חזון כסא ה’ — הנני שלחני
פסוקים
בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַהֵיכָֽל׃ שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים׀מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף׃ וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ׀קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כׇל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃ וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן׃ וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃ וַיָּ֣עׇף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֺנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר׃ וָאֶשְׁמַ֞ע אֶת־ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי׃ וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל־תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל־תֵּדָֽעוּ׃ הַשְׁמֵן֙ לֵב־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאׇזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן־יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאׇזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ׃ וָאֹמַ֕ר עַד־מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם־שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה׃ וְרִחַ֥ק יְהֹוָ֖ה אֶת־הָאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּאֵלָ֣ה וְכָאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ׃
פירוש רש”י
6:1: בִּשְׁנַת מוֹת. כְּשֶׁנִּצְטָרַע (תנחומא צו יג): | וְשׁוּלָיו. כְּמוֹ ״שׁוּלֵי הַמְּעִיל״ (שמות כח:לד), תַּחְתִּיתוֹ. רְאִיתִיו יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא בַּשָּׁמַיִם, וְרַגְלָיו בַּהֵיכָל, הֲדוֹם מַרְגְּלוֹתָיו בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, לָדוּן עַל עֻזִּיָּה שֶׁבָּא לִטּוֹל כֶּתֶר כְּהֻנָּה: 6:2: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל. בַּשָּׁמַיִם: | לוֹ. לְשַׁמְּשׁוֹ, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״שַׁמְּשִׁין קַדִּישִׁין בְּרוֹמָא קֳדָמוֹהִי״: | בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו. שֶׁלֹּא יַבִּיט לְצַד הַשְּׁכִינָה: | וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו. לִצְנִיעוּת, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כָּל גּוּפוֹ לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ. וּבְתַנְחוּמָא (תנחומא, אמור ח) רָאִיתִי: כִּסּוּי הָרַגְלַיִם לְפִי שֶׁהֵם ״כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל״ (יחזקאל א:ז), שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר לְיִשְׂרָאֵל עֲוֹן הָעֵגֶל: | וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וּבִתְרֵין מְשַׁמֵּשׁ: 6:3: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה. נוֹטְלִין רְשׁוּת זֶה מִזֶּה, שֶׁלֹּא יַקְדִּים הָאֶחָד וְיַתְחִיל וְיִתְחַיֵּב שְׂרֵפָה, אֶלָּא אִם כֵּן פָּתְחוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד; וְזֶהוּ שֶׁיִּסַּד בְּיוֹצֵר אוֹר: ׳קְדוּשָׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים׳. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה הוּא; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: | קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, כְּתַרְגּוּמוֹ: 6:4: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים. ״אֵילְוַת סִפֵּי״ (תרגום יונתן), הֵם מְזוּזוֹת הַפֶּתַח, שֶׁנִּמְדָּדִין בְּמִדּוֹת אַמּוֹת לְגֹבַהּ וּלְרֹחַב, וְהֵן מְזוּזוֹת הַהֵיכָל: | מִקּוֹל הַקּוֹרֵא. מִקּוֹל הַמַּלְאָכִים הַקּוֹרְאִים, וְהוּא הָיָה יוֹם הָרַעַשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה״ (זכריה יד:ה). בּוֹ בַּיּוֹם עָמַד עֻזִּיָּה לְהַקְטִיר בַּהֵיכָל, רָעֲשׁוּ שָׁמַיִם לְשָׂרְפוֹ לוֹמַר: דִּינוֹ בִּשְׂרֵפָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ״ (במדבר טז:לה), וְזֶהוּ שֶׁקְּרָאָם שְׂרָפִים שֶׁבָּאוּ לְשָׂרְפוֹ. רָעֲשָׁה הָאָרֶץ לְבָלְעוֹ, כִּסְבוּרָה: דִּינוֹ לִבָּלַע כְּקֹרַח שֶׁעִרְעֵר עַל הַכְּהֻנָּה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״ (במדבר יז:ה), וְלֹא יִהְיֶה עוֹד אָדָם הַמְעוֹרֵר עַל הַכְּהֻנָּה כְּקֹרַח בִּבְלִיעָה וְכַעֲדָתוֹ בִּשְׂרֵפָה, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה בַּסְּנֶה ״הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ״ (שמות ד:ו), וְהוֹצִיאָהּ מְצֹרַעַת כַּשֶּׁלֶג; אַף כָּאן צָרַעַת פָּרְחָה בְּמִצְחוֹ: | וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן. הָיָה נִמְלָא עָשָׁן: 6:5: כִּי נִדְמֵיתִי. הֲרֵינִי מֵת, שֶׁלֹּא הָיִיתִי כְּדַאי שֶׁאֶרְאֶה פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. וְדֻגְמָתוֹ מָצִינוּ בְּמָנוֹחַ ״מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ״ (שופטים יג:כב): | נִדְמֵיתִי. כְּמוֹ ״כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן״ (צפניה א:יא): | טְמֵא שְׂפָתַיִם. ״דִּמְגָעַל בְּחוֹבִין״ (תרגום יונתן): 6:6: רִצְפָּה. גַּחֶלֶת, וְכֵן ״עֻגַת רְצָפִים״ (מלכים א יט:ו) כְּמוֹ ׳עֻגַּת רְשָׁפִים׳. וְנֶאֱמַר בִּישַׁעְיָהוּ וּבְאֵלִיָּהוּ בְּצָדִ״י ׳רִצְפָּה׳, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ דִילָטוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל: זֶה קְרָאָם ״עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם״, וְזֶה אָמַר ״כִּי עָזְבוּ בְרִיתֶךָ״ (מלכים א יט:י). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ: רְצוֹץ פֶּה שֶׁאָמַר דִילָטוֹרְיָא עַל בָּנַי (שיר השירים רבה א:ט): | בְּמֶלְקָחַיִם. בִּצְבָת: | לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁבָּעֲזָרָה: 6:7: וַיַּגַּע עַל פִּי וְגוֹ׳. וְסָר עֲוֺנֶךָ – זֶה לְיַסְּרֶךָ, לְכַפֵּר עֲוֺנְךָ שֶׁחֵרַפְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל. וְגָדוֹל כֹּחוֹ, שֶׁהַמַּלְאָךְ יָרֵא לְקַחְתָּהּ כִּי אִם בְּמֶלְקָחַיִם, וְהִגִּיעָהּ עַל שִׂפְתֵי הַנָּבִיא וְלֹא הֻזַּק, בְּתַנְחוּמָא (תנחומא, וישלח ב). וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ״ (יואל ב:יא) – אֵלּוּ מַלְאָכִים, וַעֲצוּמִים מֵהֶם ״עוֹשֵׂי דְבָרוֹ״ (שם) – הֵם הַנְּבִיאִים. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם וּבְיָדוֹ רִצְפָּה – ״וּבְפוּמֵיהּ מְמַלֵּל״. לְשׁוֹן ״רִצְפָּה״ דִּבּוּר הָרָצוּף בַּפֶּה וּבַלָּשׁוֹן. מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ – קִבֵּל הַדִּבּוּר מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכִּסְאוֹ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁהָיָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַּהֵיכָל: 6:8: אֶת מִי אֶשְׁלַח. לְהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל? שָׁלַחְתִּי אֶת עָמוֹס וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ פְּסִילוּס, לְפִי שֶׁהָיָה כְּבַד לָשׁוֹן, וְהוּא נִתְנַבֵּא ״שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרַעַשׁ״ (עמוס א:א), וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַדֵּין קְטִיעַ לִישְׁנָא וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בַּפְּסִיקְתָּא (פסיקתא דרב כהנא טז, ד): 6:9: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ. אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ, וְאַתֶּם אֵין אַתֶּם נוֹתְנִים לֵב לְהָבִין, וּרְאוּ נִסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם, וְאֵינְכֶם נוֹתְנִים לֵב לָדַעַת אוֹתִי: 6:10: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה. כְּמוֹ ״הַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ״ (שמות ח:יא), לְשׁוֹן הָלוֹךְ, לְשׁוֹן פָּעוֹל: לִבָּם הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְהַשְׁמֵן (אנגריישנ״ט בְּלַעַ״ז), וְאָזְנָיו הוֹלְכִים הָלוֹךְ וְהַכְבֵּד מִשְּׁמוֹעַ: | וְעֵינָיו הָשַׁע. טָחִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מד:יח) ״כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם״, הַטּוֹחַ (ויקרא יד:מג) מְתַרְגְּמִינָן ״דְּאִתְשַׁע״: | פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו נָתְנוּ לִבָּם שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ דִּבְרֵי נְבִיאִים, שֶׁהֵם יְרֵאִים שֶׁמָּא יוּטְבוּ בְּעֵינֵיהֶם דְּבָרָיו, וְיָבִינוּ בְּלִבָּם וְיָשׁוּבוּ אֵלַי, וְהִיא רְפוּאָתָם: 6:11: עַד מָתַי יַכְבִּידוּ אֶת לִבָּם וְלֹא יִשְׁמְעוּ? | וַיֹּאמֶר. יָדַעְתִּי כִּי לֹא יָשִׁיבוּ עַד תָּבֹא פֻּרְעָנוּת עֲלֵיהֶם, וְיֵלְכוּ בַּגּוֹלָה, וְשָׁאוּ עָרֵיהֶם מֵאֵין יוֹשֵׁב. | שָׁאוּ… תִּשָּׁאֶה לְשׁוֹן גַּלְמוּד מֵאֵין יוֹשֵׁב. 6:12: וְרַבָּה הָעֲזוּבָה. שֶׁ״הָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם״ (ויקרא כו:מג), וְכָךְ הַלָּשׁוֹן: יִרְבּוּ מְקוֹמוֹת עֲזוּבִים בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. 6:13: וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה. גַּם אוֹתָהּ הַשְּׁאֵרִית אָשִׁיב יָדִי עָלֶיהָ בְּצֵרוּף אַחַר צֵרוּף, וְהָיְתָה לְבָעֵר עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ אֶלָּא צַדִּיקִים גְּמוּרִים שֶׁיָּשׁוּבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם: | כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן. אֲשֶׁר בְּעֵת זְמַן שַׁלֶּכֶת שֶׁלָּהֶן, מַשְׁלִיכִין עָלִין שֶׁלָּהֶן בִּימֵי הַסְּתָיו שִׁלּוּךְ אַחַר שִׁלּוּךְ, עַד שֶׁאֵין נוֹתָר בָּהּ זוּלָתִי הַמַּצֶּבֶת. אַף הֵם, זֶרַע הַקֹּדֶשׁ הַנִּמְצָאִין בָּהּ, עוֹמְדִים בִּקְדוּשָׁתוֹ, הֵם יִהְיוּ לָהּ לְמַצֶּבֶת. דָּבָר אַחֵר: מַצַּבְתָּהּ – נְטִיעָתָהּ, לְכָךְ אֵינִי מְכַלֶּה אוֹתָם, נְטַעְתִּים זֶרַע קֹדֶשׁ. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים: שַׁעַר שַׁלֶּכֶת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּעֶזְרָא (דברי הימים א כו:טז), וְהָיוּ שָׁם אֵלָה וְאַלּוֹן נְטוּעִים:
פירוש רד”ק
6:1: בשנת מות המלך עזיהו, תרגם יונתן בשתא דאתנגע בה מלכא עזיהו, והוא כשנכנס להקטיר קטרת בהיכל והצרעת זרחה במצחו, ויש לפרש מיתה ממש, ולפירוש הזה לא יהיה זה תחילת נבואתו ומה שספר השנה שראה זאת המראה לפי שבמותו הרעו העם כמו שנאמר בתחילת מלכות יותם אמר ואראה את ה’ ראה במראה הנבואה כבוד ה’ כי פי ה’ כבוד ה’, וכן תרגם יונתן יקרא דה’, וכן נאמר על הכבוד וירד ה’ על הר סיני, ותרגם גם כן אנקלוס ואתגלי יקרא דה’ וכן אמר יחזקאל על דמות הכסא ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה, וזהו שאמר ואראה את ה’ יושב על כסא רם ונשא, ורם ונשא הוא על הכסא, והכל הוא דמות במראה הנבואה, ורבותינו הקשו הפסוקים ואמרו כתיב כי לא יראני האדם וחי וכתיב ואראה את ה’, לא קשיא כאן באספקלריא המאירה כאן באספקלריא שאינה מאירה, ואמרו רבותינו ז”ל כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו יחזקאל למה הוא דומה לבן כפר שראה את המלך ישעיהו לבן כרך שראה את המלך, כלומר שיחזקאל ספר פרטי הדברים לפי שהי’ חדוש גדול אצלו או אצל בני דורו אבל ישעיה לא ספר אלא דרך כלל כי הוא היה שלם יותר מיחזקאל ולא היתה המראה כל כך חדוש אצלו או בני דורו היו שלמים יותר מבני דורו של יחזקאל וישעיהו זכר שרפים ולא זכר החיות: | ושוליו. הכנוי כנגד הכבוד, וכן תרגם יונתן ומזיו יקריה אתמלי היכלא, או יהיה הכנוי כנגד הכסא והשולים הם תחתית הבגד או זולתו, והמשל הנה כי ההיכל מכוון כנגד כסא הכבוד: | מלאים את ההיכל. כמו ממלאים וכן וכבוד ה’ מלא את המשכן וההיכל הוא היכל בית המקדש, או פירוש ההיכל השמים כמו ה’ בהיכל קדשו ה’ בשמים כסאו: 6:2: שרפים עומדים ממעל לו. סמוך לו וכן ועליו מטה מנשה, וזבחת עליו, וי”ת ממעל במרומא, ותרגם לו כמו לפניו קדמוהי, ותרגם שרפים עומדים שמשין קדישין, תרגם עומדים קדישין ר”ל עומדים קיימים והם המלאכים הקדושים שהם קיימים לעד: | שש כנפים לאחד. ולא זכר מנין השרפים אבל זכר כי לכל אחד מן השרפים ראה שש כנפים ויחזקאל ראה לכל אחד מהחיות ארבע כנפים וזה כי לכל תנועה מהם הם ארבע סבות כמו שיתבאר בספר החכם הגדול רבינו משה זכרונו לברכה, וכנפים הם סבת התנועה הממהרת מכל תנועות והוא העופפות, וישעיה זכר לשרף שש כנפים, והנה זכר הנגלה כי בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, והנה מפרש בספרו טעם ההסתר וטעם שתים, ורז”ל אמרו כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים כביכול נתמעטו כנפי החיות, ואני תמה למה סמך הרב הארבעה לתנועה כי לא היו בחיות אלא שתים לעופף ושתים לכסות גויותיהן כמו שאמר ושתים מכסות את גויתיהנה ובשתים שהיו פרודות מלמעלה היתה העופפות, והוא שאמר פרודות מלמעלה, פירוש פרודות מהגוף ופרושות לעופף כי השתים האחרות היו מחוברות לגוף כדי לכסות את גויותיהן, והנראה לנו לפי מה שלמדנו מדברי הרב כי טעם ארבע וטעם שש כי ההסתר בשרפים בפנים וברגלים וזה דרך משל, וההסתר בחיות בגופן לא ברגליהם וגם לא בפניהם וזה סוד ידוע למשכילים, ויונתן תרגם בתרי מכסי אפוהי דלא חזו ובתרין מכסי גויותיהן דלא מתחזי ובתרין מישמש, ומה מאד הטיב פירושו למבינים וכל המראה הזה במראה הנבואה ובהשגת השכל ולא בהשגת חוץ לשכל, כי אין למלאכים שקראן שרפים לא פנים ולא רגלים ולא כנפים לפי דעת חכמים הפלוסופים, וכן דעת החכם הגדול הנזכר, וגם בדברי רבותינו זכרונם לברכה דברים מסכימים מורים זו הדעת וקראם שרפים לפי שראם במראה הנבואה בדמות אש שורף וזה לגלות עון הדור שהיו חייבים כליה: 6:3: וקרא זה אל זה ואמר. שמעתי שהיה קורא שרף אל שרף זה והיה אומר אחד לחבירו דרך זרוז והיה קורא אחד לחבירו קדוש קדוש כקורא לחבירו פלוני פלוני והיו אומרים נקדש האל ביחד ונאמר קדוש ה’ צבאות כי הוא אדון צבאות מעלה וצבאות מטה: | מלא כל הארץ כבודו. כי הוא ברא הכל ועל הכל יכבדוהו בעלי השכל, ויש לפרש כי השלש תיבות הם על האל, וזכר שלש פעמים קדוש כנגד שלשה עולמות עולם העליון והוא עולם המלאכים והנשמות, ועולם התיכון והוא עולם הגלגלים והכוכבים, ועולם השפל והוא זה העולם, והנכבד בזה העולם הוא האדם, ואמר שהוא קדוש ומרומם ונעלה מג’ העולמות ובשני העולמות יקדישוהו וירוממוהו בתהלתם והאדם גם כן בעולם השפל, וי”ת קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכנתיה קדיש על ארעא עובד גבורתיה קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, כלל כל העליונים כאחד, וזכר אחר כן הארץ שהיא עולם השפל, ומה שאמר קדיש לעלם ולעלמי עלמיא רוצה לומר לאורך זמן כן היה וכן יהיה לעולם ועד, וכן תרגם אנקלוס ה’ ימלוך לעולם ועד ה’ מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא, והחכם הכוזרי כתב כן וקדוש הוא כנוי שהוא נקדש ומרומם משתאנה לו מדה ממדות הברואים ואם יקרא בהם הוא דרך העברה, ועל כן שמע ישעיה קק”ק קדוש קדוש קדוש עד אין תכלית, והטעם שהוא נקדש ומרומם משהשיגהו מאומה מטומאת העם אשר השכן כבודו ביניהם וכן ראה אותו על כסא רם ונשא: 6:4: וינועו אמות הסיפים. כתוב בסדר עולם עמוס נתנבא לפני הרעש שנאמר שנתים לפני הרעש ישעיהו נתנבא בימי הרעש היינו הוא דאמר וינועו אמות הסיפים מקול הקורא, ובדרש עוד כי אותו יום שנכנס עזיהו להיכל להקטיר היה הרעש, ואמת הוא כי הרעש היה בימי עזיהו כמו שכתוב בנבואת זכריה ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה אבל פסוק זה אינו מן הדומה אלא במראה הנבואה דבר הלמד מענינו, ואמר כי הקול אשר שמע במראה הנבואה שהיה קורא זה אל זה ואמר קדוש קדוש אותו הקול היה גדול עד שנעו וזעו אמות הסיפים ממנו, וראה גם כן שהבית נמלא עשן פירוש בית המקדש, ראה במראה הנבואה שהיה מלא עשן כמו שראה אברהם אבינו עליו השלום במראה הנבואה שאמר והנה תנור עשן ולפיד אש, ותרגם יונתן וזעו אלנות ספי היכלא מקל מלולא ובית מקודשא אתמלי אמטתא, והסיפים הם מזוזת השער ואמות הם האלים אשר על הסיפים מבית ומחוץ שהם עשוים כמין כפה, ובסמכו אמות אל הסיפים רצה לומר כי האמות נעו עם הסיפים, ויש מפרשים אמות כמו אמה ארכו כלומר הסיפים נעו ממקומם אמות שתים או שלש כמו שהיו: | והבית ימלא עשן. זה היה משל על חרון האף על ישראל כמו אז יעשן אף ה’: 6:5: ואמר אוי לי כי נדמתי. כיון ששמע הקול הגדול וראה הבית שנתמלא עשן פחד שימות כי חשב שלא היה ראוי להסתכל בכבוד אלא להסתיר פניו כמ”ש במשה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים וזהו שאמ’ כי את המלך ה’ צבאות ראו עיני כיון שראיתי הכבוד אמות כמו שאמר מנוח מות נמות כי אלהים ראינו ופירוש המלך כבוד המלך, וכן תרגם יונתן ארי ית יקר שכינת מלך עלמיא ה’ צבאות חזו עיני, ופירוש נדמתי נכרתי כמו נדמה מלך ישראל, ויונתן תרגם וי לי ארי מבית ארי גברא חייב לאדכאה אנא ובגו עמא דמגעל בחובין אנא יתיב, ואדוני אבי זכרונו לברכה פירוש נדמתי נשתתקתי, ופירוש טמא שפתים הראשון סגור שפתים כמו נטמינו בעיניכם ונטמתם בם ר”ל כי חשב בעצמו עון שלא הקדיש האל עם כחות השרפים כי לא נתן לו רשות לדבר עד שהגיע המלאך הרצפה אל פיו והנראה בעיני כי לפיכך זכר טומאת שפתים ולא טומאת הגוף כי כששמע הנביא דברי השרפים המקדישים האל אמר להם נאה לראות הכבוד ולהקדיש האל כי הם טהורים ודבריהם טהורים ולהם נאה לראות בשכליהם הכבוד ולהקדיש האל בדבריהם אבל אני שאני טמא כי כל גוף בשר טמא ושפתי טמאים מלהזכיר בפי קדושת האל כשאעריך עצמי כנגדם כל שכן שאני שוכן בתוך עם טמא שפתים כמו שנאמר עליהם וכל פה דובר נבלה ואיך אני ראוי לכל זה הכבוד לפיכך אני ירא שאמות מהמראה הזאת שראיתי והקול הזה בעבורי נהיה לכלותי ולאבדני מן העולם לפי שנסתכלתי בכבוד ואני בשר ודם טמא: 6:6: ויעף. העי”ן נקרא בקמץ חטף ויעף דוד העי”ן נקרא בפת”ח שהוא ענין אחר ענין עיפות וזה ענין עופפות ושניהם שרש אחד אמר אחר שנבהלתי מהמראה ומהקול וחשבתי שאמות עף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה והיא גחלת אש ואני ראיתי שהוא לקחה מעל המזבח במלקחים להגיעה אל פי, וכתב אדוני אבי זכרונו לברכה כיון שהוא שרף למה לקחה במלקחים אלא עשה כן כדי שלא ישרף הנביא אם יגע על פיו בידו, ויונתן תרגם הפסוק על דרך משל ואשתדי לותי חד מן שמשיא ובפומיה ממלל דקביל מן קדם דשכינתיה על כורחיה יקרא בשמי מרומא עיל מן מדבחא: 6:7: ויגע על פי. הגיע הרצפה על פי להסיר העון במכות אש ההיא ומכאן ואילך יהיה לי רשות לדבר, ויונתן תרגם, דרך משל וסדר בפומי ואמר הא שויתי פתגמי נבואתי בפומך ויעדון חובך וחטאתך יתכפרון, ובדרש העון הוא שחרף ישראל ואמר ובתוך עם טמא שפתים: 6:8: ואשמע את קול ה’. מזה הפסוק אמרו כי זה היה תחלת נבואתו וכבר פירשנו הענין בפתיחת הספר, ופי’ לנו בעבורנו, ואמר לנו לשון רבים כאלו היה מדבר עם השרפים ונמלך עמהם בזה הדבר וכן הבה נרדה, ובדרש את מי אשלח שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי היינו הוא דאמר בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוסא אמרו לא היה לו להקדוש ברוך הוא להשרות שכינתו אלא על הדין פסילוסא פירוש קטיע לישנא, אמר רבי פנחס למה נקרא שמו עמוס על שהיה עמוס בלשונו, ואומר הנני שלחני אמר לו הקדוש ברוך הוא ישעיה בני טרחנים הם סרבנים הם אם אתה מקבל להתבזות לך ואמר לו על מנת כן היינו הוא דאמר גוי נתתי למכים: 6:9: ויאמר. יש מפרשים שמעו וראו לשון צווי כמשמעו וכן השמן וזה דין ומשפט מאת האל יתברך כשירצה החוטא לחטוא הקדוש ברוך הוא מונע ממנו דרכי התשועה עד שיקבל עונשו וכן נאמר בפרעה ויחזק ה’ את לב פרעה וכן בסיחון כי הקשה ה’ אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו, וכן בבני עלי ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה’ להמיתם ושם פירשנו, ויש לפרש שמעו וראו צווי במקום איתן כאלו אמר תשמעו ותראו, כלומר אתם שומעים באזניכם דברי הנביאים המוכיחים אתכם ואין אתם מבינים ותראו נפלאות הבורא ואין אתם יודעים כלומר לא תשימו לבב ואין אתם משגיחים אלי ואתם משמינים בכונה לבבכם ומכבידים אזניכם ומשיעים עיניכם שלא תשמעו ולא תראו ולא תבינו ולא תדעו כי אינכם חפצים בתשובה ולא ברפואה שהיא הסליחה אחר התשובה, ואל הדרך הזה תרגם יונתן דשמעין משמע ולא מסתכלין חזן מחזי ולא ידעין: 6:10: השמן. פירשנוהו על שני פנים: | השע. כענין שנאמר כי טח מראות עיניהם ותרגום וטח את הבית וישיע ית ביתא כאלו טחו על העין כדי שלא יראו: | ולבבו יבין. כמו ובלבבו: | ורפא. רפואת הנפש והיא הסליחה וכן כתוב רפאה נפשי כי חטאתי לך: 6:11: ואמר עד מתי. לפירוש הראשון יהיה פירושו עד מתי תמנע מהם התשובה כבר לקו בעונם וקבלו עונש חטאתם עתידים הם לקבל עוד עונש: | ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב. ולפי’ השני יהיה פי’ עד מתי יהיו מקשים לבבם ואינם רוצים לשמוע תוכחות ויאמר ידעתי כי לא ישובו עד אשר אם שאו ערים: | אשר אם. זה פירושו כי כמו ואם תקריב מנחת בכורים שהוא כמו וכי תקריב וכן אם יהיה היובל לבני ישראל כי יהיה היובל והדומים להם שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו וזה גם כן כמותם כאלו אמר עד כדי שאו ערים, ואמר אשר ואמר אם שפירושו כי כפל הענין במלות שונות כמנהג הלשון לחזק הענין, ושאו עבר במקום עתיד ואפשר שישאו הערים שיהיו מעטים היושבים בהם אבל ישארו קצת בתים בעיר שימצא בהם אדם אמר גם זה לא יהיה אלא כל הבתים גם כן יהיו שאיות מאין אדם והאדמה גם כן תשאה שממה כי אין עובד אותה על דרך והאדמה לא תשם: 6:12: ורחק ה’. שמא תאמר יגלו למקום קרוב וישובו לארצם לא כן אלא ירחק אותם בקצות הארץ כמו עשרת השבטים שגלו לחלח וחבור ויהודה ובנימן לבבל וכן אמר בנבואת עמוס והגליתי אתכם מהלאה לדמשק כלומר לא תחשבו כי תגלו למקום קרוב לארצכם כמו דמשק אלא רחוק מדמשק מאד, ומה שאמר את האדם אינו אומר על המין כולו כמו אמחה את האדם, אלא על ישראל וכן ונפלה נבלת האדם: | העזובה. שם בשקל מלוכה כלומר העזובה שתעזב הארץ מהם: | רבה תהיה. כלומר זמן רב: 6:13: ועוד בה עשיריה. שם בשקל תחתיה וענינו כי עוד ימלכו בארץ עשרה מלכים מעת נבואה זו ונבואה זו היתה בשנת מות המלך עזיהו ועשרה מלכים הם יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיה יואחז יהויכין יהויקים צדקיהו, ואחרי כן ושבה האדמה והיתה לבער שיכלה הכל שיגלו כולם וחרבה ירושלם: | לבער. ענין כליון כמו ובערת הרע כאשר יבער הגלל: | כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם. ובעורם יהיה כבעור האלה והאלון שישירו עליהם בזמן החורף ויראה שהם יבשים, וזהו פירוש בשלכת פירוש בהשליך עליהם ואף על פי כן מצבת בם, פירוש העמדה כי עמדה לחותם בהם אף על פי שנראין יבשים כי בימי ניסן ישובו ויפרחו העלים כן זרע קדש מצבתם כי אף על פי שיגלו כולם לא תחשבו כי יכלו בגלות ולא ישובו לארצם כי עוד יפרחו ויצמחו וישובו לארצם, וכן תרגם יונתן הפסוק כבוטמא וכבלוטא וגו’ פירוש מצבת כמו מטע כתרגום ויטע ונציב’ וכנוי ה”א מצבתה כנגד האדמה כמו שאמר ושבה והיתה לבער, ויונתן תרגם ועוד בה עשיריה וישתארון בה חד מן עשרא יש מפרשים בשלכת שם שער שהיה בבית המקדש וזה זכר בדברי הימים עד שער שלכת ושם היו נטועים אלה ואלון ואמר המשל בהם:
פירוש מלבי”ם
6:1: בשנת מות, (עיין בהערה קאפיטל א’): | ואראה את ה’, העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, והראיה הנאמרת פה היא ראיית השכל והשגה בלבד, ואחר שמן הנמנע להשיג את הבלתי בעל תכלית מצד עצמו רק מצד פעולותיו, מבואר כי ההשגה שהשיג לא היה מצד עצמותו רק מצד דרכי הנהגתו, (וכמ”ש חז”ל בסוף החולץ, ואראה את ה’ והכתיב לא יראני האדם וחי? ל”ק כאן באספקלריה המאירה (ר”ל לראות אמתת העצם א”א) כאן באספקלריה שאינה מאירה (היינו להשיג רק דמות כבודו על ידי מעשיו וקשר המסובבים עד הסבה הראשונה, כמשיג אור השמש לא בעצמו רק האור החוזר המתפלש מן הגשם המקבל האור, זה אפשר). ודע כי ההנהגה העליונה תתראה בשני פנים, א. ההנהגה הטבעיית הסדורה מראשית קבועה ועומדת לא תשתנה, והכלים אשר על ידם ינהיג ההנהגה הזאת הם צבא השמים, אשר ע”י מהלכם ותנועותיהם ימזגו היסודות יפרדו יורכבו ויוכנו לקבל מזגים וצורות שונות, ב. ההנהגה הנסיית ההשגחיית שיהרוס סדר הטבע בעת הצורך, וכלי ההנהגה הזאת הם צבא המלאכים, שהם גבוהים במעלה מצבא השמים והם ישדדו כח המערכת בפקודת רם ונשא, אולם הנהגה זאת אינה מתמדת, כי לא יבטל הסדר הטבעי רק לצורך גדול, החוזה פה צייר תחלה ההשגה שהשיג מן ההנהגה הטבעיית, וצייר המנהיג העליון הזה כמלך יושב על כסאו, שיען שהנהגה זאת קבועה, צייר המנהיג יושב, כי הישיבה תורה מנוחה וקביעות, והכסא הם צבא השמים כמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ה’ בשמים הכין כסאו, עליהם יושב וישם משטרו על ההנהגה הקבועה הטבעיית המתמדת, רם ונשא, מוסב על ה’ הנזכר, והוא מאמר מוסגר, כי יען תיאר אותו כמלך יושב על כסא בא להרחיק ענין ההגשמה בל יקחו הדברים על פשוטם, אומר השם הזה הוא רם ונשא ונעלה בעצמו מתוארים אלה שבאו רק לשבר האזן בלבד ושוליו, של הכסא ר”ל סוף ההנהגה הטבעיית הזאת מלאים את ההיכל, כי סוף ממשלת הכסא שהוא השתלשלות ההנהגה השמיימיות יורדת אל ההיכל להתפשט משם אל העולם השפל, כמ”ש והארץ הדום רגלי, ואמר מלאים, כי גם הנהגת הארץ אינה בדרך כללי רק בהשגחה אישיית ואין דבר ריק מהשגחתו: 6:2: שרפים, עתה שב לבאר ההשגה השניה אשר השיג מן ההנהגה הנסיית הנעלה מן ההנהגה הטבעיית, הנעשית באמצעות השרפים, עמדים ממעל לו, שהם עומדים ממעל להכסא (לו מוסב על הכסא), כי הם המניעים את הכסא שהיא המערכת וגבוהים ממנה, ואמר עומדים, כי יען שהנהגה זאת אינה קבועה, הם עומדים מוכנים לעת יצטוו שש כנפים לאחד, צייר מציאות המלאכים לבעלי כנפים, והוא עפ”י שלש בחינות, כי כבר בארתי בבאור המלות שהעברי ישמש בשם כנף על ג’ ענינים, א. על הקצה והגבול, כנפות הבגד, ב. העלם וכיסוי, ולא יכנף עוד מוריך, ג. העפיפה, ומצד ג’ בחינות אלה ייחס להם הכנפים כמו שחלקם בשתים יכסה פניו וכו’, א. להורות שהם בעלי גבול ומדה שהגם שלא ימצא בהם כמה מתפשט חיצוני, באשר אינם בעלי גשם, יצייר אצלם כמה מתפשט פנימי, במה שכחם מוגבל בהכרח, וזה נודע מצד הפנים שלהם שיומלץ על עלתם וסבתם, שמצד שיש להם עלה והם עלולים אינם בב”ת בהכרח, כנודע בחכמת מה שאחר הטבע, ועז”א בשתים יכסה פניו ב. להורות על ההעלם והכיסוי שעצמותם אינו מושג אצלנו, כי שכל האדם לא ישיג דבר הנעלה ממשיגי הזמן והמקום שהם תנאי להשגות האדם, ועז”א בשתים יכסה רגליו, מצד הרגלים שלהם שהם מסובביהם אשר לרגל’, ניכר בהם כנפים על צד הכונה השניה המורה ההעלם והכיסוי, ג. להורות על העפיפה עצמה, שהוא ציור ענינם העצמי שרצים לעשות רצון קונם, ועז”א ובשתים יעופף, ותרגומו ובתרין משמש, וממה שיחס בכ”א שתי כנפים, הורה לנו ג”כ כי הגם שהם מופשטים מגשם מ”מ לא ימצא בהם האחדות הפשוט כמו שימצא בבוראם, וע”כ תפס מספר הזוגי בכנפיהם המורים על ענינם, ואמר בשתים יכסה פניו, כי מצד שמקבלים שפע וחיות וקיום מעלה אשר עליהם יוכר בהם הריבוי, אחר שמשכילים את עצמם ואת עלתם, וכן בשתים יכסה רגליו, מצד שהם משפיעים למסובביהם ענינם מורכב ממה שנמצא בכח עצמם וממה שנמצא בו בערך שהוא משפיע אל זולתו, וכן בשתים יעופף כי בענינו העצמי יתראה בו ההרכבה ענינו בו בעצמו וענינו לצורך התכלית המכוון בעפיפתו להשלים חפץ בוראו (וענינים האלה ממציאות המלאכים ושהם עלות ועלולים משפיעים ומקבלים ושכח השכלתם מורכב מצדדים אלה מוסכם מן הקבלה עם הפילוסופיא הקדומה היונית): 6:3: וקרא זה אל זה, ותרגומו ומקבלין דין מן דין, מסכים לדעות המחקרים והמקובלים שהמלאכים כ”א נשפע מחברו, וכאילו השיג כי הזמינו זה את זה להשכיל גדולת יוצרם וקדושתו קדוש קדוש קדוש, לפי פשוטו הוא כענין מלך מלכי המלכים, ר”ל השם קדוש יותר ממי שהוא קדוש על כל הקדושים, ור”ל שאין קדוש כקדושתו ותרגומו קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה קדיש על ארעא עבד גבורתיה קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, ר”ל קדוש בשמים שנבדל מן הצורה קדוש בארץ שנבדל מן החומר, קדוש לעלמי עלמיא שנעלה מן ההעדר, ונראה שסוף הכתוב מבאר את ראשו, מ”ש ה’, הוא קדיש לעלמי עלמיא ששם הויה מורה על הנצחיית בעבר הוה ועתיד. | צבאות, הוא קדיש בשמי מרומא שעקר שם צבאות על צבא מעלה (כדברי הראב”ע בפרשת בא) מלא כל הארץ כבודו, הוא קדיש על ארעא ובזה השלים כל דברי החזיון, שנגד ההנהגה הטבעיית אמר קדיש על ארעא כי עקרה בארץ ונגד הנסיית אמר קדיש בשמי מרומא, ונגד עצמותו מצד עצמו אמר קדיש לעלם, שגם טרם כל יציר נברא קדושתו לא תשתנה, גם יכלול בזה ג’ ההשכלות שנמצא בשרפים כנ”ל. א. להכיר עלתם שעז”א בשתים יכסה פניו, ע”ז קראו זל”ז להודיע כי קדיש ה’ ונעלה מהשגתם במה שהוא היה הוה ויהיה ונעלה מהשגתם ואין לו קשר עמהם, ב. ההשגה שיש להם להכיר א”ע שעז”א בשתים יעופף, נגד זה קוראים קדיש בשמי מרומא שנבדל מן המלאכים עילוי רב, ג. להכיר את הנשפע מהם שהם התחתונים, אומר קדיש על ארעא, יכירו כי גם שם קדוש ה’ ונבדל מכל. | מלא כל הארץ כבודו, ר”ל הגם שהוא קדוש בתכלית הקדושה והרוממות מ”מ כבודו ותהלתו מלא גם כל הארץ שהוא הקצה השפל מבריאותיו, כי השגחתו מלאה את כל אין דבר ריק ממנה: 6:4: וינועו אמות הספים, ראה בחזיונו כי מרעש הקול אשר בא מחוץ לבית אל הבית, התפלצו סיפי השער וכל הבית התחיל להתמלאות עשן, הודיעו לו בחזיון הזה כי הבית הזה שהוא משל אל העולם השפל בכלל ואל כנסת ישראל בפרט, שעליו אמר ושוליו מלאים את ההיכל, נתמלא עשן מקצף ה’ עליהם כמ”ש עלה עשן באפו, והראו לו עוד, כי תחלה התפלצו ספי ההיכל ושעריו, והוא משל אל הנביאים שהם הנמשלים לשומרי הסף כמ”ש צופה נתתיך לבית ישראל, כי בראשם תלוי האשם ראשונה, במה שלא הוכיחו ויסרו את ישראל: 6:5: ואמר, אחר שראה החזיון שהתנענעו הספים, והבית נמלא עשן, והבין הנמשל, ואמר אוי לי כי נדמיתי, ר”ל כי נדמה ונמשל לי משל ודימוי בדמיון הזה שראיתי, שבו המשילו לי א. כי איש טמא שפתים אנכי, זה היה משל התנענעות אמות הספים שהנביא חטאו בשפתים שאינו מוכיח, ב. כי בתוך עם טמא שפתים אנכי ישב, שאין שומעים לתוכחה שזה היה משל הבית שנמלא עשן ואחר שה’ קוצף עלי ועל עמי, אוי לי כי את המלך ה’ צבאות ראו עיני, ואני ועמי אין ראוים לזה: 6:6: ויעף אלי אחד מן השרפים, מלאך מיוחד להגעת הנבואה אל הנביאים וחז”ל (ברכות ה’) קבלו שהוא מיכאל שר צבא ישראל ובידו רצפה, תרגומו ובפומיה ממלל, המשיל את הדבור שקבל המלאך מאת ה’ להגיעו אל הנביא, לרשף אש, כאומר הגם שנדמה לו המלאך שרף אש, מ”מ היה הדבור נעלה ממנו עד שנכווה ממנו כמרשף אש (ע”ד שאחז”ל בכיוצא בזה כ”א נכוה מחופתו של חברו) | במלקחים, וכשקבל הדבור מעל המזבח ממקום הנורא מאלהי הצבאות השוכן שם, קבלו ע”י מלקחיים לבל יכוה בו, והיא מליצה מהנהוג אצל בני אדם שמקבלים רשף ע”י צבת בל יכוו בו, והזכיר המזבח יען הודיע לו כי הרשף הזה יכפר עונותיו שזה מיוחד אל המזבח העשוי להסיר עון ולהתם חטאת, וכ”ז משל והנמשל יבואר בפסוק ח’: 6:7: ויגע, שהגיע הרשף שהוא דבור הנבואה אל פיו ע”ד ראה נתתי דברי בפיך, הנה נגע, במה שנגע זה על שפתיך, ר”ל במה שתקבל הנבואה ותלך בשליחותי לנבאות ולהוכיח, עי”כ וסר עונך, הוא העון הנזכר (פסוק ה’) שאמר איש טמא שפתים אנכי על שנמנע מהוכיח, ואף חטאתך תכפר, שלא ישאר אף חטא שוגג: 6:8: ואשמע, עתה באר הנמשל שהזכיר בשני פסוקים הקודמים שהרצפה שהגיע השרף לתוך פיו הוא הוא הדבור ששמע עתה מפסוק זה עד סוף הפרשה, שכל דבור זה היה ע”י המלאך את מי אשלח, לכל שליחות צריך שני תנאים, א. שיהיה השליח נרצה אל המשלח וראוי אל השליחות ועז”א את מי אשלח, ב. שתהיה השליחות נרצה אל השליח שיאבה ללכת בשליחות זה, ועז”א ומי ילך לנו | ואמר הנני שלחני, ר”ל מצדי לא יבצר כי הנני מוכן ללכת בשליחות, רק הדבר תלוי מצדך אם אני נרצה אליך ועז”א שלחני אם רצונך בכך 6:9: ויאמר לך ואמרת וכו’ השמן לב העם הזה, שיעור הכתוב, לך ואמרת שמעו שמוע ואל (תאמר) תבינו, (ואמרת) ראו ראו (ואל תאמר) תדעו פן יראה בעיניו ושב ורפא לו (תבת ואמרת נמשך לכל הכתוב והשמן לב העם הזה הוא מאמר מוסגר). באור הדברים, כי לב ישראל היה נסוג אחור בעת ההיא מקבל כל דבר חכמה ומוסר, ולא היו רוצים לשמוע לדבר הנביא כלל, יעץ לו ה’ שבעת יבא אליהם לדבר עמהם יאמר להם בסתם שמעו שמוע או ראו ראו ולא יאמר להם שיבינו או שידעו כי אם יזכיר להם שנמצא בדבריו דבר בינה או דעה ימאנו מהקשיב ומלראות, ואם תשאל ומה ארויח במה שישמעו או שיראו אם לא יבינו וידעו. עז”א בזה תרויח פן ע”י שיראה בעיניו וישמע באזניו יתן לבסוף הדברים על לבו ויבין ג”כ (הגם שלא נתכון לזה) וישוב בתשובה וימצא רפואה לחולי נפשו. ובאר הטעם למה מצוה שלא יאמר להם שיבינו וידעו.? כי על ידי שהשמן לב העם הזה מכל חכמה ושכל זה הוא הסבה שגם אזניו הכבד ועיניו השע, ובאם ישמעו שנמצא בדבריך דבר חכמת בינה יכבידו אזניהם משמוע ויסתמו עיניהם מראות אבל ע”י שתאמר להם רק שמעו שמוע ולא תאמר להם תבינו ותדעו, פן יראה בעיניו וממילא ובלבבו יבין וכו’. (ומה שסדר בדבריו ראיה שמיעה הבנה, כי תחלה נכיר את הבורא ע”י ראיית החושים מהמון מעשיו ובריאותיו, ואח”כ ע”י הקבלה הנמשכת מדור דור, ואח”כ ע”י מופתי השכל והדעת כמ”ש לקמן (מ”ם), הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם. ע”כ סדר פן יראה ישמע יבין. ותחלה סדר בהפוך שמעו שמוע או עכ”פ ראו ראו שהיא התחלת ההשגה): 6:11: ואמר עד מתי ה’, אתנהג עמהם כן שאומר להם שישמעו ולא יבינו, הלעולם יהיו סוררים והולכים? | ויאמר עד אשר אם שאו ערים, השיב לו ה’, כן תנבא והם לא יבינו, עד יחרבו עריהם ויתקיים כל הנאמר פה עד כאלה וכאלון, ואז ישאר זרע קודש מצבתה שהם ישמעו ויבינו וידעו אם שאו, תחלה יחרבו הערים, ועוד ישארו בתים יחידים, ואח”כ גם הבתים יחרבו מאין אדם, ועדן ימצאו רועים ועדריהם ואח”כ האדמה בכלל תשאה שממה: 6:12: ורחק, העשרת השבטים שיגלה מלך אשור לא יגלו למקום קרוב שיהיה תקוה שישובו, כי ירחקם ה’ לנהר גוזן וערי מדי ורבה העזובה גם הפלטה שישארו מדלת העם בארץ לכורמים ויוגבים יעזבו הארץ מעצמם: 6:13: ועוד בה עשיריה, עוד ישאר חלק אחד מעשרה שהוא שבט יהודה, וגם היא תהיה לבער כאלה, המשילם לאילנות אלה ואלון שעליהם רבים (כמ”ש הושע ד’ י”ג אלון ואלה כי טוב צלה) ומ”מ בסתיו העלים נובלים רק המצבת נשאר, כן הרשעים שהם הקליפות והעלים יבולו והמצבת תשאר. וזה מוסב על השאלה עד מתי ה’. והשיב עד יהיו כאלה וכאלון שתשאר רק המצבת, והם ישמעו לדברי הנבואה. ובאר הטעם כי זרע קדש מצבתה. כי המצבת שתשאר יהיה זרע קדש צדיקים בדורו של חזקיהו, שהם שבו אל ה’ בכל לבם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | חזיון כסא ה׳ — ישעיהו רואה ה׳ על כסאו, שרפים קוראים “קדוש קדוש קדוש”
- אפיון - קורבן | גחלת על שפתי ישעיהו — טיהור הנביא לפני שליחותו
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ שואל “מי ילך לנו” — ישעיהו עונה “הנני שלחני”
- אפיון - משיחה ומינוי | חזון כבוד ה׳ — “שלח אותי” — רגע הקמת ישעיהו לנביא
הערות
מילה נדירה: וְ/רָם (Strong’s H7410) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: איוב,רות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: שַׁמּוּעַ (Strong’s H8051) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,שמואל ב,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תבנית השוואה: CT-003 — קריאת הנביא לשליחות: “מי ילך לנו ואשלחנו” — שאלת ה׳ ותגובת הנביא. לפי רד”ק: “ראיתי את ה’” — ראייה נבואית בחזיון, לא ממש. שרפים — מלאכים עליונים. לפי מלבי”ם: “קדוש קדוש קדוש” — שלוש פעמים לסמן הפרדה מוחלטת מהגשמיות, הגדרת קדושה אלוקית.