא”כ עיקר המופת הוא דרכיכם! משיב אני ולא דרכיכם דרכי, דרכי אינם דרכיכם, רק גבהו מהם הרחק רב): 55:9: כי גבהו, כבר פי’ בעקרים שר”ל שלא תאמר שההבדל בין מחשבותי ומחשבותיכם הוא רק הבדל בפחות ויתר, רק כי אין ביניהם ערך ויחוס כלל, כי כמו שאין לאמר שהשמים גבוהים מן הארץ, אחר שהשמים גבוהים, והארץ אינה גבוהה כלל, ולא יצטרפו ביחוס אחד כלל, כמו שלא יהיה יחוס הערך בין המציאות וההעדר, כן באופן זה גבהו דרכי מדרכיכם, שדרכי גבוהים בתכלית המעלה, אבל דרכיכם אינם גבוהים כלל: 55:10: כי כאשר, מברר דבריו במשל אחד בו ישיב על שני הטענות הנזכרים, בשיאמר א. התורה והמצוות שנתן ה’ אל האדם לעבדה ולשמרה, לא נתנה לו בעבור שה’ ישיג תועלת או הפסד מן השומר מצוה או החוטא בה, כי ה’ לא חסר דבר ואין לו צורך אל דבר ישלים אותו זולתו, אבל התורה והמצוה נתנו רק לתועלת האדם להשלים את עצמו על ידם, ועת חטא ועבר על המצוה, לא לה’ חטא, לא לו השחית, רק לעצמו, ולכן עת ישוב מרוע דרכו ישיבהו ה’ בתשובה, וזה התשובה על הטענה שאמר עליה ולא דרכיכם דרכי, כי דרכיכם משונים מצד זה, שהעבד או הפועל יעבוד לתועלת אדוניו, ועת השחית מעשהו וקלקל עבודתו, קלקל מלאכת אדוניו, ולכן לא תועיל לו החרטה לא כן דרכי, שאני איני מקבל תועלת והפסד ממעשיכם. ב. השפע האלהית יורדת תמיד בלי הפסק האל יתן אך טוב וחסד, והכל תלוי בהכנת המקבל שמי שלא הכין א”ע לקבל הטובה, דומה כמי שלא זרע שדהו שלא יועיל לו המטר, ובזה א”ל שהשם נשתנה מלא רוצה לרוצה, רק שהמקבל נשתנה מלא מוכן למוכן, וזה נגד מ”ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ונשא ע”ז משל מן הגשם במשל הזה נראה במחזה שתי התשובות הנז’. אומר כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים הגשם יורד בקיץ והשלג בחורף, שניהם אך יורדים מן השמים לארץ, אבל ושמה לא ישוב, ולא יביא מן הארץ אל השמים מאומה כי הוא רק לצורך הארץ לבד, כי אם הרוה את הארץ והולידה זה מוסב על השלג שפעולתו לרוות את הארץ ולהולידה שתהיה מוכנת להוליד והצמיחה מוסב על הגשם שמצמיח מוצא דשא וכן פעולת השלג הוא כי נתן זרע לזרע והגשם יתן לחם לאוכל אבל שמה לא ישוב ולא יביא בידו לחזרה מאומה, כן שפע ה’ יורדת רק למטה, אבל הוא אינו מקבל תועלת מן מעשה התחתונים כנזכר בהקדמה א’ זאת שנית ראינו כי הגם שהגשם והשלג יורדים תמיד בלי השתנות, מ”מ יהיה שינוי למטה, כי מי שלא זרע לא יועיל לו המטר, ומי שאינו רוצה לאכול ולא יקצור וידוש לא ימצא לחם, שעז”א ונתן זרע רק לזרע, ולחם רק לאכל, למכין א”ע לכך, והבלתי מוכן לא יקבל השפע של השלג והמטר הגם שלא נעשה שינוי בהגשם עצמו רק בהמקבל, כן בכל שפע האלהית יורידה בשוה בלא שום שינוי והשינוי תהיה מצד חסרון הכנת המקבל: 55:11: כן יהיה דברי אשר יצא מפי, ר”ל כי יש הבדל בין השולח שליח ומצוהו שיעשה בעבורו דבר לצרכו, ובין אם משלחהו ומצוהו לעשות דבר לצורך מי שנשתלח אליו, כי אם מצוהו שיעשה לו דבר לצרכו, למשל ששולח מאה זהובים אל האומן שיעשה לו כלי, אז אם יעשה חפץ המשלח והוא שיעשה לו הכלי, לא ישוב השליח ריקם כי יביא בידו הכלי שבקש, אבל אם לא ימלא חפצו ולא יעשה הכלי ישוב ריקם אבל אם מצוהו לעשות דבר לצורך מי שנשתלח אליו, למשל ששולח מאה זהובים מנחת שי לבנו אם יתחכם בחכמת הרפואה, אז אם מלא חפצו והוא שבנו למד חכמת הרפואה ישוב השליח ריקם כי אין מאומה בידו, אבל אם לא מלא חפצו כי בנו לא למד חכמה, ומוליך המאה זהובים אל האב בחזרה, אז לא שב השליח ריקם, כי המאה זהובים בידו, וז”ש כן יהיה דברי אשר יצא מפי שהוא הטוב והשפע שאצוה על יצורי, לא ישוב אלי ריקם רק בעת אשר אם עשה אשר חפצתי, שאז ישוב ריקם ולא יביא מאומה בידו, כי אני איני מקבל דבר, אבל אם לא עשה חפצי, והוא שהמקבל לא הכין א”ע לקבל הטוב ע”י אז לא ישוב ריקם, כי אז תשוב הטוב ההוא בחזרה, וז”ש כי זה רק אם הצליח אשר שלחתיו, אם הצליח מי ששלחתיו אליו, והוכן אל השפע ההוא כנזכר: 55:12: כי בשמחה תצאו, עתה מסיים את דבריו, שאמר הן גוי לא תדע תקרא, ורק בתנאי אם תשובו בתשובה כמ”ש דרשו ה’ בהמצאו, כי אז תראו איך בעת תכינו עצמיכם אל גשמי נדבות היורדים מלמעלה תצמחו ותעשו פרי, אז יציץ ופרח ישראל, כי אז בשמחה תצאו לא כיציאת גלות בבל שהיה בבכי תחת מדי ופרס, ובשלום תובלון בדרך, לא כמו חזירתם מגלות בבל שכתבו עליהם שטנה, כי אז כל ילדי הטבע ישלימו עמכם שההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, ההרים יהיו המרננים, ועצי השדה ימחאו כף לעומת הנוגנים האלה, משל על רוב השמחה, ואז תראו כי לא יעכב העון הקודם, אשר נדמיתם על ידו כמי שלא זרע ועלה שדהו קמשונים כנ”ל, כי אחר שתחרשו ותזרעו ותכינו עצמכם לעומת הגשם והשלג היורד מן השמים, אז 55:13: תחת הנעצוץ יעלה ברוש, והנמשל תחת הרע תקבלו טוב, והיה לה’ לשם שיתגלה שמו על ידכם, ולא לפי שעה רק לאות עולם לא יכרת:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - אישה עקרה | “רני עקרה לא ילדה” — כנסת ישראל כעקרה שתפרץ בבנים אחרי הגלות
- אפיון - ברית עם אלוקים | “כי ההרים ימושו… וחסדי מאיתך לא ימוש” — ברית עולם של חסד
הערות
מילה נדירה: שַׁמּוּעַ (Strong’s H8051) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,שמואל ב,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יָּרֶד (Strong’s H7286) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים א,ישעיהו,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “ברית שלומי” — כשם ברית נח, כך ברית עולם שלא תשובר. תבנית השוואה: CT-002 — אישה עקרה: ציון כאמא עקרה שפתאום מגדישה בנים — דגם שרה ורחל בקנה מידה לאומי.