שירת הכרם — ועשה דמים
פסוקים
אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן־שָֽׁמֶן׃ וַֽיְעַזְּקֵ֣הוּ וַֽיְסַקְּלֵ֗הוּ וַיִּטָּעֵ֙הוּ֙ שֹׂרֵ֔ק וַיִּ֤בֶן מִגְדָּל֙ בְּתוֹכ֔וֹ וְגַם־יֶ֖קֶב חָצֵ֣ב בּ֑וֹ וַיְקַ֛ו לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃ וְעַתָּ֛ה יוֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלַ֖͏ִם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃ מַה־לַּעֲשׂ֥וֹת עוֹד֙ לְכַרְמִ֔י וְלֹ֥א עָשִׂ֖יתִי בּ֑וֹ מַדּ֧וּעַ קִוֵּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃ וְעַתָּה֙ אוֹדִיעָה־נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס׃ וַאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶֽעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר׃ כִּ֣י כֶ֜רֶם יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃ ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֙יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ בְּאׇזְנָ֖י יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֞א בָּתִּ֤ים רַבִּים֙ לְשַׁמָּ֣ה יִֽהְי֔וּ גְּדֹלִ֥ים וְטוֹבִ֖ים מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ כִּ֗י עֲשֶׂ֙רֶת֙ צִמְדֵּי־כֶ֔רֶם יַעֲשׂ֖וּ בַּ֣ת אֶחָ֑ת וְזֶ֥רַע חֹ֖מֶר יַעֲשֶׂ֥ה אֵיפָֽה׃ ה֛וֹי מַשְׁכִּימֵ֥י בַבֹּ֖קֶר שֵׁכָ֣ר יִרְדֹּ֑פוּ מְאַחֲרֵ֣י בַנֶּ֔שֶׁף יַ֖יִן יַדְלִיקֵֽם׃ וְהָיָ֨ה כִנּ֜וֹר וָנֶ֗בֶל תֹּ֧ף וְחָלִ֛יל וָיַ֖יִן מִשְׁתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֨ת פֹּ֤עַל יְהֹוָה֙ לֹ֣א יַבִּ֔יטוּ וּמַעֲשֵׂ֥ה יָדָ֖יו לֹ֥א רָאֽוּ׃ לָכֵ֛ן גָּלָ֥ה עַמִּ֖י מִבְּלִי־דָ֑עַת וּכְבוֹדוֹ֙ מְתֵ֣י רָעָ֔ב וַהֲמוֹנ֖וֹ צִחֵ֥ה צָמָֽא׃ לָכֵ֗ן הִרְחִ֤יבָה שְּׁאוֹל֙ נַפְשָׁ֔הּ וּפָעֲרָ֥ה פִ֖יהָ לִבְלִי־חֹ֑ק וְיָרַ֨ד הֲדָרָ֧הּ וַהֲמוֹנָ֛הּ וּשְׁאוֹנָ֖הּ וְעָלֵ֥ז בָּֽהּ׃ וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְעֵינֵ֥י גְבֹהִ֖ים תִּשְׁפַּֽלְנָה׃ וַיִּגְבַּ֛הּ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְהָאֵל֙ הַקָּד֔וֹשׁ נִקְדָּ֖שׁ בִּצְדָקָֽה׃ וְרָע֥וּ כְבָשִׂ֖ים כְּדׇבְרָ֑ם וְחׇרְב֥וֹת מֵחִ֖ים גָּרִ֥ים יֹאכֵֽלוּ׃ ה֛וֹי מֹשְׁכֵ֥י הֶעָוֺ֖ן בְּחַבְלֵ֣י הַשָּׁ֑וְא וְכַעֲב֥וֹת הָעֲגָלָ֖ה חַטָּאָֽה׃ הָאֹמְרִ֗ים יְמַהֵ֧ר׀יָחִ֛ישָׁה מַעֲשֵׂ֖הוּ לְמַ֣עַן נִרְאֶ֑ה וְתִקְרַ֣ב וְתָב֗וֹאָה עֲצַ֛ת קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֵדָֽעָה׃ ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר׃ ה֖וֹי חֲכָמִ֣ים בְּעֵינֵיהֶ֑ם וְנֶ֥גֶד פְּנֵיהֶ֖ם נְבֹנִֽים׃ ה֕וֹי גִּבּוֹרִ֖ים לִשְׁתּ֣וֹת יָ֑יִן וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לִמְסֹ֥ךְ שֵׁכָֽר׃ מַצְדִּיקֵ֥י רָשָׁ֖ע עֵ֣קֶב שֹׁ֑חַד וְצִדְקַ֥ת צַדִּיקִ֖ים יָסִ֥ירוּ מִמֶּֽנּוּ׃ לָכֵן֩ כֶּאֱכֹ֨ל קַ֜שׁ לְשׁ֣וֹן אֵ֗שׁ וַחֲשַׁ֤שׁ לֶהָבָה֙ יִרְפֶּ֔ה שׇׁרְשָׁם֙ כַּמָּ֣ק יִֽהְיֶ֔ה וּפִרְחָ֖ם כָּאָבָ֣ק יַעֲלֶ֑ה כִּ֣י מָאֲס֗וּ אֵ֚ת תּוֹרַת֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְאֵ֛ת אִמְרַ֥ת קְדֽוֹשׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל נִאֵֽצוּ׃ עַל־כֵּ֡ן חָרָה֩ אַף־יְהֹוָ֨ה בְּעַמּ֜וֹ וַיֵּ֣ט יָד֧וֹ עָלָ֣יו וַיַּכֵּ֗הוּ וַֽיִּרְגְּזוּ֙ הֶהָרִ֔ים וַתְּהִ֧י נִבְלָתָ֛ם כַּסּוּחָ֖ה בְּקֶ֣רֶב חוּצ֑וֹת בְּכׇל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ וְנָֽשָׂא־נֵ֤ס לַגּוֹיִם֙ מֵרָח֔וֹק וְשָׁ֥רַק ל֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֽוֹא׃ אֵין־עָיֵ֤ף וְאֵין־כּוֹשֵׁל֙ בּ֔וֹ לֹ֥א יָנ֖וּם וְלֹ֣א יִישָׁ֑ן וְלֹ֤א נִפְתַּח֙ אֵז֣וֹר חֲלָצָ֔יו וְלֹ֥א נִתַּ֖ק שְׂר֥וֹךְ נְעָלָֽיו׃ אֲשֶׁ֤ר חִצָּיו֙ שְׁנוּנִ֔ים וְכׇל־קַשְּׁתֹתָ֖יו דְּרֻכ֑וֹת פַּרְס֤וֹת סוּסָיו֙ כַּצַּ֣ר נֶחְשָׁ֔בוּ וְגַלְגִּלָּ֖יו כַּסּוּפָֽה׃ שְׁאָגָ֥ה ל֖וֹ כַּלָּבִ֑יא (ושאג) [יִשְׁאַ֨ג] כַּכְּפִירִ֤ים וְיִנְהֹם֙ וְיֹאחֵ֣ז טֶ֔רֶף וְיַפְלִ֖יט וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃ וְיִנְהֹ֥ם עָלָ֛יו בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּנַהֲמַת־יָ֑ם וְנִבַּ֤ט לָאָ֙רֶץ֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ צַ֣ר וָא֔וֹר חָשַׁ֖ךְ בַּעֲרִיפֶֽיהָ׃
פירוש רש”י
5:1: אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי. הַנָּבִיא אוֹמֵר: ״אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי״, תַּחַת יְדִידִי וּבִמְקוֹמוֹ וּבִשְׁלִיחוּתוֹ, כְּמוֹ ״ה׳ יִלָּחֵם לָכֶם״ (שמות יד:יד) בִּשְׁבִילְכֶם: | שִׁירַת דּוֹדִי הִיא זוֹ, אֲשֶׁר שָׁר בִּשְׁבִיל כַּרְמוֹ, עַל עִסְקֵי כַּרְמוֹ, כְּמוֹ ״וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ״ (בראשית כו:ז): | כֶּרֶם וְגוֹ׳. בֶּן שָׁמֶן – בְּזָוִית הָעוֹשָׂה פֵּרוֹת שְׁמֵנִים כְּשֶׁמֶן טוֹב: | בֶּן שָׁמֶן. זָוִית רָאוּי לְשֶׁמֶן, לְזֵיתִים לַעֲשׂוֹת שֶׁמֶן, כְּמוֹ ״בֶּן מָוֶת״ (שמואל א כ:לא) רָאוּי לָמוּת. וְדֻגְמָא הִיא זוֹ, וּבְסוֹף הָעִנְיָן יְפָרְשֶׁנָּה: 5:2: וַיְעַזְּקֵהוּ. סִיְּגוֹ וּגְדָרוֹ סָבִיב, מֻקָּף כְּמִין טַבַּעַת, דִּמְתַרְגְּמִינָן ״עִיזְקָא״: | וַיְסַקְּלֵהוּ. הוֹצִיא אֲבָנִים מִתּוֹכוֹ הָרָעִים לַגְּפָנִים, כְּמוֹ ״סַקְּלוּ מֵאֶבֶן״ (ישעיהו סב:י): | וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק. הֵם זְמוֹרוֹת הַיָּפוֹת לִנְטִיעָה מִשְּׁאָר זְמוֹרוֹת: | וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. גַּת לַעֲצוֹר עֲנָבִים: | וְגַם יֶקֶב חָצַב בּוֹ. הַבּוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַגַּת לְקַבֵּל הַיַּיִן, וְכֵן כָּל ״יֶקֶב״ שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן בּוֹר הוּא, וְכֵן ״עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ״ (זכריה יד:י) תַּרְגּוּם יוֹנָתָן ״עַד שִׁיחַיָּא דְמַלְכָּא״, הוּא עֹמֶק אוֹקְיָנוֹס, וְלָכֵן נוֹפֵל בּוֹ כָּאן לְשׁוֹן חֲצִיבָה, כְּמוֹ ״וּבֹרֹת חֲצוּבִים״ (דברים ו:יא): | וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים. וַיְקַו יְדִידִי לַעֲשׂוֹת לוֹ הַכֶּרֶם הַזֶּה עֲנָבִים: | וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. דּוֹמִים לַעֲנָבִים, וְקוֹרִין אוֹתָם לנברווייש״ט בלע״ז: 5:5: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ. לְהָסִיר גָּדֵר הַמְּסוֹכֵךְ וּמֵגִין עָלָיו, ׳מְסוּכָה׳ הוּא סְיָג קוֹצִים, ׳גָּדֵר׳ הוּא גָּדֵר אֲבָנִים: | וְהָיָה. הַכֶּרֶם: | לְבָעֵר. שֶׁיִּרְעוּ בּוֹ בְּהֵמָה וְחַיָּה: 5:6: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה. לְשׁוֹן שְׁמָמָה וְרֵיקָנוּת הִיא, וְכֵן (ישעיהו ז:יט) ״בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת״: | וְלֹא יֵעָדֵר. לְשׁוֹן חֲפִירַת כֶּרֶם הוּא: | וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת. מִינֵי קוֹצִים פָּתַר בָּהֶם מְנַחֵם בֶּן סָרוּק (מחברת מנחם: שמר), וַאֲנִי אוֹמֵר: שָׁמִיר לְשׁוֹן תּוֹלַעַת חָזָק הוּא הַמְבַקֵּעַ אֲבָנִים, שֶׁבּוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ג:ט) ״כַּשָּׁמִיר חָזָק מִצּוּר״: | שָׁיִת. לְשׁוֹן ״הַשְּׁאֵת וְהַשֶּׁבֶר״ (איכה ג:מז), לְשׁוֹן ״תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה״ (ישעיהו ו:יא), צָדוּ מֵאֵין דּוֹרֵשׁ לִכָּנֵס בּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ תַּעֲלֶה בּוֹ תּוֹלַעַת: 5:7: כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. לַכֶּרֶם הַזֶּה אַתֶּם מְשׁוּלִים בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה לַכֶּרֶם הַזֶּה עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל. וְהַכֶּרֶם הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן, כִּי מָצִינוּ בְּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה, בְּתַנְחוּמָא וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה יט:ב), שֶׁמִּקְרָאוֹת הַלָּלוּ נִדְרָשִׁין עָלָיו. לֹא נִטְרַד אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים״ (ישעיהו ה:ב). וּבְמָקוֹם אַחֵר מָצִינוּ: הוֹשִׁיב עָלָיו שׁוֹמְרִים שֶׁלֹּא יֹאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה״ (ישעיהו ה:ו). וְכֵן נִדְרְשֵׁנוּ עָלָיו: | כֶרֶם. זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן: | לִידִידִי. זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | בֶּן שָׁמֶן בְּגַן עֵדֶן: | וַיְעַזְּקֵהוּ. בְּעֶשֶׂר חֻפּוֹת הָאֲמוּרוֹת (יחזקאל כח) בְּפָרָשַׁת חִירָם מֶלֶךְ צוֹר: | וַיְסַקְּלֵהוּ. מִיֵּצֶר הָרָע, עַד שֶׁאָכַל מִן הָעֵץ וְנִכְנַס בּוֹ יֵצֶר הָרָע: | וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק. תְּחִלַּת יְצִירָתוֹ מִמְּקוֹם הַמִּזְבֵּחַ: | וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״ (בראשית ב:ז) מִן הָעֶלְיוֹנִים: | וְגַם יֶקֶב חָצַב בּוֹ. מַעְיָן נוֹבֵעַ, מְקוֹר חָכְמָה: | וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים. שֶׁיּוֹדֶה וִישַׁבַּח לְפָנָיו: | וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. דְּבָרִים נִבְאָשִׁים, חֵרֵף וְגִדֵּף: | שִׁפְטוּ נָא. לְפִי שֶׁסּוֹף הַמָּשָׁל בָּא לוֹמַר, שֶׁאַף הֵם עָשׂוּ כְּמוֹתוֹ, שׁוֹאֵל לָהֶם הַמִּשְׁפָּט: | אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם. מַה נִּרְאָה בְּעֵינַי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְעָשִׂיתִי: | הָסֵר מְשׂוּכָתוֹ. טְרַדְתִּיו מִתּוֹךְ חֻפּוֹתָיו: | וְהָיָה לְבָעֵר. סוֹפוֹ לָמוּת וְלִמְשׁוֹל בּוֹ חַיּוֹת רָעוֹת: | פָּרוֹץ גְּדֵרוֹ. טְרַדְתִּיו מִמְּחִיצַת גַּן עֵדֶן: | וָאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה. צָדוֹ הוֹשַׁבְתִּיו, שֶׁלֹּא נָתַתִּי תּוֹרָה בְּיָמָיו: | לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר. לֹא יִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ, לֹא זְכוּת וְלֹא מַעֲשֶׂה טוֹב: | וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת. שָׁלַט בּוֹ יֵצֶר הָרָע וּבְדוֹרוֹתָיו אַחֲרָיו, לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים: | וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה. צִוִּיתִי עָלָיו שׁוֹמְרִים לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: | כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי כְּאוֹתוֹ הַכֶּרֶם לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל, עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים הֵם הָיוּ לִי כְּכֶרֶם יַיִן, כְּכֶרֶם זַיִת, כְּקֶרֶן שֶׁמֶן בְּאֶרֶץ שְׁמֵנָה: שֶׁמֶן כְּהֻנָּה, שֶׁמֶן מַלְכוּת, שֶׁמֶן מְנוֹרָה, שֶׁמֶן מְנָחוֹת. עִזַּקְתִּים תְּחִלָּה בְּהֶקֵּף עַנְנֵי כָבוֹד בַּמִּדְבָּר, וְסִקַּלְתִּים וְנִקִּיתִים מִפּוֹשְׁעֵי הַדּוֹר. נְטַעְתִּים שׂוֹרֵק, שֵׁשׁ מֵאוֹת וָשֵׁשׁ מִצְווֹת כְּמִנְיַן שׂוֹרֵק הוֹסַפְתִּי עֲלֵיהֶם, עַל שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. בָּנִיתִי מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ מִשְׁכָּנִי וּמִקְדָּשִׁי, וְגַם יֶקֶב הַמִּזְבֵּחַ וְהַשִּׁיתִין: | וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם: | וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר לֹא גְלִיתִים עֲדַיִן, יִשְׁפְּטוּ נָא בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם עַל הָרָעָה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם: מִי סָרַח עַל מִי? מַה הָיָה לִי לַעֲשׂוֹת עוֹד טוֹבָה לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי לוֹ? | אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם. גַּם אַתֶּם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי, אֶת אֲשֶׁר הָגוּן בְּעֵינַי לַעֲשׂוֹת לְכַרְמִי, כְּכָל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן: | הָסֵר מְסוּכָּתוֹ. אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מֵעֲלֵיהֶם, הַמְּסוֹכֶכֶת עֲלֵיהֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כב:ח) ״וַיְגַל אֶת מָסַךְ יְהוּדָה״: | פָּרוֹץ גְּדֵרוֹ. אֶתּוֹץ חוֹמוֹתָיו: | וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה. ״וַאֲשַׁוִינוּן רְטִישִׁין״ (תרגום יונתן): | לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר. ״לָא יִסְתַּעְדוּן וְלָא יִסְתַּמְכוּן״ (תרגום יונתן): | וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת. ״וִיהוֹן מְטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין״, דֻּגְמַת ״שָׁמִיר וָשָׁיִת״ שֶׁל כֶּרֶם, וְאֵצֶל הַכֶּרֶם מַמָּשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר (ישעיהו ז:כג) הוּא מְתוּרְגָּם: ״הוֹבָאִי וּבוּר״: | וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה. ״וְעַל נְבִיָּיא אַפְקֵד דְּלָא יִתְנַבּוֹן עֲלֵיהוֹן״ (תרגום יונתן). הַנְּבוּאָה נִמְשְׁלָה לְמָטָר, שֶׁהֶעָבִים מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַשָּׁמַיִם, כָּךְ הַנְּבִיאִים מְקַבְּלִין הַנְּבוּאָה מִפִּי הַקְּדוּשָׁה: | נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו. כְּמוֹ ״נֶטַע״ (איוב יד:ט), וּלְפִי שֶׁהוּא דָבוּק נָקוּד (פַּתַּח) כְּמוֹ ״בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ (במדבר ז:פח): | וַיְקַו. שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, וְהִנֵּה מִשְׂפָּח – אֲסִיפַת חֵטְא עַל חֵטְא, כְּמוֹ ״מֵהִסְתַּפֵּחַ״ (שמואל א כו:יט), ״סְפָחֵנִי נָא״ (שמואל א ב:לו). דָּבָר אַחֵר: לְשׁוֹן נֶגַע, וּלְפִי שֶׁהוּא לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן בִּקְרִיאָתוֹ, דּוֹמֶה ׳מִשְׁפָּט׳ לְ׳מִשְׂפָּח׳, וְכֵן ׳צְעָקָה׳ לִ׳צְדָקָה׳, נָפַל בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּפִי הַנָּבִיא: 5:8: הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת. עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם ״אַשְׁרֵי״ נֶאֱמַר בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל מְקַיְּמֵי הַתּוֹרָה, וְעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם ״הוֹי״ אָמַר יְשַׁעְיָה עַל הָרְשָׁעִים. הוֹי לְשׁוֹן צַעֲקַת אֲנָחָה עַל פֻּרְעָנוּת הָעֲתִידָה לָבֹא: | מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת. מְקָרְבִים בָּתֵּיהֶם זֶה אֵצֶל זֶה, וּמִתּוֹךְ כָּךְ גּוֹזְלִים קַרְקַע הָעֲנִיִּים הַחֲלָשִׁים שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַבָּתִּים, וְכֵן: | שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם. שֶׁאֵין מָקוֹם לֶעָנִי לָשֶׁבֶת: | וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. כִּסְבוּרִים אַתֶּם שֶׁאֵין חֵלֶק לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא לַעֲנִיִּים בָּאָרֶץ: חֶלְקוֹ בְּמַעַשְׂרוֹת אַתֶּם גּוֹזְלִים, וְלַעֲנִיִּים אֶת אַרְצָם, שֶׁתִּהְיוּ אַתֶּם לְבַדְּכֶם יוֹשְׁבִים בָּהּ: 5:9: בְּאָזְנָי ה׳ צְבָאוֹת. אָמַר הַנָּבִיא: שְׁתֵּי אָזְנַי שָׁמְעוּ כְּשֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה מֵאֵת ה׳ וּבִשְׁבוּעָה, אִם לֹא עַל דָּבָר זֶה בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ, וּבָתִּים גְּדוֹלִים וְטוֹבִים יִהְיוּ מֵאֵין יוֹשֵׁב: 5:10: כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם. וּמִפְּנֵי הָרָעָב יִגְלוּ יוֹשְׁבֵי הַבָּתִּים וְאֵין יוֹשֵׁב בָּהּ, וְגַם זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם מִדָּה בְּמִדָּה עַל הַקְרָבַת הַשָּׂדֶה בַּשָּׂדֶה, שֶׁגְּזַלְתֶּם חֶלְקוֹ שֶׁל מָקוֹם בְּמַעְשַׂר הָאָרֶץ: | עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם. ארפינ״ט בלע״ז, וְאוֹמֵר אֲנִי: כְּדֵי עֲבוֹדַת יוֹם אֶחָד בְּצֶמֶד בָּקָר קָרוּי ״צֶמֶד״: | יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת. מִדָּה אַחַת שֶׁל יַיִן, בַּת שָׁלֹשׁ סְאִין: | וְזֶרַע חֹמֶר. בֵּית כּוֹר, שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סְאִין שֶׁל תְּבוּאָה, יַעֲשֶׂה אֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין: 5:11: מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף. לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת: | יַיִן יַדְלִיקֵם. בּוֹעֵר בָּם: 5:12: כִּנּוֹר וָנֶבֶל. נִימִין יְתֵרוֹת יֵשׁ בְּנֵבֶל מִן הַכִּנּוֹר, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נֵבֶל? שֶׁמְּנַבֵּל כָּל מִינֵי כְּלֵי זֶמֶר (מדרש תהלים פא, ג): | תֹּף. שֶׁל עוֹר הוּא: | וְחָלִיל. אָבוּב שֶׁל קָנֶה, (צלמיי״ל בלע״ז): | וְאֵת פֹּעַל ה׳ לֹא יַבִּיטוּ. ״וּבְאוֹרַיְתָא דַה׳ לָא אִסְתַּכָּלוּ״ (תרגום יונתן): | וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ. עָשׂוּ עַצְמָם כְּאִלּוּ לֹא רָאוּ אֶת גְּבוּרוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר: לֹא קִלְּסוּהוּ שַׁחֲרִית ׳יוֹצֵר אוֹר׳, וְלֹא עַרְבִית ׳הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים׳: 5:13: מִבְּלִי דָעַת. לְפִי שֶׁהָיָה לִבָּם בְּלִי דָעַת: | וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב. נִכְבָּדָיו יָמוּתוּ בָּרָעָב: | צִחֵה צָמָא. צָמֵא כְּנֶגֶד רוֹב מִשְׁתֵּיהֶם: | צִחֵה. תַּרְגּוּם שֶׁל צְמֵאָה: 5:14: לָכֵן הִרְחִיבָה. מִדָּה בְּמִדָּה: הֵם הִרְחִיבוּ נַפְשָׁם לִבְלוֹעַ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה לָרֹב, וּפָעֲרוּ פֶּה לִבְלוֹעַ, אַף שְׁאוֹל תַּרְחִיב נַפְשָׁהּ לִבְלוֹעַ: | וּפָעֲרָה. וּפָתְחָה: | לִבְלִי חֹק. בְּאֵין סוֹף, וְלָמָּה לִבְלִי חֹק? לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם שֶׁל אֵלּוּ חֹק וְקִצְבָּה לְתַפְנוּקֵיהֶם: | וְיָרַד שָׁם הֲדָרָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם: | וְעָלֵז בָּהּ. הָעֲלִיזִים שֶׁבָּהּ: 5:15: וַיִּשַּׁח. ״וְיֶחֱלַשׁ תְּקוֹף גַּבְרִין״. וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ (סוטה מח א) זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֵם גָּרְמוּ לוֹ לְהֵרָאוֹת כְּאִישׁ נִדְהָם (ירמיהו יד:ט), וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״ (דברים לב:יח), וְאוֹמֵר ״בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה״ (קהלת י:יח): 5:16: וַיִּגְבַּה ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט. כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה מִשְׁפָּטִים בָּהֶם, יִגְבַּהּ שְׁמוֹ בָּעוֹלָם. בַּמִּשְׁפָּט. יושטיצ״א בלע״ז: | וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ. יִתְקַדֵּשׁ בְּתוֹךְ הַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם: 5:17: וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם. צַדִּיקִים, הַנִּמְשָׁלִים כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים: | כְּדָבְרָם. כְּמִנְהָגָם, בְּיֹשֶׁר וּבְמִדָּה, מְכַלְכְּלִים דִּבְרֵיהֶם בְּמִשְׁפָּט כַּכְּבָשִׂים הַלָּלוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ כְּדָבְרָם – כַּמְדֻבָּר בָּם, נֶחָמוֹת הַנִּדְבָּרוֹת לָהֶם: | וְחָרְבוֹת מֵחִים. בָּתֵּי הָרְשָׁעִים, שֶׁהֵם שְׁמֵנִים: | גָּרִים יֹאכֵלוּ. הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֵם כְּגֵרִים, יֹאכְלוּם: | מֵחִים. שְׁמֵנִים, כְּמוֹ ״עוֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה״ (תהלים סו:טו): 5:18: הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֺן. גּוֹרְרִים יֵצֶר הָרַע עֲלֵיהֶם מְעַט מְעַט בַּתְּחִלָּה בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא כְּחוּט שֶׁל קוּרֵי עַכָּבִישׁ, וּמִשֶּׁנִּתְגָּרֶה בָּהֶם מִתְגַּבֵּר וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה שֶׁקּוֹשְׁרִין בּוֹ אֶת הַקָּרוֹן לִמְשׁוֹךְ (סוכה נב, א): | הַשָּׁוְא. דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ: | חַטָּאָה. חֵטְא: 5:19: יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ. הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהוּא אוֹמֵר לְהָבִיא: | לְמַעַן נִרְאֶה. דָּבָר מִי יָקוּם: 5:20: הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב. מְקַלְּסִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְרַע בְּעֵינֵיהֶם לַעֲבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא טוֹב: | שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר. דָּבָר שֶׁהוּא עָתִיד לְהָבִיא עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ, אוֹמְרִים שֶׁיָּאִיר לָהֶם: | שָׂמִים מַר לְמָתוֹק. עָוֹן, שֶׁהוּא עָתִיד לְהָבִיא עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת מַר, אוֹמְרִים שֶׁיַּמְתִּיק לָהֶם: | וּמָתוֹק לְמָר. עֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְּתוּקָה, אוֹמְרִים: מָרָה הִיא: 5:22: לִמְסֹךְ שֵׁכָר. לִמְזוֹג שֵׁכָר, תִּקּוּן הַמַּשְׁקֶה קָרוּי מֶסֶךְ: 5:23: וְצִדְקַת צַדִּיקִים. שֶׁהֵן רְאוּיִין לִזְכּוֹת בְּבֵית דִּין, יָסִירוּ מִמֶּנּוּ, וּמְחַיְּבִין אוֹתוֹ בַּדִּין וְגוֹזְלִין מָמוֹנוֹ: 5:24: לָכֵן. וְהָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לָהֶם וְגוֹ׳: | כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ. כֶּאֱכוֹל אֶת הַקַּשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ: | וַחֲשַׁשׁ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עֲמִירָא״, קַשִּׁין שֶׁל שִׁבֳּלִין; וְכַחֲשַׁשׁ אֲשֶׁר הַלֶּהָבָה תַּרְפֶּנּוּ וְתַעֲשֶׂנּוּ אֵפֶר: | כַּמָּק. כְּדָבָר הַנִּמּוֹק: | וּפִרְחָם. גְּדוּלָּתָם, כְּאָבָק הָעוֹלֶה לִפְנֵי רוּחַ וּמִסְתַּלֶּקֶת, כָּךְ תִּסְתַּלֵּק: 5:25: עַל כֵּן. עַל מַעֲשֵׂיהֶם הַלָּלוּ: | וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים. מַלְכֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵיהֶם: | כַּסּוּחָה. כְּרוֹק וְקִיא הַנִּיסָח מִתּוֹךְ גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁהוּא מָאוּס. וּבִלְשׁוֹן חֲכָמִים קָרוּי סְחִי, וְכֵן ״סְחִי וּמָאוֹס״ (איכה ג:מה): | בְּקֶרֶב חוּצוֹת. כֵּן יִהְיוּ מְאוּסִים בֵּין הַבַּבְלִים: | בְּכָל זֹאת. הַבָּאָה עֲלֵיהֶם: | לֹא שָׁב אַפּוֹ. לֹא נִתְקְנוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְהָשִׁיב אַפּוֹ מֵהֶם: | נְטוּיָה. לְהָרַע לָהֶם: 5:26: וְנָשָׂא. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס לַגּוֹיִם, יִרְמוֹז לָהֶם רְמָזִים לְהִתְאַסֵּף וְלָבֹא עֲלֵיהֶם. נְשִׂיאַת נֵס הוּא כְּמוֹ כְּלוּנָס אָרוֹךְ, וְנוֹתְנִין בְּרֹאשׁוֹ בֶּגֶד, וְעוֹלִין בְּרֹאשׁ הַר גָּבוֹהַּ וְרוֹאִין אוֹתוֹ מֵרָחוֹק, וְהוּא סִימָן לְקִבּוּץ בְּנֵי אָדָם. וְכֵן ״אֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי״ (ישעיהו מט:כב), וְכֵן ״וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס״ (במדבר כא:ח). כְּלוּנָס – פירק״א בלע״ז, וְעַל שֵׁם שֶׁהוּא לְאוֹת קָרוּי נֵס: | וְשָׁרַק. שיבלי״ר בְּלַעַ״ז, אַף הוּא סִימָן לְקִבּוּץ: | מִקְצֵה הָאָרֶץ. שֶׁיָּבוֹאוּ מֵרָחוֹק לָצוּר עַל יִשְׂרָאֵל: | קַל יָבוֹא. הָאוֹיֵב עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמְּפָרֵשׁ וְהוֹלֵךְ: 5:27: אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ. לֹא יִיעַף וְלֹא יִכָּשֵׁל בִּמְרוּצָתוֹ, לְקַיֵּים ״יְמַהֵר יְחִישָׁה״ (ישעיהו ה:יט) שֶׁהֵם אוֹמְרִים לְפָנָיו: | נִפְתַּח. לְשׁוֹן נִתַּר, כְּמוֹ ״וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים״ (בראשית כד:לב): | וְלֹא נִתַּק. וְלֹא יִרְאוּ שָׁם סִימָן כִּשָּׁלוֹן, לִירָא מִמֶּנִּי מִלָּבֹא: 5:28: כַּצַּר. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּטִינְרָא״, כְּמוֹ צוּר: | וְגַלְגִּלָּיו. אוֹפַנֵּי מַרְכְּבוֹתָיו: 5:29: שְׁאָגָה. אֵימָה זוֹ תִּהְיֶה עֲלֵיכֶם כְּמוֹ לָבִיא: | וְיַפְלִיט. יַצִּילֶנּוּ לְטַרְפּוֹ מִיַּד כָּל הַבָּאִים לְהַצִּילָהּ. יַפְלִיט – אישקמוצייר בלע״ז: 5:30: וְיִנְהֹם. אוֹתוֹ הָאוֹיֵב עַל עַם ה׳ הַנִּזְכָּר לְמַעְלָה: | כְּנַהֲמַת יָם. אֲשֶׁר יֶהֱמוּ גַּלָּיו, כֵּן יָבוֹא בַּחֲיָלוֹת הוֹמוֹת: | וְנִבַּט לָאָרֶץ. לְשׁוֹן הַבָּטָה: יַבִּיטוּ יִשְׂרָאֵל וִיצַפּוּ שֶׁיַּעַזְרוּם מַלְכֵי אֶרֶץ שֶׁהֵם סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה״ (ישעיהו לא:א): | וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ. שֶׁלֹּא יְהֵא עוֹזֵר לָהֶם. וְנִבַּט לְשׁוֹן נִפְעַל, כְּמוֹ ״לֹא נִפְתַּח״ וְ״לֹא נִתַּק״ (ישעיהו ה:כז), וְהַוָּי״ו גּוֹרֶמֶת לוֹ לְהָסֵב הַדִּבּוּר לְהַבָּא, אייר״ט איסגרד״י בלע״ז: | צַר וָאוֹר חָשַׁךְ. כְּמוֹ ״וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזוּר״ (ישעיהו לא:ג), מִי שֶׁצַּר לוֹ שֶׁבָּאת עָלָיו הַצָּרָה, וְזֶה שֶׁבָּא לְהָאִיר לוֹ – שְׁנֵיהֶם חָשְׁכוּ. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין: צַר הִיא הַלְּבָנָה שֶׁנִּתְמַעֲטָה, וְאוֹר הִיא הַחַמָּה: | בַּעֲרִיפֶיהָ. בְּבֹא מַאֲפֵלִיָּה שֶׁלָּהּ, לָשׁוֹן ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר״ (דברים לב:ב), וְכֵן דֶּרֶךְ בַּעֲרוֹף מָטָר הָאוֹר מַאֲפִיל:
פירוש רד”ק
5:1: אשירה נא. דברי הנביא עושה משל בין האל יתברך ובין ישראל, וקורא ישראל כרם והאל בעל הכרם, וקורא זה המשל שירה, ודבר זה המשל על אנשי דורו לפי שהוא שבח האוהב ואהבתו עם האהוב, וכן שיר השירים אשר לשלמה לפי שהוא מספר אהבת החושק עם חשוקה, והוא משל לאל עם כנסת ישראל, וקורא הנביא האל יתברך ידידי ודודי על דרך כי בי חשק: | בקרן בן שמן. כתרגומו בטור רם ובארע שמנה, וקרא ארץ ישראל קרן לפי שהיא גבוהה מכל הארצות, והקרן גבוה מכל הגוף, וקורא ארץ ישראל בן שמן כמו שנאמר עליה ארץ זבת חלב ודבש, ותרגם יונתן וקדישתינון וגומר: 5:2: ויעזקהו. פירוש חפרו, מדברי רבותינו ז”ל מצאום יושב ועוזק תחת הזתים, או פירוש גדרו סביב, מתרגומו טבעת עזקא שהיא עגולה מסבבת, והרוצה לטעת כרם גודרו תחילה כדי שלא תכנס שם חיה ותשחית הנטעים וגם חופר מקום נטיעת הגפנים, וכן מסקל ממנו האבנים ואחר כך נוטע ממבחר הנטעים שימצא, זהו שאמר ויסקלהו שהסיר משם האבנים ואחר כך ויטעהו שורק, ושורק היא הנטיעה החשובה, וכן נטעתיך שורק, ואמר כי נקרא שורק הגפן שמוציא ענבים טובים שאין בהם חרצן, ופי’ המשל כי שמר האל ישראל כשהכניסן לארץ, והגדר הם העננים אשר סביבותם וסקל מן הכרם האבנים, זהו שבעה אומות מארץ ישראל, ונטע בו זה העם שהוא נטע נבחר זרע אמת שהוא זרע אברהם יצחק ויעקב והיו ראויים שיעשו פרי טוב, ויש דרש תר”ו מצות כמנין שור”ק הוספתי להם על שבע מצות שנצטוו בני נח: | ויבן מגדל בתוכו. מי שיש לו כרם טוב וירצה לשמרו תמיד שמירה מעולה בונה מגדל בתוכו וגם עושה בו יקב ודורך שם הענבים ושומר שם היין כל זה עושה לאהבתו הכרם, גם יש שבונים מגדל אחד בכרם לשמור כל הכרמים כן האל יתברך בנה מגדל בתוכו שהבטיחם בשמירתו כל זמן שישמעו לקולו ויבטחו בשמו שלא יבואם רע וזהו המגדל החזק, כמו שכתוב מגדל עז שם ה’ בו ירוץ צדיק ונשגב: | וגם יקב חצב בו. הם הנביאים, כמו שנאמר חצבתי בנביאים, והיקב דורכין בו הענבים להוציא פרי הענבים למעשה, כן הנביאים מורים לישראל התורה כדי שיהיו מעשיהם טובים עם אלהים ואדם, ויונתן תרגם מגדל בית מקדשא, ותרגם יקב מדבחא: | ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. והנה הוא קוה שיעשה זה הכרם ענבים טובים כמו שהיה המטע טוב כי ממטע טוב היו מאברהם יצחק ויעקב, וכן הורה תורת אמת והיה ראוי שיהיו מעשיהם טובים: | ויעש באושים. פירוש ענבים רעים, וכן פירש רבינו סעדיה מתרגם וירע ובאש, ורבינו האיי ז”ל כתב באושים הוא מין ידוע ממיני הענבים והוא הרע שבהם, וידוע הוא מלשון משנה הענבים האובשים במוקדם האל”ף על הבי”ת, כן ישראל במקום שהיו ראוים לעשות מעשים טובים עשו מעשים רעים: 5:3: ועתה. כלומר אתה בעצמכם תהיו שופטים ביני וביניכם, ואמר יושב ירושלם ואיש יהודה כי שאר עשרת השבטים גלו כשנאמרה נבואה זו, כי בשנת שש לחזקיהו גלו עשרת השבטים: 5:4: מה לעשות. כל השמירות והמלאכות שאדם עושה לכרמו עשיתי לו לא נשאר לי דבר טוב לעשות שלא עשיתי אם כן מדוע היה שקויתי לעשות ענבים ויעש באושים, קויתי בצר”י הוי”ו: 5:5: ועתה, הסר משוכתו. בדג”ש עם הוי”ו כמשוכת חדק, ברפ”י, והמשוכה היא שעושים לכרם מקוצים חוץ לגדר אבנים שעושים לו ועושין זה לרוב שמירה ואם אין משוכה יכנס בו אדם על ידי הדחק, וזהו והיה לבער כלומר למאכל, כמו ובער בשדה אחר, ואחר שיפרוץ גדר האבנים הוא למרמס שירמסוהו חיות ובהמות, והמשל במשוכה ובגדר הוא שמירת האל שיסלק מעליהם ואומות העולם יהיו שולטות בהם, כמו שאמר הכתוב והתרתי פני מהם והיה לאכול: 5:6: ואשיתהו בתה. ועוד אעשה לו זה כי אף על פי שעשיתיו הפקר ואכלוהו ורמסוהו החיות אף על פי כן הגפנים הנשארים בו לא אעשה בהם שום עבודה שיוציאו פירות אלא אניחנו שיהיה שממה לא יזמר ולא יעדר ופירוש יזמר כריתת הזמורה להרבות בפירות, ופירוש יעדר שחופרים סביב הזמורה ותולשין הקוצים והעשבים הרעים וכיון שלא יעבד יעלה שמיר ושית כמו הארץ שאינה נעבדת שצומחין בה שמיר ושית, ושמיר ושית מיני קוצים הם, ובתה פירוש שממה, וכן בנחלי הבתות אף על פי שהוא דגוש וזה רפי, והמשל אף על פי שסלקתי שמירתי מהם והם למאכל לגוים והגלו אותם מארצם רובם כי עשרת השבטים גלו אף על פי כן הנשארים לא אעשה עמהם טובה ולא אשלח ברכתי להם שיפרו וירבו כמו שחותכין הזמורה כדי שתוציא פירות יותר: | ועלה שמיר ושית. שיהיו מעשיהם לקללה, כמו שאמר והמשתכר ישתכר אל צרור נקוב, ומשל ועל העבים אצוה יתפרש כמשמעו שאמנע ברכתי מארצם, כמו שכתוב ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ויונתן תרגם על נבייא וגו’: 5:7: כי כרם ה’. עתה פירש המשל בית ישראל עשרת השבטים: | ואיש יהודה. שבט יהודה ובנימן: | נטע שעשועיו. מתחילה כשנטעם נטע שעשועיו היו שהיה משתעשע בהם ושמח עמהם כשהיו עושים מעשי’ טובים וקוה מהם שיעשו תמיד מעשים טובים ויעשו משפט העניים כמו שהיה עושה עמהם תמיד טובות: | והנה משפח. פי’ נגע, כמו ספחת, ולצחות הלשון סמך משפט אל משפט, וכן צעקה לצדקה מפני שהם קרובים להם באותיות, וענין הפסוק רוצה לומר אני קויתי שיעשו משפט העניים והעשוקים והנה הם להם משפח ונגע צרעת וקויתי שיעשו להם צדקה והנה צעקה שצועקים העניים מהעושק שעושקים אותם: | משפח. כתוב בשי”ן: 5:8: הוי מגיעי בית. רוצה לומר שמשיגים גבול וגוזלים העניים ואם יש לעני בית סמוך לבית העשיר או שדה סמוך לשדהו בא עליו בעקיפין עד שלקחו ממנו ומחברו עם שלו: | עד אפס מקום. עד שלא נשאר מקום לעניים לשבת ואתם סבורים שאתם לבדכם תשבו בארץ שאתם גדולים ועשירים: | והושבתם. מבנין הופעל והמושיבים הדיינים הרעים: 5:9: באזני. מאמר הקדוש ברוך הוא, אמר מה שאתם מדברים ביניכם ומסכימים לגזול העניים באזני עלה כי אני אדון צבאות מעלה וצבאות מטה ובידי להשפיל ולהרים, ואני אומר בתים רבים לשמה יהיו, אתם הייתם חושבים שאתם תשבו לבדכם ואני אומר שאתם תגלו מהם ובתיכם שהיו רבים וגדולים יהיו שממה מאין יושב: | אם לא. לשון שבועה, וכן אם לא כאשר דמיתי כן היתה, אם לא שויתי ודוממתי, והוא כאדם שאומר לא יהיה זה אם לא יהיה זה: | רבים. כמו רבי המלך, כלומר חשובים בבנין יפה, וכן גדולים וטובים, והוא כפל ענין במלות שונות, ויונתן תרגם הפסוק כן אמר נביא באודני הויתי שמע וגו’: 5:10: כי עשרת צמדי כרם. עתה נתן טעם למה יהיו הבתים שממה מאין יושב כי אשלח קללה בשדות ובכרמים תחת אשר היו גוזלים אותם מהעניים לפיכך תהיה תבואתם לקללה וכיון שלא יהיו הפירות לא יהיו היושבים, ופירוש עשרת צמדי בקר מקום בכרם שיחרשו עשרת צמדי בקר ביום אחד לא יצא ממנו יין אלא בת אחת, ומדת בת היא בלח כשיעור איפה ביבש, ומקום עשרה בשדה כשיזרעו בו כור לא יעשה אלא איפה, וחומר הוא הכור והוא עשר איפות: 5:11: הוי משכימי בבקר. לשתות יין, אוי להם שכל עסקם הוא לשתות ולתענוג הבשר ואינם עוסקים בדברי תורה וחכמה ובבקר ישכימו לשתות כאלו ירדפו השכר אנה ימצאו אותו טוב, וכן בנשף מאחרים בבית המשתה עד שידליקם היין ויבעירם לעשות כל תאות נפשם: 5:12: והיה כנור. עתה מספר איך היו משתיהם הכנור והנבל והתוף והחליל שמנגנין בהם והיין לפניהם ובדרך הזה הוא משתיהם בדברים שמושך אותם לשתות כלי הנגון והיין לפניהם: | ואת פעל ה’ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. הנה הם פנויים ממלאכה כי הם עשירים, והנה כל עסקם במשתה ובשמיעת הנגונים ולא יתעסקו בכל עתות הפנאי בדברי תורה ובדברי חכמים שהם פעל ה’, ומעשה ידיו שכתב על הלוחות עשרת הדברים, והם כלל לכל המצות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, ויש לפרש את פעל ה’, ומעשה ידיו חכמת הככבים כי ממנו יגיע האדם לכבוד הבורא כמו שאמר במזמור מה אדיר שמך בכל הארץ, אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ואמר השמים מספרים כבוד אל, ר”ל כל העומד על סוד בריאתם ידע כבוד האל, ואמר הנביא שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, רוצה לומר שיתבוננו בחכמה זאת וממנה ידעו כבוד הבורא, וכן אמרו רז”ל כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב עליו הכתוב אומר ואת פעל ה’ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, ועוד דרשו ואת פעל ה’ לא יביטו שלא התפללו שחרית וערבית כלומר יוצר אור ומעריב ערבים, זהו פעל ה’ ומעשה ידיו: 5:13: לכן גלה עמי מבלי דעת. בעבור שלא ידע מעשה האל ולא התבונן בו ופנה אל המאכל והמשתה והתענוג לפיכך יגלה ממקומו ויהי’ ברעב ובצמא מדה כנגד מדה, ופירוש כבודו, ואנשי כבודו כלומר אותם שהיו נקראים אנשי הכבוד יהיו נקראים אנשי רעב, | מתי. כמו אנשי, כמו מעיר מתים: | והמונו. והמון העם יהיו יבשים בצמא: | צחה. מן והשביע בצחצחות נפשיך שהוא ענין יובש, ותרגום צחא צחותא, וענין יבשים שייבש גרונם מפני הצמא, וצחה תאר סמוך בשקל אשם ריח נחח לה’, ובאמרו הרעב לאנשי הכבוד והצמא להמון העם לא להביא זה על זה וזה על זה אלא כולם יהיו שוים ברעב ובצמא אנשי הכבוד והמון העם, ויונתן תרגם מתי כמו מתי בצר”י המ”ם מענין מות, שתרגם ויקירהון מיתו בכפנא וסגוהון בבצורתא בצחותא, ולפי הדקדוק לא יתכן כי מתי בשו”א המ”ם שרשו מתה ומתי בצר”י המ”ם שרשו מות: 5:14: לכן הרחיבה. אמר דרך משל לרוב בני אדם שימותו מישראל: | הרחיבה שאול נפשה. לקבל המתים: | וירד הדרה. פירוש הדר ארץ ישראל, או הכנוי כנגד ירושלם, אמר שירדו לשאול אנשי הכבוד והמון העם, ועוד כפל הענין במלות שונות, ואמר ושאונה ועלז בה, ושאונה, כמו המונה שזכר: | ועלז בה. כמו הדרה שזכר, ופירוש ועלז בה ומי שהיה עלז ושמח בעיר מרוב הטובה ירד לשאול כמו כן, ויונתן תרגם ועלז בה ודתקיף בהון, והוא כענין שפירשנו, ויש מפרשים ועלז בה האויב: 5:15: וישח אדם. כפל הדבר במלות שונות, או פירוש אדם על הפחותים ואיש על הגדולים, כמו גם בני אדם גם בני איש, וכן תרגם יונתן וימאך אינשא ויחלש תקוף גברין: | ועיני גבוהים. לפי שגבהות אדם נראה בעינים לפיכך אמר עיני גבוהים וכן אמר ועיני גבהות אדם, וכן אמר עינים רמות, וכן אמר רום עינים: 5:16: ויגבה. באותו משפט שיעשה ברשעי ישראל יהיה הוא גבוה במשפטו, ויאמרו כי הוא רם ונשא ושופט העולם כרצונו והאל הקדוש בעשותו בהם המשפט יהיה נקדש בהם, כמו שאמר בקרובי אקדש, ונאמר ונקדשתי בם, ופירוש בצדקה ביושר כמו משפט: 5:17: ורעו כבשים. משל הוא על הצדיקים והחלושים שהיו טרם זה גרושים מבתיהם והולכים מפני הרשעים ובכלות הרשעים יאכלו העניים מה שהיו אוכלים הרשעים, וזה היה בימי חזקיהו שהיה מלך צדיק ושופט אמת ובימיו לא היה כח ביד החזקים לעשוק החלושים ומתו או גלו רוב ישראל בימיו ופירוש כדברם, כמנהגם מתרגמינן וינהג ודבר, כלומר אין אונס להם, ופירוש וחרבות מחים, חרבות השמנים בעלי מוח והם העשירים שהיו עושקים העניים בתיהם שיהיו חרבות גרים יאכלו העניים שברחו מפניהם יבאו עתה לגור בהם ולאכול את חלקם, ויונתן תרגם הפסוק כן ויתפרנסון צדיקיא וגו’, תרגמו על דעת שפירשתי אלא שתרגם כדברם ענין דביר: 5:18: הוי מושכי העון אמר על דרך משל כי כמו שמושך האדם העגלה הטעונה בחבלים ובעבותות כן הם מושכים העון אליהם בחזקה, וחבליהם הם חבלי שוא ושקר, וחטאת המשיכה היא התענוגים ומשתה היין שמושכין האדם ומביאין אותו לעון גלוי עריות ולגזל ולשפיכות דמים והם מושכים העון ברצונם אליהם בהרגילם התענוגים אליהם ומשתה היין, וכן אמר שלמה בזה הלשון למשוך ביין את בשרי: | וכעבות. בכ”ף השמוש, רוצה לומר כמו שמושכים העגלה בעבות כן הם מושכים החטאת אליהם, וחטאה שם כמו חטאת: | ועבות. שם לחבל היחיד בשקל שאור יאור בשו”א הוא במוכרת או בסמו”ך כמו מעשה עבות ולרבים עבותים או עבותות, והחבל שהוא עשוי משלש יתרים נקרא עבות, ובדברי רז”ל יצר הרע בתחילה דומה לחוט השער ולבסוף לעבות העגלה שנאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא: 5:19: האומרים. כשאני שולח להם נביאי ואומרים להם הרע שאני מביא להם בעונש מעשיהם הרעים הם אומרים אין אנו מאמינים: | ימהר יחישה מעשהו. כלומר מעשה הפורענות ונראה שנביאינו אומרים אמת כי עתה אין אנו מאמינים: | עצת קדוש ישראל. מה שיעץ להביא עלינו כי הוא קדוש ישראל ואיך ירע לנו כי הם חושבים שאין מעשיהם רעים, כמו שאמר הוי האומרים לרע טוב: 5:20: הוי האומרים. למעשיהם הרעים שהם עושים הם אומרים כי טובים הם ולהתעסק בתורה ובחכמה הם אומרים רע ויגיעת בשר, והם כאלו שמים חשך לאור כיון שלא יבדילו בשכל מה הוא טוב ומה הוא רע הרי הם כמי שלא יבדילו בחושים ויכזב להם חוש הראות וחוש הטעם: 5:21: הוי חכמים. הם חושבים עצמם חכמים ונבונים וכשאומרים להם הנביאים זו דרך טובה לכו בה וסורו מדרך הרעה הם אומרים להם לא כי אלא הדרך שאנחנו אוחזים הטובה ואנחנו חכמים מכם להכיר הטוב והרע, ואדוני אבי ז”ל פירש חכמים המה לעשות הישר בעיניהם ונבונים המה לתקן מה שהוא נגד פניהם נכון, והוא על דרך שאמר חכמים המה להרע: 5:22: הוי גבורים. כל גבורתם היא לשתות יין, כלומר כחם וגבורתם אינה נראית להלחם עם אויביהם אלא כל עסקם לשתות יין, ושתיית היין והתענוגים מביאים החולשה, והנה הם מפסידים חכמתם וגבורתם בשתיית היין והתענוגים, וכן אמר ושריך בבקר יאכלו, ובהפכו אומר ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי, הנה כי שתית היין מונעת הגבורה: | ואנשי חיל. כמו גבורים כי פי’ חיל כח כמו המאזרני חיל למלחמה, ותרגום כח חילא ויונתן תרגם וגוברין מרי נכסי, כמו עשה לי את החיל: | למסוך. כמו למזוג: 5:23: מצדיקי. השפטים מצדיקים הרשע בדינו: | עקב שוחד. בשכר שוחד שלוקחים ממנו, והצדיק בדינו יסירו במשפטם צדקתו ממנו, ואמר ממנו אחר שאמר צדיקים רוצה לומר מכל אחד ואחד מהצדיקים הבאים למשפט: 5:24: לכן כאכול קש. מנהג הלשון להקדים הפועל לפעול אבל כשהדבר מבואר שאין לטעות בו יקדימו הפעול לפועל כמו זה כי ידוע כי האש אוכלת הקש ולא הקש האש, וכן מים תבעה אש, אבנים שחקו מים, לשון אש הלהבת שהוא כצורת הלשון: | וחשש להבה. היא כפל ענין במלות שונות, חשש הוא הקש הדק, ופירוש ולשון להבה ירפה החשש, כלומר יחלישנו ויבעירנו, כלומר כמו שהמעשה הזה הוא קל מהרה שלשון האש יאכל הקש ולשון להבה ירפה החשש כן יבא להם הרע קל ויכלה עד ששרשם כמק יהיה, ומק הוא מקק הנזכר בדברי רז”ל מקק של סופרים והוא הרקב, ומשל שרשם ר”ל החזק שלהם יהיה נמק ונמס: | ופרחם. הוא משל על החלשים כמו האבק שמרוב קלותו יעלה באויר ויכלה כן יכלו כלם החזקים והחלשים שהם רעים: | כי מאסו את תורת ה’ צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו. כפל ענין במלות שונות כאבק כלו קמוץ וגם הכ”ף, וי”ת וחשש להבה וכעמירא בשלהוביתא, ובדרש לכן כאכול קש לשון אש, וכי יש לך קש שהוא אוכל אש אלא קש זה עשו שכל זמן שמרפים ישראל ידיהם מן המצות שולט בהם בישראל, שהם אש עשו שהוא קש, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש: 5:25: על כן, וירגזו ההרים. דרך משל כאלו רגזו ההרים ורעשה הארץ להם מרוב צרתם: | כסוחה. בשקל ושכולה אין בהם, ופירוש כרותה, תרגום לא תזמר לא תכסח: | לא שב אפו . לפי שהם אינם שבים בתשובה: 5:26: אין עיף. הפסוק הזה הוא על דרך הפלגה מרוב חפצם ומהירותם לבא לא יעפו ולא יגעו מן הדרך ולא יכשל אחד מהם בדרך, כלומר שלא תגוף רגלו באבן בדרך מפני מהירותם ללכת לא ינום ולא ישן ביום וגם בלילה לא ישן אחד מהם דרך קבע שיצטרך להתיר אזורו ולהתיר שרוך נעליו אלא לבוש ונעליו ברגליו ישן מה שישן בלילה וכל זה דרך הפלגה: 5:27: נתק. פירושו התרת קשר המנעול: 5:28: אשר חציו. וכן כלי, מלחמתו כולם ערוכים להלחם חציו שנונים ומחודדים, וכן קשתותיו דרוכות, לא יצטרכו לדרוך אותם כשירצו להלחם שלא יתעכבו במלחמה, וכן פרסות סוסיו כמו הצור, והוא האבן החזק נחשבו שלא יכאבו מן הדרך ולא יצטרכו להטיל להם ברזלים, וכן גלגלי המרכבה יבאו מהרה כמו הסופה, והוא הקש המתגלגל ברוח, וכל זה דרך הפלגה: 5:29: שאגה לו. ושאג כתוב, ישאג קרי, והענין אחד: | ויאחז טרף. כי לא תהיה שאגתו ונהמתו לחנם אלא שיאחז טרף, כמו שנאמר הישאג אריה ביער וטרף אין לו כן האויב הזה והוא מלך אשור יאחז טרף ואין מציל מידו שהרי בבאו כבש כל ארץ ישראל וגם כל ערי יהודה הבצורות, ופירש ויפליט יקח הפלטה והיא ארץ יהודה כי הכל כבש זולתי ירושלם: 5:30: וינהום, כנהמת ים. כנהמת גלי הים: | ונבט לארץ. מבנין פעל הדגוש בשקל אבד ושבר, אומר יביט ישראל לארץ בבא עליו האויב פתאם יביט אם יבא לו עוזר ואין ולא יראה כי אם חשך, ומהו החושך חושך צר, כלומר חשך האויב הבא עליו, ואף על פי שבמלת חשך עמד הטעם הענין דבק עם צר: | ואור חשך בעריפיה. ואור השמש חשך לו לישראל בשמים, כלומר קדרו לו השמים ממעל מרוב הצרה, והשמים נקראו עריפים מפני שמזילים המטר, כמו שאמר אף שמיו יערפו טל, ופירוש יערפו יזלו, וכן יערוף כמטר לקחי יזל, ויש מפרשים בעריפיה, ברחובותיה כמו יערוף מזבחותם, שהוא ענין הריסות, ויש מפרשים צר ואור שמש וירח:
פירוש מלבי”ם
5:1: אשירה, מוכיח את ישראל בדרך משל וחדה, ושר שיר בעבור ידידו ה’ ב”ה השיר אשר שר דודו ה’ בעבור כרמו כרם, המשיל דבר ה’ עם ישראל כאילו היה לידידו ה’ כרם, ששתלו על הר גבוה ותלול במקום שמן, אשר יחוייב מצד המקום שיצליח ביין חמר, גם לא חסר כל הצריך לתקוני הכרם: 5:2: א. ויעזקהו, הקיפו בגדר להיות נצור מהיזק הבא מחוץ ב. ויסקלהו, פנה אבני מכשול מתוכו בל יעכבו בפני התפשטות השרשים, והוא סילוק ההיזק הבא מתוכו ג. ויטעהו שרק, נטעו על אופן שיוכל להיות בעל בדים ושריגים ע”י שנתן ריוח בין גפן לגפן ד. ויבן, בנה מגדל שישב שם שומר לשמרו מעופות ומגנבים ה. וגם חצב בו יקב וגת, בו ידרוך הענבים להוציא יינם, ובאופן זה ויקו לעשות ענבים, אחר שלא חסר לו שום דבר, והוא עשה באשים, סורי הגפן נכריה: 5:3: ועתה, מזמין את יושב ירושלים, עיר הממלכה ועמהם כל שבט יהודה שעדיין לא חטאו, הם יהיו שופטים בין ה’ ובין כרמו שהם עשרת השבטים ומלכות אפרים, לראות מי החייב בדבר, וטוען בפני השופטים לאמר 5:4: מה לעשות עוד, לצורך תקוני הכרם אשר לא עשיתי ומדוע קויתי ונכזבה תוחלתי? (והנמשל מבואר בפסוק זיי”ן, עדת ישראל הם הכרם אשר נטע ה’, בקרן בן שמן היא הארץ הקדושה המוכנת שישיגו שם שני מיני השלמיות, אם שלמות הנפשיי שבין האדם ובין קונו, באשר היא ארץ מקודשת מוכנת לטהרה וקדושה ונבואה, ואם שלמות ההנהגה בין אדם לאדם, באשר היא ארץ לא תחסר כל בה ולא יצטרכו לעשוק ולגזול או להסיג גבול, והם הענבים שקוה ה’ שהם משפט וצדקה (כמ”ש בפסוק ז’) משפט נגד האדם וצדקה נגד המקום. וגם עשה כל צרכי הכרם המבוארים במשל, א. שגדרם בגדר והבדל מן העכו”ם סביבותיהם בל יתערבו עמהם, ב. שסקל אבני נגף מקרבם במה שצוה להם להמחות הכנענים לבל ידיחום מה’, ג. שייחד לכ”א נחלת שדה וכרם בפ”ע כי בזה נטעם שורק שיפרו משפט וצדקה בשיהיה דעתם פנויה לעבודת ה’, וצרכיהם נמצאים מבלי צורך לעשוק, ד. שבנה מגדל בתוכו והוא הבהמ”ק בו ישב שומר ישראל לא ינום ולא יישן לשמרם מכל צר ואויב, ה. חצב יקב הוא השפע האלהי שירד חלף מעשיהם שהוא היין ותכלית המקוה מן המעשה, ובכ”ז עשה הכרם באושים כמ”ש ויקו למשפט והנה משפח): 5:5: ועתה, אחר שברר לפני השופטים שהכרם בעצמו אשם ופשע בעצמו, מודיע את העונש אשר בדעתו לעשות לו, הסר, דרך הכרם שיעשו סביבו גדר אבנים בל יהיה למרמס, ויען שעדן אינו בטוח שיקפצו בהמות על הגדר עושין למעלה על הגדר משוכה של קוצים לכלא גם רגל בהמה, אומר שיסיר תחלה מסוכת הקוצים ויהיה לבער לבהמות, ואח”כ יפרץ גם הגדר עצמו ויהיה למרמס והפקר, ובירושלמי ריש ב”ק הסר משוכתו והיה לבער זה השן, פרוץ גדרו זה הרגל (והנמשל כי יסלק מעליהם השגחתו הפרטיית הסוככת עליהם למעלה מן הפגעים הטבעיים ותולדות הימים, גם יחליש כח גבורתם הטבעיית אשר ע”י ישמרו מכל צר ואויב): 5:6: ואשיתהו, ואח”כ אקבעהו שיהיה מקום שמם לנצח, ומצד זה לא יזמר, לכרות זמורות הגסים המכחישים את הגפנים וגם לא יעדר סביבו להסיר הקוצים והדרדרים עד כי יעלה שמיר ושית, וגם אצוה שלא ימטירו העבים עליו (והנמשל שאחר שיביא רגל זרים לארצם ויהיה למרמס ישבית את האומה מגוי, יכרית מהם מלך ושרים ומנהיגים, וגם הנבואה יסלק מהם שהוא המטר העליון, כת”י ועל נבייא אפקוד דלא יתנבאון להון): 5:7: כי כרם, מתחיל לבאר הנמשל, הכרם המשליי הזה בית ישראל המה, אשר נטעם ה’ בקרן בן שמן כמ”ש בפסוק ד’, וכמו שבכל כרם ימצא נטע המובחר שבו ישתעשע בעליו, כן הוא בכרם הזה איש יהודה, כי ממנו הצמיח קרן לדוד ושבט מושלים ויקו למשפט, הם הענבים אשר קוה ה’ משפט בין אדם לחבירו וצדקה בין אדם למקום, והם עשו באושים, תחת משפט הנה משפח, מדבקים הבתים זל”ז לגזול גבול העני, כמ”ש (פסוק ח’ ט’ י’) ותחת צדקה הנה צעקה על היין, כמ”ש (פסוק י”א י”ב) (בפסוק הזה דבר דרך כלל, ועתה מתחיל לבאר תחלה מ”ש למשפט והנה משפח): 5:8: הוי, בעלי זרוע היו מקרבים את בתיהם זל”ז באופן שגזלו גבול העני אשר בתוך, אבל את השדות לא הקריבו, כי שדה וכרם לא נחשב בעיניהם בעת ההיא לעבוד את האדמה, ע”ז קורא כמהתל עליהם הוי! קורא אני אל המגיעי בית בבית הלא טוב יותר כי שדה בשדה יקריבו לקחת מהעני גם גבול שדהו עד אפס מקום עד שלא ימצא העני שום מקום לא בעיר ולא בשדה, ובזה תרויחו כי והושבתם תשארו יושבים לבדכם בקרב הארץ והעניים כלה גרש יגרשו וזאת שנית הלא טוב לכם השדות והכרמים מן הבתים, כי הלא: 5:9: באזני, קול קורא לאמר ה’ צבאות הוא לשון שבועה שנשבע ה’ בשמו הגדול, כי בתים רבים לשמה יהיו, ולא שיהיו לשמה מפני קטנם או גריעותם, כי גם (בתים) גדולים וטובים (לשמה יהיו) מסבת מאין יושב, כי תצא חצי העיר בגולה, וא”כ למה לריק תגזלו בית העני להגדיל בתיכם, אבל בהשדות והכרמים בהם הלא תמצאו חפץ: 5:10: כי עשרת צמדי כרם, לא יעשו רק מדה אחת של יין, וזרע חמר לא יעשה רק איפה, שהיא עשירית מן הרגיל ומצד זה תצטרכו לכרמים ושדות גדולים. וכמהתל עליהם יאמר, הייתם מרויחים יותר בגזלת השדות מגזלת הבתים שיעמדו שממה. (עתה מתחיל לבאר מ”ש ויקו לצדקה והנה צעקה על היין): 5:11: הוי! מצייר כי רואה אנשים משכימי קום, ושואל הוי משכימי בבקר, על מה הם משכימים? הילכו לבית ה’ להתפלל? משיב לא, כי שכר ירדפו! רואה שנית כי אלה הם מאחרי שבת, ושואל הוי מאחרי בנשף, על מה? משיב, שם יין ידליקם מוסיף לחקור עוד מה יעשו בבית המשתה כל היום, היביטו שם פועל ה’ ומעשהו.? משיב לא, כי: 5:12: והיה, שם יהיה כנור ונבל, מצורף אל יין משתיהם, אבל את פועל ה’ לא יביטו, שמה לחקור על הנהגת ה’ והשגחתו, כי מעשה ידיו לא ראו מימיהם, ואיך ישימו עליו לב עתה במשתה היין: 5:13: לכן בעבור כל הנזכר בעבור שעשו באושים, גלה בבלי דעת | וכבודו נכבדיהם ימותו ברעב, תחת שהשיגו גבולות להרבות עשרם, והמונו ימותו בצמא תחת שסבאו יין ושכר: 5:14: לכן, מוסב על לבלי חק השאול ירחיב פיו אל בלי חק, אל מי שלא שם חק לתאותו, וכן גם השאול לא ישים גבול לתאותו לבלוע נפשות וירד הדרה, כשתשבת עיר, יתבטל תחלה שאונה, שהוא קול ההמולה הגדולה שבה קול ששון ושמחה וכדומה, ואח”כ המונה שהוא ההמיה המורגלת, ואח”כ הדרה שהוא המלך ושרים, עד שהסדר הוא שירד שאונה והמונה והדרה, והמליץ פה הפך הסדר לאמר שתושבת פתאום כאילו השאול פתח פיו ובלע כל העיר בפתע פתאום, עד שנשבת הכל פעם אחד, ועז”א ועלז בה, כאילו בעודם בשכרותם ועליזתם יפלו לשאול ולא ירגישו ועוד יעלזו וישחקו בבטן שאול, ומלת בה מוסב על השאול: 5:15: וישח, האדם יכניע את עצמו בלב ובפועל, ועיניו ישפלו לפני ה’ בתשובה וחרטה (עיין פירוש הפסוק למעלה ב’ ט’): 5:16: ויגבה, ואז ישובו לעשות ענבים שהם משפט וצדקה ויגבה ה’ ע”י המשפט, שיעשו בין אדם לחברו, ויקדש ע”י הצדקה, שיעשו בין אדם למקום:[הערה:דע כי כל השמות והתוארים שאנו מיחסים אל ה’ הם רק בערכנו, ואינם תלוים בעצמותו יתברך, למשל אנו קוראים אותו צבאות, שם זה מורה שהוא מנהיג ומקיים צבאותיו אשר ברא, הנה שם זה לא יתכן ליחס אליו רק אחר שברא שני חלקי הבריאה העליונים והתחתונים, אבל טרם נברא כל יצור לא היה מכונה בשם צבאות, ובכ”ז ידענו שלא נשתנה בעצמותו אחר שברא הבריאה וקנה שם צבאות, לעצמו ממה שהיה קודם הבריאה שלא היה מכונה בשם זה מבואר כי שם זה אין לו קשר בעצמות ה’, ואנו מכנים לו שם זה רק בערכנו שמצד שאנחנו צבאותיו נקראהו ה’ צבאות או אלהי הצבאות, דעתנו בזה שהוא מנהיג וקושר ומחיה ומקים צבאות הבריאה בכללה. ואחר ששם זה אינו מיוחס אליו רק מצד צבאותיו, מבואר כי כבוד השם הזה יתרבה או יתמעט גם כן מצד צבאותיו והנהגתם, רצוני שבעת שצבאות הבריאה מסודרים בסדר נכון ומונהגים בהנהגה נכונה, אז תפארת השם הזה שהוא שם צבאות מתגדל ומתרבה, ובעת שצבאות הבריאה מופסדים והורס סדרם, כן תפארת השם הזה מתמעט ומתקטן, ואחר שהקו אשר לפיהו יתוקן סדר ההנהגה המדיניית וקשר הצבאות בסדר נכון הוא המשפט, כי עת לא ישימו משפט לקו תפסד ההנהגה הכללית ושם צבאות יתמעט כבודו, אחר שהצבאות האלה אשר אליהם יתיחס זה השם הוא כחיות טורפות וזאבי ערב, עפ”ז יאמר. | ויגבה ה’ צבאות במשפט, שעל ידי שישובו לעשות משפט יתרבה השם ויוגבה - וכן הקדושה שאנו מיחסים אל העצם הנשגב ומתארים אותו בתואר קדוש אין לו שום שייכות בעצמותו, כי הקדושה הוא ענין מיוחס אל האדם עת יעזוב עניניו הטבעיים ויעלה להתנהג בענין נעלה מן הטבע הבשריית, אבל השם, הוא לא יתלה אל מדרגה למעלה ממה שהוא, שבעבורו תיוחס לו הקדושה, אבל ניחס לו הקדושה מצדנו, שמצד שעקר הקדושה אצלנו שאנו עוזבים דרכים הטבעיים להתדמות אל דרכי היוצר הרוחניים, שעל קוטב זה יסבו כל המצות שבין אדם למקום כמ”ש והייתם קדושים כי קדוש אני בהכרח ניחס מקור הקדושה אל האל יתברך, נמצא שבעת שאין התחתונים מתנהגים בקדושה גם הוא לא יתואר בשם קדוש, אחר שתואר זה אין שייך בו, וזה שכתוב והאל הקדוש נקדש בצדקה, שעל ידי הצדקה נגד המקום יקרא בתואר קדוש, בשהוא המקור והשורש לקדושתם:ע”כ:] 5:17: ורעו, המליץ תפס פה משל משתי כבשות הצאן, האחת הורגלה לרעות על נאות דשא, והשניה שה שמנה אשר נתפטמה על האבוס, ובעת רעבון כשהאבוס ריק ואין בה אוכל להאבוסה תמות ברעב, אבל השה הרזה תמצא מחיתה גם אז בשדה במדבר וז”ש ורעו כבשים כדברם ומנהגם לרעות בשדה אבל וחרבות מחים גרים יאכלו, החורב והיובש שיתיבש המוח שבעצמות צאן הפטומות יאכלו וישחיתו את הגרם והעצם, שהצאן הפטומות מתוך שמלומדים במאכל דשן ושמן ועתה יחסר להם זה תחרבנה מוחות עצמותיהם ויכלו גם העצמות והנמשל שאחר שישובו לעשות משפט וצדקה ולא יגזלו איש את רעהו, אז הרגילים להתפרנס מיגיע כפם ימצאו מחייתם גם אז וירעו כמנהגם, אבל הרגילים להתפרנס מן הגזל עתה תחרבנה עצמותיהם השמנות, כי בקום המשפט על מכונו לא ימצאו חית ידם: 5:18: הוי, שיעור הכתוב הוי מושכי העון בחבלי השוא (ובחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה, ובאור הדבר כי האדם יש לו תמיד מלחמה פנימית, עת יזדמן לפניו דבר הערב אשר הוא מוזהר ממנו, אז התאוה תעוררהו ליהנות מן הדבר, והשכל יזהירהו שלא ליגע בו מפני מצות ה’, ועת תנצח התאוה ויעבור על המצוה נקרא חטא בכתבי הקודש, שחטא מן המטרה ועבר ואשם, והחוטאים באופן זה מלאים חרטה, כי אחרי ימלאו תאותם יפקחו עיניהם ויכירו את אשר הרעו ויש אנשים אשר עת תסיתם התאוה לעבור מצוה ויראו כי השכל עומד לשטן להם יקראו גם אל השכל לעזור אל התאוה, ע”י שיכפרו במצוה או במצוה עליה, בגמולו ובענשו וכדומה, וזה הנקרא בשם עון כי העוה דרכיו במזיד, וזה לא יתחרט לעולם, ועם הכת הזה התוכח הנביא פה, כמ”ש בפסוק שאח”ז האומרים ימהר יחישה מעשהו, שהם הכופרים בעונשי ה’, יטעון עליהם שידרשו על עקר הסבה אשר סבבה התפקרותם, אם היה זה מחקר השכל לבדו ומופתי העיון, אבל באמת לא כן הוא עקר הסבה לזה היה בולמוס תאותם אל הדברים האסורים, זה משך אותם בעבותות חזקים כעבות העגלה, ואז משכו את העון שהוא טענות השכל לעזרת התאוה והחטא, אבל לא בחבלים חזקים רק בחבלי השוא שאין בם ממש וז”ש הוי משכי העון, מה שהם מושכים את העון שהוא טענת השכל, הם חבלי שוא וקורי עכביש אשר במעט קט ינתקו כי אין ממש במופתיהם, אבל (בחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה, וזה הוא עקר סבת החטא, כי ראה נא ובחון את טענותיהם אשר יעריכו נגד הנביא המוכיח אותם, ראה נא חבלי שוא האלה, הנה הם: 5:19: האמרים אל הנביא המנבא שישובו ומודיעם הפורעניות שיביא ה’ עליהם, הם משיבים לו הלא לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא, וצריך שה’ ימהר מעשיו שאז יהיה ראיה שהוא בהשגחה ובזה צריך, א. שימהרם בזמן, ב. שיחיש ויעשם בזריזות, לא כן עתה שמאחרם בזמן, וגם בעת שמביא הרעה מביאה במתינות נוכל לתלותה במקרה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל, העצה הנאמרת אצל ה’ בכ”מ היא התכלית אשר עבורו יפעל מעשהו, למשל מלך שמרדה עליו מדינה ומתיעץ איך יכבשם ואיך ישלח אנשי חיל ואיך ילחם אתם עד שיכנעו תחתיו, הנה הגדודים ששולח שמה ומלחמתו עמהם הוא המעשה שעושה להשלים העצה שהוא שיביאו צוארם תחת עולו, ובעת שילחם עמם נאמר שהשלים מעשהו, ובעת שיכבש אותם נאמר שנשלמה עצתו מבואר כי אצל ה’ אשר אינו צריך לעצות ותחבולות, לא יפול שם עצה רק על התכלית הנרצה ממנו במעשהו, ובעת יגזור פורעניות על איזה אומה, שתכלית כונתו למען יכירו אלהותו ויכלתו, הפורעניות שמביא הוא מעשהו, וכונתו שיכירו כחו וגבורתו הוא עצתו. עפ”ז אומר אחר שתכלית כונתו שע”י העונש נשוב בתשובה צריך, א. שימהר המעשה בעצמה שהוא העונש, ב. שימהר גם העצה שנשיג שהוא העושה הכל, וז”ש ותקרב שלא תעמוד העצה במקום רחוק עד שאינה נראית כלל וגם ותבואה, שלא תעמוד במקום אחד רק תלך ותבא אלינו ועי”כ ונדעה בהשגה שכליית שכן הוא, לא כן עתה שבין מעשהו בין עצתו נעלמים מעינינו, זה טענתם טענת העון, והוא חבלי שוא ותהו, כי ידוע שה’ מאחר העונש כדי שיהיה מקום לבחירה, או מצפייתו פן ישובו בתשובה, ועוד טעמים ידועים: 5:20: הוי האומרים לרע טוב, שלש דבריו לעומת שלש ההבחנות אשר בכח האדם, א. הבחנה השכליית, להבדיל בין הטוב האמתי והרע האמתי, כמו המצוה והחטא, ב. הבחנת כח המדמה להבדיל בין המועיל והבלתי מועיל כמו האור והחושך, ג. הבחנת הנפש המרגשת בין הערב להבלתי ערב כמו הדבש והלענה, וכמו שיקרה בחליי הגופות שיטעמו המר מתוק והמתוק מר, או חולי העינים שידמו האור חשך והחשך אור, כן ימצא בחולי הנפשות שישוב אצלם הרע טוב והטוב רע ושיעור הכתוב, הוי קורא אני אל האמרים לרע טוב ולטוב רע, הלא הם שמים אור לחשך וחשך לאור, מר למתוק ומתוק למר, כי נדמו בחליים הנפשיי, כמחלה אנושה גופיית עד שנעדר מאתו כח ההבחנה והרגשה אמנם לעומת שהחולים יסמכו על עדות הבריאים העומדים נגדם שמגידים להם שזה אור ומתוק, או חשך ומר, לא כן אלה, כי. 5:21: הוי, הם חכמים בעיניהם, הגם שנגד פניהם עומדים נבונים, המשכילים ומבררים להם מה הוא הטוב ומה הוא הרע: 5:22: הוי גבורים וכו’ מצדיקי רשע, ר”ל עקר תפארת הגבורה הוא שיעשה משפט ויציל עשוק, וא”כ קורא הוי, גבורים ואנשי חיל, איך הם בעצמם הם מצדיקי רשע ע”י שוחד, ולשתות יין למסך שכר, הוא מאמר מוסגר, כמתלוצץ עליהם הסגיר בדבריו, גבורים, אבל לא לגבורה רק לשתות יין, אנשי חיל, אבל רק למסוך שכר, כי אין מכונים גבורתם לתכלית הנרצה, (ומבואר אצלי כי הגבור הוא הגבור בטבע, ואיש חיל אינו גבור רק יודע תכסיסי מלחמה, לכן מיחס אל הגבור שתיית היין בעצמו, ואל האיש חיל רק מזיגת השכר ועריכתו, תכסיסי השכרות נגד תכסיסי המלחמה) אומר איך הגבורים האלה הם מצדיקים הרשע, שרשעו גלויה ואין מחפשים כלל לתת טעם למה הצדיקו אותו, כי מבואר לכל שהצדיקו אותו רק עקב שוחד שנתן, וצדקת צדיק הגלויה יסירו ממנו: 5:24: לכן, דלתות הכתוב מגבילים, לכן כאכל קש לשון אש, שרשם כמק יהיה, כי מאסו תורת ה’ צבאות וכמו שחשש להבה ירפה, פרחם כאבק יעלה, כי את אמרת קדוש ישראל נאצו ר”ל כי במה שנאצו את אמרת קדוש ישראל שהוא דבר הנבואה חטאם גדול בשתים ממה שמאסו את תורת ה’, א. כי המיאוס רק בלב והניאוץ הוא בפה, ב. שדבר הנבואה חמורה יותר כי באה בעונשים ואזהרות מיוחדים אליהם, ומצד שהוא קדוש ישראל והתיחדות השגחתו עליהם, ולכן עונש נאצות הנבואה קשה מעונש מיאוס התורה. ובזה מגביל עונש מיאוס התורה, שידמו עבורה כקש הנאכל מלשון אש. דמה המשל בשני ענינים, א. הקש הוא שורש השבולת, ב. האש ממיקו אבל אין נעשה אבק רק האפר נשאר במקומו. וכן שרשם כמק יהיה, א. שלא יגיע העונש רק אל השורש לא אל הפרח שהם הבנים, ור”ל רק אל החוטא עצמו, ב. שרק כמק יהיה דבר הנימוק ונשאר במקומו. אבל בעבור עונש ניאוץ הנבואה דמה אותם כחשש הנרפה מן הלהבה, א. החשש הוא ראש פרח השבולת, וכן פרחם כאבק יעלה שהם תולדותיהם שהם הפרח, ב. החשש הנאכל נעשה כאבק שהרוח נושאו ומעלהו באויר וכן מתבטל ממציאות לגמרי, וכן בנמשל אומר כאבק יעלה, עד שיגדל העונש לעומת החטא: 5:25: ויט ידו עליו ויכהו כמשל אדם המכה שמרים ידו על חברו ומכהו, וירגזו ההרים, שתרעש הארץ ותבלע יושביה, ועי”ז ותהי נבלתם כסוחה וכרותה בקרב חוצות בכל זאת, ר”ל בכל המכות האלה, לא שב אפו ועוד ידו נטויה, להכותם בידי אדם על ידי אויבים וצוררים שקשה יותר, כמ”ש דוד נפלה נא ביד ה’ וביד אדם אל אפולה: 5:26: ונשא נס, הוא הדגל שמרימים לגדודים העומדים במקום רחוק שיתקבצו למלחמה, ומוסיף לאמר כי לא יהיה צריך כלל אל נס, כי רק ושרק שריקה בשפתיים לבד, ואף שיהיה האויב מקצה הארץ, מ”מ והנה מהרה קל יבוא, מהרה הוא שיצא תיכף ממקומו, וקל הוא זריזות ההליכה ומרוצתה: 5:27: אין עיף, מצייר קלות מהלכתו שלא יקרה לו שום עיכוב שלא ייעף מצד עצמו, ואין כושל, מסבה חיצונית שיעכב דרכו, וגם לא ינום, התנמנמות מסבת יגיעה, ואף גם לא יישן, השינה הטבעיית ההכרחיית שבני אדם ישנים בלילה, עד שיוכל לילך ביום ובלילה ולא לבד שלא יקרה לו עיכוב מצד גופו, כי גם מצד מלבושיו לא יקרה לו עיכוב, כי לא נפתח אף אזור התחתון שתחת חלציו שיתעכב עי”כ, ואף גם לא נתק שרוך נעליו, אף שזה מצוי שינתק בהלכו דרך רחוקה, וגם אינו מתעכב ע”י כ”כ כי יוכל לילך בלא שרוך, מ”מ אפילו סבה קלה לא יקרה לו: 5:28: אשר, מוסיף והולך בציור מהירת ההליכה שאף לא יצטרך לעכב עד שילטוש החצים, כי יהיו שנונים מכבר ערוכים למלחמה, ואף גם לא יצטרך לדרוך הקשת במלחמה כי קשתותיו דרוכות מעצמן, וכ”ז משל מליציי איך יצליח האויב דרכו ולא יצטרך להתעכב עד שיחפו פרסות סוסיו בברזל, כי פרסות סוסיו נחשבו כצר, כצורי החלמיש עד שלא יזוקו מן הסלעים ולא יצטרכו חיפוי, ולא זאת לבד אלא כי לא יצטרכו לסוסים כלל למשוך המרכבות, כי גלגליו ואופני מרכבותיו יהיו כסופה, והם בעצמם ישאו המרכבות באויר, וכ”ז ציור איך יתקיים מ”ש ימהר יחישה מעשהו מעתה מתחיל לצייר גבורת האויב ואכזרותו: 5:29: שאגה לו, שאגת הלביא חזקה מן הכפיר שהוא גור אריות, אבל לעומת זה הכפיר מתמיד לשאוג בכל עת ולא כן הלביא, לעומת זה אומר, איכות שאגתו תהיה חזקה כלביא, וישאג בתמידות ככפירים | וינהם, הארי נוהם במרירות רק בעת שאין לו טרף אבל הוא ינהם אף שיאחז טרף, ר”ל הגם שישיג יחלק שלל לא תשבע נפשו, ויפליט את הטרף אל חוריו עד שלא יוכלו להצילו מידו, ומוסיף לאמר ואין מציל, שלא ימצא מציל במציאות כלל כי אין מי יעמוד נגדו: 5:30: וינהם, אחר שצייר אימת האויב בציור ארי טורף ושואג, המציא אל הצרה ציור אחר מליציי, בציירו את האומה הנכבשת מן האויב כאניה המטורפת בים הגדול, הים הולך וסוער, הגלים נשאו דכים, והאניה חשבה להשבר, ועז”א וינהם עליו ביום ההוא כנהמת ים, כמו שהשתמש במליצה זו גם לקמן (י”ז י”ב) והמשורר בתהלות (צ”ג), להדמות שאון האויב כנהמת ים לגליו ונבט לארץ, מצייר איך בני האניה מתלבטים ויגעים לחתור לארץ ליבשה אל עיר מושב ולא יכולו, כי נקבצו כל הסכנות המוכנות לשבר את הספינה, א. והנה חשך, סביבם אפילה ואין יכולים לראות מקום החוף ב. צר, לקראתם צר וסלע גדול, ויראים שתשבר על הצורים ג. ואור, נגדם עב וענן היורד לשתות מימי הים והוא סכנה גדולה להספינה כידוע ד. חשך בעריפיה, כי הענן שהוא האור הנזכר שפך עליהם מטרו והפיץ ענן אורו בנפץ ושטף (וואלקענבראך), עד שנחשך להם מצד העריפות והמטר ואין תקוה להנצל, כי כל חכמת המלחים תתבלע אז וזה ציור יפה על גודל הצרה ותכלית היאוש:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | שירת הכרם — משל על ישראל ה”כרם” שעשה בסות תחת ענבים
- אפיון - עונש וגלות | “ועשה דמים” ו”צעקה” — דין חברתי: אוי לבונה בית בבית בלי צדק
הערות
מילה נדירה: צָמֵא (Strong’s H6771) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,ישעיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/אַף (Strong’s H638) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: נָמוּ (Strong’s H5123) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ישעיהו,נחום,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רש”י: “ועשה דמים” — ענבים רקובות, דמות דמים, פרי של חטא. לפי מלבי”ם: שירת הכרם היא מיצג ייחודי — ישעיהו שר בפני הקהל ורק בסוף מגלה שהכרם הוא ישראל. אמנות נבואית.