נבואת עמנואל — אחז ואשור
פסוקים
וַיְהִ֡י בִּימֵ֣י אָ֠חָ֠ז בֶּן־יוֹתָ֨ם בֶּן־עֻזִּיָּ֜הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה עָלָ֣ה רְצִ֣ין מֶֽלֶךְ־אֲ֠רָ֠ם וּפֶ֨קַח בֶּן־רְמַלְיָ֤הוּ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לַמִּלְחָמָ֖ה עָלֶ֑יהָ וְלֹ֥א יָכֹ֖ל לְהִלָּחֵ֥ם עָלֶֽיהָ׃ וַיֻּגַּ֗ד לְבֵ֤ית דָּוִד֙ לֵאמֹ֔ר נָ֥חָה אֲרָ֖ם עַל־אֶפְרָ֑יִם וַיָּ֤נַע לְבָבוֹ֙ וּלְבַ֣ב עַמּ֔וֹ כְּנ֥וֹעַ עֲצֵי־יַ֖עַר מִפְּנֵי־רֽוּחַ׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶֽל־יְשַֽׁעְיָ֒הוּ֒ צֵא־נָא֙ לִקְרַ֣את אָחָ֔ז אַתָּ֕ה וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ אֶל־קְצֵ֗ה תְּעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה אֶל־מְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֵ֠לָ֠יו הִשָּׁמֵ֨ר וְהַשְׁקֵ֜ט אַל־תִּירָ֗א וּלְבָֽבְךָ֙ אַל־יֵרַ֔ךְ מִשְּׁנֵ֨י זַנְב֧וֹת הָאוּדִ֛ים הָעֲשֵׁנִ֖ים הָאֵ֑לֶּה בׇּחֳרִי־אַ֛ף רְצִ֥ין וַאֲרָ֖ם וּבֶן־רְמַלְיָֽהוּ׃ יַ֗עַן כִּֽי־יָעַ֥ץ עָלֶ֛יךָ אֲרָ֖ם רָעָ֑ה אֶפְרַ֥יִם וּבֶן־רְמַלְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ נַעֲלֶ֤ה בִֽיהוּדָה֙ וּנְקִיצֶ֔נָּה וְנַבְקִעֶ֖נָּה אֵלֵ֑ינוּ וְנַמְלִ֥יךְ מֶ֙לֶךְ֙ בְּתוֹכָ֔הּ אֵ֖ת בֶּן־טָֽבְאַֽל׃ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה לֹ֥א תָק֖וּם וְלֹ֥א תִֽהְיֶֽה׃ כִּ֣י רֹ֤אשׁ אֲרָם֙ דַּמֶּ֔שֶׂק וְרֹ֥אשׁ דַּמֶּ֖שֶׂק רְצִ֑ין וּבְע֗וֹד שִׁשִּׁ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה יֵחַ֥ת אֶפְרַ֖יִם מֵעָֽם׃ וְרֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ שֹׁמְר֔וֹן וְרֹ֥אשׁ שֹׁמְר֖וֹן בֶּן־רְמַלְיָ֑הוּ אִ֚ם לֹ֣א תַאֲמִ֔ינוּ כִּ֖י לֹ֥א תֵאָמֵֽנוּ׃ וַיּ֣וֹסֶף יְהֹוָ֔ה דַּבֵּ֥ר אֶל־אָחָ֖ז לֵאמֹֽר׃ שְׁאַל־לְךָ֣ א֔וֹת מֵעִ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ הַעְמֵ֣ק שְׁאָ֔לָה א֖וֹ הַגְבֵּ֥הַּ לְמָֽעְלָה׃ וַיֹּ֖אמֶר אָחָ֑ז לֹא־אֶשְׁאַ֥ל וְלֹֽא־אֲנַסֶּ֖ה אֶת־יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֕אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֖א בֵּ֣ית דָּוִ֑ד הַמְעַ֤ט מִכֶּם֙ הַלְא֣וֹת אֲנָשִׁ֔ים כִּ֥י תַלְא֖וּ גַּ֥ם אֶת־אֱלֹהָֽי׃ לָ֠כֵ֠ן יִתֵּ֨ן אֲדֹנָ֥י ה֛וּא לָכֶ֖ם א֑וֹת הִנֵּ֣ה הָעַלְמָ֗ה הָרָה֙ וְיֹלֶ֣דֶת בֵּ֔ן וְקָרָ֥את שְׁמ֖וֹ עִמָּ֥נוּ אֵֽל׃ חֶמְאָ֥ה וּדְבַ֖שׁ יֹאכֵ֑ל לְדַעְתּ֛וֹ מָא֥וֹס בָּרָ֖ע וּבָח֥וֹר בַּטּֽוֹב׃ כִּ֠י בְּטֶ֨רֶם יֵדַ֥ע הַנַּ֛עַר מָאֹ֥ס בָּרָ֖ע וּבָחֹ֣ר בַּטּ֑וֹב תֵּעָזֵ֤ב הָאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה קָ֔ץ מִפְּנֵ֖י שְׁנֵ֥י מְלָכֶֽיהָ׃ יָבִ֨יא יְהֹוָ֜ה עָלֶ֗יךָ וְעַֽל־עַמְּךָ֮ וְעַל־בֵּ֣ית אָבִ֒יךָ֒ יָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־בָ֔אוּ לְמִיּ֥וֹם סוּר־אֶפְרַ֖יִם מֵעַ֣ל יְהוּדָ֑ה אֵ֖ת מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִשְׁרֹ֤ק יְהֹוָה֙ לַזְּב֔וּב אֲשֶׁ֥ר בִּקְצֵ֖ה יְאֹרֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְלַ֨דְּבוֹרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֥רֶץ אַשּֽׁוּר׃ וּבָ֨אוּ וְנָח֤וּ כֻלָּם֙ בְּנַחֲלֵ֣י הַבַּתּ֔וֹת וּבִנְקִיקֵ֖י הַסְּלָעִ֑ים וּבְכֹל֙ הַנַּ֣עֲצוּצִ֔ים וּבְכֹ֖ל הַנַּהֲלֹלִֽים׃ בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יְגַלַּ֣ח אֲדֹנָי֩ בְּתַ֨עַר הַשְּׂכִירָ֜ה בְּעֶבְרֵ֤י נָהָר֙ בְּמֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר אֶת־הָרֹ֖אשׁ וְשַׂ֣עַר הָרַגְלָ֑יִם וְגַ֥ם אֶת־הַזָּקָ֖ן תִּסְפֶּֽה׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא יְחַיֶּה־אִ֛ישׁ עֶגְלַ֥ת בָּקָ֖ר וּשְׁתֵּי־צֹֽאן׃ וְהָיָ֗ה מֵרֹ֛ב עֲשׂ֥וֹת חָלָ֖ב יֹאכַ֣ל חֶמְאָ֑ה כִּֽי־חֶמְאָ֤ה וּדְבַשׁ֙ יֹאכֵ֔ל כׇּל־הַנּוֹתָ֖ר בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יִהְיֶ֣ה כׇל־מָק֗וֹם אֲשֶׁ֧ר יִֽהְיֶה־שָּׁ֛ם אֶ֥לֶף גֶּ֖פֶן בְּאֶ֣לֶף כָּ֑סֶף לַשָּׁמִ֥יר וְלַשַּׁ֖יִת יִהְיֶֽה׃ בַּחִצִּ֥ים וּבַקֶּ֖שֶׁת יָ֣בוֹא שָׁ֑מָּה כִּֽי־שָׁמִ֥יר וָשַׁ֖יִת תִּֽהְיֶ֥ה כׇל־הָאָֽרֶץ׃ וְכֹ֣ל הֶהָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בַּמַּעְדֵּר֙ יֵעָ֣דֵר֔וּן לֹא־תָב֣וֹא שָׁ֔מָּה יִרְאַ֖ת שָׁמִ֣יר וָשָׁ֑יִת וְהָיָה֙ לְמִשְׁלַ֣ח שׁ֔וֹר וּלְמִרְמַ֖ס שֶֽׂה׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י קַח־לְךָ֖ גִּלָּי֣וֹן גָּד֑וֹל וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ בְּחֶ֣רֶט אֱנ֔וֹשׁ לְמַהֵ֥ר שָׁלָ֖ל חָ֥שׁ בַּֽז׃ וְאָעִ֣ידָה לִּ֔י עֵדִ֖ים נֶאֱמָנִ֑ים אֵ֚ת אוּרִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־זְכַרְיָ֖הוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָֽהוּ׃ וָֽאֶקְרַב֙ אֶל־הַנְּבִיאָ֔ה וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י קְרָ֣א שְׁמ֔וֹ מַהֵ֥ר שָׁלָ֖ל חָ֥שׁ בַּֽז׃ כִּ֗י בְּטֶ֙רֶם֙ יֵדַ֣ע הַנַּ֔עַר קְרֹ֖א אָבִ֣י וְאִמִּ֑י יִשָּׂ֣א׀ אֶת־חֵ֣יל דַּמֶּ֗שֶׂק וְאֵת֙ שְׁלַ֣ל שֹׁמְר֔וֹן לִפְנֵ֖י מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ וַיֹּ֣סֶף יְהֹוָ֔ה דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד לֵאמֹֽר׃ יַ֗עַן כִּ֤י מָאַס֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֚ת מֵ֣י הַשִּׁלֹ֔חַ הַהֹלְכִ֖ים לְאַ֑ט וּמְשׂ֥וֹשׂ אֶת־רְצִ֖ין וּבֶן־רְמַלְיָֽהוּ׃ וְלָכֵ֡ן הִנֵּ֣ה אֲדֹנָי֩ מַעֲלֶ֨ה עֲלֵיהֶ֜ם אֶת־מֵ֣י הַנָּהָ֗ר הָעֲצוּמִים֙ וְהָ֣רַבִּ֔ים אֶת־מֶ֥לֶךְ אַשּׁ֖וּר וְאֶת־כׇּל־כְּבוֹד֑וֹ וְעָלָה֙ עַל־כׇּל־אֲפִיקָ֔יו וְהָלַ֖ךְ עַל־כׇּל־גְּדוֹתָֽיו׃ וְחָלַ֤ף בִּֽיהוּדָה֙ שָׁטַ֣ף וְעָבַ֔ר עַד־צַוָּ֖אר יַגִּ֑יעַ וְהָיָה֙ מֻטּ֣וֹת כְּנָפָ֔יו מְלֹ֥א רֹחַב־אַרְצְךָ֖ עִמָּ֥נוּ אֵֽל׃ רֹ֤עוּ עַמִּים֙ וָחֹ֔תּוּ וְהַֽאֲזִ֔ינוּ כֹּ֖ל מֶרְחַקֵּי־אָ֑רֶץ הִתְאַזְּר֣וּ וָחֹ֔תּוּ הִֽתְאַזְּר֖וּ וָחֹֽתּוּ׃ עֻ֥צוּ עֵצָ֖ה וְתֻפָ֑ר דַּבְּר֤וּ דָבָר֙ וְלֹ֣א יָק֔וּם כִּ֥י עִמָּ֖נוּ אֵֽל׃ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֧ר יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י כְּחֶזְקַ֣ת הַיָּ֑ד וְיִסְּרֵ֕נִי מִלֶּ֛כֶת בְּדֶ֥רֶךְ הָֽעָם־הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ לֹא־תֹאמְר֣וּן קֶ֔שֶׁר לְכֹ֧ל אֲשֶׁר־יֹאמַ֛ר הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה קָ֑שֶׁר וְאֶת־מוֹרָא֥וֹ לֹא־תִֽירְא֖וּ וְלֹ֥א תַעֲרִֽיצוּ׃ אֶת־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֹת֣וֹ תַקְדִּ֑ישׁוּ וְה֥וּא מוֹרַאֲכֶ֖ם וְה֥וּא מַעֲרִֽצְכֶֽם׃ וְהָיָ֖ה לְמִקְדָּ֑שׁ וּלְאֶ֣בֶן נֶ֠גֶף וּלְצ֨וּר מִכְשׁ֜וֹל לִשְׁנֵ֨י בָתֵּ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְפַ֣ח וּלְמוֹקֵ֔שׁ לְיוֹשֵׁ֖ב יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְכָ֥שְׁלוּ בָ֖ם רַבִּ֑ים וְנָפְל֣וּ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ׃ צ֖וֹר תְּעוּדָ֑ה חֲת֥וֹם תּוֹרָ֖ה בְּלִמֻּדָֽי׃ וְחִכִּ֙יתִי֙ לַיהֹוָ֔ה הַמַּסְתִּ֥יר פָּנָ֖יו מִבֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְקִוֵּ֖יתִי־לֽוֹ׃ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י וְהַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַן־לִ֣י יְהֹוָ֔ה לְאֹת֥וֹת וּלְמוֹפְתִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל מֵעִם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הַשֹּׁכֵ֖ן בְּהַ֥ר צִיּֽוֹן׃ וְכִֽי־יֹאמְר֣וּ אֲלֵיכֶ֗ם דִּרְשׁ֤וּ אֶל־הָֽאֹבוֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים הַֽמְצַפְצְפִ֖ים וְהַמַּהְגִּ֑ים הֲלוֹא־עַם֙ אֶל־אֱלֹהָ֣יו יִדְרֹ֔שׁ בְּעַ֥ד הַחַיִּ֖ים אֶל־הַמֵּתִֽים׃ לְתוֹרָ֖ה וְלִתְעוּדָ֑ה אִם־לֹ֤א יֹֽאמְרוּ֙ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ שָֽׁחַר׃ וְעָ֥בַר בָּ֖הּ נִקְשֶׁ֣ה וְרָעֵ֑ב וְהָיָ֨ה כִֽי־יִרְעַ֜ב וְהִתְקַצַּ֗ף וְקִלֵּ֧ל בְּמַלְכּ֛וֹ וּבֵאלֹהָ֖יו וּפָנָ֥ה לְמָֽעְלָה׃ וְאֶל־אֶ֖רֶץ יַבִּ֑יט וְהִנֵּ֨ה צָרָ֤ה וַֽחֲשֵׁכָה֙ מְע֣וּף צוּקָ֔ה וַאֲפֵלָ֖ה מְנֻדָּֽח׃
פירוש רש”י
7:1: וַיְהִי בִּימֵי אָחָז. מָה רָאָה הַכָּתוּב לְיַחֲסוֹ? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפוֹ שֶׁל הַכָּתוּב לוֹמַר וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁזְּכוּת אָבוֹת עָמְדָה לוֹ. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״וַוי, מִי הוּא זֶה שֶׁמָּלַךְ רָשָׁע זֶה?״ אָמַר לָהֶם: ״בֶּן יוֹתָם הוּא, בֶּן עֻזִּיָּהוּ הוּא, אֲבוֹתָיו הָיוּ צַדִּיקִים, לְפִיכָךְ אִי אֶפְשִׁי לִפְשׁוֹט יָדִי בּוֹ״. הֲדָא הוּא וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ מִפְּנֵי זְכוּת אֲבוֹתָיו (בראשית רבה סג, א): 7:2: וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד. לְפִי שֶׁרָשָׁע הָיָה, לֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ: | נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם. נִתְחַבֵּר מֶלֶךְ אֲרָם עַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבֹא עָלֶיךָ. ׳נָחָה׳ לְשׁוֹן נְקֵבָה, עַל שֶׁהַמַּלְכוּת נָחָה. פושי״ר בלע״ז, לְשׁוֹן ״וַיָּנַח בְּכָל גְּבוּל מִצְרָיִם״ (שמות י:יד): | וַיָּנַע לְבָבוֹ. לְפִי שֶׁכְּבָר נִלְחַם בּוֹ כָּל אֶחָד מֵהֶם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְיָכְלוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּתְּנֵהוּ ה׳ בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וְגוֹ׳״ (דברי הימים ב כח:ה), אוֹמֵר ״וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ״, שְׁנֵיהֶם בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים ב כח:ו): | כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר. קוֹל אִילָנֵי סְרָק יִשָּׁמַע יוֹתֵר מִכָּל אִילָנֵי פֵּירֵי, כִּדְאִיתָא בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה טז:): 7:3: וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ. שְׁאֵרִית מְעַט שֶׁיָּשׁוּבוּ אֵלַי עַל יָדְךָ, וְהֵם כְּבָנֶךָ: | אֶל קְצֵה תְּעָלַת. שָׁם תִּמְצָאֵהוּ. תְּעָלַת – פושי״ר בלע״ז: | בְּרֵכָה. כְּעֵין מִקְוֵה מַיִם שֶׁעוֹשִׂים לְדָגִים: | הָעֶלְיוֹנָה. בְּמוֹרַד הָהָר, וְיֵשׁ בְּרֵכָה אַחֶרֶת לְמַטָּה הֵימֶנָּה בְּתַחְתִּיתוֹ: | שְׂדֵה כוֹבֵס. שָׂדֶה שֶׁהַכּוֹבְסִים שׁוֹטְחִים שָׁם בְּגָדִים לְנַגְּבָם, כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סנהדרין קד א): נִכְנַע אָחָז לִפְנֵי יְשַׁעְיָהוּ וְשָׂם עַל רֹאשׁוֹ אוֹכְלָא דְּקַצָּרֵי, כָּפָה עָלָיו כְּלִי, פֵּירוּשׁ כְּלִי מְנֻקָּב שֶׁל כּוֹבְסִים שֶׁמְּזַלְּפִין בּוֹ מַיִם עַל הַבְּגָדִים: 7:4: הִשָּׁמֵר. שֵׁב בְּשָׁלוֹם כְּיַיִן עַל שְׁמָרָיו: | זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים. יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּזְנָבוֹת אוּדִים שֶׁכָּבְתָה שַׁלְהֶבֶת שֶׁלָּהֶם. אוּדִים – טיצונ״ש בלע״ז: 7:6: וּנְקִיצֶנָּה. נְעוֹרְרָהּ בְּמִלְחָמָה: | וְנַבְקִיעֶנָּה אֵלֵינוּ. נְשַׁוֶּה אוֹתָהּ עִמָּנוּ כְּבִקְעָה זוֹ שֶׁהִיא שָׁוָה; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּנְשַׁוִּינוּן עִמָּנָא״, שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִין עִם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים בְּמֶלֶךְ אֶחָד: | אֶת בֶּן טָבְאַל. בֶּן הַטּוֹב אֵלֵינוּ, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ ״טוֹב אֵל״ אֲשֶׁר לֹא טוֹב בְּעֵינֵי הַמָּקוֹם, וּבְגִימַטְרִיָּא שֶׁל אוֹתִיּוֹת אלב״ם: טָבְאַל הוּא רַמְלָא, ט״ר ב״ם א״ל, בֶּן טָבְאַל בֶּן רַמְלָא: 7:7: לֹא תָקוּם. עֲצָתָם זֹאת, שֶׁתְּהֵא יְהוּדָה כְּבוּשָׁה תַּחְתֵּיהֶם: 7:8: כִּי רֹאשׁ אֲרָם. הִיא דַּמֶּשֶׂק, וְאֵין לִירוּשָׁלַיִם עִמָּהֶם כְּלוּם: | וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין בְּדַמֶּשֶׂק יִהְיֶה רֹאשׁ, וְלֹא בִּירוּשָׁלַיִם, וְגַם פֶּקַח וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים בְּעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מִיּוֹם שֶׁנִּגְזַר בִּימֵי עָמוֹס ״וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ״ (עמוס ז:יא): | יֵחַת אֶפְרַיִם. תְּרוֹצַץ אֶפְרַיִם מֵעָם, שֶׁיַּגְלֵם סַנְחֵרִיב עִם מַלְכָּם הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה. צֵא וַחֲשׁוֹב מִנְּבוּאַת עָמוֹס עַד שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְתִמְצָאֵם שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים: נְבוּאַת עָמוֹס הָיְתָה שְׁתֵּי שָׁנִים לִפְנֵי שֶׁנִּתְנַגַּע עֻזִּיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס א:א) ״שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרַעַשׁ״, וְעֻזִּיָּה נִתְנַגַּע עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, הֲרֵי עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע, וְשֵׁשׁ עֶשְׁרֵה שֶׁל יוֹתָם, וְשֵׁשׁ עֶשְׁרֵה שֶׁל אָחָז, וְשֵׁשׁ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יח:י-יא) ״וַיִּלְכְּדֻהָ בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּהוּ הִיא שְׁנַת תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ וַיִּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה״, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁיְּמֵי חֲלוּטוֹ שֶׁל עֻזִּיָּהוּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים? שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב טו:א) ״בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לְיָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ עֻזִּיָּה בֶן אֲמַצְיָה עַל יְהוּדָה״. אֶפְשָׁר לוֹמַר? וַהֲלֹא עֻזִּיָּה וְיָרָבְעָם מָלְכוּ כְּאַחַת, לְפִי חֶשְׁבּוֹן שֶׁתִּמְצָא בְּסֵפֶר מְלָכִים! אֶלָּא שֶׁמָּלַךְ מַלְכוּת מְנֻגַּעַת בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע לְמָלְכוֹ נִתְנַגַּע, וְהוּא מָלַךְ חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. וְאִי אֶפְשָׁר לִמְנוֹת בְּעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מִיּוֹם שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה נְבוּאָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּימֵי אָחָז אֲמָרָהּ, וְהֵם גָּלוּ בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּהוּ. וְכָךְ מְפֹרָשׁ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כח), שֶׁמָּנָה הַכָּתוּב לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל עָמוֹס: 7:9: אִם לֹא תַאֲמִינוּ. לִנְבוּאָתִי, אַתֶּם אָחָז וְעַמּוֹ, אֲשֶׁר יָדַעְתִּי כִּי רְשָׁעִים אַתֶּם: | לֹא תֵאָמֵנוּ. לֹא אֵמוּן בָּכֶם: 7:10: וַיּוֹסֶף ה׳. ״וְאוֹסִיף נְבִיָּא דַה׳״ (תרגום יונתן): 7:11: שְׁאַל לְךָ אוֹת לַדָּבָר הַזֶּה, כִּי יְדַעְתִּיךָ שֶׁאֵין אַתָּה מַאֲמִין לְדִבְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | הַעְמֵק שְׁאָלָה. הַעֲמֵק וּשְׁאַל שְׁאָלָה, כְּמוֹ ״שְׁמָעָה סְלָחָה״ (דניאל ט:יט). שְׁאַל אוֹת בְּעִמְקֵי תְהוֹם לְהַחֲיוֹת לְךָ מֵת, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמַעְלָה לִשְׁאוֹל אוֹת בַּשָּׁמַיִם: 7:12: לֹא אֲנַסֶּה. אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ עַל יָדִי (תנחומא בובר, ויצא יד): 7:13: הַלְאוֹת אֲנָשִׁים. נְבִיאֵי ה׳: | כִּי תַלְאוּ וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאַתֶּם אֵין מַאֲמִינִים בּוֹ, וְהוֹגַעְתֶּם לְפָנָיו בְּרִשְׁעֲכֶם: 7:14: יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת. יִתֵּן הוּא מֵאֵלָיו, עַל כָּרְחֲכֶם: | הָרָה. לְשׁוֹן עָתִיד הוּא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאֵשֶׁת מָנוֹחַ שֶׁאָמַר לָהּ הַמַּלְאָךְ ״וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן״ (שופטים יג:ג), וּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר לָהּ הִנָּךְ הָרָה וְגוֹ׳״ (שופטים יג:ה): | הָעַלְמָה. אִשְׁתִּי הָרָה הַשָּׁנָה הַזֹּאת, וְהִיא הָיְתָה שְׁנַת אַרְבַּע לְאָחָז: | וְקָרָאת שְׁמוֹ. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תִּשְׁרֶה עָלֶיהָ: | עִמָּנוּ אֵל. לוֹמַר שֶׁיְּהֵא צוּרֵנוּ עִמָּנוּ, וְזֶה הָאוֹת! שֶׁהֲרֵי נַעֲרָה הִיא וְלֹא נִתְנַבְּאָה מִיָּמֶיהָ, וּבָזוֹ תִּשְׁרֶה בָּהּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ; וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר לְמַטָּה ״וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה וְגוֹ׳״ (ישעיהו ח:ג), וְלֹא מָצִינוּ אֵשֶׁת נָבִיא שֶׁנִּקְרְאָה נְבִיאָה אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנַבְּאָה. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין, שֶׁעַל חִזְקִיָּה נֶאֱמַר; וְאִי אֶפְשָׁר, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁאַתָּה מוֹנֶה שְׁנוֹתָיו תִּמְצָא, שֶׁנּוֹלַד חִזְקִיָּה לִפְנֵי מַלְכוּת אָבִיו תֵשַׁע שָׁנִים. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין, שֶׁזֶּה הָאוֹת: שֶׁעַלְמָה הָיְתָה וְאֵינָהּ רְאוּיָה לְוָלָד: 7:15: חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל. הַוָּלָד, שֶׁתְּהֵא אַרְצֵנוּ מְלֵאָה כָּל טוּב: | לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב. כְּשֶׁיֵּדַע לִמְאוֹס בָּרָע וְלִבְחוֹר בַּטּוֹב, וּמֵאַיִן לָנוּ הַטּוֹבָה הַזֹּאת? הֲלֹא עַתָּה הָאָרֶץ חֲרֵבָה בִּגְדוּדֵי מַלְכֵי אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ? 7:16: כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב, תֵּעָזֵב. הָאָרֶץ מִיּוֹשְׁבֶיהָ, אַדְמַת רְצִין וְאַדְמַת פֶּקַח: | אֲשֶׁר אַתָּה קָץ. וְיָגוּר מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ, רְצִין וּפֶקַח. שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁנָה עָלָה מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל דַּמֶּשֶׂק, כִּי שְׂכָרוֹ אָחָז, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר (מלכים ב טז:ט): ״וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶהָ קִירָה וְאֶת רְצִין הֵמִית״, וְאוֹתָהּ שָׁנָה ״וַיִּקְשֹׁר קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה עַל פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיוֹתָם״ (מלכים ב טו:ל), שֶׁהִיא שְׁנַת אַרְבַּע לְאָחָז: 7:17: יָבִיא ה׳ עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ. עַל חִזְקִיָּהוּ בִּנְךָ הַמּוֹלֵךְ אַחֲרֶיךָ, וּלְפִי שֶׁהוּא צַדִּיק לֹא קְרָאוֹ בְּנוֹ: | יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ. מִיּוֹם שֶׁנֶּחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְסָר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה. וּמַה הֵם הַיָּמִים? יְמֵי חֵיל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאַף בָּהֶם יַעֲשֶׂה לִיהוּדָה, וְכֵן מָצִינוּ (דברי הימים ב כח:כ) שֶׁבָּא מִתְּחִלָּה עַל אָחָז, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא עָלָיו תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר וַיָּצַר לוֹ וְלֹא חֲזָקוֹ״, וּבִימֵי חִזְקִיָּהוּ בְּנוֹ נַעֲשָׂה הַנֵּס: 7:18: וְיִשְׁרֹק ה׳. יִרְמוֹז לָהֶם שֶׁיִּתְקַבְּצוּ: | לַזְּבוּב. חֲיָלוֹת רַבּוֹת כַּזְּבוּבִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם יָבוֹאוּ עִם סַנְחֵרִיב: | יְאוֹרֵי מִצְרָיִם. לְפִי שֶׁכָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם עֲשׂוּיָּה יְאוֹרִים, שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים שָׁם, אֶלָּא נִילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה: | וְלַדְּבוֹרָה. חֵיל גִּבּוֹרִים, עוֹקְצִים כַּדְּבוֹרִים: 7:19: בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת. נַחֲלֵי עֲמָקִים, שְׂדוֹת בּוּרִים: | וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים לֶאֱרוֹב, נְקִיקֵי – נִקְרוֹת הַצּוּר: | וּבְכׇל הַנַּעֲצוּצִים. מְקוֹם הַסִּירִים (שקורין ברוצ״ש בלע״ז), וְכֵן ״תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ״ (ישעיהו נה:יג): | הַנַּהֲלֹלִים. ״בָּתֵּי תוּשְׁבַּחְתָּא״ (תרגום יונתן): 7:20: יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה. הַגְּדוֹלָה, וְכֵן ״גַּם שְׂכִירֶיהָ בְּקִרְבָּהּ״ (ירמיהו מו:כא), תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״רַבְרְבָהָא יְגַלַּח״: | בְּעֶבְרֵי נָהָר. בְּיוֹשְׁבֵי עֵבֶר הַנָּהָר, וּבְמִי מִן הַיּוֹשְׁבִים? בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר. אֶת הָרֹאשׁ יְגַלַּח. וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם; לְפִי שֶׁהוּא דָבוּק נִשְׁתַּנָּה לִנָּקֵד פַּתַּח: | תִּסְפֶּה. תִּכְלֶה, וְהַתִּגְלַּחַת הִיא הַהֲרִיגָה, וְהַתַּעַר הִיא הַחֶרֶב: | אֶת הָרֹאשׁ. הוּא סַנְחֵרִיב: | הָרַגְלָיִם. ״מַשְׁרְיָיתֵיהּ״ (תרגום יונתן): | הַזָּקָן. ״שִׁלְטוֹנַיָּיא״ (תרגום יונתן), וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: גִּלּוּחַ מַמָּשׁ, וְסָפַת הַזָּקָן חֲרִיכָתָהּ בָּאֵשׁ, הַזָּקָן זְקַן סַנְחֵרִיב, כִּדְאִיתָא בְּאַגָּדַת חֵלֶק (סנהדרין צה, ב): 7:21: יְחַיֶּה אִישׁ וגו׳. וּלְפִי שֶׁתְּהֵא אַרְצָם רֵיקָנִית, שֶׁיָּבֹזּוּ הַחֲיָלוֹת אֶת הַבְּהֵמוֹת, וּבַמְּעַט הַנּוֹתָר אֶתֵּן בְּרָכָה: 7:22: וְהָיָה מֵרֹב. חָלָב שֶׁיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי הַצֹּאן הַלָּלוּ, יָבֹזוּ בְּעֵינֵיהֶם הֶחָלָב וְיֹאכְלוּ הַחֶמְאָה, הוּא שׁוּמַן הֶחָלָב: | כָּל הַנּוֹתָר. הַצַּדִּיקִים הַפְּלֵטִים מֵחֶרֶב סַנְחֵרִיב, בְּשׂוֹרָה גְדוֹלָה הוּא מְבַשֵּׂר לָהֶם, שֶׁתִּזְדַּמֵּן לָהֶם פַּרְנָסָה אַחַר כָּל הַשִּׁמָּמוֹן הַהוּא: 7:23: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא. אֲשֶׁר תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, יִהְיֶה מָקוֹם שֶׁהָיוּ שָׁם לִפְנֵי בֹּא חֲיָלוֹת: | אֶלֶף גֶּפֶן. שָׁווֹת אֶלֶף כֶּסֶף, יִהְיוּ לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת, כִּי יַנִּיחוּם בַּעֲלֵיהֶם וּבוֹרְחִין, וְהֵם מַעֲלוֹת קִמְשׁוֹנִים וְתוֹלָעִים וְעַקְרַבִּים: 7:24: בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה. כָּל הָרוֹצֶה לִכָּנֵס לְתוֹכוֹ, יְהֵא צָרִיךְ קֶשֶׁת וְחִצִּים בְּיָדוֹ לְמַלֵּט עַצְמוֹ מֵחַיּוֹת רָעוֹת וּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים: 7:25: וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר שָׁם שְׂדוֹת לָבָן לִתְבוּאָה: | אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן. הִיא כְּמִין מָרִיש שֶׁקּוֹרִין פשויי״ר בלע״ז: | לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת. כִּי בָּהֶם יִתְעַסְּקוּ לִזְרֹעַ תְּבוּאָה לְמַאֲכָל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא הַתְּבוּאָה, אֲבָל הַגְּפָנִים יִהְיוּ לָבַז, כִּי אוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁל יְחִזְקִיָּהוּ יָשׁוּבוּ אֵלַי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן. וְכֵן הָיְתָה, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק (סנהדרין צד ב): בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ אִישׁ שֶׁלֹּא הָיָה בָּקִי בַּהֲלָכוֹת אִסּוּר וְהֶתֵּר וְטֻמְאָה וְטָהֳרָה. וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר ״וְהָיָה כָל מָקוֹם וְגוֹ׳״, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כה:א) ״אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה״: | וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר. שָׁם יִרְעוּ בְּהֵמוֹתֵיהֶם מִרְעֶה שָׁמֵן: 8:1: גִּלָּיוֹן. מְגִלָּה: | בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ. בְּמִכְתָּב כְּתָב אֲשֶׁר יָרוּץ כָּל אֱנוֹשׁ הַקּוֹרֵא בּוֹ, אֲפִילּוּ אֱנוֹשׁ כָּל שֶׁהוּא, וַאֲפִילּוּ אֵינוֹ חָכָם. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּתָב מְפָרַשׁ״: | לְמַהֵר שָׁלָל לָבֹא סַנְחֵרִיב וְלִשְׁלוֹל אֶת כָּל הוֹן עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וּלְהָחִישׁ לָבוֹז נְבוּכַדְנֶצַּר אַחֲרָיו אֶת צִדְקִיָּהוּ וְדוֹרוֹ: 8:2: וְאָעִידָה לִּי. גַּם בְּאוֹתָן הַיָּמִים, בִּימֵי יְהוֹיָקִים, עַל אוֹתוֹ פֻּרְעָנוּת, שְׁנֵי עֵדִים נֶאֱמָנִים: הָאֶחָד לְבַשְּׂרָם רָעָה הָעֲתִידָה לָבֹא עֲלֵיהֶם, אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, שֶׁהֲרָגוֹ יְהוֹיָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו כו:כ) ״וְגַם אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה׳ אוּרִיָּה בֶּן שְׁמַעְיָה מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים וַיִּתְנַבֵּא עַל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ״: | וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ. בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ ״עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם״ (זכריה ח:ד). אוּרִיָּה סִימָן לִזְכַרְיָהוּ: אִם תִּרְאוּ שֶׁתִּתְקַיֵּם נְבוּאַת אוּרִיָּה, תִּהְיוּ מְצַפִּים שֶׁתִּתְקַיֵּם נְבוּאַת זְכַרְיָהוּ, כְּשֵׁם שֶׁהַעִידוֹתִי בְּשֶׁל סַנְחֵרִיב עָמוֹס וִישַׁעְיָה: עָמוֹס לְפֻרְעָנוּתָן שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים ״וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה״ (עמוס ז:יא), וִישַׁעְיָה (ישעיהו לב:א) לְהַבְטָחָתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ כְּשֶׁיִּמְלוֹךְ: 8:3: וַתֵּלֶד בֵּן. הוּא הַבֵּן עַצְמוֹ, שֶׁקָּרְאָה הַנְּבִיאָה ״עִמָּנוּ אֵל״, עַל שֵׁם שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵזֶר שֶׁל חִזְקִיָּה כְּשֶׁיִּמְלוֹךְ. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁבֵּן שֵׁנִי הוּא, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ (סדר עולם רבה כב) בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְאָחָז נֶאֶמְרָה נְבוּאָה זוֹ, וּבִשְׁנַת אַרְבַּע לְאָחָז נֶהֱרַג פֶּקַח, וְאִי אֶפְשָׁר שְׁנֵי בָּנִים לְהִוָּלֵד בְּשָׁנָה אַחַת בָּזֶה אַחַר זֶה. וִישַׁעְיָה אָבִיו קָרָא שְׁמוֹ ״מַהֵר שָׁלָל״ עַל שֵׁם פֻּרְעָנוּת הָעֲתִידָה לָבֹא עַל רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיוּ בָּאִין לִטּוֹל מְלוּכָה מִבֵּית דָּוִד, וְתֻשְׁבַּת מַלְכוּתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ: 8:4: יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק. ״וַיַּעַל דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ״ (מלכים ב טז:ט): | וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן. לְאַחַר שֶׁנֶּהֱרַג פֶּקַח וּמָלַךְ הוֹשֵׁעַ, ״עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד״ (מלכים ב יז:ג), וְנָתַן לוֹ מִנְחָה וְשֹׁחַד. הוּא שְׁלַל שׁוֹמְרוֹן. כָּל אֵלֶּה הָיָה בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְאָחָז: 8:6: אֶת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט. ״בְּמַלְכוּתָא דְּבֵית דָּוִד דִּמְדַבַּר לְהוֹן בְּנִיחַ כְּמֵי שִׁלוֹחָא דְּנַגְדִין בְּנִיחַ״. שִׁלוֹחַ מַעְיָן הוּא וּשְׁמוֹ גִּיחוֹן וְשִׁילוֹחַ, שֶׁרָצוּ לְהָסִיר אֶת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד בִּימֵי אָחָז לְפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ. וְכָאן נִבָּא עַל שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ שֶׁרָצוּ לִמְרוֹד בְּחִזְקִיָּהוּ, שֶׁמָּאֲסוּ בּוֹ עַל שֶׁרָאוּהוּ שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹחֵר בְּשֻׁלְחַן מְלָכִים, אֶלָּא אוֹכֵל לִטְרָא יָרָק וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. עָלָיו נֶאֱמַר ״צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ״ (משלי יג:כה). וְרָאוּ אֶת פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָה אוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה, וְהָיוּ מְלִיזִין עַל חִזְקִיָּהוּ וְאוֹמְרִין: זֶה הָגוּן לִהְיוֹת מֶלֶךְ? אֵין זֶה מֶלֶךְ אֶלָּא רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ הָיוּ רְאוּיִין לִמְלוֹךְ בְּחַיֵּיהֶן, וְזֶהוּ וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וְגוֹ׳. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אוֹכְלִין אַתֶּם מִתְאַוִּים, אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם אוֹכְלִין הַרְבֵּה. הִנֵּה ה׳ מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם וְגוֹ׳ אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים תַּחַת מֵי הַשִּׁילוֹחַ חֲלָשִׁים וְהַנּוֹחִים: 8:7: וְעָלָה. הַנָּהָר: | עַל כָּל אֲפִיקָיו. יִתְגַּבְּרוּ מֵימָיו לַעֲלוֹת עַל כָּל אֲפִיקֵי מוֹצָא מֵימָיו: | וְהָלַךְ הַנָּהָר מְמֻלָּא עַל כָּל גְּדוֹתָיו, עַל גִּדּוּדָיו הֵן שְׂפָתוֹתָיו הַזְּקוּפוֹת, בְּמָקוֹם שֶׁהַנָּהָר מוֹשֵׁךְ בֵּין גִּדּוּדִין זְקוּפִין, וְהוּא כִּבְתוֹךְ מַרְזֵב: 8:8: וְחָלַף בִּיהוּדָה. בְּאֶרֶץ יְהוּדָה: | שָׁטַף. בְּחָזְקָה: | עַד צַוָּאר. עַד עִקַּר חֹזֶק צַוָּארָם. וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עַד יְרוּשְׁלֵם יִמְטֵי״: | מֻטּוֹת כְּנָפָיו. פֶּרֶק קָטָן שֶׁבְּסוֹף הַכָּנָף קָרוּי ׳מוֹט׳, וְרָאִיתִי בְּתַנְחוּמָא (תנחומא, תזריע ח; תנחומא בובר, תזריע י): כַּמָּה הֵם מוֹטוֹת כַּנְפֵי הַתַּרְנְגוֹל? אֶחָד מִן שִׁשִּׁים בְּאֻכְלוּסֵי סַנְחֵרִיב: | מְלֹא רֹחַב אֶרֶץ יְהוּדָה: | עִמָּנוּ אֵל. הוּא שֵׁבֶט יְהוּדָה, שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת עִמָּם בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ, כְּדִבְרֵי הַנְּבִיאָה שֶׁקָּרְאָה שֵׁם בְּנָהּ עִמָּנוּאֵל: 8:9: רֹעוּ עַמִּים. לְשׁוֹן ״רֵעֵהוּ״, ״רֵעֲךָ״ (משלי כז:י), כְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן: ״אִתְחַבָּרוּ״. הִתְחַבְּרוּ יַחַד אֻכְלוּסֵי סַנְחֵרִיב: | וָחֹתּוּ. וְתִשָּׁבְרוּ: | הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ. הִתְאַזְּרוּ בְּכָל מִינֵי גְבוּרָה, וְסוֹפְכֶם לִהְיוֹת חַתִּים: 8:10: עֻצוּ. לְשׁוֹן צִוּוּי: 8:11: בְּחֶזְקַת הַיָּד. בְּהִתְגַּבֵּר הַנְּבוּאָה עָלַי, כְּשֶׁהוֹסִיף לְדַבֵּר עָלַי בְּדָבָר זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה ״וַיּוֹסֶף ה׳ דַּבֵּר אֵלַי״ (ישעיהו ח:ה), וּבְלָשׁוֹן זֶה אָמַר (יחזקאל ג:יד) ״וְיַד ה׳ עָלַי חֲזָקָה״ – לְשׁוֹן נְבוּאָה: | וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת וגו׳. הִזְהִירַנִי שֶׁלֹּא לִהְיוֹת בַּעֲצַת שֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְסִיעָתוֹ, שֶׁנִּקְשְׁרוּ לִמְרוֹד עַל חִזְקִיָּהוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ (סנהדרין כו א), וְיֵשׁ רֶמֶז בְּסֵפֶר הַזֶּה (ישעיהו כב:טו): ״לֵךְ בֹּא אֶל הַסּוֹכֵן וגו׳״: | וְיִסְּרֵנִי. כְּמוֹ ׳וּלְיַסְּרֵנִי׳: 8:12: לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר. אַתֶּם, סִיעָתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מוּעָטִים מִסִּיעַת שֶׁבְנָא, לֹא תֹאמְרוּ ״אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת״ (שמות כג:ב): | לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה. שֶׁעִם שֶׁבְנָא, לְפִי שֶׁהוּא קֶשֶׁר רְשָׁעִים, וְאֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן. וְכֵן בְּקֶשֶׁר שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁיִּתְקַשְּׁרוּ עִם מַלְכֵי מִצְרַיִם: | וְאֶת מוֹרָאוֹ. הָעָם הַזֶּה, שֶׁהֵם אוֹמְרִים לָכֶם לִירָא מִסַּנְחֵרִיב וּלְהַשְׁלִים עִמּוֹ: | לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ. לֹא תֹאמְרוּ חָזָק הוּא. כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לָא תֵימְרוּן תְּקוֹף״: 8:13: וְהוּא מַעֲרִצְכֶם. מְחַזִּיקְכֶם: 8:14: וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ אוֹתָהּ עֵצָה, שֶׁיָּעַץ שֶׁבְנָא וְשֶׁיָּעַץ פֶּקַח, לְהַשְׁבִּית מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, יִהְיֶה לְסִימַן פֻּרְעָנוּת לָבֹא עֲלֵיהֶם: | לְמִקְדָּשׁ. כְּמוֹ ״הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר״ (יהושע ג:ה): | וּלְאֶבֶן נֶגֶף שֶׁהָרַגְלַיִם נִגָּפִים בָּם, לְשׁוֹן מִכְשׁוֹל, כְּמוֹ ״בְּטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם״ (ירמיהו יג:טז), ״פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ״ (תהלים צא:יב): | וּלְצוּר מִכְשׁוֹל. הוּא לָשׁוֹן ״אֶבֶן נֶגֶף״, שֶׁהַצּוּר הוּא אֶבֶן: | לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל. שֶׁבָּאוּ לִהְיוֹת לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, וּמִי הֵם שְׁנֵי הַבָּתִּים? פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ וְסִיעָתוֹ, וְשֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ: 8:15: וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים. וְאוֹתָן הָאֲבָנִים יִכָּשְׁלוּ אֵלּוּ וְסִיעָתָם, שְׁנֵיהֶם יִפְּלוּ בְּיַד שׂוֹנְאֵיהֶם: פֶּקַח נֶהֱרַג, שֶׁהֲרָגוֹ הוֹשֵׁעַ, וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים נָפְלוּ בְּיַד סַנְחֵרִיב; וְשֶׁבְנָא יָצָא מִירוּשָׁלַיִם, כְּשֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב מֵעָלֶיהָ לֵילֵךְ עַל תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ, שָׁטַף שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ וְהָלַךְ לוֹ: 8:16: צוֹר תְּעוּדָה. כָּל זֶה מִן הַנְּבוּאָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לְמַעְלָה (ישעיהו ח:יא) ״כִּי כֹה אָמַר ה׳ אֵלַי״, וְעוֹד זֹאת אָמַר לִי: צוֹר תְּעוּדָה לְשׁוֹן ״הַעִדֹּתִי בָכֶם הַיּוֹם״ (דברים ח:יט), לְשׁוֹן הַתְרָאָה. קְשׁוֹר הַתְרָאָתִי וַחֲתוֹם הַתּוֹרָה עַל לֵב לִמּוּדַי תַּלְמִידֶיךָ וְיִרְאֵי שָׁמַיִם, הַנִּקְרָאִים לִמּוּדֵי ה׳. וְאִם תֹּאמַר אֵין לְשׁוֹן ׳קְשִׁירָה׳ נוֹפֵל בְּלִמּוּד תּוֹרָה? נוֹפֵל הוּא בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָּמִיד״ (משלי ו:כא): 8:17: וְחִכִּיתִי לַה׳ אָמַר יְשַׁעְיָה: אֲנִי הַמְחַכֶּה לַה׳ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, קִוִּיתִי לוֹ לְאַמֵּת דְּבָרַי אֵלֶּה וּלְהוֹשִׁיעַ אֶת בֵּית דָּוִד: 8:18: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים וגו׳ לְאוֹתוֹת – לִשְׁנֵי אוֹתוֹת: פֻּרְעָנוּת פֶּקַח, כְּמוֹ שֶׁנִּקְרָא הַיֶּלֶד ״מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז״, וּתְשׁוּעַת בֵּית דָּוִד, כְּמוֹ שֶׁנִּקְרָא הַיֶּלֶד ״עִמָּנוּ אֵל״. זֶהוּ הַיִּשּׁוּב בָּעִנְיָן לְפִי פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (מב:) עַל אָחָז, שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן תּוֹרָה. אָמַר: אִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָשִׁים, אִם אֵין צֹאן אֵין רוֹעֶה, אֶגְרוֹם לוֹ לְסַלֵּק שְׁכִינָתוֹ. אָמַר לוֹ הַנָּבִיא: כָּל מַה שֶׁאַתָּה קוֹשֵׁר הַתְּעוּדָה וְחוֹתֵם הַתּוֹרָה לְסָתְמָהּ שֶׁלֹּא תִמָּצֵא בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יוֹעִיל לְךָ: | וְחִכִּיתִי לַה׳ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו וְגוֹ׳. אֵין לְךָ נְבוּאָה קָשָׁה כְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה (דברים לא:יח): ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא״, וְאַף בּוֹ בַּיּוֹם הִבְטִיחָם: ״וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ״ (דברים לא:כא): | הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים וְגוֹ׳. הֵם תַּלְמִידִים שֶׁחֲבִיבִין עָלַי כְּבָנִים, יִהְיוּ לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים שֶׁתִּתְקַיֵּים תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל עַל יָדָם: 8:19: וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם אָמַר רַבִּי סִימוֹן (ויקרא רבה ו:): בְּאֵרָה אָבִיו שֶׁל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי נִבָּא שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, וְלֹא הָיָה בָּהֶם כְּדֵי סֵפֶר וְנִטְפְּלוּ בִּישַׁעְיָה; וְנִבָּא אוֹתָם לְגָלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, כְּשֶׁהִגְלָה סַנְחֵרִיב לָרְאוּבֵנִי וְלַגָּדִי (וְהִגְלוּהוּ עִמָּהֶם), כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ה:): ״בְּאֵרָה בְּנוֹ נָשִׂיא לָראוּבֵנִי הַהוּא אֲשֶׁר הִגְלָה תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר״: | וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם. הָאֻמּוֹת: | דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְגוֹ׳ הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים. לְשׁוֹן גְּנַאי הוּא, שֶׁאַף הַדִּבּוּר אֵין בָּהֶם, אֶלָּא כְּעוֹפוֹת הַלָּלוּ שֶׁמְּפַטְפְּטִין בְּקוֹלָם. לְשׁוֹן צִפְצוּף וְהֶגֶה נוֹפֵל בְּעוֹפוֹת ״כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה״ (ישעיהו לח:יד). וְכֵן מָצִינוּ לְשׁוֹן צִפְצוּף בְּקוֹל נָמוּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כט:ד): ״וְהָיָה כְאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף״: | הֲלֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ. זוֹ תְּהֵא תְּשׁוּבַתְכֶם: הֲלֹא עַם כָּמוֹנוּ, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים כֵּאלֹהֵינוּ, אֶל אֱלֹהָיו יִדְרוֹשׁ? שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ לָנוּ לִהְיוֹת כְּמוֹתְכֶם, לִדְרוֹשׁ צָרְכֵי הַחַיִּים מִן הַמֵּתִים? 8:20: לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה. מְחֻבָּר לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ: שֶׁמָּא נִדְרוֹשׁ אֶל הַמֵּתִים לַתּוֹרָה וְלִתְעוּדָה בְּעַד הַחַיִּים, לְהוֹרוֹת לָנוּ מַה נַּעֲשֶׂה? כָּל זֶה לְפִי הַמִּדְרָשׁ. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ יֵשׁ לִפְתּוֹר: וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם וְגוֹ׳, גְּמַר נְבוּאָתוֹ הוּא, שֶׁאָמַר ״וַיִּסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה״ (ישעיהו ח:יא), וְהוֹכִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּבִיא וּלְסִיעָתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה: כְּשֶׁיֹּאמְרוּ אֲלֵיכֶם שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ, שֶׁיִּרְאוּ אֶת חִזְקִיָּה מְבַעֵט בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעוֹנִים, וּבָרְרוּ בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, וְהָשִׁיבוּ אֶת הַמְּלוּכָה אֶל סַנְחֵרִב. הֲלֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ, עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְדוֹרְשִׁים בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים, אַף אַתֶּם יֵשׁ לָכֶם לַעֲשׂוֹת כֵּן: | לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה. זוֹ תְּהֵא תְּשׁוּבַתְכֶם, שֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעְלָה: ״צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה״ (ישעיהו ח:טז), וְלֹא תַאֲמִינוּ לְדִבְרֵיהֶם: | אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר. מֵאַחַר שֶׁתָּשִׁיבוּ לוֹ תְּשׁוּבָה זוֹ, תִּרְאוּ וְתִשְׁמְעוּ אִם לֹא יִהְיוּ מוֹדִים כְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם לְדִבְרֵיכֶם, וְיֹאמְרוּ: ״כַּדָּבָר הַזֶּה אֱמֶת, אֲשֶׁר אֵין לוֹ לֶאֱלוֹהַּ אוֹב וְיִדְּעוֹנִי שׁוּם שַׁחַר, אֵין רָאוּי לְשַׁחֵר פָּנָיו״. כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (ויקרא רבה ו:): עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ מַזְרִיחַ הַשַּׁחַר, שֶׁהֲרֵי עֵינַיִם לוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֶה, וְאֵיךְ יַזְרִיחַ עַל אֲחֵרִים? עִנְיָן אַחֵר: אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, עַתָּה תִּרְאוּ אִם לֹא יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם כַּדָּבָר הַזֶּה: דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שַׁחַר וְלֹא מַמָּשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה, לֹא יֵבוֹשׁוּ מִלּוֹמַר אֲלֵיכֶם: 8:21: וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶׁה וְרָעֵב. מוּסָב לְמַעְלָה. מָה אָמוּר בִּתְחִלַּת הָעִנְיָן? ״וַיִּסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה״ (ישעיהו ח:יא), וּפֵרֵשׁ מַה הוּא הַדֶּרֶךְ: ״לֹא תֹאמְרוּ קֶשֶׁר״ (ישעיהו ח:יב) לְקֶשֶׁר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁיִּתְקַשְּׁרוּ עִם מַלְכֵי מִצְרַיִם, וּפֵרֵשׁ אֶת עָנְשָׁן: ״וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וְכָשְׁלוּ בָם״ (ישעיהו ח:יד-טו), וְכָל הָעִנְיָן: | וְעָבַר בָּהּ. הָעוֹבֵר בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ שֶׁעוֹזְבִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְסוֹמְכִין עַל מַלְכֵי מִצְרָיִם: | נִקְשֶׁה. מְאוֹרַע קָשֶׁה: | נִקְשֶׁה וְרָעֵב נִלְאָה בְּצָרוֹת קָשׁוֹת וְרָעֵב, כִּי קֹשִׁי וּמָצוֹר וּמֵצִיק וְרָעָב יָבֹא עֲלֵיהֶם בִּימֵי מָצוֹר שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁצָּר סַנְחֵרִיב עַל שׁוֹמְרוֹן: | וְהָיָה כִי יִרְעַב. וְקִלֵּל בָּעֲגָלִים וּבְעָלִים שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים לָהֶם: | וּפָנָה לְמָעְלָה. לְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא יִשְׁמַע, כִּי יִתְחַתֵּם גְּזַר דִּין; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 8:22: וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט. אוּלַי יִמְצָא עֵזֶר, ״אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים״ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה ״אֶל סוּא מֶלֶךְ מִצְרַיִם״ (מלכים ב יז:ד): | וְהִנֵּה צָרָה. כִּי לֹא יַעַזְרוּהוּ, וְגַם שֶׁבְנָא יָצָא לְסַנְחֵרִיב לְרָעָה לוֹ: | מְעוּף צוּקָה. עֲיֵפוּת צוּקָה: | וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח. עַל יְדֵי אֲפֵלָה הוּא מְנֻדָּח, שֶׁכֵּן לְשׁוֹן נִדּוּחַ נוֹפֵל בָּאֲפֵלָה, כְּמוֹ (ירמיהו כג:יב) ״לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם כַּחֲלַקְלַקּוֹת בָּאֲפֵלָה יִדָּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ״, וְלָאֲפֵלָה הֵם מְנֻדָּחִים:
פירוש רד”ק
7:1: ויהי בימי אחז. אמר בן יותם בן עזיהו, כי שניהם היו צדיקים ואע”פ שהוא היה רשע והחטיא את יהודה עד שהענישם האל ונתנם ביד מלך ארם וביד מלך ישראל, ומלך ארם שבה ממנו שביה רבה, ומלך ישראל הרג ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד ועתה עלו שניהם להלחם עליה: | ולא יכול. רצין כי הוא היה עקר המלחמה והוא הביא עמו פקח, וכן אמר עלה רצין נראה כי הוא העקר, ואמר ולא יכול לו מפני חוזק יהודה וירושלם שהרי הם פחדו שלא יכבשו ירושלם שנאמר וינע לבבו ולבב עמו אלא ולא יכול כי לא רצה האל לתת את ירושלם ביד אויב כי זכות היתה עומדת להם עדין כמו שאמר גם בימי חזקיהו למעני ולמען דוד עבדי עד עת בא עתה וחרבה על ידי נבוכדנצר, ובדרש ויהי בימי אחז בן יותם בן עזיהו מה ראה הכתוב ליחסו אלא אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא ווי הוא זה שמלך זה הרשע אמר להם הקדוש ברוך הוא בן יותם הוא בן עזיהו אבותיו צדיקים היו לפיכך א”א לפשוט יד בו הדא הוא דכתיב ולא יכול להלחם עליה מפני זכות אבותיו: 7:2: ויגד לבית דוד. אמר לבית דוד כי לולי דוד כבר פסקה המלכות מזרעו בעונם ובעון זה המלך שהיה רשע: | נחה ארם על אפרים. כמו ויבאו האנשים על הנשים, והגד למלך כי מחנה ארם עם מחנה אפרים נחה כלומר באו עד קרוב לירושלם ותקעו אהליהם ונחו שם לצור על ירושלם ולהלחם עליה, ואמר נחה לשון נקבה על המחנה או על עדת ארם כמו ותהי ארם ותהי ישראל: | וינע לבבו. פחדו מאד כי כבר נכשל לפניהם כי כן כתוב במלכים, וינע מן הקל ונפתחה הנון מפני העי”ן: | ואמר עצי יער. שכולם נעים מפני הרוח ואחד מניע חברו שנוגע בו מפני התנועה והנה התנועה רבה מתנועת עץ יחידי מפני רוח כן היו כל אחד מהם פוחדים והאחד מפחיד, ויש דרש קול אילני סרק נשמע יותר מקול אילני פירות לפיכך אמר עצי יער: 7:3: ויאמר. ושאר ישוב בנך, שני בנים היו לו לישעיהו האחד שמו שאר ישוב לאות ולסימן כי שאר יהודה ישובו עוד אחר הגלות ולא כן עשרת השבטים שלא שבו אחר שבעים ועדין לא שבו אף על פי שעתידין לשוב, ועוד כי לא מהרו לגלות יהודה כמו עשרת השבטים, והבן האחר קרא שמו מהר שלל חש בז לאות ולסימן עשרת השבטים שימהרו לגלות קודם שבט יהודה, ודעת יונתן כי שאר ישוב לא היה בן ישעיהו אלא פירוש שאר ישוב אנשים טובים שהיו תלמידי ישעיהו, ותרגם כן ושאר דלא חטן ודתבו מחטאה תלמידך: | תעלת הברכה. תעלה היא אמת המים הנמשכת מן הברכה והברכה היא עשויה בבנין אבנים שמי המטר מכונסין בה, ואמר העליונה כי שתי ברכות היו שם וזו היתה העליונה: | שדה כובס. שהיו כובסים שם הבגדים לפיכך נקרא שדה כובס, ויונתן תרגם חקל משטח קצריא שהיו מכבסים הבגדים לפיכך נקרא שדה בתעלה והיו שוטחין הבגדים לשמש בזה השדה: 7:4: ואמרת. השמר זה לבדו מלרע לפיכך פירשנוהו ענין אחר ענין שמרים כלומר שב על שמריך בנחת כיין היושב על שמריו, ויונתן תרגם ענין שמירה כלומר אסתמר, וכן פירש רבינו סעדיה השמר מעשות מלחמה והשקט לך אל תירא, והשקט פעל עומד או יוצא פירוש השקט לבך: | משני זנבות האודים. האוד הוא עץ שמנדדין בו האש, ובדברי רז”ל ליטול אוד מבין העצים ואינו עשוי להדליק אלא שנשרף מאליו מעט מעט כשמנדדין בו האש תמיד וכשנשרף עד שחוזר קטן שאין ראוי לאוחזו ביד ולנדד בו האש משליכין אותו לצד אחד והוא עשן ויקרא זנב האוד וחרון האף נמשל לעשן כמו יעשן אף ה’ עד מתי עשנת, וכמו שזנב האוד אין בו כח להבעיר דבר אלא שהוא עשן ומצער בני הבית מעט עד שיכלה העשן כן אלו המלכים באו בחרון אפם אבל אין כח בהם להבעיר ולכלות ובמעט זמן יכלה עשנן וישובו להם ויכלו: | ובן רמליהו. פירוש עם אפרים כמו שאמר רצין וארם, וקצר הכתוב דבריו וסמך על המבין כי בזכור המלך הוא הדין לעם, וכן אמר בפסוק הבא אחריו: 7:5: יען. שזכר ארם ולא זכר המלך: 7:6: נעלה ביהודה. במי שהוא ראש יהודה והיא ירושלם: | ונקיצנה. נעשה לה מצור עד שיקיצו מפנינו ויפתחו לנו: | ונבקיענה אלינו. או נבקיענה כלומר נבקיע חומותיה ונכנס בה ותהיה ברשותינו ונמליך מלך בתוכה על ידינו וממנו, ומי יהיה זה את בן טבאל והוא היה איש מבני אפרים שהיו חושבים להמליכו בירושלם זאת היתה עצתם ולא תקום ולא תהיה, ויונתן תרגם ונקיצנה ונבקיענה אלינו ונחברינון ונשוינון עמנא, ותרגם את בן טבאל ית מאן דכשר לנא עשה מלת טבאל נוטריקון הטוב אלינו, ויש מפרשים טבאל רמלא באלפא בית”א דא”ל ב”ם, ורמלא הו’ על בן רמליהו: 7:7: כה אמר. לא תקום, עצתם ולא תהיה: 7:8: כי ראש. לא יהיו הם ראש ומלך בירושלם כמו שחשבו, כי דמשק הוא ראש ממלכת ארם וראש דמשק הוא רצין ולא יהיה ראש ירושלם, ועוד אני אומר להם כי בעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, ופירושו יחת עם אפרים, כלומר רצין וארם יחת עם אפרים מהיות זה עם זה, ויהיה חסר אפרים וי”ו השמוש, כמו שמש ירח, ורבים כמוהו, ופירוש יחת רצין הנזכר כי עליו היה מדבר ועל ארם, ואמר כי הוא יחת אפרים גם כן מהיות עם ולא יהיה ראש רצין אפי’ מארם וגם ארם לא יהיה עיר שיוכלו להלחם ולעשות דבר מעצמם, וכן שמרון שהוא ראש אפרים היום וראש שמרון היא בן רמליהו לא יהיה זה לאורך זמן כי יחתו ארם ואפרים מעם, וכן אמר ישא את חיל דמשק ואת שלל שמרון לפני מלך אשור, ואמר ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו, וחשבון ששים וחמש שנים אינו מתחיל מנבואה זו שהרי בזה הפרק נולד הבן שנקרא עמנו אל, ואמר בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי ישא את חיל דמשק ואת שלל שמרון לפני מלך אשור וכן נאמר במלכים ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשם ויגלה קירה ואת רצין המית, אלא פירושו ובעוד ששים וחמש שנה בהשלמות ששים וחמש שנה מנבואת עמוס שהתנבא על דמשק, ואמר ושברתי את בריח דמשק וגומר, וגלו את ארם קירה אמר ה’, וכן התנבא על גלות ישראל והיתה נבואת עמוס לפי החשבון בשנת שבע עשרה לירבעם בן יואש מלך ישראל, כיצד ירבעם מלך אחד וארבעים ומנחם עשר הרי אחד וחמשים ופקחיהו בן מנחם שנתים הרי חמשים ושלש, ופקח עשרים הרי שבעים ושלש, והושע בן אלה תשע ואז גלו ישראל הרי שמנים ושנים הסר מהם שבע עשרה הרי ששים וחמשה חשבון מכוון ולא חשבנו ששה חדשים לזכריה וירח ימים לשלום: 7:9: וראש אפרים. פירשתיו: | אם לא תאמינו כי לא תאמנו. אמר הנביא אם לא תאמינו לדברי אלה למה היא זה לפי שאין אתם נאמנים וקיימים באמונת האל: | תאמנו. ענין קיום כמו מימיו נאמנים: 7:10: ויוסף ה’ דבר אל אחז. פירוש על ידי ישעיהו: 7:11: שאל לך אות. ידע שלא היה מאמין בדברי האל והוא עצמו הוכיח שלא היה מאמין ששלח מלאכים אל מלך אשור ואמר לו עלה והושיענו מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקמים עלי, ואם היה מאמין בדברי האל לא היה עושה כן ולא היה שולח לו שחד אלא מתוך שלא בטח בדברי האל שהבטיחו מהם שלח שחד למלך אשור לעזור לו מהם: | ה’ אלהיך. אמר לו אלהיך אף על פי שהוא לא היה מאמין בו אמר הוא אלהיך ושופטך מיד אלה המלכים, והאמן בו כי הוא אלהים ענינו אדון ומשגיח ושופט: | העמק שאלה. העמק לשאל איזה אות תרצה שיתן לך, שאלה מקור במשקל הצווי, ה’ שמעה ה’ סלחה, ופי’ העמק והגבה אם תרצה אות בשמים או בארץ, וכתרגם יונתן שאל דיתעביד לך נס על ארעא או תתחזי לך בשמיא, ואמר נס על אשר בארץ כי על ידי נס היה האות שנתן לו בארץ להיות דעת והכרה לתנוק: 7:12: ויאמר אחז לא אשאל ולא אנסה. כל זה היה מעט האמנה ואף על פי שהוא אומר בלשון האמנה, כי לא ינסה האל אף על פי כן הנביא ידע את לבבו כי לא אמר אלא ממיעוט האמנה כאומר איני חושש לנסותו בזה לפיכך ענה לו הנביא כי תלאו גם את אלהי: 7:13: ויאמר, בית דוד. לגנותו לא קראו בשמו, כמו שמע נא בן אחיטוב, וזכר דוד ולא זכר אביו כי בעבור דוד היתה לו המלוכה ובעבורו עושה עמו האל נסים, וכן ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי: | אנשים. כתרגומו ית נבייא, וכן את אלהי ית פתגמי אלהי, כלומר שאין אתם מאמינים בהם ותחשבו בלבבכם כי הוא נלאה וחלש מלהקים את דבריו, והלאות והיגיע’ בדברים או בפעולות: 7:14: לכן. הוא יתן לכם אות מעצמו אף על פי שאין אתם חפצים בו והוא יתננו לכם כדי שתאמינו בו על כרחכם: | הנה העלמה הרה. העלמה אינה בתולה אלא עלמה כמו נערה תהיה בתולה או בעולה, והנה דרך גבר בעלמה היא בעולה, וכן לזכר קטן בשנים יקרא עלם, בן מי זה העלם, וזאת היתה קטנה בשנים, לפיכך נקראת עלמה, והעלמה הזאת היא אשת הנביא או אשת אחז, והוא הנכון, כי אם היתה אשת הנביא היה אומר הנביאה כמו שאמר ואקרב אל הנביאה, ועוד שאמר מלא רחב ארצך עמנואל, משמע כי בן מלך היה, אמר עתה היא הרה ועתה היא יולדת בן ותקרא אמו שמו עמנואל: | וקראת. על אמו הוא אומר והיה מנהגם כי האמות היו קוראות שם לבניהן, ואמר וקראת דרך צווי כי הנביא היה מצוה שתקרא שמו כן, כי מיום שיולד יהיה לכם שלום ויהיה האל עמכם לכך תקרא שמו עמנואל, ומהו האות: 7:15: חמאה ודבש יאכל. כלומר מיום שנולד יאכל לדעתו חמאה ודבש וכל דבר מתוק שיקריבו לפניו הוא יפתח פיו לו ויקחנו ואם יקריבו לפניו מאכל רע ימאסנו ויסגור פיו לו ולא ירצה בו וזהו מאוס ברע ובחור בטוב, ויבחר במאכל הטוב, כמו שאמר חמאה ודבש יאכל לדעתו ומלת לדעתו היא נקשרת למעלה ממנה ולמטה ממנה וזה הבן לא נוכל לומר כי הוא חזקיהו, כי כשמלך אחז היה יחזקיהו ובנו בן תשע שנים וזאת הנבואה נאמרה לאחז בימי מלכותו, והעלמה גם כן אינה אם חזקיהו כי לא היתה עלמה כשנאמר נבואה זו, ויונתן תרגם פסוק חמאה ודבש כן שמן ודבש ייכול עד לא ידע לרחקא בישא ולקרבא טבא, ולהשיב לחולקים בזאת הפרשה מבואר בספר הברית שחבר אדוני אבי זכרונו לברכה בתשובת החולקים, וענין הפרשה סותר דבריהם בפי’ כי אחז היה מפחד בעבור שני המלכים האלה שלא ילכדו את ירושלם ונתן לו אות כדי להאמין שלא ילכדוהו ואם האות דבר כאשר הם אומרים מה אות היה זה לאחז דבר שהיה אחר כן ליותר מארבע מאות שנה ואיך יתחזק לבו בזה הדבר שלא היה בימיו, ושאר התשובות מסודרות שם בספר הברית: 7:16: כי בטרם. פי’ אדוני אבי ז”ל אמר לו כי בטרם שיגיע זה האות להם ילכו להם המלכים, זהו שאמר תעזב האדמה, כלומר תעזב מהם שילכו להם, אבל היה יכול שישוב אחרי כן וילכדו אותה לכך נתן לו האות שכיון שיראה האות בנער יבטח לבו באל כי כמו שהאות הזה שנתן לו נתקיים כן יתקיים דברו שלא ילכדו ירושלם ולא תקום עצתם ולא תהיה, ומה שאמר מפני מלכיה והם לא היו מלכי האדמה ההיא שהיא ירושלם אלא מלכי דמשק ושמרון כך פירוש מפני אלה השנים שהיו מחשבים שיהיו מלכיה, ויש לפרש הפסוק בענין אחר ולא יהיה פירוש מאוס ברע השני כמו הראשון אלא פירוש זה השני מאוס ברע ובחור בטוב כשאר נערים שיגדלו ותכנס בהם דעת הבחירה מעת שיחלו לדבר, ואמר כי בטרם שיחל נער זה לדבר שיהיה בעת בחירת הטוב ומאסו ברע כשאר הנערים וזה עד שלש שנים או קודם תעזב אדמת שמרון ודמשק ותהיה שממה אשר אתה קץ עתה מפני שני מלכיה, והם רצין ופקח, וכדי שתאמין זה נתן לך האל זה האות מעתה, כי מיד שיולד הנער יבחר במאכל טוב וימאס ברע לדעתו כמו שפירשנו: 7:17: יביא ה’ עליך. מאלה המלכים לא תפחד אבל עוד יביא ה’ עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו וגומר, כלומר ימי רעה אשר לא באו מיום שנחלק המלכות, כי אז החלו הרעות לבא על ישראל ולא היו בכלל הימים שעברו ימי רעה כמו אלה הימים, ומי יהיה העושה הרעה הגדולה הזאת שיביא ה’ עליך את מלך אשור, ואמר עליך, כי עליו עלה תגלת פלאסר מלך אשור ויצר לו, כמו שכתוב בדברי הימים, ואמר ועל בית אביך, בעבור חזקיהו בנו שעליו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם ולא נשארה עיר בכל ארץ יהודה שלא כבש אלא ירושלם, ואמר ועל בית אביך, ולא אמר על בנך לכבוד חזקיהו שהיה צדיק ואחז היה רשע: 7:18: והיה ביום ההוא ישרוק. כאלו ישרוק להם שיבאו, כלומר שיעור את רוחם, וכן אמר למעלה ושרק לו מקצה הארץ, ואמר זבוב ודבורה לפי שמתאספים לרוב כרגע לפי’ המשיל חיל מצרים וחיל אשור לזבוב ולדבורה שיתאספו מהרה ויבאו מהרה כמו שאמר למעלה והנה מהרה קל יבא, וכן נאמר במשל סבוני כדבורים, כאשר תעשנה הדבורים, וי”ת כן יכלי ה’ לעם קטרי משרית גבריא וגו’, ואמר בקצה יאורי מצרים כי הקצינים שבמצרים יבאו עם מלך אשור כשיעלה על ארץ ישראל, וזכר יאורי לפי שעובדי האדמה מתקנים יארים בכל מקום להשקות אדמתם, ואמר כי אפילו עובדי האדמה יניחו עבודתם ויבאו מרוב תאותם להשחית את ארץ ישראל: 7:19: ובאו ונחו כולם. אמר ונחו כולם לפי שהדבורים נחות על הפרחים, ואמר בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים, כלומר בערים אשר בעמקים ובערים הבצורות אשר בסלעים, ופירוש הבתות חרבות, כמו ואשיתהו בתה, ודגש התי”ו תמורת הנח, ופירוש נקיקי הסלעים שני סלעים: | ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים. הם עצים פחותים. כמו תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס, והם משל על ערי הפרזות, וי”ת ובכל הנהלולים בתי תושבחתא: 7:20: ביום ההוא. זה היה במגפה אשר היה במחנה אשור כשבא לירושלם אחר שכבש כל ארץ ישראל, ויצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור, המשיל המגפה לתער לפי שהתער משחית השער מכל וכל כך היתה המגפה רבה בהם ובגדוליהם, כמו שכתוב ויכחד כל גבור חיל נגיד ושר במחנה מלך אשור, ופירוש בעברי נהר בחיל הבא מעברי הנהר, וזהו במלך אשור שבא עם צבאותיו לירושלם, ומה שאמר יגלח בהם הראש, פירוש את שער הראש, וכן וגלח את ראשו, והוא משל על ראשי צבאותיו, ושער הרגלים הוא שער הערוה והוא כנוי להמון העם: | וגם את הזקן תספה. והזקן כנוי למלך, לפיכך אמר וגם כי אין דרך לגלח את הזקן ואפילו מי שיגלח את ראשו לא יגלח את זקנו, אבל שער הרגלים דרך העולם לגלח, ואמר על הזקן תספה ולא היתה בכלל יגלח לפי שמלך אשור לא מת במחנה כי בארצו מת בשובו כי בניו הכוהו בחרב, ומלת תספה פעל עומד, ותי”ו תספה לזקן כי הוא לשון נקבה כמו וכל זקן גדועה אף על פי שנמצא גם כן בלשון זכר, וי”ת את הראש ית מלכא, ותרגם וגם את הזקן ואף ית שלטוניא, ושער הרגלים, תרגם כמו שפירשנו, ופירוש השכירה כי התער שישכור אדם הוא טוב ומחודד, וי”מ שכירה גדולה, וכן גם שכירים בקרבה גדוליה, וי”ת בחרבא חריפא, ושער הוא משקל אחד לסמוך ובמוכרת והוא בשקל נער שער ואינו ממשקל שער צהוב: 7:21: והיה ביום ההוא יחיה איש. גם זה בימי חזקיהו, ואמר שיהיה שלום וברכה בארץ ומרוב הברכה יגדל איש עגלת בקר ושתי צאן ודי לו בהם, כמו אם יהיו לו עדרים מהם בזמן אחר כי זמן ברכה יהיה בימים ההם: 7:22: מרוב עשות חלב. מרוב שיעשו חלב יאכלו החמאה כי החלב יש בו הקום שהוא נסיובי דחלבא וכשישתה החלב ישתנו מעורב ובימים ההם מרוב שיהיה להם חלב יעשו ממנו חמאה ולא יחושו על הקום וישפכו אותו ולא יאכלו מן החלב אלא החמאה שיוציאו ממנו וגם דבש יהיה להם הרבה מאד כמו שנאמר על האדמה זבת חלב ודבש: | כל הנותר. כי בימי חזקיהו גלו רוב ישראל, ואמר כי הנותרים יהיה להם שבע גדול בימי חזקיהו: 7:23: והיה. הפסוק כמו הפוך, וככה פירושו כל מקום אשר הוא עתה לשמיר ולשית שאין יכולין לעובדו מפני המלחמה יהיה מעובד בו כאלו אמר אשר הוא עתה לשמיר ולשית וכמוהו רבים, ואמר כי אותו המקום יהיה עבוד ביום ההוא עד שאלף גפן בו ישוו אלף כסף שיהיה הפרי מבורך ומוציא הרבה ופרי טוב: 7:24: בחצים יבא שמה. עתה בא שמה מי שירצה לבא בחצים ובקשת מפני המלחמות לפיכך תהיה עתה כל הארץ שמיר ושית שאינה עבודה מפני המלחמה ותעלה שמיר ושית: 7:25: וכל ההרים. והם ההרים שהם בישוב שנעבדו, גם ההרים בימי חזקיהו לא תבא שמה יראת שמיר ושית כמו שהוא עתה, כי יעדרון במעדר ולא יהיו יראים שיעלו שמיר ושית בם אבל יהיו למשלח שור ולמרמס שה שירעו בהם הבהמות ולא יחושו מרוב התבואה, על דרך משלחי רגל השור והחמור ומעדר הוא שם הכלי שחופרין בו: | יעדרון. יחפרון: 8:1: ויאמר ה’ אלי, גליון. פירוש אגרת, י”ת לוח ובאמרו גדול והוא לא צוה לכתוב בו אלא ארבע תיבות אולי היו דברים רבים והיה ענינם זה למהר שלל חש בז או לא היו אלא ארבע תיבות אלה, והגליון היה גדול למשל על ארץ ישראל כמו שהיה הגליון גדול והכתב בה מעט כן היתה ארץ ישראל רחבת ידים והיושבים בה מעט שגלו עשרת השבטים והיתה חרבה רובה, ופירוש בחרט אנוש, לפי שהיה זה במראה הנבואה אמר לו שיכתוב זה בחרט אנוש כלומר שלא יחשוב כי זה שצוה לו לכתוב במראה הנבואה לבד אלא שיעשה כן ממש בעבור הנבואה מעליו יכתוב זה בחרט אנוש כי אותו שהוא נכתב בחרט אנוש במראה הנבואה אינו בחרט אנוש כי אינו מעשה ממש כמו שהלך ישעיהו ערום ויחף ולקח הושע אשת זנונים והעביר יחזקאל תער על ראשו ועל זקנו כל זה היה במראה הנבואה, לפיכך אמר לו וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז, והמלות כאלה כפל ענין במלות שונות, והכפל לחזק הענין ולמהרו, ויונתן תרגם בחרט אנוש כתב מפרש: 8:2: ואעידה לי. אלה הם דברי הנביא ואע”פ שלא זכר כתיבת הגליון ידוע הוא כי כתבו כמה שצוה לו האל, ועוד עשה בו ואף על פי שלא ראינו שצוה בו האל העיד עליו עדות כלומר החתים בו העדים שתהיה נבואה זו כתובה וחתומה כי כן עתידה להיות בקרוב, ואוריה נתנבא בימי יהויקים וזכריה בשנת שתים לדריוש, ואף על פי ששניהם היו בימי ישעיהו, ודעת רבותינו ז”ל שלא היו בזמן אחד שאמרו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אלא אוריה נתנבא פורענות ציון שדה תחרש וזכריה נתנבא נחמות עוד ישבו זקנים וזקנות וגו’, נבואת אוריה עדות לנבואת זכריה כשם שנתקיימה נבואת אוריה כך תתקיים נבואת זכריה, ולדעתם יהיה ואעידה לי דברי האל יתברך, וכן תרגם יונתן ואסהיד קדמי סהד וגו’: 8:3: ואקרב אל הנביאה. היא אשתו וקראה נביאה לפי שהיתה אשת נביא, ושני דברים העיד בענין זה כתיבת הגליון והבן הנולד לישעיהו הנביא: | מהר שלל חש בז. לא נקרא שם הנער בד’ תיבות האלה כאחד אלא אמר שיקראו שמו מהר שלל או חש בז כי שני הזוגות ענין אחד פעם יקראו אותו מהר שלל ופעם יקראו אותו חש בז: 8:4: כי בטרם. זמן אחד הוא זה עם מה שאמור למעלה בבן אחז בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב כי אז יחל לדבר הנער ותחלת דבורו הוא שיקרא אביו ואמו כי בזה הדבר ירגילוהו תחילה: | ישא את חיל דמשק. ישא הנושא את נכסי דמשק ואת שלל שמרון לפני מלך אשור ישא חסר הפעל, כמו ויגד ליעקב, רוצה לומר המגיד, וכן אמר ויאמר ליוסף, רוצה לומר האומר, וכמוהם רבים: 8:5: ויוסף ה’. אמר ויוסף לפי שזכר בזה הענין עצמו, ולפיכך אמר גם כן עוד: 8:6: יען. כי היו ביהודה ובירושלם רבים שהיו רוצים במלכות פקח בן רמליהו והיו מואסים במלכות בית דוד לפי שהיתה יד מלכות אפרים תקפה ומלכות בית דוד חלושה בימי אחז, וזכר עם בן רמליהו רצין לפי ששניהם יחד היו נלחמים ביהודה והמשיל מלכות בית דוד למי השלוח ההולכים לאט שהוא נחל קטן ומימיו הולכים בנחת כן מלכות בית דוד לא היה להם כח להרע לאויביהם רצין ובן רמליהו: | ומשוש את רצין. יהיו ששים ושמחים עמהם אם יהיו הם מולכים בירושלים, ומשוש שם סמוך למלת את, וכן מקום לא ידע אל: 8:7: ולכן. הוי”ו אינה לתוספת ענין שהרי הוא התחלת דברים, טעם למה שאמר יען אשר עשו כך וכך יעשה להם כך וכך כמו וישא אברהם את עיניו, ורבים כמוהו, אמר הנביא דבר אלי ה’ כי בעבור ששמח לבם עם הנלחמים עם מלכות בית דוד יפלו ביד קשים מהם, והם מחנה אשור, והמשיל אותם למי הנהר העצומים והרבים כאשר הם מתגברים בארץ וישטפהו כל אשר יעבור עליהם כן מלך אשור ומחנהו הרב שכבש כל ארץ יהודה זולתי ירושלם: | ואת כל כבודו. הוא חילו הגדול שהתכבד בו על כל העמים וכבש אותם תחת ידו: | ועלה על כל אפיקיו, אף על פי שהאפיקים הם עמקים, ואמר ועלה כנגד א”י שהיא גבוהה מכל הארצות, ר”ל שכל הארץ אמלא מהם, כמו שהאפיקים מלאים מים, ועוד מרובה ילכו על כל גדות האפיקים והם שפתי העמקים למעלה שהם גבוהים מן העמק, וגדותיו הם משל על כל ערי יהודה הבצורות: 8:8: וחלף. תרגום ועבר: | עד צואר יגיע. המשיל ירושלם לראש הגוף, וכשהמים מגיעים לאדם עד צוארו הנה הוא קרוב לטבוע בהם, ואם יתגברו מעט יעברו ראשו ויטבע בהם כן מלך אשור בבאו עד ירושלים היה כמו המים המגיעים עד הצואר והיתה ירושלם קרובה להכבש לולי רחמי האל, וכת”י עד צואר יגיע עד ירושלם ימטי: | והיה מוטות כנפיו. הדגש הוא לחסרון נו”ן מונטות מן נטה, ר”ל נטית מחנהו והתפשטותו יהיה מלא רחב של ארץ יהודה כלה, ואמר עמנו אל שהוא הבן הנולד לאחז, לאות כי לא תכבש, כלומר אתה עמנו אל שאתה בירושלם בך יכירו כי עמהם האל שתנצל מיד מלך אשור כי כל שאר ארצך תהיה מלאה מהם, ובדרש כמה הם מוטות התרנגול א’ מס’ בכנפיו א’ מס’ באכלוסי סנחריב מלא רחב ארץ יהודה: 8:9: רעו. ענין שבר, כמו תרועם בשבט ברזל, אמר כנגד העמים הנאספים עם מלך אשור שברו ואחר כן תהיו נשברים: | וחתו. פעל עמד, השברו והאזינו כל מרחקי ארץ כל העמים שבאתם ממרחק ארץ לירושלם האזינו זאת הנבואה כי בתחילה תשברו ואמר כך תשברו: | מרחקי. המ”ם בסגו”ל: | התאזרו. התאזרו תחלה, התחזקו למלחמה ואחר כך תשברו, והכפל לחזק הענין ויונתן תרגם רעו מענין רעך ורע אביך אתחברו עממיא ואתברו: 8:10: עוצו. מה תועיל לכם עצתכם על ירושלם כי תופר, וכן דברכם עליה, לא יקום, ולמה כי עמנו אל, ומלת עוצו השור”ק במקום חולם, ויבא בחולם בנחי הפ”א כמו גשו הנה בחסרי הפ”א: 8:11: כי כה אמר ה’. הטעם בכי למה שאמר כי לא תקום עצתם על ירושלם, כי כן אמר אלי בחזקת היד כי הוא יהיה מעריצכם שיתן לכם חוזק ותוקף למאמינים בו ולמקדישים שמו, גם יסור אותי שלא אלך בדרך העם הזה המואסים במלכות בית דוד מפני מורא המלכים האלה, ופירוש בחזקת היד בחוזק הנבואה, וכן ויד ה’ היתה עלי חזקה, והחוזק בנבואה הוא שיראה במראה הנבואה מראה נוראה ונפלאה, או שיאמר דברים והוא יסרני שלא אלך אלא בדרך ה’ ולאמר גם כן לאחרים וליסרם ולהזהירם שלא ילכו בדרכי העם המורדים, ואומר להם: 8:12: לא תאמרון. לא תחשבו ולא תרצו זה שתקשרו ותמרדו במלכות בית דוד, וכמוהו הלהרגני אתה אומר, ויאמר להכות את דוד, או פי’ לא תאמרון איש לאחיו: | ואת מוראו לא תראו. מה שהם יראים והם רצין ופקח לא תראו אותם ולא תערצון לא תתנו להם בלבבכם ובפיכם העריצות והכח כמו שהעם הזה עושים, כי אין לכם כח עליכם אם לא ירצה האל, ויש מפרשים נבואה זו בימי חזקיהו שהיו יראים ממלך אשור, ואמר כי שבנא וסיעתו השלימו בסתר עם מלך אשור, וכן פירשו רז”ל: 8:13: את ה’ צבאות. הוא אדון צבאות מעלה ומטה ובידו הכל ואם תראו אותו ותקדישו הוא יציל אתכם מצבאות מטה הנלחמים עליכם והוא מוראכם שתיראו אותו לבדו: | והוא מעריצכם. והוא יתן לכם עריצות וכח ולא יוכלו אויביכם להרע לכם: 8:14: והיה למקדש. מקדש, הוא ארמון ומקום משגב שישגב אדם בו, כמו כי מקדש מלך הוא (עמוס ז יג) ובא אל מקדשו (ישעיהו טז יב): | אמר כי הקב”ה יהיה לשני בתי ישראל לאחד למקדש, והם הבוטחים בו ורוצים במלכות בית דוד, ולאחד לאבן נגף ולצור מכשול: | לפח ולמוקש ליושב ירושלם. לאחד מן הבתים היושבים בירושלם והם המואסים במלכות בית דוד ובוחרים במלכות בן רמליהו, וי”מ בימי חזקיהו שבנא וסיעתו, וי”ת דיתבין בירושלם: 8:15: וכשלו בם. באבן נגף ובצור מכשול שזכר יכשלו בם רבים והם המורדים הם חושבים להמלט במרדה והם יפלו בתוך המוקש וילכדו: 8:16: צור תעודה. צור בשקל סוב בתשלומו ענינו ענין קשירה, כמו ותהיינה צרורות, ומבוקעים ומצוררים, וצור מקור, וכן חתום, והוא דברי הנביא, אמר אין לי אלא לצרור ולחתום התורה בלמודי כלומר עם לומדי שלא יראום אחרים אלא התלמידים כי האחרים אינם רוצים לא לראות ולא לשמוע דברי תורה, ואחר שהוא כן טוב שיצרור אותה אדם ויחתמנה ולא תזכר אלא עם התלמידים כי האחרים אם אזכור להם או אראה להם דברי תורה ולא יעשוה הנה ענשם כפול אחר האזהרה, ולמודי שם תואר לתלמידים, וכל כל בניך למודי ה’ למוד מדבר, ויש מפרשים כי הוא דברי האל ויהיה צור וחתום צווי וכן תרגם יונתן, ופי’ צור כמו נצור טור סהדותא וגו’: 8:17: וחכיתי. לפירושינו יהיה זה הפסוק נקשר עם אשר לפניו, ולפירוש האחר יהיה זה דברי הנביא ואשר לפניו דברי האל וכן תרגם יונתן, ואמר וחכיתי לה’ כל זמן אני מחכה לה’ אפילו בעת שמסתיר פניו מבית יעקב: | וקויתי לו. כפל ענין במ”ש: | וחכיתי. בחיר”ק עי”ן הפעל, וקויתי בצר”י: 8:18: הנה אנכי. מעשים שעשיתי לאות כמו כתיבת הגליון וקריאת שמות הילדים שאר ישוב ומהר שלל חש בז מעם ה’ צבאות לא עשיתי דבר מעצמי אלא הכל נאמר לי מעם השם צבאות השוכן בהר ציון והוא יושיעני מיד מלך ארם ומיד מלך אשור, ואלה הדברים היה אומר הנביא לתלמידים היושבים לפניו, ואמר להם גם כן: 8:19: וכי יאמרו אליכם. כי יאמרו אליכם העם הזה דרשו אל האובות והידעונים כמו שאנו עושים הלא תראו כי הם מצפצפים ומהגים, אם כן ראוי לדרוש מהם ולהאמין בהם, אתם תאמרו להם הלא עם אל אלהיו ידרוש אפי’ אותם שדורשים אל אלהים אחרים כל עם ועם דורשים אל אלהיו יש שיעשה אלוה החמה ויש שיעשה הלבנה ויש שאר הככבים וכל אלה הם חיים ויש בהם כח אף על פי שאין ראוי לדרוש מאתם כי הכח בא להם מהאל יתברך והוא אדון הכל ואליו ראוי לדרוש, אבל זה שאתם אומרים לנו שנדרוש אל האובות ואל הידעונים זהו דבר שאין הדעת סובלו כי הם מתים, ואיך נדרוש בעד החיים אל המתים כי המתים אינם יודעים מאומה, והצפצוף הוא דרך מרמה למתעסקים בהם, ויונתן תרגם וארי ימרון לכון עממיא וגו’: 8:20: לתורה ולתעודה. שבועה כאדם האומר בתורה יהיה כך וכך, וכן אם לא שבועה כמו אם לא שויתי ודוממתי, והדומים להם, יאמרו אלה שאמר, וכי יאמרו אליכם, תדעו באמת כי כן יאמרו אליכם כדבר הזה אשר אמרתי, וזהו דבר אשר אין לו שחר, פירוש אורה כלומר אין להם שום טעם ודבר חשוך ואפל הוא, ויונתן תרגם כדין תאמרון להון לאורייתא וגו’, כלומר לאוב ולידעני אין לו מי שישחר פניו ויבקשנו, כלומר אין ראוי לכך, ובדרש אין לו שחר על עצמו אינו מזריח את השחר שהרי עינים לו ולא יראה ואיך יזריח על אחרים, ובדרש עוד אמר רבי סימון בארה אביו של הושע בן בארי נבא שני מקראות הללו, וכי יאמרו לתורה ולתעודה, ולא היה להם כדי ספר ונטפלו בישעיה ונבא לגלות עשרת השבטים כשגלה מלך אשור לראובני ולגדי הגלוהו עמם שנאמר בארה בנו נשיא לראובני ולגדי הוא אשר הגלה תגלת פלאסר: 8:21: ועבר בה. פירוש בארץ, שהרי זכר למעלה בהר ציון, כלומר מי שיעבור בה נקשה ורעב יהיה כי לא ימצא בארץ מה יאכל, ופירוש נקשה קשה יומו, כמו אם לא בכיתי לקשי יום: | והיה כי ירעב. כאשר לא ידע מה יעשה ולא ידע עצה לנפשו כי ירעב והתקצף וקלל במלכו שאין לו כח להושיעו כי הרעב מפני מלחמת האויבים: | ובאלהיו. באלילים שהיה עובד, וכאשר יראה שאין לו עזר מזה ומזה ופנה למעלה ישוב לאל ית’ שיעזרהו וגו’, ויונתן תרגם פתכריה וטעותיה ויתפני לעילא למבעי פורקן בתר דתתחתם גזירתא ולא יכיל, ופתכריה ענין עכו”ם, וכן תרגם סכות מלככם הנשבעים במלכם: 8:22: ואל ארץ. כתרגומו וסעיד מיתבי ארעא יבעי, והפסוק כפול בענין במלות שונות: | צרה וחשכה. כמו צוקה ואפלה, ופירוש מעוף חשך, כמו ארץ עיפתה כמו אופל, כי שניהם שרש אחד להם, ויונתן תרגם לשון עייפות: | ואפלה מנדח. כמו ולאפלה, כלומר יראה עצמו מנודח אל החשך ואל האפלה, וי”ת מנודח שם כאלו אמר ואפלה ודחי:
פירוש מלבי”ם
7:1: בן יותם, פי’ חז”ל שהזכיר אבותיו, לאמר שזכותם הגינה בעדו עלה רצין, תחלה עלה רצין בפ”ע (דה”ב כ”ח ה’) ופקח בפ”ע (שם ו’), וכ”א כבש את יהודה, אבל על ירושלים לא יכלו כ”א בפ”ע להלחם, כי הצילם ה’: 7:2: ויגד, אח”כ נודע לבית דוד כי ארם ואפרים נתחברו יחד, ויירא מפניהם כנוע עצי יער, אילני סרק שאין עליהם פירות יניעם הרוח יותר מאילני פירות שפירותיהם מכבידים עליהם, כן הם שהיו ריקנים מכל זכות ותקוה על ישועת ה’, נעו מפחד אויב: 7:3: שאר ישוב בנך, ישעיהו קרא שם בנו שאר ישוב להתעוררות ששאר ישראל ישובו אל ה’, וצוה ה’ שיקח אותו עמו לעוררהו ברמז, תעלת הברכה העליונה, היא התעלה והברכה שהסיב חזקיהו מפני מלך אשור, כמ”ש ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא המים העירה (מ”ב כ”ב), וחכמי ישראל לא הסכימו עמו בזה (ברכות ט”ז), ויתכן כי גם אחז יצא למקום ההוא לסתום המעין והברכה לבל ימצא האויב מים לשתות וצוה ה’ לישעיהו שיעכב על ידו: 7:4: השמר, מעשות שום דבר והשקט, ברוחך אל תירא, מן האויב ולבבך אל ירך, מעצמך (כמי שסבל רעות רבות שנעשה רך לב בטבע), משני זנבות האודים, המשיל מחנה ארם ומחנה אפרים לשני זנבות אודים עשנים, ר”ל אינם עץ חזק רק אוד אשר שני קצותיו אכלה האש, וגם לא ידמו כאמצעו של אוד שלא שלט בו האש רק כזנבות האוד וקצהו, וגם לא כאוד בוער באש שיוכל לשרוף הנוגע בו, רק כאוד שנכבה ומעלה עשן, שאינו יכול לסבב רק כאב עינים לבד, וגם אינו מתעשן ע”י אש, כי הוא מתעשן, בחרי אף רצין וארם, ע”י חרי אף רצין, ור”ל אינו מתעשן ע”י אף ה’ כענין אשור שבט אפי רק על ידי אף בני אדם להבל נדמו: 7:5: רעה, עצה רעה לאמר, יעצו לאמר: 7:6: ונקיצנה, המשילו את ירושלים בגנות כמורסא מלאה מוגלא שמנקבים אותה בקוץ ומבקעים אותה ומוציאים המוגלא לחוץ כמו שהוא בלשון המשנה המפיס מורסא, וכן נכבוש אותה ונבזוז את רכושה אלינו בן טבאל, איש מבית אפרים שהיו חושבים להמליכו על ירושלים: 7:7: כה אמר ה’, אבל ה’ אמר, לא לבד כי לא תקום, שלא יבצעו מעשיהם שיתקיים הדבר, אף גם ולא תהיה לא יהיה לה התחלה כלל כי לא ילחמו כלל: 7:8: כי ראש, עיר מלכותו של ארם הלא היא דמשק, שהיה אז רעתה מפורסמת, ומרעת עיר הממלכה נוכל לדון על רעת כלל העם והמדינה וראש דמשק ומלכם הלא הוא רצין שהיה ג”כ רשע, ובודאי כל משרתיו רשעים, וכל בני מדינתו בני בליעל, ואיך יעיזו אלה למשול על ירושלים וגם אפרים אין לו זכות לזה, שהלא כבר נחתם גזר דינם ע”י עמוס שהתנבא בעת הרעש (שם ז’ י”ז), וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ונבואה זו שגורה בפי כל מאז, שאמר עליהם כי בעוד “ששים וחמש שנים, מעת ההיא יחת אפרים מהיות עם”, ואעפ”כ לא נתנו לבם לשוב מרשעם, כי הלא נודע רעת אפרים מרעת שמרון ופקח מלכה, כי הלא גם אחר נבואה זאת בכ”ז עדיין: 7:9: ראש אפרים שמרון, ולא שינו את דרכם כי עדן שומרון ראש הממלכה של אפרים, וכן רמלי’ הוא מלכה וזה סימן על רוע העם אם לא תאמינו, יען שראה הנביא בו שאינו מאמין לדבריו, קצף עליו ואמר, האם לא תאמינו, לדברי ה’ בעבור כי לא תאמנו אתם? הכי בעבור שאתם אין אמון בכם תעיזו פנים לבלתי האמן גם לדברי ה’?: 7:11: שאל לך אות, יען ראה בו שאינו מאמין העמק שאלה, שאל לך אות בעמק, שישנה דבר מן היסודות או הגבה למעלה, שיעשה לך אות בשמים, כהעמדת השמש וכדומה, כי המבקש אות, יהיה או לצרכו כדי שיאמין הוא, או כדי שיאמינו אחרים, וז”ש אם תבקש אות לצרכך העמק שאלה, כי בזה די לך, וטוב להקל בנס, ואם תבקשהו כדי שיאמינו אחרים הגבה למעלה כדי שיתפרסם לרבים: 7:12: לא אשאל ולא אנסה, אם היה כונת דבריו שלא ישאל מפני שמאמין בלא אות ומופת היה צריך לומר לא אנסה ולא אשאל, והיה ענינו לא אנסה לצורך עצמי כי הוא מנוסה אצלי מכבר, ואיני מסופק כלל, ואף גם לא אשאל לצורך אחרים, יען שדבר ה’ נאמן אצל כולם, אבל מסדר דבריו לא אשאל ולא אנסה מבואר שהיתה כונתו, לא אשאל לצורך אחרים, כי איני רוצה כלל שיתקדש שמו ושיאמינו בו אחרים, ואף גם לא אנסה לצורך עצמי, כי גם בכל האותות והמופתים לא אאמין לדבריו, (וכן מבואר במלכים ב’ (ט”ז) שבאמת לא חשש לדבר הנביא שא”ל השמר והשקט ושלח שוחד למלך אשור, וזה היה לו וליהודה לצור מכשול, שעי”ז החל מלך אשור לבא על יהודה כפעם בפעם, וכמ”ש אח”כ מן פסוק י”ז עד סוף הפרשה): 7:13: הלאות אנשים, שאתם מיחסים לאות ופסיקת הכח אל הנביאים, ולא תאמינו שיש בכח הנביא לעשות אות או מופת כי תלאו, עד שתיחסו לאות ופסיקת כח גם אל אלהי, לבלי האמן באותותיו: 7:14: לכן יתן ה’ הוא (מעצמו) לכם אות, (הנה האות הזה לא היה בו איזה פלא ושינוי טבע, רק ר”ל אות וסימן כמו וקשרתם לאות על ידך, שע”י שצוה לקרא שם הילד עמנואל זה היה אות וסימן שיזכרו כי ה’ עמנו וכן יתר האותות שנתן כמו קריאת הילד מהר שלל חש בז, וכתיבת המגילה (לק’ ח’) היה רק סימן לבד. והמפרשים שבקשו למצוא באות הזה שינוי טבע טרחו בחנם, כי באמת במה שיגיד הנביא אחרית דבר מראשית ובא הדבר אשר דבר בשם ה’ הוא האות האמתי לאמתת נבואתו, רק יען שהנבואה לא תתקיים לפעמים, וזה ימצא בעת ינבא לרעה. שבשוב רשע מרשעתו תתבטל הנבואה כמ”ש ירמיה לחנניה בן עזור (ירמיהו כ״ח:א׳), אבל כשיצוה ה’ אל הנביא לעשות איזה פעולה עם נבואתו, אז תבא הנבואה בכל אופן, כמו שבארתי זה במק”א באורך. ולכן מה שצוה ה’ אל ישעיה שיקרא שם הילד עמנו אל ומהר שלל ולכתוב על הגליון. היה זה אות וסימן שנבואתו תתקיים ולא יחזור בה אף אם ישתנה ענין העם שהתנבא עליהם, וזה האות שכיון פה, וא”צ עמו מופת מחוץ לטבע). | הרה, שכבר היתה הרה העלמה, אשת הנביא וקראת, צווי, צוה ה’ שתקרא כן שם הילד לסימן ואות שה’ יהיה עמנו: 7:15: חמאה, בעת שיגיע הנער לזמן שידע למאוס ברע ולבחור בטוב יאכל חמאה ודבש היערים, ור”ל שמצייר עם הילד ציור האומה בכללה, שכמו ששמו עמנו אל מצייר כלל האומה שה’ עמהם, כן אכילתו חמאה ודבש מצייר כלל האומה שעמה אל שתאכל חמאה ודבש וכל זה מן האות והסימן שאף שעתה ארץ יהודה חרבה, ה’ ברחמיו יותיר לה שארית - ואיך יהיה זה.? מבאר: 7:16: כי בטרם, שהוא לזמן קרוב, תעזב האדמה אשר אתה קץ בה, היא אדמת רצין ופקח אשר אתה קץ ומואס אותה תעזב מיושביה. | מפני שני מלכיה, מסבת רעת שני מלכיה ורשעתם, וממילא אחר שתחרב ארצם יהיה שארית לארץ יהודה: 7:17: יביא, אבל גם אתה מפני שאינך בוטח בה’ שצוה לך השמר והשקט, ואתה לא בטחת בו וקראת אל מלך אשור לישועה, לכן גם עליך יעבור כוס, וה’ יביא אליך את מלך אשור כפעם בפעם להחריב ארצך (כמ”ש במ”ב ט”ז, ודה”ב כ”ח), ומספר והולך מה שיעשה מלך אשור למיום סור אפרים, מיום שנחלקה מלכות ב”ד: 7:18: והיה ביום ההוא, כששב מלך אשור ממצרים שם פניו לכבוש את ארץ יהודה, והמשיל את מצרים לזבוב שהוא חלוש מדבורה, כן היו חלושים מאשור: 7:19: ובאו ונחו, הזבובים והדבורים האלה ינוחו בבקעת החרבות ובחורי הצורים בין הקוצים והסנאים מקום שדרך הזבובים לשכון שם, והוא משל על התפשטותם בכל הארץ: 7:20: והיה ביום ההוא, כל זה בימי אחז יגלח ה’, ה’ יגלח אז, ע”י תער השכירה אשר בעברי נהר, ומפרש מי היא התער השכירה הזאת במלך אשור, היינו ע”י מלך אשור שבא מעבר הנהר והוא נמשל לתער השכירה המשיר כל השער בו יגלח ה’ את הראש וכו’, ר”ל כי שערות הראש היה דרך לגלחם בימים ההם, והיה גנאי שלוח פרע שער ראשו, (שכן הוזהרו הכהנים שלא לגדל פרע והמלך מסתפר בכל יום), ושער הרגלים היה נוול ג”כ, אבל לא כ”כ כי היה נוול בסתר, אבל שער הזקן היו מגדלים אותו לכבוד ותפארת עפ”ז המליץ כי התער הלז והוא מלך אשור יגלח שער הראש, והוא משל אל הרשעים הגדולים שנוולם גלוי וחטאם מפורסם, וגם שער הרגלים והם החוטאים בסתר שנוולם נסתר, אבל כיון שנתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, והתער עצמה (לא ע”י ה’), תספה גם את הזקן, שהוא משל אל הצדיקים, וע”כ ייחס זה אל התער לא אל ה’, ואמר תספה לא תגלח, כי זה אינו גילוח רק השחתה: 7:21: והיה ביום ההוא, מ”מ גם אז יתקיים האות של עמנו אל, ואות שיאכל הילד חמאה ודבש, כי מרוב השממון שתחרב המדינה יחיה כל איש לעצמו עגלת בקר: 7:22: והיה, ובזה תהיה השפע רב כ”כ עד שיאכלו חמאה, כי החלב אינו מתקיים ובהכרח יעשו ממנו חמאה, כי לא יוכלו למכור החלב לסחורה כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ, ומי יקנה, אחר שכולם יהיה להם חמאה ודבש: 7:23: והיה, ואם תשאל, למה יאכלו חמאה ודבש ולא לחם ויין? משיב, כי כל הארץ תהיה לשממה, עד שהמקום שיש שם אלף גפנים השוים אלף כסף יהיה שמיר ושית וכ”ש כי שדי תבואה יהיה שממה, ולכן יצטרכו להחיות א”ע מחלב הבהמות לשמיר ולשית יהיה, המליצה תצייר, כאילו השמיר והשית הוא יהיה אדוני הארץ, עד שהכרם היקר השוה אלף כסף יהיה שלו וקנינו: 7:24: בחצים, מצייר כאילו השמיר והשית יבא שמה אל הכרמים היקרים בחצים ובקשת ויכבוש אותם בחרבו ובקשתו עד שיהיו שלו וקנינו, והוא ציור מליציי, ועתה מבאר המליצה, כי שמיר ושית תהיה כל הארץ: 7:25: וכל, ואם תשאל א”כ איפה ירעו הבהמות אחר שכל הארץ תהיה שמיר ושית? משיב, ההרים הגבוהים אשר א”א לחרוש שם בכלי חרישה מרוב גובהם, רק במעדר וכלי חפירה יעדרון, אל ההרים האלה לא תבא שמה היראה והממשלה של השמיר והשית, מצייר כאילו השמיר והשית הכובש את הארץ לא תשיג ידו לכבוש ההרים הגבוהים ולהפיל יראתו עליהם, ושם יהיה למשלח שור ושה שם ירעו וירבצו והכונה כי מקומות היקרים יהיו שממה ומקומות הבלתי חשובים יהיו מיושבים לרבץ בקר וצאן: 8:1: ויאמר ה’ אלי, (זה נמשך לענין האות שזכר למעלה (קאפיטל הקודם פי”ד) שנתן לו ה’, על שיהיה עמם ע”י קריאת שם הילד עמנו אל, עתה צוהו שיעשה ג”כ אות וסימן על מפלת רצין ופקח, ע”י חרט הגליון וקריאת שם הילד השני מהר שלל חש בז וכל המאמר שבסימן הקודם מן פסוק י”ז עד סוף הקאפיטל, הוא מאמר מוסגר, שאגב הודיע לו שיען שלא סמך על דבר ה’, ובקש עזר ממלך אשור, לא יבא האות של עמנואל בימיו בשלמותו, כי גם עליו יעבור כוס ע”י מלך אשור שסמך עליו, והאות של עמנואל לא יתקיים עתה אך במקצת כי יתן להם מחיה מעט עד זמן חזקיהו שאז יתקיים שם זה בשלמות כמו שינבא בתחלת סימן ט’). | גליון גדול, קלף עב וקשה בחרט אנוש, צוהו לצייר צורות של אנשים לוחמים ובוזזים ושוללים, ויהיה מצויר בו ציור המורה מהר שלל, שבזמן קרוב יהיה ארם ואפרים לשלל ובזה: 8:2: ואעידה, השם אומר, ואני אעיד לי עדים שיחתמו על הגליון הלז לקיים דבריו בכל תוקף, והם אוריה וזכריה (והמליצה בזה כי יען שהציור הזה היה מורה פורעניות על אפרים, ותכלית הפורעניות היה להושיע את יהודה, שע”ז היה מורה שם עמנו אל, והיה מעורב בנבואה טובה ורעה יחד, הזמין ע”ז שני עדים מתנגדים בשליחותם, כי אוריה התנבא פורעניות בימי יהויקים, וזכריה התנבא נחמה, ואמרו חז”ל כשם שנתקיים נבואת אוריה וכו’: 8:3: ואקרב אל הנביאה, אשת ישעיה ותלד בן, הוא היה בן אחר (רש”י נתקשה איך אפשר שנולדו שניהם בשנה אחת, וי”ל למ”ש למעלה הנה העלמה הרה שהיתה הרה מכבר, יצויר שהיה בחדש התשיעי להריונה או שהעלמה היתה אשת אחז, ומ”ש הילדים אשר נתן לי ה’, ר”ל לי לאותות) | קרא שמו, (מה שנתן על מפלת רצין ופקח שני אותות, ועל תשועת יהודה רק אות אחד מבואר במ”ש (למעלה ז’ י”ד), כי תוכן האות היה לקיום דבר הנביא ע”י שבא עם נבואתו דבר פעליי, שבזה א”א שיחזור ה’ מדבריו אף שישתנה ענין העם אשר נבא עליהם, כי זה היה ענין כל המעשים שצוה ה’ אל הנביאים, כמו הליכת ישעיהו ערום ויחף, ושיקנה ירמיהו אזור פשתים וישא מוטות וכדומה, וידוע כי יש הבדל בין מה שיתנבא הנביא לטובה שבזה לא ישוב ה’ מדבריו אף שיחטאו העם, ובין מה שיתנבא לרעה שישוב ה’ מדבריו בעת ישובו העם מדרכם הרעה, וכמו שמבואר בירמיה (כ”ח ח’ ט’), ולכן על תשועת יהודה שהיא לטובה היה די בסימן אחד, ועל מפלת רצין ופקח שהיה לרעה היה צריך לחזקו בפעולות שונות ונתן שני אותות): 8:4: ישא, מוסב על הילד, הילד הזה החלש אשר אינו יכול לקרא עוד אבי ואמי, יתעצם בכח וישא לפני מלך אשור חיל דמשק ושומרון, והיא מליצה נפלאה, שמציין בהילד הזה הנבואיי, הפעולה הנבואיית ששמו מורה עליה כאילו הוא הנושא השלל והוא הפועל כל זאת, כמו שציין בילד הקודם שיאכל חמאה ודבש שהיא מליצה על אכילת האומה בכללה: 8:5: ויסף, (מבואר כי נמצא אז קשר ביהודה, אשר רצו לפרוק עול מלכות יהודה ולהתחבר עם פקח, וע”ז בא אל הנביא נבואה מיוחדת, להזהיר את העם מקשר המרד והודיעם כי מלכות אפרים תכלה במהרה, בשנת שש לחזקיה, ושאז יתרומם קרן בית דוד, וזה נמשך עד סימן ט’ פסוק זיי”ן): 8:6: את מי השלח, היה דרכם למשוח המלכים אצל מעייני מים, ומלכי דוד נמשחו אצל מי השילוח, מעין קטן נמשך בנחת והיה לאות כי מלכותם תמשך בנחת ובבטחה, מצייר כי מאסו מלכות השקטה הזאת, ושמחתם הוא את רצין וארם ופקח בן רמלי’ שרוצים להתחבר אליו: 8:7: ולכן, כי לא רציתם במעין, יעלה ה’ עליכם את מי הנהר, מליצה על מלכות אשור שנמשחו אצל נהר פרת להורות על מלכות שוטפת ונמרצת העצומים, באיכות והרבים, בכמות ומבאר נגד העצומים את מלך אשור, ונגד הרבים את כל כבודו חיילותיו הרבים ועלה, הנהר על כל אפיקיו, מוצאי מימיו, ר”ל כי יקרה שהנהר יתמלא עד שיעבור את גדותיו, בעת שיסתמו את אפיקיו שהם הצינורות ששם יגרו מימיו, אבל הנהר הזה הגם שיעלה על כל אפיקיו מ”מ יתרבה כ”כ עד שיתמלא ויעבור את גדותיו, והנמשל שהגם שמלך אשור ילחם בעת ההיא בעמים רבים, אשר ישלח גדודיו לשם, מ”מ תהיה מחנהו גדולה כ”כ עד שימלא גם ארץ יהודה, כמ”ש וחלף ביהודה: 8:8: וחלף, תחלה יחלוף ביהודה דרך עראי, מבלי יעשה רושם כלל, ואח”כ יתפשט יותר עד כי ישטף את כל אשר יפגע, ואח”כ ועבר בקביעות כפעם בפעם, (ונזכר בתוספתא כי בשלש מחנות עבר סנחריב לארץ יהודה, ועיין למעלה א’ ו’) | עד צואר יגיע, אחר שיקבע הנהר מהלכו שם יתרבו מימיו בעומק עד שיגיע עד צוארו של אדם באופן שכל העובר בו יהיה בסכנה גדולה, ולא לבד שיתפשט באורך ובעומק, כי גם ברחבו יהיה מוטות ונטיית כנפיו ופרישת מחנהו, מלא רוחב ארצך אתה עמנואל, מדבר כן אל הילד, כן צייר את האומה בהילד הזה, וקורות האומה מיחס אל הילד, ר”ל אתה יהודה: 8:9: רעו, אחר ההוצעה הזאת מסב פניו אל הקושרים אומר א”כ רעו והתחברו אל העמים, וכרתו ברית עמהם למרוד באדוניכם אבל וחתו, דעו כי תשברו והאזינו, כל מרחקי ארץ יאזינו מה שאני אומר התאזרו, למרוד אבל תחתו, תתאזרו שנית וכ”ז לא יועיל כי תחתו: 8:10: עצו, איך לקיים הקשר אבל העצה הזאת תופר, וגם תדברו דבר והסכמה ולא יקום כי האל עמנו אשר יפר עצתכם: 8:11: כי, דבר זה אמר ה’ לי בעת התגבר עלי הנבואה, ואז יסרני בל אלך עם הקושרים וכה אמר אלי: 8:12: לא תאמרון, שיעור הכתוב, לכל אשר יאמר העם הזה קשר לא תאמרון קשר מה שיחליטו העם שהוא קשר של קיימא, אני מצוכם בל תאמרו שהוא קשר, כי אינו קשר ולא יתקיים ואת מוראו של הקשר לא תיראו כי לא יוכל להרע לכם, ואף גם בל תעריצו, בל תחשבו אותו לדבר חזק ועריץ כי חלוש הוא בעצמותו, (כי לפעמים ייראו מחלש אם יוכל להזיק ולא ייראו מגבור בלתי מזיק ומ”מ יחזיקו אותו לגבור, לכן כפל דבריו), רק: 8:13: את ה’ רק אותו תקדישו, ע”י שתשמעו מצותיו, והוא יהיה סבת מוראכם על ידו ייראו מפניכם, ולא שייראו מפניכם יראה דמיונית רק, והוא מעריצכם ומחזיקכם באמת: 8:14: והיה למקדש, כשם שתקדישוהו כן יהיה למקדש מעוז מכל צר וצוקה אבל להקושרים יהיה ה’ לאבן נגף. והנה היו אז שתי כתות, א. שני בתי ישראל, שהוא אפרים ועשרת השבטים עם פקח, ובית יהודה שגרו חוץ לירושלים אשר כבשם פקח במלחמה הראשונה, והיו גם כן נגד מלכות ב”ד, ב. כת הקושרים בתוך ירושלים אשר חשבו לפרוק עול ולהדבק בפקח, ונגד זה אמר, כי לשני בתי ישראל שהם יסדו את הקשר, יהיה הקשר לאבן נגף, כי על ידי קשרם סבבו שבא עליהם מלך אשור והגלה אותם, אבל ליושב ירושלים שגם שם נמצא קושרים על מלכם, יהיה הקשר לפח ומוקש, שהפח אינו מזיק רק למי שבא אל תוכו ונלכד בו, כן אותם שיצאו מירושלים אל פקח השיגם ג”כ חרב מלך אשור, אבל אותם שלא יצאו מן העיר לא תשיגם הרעה (וכפל ואמר אבן נגף וצור מכשול, כי סכנת צור מכשול גדול יותר מן סכנת אבן נגף, אף שבצד אחר אבן נגף גרועה יותר שהיא עצמה המזיקה, לא כן הצור שהוא רק גורם שנכשלים בסבתו כן בנמשל העצה של הקשר שיחשבו למרוד יהיה כאבן נגף להיזק קטן כי לא יועילו במרדם. אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר ובגללו יהיה קשה כצור מכשול שעל ידו יבא מלך אשור ויגלם בגולה. וכן על כונה זו כפל, לפח ולמוקש, היזק של המוקש גדול יותר מהיזק הפח, כי המוקש מזיק והורג את החי, אף שבצד אחד פח גרוע ממוקש כי הצידה של הפח בא ע”י כח הציד ופועל כפיו שמושך הפח וצד את הבע”ח, אבל המוקש מזיק וצד מעצמו בלא כח הציד, ובזה הציד רק גורם ומסבב, כן הקשר בעצמו שיצאו מירושלים להתחבר אל פקח היה להם לפח ולהיזק קטן שנצודו בתוכו ע”י פקח שיחזיק אותם לעבדים, אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר וגרמתו שהגלו ביחד עם עשרת השבטים היה דומה כמוקש גדול, נמצא פח מגביל עם אבן נגף, ומוקש מגביל עם צור מכשול): 8:15: וכשלו בם, בהאבנים זה מגביל עם אבן נגף וצור מכשול ונוקשו ונלכדו זה מגביל עם פח ומוקש: 8:16: צור, אחר שהודיע ה’ לי הנבואה הזאת מאשר יכשלו שני בתי ישראל בעצת פקח, אמר לי צייר את התעודה, העדות וההתראה הזאת, (והוא מה שצוה לו לצור על הגליון בחרט אנוש צורת השוללים להיות לתעודה בישראל), גם חתום את התורה והלימוד הזה על ידי למודי שהם זכריה ואוריה (שזה מ”ש ואעידה לי עדים שחתמם על הגליון להיות עדים בדבר): 8:17: וחכיתי, יאמר הנביא, מעתה אחכה ואמתין לה’ הגם שהוא עתה מסתיר פניו מבית יעקב, ועזבם ביד אויביהם מ”מ וקויתי לו, שלא יפול מדבריו ארצה, כי: 8:18: הנה אנכי, המעשים שעשיתי אנכי שהוא ציור התעודה על הגליון מהר שלל חש בז וחתימת התורה בעדים אוריה וזכריה וגם הילדים אשר נתן לי ה’, שהם קריאת שמות הילדים עמנו אל ומהר שלל, הם עומדים לאותות ומופתים, והאותות האלה הלא הם מעם ה’ צבאות, ובודאי לא ישיב ה’ את דבריו אחור אחר שבאו עליהם אותות ומופתים ועשיית מעשים בפועל: 8:19: כי, שיעור הכתוב וכי יאמרו אליכם המצפצפים והמהגים דרשו אל האבות, שלעומת שנתן להם הנביא אותות ומופתים מה’ שלא ימרדו, אשר קראם בשם תורה ותעודה, כמ”ש צור תעודה חתום תורה, הנה המצפצפים והמהגים דברי הבל ורעות רוח, יאמרו אליכם דרשו אל האובות וידעונים, שהם יאמרו הפך מדברי הנביא, ויביאו לכם ראיה שיש ממש בדברי האובות והידעונים, ושאין חטא לדרוש בהם, שהלא כל עם ועם אל אלהיו ידרש, וכל אומה מאמנת באלהיה ודורשת אליו, ומ”מ (ידרוש) | בעד החיים ועניניהם אל המתים, הם האובות וידעונים שהם עצמות המתים אני אומר לכם (דרשו). 8:20: לתורה ולתעודה שנתן לכם הנביא כמ”ש צור תעודה, אם לא יאמרו (התורה והתעודה הם יאמרו) כדבר הזה, והוא שיודיעו לכם אשר אין לו להקשר הזה שחר ותועלת ואין ראוי לשחרו ולבקשו (מלת דרשו וידרוש בפסוק שלפני זה נמשך לשתים, דרשו אל האובות, דרשו לתורה ולתעודה. אל אלהיו ידרוש, ידרוש בעד החיים): 8:21: ועבר בה, שב להשלים נבואתו מה שיהיה בארץ אפרים בעת הגלות בשנת שש לחזקיהו מצייר כי כולם יגלו, והאדם אשר יעבר בה בארץ יהיה איש נקשה, שהקשה גופו לכל המאורעות הקשות וגם יהיה רעב כי תהיה הארץ שממה, וכי ירעב והתקצף וקלל את יומו בשם מלכו ואלהיו, ולכל מקום אשר יפנה בין אם יפנה למעלה להסתכל שם, או אם: 8:22: אל ארץ יביט, והנה צרה בארץ וחשכה בשמים למעלה מוסיף לאמר, לא לבד שתהיה צרה חיצונית כי גם יהיה מעוף צוקה, עיפות של צוקת הנפש הפנימית, שגדולה מן צרה, ולא לבד שתהיה חשיכה, כי גם יהיה אפילה שהיא גדולה מחשיכה, עד שיהיה מנודח מן האופל (ועל צד המליצה נראה שמצייר במליצתו הנשגבת את הצוקה והאפילה כעצמים מופשטים, ויחס אליהם העיפות וההתנדחות, אמר במליצתו הצוקה תהיה עיפה, מצייר כי הצרה תשחית כל יושבי הארץ עד שלא ימצא שם איש לקבל הצוקה שבאה אחר הצרה, שהיא צוקת הנפש, כי לא יהיה איש, באופן שימלץ שהצוקה תהיה עיפה ונלאה מפעול פעולתה. וכן האופל הבא אחרי החושך יהיה מנודח מן הארץ ולא יבא שמה, כי החשך בעצמו ישמיד את יושבי הארץ ולא ימצא האופל מקום לחול, ותכלית המליצה שלא ימשכו ימי הרעה כדרך כל רעה, שתחלה תבא צרה ואחריה צוקה, תחלה חשך ואחריו אופל, כי עם ביאת הצרה והחשכה בראשיתה יכריתו את הכל. ומפרש כי לא מועף לאשר מוצק לה, נותן טעם למה תעוף הצוקה, יען שלא ייעף המציק שהוא האויב, וישמיד את הכל, וע”כ תיעף הצוקה ולא תמצא מקום לחול):
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | נבואת עמנואל — “הנה העלמה הרה” — אות לאחז על הצלה מפקח ורצין
- אפיון - מנהיגות במשבר | אחז מסרב לבקש אות מה׳ — ישעיהו מוכיח: “המעט מכם הלאות אנשים”
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: חַתִּים (Strong’s H2844) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל א,ישעיהו,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “עמנואל” = “אלוקים עמנו” — שם-סמל לאות ההצלה. לפי מלבי”ם: הנבואה דו-שכבתית: גאולה קרובה (מפני רצין ופקח) ועתידה רחוקה. הנביא משלב את שני הממדים בנשימה אחת.