והיה באחרית הימים — חזון השלום
פסוקים
הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַֽׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמ֑וֹץ עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְהָיָ֣ה׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהֹוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהֹוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהֹוָ֖ה מִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹֽא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃ בֵּ֖ית יַעֲקֹ֑ב לְכ֥וּ וְנֵלְכָ֖ה בְּא֥וֹר יְהֹוָֽה׃ כִּ֣י נָטַ֗שְׁתָּה עַמְּךָ֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב כִּ֤י מָֽלְאוּ֙ מִקֶּ֔דֶם וְעֹנְנִ֖ים כַּפְּלִשְׁתִּ֑ים וּבְיַלְדֵ֥י נׇכְרִ֖ים יַשְׂפִּֽיקוּ׃ וַתִּמָּלֵ֤א אַרְצוֹ֙ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וְאֵ֥ין קֵ֖צֶה לְאֹצְרֹתָ֑יו וַתִּמָּלֵ֤א אַרְצוֹ֙ סוּסִ֔ים וְאֵ֥ין קֵ֖צֶה לְמַרְכְּבֹתָֽיו׃ וַתִּמָּלֵ֥א אַרְצ֖וֹ אֱלִילִ֑ים לְמַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ יִֽשְׁתַּחֲו֔וּ לַאֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ אֶצְבְּעֹתָֽיו׃ וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְאַל־תִּשָּׂ֖א לָהֶֽם׃ בּ֣וֹא בַצּ֔וּר וְהִטָּמֵ֖ן בֶּעָפָ֑ר מִפְּנֵי֙ פַּ֣חַד יְהֹוָ֔ה וּמֵהֲדַ֖ר גְּאֹנֽוֹ׃ עֵינֵ֞י גַּבְה֤וּת אָדָם֙ שָׁפֵ֔ל וְשַׁ֖ח ר֣וּם אֲנָשִׁ֑ים וְנִשְׂגַּ֧ב יְהֹוָ֛ה לְבַדּ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ כִּ֣י י֞וֹם לַיהֹוָ֧ה צְבָא֛וֹת עַ֥ל כׇּל־גֵּאֶ֖ה וָרָ֑ם וְעַ֖ל כׇּל־נִשָּׂ֥א וְשָׁפֵֽל׃ וְעַל֙ כׇּל־אַרְזֵ֣י הַלְּבָנ֔וֹן הָרָמִ֖ים וְהַנִּשָּׂאִ֑ים וְעַ֖ל כׇּל־אַלּוֹנֵ֥י הַבָּשָֽׁן׃ וְעַ֖ל כׇּל־הֶהָרִ֣ים הָרָמִ֑ים וְעַ֖ל כׇּל־הַגְּבָע֥וֹת הַנִּשָּׂאֽוֹת׃ וְעַ֖ל כׇּל־מִגְדָּ֣ל גָּבֹ֑הַּ וְעַ֖ל כׇּל־חוֹמָ֥ה בְצוּרָֽה׃ וְעַ֖ל כׇּל־אֳנִיּ֣וֹת תַּרְשִׁ֑ישׁ וְעַ֖ל כׇּל־שְׂכִיּ֥וֹת הַחֶמְדָּֽה׃ וְשַׁח֙ גַּבְה֣וּת הָאָדָ֔ם וְשָׁפֵ֖ל ר֣וּם אֲנָשִׁ֑ים וְנִשְׂגַּ֧ב יְהֹוָ֛ה לְבַדּ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ וְהָאֱלִילִ֖ים כָּלִ֥יל יַחֲלֹֽף׃ וּבָ֙אוּ֙ בִּמְעָר֣וֹת צֻרִ֔ים וּבִמְחִלּ֖וֹת עָפָ֑ר מִפְּנֵ֞י פַּ֤חַד יְהֹוָה֙ וּמֵהֲדַ֣ר גְּאוֹנ֔וֹ בְּקוּמ֖וֹ לַעֲרֹ֥ץ הָאָֽרֶץ׃ בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יַשְׁלִ֣יךְ הָאָדָ֔ם אֵ֚ת אֱלִילֵ֣י כַסְפּ֔וֹ וְאֵ֖ת אֱלִילֵ֣י זְהָב֑וֹ אֲשֶׁ֤ר עָֽשׂוּ־לוֹ֙ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לַחְפֹּ֥ר פֵּר֖וֹת וְלָעֲטַלֵּפִֽים׃ לָבוֹא֙ בְּנִקְר֣וֹת הַצֻּרִ֔ים וּבִסְעִפֵ֖י הַסְּלָעִ֑ים מִפְּנֵ֞י פַּ֤חַד יְהֹוָה֙ וּמֵהֲדַ֣ר גְּאוֹנ֔וֹ בְּקוּמ֖וֹ לַעֲרֹ֥ץ הָאָֽרֶץ׃ חִדְל֤וּ לָכֶם֙ מִן־הָ֣אָדָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נְשָׁמָ֖ה בְּאַפּ֑וֹ כִּֽי־בַמֶּ֥ה נֶחְשָׁ֖ב הֽוּא׃ כִּי֩ הִנֵּ֨ה הָאָד֜וֹן יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת מֵסִ֤יר מִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ וּמִ֣יהוּדָ֔ה מַשְׁעֵ֖ן וּמַשְׁעֵנָ֑ה כֹּ֚ל מִשְׁעַן־לֶ֔חֶם וְכֹ֖ל מִשְׁעַן־מָֽיִם׃ גִּבּ֖וֹר וְאִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה שׁוֹפֵ֥ט וְנָבִ֖יא וְקֹסֵ֥ם וְזָקֵֽן׃ שַׂר־חֲמִשִּׁ֖ים וּנְשׂ֣וּא פָנִ֑ים וְיוֹעֵ֛ץ וַחֲכַ֥ם חֲרָשִׁ֖ים וּנְב֥וֹן לָֽחַשׁ׃ וְנָתַתִּ֥י נְעָרִ֖ים שָׂרֵיהֶ֑ם וְתַעֲלוּלִ֖ים יִמְשְׁלוּ־בָֽם׃ וְנִגַּ֣שׂ הָעָ֔ם אִ֥ישׁ בְּאִ֖ישׁ וְאִ֣ישׁ בְּרֵעֵ֑הוּ יִרְהֲב֗וּ הַנַּ֙עַר֙ בַּזָּקֵ֔ן וְהַנִּקְלֶ֖ה בַּנִּכְבָּֽד׃ כִּי־יִתְפֹּ֨שׂ אִ֤ישׁ בְּאָחִיו֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו שִׂמְלָ֣ה לְכָ֔ה קָצִ֖ין תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ וְהַמַּכְשֵׁלָ֥ה הַזֹּ֖את תַּ֥חַת יָדֶֽךָ׃ יִשָּׂא֩ בַיּ֨וֹם הַה֤וּא׀לֵאמֹר֙ לֹא־אֶהְיֶ֣ה חֹבֵ֔שׁ וּבְבֵיתִ֕י אֵ֥ין לֶ֖חֶם וְאֵ֣ין שִׂמְלָ֑ה לֹ֥א תְשִׂימֻ֖נִי קְצִ֥ין עָֽם׃ כִּ֤י כָֽשְׁלָה֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וִיהוּדָ֖ה נָפָ֑ל כִּֽי־לְשׁוֹנָ֤ם וּמַֽעַלְלֵיהֶם֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה לַמְר֖וֹת עֵנֵ֥י כְבוֹדֽוֹ׃ הַכָּרַ֤ת פְּנֵיהֶם֙ עָ֣נְתָה בָּ֔ם וְחַטָּאתָ֛ם כִּסְדֹ֥ם הִגִּ֖ידוּ לֹ֣א כִחֵ֑דוּ א֣וֹי לְנַפְשָׁ֔ם כִּי־גָמְל֥וּ לָהֶ֖ם רָעָֽה׃ אִמְר֥וּ צַדִּ֖יק כִּי־ט֑וֹב כִּֽי־פְרִ֥י מַעַלְלֵיהֶ֖ם יֹאכֵֽלוּ׃ א֖וֹי לְרָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי־גְמ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ עַמִּי֙ נֹגְשָׂ֣יו מְעוֹלֵ֔ל וְנָשִׁ֖ים מָ֣שְׁלוּ ב֑וֹ עַמִּי֙ מְאַשְּׁרֶ֣יךָ מַתְעִ֔ים וְדֶ֥רֶךְ אֹרְחֹתֶ֖יךָ בִּלֵּֽעוּ׃ נִצָּ֥ב לָרִ֖יב יְהֹוָ֑ה וְעֹמֵ֖ד לָדִ֥ין עַמִּֽים׃ יְהֹוָה֙ בְּמִשְׁפָּ֣ט יָב֔וֹא עִם־זִקְנֵ֥י עַמּ֖וֹ וְשָׂרָ֑יו וְאַתֶּם֙ בִּעַרְתֶּ֣ם הַכֶּ֔רֶם גְּזֵלַ֥ת הֶעָנִ֖י בְּבָתֵּיכֶֽם׃ (מלכם) [מַה־לָּכֶם֙] תְּדַכְּא֣וּ עַמִּ֔י וּפְנֵ֥י עֲנִיִּ֖ים תִּטְחָ֑נוּ נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה יַ֚עַן כִּ֤י גָֽבְהוּ֙ בְּנ֣וֹת צִיּ֔וֹן וַתֵּלַ֙כְנָה֙ (נטוות) [נְטוּי֣וֹת] גָּר֔וֹן וּֽמְשַׂקְּר֖וֹת עֵינָ֑יִם הָל֤וֹךְ וְטָפֹף֙ תֵּלַ֔כְנָה וּבְרַגְלֵיהֶ֖ם תְּעַכַּֽסְנָה׃ וְשִׂפַּ֣ח אֲדֹנָ֔י קׇדְקֹ֖ד בְּנ֣וֹת צִיּ֑וֹן וַיהֹוָ֖ה פׇּתְהֵ֥ן יְעָרֶֽה׃ בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא יָסִ֣יר אֲדֹנָ֗י אֵ֣ת תִּפְאֶ֧רֶת הָעֲכָסִ֛ים וְהַשְּׁבִיסִ֖ים וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים׃ הַנְּטִפ֥וֹת וְהַשֵּׁיר֖וֹת וְהָרְעָלֽוֹת׃ הַפְּאֵרִ֤ים וְהַצְּעָדוֹת֙ וְהַקִּשֻּׁרִ֔ים וּבָתֵּ֥י הַנֶּ֖פֶשׁ וְהַלְּחָשִֽׁים׃ הַטַּבָּע֖וֹת וְנִזְמֵ֥י הָאָֽף׃ הַמַּֽחֲלָצוֹת֙ וְהַמַּ֣עֲטָפ֔וֹת וְהַמִּטְפָּח֖וֹת וְהָחֲרִיטִֽים׃ וְהַגִּלְיֹנִים֙ וְהַסְּדִינִ֔ים וְהַצְּנִיפ֖וֹת וְהָרְדִידִֽים׃ וְהָיָה֩ תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם מַ֣ק יִֽהְיֶ֗ה וְתַ֨חַת חֲגוֹרָ֤ה נִקְפָּה֙ וְתַ֨חַת מַעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙ קׇרְחָ֔ה וְתַ֥חַת פְּתִיגִ֖יל מַחֲגֹ֣רֶת שָׂ֑ק כִּי־תַ֖חַת יֹֽפִי׃ מְתַ֖יִךְ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֑לוּ וּגְבוּרָתֵ֖ךְ בַּמִּלְחָמָֽה׃ וְאָנ֥וּ וְאָבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ וְנִקָּ֖תָה לָאָ֥רֶץ תֵּשֵֽׁב׃ וְהֶחֱזִ֩יקוּ֩ שֶׁ֨בַע נָשִׁ֜ים בְּאִ֣ישׁ אֶחָ֗ד בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר לַחְמֵ֣נוּ נֹאכֵ֔ל וְשִׂמְלָתֵ֖נוּ נִלְבָּ֑שׁ רַ֗ק יִקָּרֵ֤א שִׁמְךָ֙ עָלֵ֔ינוּ אֱסֹ֖ף חֶרְפָּתֵֽנוּ׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ צֶ֣מַח יְהֹוָ֔ה לִצְבִ֖י וּלְכָב֑וֹד וּפְרִ֤י הָאָ֙רֶץ֙ לְגָא֣וֹן וּלְתִפְאֶ֔רֶת לִפְלֵיטַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל׃ וְהָיָ֣ה׀ הַנִּשְׁאָ֣ר בְּצִיּ֗וֹן וְהַנּוֹתָר֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם קָד֖וֹשׁ יֵאָ֣מֶר ל֑וֹ כׇּל־הַכָּת֥וּב לַחַיִּ֖ים בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ אִ֣ם׀ רָחַ֣ץ אֲדֹנָ֗י אֵ֚ת צֹאַ֣ת בְּנוֹת־צִיּ֔וֹן וְאֶת־דְּמֵ֥י יְרוּשָׁלַ֖͏ִם יָדִ֣יחַ מִקִּרְבָּ֑הּ בְּר֥וּחַ מִשְׁפָּ֖ט וּבְר֥וּחַ בָּעֵֽר׃ וּבָרָ֣א יְהֹוָ֡ה עַל֩ כׇּל־מְכ֨וֹן הַר־צִיּ֜וֹן וְעַל־מִקְרָאֶ֗הָ עָנָ֤ן׀יוֹמָם֙ וְעָשָׁ֔ן וְנֹ֛גַהּ אֵ֥שׁ לֶהָבָ֖ה לָ֑יְלָה כִּ֥י עַל־כׇּל־כָּב֖וֹד חֻפָּֽה׃ וְסֻכָּ֛ה תִּהְיֶ֥ה לְצֵל־יוֹמָ֖ם מֵחֹ֑רֶב וּלְמַחְסֶה֙ וּלְמִסְתּ֔וֹר מִזֶּ֖רֶם וּמִמָּטָֽר׃
פירוש רש”י
2:2: בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. לְאַחַר שֶׁיִּכְלוּ הַפּוֹשְׁעִים (ישעיהו א:לא): | נָכוֹן. מְתֻקָּן: | בְּרֹאשׁ הֶהָרִים. בָּהָר שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הֶהָרִים, בַּחֲשִׁיבוּת הֶהָרִים: | וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת. יִגְדַּל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ, מִנִּסֵּי סִינַי וְכַרְמֶל וְתָבוֹר: | וְנָהֲרוּ. יִתְקַבְּצוּ, יִמָּשְׁכוּ אֵלָיו כַּנְּהָרוֹת: 2:3: אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. לְפִי שֶׁהוּא קְרָאוֹ ״בֵּית אֵל״ (בראשית כח:יט), לְפִיכָךְ יִקָּרֵא עַל שְׁמוֹ, אֲבָל אַבְרָהָם קְרָאוֹ ״בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״ (בראשית כב:יד), יִצְחָק קְרָאוֹ שָׂדֶה – ״לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״ (בראשית כד:סג): 2:4: לְאִתִּים. קולטר״ש בלע״ז: | לְמַזְמֵרוֹת. שרפ״ש בְּלַעַ״ז, שֶׁזּוֹמְרִין בָּהֶן הַכְּרָמִים: 2:5: בֵּית יַעֲקֹב וְגוֹ׳. הָאֻמּוֹת יֹאמְרוּ לָהֶם כֵּן, וְהַמִּקְרָא הַזֶּה הוּא מוּסָב עַל ״וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹ׳״ (ישעיהו ב:ג): | לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳. יֹאמְרוּ לָהֶם כֵּן. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״יֵימְרוּן דְּבֵית יַעֲקֹב אֵיתוֹ וְגוֹ׳״: 2:6: כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב. הַנָּבִיא מֵסֵב הַדִּבּוּר אֶל הַשְּׁכִינָה וְאוֹמֵר, כִּי עַד הֵנָּה עָזַבְתָּ אֶת עַמְּךָ בִּשְׁבִיל עֲוֹנָם. (דָּבָר אַחֵר: הַנָּבִיא מוֹכִיחָן וְאָמַר לָהֶם כֵּן, כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב וְכוּ׳, עָזַבְתָּ אֶת מַעֲשֵׂה הַטּוֹב אֲשֶׁר עַל יָדוֹ נִהְיֵיתָ לְעַם, אַתֶּם בֵּית יַעֲקֹב): | כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם. נִתְמַלְּאוּ צִבְאוֹתָם מִמַּעֲשֵׂי אֲרַמִּיִּים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּמִּזְרָח, שֶׁהָיוּ מְכַשְּׁפִים וּמִשְׁתַּמְּשִׁים בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (סנהדרין צא א): | וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ. בּוֹעֲלִים בְּנוֹת עַכּוּ״ם וּמִתְעָרְבִים בָּהֶם, וְיוֹלְדוֹת לָהֶם יְלָדִים, וּבָהֶם הֵם מַסְפִּיקִים תָּמִיד וּמִתְעַסְּקִים וּמִתְרַפְּקִין וְנִטְרָחִים בָּהֶם. לְשׁוֹן ״פֶּן יְסִיתְךָ בְשֶׂפֶק״ (איוב לו:יח), דביטימנ״ט בלע״ז: 2:7: וְאֵין קֵצֶה. לְשׁוֹן קֵץ: 2:8: יִשְׁתַּחֲווּ. כְּמוֹ מִשְׁתַּחֲוִים: 2:9: וַיִּשַּׁח אָדָם. הַקְּטַנִּים: | וַיִּשְׁפַּל אִישׁ. הַגְּדוֹלִים וְהַגִּבּוֹרִים אַנְשֵׁי הַחַיִל: | וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם. הַנָּבִיא אוֹמֵר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְיָדַעְתִּי כִּי לֹא תִסְלַח לָהֶם מִלְּהִפָּרַע מֵהֶם: 2:10: בּוֹא בַצּוּר. לָבוֹא בַּצּוּר לִבְרֹחַ בְּנִקְרַת הַצּוּרִים: | וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר. וּלְהִטָּמֵן בֶּעָפָר: 2:11: עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם. גַּסּוּת הָרוּחַ, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן גֹּבַהּ עֵינַיִם שֶׁבַּמִּקְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב״ (תהלים קא:ה): 2:13: אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. דֻּגְמָא הוּא עַל הַגִּבּוֹרִים: | אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן. הַשַּׁלְטוֹנִין, כְּמוֹ שֶׁאַלּוֹנִים פְּחוּתִים מִן הָאֲרָזִים: 2:14: וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים. עַל יוֹשְׁבֵיהֶם: 2:16: וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְעַל כָּל דְּיָתְבִין בְּנִיסֵי יַמָּא״ בְּאִיֵּי הַיָּם, שֶׁמּוֹצָאָן וּמוּבָאָן בָּאֳנִיּוֹת: | תַּרְשִׁישׁ. שֵׁם יָם שֶׁשְּׁמוֹ תַּרְשִׁישׁ: | שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה. פַּלְטֵרִין רְצוּפִין בְּמַשְׂכִּית, רִצְפַת שַׁיִשׁ, כְּמוֹ ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית״ (ויקרא כו:א), עַל שֵׁם שֶׁסוֹכְכִים בּוֹ אֶת הַקַּרְקַע: 2:17: בַּיּוֹם הַהוּא. הוּא יוֹם הַדִּין: 2:18: כָּלִיל יַחֲלֹף. כֻּלּוֹ יַחֲלֹף, כֻּלָּם יֹאבֵדוּ: 2:19: וּבָאוּ. יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בִּמְעָרוֹת צוּרִים: | מְחִלּוֹת. הֵם הֵם מְעָרוֹת: | בְּקוּמוֹ. לְיוֹם הַדִּין: | לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. לִשְׁבּוֹר רִשְׁעֵי הָאָרֶץ: 2:20: לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת. גִּלּוּלִים בִּדְמוּת חֲפַרְפָּרוֹת, מִינֵי שְׁרָצִים שֶׁחוֹפְרִין הָאָרֶץ, שֶׁקּוֹרִין טלפ״ש בלע״ז: | וְלָעֲטַלֵּפִים. קלבא שורי״ץ בלע״ז. יֵשׁ לִפְתּוֹר עוֹד: אֶת אֱלִילָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ לְהִשְׁתַּחֲווֹת, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם בַּחֲרִיצִים וּבַנְּעִיצִין שֶׁיִּמְצָא לְפָנָיו, כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִבְרוֹחַ וּלְהִטָּמֵן: 2:22: חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹעַ לְאוֹתָן הַמַּתְעִים אֶתְכֶם מֵאַחֲרַי וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמַעֲשֵׂה יָדָיו: | אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. אֲשֶׁר כָּל חַיָּתוֹ וְכֹחוֹ תְּלוּיָה בְּנִשְׁמַת אַפּוֹ, שֶׁהוּא רוּחַ פּוֹרֵחַ, שֶׁהַיּוֹם יֶשְׁנָהּ בּוֹ וּמָחָר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ, וְקַל וָחוֹמֶר לִדְמוּת חֲפַרְפָּרוֹת שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. דָּבָר אַחֵר: חִדְלוּ לָכֶם מִכָּל הַדְּרָכִים הָרָעִים, וְלִמְדוּ מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, הַרְאִיתֶם לְמָה נֶחְשָׁב הוּא, וְקַל וָחוֹמֶר לַגְּלוּלִים שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב לִכְלוּם: 3:1: מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וגו׳. כֻּלָּהּ מְפֹרֶשֶׁת בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה (חגיגה יד א): שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת קִלֵּל יְשַׁעְיָה אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ עַד שֶׁאָמַר ״יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד״ (ישעיהו ג:ה): 3:2: וְקֹסֵם. זֶה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר ״קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ״ (משלי טז:י): 3:3: יוֹעֵץ. יוֹדֵעַ לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים: | וַחֲכַם חֲרָשִׁים. שֶׁכְּשֶׁפּוֹתֵחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁים: | וּנְבוֹן לָחַשׁ. רָאוּי לִמְסוֹר לוֹ סִתְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ בְּלַחַשׁ, כְּגוֹן מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה: 3:4: וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם. אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַמְנֹעָרִים מִן הַמִּצְוֹת: | וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם. שׁוּעָלִים, בְּנֵי אָדָם חֲלָשִׁים. וַאֲנִי אוֹמֵר לְפִי פְּשׁוּטוֹ: תַּעֲלוּלִים לֵיצָנֵי בְּנֵי אָדָם הַמִּתְעוֹלְלִים בָּהֶן וּמְבַזִּין אוֹתָם, כְּמוֹ (איוב טז:טו) ״וְעוֹלַלְתִּי בֶּעָפָר קַרְנִי״, (שמות י:ב) ״אֶת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי״: 3:5: וְנִגַּשׂ הָעָם. יִהְיוּ דְחוּקִין וּנְגוּשִׁין זֶה עַל זֶה בְּתִיגוּר וְחִירוּם: | יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן. יִתְגַּדֵּל הַנַּעַר עַל הַזָּקֵן: | וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד. כִּפְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ (חגיגה יד א): יָבֹא מִי שֶׁחֲמוּרוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּקַלּוֹת, וְיִרְהַב בְּמִי שֶׁהַקַּלּוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כִּכְבֵדוֹת: 3:6: כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו. כַּאֲשֶׁר יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בְּבֵית אָבִיו לֵאמֹר: ״עָשִׁיר אַתָּה בַּתּוֹרָה, וּמְחֻוֶּרֶת הִיא בְּיָדְךָ כַּשִּׂמְלָה״: | קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ. וּתְלַמְּדֵנוּ: | וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת. שֶׁאָנוּ נִכְשָׁלִים בָּהּ בְּאִסּוּר אוֹ בְּהֶתֵּר, בְּטֻמְאָה אוֹ בְּטָהֳרָה, תַּחַת יָדֶיךָ הוּא, שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ לְהוֹרוֹת לָנוּ. דָּבָר אַחֵר: שִׂמְלָה לְךָ לְהַלְבִּישׁ עָרוֹם: | וְהַמַּכְשֵׁלָה. (פיילנצ״א בלע״ז) מֶחְסְרוֹנִי שֶׁאֲנִי מְחֻסַּר לֶחֶם תַּחַת יָדֶךָ לְהַסְפִּיקֵנִי, וּלְכָךְ קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ. וְהוּא מֵשִׁיב: בְּבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה, וּמַה טִיבִי לְקָצִין? 3:7: יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא. אֵין ״יִשָּׂא״ אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה: הוּא יִשָּׁבַע לָהֶם, לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ – לֹא אֶהְיֶה מֵחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְשִׂמְלָה – אֵין בְּיָדִי לֹא טַעַם מִשְׁנָה וְלֹא טַעַם אַגָּדָה. דָּבָר אַחֵר לְפִי פְּשׁוּטוֹ: לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ – לֹא אֶהְיֶה שׁוֹפֵט, שֶׁהוּא חוֹבֵשׁ אֶת הַנִּדּוֹנִים בְּבֵית הַסֹּהַר: 3:8: כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם. כֻּלָּם חֲסֵרִים וּנְפוּלִים, וְאֵין עוֹזֵר זֶה לָזֶה. וְלָמָּה? כִּי מֵאֲנוּ לִשְׁמֹעַ, וְעַתָּה כֻּלָּם מַכְעִיסִים: | כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל ה׳. לְנֶגְדּוֹ, לְהַכְעִיסוֹ: | לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ. לְהַקְנִיט לִפְנֵי כְּבוֹדוֹ. דָּבָר אַחֵר: עִנְיְנֵי כְּבוֹדוֹ: 3:9: הַכָּרַת פְּנֵיהֶם. עָוֹן שֶׁהֵם מַכִּירִים פָּנִים בַּדִּין, הִיא עָנְתָה בָּם לְפָנַי. לָשׁוֹן אַחֵר: הַכָּרַת פְּנֵיהֶם – נִכָּרִים הֵם בְּעַזּוּת פְּנֵיהֶם: | כִּסְדֹם הִגִּידוּ. לֹא כִחֵדוּ, בְּפַרְהֶסְיָא עָשׂוּ: 3:10: אִמְרוּ לְמִי שֶׁהוּא צַדִּיק כִּי טוֹב עָשָׂה: 3:11: אוֹי לְרָשָׁע רָע. שֶׁהוּא רַע לְעַצְמוֹ וְרַע לַאֲחֵרִים; גּוֹרֵם רָעָה לוֹ וְלַאֲחֵרִים. בְּתַנְחוּמָא (תנחומא, אמור ה). וְהַמִּקְרָא מוּסָב עַל אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב לוֹ, וְאוֹי לוֹ לְרָשָׁע רָע: 3:12: נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל. לֵיצָנִים הֵם: | וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ. נָשִׁים נוֹאֲפוֹת מָשְׁלוּ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַטָּה ״יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן״ (ישעיהו ג:טז), וְהִטּוּ לִבָּם לְרָעָה. (לְפִיכָךְ כָּל חַלָּשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם לְשׁוֹן (נוֹשִׁים): | מְאַשְּׁרֶיךָ. מַדְרִיכֶיךָ, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְאַשְּׁרֶךָ בְּדֶרֶךְ טוֹב, הֵם מַתְעִים אוֹתָם: | בִּלֵּעוּ. קִלְקְלוּ: 3:13: נִצָּב לָרִיב. שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְעֻמָּד, שֶׁלֹּא לְדַקְדֵּק בְּדִינָם: | וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים. וּמִתְעַכֵּב וּמַאֲרִיךְ בְּדִינָן שֶׁל אֻמּוֹת. עֲמִידָה זוֹ לְשׁוֹן עַכָּבָה: 3:14: ה׳ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ. שֶׁהָיָה לָהֶם לִמְחוֹת (שבת נה.), וְלְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹמֵר: אַתֶּם בִּעַרְתֶּם אֶת כַּרְמִי, אֲנִי קָצַפְתִּי מְעַט וְאַתֶּם עֲזַרְתֶּם לְרָעָה (זכריה א:ו): | גְּזֵלַת הֶעָנִי. דּוֹר שֶׁהָיוּ עֲנִיִּים בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. כָּל זֶה בְּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (שבת נד ב; נה א), וּלְפִי מַשְׁמָעוּת פְּשׁוּטוֹ, כָּל הָעִנְיָן עַל יִשְׂרָאֵל, וְעוֹמֵד לָדִין עַמִּים הֵם הַשְּׁבָטִים: | וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם. הַזְּקֵנִים וְהַשָּׂרִים אָכְלוּ אֶת שְׁאָר הָעָם: 3:15: מַלָּכֶם. כְּמוֹ מַה לָּכֶם: | תִּטְחָנוּ. תְּכַתְּתוּ וּתְמַעֲיטוּ, לְבַזּוֹת בְּדִינָם: 3:16: וַיֹּאמֶר ה׳. עַל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר מָשְׁלוּ בְּעַמִּי, יַעַן כִּי גָבְהוּ וְגוֹ׳: | וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם. לְשׁוֹן הַבָּטָה. דָּבָר אַחֵר: צוֹבְעוֹת עֵינֵיהֶם בְּסִקְרָא וּבְכָחוֹל: | הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה. לְשׁוֹן דָּבָר צָף עַל גַּבֵּי חֲבֵירוֹ, כְּמוֹ (דברים יא:ד) ״אֲשֶׁר הֵצִיף״, וּמְתַרְגְּמִינָן ״דְּאַטֵיף״. כָּךְ הָיְתָה אֲרֻכָּה מְהַלֶּכֶת בֵּין שְׁתֵּי קְצָרוֹת, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית צָפָה לְמַעְלָה מֵהֶם (שבת סב א). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וּבְפַוָּתְהוֹן מְקַפָּן״, הָיוּ קוֹשְׁרוֹת פֵּאוֹת נָכְרִיּוֹת, קְלִיעַת שְׂעָרוֹת תְּלוּשִׁין כּוֹרְכוֹת עִם קְלִיעוֹתֵיהֶן, שֶׁיֵּרָאוּ גַּסּוֹת וְטָפוֹפוֹת: | וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. כְּשֶׁהָיוּ עוֹבְרוֹת בַּשּׁוּק אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, דּוֹרַסְתּוֹ בְּרַגְלוֹ וְרוֹמֶזֶת לוֹ צַד חִבַּת נוֹאֲפוֹת, כְּדֵי לְהַבְעִיר בּוֹ יֵצֶר הָרָע כְּעֶכֶס זֶה שֶׁל נָחָשׁ. ״עֶכֶס״ (משלי ז:כב) הוּא אֶרֶס שֶׁל נָחָשׁ: 3:17: וְשִׂפַּח. לְשׁוֹן צָרַעַת, כְּמוֹ (ויקרא יג:) ״מִסְפַּחַת הִיא״. וְעַל שֶׁנִּכְתַּב בְּשִׁי״ן דָּרְשׁוּ בּוֹ רַבּוֹתֵינוּ (פסיקתא דרב כהנא יז:) שֶׁתֵּעָשֶׂינָה שְׁפָחוֹת מְכֻדָּנוֹת, וְיֵשׁ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ (שם) שֶׁהִרְבָּה בָּהֶן מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כִּנִּים. פָּתְהֵן יְעָרֶה. כֵּלֵיהֶן יְעָרֶה, לְשׁוֹן אֲרַמִּי הִיא ״פַּתְיָא אוּכְמָא״ (פסחים פח.). הֵן הָיוּ אוֹמְרוֹת (ישעיהו ה:ט) ״יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ״, שַׂר רוֹאֶה אוֹתִי וְנוֹטֵל אוֹתִי. כְּשֶׁבָּא הַפֻּרְעָנוּת הָיוּ שָׂרֵי נְבוּכַדְנֶצַּר נוֹטְלִין אוֹתָן לִהְיוֹת לְנָשִׁים מֵחֲמַת יָפְיָן, וְרָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָיוּ שׁוֹפְעוֹת כְּאָדָם הַמְעָרֶה מִכְּלִי אֶל כְּלִי, וְכַאֲשֶׁר נֶעֶנְשׁוּ בְּדַם נִדָּה וְהָיוּ נִמְאָסוֹת עֲלֵיהֶן וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָן לָאָרֶץ מֵעַל קְרוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״יְקָרְהוֹן יַעְדִּי״׃ | פָּתְהֵן. לְשׁוֹן רֹחַב, לְשׁוֹן גֹּדֶל: 3:18: בַּיּוֹם הַהוּא. לֶעָתִיד לָבֹא, כְּשֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׁיב אֶת יִשְׂרָאֵל אֵלָיו, יָסִיר ה׳ מֵהֶם אֶת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים, שֶׁלֹּא יְהוּ תוֹלִין תִּפְאַרְתָּם בְּנוֹי תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים וְדִבְרֵי נְבָלָה: | הָעֲכָסִים. הַמִּנְעָלִים אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, אֲשֶׁר בָּהֶם תְּעַכֵּסְנָה: | וְהַשְּׁבִיסִים. מִינֵי שְׂבָכָה לְתַכְשִׁיטֵי הָרֹאשׁ, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (נגעים יא:א) שָׁבִיס שֶׁל שְׂבָכָה: | וְהַשַּׂהֲרֹנִים. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״וְסִבְכַיָּא״: 3:19: הַנְּטִיפוֹת. ״עוּנְקַיָּא״, לָשׁוֹן ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ״ (משלי א:ט). וְלָשׁוֹן נְטִיפוֹת עַל שֵׁם שֶׁתְּלוּיוֹת עַל הַצַּוָּאר וְנוֹטְפוֹת עַל הֶחָזֶה, וְהֵן כְּמִין מַרְגָּלִיּוֹת נְקוּבוֹת וַחֲרוּזוֹת בְּחוּט, ובלע״ז מושטינצא״ש: | וְהַשֵּׁירוֹת. צְמִידֵי הַזְּרוֹעַ, דְּמִתַּרְגֵּם ״וְשִׁירַיָּא״: | וְהָרְעָלוֹת. צָנִיף שֶׁמַּצְנִיפוֹת כָּל פַּרְצוּפֵיהֶם חוּץ מִגַּלְגַּל הָעַיִן, כְּדֵי שֶׁיִּתְאַוֶּה אָדָם לִזּוֹן בְּמַרְאוֹת הַלְּסָתוֹת. (סא”א) לָשׁוֹן אַחֵר: וְהָרְעָלוֹת – מִינֵי סַרְבָּלִים נָאִים לְהִתְעַטֵּף בָּהֶן, וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה יֵשׁ ״מָדִיּוֹת רְעוּלוֹת״ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (סה א): 3:20: הַפְּאֵרִים. תַּרְגּוּם ״כְּלִילִיָּא״, כְּמוֹ (שמות לט:כח) ״פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעוֹת״: | וְהַצְּעָדוֹת. אֶצְעָדָה שֶׁל שׁוֹקַיִם: | וְהַקִּשֻּׁרִים. כְּמַשְׁמָעוֹ, קִשּׁוּרִים קְצָרִים שֶׁקּוֹשְׁרִין בָּהֶן שְׂעָרָן, וְיֵשׁ שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ מֻזְהָבִים, פרשיינ״ש בלע״ז: | וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ. שֶׁכְּנֶגֶד הַלֵּב, נושק״א בלע״ז: | וְהַלְּחָשִׁים. נִזְמֵי הָאֹזֶן, מָקוֹם שֶׁלּוֹחֲשִׁין לָהּ שָׁם: 3:22: הַמַּחֲלָצוֹת. ״כִּתּוּנַיָּא״, כְּמוֹ (שמואל ב ב:א) ״וְקַח אֶת חֲלִיצָתוֹ״, שֶׁהַגּוּף מְלֻבָּשׁ בָּהֶם, וּכְשֶׁפּוֹשְׁטִין אוֹתָם חוֹלְצִין אוֹתָם מִן הַגּוּף: | וְהַמַּעֲטָפוֹת. מַצָּעוֹת הַמִּטָּה, כְּתַרְגּוּמוֹ: ״שׁוֹשִׁיפַיָּא״. וְהַמִּטְפָּחוֹת – מַפּוֹת: | וְהַחֲרִיטִים. תַּרְגּוּמוֹ ״מַחְכַּיָּא״, דְּפוּס שֶׁל בֵּית הָרֶחֶם, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן ״וְכוּמָז״ (שמות לה:כב) ״מָחוֹךְ״: 3:23: וְהַגִּלְיֹנִים. הֵן הַמַּרְאוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ: ״מַחְזְיָתָא״ (ספייקיי״ו בלע״ז), עַל שֵׁם שֶׁמְּגַלּוֹת צוּרוֹת הַפָּנִים קְרוּיִין גִּלְיוֹנִים, אוֹ שֶׁמָּא מַרְאוֹת שֶׁלָּהֶם נִגְלָלוֹת הָיוּ: | וְהַסְּדִינִים. שֶׁל פִּשְׁתָּן הֵם, הַמִּתְעַטְּפִין בָּהֶם: | וְהַצְּנִיפוֹת. מולקי״נש בלע״ז: | וְהָרְדִידִים. ״כְּבִינְתָא״ (פרמל״ץ בלע״ז), וְהֵם שֶׁל זָהָב שֶׁמְּכַבְּנִין בָּהּ הַסִּרְבָּל שֶׁהָאִשָּׁה מִתְעַטֶּפֶת בּוֹ: 3:24: וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק. מָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְבַּשְּׂמוֹת בּוֹ יִהְיֶה נִמָּק: | וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה. מָקוֹם שֶׁחוֹגְרָה שָׁם, יִהְיֶה נִיקָף, נֶחְתָּךְ בַּחֲבוּרוֹת וְרִשּׁוּמֵי מַכּוֹת, כְּמוֹ ״וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ״ (איוב יט:כו), ״וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר״ (ישעיהו י:לד): | וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה. מָקוֹם שֶׁהָיוּ עוֹשׂוֹת בּוֹ הַמַּעֲשֶׂה הָאָמוּר לְמַעְלָה ״הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה״ (ישעיהו ג:טז), וְהוּא בְּגבַהּ הָרֹאשׁ, שָׁם תִּהְיֶה מִקְשֶׁה קָרְחָה, מַכָּה הַמַּקְרַחַת אֶת הָרֹאשׁ. מִקְשֶׁה לְשׁוֹן ״דָּא לְדָא נָקְשָׁן״ (דניאל ה:ו). וַאֲנִי הָיִיתִי מְפָרְשׁוֹ: תַּחַת הַמַּעֲשֶׂה מִקְשֶׁה, מָקוֹם שֶׁהָיוּ שָׁם חֲגוּרוֹת נוֹתְנוֹת טַסֵּי הַזָּהָב הָעֲשׂוּיוֹת מִקְשֶׁה בטדי״ץ בלע״ז, אֶלָּא שֶׁהוּא נָקוּד פַּתַּח וְהוּא בַּמְּסוֹרָה בַּעֲשָׂרָה נְקוּדִים פַּתַּח, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דָּבוּק לְתֵיבָה שֶׁל אַחֲרָיו, וְכָל מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא דָּבוּק לְתֵיבָה שֶׁל אַחֲרָיו נָקוּד קָמַץ: | וְתַחַת פְּתִיגִיל. וַהֲוֵי (ספרים אחרים: הֲרֵי) כִּשְׁתֵּי תֵיבוֹת: פְּתִי גִיל, כְּלִי שֶׁהוּא מְבִיאָן לִידֵי גִילָה, וְהוּא בֵּית הָרֶחֶם הָאָמוּר לְמַעְלָה ״פִּתְהֶן״ (ישעיהו ג:יז). חִלּוּף אוֹתָהּ גִילָה תִּהְיֶה מַחֲגֹרֶת שַׂק בְּכָל מָתְנֶיהָ: | כִּי תַחַת יֹפִי. כִּי זֹאת הוֹגֶנֶת לִהְיוֹת לָהֶם תַּחַת יֹפִי שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּחֲצוֹת בּוֹ: 3:25: מְתַיִךְ. גִּבּוֹרֶיךָ, מְתֵי מִלְחֲמוֹתֶיךָ הַיּוֹצְאִים בַּצָּבָא בְּמִנְיָן: 3:26: וְאָנוּ. לְשׁוֹן אֲנִינָה: | פְּתָחֶיהָ. שַׁעֲרֵי עֲיָרוֹת וּבָתִּים, בְּכָל שְׁעָרֶיהָ יְהֵא הֶסְפֵּד: | וְנִקָּתָה. וְתִתְרוֹקֵן מִכֹּל, כְּמוֹ ״וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם״ (עמוס ד:ו). וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה: יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו (בבא קמא מא א): | לָאָרֶץ תֵּשֵׁב. מִגֹּבַהּ לְשִׁפְלוּת, ״יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ״ (איכה ב:י) בְּתִשְׁעָה בְּאָב: 4:1: וְהֶחֱזִיקוּ. וְיֹאחֲזוּ: | שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד. מֵרֹב אַלְמָנוֹת רַבּוֹת, בְּאִישׁ אֶחָד מְבַקְּשׁוֹת מִמֶּנּוּ שֶׁיִּשָּׂא אוֹתָן: | אֱסֹף. הַטְמֵן חֶרְפָּתֵנוּ, כְּמוֹ ״וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ (דברים כא:יב), שֶׁהָאִשָּׁה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה אֵין נוֹהֲגִין בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. וּמִדְרָשׁ אַגָּדָה (איכה רבה ה:יא): נְבוּכַדְנֶאצַּר גָּזַר שֶׁלֹּא יִבְעֲלוּ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁלֹּא יֵעָנְשׁוּ, לָכֵן הָיוּ מְבַקְּשׁוֹת שֶׁיְּהֵא עֲלֵיהֶן שֵׁם אִישׁוּת: 4:2: בַּיּוֹם הַהוּא. לְאַחַר שֶׁיִּכְלוּ נוֹי תַּכְשִׁיטֵי הַנּוֹאֲפוֹת וְהַנְּבָלוֹת, לֹא תִּכְלֶה (ספרים אחרים: לֹא תִּסּוֹלֶה) עוֹד צְבִי נוֹי כְּבוֹדָם בְּאֵלֶּה: | יִהְיֶה צֶמַח ה׳. לָכֶם לְנוֹי: | לִצְבִי וּלְכָבוֹד. הֵם הַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בָּם וְהַחֲכָמִים תַּלְמִידֵי הַתּוֹרָה, בָּהֶם יִתְלוּ אֶת צְבִי כְּבוֹדָם: | וּפְרִי הָאָרֶץ. הֵם בְּנֵי הַצַּדִּיקִים, פְּרִי עֵץ חַיִּים, הֵם יִהְיוּ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת, אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְפָּאֲרוּ וְיִתְהַלְּלוּ פְּלֵיטַת יִשְׂרָאֵל. צְבִי – הוּא נוֹי, דָּבָר צִבְיוֹן שֶׁיֵּשׁ חֵפֶץ בּוֹ: 4:3: וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בָּהֶם בְּצִיּוֹן יִתְיַשְּׁבוּ: | וְהַנּוֹתָר. בְּכָל מָקוֹם, יִשְׁכְּנוּ בִּירוּשָׁלִָם. | קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. כֻּלָּם יִהְיוּ צַדִּיקִים. וְאִם תֹּאמַר: צַדִּיקִים הַמֵּתִים לִפְנֵי אוֹתוֹ הַיּוֹם אָבַד כְּבוֹדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר כָּל הַכָּתוּב לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא יִהְיוּ בִּירוּשָׁלַיִם (ויקרא רבה לה, ו). כְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן: 4:4: אִם רָחַץ. כְּמוֹ ׳כִּי רָחַץ׳, יֵשׁ ׳אִם׳ מְשַׁמֵּשׁ כֵּן בִּלְשׁוֹן ׳כִּי׳, וְכֵן (איוב ח:יח) ״אִם יְבַלְּעֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ״ – כִּי יְבַלְּעֶנּוּ, ״עַד אִם כָּלוּ לִשְׁתּוֹת״ (בראשית כד:יט): | צֹאַת. ״תְּגָאֲלַת״ כְּתַרְגּוּמוֹ, כְּלוֹמַר: הֶעֱבִיר עֲוֹנָם עַל יְדֵי יִסּוּרִין וּבִעוּר מִן הָעוֹלָם: | יָדִיחַ. לְשׁוֹן רְחִיצָה בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה וּבַמִּקְרָא: ״וְשָׁם יָדִיחוּ אֶת הָעוֹלָה״ (יחזקאל מ:לח): | בְּרוּחַ מִשְׁפָּט. עַל יְדֵי יִסּוּרִין, טלנ״ט בלע״ז, שֶׁיַּעֲלֶה עַל רוּחוֹ לִשְׁפּוֹט אוֹתָם: | וּבְרוּחַ בָּעֵר. לְבַעֲרָם מִן הָעוֹלָם. בָּעֵר – כְּמוֹ ״לְבָעֵר״, דישקומברמ״ט בלע״ז, לְשׁוֹן פָּעוֹל, הִלּוּךְ: 4:5: וְעַל מִקְרָאֶהָ. הַקְּרוּאִים בְּתוֹכָהּ: | עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן. לְהָגֵן עֲלֵיהֶם מִן הָאֻמּוֹת: | כִּי עַל כָּל כָּבוֹד הָאָמוּר לָהֶם תְּהֵא הַחֻפָּה, שֶׁתְּחוֹפֵף שְׁכִינָתִי עֲלֵיהֶם. וְשֶׁבַע חוּפּוֹת יֵשׁ כָּאן: עָנָן, וְעָשָׁן, נֹגַהּ, אֵשׁ, לֶהָבָה, חֻפָּה, שְׁכִינָה: 4:6: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל וגו׳ מֵחֹרֶב. לְהָגֵן מִלַּהַט יוֹם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים ״וְלִהַט אוֹתָם הַיּוֹם הַבָּא״ (מלאכי ג:יט), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתְּקָהּ וּמְקַדְּרָהּ עֲלֵיהֶם: | וּלְמַחְסֶה. לְשׁוֹן כִּסּוּי: | וּלְמִסְתּוֹר. לְהִסָּתֵר בָּהּ: | מִזֶּרֶם. אֵשׁ הַמְּקַלַּחַת מִנְּהַר דִּינוּר עַל הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל״ (ירמיהו כג:יט) בְּמַסֶּכֶת חגיגה (חגיגה יג ב): | וּמִמָּטָר. מָטָר הַיּוֹרֵד עַל הָרְשָׁעִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים״ (תהלים יא:ו):
פירוש רד”ק
2:1: הדבר. אחר שאמר הפורענות אשר חזה על יהודה וירושלם אמר הנחמה אשר חזה על יהודה וירושלם גם כן: 2:2: והיה באחרית הימים, כל מקום שנאמר באחרית הימים הוא ימות המשיח: | הר בית ה’. זהו הר המוריה שבו נבנה בית המקדש: | בראש ההרים. שיהא נכון ונשא ונעלה מכל שאר הר וגבעה שכל הגוים יכבדוהו וינשאוהו ויבאו לעבוד בו לשם ה’ וזכר הרים לפי שהגוים היו עובדים את אלהיהם על ההרים הרמים: | ונהרו. וירוצו, ומזה נקרא מקום מרוצת מים הרבים נהר: 2:3: והלכו. לכו ונעלה, כל עם יאמר לחברו, | כי מציון, זה דברי הנביא לא דברי העמים, כלומר למה יאמרו הגוים לכו ונעלה ויורנו מדרכיו כי מציון תצא תורה ומצוה לכל העמים, והמורה הוא מלך המשיח, ועליו אמר ושפט: 2:4: ושפט. השופט הוא מלך המשיח, וכן ויגד ליעקב המגיד, ויאמר ליוסף האומר, והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל, אמר כי אם יהיה בין גוי לגוי מלחמה או תביעות ביניהם יבאו למשפט לפני מלך המשיח שיהא אדון כל העמים והוא יוכיח לכם ויאמר למי שימצא בו העול ישר המעוות לבעל דינך ומפני זה לא תהיה מלחמה בין עם לעם כי הוא ישלים ביניהם ולא יצטרכו לכלי מלחמה וכתתו אותם לעשות מהם כלי לעבודת האדמה: | לאתים. המר שחופרים בו נקרא את, ודגש תי”ו לאתים מקום הנח אשר במלת את מחרשתו ואת אתו: | למזמרות. הם הכלים שזומרים בהם הגפנים ושאר אילנות כמו וכרמך לא תזמר: 2:5: בית יעקב. אלה דברי הנביא לאנשי דורו, ואמר בית יעקב לפי שאמר למעלה כי לעתיד יאמרו כל העמים לכו ונעלה אמר אתם שאתם חייבים ומצווים מעתה ללכת באור ה’ לכו ונלכה באור ה’, ואור ה’ הוא התורה והמצות, ומלת לכו פירשנו למעלה שהוא ענין זרוז, ויונתן תרגם ויימרון וגו’, ואמר ונלכה נשתתף הנביא עמהם כמו שפירשנו בפסוק לולי ה’ צבאות: 2:6: כי נטשתה. כנוי ונטשתה כנגד האל, אמר אתה האל שנטשתה עמך בית יעקב עתה הדין עמך כי הם מלאו מקדם, ויונתן פירשו כנגד ישראל ארי שבקתון דחלא תקיפא דהוה פריק לכון דבית יעקב, ופירוש עמך לפי דעתו אתה שהיית עושה מעשה עמך, כמו שאמרו רבותי’ ז”ל בעושה מעשה עמך ואז היית גואל אותם מכל צרה ועתה נטשת אותו: | כי מלאו מקדם. פירוש מלאו כשפים יותר מבני קדם, וידוע היה זה ביניהם כי בני קדם היו מכשפים ומעננים, וכן פלשתים היו יותר מעננים מבני קדם וישראל כהם, ועננים שם תאר, וכן בני עננה, ונקראו ארם בני קדם לפי שהם למזרח ארץ ישראל, והם למדו מעשים רעים מאשר לפניהם ומאשר לאחריהם, וכן ארם מקדם ופלשתים מאחור: | ובילדי נכרים ישפיקו. עוזבים תורת ה’ ומתעסקים בספרי הכשופים והנחושים ומספיקים בהם, והם אומרים דיינו באלה הספרים, והם ספרים נולדים להם מקרוב, כמו שאמרו משה רבינו עליו השלום חדשים מקרוב באו שלמדו אותם מהאומות שהם העכו”ם והתורה שלמדו אותה מקדם ונצטוו בה הם ואבותיהם מכמה שנים עזבו אותה, ויונתן תרגם כי מלאו מקדם ארי אתמליאת וגו’, ר”ל כמו שהיתה בימי הכנענים, ותרגם ובילדי נכרים ישפיקו ובנמוסי עממיא אזלין: 2:7: ותמלא ארצו. ארצו של זה העם שזכר כי נטשת עמך, אמר כאשר נתמלאה ארצו כסף וזהב וסוסים עד שאין סוף לאוצרותיו ולמרכבותיו או נמלאה ארצו אלילים, כמו שאמר וישמן ישורון ויבעט, ואמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, וזה היה בימי שלמה שהיתה ארץ ישראל מלאה כסף וזהב, כמו שכתוב ויתן שלמה את הכסף בירושלם כאבנים, וכן זהב לרוב שהיו מביאין לו מאופיר וממלכת שבא ומכל המלכים, וסוסים כמו שכתוב ויהי לו ארבעים אלף ארוות סוסים, ובימות שלמה החלו לעשותם ולעבוד להם ואף בחייו החלו לעשות כמו שכתוב, ופירוש ואין קצה, ואין סוף, כלומר אין סוף למספרם, והוא דרך הפלגה: 2:8: ותמלא. פירשנוהו: 2:9: וישח אדם וישפל איש. כפל הענין במלות שונות, ויש מפרשים אדם הקטנים, איש הגדולים, וישח וישפל בוי”ו פתוחה עבר במקום עתיד כמנהג הלשון, וברוב דברי הנבואה, אמר עוד יבא זמן שישפלו בני אדם ולא יגבהו ברוב כסף וזהב וברוב סוסים, וזה יהיה בימות המשיח שיתקבצו כל הגוים להלחם בירושלם ואז יראו כי לא יועילו להם לא כספם וזהבם ולא גבורתם ולא הרבות עמים ואז תשפל גבהותם וישח גאונם: | ואל תשא. תי”ו תשא כנגד האל, אמר לא תשא ולא תסלח להם מה שהרעו לישראל אלא תענישם בפעם ההיא על כל מה שעשו: 2:10: בא בצור. ואז יאמר איש לאחיו בא בצור: | בעפר . במחלות עפר: 2:11: עיני גבהות אדם. לפי שגבהות האדם נראה בעינים לפיכך סמך עיני אל גבהות, וכן אמר עינים רמות, רום עינים: | שפל. בשקל כי חפץ בבת יעקב, והוא עבר במקום עתיד, כמו ישפל, וטעמו לגבהות, כמו ושח גבהות אדם, או טעמו לעיני, כמו ועיני גבוהים תשפלנה, ואמר שפל על כל אחד ואחד, ונמצא עין בלשון זכר, שבעה עינים, עיניך לנוכח יביטו, עיני ה’ המה משוטטים: | ונשגב ה’ לבדו. כמו שאמר והיה ה’ למלך על כל הארץ: 2:12: כי יום. טעם למה שאמר ונשגב, אמר כי יום לה’ צבאות כי כל גאה ורם ונשא ישפל ואותו היום יהיה לה’ כי הכל יכירו במלכותו, ושפל כמו וישפל: 2:13: ועל כל ארזי. ארזי ואלוני משל על מלכי העכו”ם, וזכר ארזים ואלונים כי הם הגדולים מכל העצים, וכן אשר כגובה ארזים גבהו, וחסון הוא כאלונים, ותרגם יונתן על כל מלכי עממיא וגומר: 2:14: ועל כל ההרים. זכר הדברים אשר יתגאה האדם בהם וכל הגאות ישפל ביום ההוא, כי האל יגבה על כלם ויודו לו גבהותו וישפלו לפניו, והדברים שיתגאה אדם בהם על בני אדם הם ההרים הרמים והגבעות הנשאות שיהיה נשגב בהם מפני אויביו, ויעשה הוא בהם והם לא יעשו בו, וכן מי שיש לו במישור מגדל גבוה או חומות העיר בצורה, וכן מתגאה האדם בעושר וברוב נכסים גדולים הבאים לאדם דרך סחורת הים ברוב, ועל כן אמר: 2:16: ועל כל אניות תרשיש. וזכר תרשיש כי היא חוף אניות, ויונתן תרגם ועל כל דיתבין בניסיימא, ויתגאה אדם גם כן בדירות גדולות ונאות ומצויירות: | ועל כל שכיות החמדה, פירוש שכיות ציורים, כמו איש בחדרי משכיתו, ותרגם יונתן ועל כל ברניות שופרא: 2:17: ושח. מפורש הוא: 2:18: והאלילים. אף על פי שהאלילים כבר פסקו מרוב האומות היום עוד יש בקצה המזרח עובדי אלילים ועוד יחשבו גם הם עכו”ם שהם משתחוים ועובדים לצלם, ואז בימות המשיח כל האלילים יכרתו עד גמירא, לפיכך אמר כליל וכן כליל תקטר, ופירוש יחלוף, יכרית, כלומר האל יכרית אותם כלם, וכן בענין כריתה אם יחלוף ויסגיר וחלפה רקתו: 2:19: ובאו במערות צרים, מערות לא נשתנה בסמיכות, יאמר עכו”ם יתחבאו במערות ובמחלות כי יחשבו להנצל שם: | לערוץ הארץ. כתרגומו למתבר רשיעי ארעא: 2:20: ביום ההוא. בימות המשיח כשיעשה האל משפט ברשעים: | אלילי כספו ואלילי זהבו. כמו שפירש’, כי עוד היום בקצה ארץ המזרח עובדים אלילי כסף וזהב, וכן בצורות של כסף ושל זהב: | לחפר פירות. טעם הלמ”ד למלת ישליך שזכר, כלומר אל החפירות ואל חורי העטלפים שם ישליכו האלילים, ויונתן פירש טעם הלמ”ד למלת להשתחות הסמוך לה, שתרגם למיסגד לטעותא ולצלמניא, תרגם ולעטלפים ולצלמניא, כי יש עובדים צורות עטלף, ולפירושו גם כן יהיה לחפור פירות פירוש כמו מלה אחת אף על פי שהוא שתי מלות, ומפרשים אותו עוף שמנקר הפירות, ויש מפרשים שרץ שחופר בארץ חפירות והיו עובדים צורתו, ולפיכך יהיה פירושו לחפר פירות פירוש שתי מלות, ויהיה פירוש פירות חפירות, ודומה לו בדברי רבותינו פירא דשפולי, שפירושו חפירה שמשליכים שם גרעיני התמרים, ואמר שישליך האדם האלילים למקומות שיחפרו החפירות להסתר שם וישליכו האלילים שם דרך בזיון כי לא הועילו להם ואם ינצלו ישברום להיות כסף וזהב לא צלמים: 2:21: לבא בנקרת הצורים. ר”ל יברחו להכנס במערות הצורים, ונקראו המערות נקרות, וכן ושמתיך בנקרת הצור לפי שמנקרים בצורים ועושים שם מערות, | ובסעיפי הסלעים. ויבאו גם כן להשגב בשיני הסלעים הגבוהים, ודמה שן הסלע לסעיף האילן הגבוה, וכן בסעיף סלע עיטם: 2:22: חדלו לכם. אז יאמר כל אחד לחבירו חדלו לכם מן האדם כי יהיה פחד ה’ על כל העולם, ויאמר איש לאחיו לא יהיה עוד מורא בשר ודם עליכם אלא מורא האל לבדו, כי האדם כאין נחשב כי במעט רגע ימות כי הנשמה באפו, כלומר קרוב לצאת, ואמר באפו כי רוח החיים תלוי באף, כי דרך נקבי האף יצא החום הטבעי אשר בלב תמיד, וכן יכנס אליו דרך נקבי האף קרירות האויר ובזה חיי האדם כמו שידוע בחכמת הטבע, אם כן שחייו קצרים במה נחשב הוא ואיך יתכן לבטוח עליו או לירא ממנו: 3:1: כי הנה האדון. אמר בפרשה שלמעלה גמול הרשעים וכלתם בימי מלך המשיח, ועתה אמר כי עתה יעשה דין ברשעים בירושלם וביהודה ויתמו ברעב ובחרב הגדולים שבהם וישארו הנערים והתעלולים, ואמר האדון להודיעם כי הוא אדון ובידו להרוס ולבנות להשביע ולהרעיב, והם אינם חושבים כי הוא אדון ויפנה אל מעשיהם כי אם היו חושבים זה לא היו חוטאים ולא היו יוצאים מרשותו וממצותו: | משען משענה. לפי שכפל הענין לחזק כמנהג שנה הענין במלות שונות זכר ונקבה, ואחר כך פירש כל משען לחם ומשען מים, ואמר משען כי המאכל והמשתה משען גוף האדם ובהם ישען ויחיה, וכן אמר בתורה בתוכחות בשברי לכם מטה לחם כמו המטה שישען האדם עליו כן ישען במאכל ובמשתה: 3:2: גבור ואיש מלחמה. אלה ימותו בשדה בחרב: | שופט ונביא וקוסם וזקן. אלה ימותו בעיר ברעב ובדבר, ואלה הארבעה אנשים הנכבדים שבעם, ויונתן תרגם ונביא וסופר ותרגם וקוסם ודמשתאיל, ר”ל סופר ומזהיר בעם, ודמשתאיל האדם הנשאל שישאלו את פיו על העתידות כמו חוזה בככבים: 3:3: שר חמשים. אפילו שר חמשים אין צריך לומר שרי אלפים ושרי מאות: | ונשוא פנים. מי שהוא נכבד מרוב עשרו וגדולתו: | ויועץ. מי שיש לו דעה ודעת בדרכי העולם ובעסקים שבין אדם לחבירו: | וחכם חרשים. הוא מי שמתעסק בחכמות וקנה אותם וידעם: | וחרשים. בפלס חכמים, ופירוש חרשים מענין מחשבה, כמו אל תחרוש על רעך רעה, כי עיקר החכמה במחשבת הלב, ואמר וחכם סמוך לומר כי הוא חכם על חכמים אחרים כלומר שיש לו תלמידים חכמים: | ונבון לחש. פירוש מי שהוא נבון בחכמת הטענה והדבר, ואמר לחש שהוא הדבור בחשאי ובנחת, כמו כי עבדיו מתלחשים, לפי שבענין זה הם דברי חכמים, כמו שכתוב דברי חכמים בנחת נשמעים, ובאלה הד’ שזכר הוא תיקון העיר וקיומה וזולתם הוא חרבות העיר והשחתתה, והחכם הגדול רבי משה בר’ מיימון פירש יועץ נקרא מי שעצתו נכונה ועסקיו כראוי בדברים המנהגים אך לא יבין שום שכל ואשר יש לו החכמות המושגות בפעל הוא נקרא חכם חרשים, ואשר הוא מבין וזך הטבע ויכול להשלים הענינים בפירוש קצר מתוקן הוא הנקרא נבון לחש אך לא התעסק בחכמה ולא השיג החכמות, ויונתן תרגם רב חמשין וגומר, ובדברי רבותינו ז”ל י”ח קללות קלל ישעיהו הנביא את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, מאי היא דכתיב כי הנה האדון ה’ צבאות וגו’, ומשען אלו בעלי מקרא, משענה אלו בעלי משנה, כל משען לחם אלו בעלי תלמוד, שנאמר לכו לחמו בלחמי, וכל משען מים אלו בעלי הגדה שמושכין לבו של אדם כמים, גבור אלו בעלי שמועות, ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, שופט זה דיין שדן דין אמת לאמתו, נביא כמשמעו, קוסם זה מלך, שנאמר קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, זקן זה שראוי לישב בישיבה, שר חמשים זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה, דבר אחר שר חמשים אמר רבי אבהו מכאן שאין מעמידין תורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה: | ונשוא פנים. זה שנושאים פנים לדורו בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא, למטה כגון רבי אבהו בקסרי: | יועץ. זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים: | חכם . זה תלמיד המחכם את רבותיו: | חרשים. שבשעה שפותח פיו נעשו הכל כחרשים: | ונבון. זה המבין דבר מתוך דבר: | לחש. זה מי שראוי למסור לו דברי תורה בלחש, ואמר עוד אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש לו חמשה דברים הללו יועץ וחכם חרשים ונבון לחש: 3:4: ונתתי נערים. כיון שהוא הסיר הזקנים הרי הוא כאלו נותן הנערים להיות שרים עליהם, ודרך הדרש אלו בני אדם שמנוערין מן המצות: | ותעלולים. כמו נערים, וכן עוללים שאלו לחם, אלא שהוא משקל אחר, והוא תאר בשקל תחלואי רעב, ויונתן תרגם וחלשיא, והדרש תעלי בני תעלי, פירוש שועלים: 3:5: ונגש העם. עוד קללה אחרת שלא יכנעו מפני שריהם ומפני המושלים שישימו עליהם אלא כל אחד יהיה נעשה נוגש ושומר בחברו ואפילו הקטן בגדול, ופירוש ירהבו יחזיקו עליו ויעיזו בו פניהם הנער בזקן והנקלה בנכבד: | ירהבו. ענין חזק, מן ורהבם עמל ואון, ויונתן תרגם ונגש ויתגרון, ותרגם ירהבו ישלטו, וענין אחד הוא כמו שפירשתי, והדרש הנער בזקן מי שמנוער מן המצות ירהב במי שמלא מצות כרמון: | והנקלה בנכבד. מי שחמורות דומות עליו כקלות ירהב במי שקלות דומות עליו כחמורות: 3:6: כי יתפש. כאשר יתפוש איש באחיו, כלומר שיתפשוהו בבגדו לדבר עמו ולבקש ממנו זה, ופירוש בית אביו משפחת בית אביו, כי אינו רוצה לומר אחיו בן אביו אלא איש ממשפחתו שיש לו קרוב דעת עמו, ויאמר לו בבקשה כיון ששמלה לך, כלומר שאתה מלובש בגדים נאים ותתראה גדול וישאו פניך תהיה קצין לנו ותוכיח מי שראוי להוכיח ותהיה תחת ידך ותחת ממשלתך המכשלה הזאת שאנחנו נכשלים איש ברעהו ואין אנחנו יראים מפני רעהו: | לכה. כתוב בה”א נוספת, כמו ולכה איפוא מה אעשה בני, והדרש שמלה דברים שמתכסה אדם שהם כשמלה, והמכשלה דברים שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהם ישנן תחת ידך, קצין תהיה לנו, וי”ת המכשלה ומגביתא, כלומר לגבות המס שהיו מלכי העכו”ם מטילים עליהם, כמו שכתוב בפרעה נכה ויתן עונש על הארץ מאה ככר כסף וככר זהב: 3:7: ישא. פירוש ישא האל בפיו, כלומר ישבע, וכן לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא: | וחובש. מושל, נקרא כן לפי שחובש ואוסר העוברים על מצותיו, וכמוהו האף שונא משפט יחבש, וטעם לא אהיה, כי איני ראוי לכך כי אין בביתי לחם ושמלה, ואף על פי שאני מתראה בחוץ בשמלה זו, וכל זה אמר להודיע כי עניות ומסכנות רב יהיה בעיר כי אפילו המתראים בחוץ ביתם רק מכל טוב, והדרש לא אהיה חובש לא הייתי מחובשי עצמן בבית המדרש ובידי אין לחם ואין שמלה שאין בידי לא טעם מקרא ולא טעם משנה: 3:8: כי כשלה. ומה טעם כשלו ונפלו, לפי שחטאו לה’ בפה ובמעשה להכעיסו, וזה למרות עיני כבודו, כלומר כי הוא רואה מעשיהם והם עוברים על מצותו כאלו הוא אינו רואה מעשיהם: | למרות. כמו להמרות: | עיני. חסר היו”ד עי”ן הפעל: 3:9: הכרת. מענין ואת אחיו לא הכיר, ר”ל כי בפניהם יוכל האדם להכיר שהם רעים וחטאים כסדום והם גם הם מגידים חטאתם בפיהם ואינם מכחידים כמו שהיו אנשי סדום עושים שהיו מתפארים ברשעם, ואדוני אבי ז”ל פי’ הכרת הה”א שרש ופירש עזות פניהם, וכן פירש לא תבושו תהכרו לי, תעיזו פניכם לי, ודמהו ללשון ערב שאומרים הכר לעזות מצח, ויונתן תרגם הכרת פניהם שהם מכירים פניהם בדין, אשתמודעת אפיהון בדינא אסהיד בהון: | אוי לנפשם. כלומר שתאבד נפשם במותם מפני מעשים הרעים לבד מן הפורענות שיבא להם בחייהם והנה הם גמלו רעה לנפשם, כלומר לעצמם ברעה שעושין לאחרים: 3:10: אמרו. אינו צווי לאנשים מיוחדים אלא לכל אדם, כמו ראה ריח בני, אמר למלך ולגבירה, והדומים להם, אומר לכל מי שיכיר האמת וידע כי משפט האל אמת, אמרו וקראו לכל כי אל צדיק ה’ ישלם לכל צדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, וסמך זה לפסוק אוי לנפשם, לפי שלפעמים יהיה טוב לרשע בעולם הזה, אמר כי על כל פנים תאבד נפשו גמול מעשיו הרעים כי אל אמונה ואין עול: | צדיק כי טוב. פירוש צדיק כאשר יהיה טוב שלא ישוב מצדקתו ועשה עול אמרו כי פרי מעלליהם יאכלו בזה ובבא וכן אמרו 3:11: אוי לרשע רע. אוי לרשע שיעשה רע ולא שב מרשעתו כי על כל פנים גמול ידיו יעשה לו בזה או בבא, אבל בזה העולם יהיה גמולם ברוב כמו שתראו בישראל כי כשלו ונפלו מפני מעשיהם הרעים ועליהם תצדיקו את הדין ורז”ל דרשו הפסוק אמרו צדיק כי טוב, וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות, זהו צדיק טוב, ועליו נאמר כי פרי מעלליהם יאכלו שאוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא, טוב לשמים ואינו טוב לבריות זהו צדיק שאינו טוב, אוי לרשע רע, וכי יש רשע רע ורשע שאינו רע אלא רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות זהו רשע שאינו רע, ורשע רע גמול ידיו יעשה לו בעולם הזה, ואמרו הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו, עברה יש לה קרן ואין לה פירות, שנאמר כי גמול ידיו יעשה לו, שהעבירה עקרה היא ואין לה פירות, אלא אם כן עשתה פירות כגון שבא על הערוה והוליד ממנה בן, ויונתן תרגם אמרו לצדיקיא טוביכון וגו’: 3:12: עמי נוגשיו מעולל. כמו עולל, כמו שאמר ונתתי נערים שריהם וגו’, ויונתן תרגם עמי דסרכוהי בזזוהי כמעללי לכרמא: | ונשים משלו בו. חלשים כמו נשים, או פירוש מרוב רודפם תאותם במשגל משלו בהם הנשים, הפך והוא ימשל בך, ויונתן תרגם נשים מענין נושה בה”א, וכמרי חובא שליטו ביה: | עמי מאשריך מתעים. מי שאומר לך אשריך כשתעשה מעשים רעים אותם הם מתעים אותך והם נביאי השקר שמשבחים אותך במעשיך הרעים והם בלעו ושחתו דרך אורחותיך שלא חזרת לדרך הטובה והלכת בדרך רעה, וכן תרגם יונתן משבחך אטעיוך ואורח שבילך קלקילו, ויש מפרשים מאשריך כמו מישריך, כלומר אותם שהיו ראויים לישר אותך בדרך הטובה הם הטעו אותך: 3:13: נצב לריב. כמו להריב, וכן לדין כמו להדין, ואלו היה שם היה הלמ”ד בשוא לדין עמים, אמר אל תחשבו כי לא יענישכם האל על הרעות שתעשו כי בכל זמן הוא נצב ועומד לדין כל העכו”ם כל שכן עמו ישראל שהשגחתו יותר עליהם מפני שהם קרובים אליו יותר משאר העכו”ם: 3:14: ה’ במשפט יבא. כי גם זקני העם ושריו עליהם עון העם שלא יוכיחו אותם וגם הם אונסים וגוזלים דלת העם: | ואתם בערתם. יאמר להם בשפטו אותם ישראל הנקרא כרם השם אתם בערתם וכליתם אותו, ובערתם מענין ובער בשדה אחר: | גזלת העני. מי שיחפש אחריכם ימצא גזלת העני בבתיכם שמלתו וכלי ביתו שאתם גוזלים אותם, ובדברי רז”ל עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא לפי שלא מיחו בשרים: 3:15: מלכם. פירוש מלה אחת, הה”א נבלעת בדגש, וקרי מה לכם, וכן מזה בידך, אמר להם לשרים מה לכם תדכאו עמי והם העניים, וכן אם כסף תלוה את עמי העני עמך, וקרא אותם עמי לפי שהעניים אין להם עזר וסמך אלא האל יתברך לא די לכם שתגזלו ממונם אלא שתדכאו אותם בגופם ותמרטו פניהם, כלומר תכו אותם ותכתתו פניהם, ר”ל מכת לחי: | נאם ה’. הוא אומר לכם זה כי הוא יודע במעשיכם הרעים ואתם תחשבו אין ה’ רואנו והנה הוא מעיד בכם על גזלת העני שהיא בבתיכם ועל מה שתדכאו ותכו עניים והוא רואה הכל וישפוט אתכם על הכל כי הוא אדון צבאות מעלה וצבאות מטה: 3:16: ויאמר ה’. גבהו, פירושו לפניו: | נטויות גרון וגו’. אלה דברי גבהות וגאות, ורבותינו פירשו מהלכות בקומה זקופה: | בנות ציון. ציון היתה עיר מלוכה לפיכך זכר בנות ציון, ועוד כי רוב א”י היתה חרבה בימי אחז והיו הנשים מתגאות ביופיין ומראות עצמן בשוקים וברחובות: | נטויות גרון. שיסתכלו בהן הנואפים, ורבותינו פירשו נטויות גרון שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה: | ומשקרות עינים. כלומר רומזות להם עיניהן שילכו אחריהן לבית, ותרגום עין שזפתו עינא דשקרתיה, ורז”ל פירשו שהיו הולכות עקב בצד גודל: | תעכסנה. מקשקשות הרגליהם בעכסים שתלוין בהם שהם הפעמונים ומשמיעין קול: 3:17: ושפח ה’. כתוב בשי”ן והוא ענין ספחת, אמר במקום שהיו מתגאות בו, תהיינה נספחות והקדקד הוא מקום חלוק השער לכאן ולכאן והיו מחלקות שער ראשן ומתיפים בו והאל יביא על קדקדן מספחת הפך גאותן ביופיין: | פתהן יערה. פתהם יגלה, והוא כנוי לבית הערוה, כלומר שתלכנה ערומות לפני האויב המוליך אותן בשביה, וי”ת יקריהון יעדי ודברי רז”ל רב ושמואל חד אמר שנשפכו כקיתון וחד אמר שנעשו פתחיהן כיער: 3:18: ביום ההוא. זה וביום ההוא הבא אחריו י”מ בימי אחז וחזקיהו כי הפורענות אשר בפרשה היה בימי אחז ולנשארים היה הטוב והכבוד בימי חזקיהו, ועליו נאמר צמח ה’ לצבי ולכבוד, ויש לפרש כל זה בשוב הגלות שיכלו רבים מישראל שלא שבו לה’ בכל לבם כמו שנאמר עליהם וברותי מכם המורדים והפושעים בי וגו’, ונאמר עוד עליהם והבאתי את שלישיתם באש והנשארים יהיו ענוים וקדושים הפך מה שהיו בימי אחז שהיו גאים וטמאים ולא תהיינה הנשים עוד מתפארות בתכשיטיהן, לפיכך אמר, יסיר ה’ את תפארת העכסים וגו’, ונאמר בנבואת צפניה אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה’, ועתה זכר הדברים אשר היו מתגאות ומתפארות בהם בימי אחז שכולם יהיו בטלים לעתיד לבא שלא תהיה אז גאוה לא באנשים ולא בנשים והדברים ההם הם העכסים והשביסים והשהרונים, ופירוש העכסים עדי שמשימה האשה ברגליה שמקשקש, ויונתן תרגם מסניא, ואפשר שיהיה זה שמקשקש תלוי במנעל: | והשביסים. כמו בצד”י, מן ושבצת את הכתנת שש, והוא כלי עשוי כמלאכת תשבץ: | והשהרונים. כלי עשוי בדמות ירחא סהרא, ויונתן תרגם וסבכיא כולן מיני שבכה: 3:19: הנטפות. מן נטף ושחלת, ופירוש כלי שמניחין בו הצרי ותולין אותו הנשים בצואריהן, ויש מפרשים הענקים שעושין אותו מאבני הבדולח הקטנים וכן נקרא הבדולח הזך בערבי אלנטף וכן תרגם יונתן ענקיא: | והשרות. ת”י ושירי ידיא, והם הצמידים כתרגומו: | והרעלות. מן המשנה ערביות רעולות, ופירשו הגאונים צעיף משימות על ראשן ומתכסות בו כל הפנים שאין נראה להם אלא העינים וקושרות למטה, ויונתן תרגם חניסנסיא כמו שתרגם חמנים, וכן תרגם אנקלוס חמניכם חניסינסכון: 3:20: הפארים. כמו מגבעות מן את פארי המגבעות, פארי פשתים יהיו על ראשם, ויונתן תרגם כלילא: | והצעדות. כמו אצעד’ והוא עדי שנושאות הנשים בשוקיהן, וכן תרגם יונתן ושירי רגליא: | והקשורים. יתרי משי שקושרות מהם ראשן, ויונתן תרגם קלמסמסיא, ולא ידעתי מה הוא: | ובתי הנפש. הוא עדי שתולות הנשים בין שדיהן על לבן, ויונתן תרגם קדשיא: | והלחשים. הוא עדי שתולין אותו הנשים באזניהם נקראו כן לפי שהאזנים בעלות הלחש, ויונתן תרגם וחליטתא, וכן תרגום ותעד נזמה וחליטה ואתקינת בקדשהא ובחליטת מרגליתהא: 3:21: הטבעות. ידוע וכן נזמי האף, וכן ואשים הנזם על אפם: 3:22: המחלצות. כמו והלבש אותך מחלצות, והם לבושים נאים, וכן תרגם יונתן כתוניא: | והמעטפות. כסות שמתעטפת בו: | והמטפחות. כמין צעיף, וכן הבא המטפחת אשר עליך: | החריטים. כיסים, וכן בשני חריטים, וכן נקרא בערבי הכיס כרטא והחי”ת בעברי בערבי כ”ף במקומות רבים, ויונתן תרגם ומחכיא, ותרגום אונקלוס וכומז ומחוך: 3:23: והגליונים. המראות נקראו כן לפי שנגלים בו הפנים לרואה בהם, וכן תרגם יונתן ומחזייתא, וכן תרגם אנקלוס במראות הצובאות במחזיית נשייא: | והסדינים. ידוע: | והצניפות. ידוע, כמו מצנפת בד יצנף: | והרדידים. הוא לבוש דק נקרא בערבי אריד , וכן נשאו את רדידי מעלי, וכן תרגם יונתן כבנתיא, ובדברי רז”ל תנתן כבנתי לבתי, והיה זו הקללה עד סוף הפרשה בימי אחז: 3:24: והיה בשם. מחזיק הבשר ומעמידו, ויהיה מק בהפכו והוא מסיסת הבשר, כמו ולשונו תמק בפיהם: | נקפה. יהיה הבשר נגוע ומכה שלא יוכלו לחגור עליו, כמו ואחרי עורי נקפו זאת, ובדברי רז”ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא”כ מכריזין עליו מלמעלה: | מעשה מקשה. פירוש מעשה שוה, וכן כתמר מקשה המה, וענינו תחת אשר היו מתקנות השער ומשוות אותו תהיה עתה קרחה תחת אותה השוות השער ותקונו, ומעשה אינו סמוך כי הוא נקוד סגול ומקשה תאר לו: | פתיגיל. חגורת משי רחבה: | תחת יופי. כל זה הכעור בא להן תחת שהיו מתיפות בעדיהן ובקישוטיהן ויש מפרשים כי זה לשון כויה, וכן בדברי רבותינו ז”ל כי תחת יופי, אמר רבא היינו דאמרי אנשי חלופי שופרא כואה: 3:25: מתיך. תהיה זאת לאנשים הקללה הנזכרת, לאנשים בחרב יפלו, והדבור כנגד ציון כמו שאמר למעלה בנות ציון: | וגבורתך. פירוש מתי גבורתיך, ומתוך שזכר עומד במקום שנים, פירוש אנשי גבורתך שהיתה בוטחת בגבורתם יפלו במלחמה, וכן תרגם יונתן ועבדי נצחניך בקרבא: 3:26: ואנו. מענין תאניה ואניה: | ואבלו. ענין אבל, והוא על דרך משל כמו כל שעריה שוממין: | ונקתה. תהיה נקיה מאנשיה מאין יושב בה: | לארץ תשב. שתהיה חרבה ויפלו חומותיה ובתיה ומגדליה לארץ, או פירוש לארץ תשב על דרך משל דרך אבלות, כאלו תשב העיר לארץ על אנשיה שיצאו ממנה, כמו ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, ויונתן תרגם ותתרוקן ארעא ותחרוב: 4:1: והחזיקו. כמו והחזיקו את ידך וזה היה בימי אחז שהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד ונשארו הנשים ועל זה אמר עצמו לי אלמנותיו מחול ימים, ושבע, אינו לחשבון מכוון אלא כן דרך המקרא לזכור שבע ושבעה לחשבון רב לפי שכל ימי העולם שבועות, כמו שבע כחטאתיכם, שבע יפול צדיק וקם, על אבן אחת שבעה עינים, וכן שבע נשים רוצה לומר נשים רבות: | לחמנו נאכל. מה שחייב אדם לעשות משלו שאר כסות, יאמרו לו אנחנו נעשה משלנו שאר כסות רק שתקחנו לנשים שיאמרו עלינו בעולות בעל הן: | אסף חרפתינו. כי חרפה היא לאשה שיושבת בלי בעל, ויש דרש כי נבוכדנצר צוה לחייליו שלא יבעלו אשת איש לפיכך היו מבקשות שיהיה להם שם בעל: 4:2: ביום ההוא. כבר פירשנו למעלה כי ביום ההוא ביום התשועה בבא הגואל, ופירוש צמח ה’ משיח בן דוד, כמו שנאמר והקימותי לדוד צמח צדיק: | לצבי. פירושו חפץ, או הדר ותפארת, כמו צבי היא לכל הארצות, לעטרת צבי, ופרי הארץ הוא אומר גם כן על המשיח, מתחילה יהיה כמו הצמח היפה שישמח האדם בראייתו וכשיגיע להיות פרי יהנו עוד ממנו וישמחו בו יותר, כן מלך המשיח מתחילה ישמחו ואחר כן כשיעשה מעשה וינצח מלחמת גוג וישים הארץ שלוה ושקטה שכל העולם ייראו ממנו, אחר כן יהיה לגאון ולתפארת שיתגאו ויתפארו בו על כל הגוים, ואמר לפליטת, כמו שכתוב והסירותי מקרבך עליזי גאותך והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בה’ וגומר, וכן אמר הנה והיה הנשאר, ויונתן תרגם צמח ה’ משיחא דה’ ותרגם ופרי הארץ ועבדי ארעא: 4:3: והיה. זכר ציון וירושלם כי היא ראש מלכות ישראל, או לפי ששם תהיה מלחמת גוג ומגוג: | יאמר לו. יאמר בעבורו: | כי הוא קדוש. וצדיק הכתוב שיגזור עליו שיחיה לפי ישרו ומעשיו הטובים, וכמוהו מחני נא מספרך אשר כתבת, ויונתן תרגם הפסוק כן ויהא דאשתאר ישוב לציון וגו’: 4:4: אם רחץ. אם זה ענינו כמו והיה אם בא אל אשת אחיו, אם יהיה היובל לבני ישראל, ואם תקריב מנחת בכורים, והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל, ופי’ הפסוק לענין הנזכר למעלה קדוש יאמר לו וגו’, מתי יהיה זה כשירחץ ה’ את צואת בנות ציון, כלומר הטנוף והצואה, והוא דרך משל למעשים הרעים שהם בציון היום לא יהיו שם אז אסיר מקרבך עליזי גאותך: | ורחץ. עבר במקום עתיד, וכמוהו רבים בדברי הנבואה ברוב: | ורחץ. וידיח כפל ענין במלות שונות, וכן צואת ודמי וכן משפט ובער, כלומר כי במשפט יעשה ולא יאריך עוד לרשעים ובזה יבער הרע כלו ולא ישאר ממנו דבר וסמך רוח אל לשון הדחה ורחיצה רוצה לומר לרוב הבעור שלא ישאר מלחלוחית החטא דבר כמו שהרוח מיבש הדבר, או יהיה פירוש רוח כמו וברוח שפתיו וברוח פיו, וכן תרגם יונתן במימריה: 4:5: וברא ה’. מתחילה היה ענן הכבוד חונה במשכן ובבית המקדש אבל בשוב הגלות יראה ענן הכבוד על בתי החכמים והגדולים והחסידים, וזהו שאמר על כל מכון הר ציון, ועל מקראיה, כלומר על כל נכון ונשא בכבוד יושביו ונקרא גם כן המקום ההוא מקראה לפי שנקראים שם העדה לפני החכמים, וכנוי ה”א מקראיה לציון ויהיה שם ביומם ענן ועשן ובלילה נוגה אש להבה כמו שהיה במשכן עמוד הענן ביום ועמוד האש לילה, ועשן הוא הענן העב, ותרגם יונתן ועשן ואמטתא, ופירוש על דרך שאמר וערפל סביביו, והוא משל על השגת אמתת האל שלא תושג על האמת, כי לא יראני האדם וחי, אפילו חיות הקדש אין רואין אותו, ואמר שבאותו הזמן תרבה השגת בני אדם: | כי על כל כבוד חפה. פירוש על כל כבוד בתי ירושלם חפה, כלומר תהיה כבוד האל חופף עליהם הענן ביום והאש בלילה, ויונתן תרגם על כל מכון על כל מקדש טורא דציון: 4:6: וסכה. ואותה החופה שהיה להם לצל יומם מחורב שלא יכם שמש ושרב ולא יזיקם, וכן המטר לא יזיקם כי החופה תהיה להם למחסה ולמסתור, ותרגם יונתן ועל ירושלם תהא וגו’:
פירוש מלבי”ם
2:1: הדבר אשר חזה, בתחלת הסימן יספר איך באחרית הימים כל העמים ילכו בשם ה’ ומן הסיפור הזה התעורר לקרא לבית יעקב שילמדו מוסר ממה שיעשו העמים וילכו תיכף באור ה’. אולם כרגע התבהל מחזותו מצב בני דורו, שהם לומדים תעתועי העכו”ם והבליהם, וינבא עליהם תוכחה ועונש עד סוף הסימן. ויען שהרואה תחלת הנבואה יטעה כי החזון הזה עקרו על העמים לעתיד, הודיע בנושא הנבואה שחזה זאת על יהודה וירושלם, כי ראשית הנבואה היא רק הוצעה אל מה שיוכיח מפסוק ה’ והלאה: 2:2: באחרית הימים, בימי המשיח נכון יהיה, יהיה מכונן בכל יופי והדר הר בית ה’, ההר שעליו יבנה בהמ”ק ונשא, על ידי הגבעות שסביבותיו שיעמוד לתלפיות עליהם יהיה מנושא עוד יותר ונהרו, ימשכו אליו כנהר המושך, וימליץ שהגם שיהיה המקום גבוה מאד ימשכו אליו מרוב חשקם כנהר הנמשך בטבעו אל מקום נמוך: 2:3: והלכו, עם לעם ואמרו זה לזה לכו אתם ונעלה עמכם. | אל בית, מן ההר נעלה אל בית המקדש ויורנו מדרכיו, הדרכים, הם הגדולים וארחות, הם הקטנות המסתעפות מהם, ור”ל הגם שלא יורנו רק דרכיו הגדולים שהם שרשי הדת ועיקריו, מ”מ אנחנו מעצמנו נלכה באורחותיו הפרטיים ושבילים הקטנים, והוא שנשתדל להשיג גם פרטי הדת ענפיו וסעיפיו (גם אמר הגם שגם מן הדרכים הגדולים לא יראה לנו רק מדרכיו מקצת דרכיו, מ”מ נחנו בשקידתנו נשיג כל הארחות כולנה, שעז”א בארחותיו בב’) מציון, ששם היה מושב הסנהדרין והכ”ג ומלכות ב”ד תצא תורה, לכל העולם כמ”ש כי יפלא ממך דבר למשפט וכו’ וקמת ועלית וכו’, וזה היה רק בציון, ודבר ה’, הוא דבר הנבואה (תצא) מירושלם, ששם היו הנביאים מתאספים, שואבים רוח ה’ בכל העיר, כי הנביאים לא ישבו בלשכת הגזית וכל זה דברי העמים זה לזה: 2:4: ושפט, ר”ל וכאשר יבקשו כן יהיה באמת, כי השופט בעת ההיא, והוא המשיח ישפוט ויורה ויוכיח, בין הגוים, כי הצורך אל תכסיסי מלחמה הם שני דברים, א. בין עם לעם אחר שאין דת ממוצע בין שני עמים שדתיהם שונות בהכרח החרב תשפוט ותכריע ביניהם, ב. שמירת הממשלה והסדר תוך המדינה בל ימרדו ויפרקו עול. לעומת זה אמר כי אז יתבטלו הסבות האלה, כי בדברי ריבות הנופלים בין הגוים בין גוי לגוי ישפוט הוא, וכן יוכיח בתוכחה לבד יעצור עמים רבים ולא יעברו חק, ואחר שלא יצטרכו למלחמה ממילא וכתתו חרבותם וכו’ ולא ילמדו עוד תכסיסי מלחמה כלל: 2:5: בית יעקב, אחר ההוצעה הזאת קורא אל בית יעקב א”כ אתם לכו מעתה באור ה’, ולמדו ק”ו ממה שיעשו העמים לעתיד, וגם אתם לא ככל העמים תצטרכו לבקש מאופל ומחשך את ה’ בציון, כי האור זורח על ראשכם רק אתם לכו באורו - בזה שם קנצי למלים בדברו זאת התרגש מאד כי חזה את בני דורו, שחלף שהיה ראוי שילמדו ממה שיעשו העמים לעתיד, הם לומדים הבלי העכו”ם בזמנם, מסב פניו אל ה’ ואומר: 2:6: כי נטשתה, אתה ה’! אם נטשת עמך צדקת מאד כי מלאו מקדם עמך בית יעקב, ר”ל שנטשת אותם שלא יהיו עמך, עם ה’, וגם שלא יקראו עוד בית יעקב כי אבדו גם את יחוסם, ומבאר מה שנטשתם מהיות עמך כי מלאו ממעשה ארמיים שישבו למזרח א”י, ועננים כפלשתים, שישבו במערב כמ”ש (לקמן ט’ י”א), ומצד זה אינם עמך כי לא נחש ביעקב, ומה שנטשת אותם מהיות בית יעקב הוא כי בילדי נכרים ישפיקו, לוקחים נשים נכריות ומולידים מהן בנים וזאת ישפיק להם שאין לוקחים בת ישראל כלל, ובזה אבדו גם יחוסם מלהקרא בית יעקב כי ולד שפחה ועכו”ם כמותה: 2:7: ותמלא, מפליג חטאם, אם מצד החטא עצמו אם מצד הסבה שגרמה את החטא על הסבה של החטאים אומר ותמלא ארצו, שע”י רוב כסף שהיו להם, וע”י רוב סוסים שע”י ירדו למצרים למען הרבות סוס, ע”י סבה זאת: 2:8: ותמלא ארצו אלילים, וזה מגדלת החטא מאד שבא מצד היותם כפויי טובה ומרוב טוב והצלחה בעטו ומרדו. ובהשקף על החטא עצמו אומר, למעשה ידיו ישתחוו, ויותר מזה כי גם למעשה אצבעותיו בעצמו, וזה מורה על גודל סכלותם וא”כ אני אומר לך גם אם: 2:9: וישח אדם, ויכנע בלבבו ורוחו ומצפונו, וגם אם וישפל איש בפועל בצום ובמעשים, מ”מ אני אומר ואל תשא להם, בל תמחול עונותיהם, כי הראוי כי: 2:10: בוא בצור, שיבואו בצורים מפני העונש ודלתות הכתוב מגבילים, בוא בצור מפני פחד ה’, והטמן בעפר מהדר גאונו, הצור הוא מקום משגב ושם יבואו להשגב מפני פחד העונש, והעפר אינו מקום משגב רק מקום סתר, שם יטמנו מפני יראת הרוממות, כעטלף הנחבא מפני אור השמש בגבורתו מעתה מתחיל לאמר כי כאשר גזר עליהם כן יהיה באמת, כי: 2:11: עיני גבהות אדם, ישפלו ור”ל בני אדם הגבוהים בעצמותם מצד מעלתם בחכמה או בגבורה ישפילו עיניהם ויכניעו א”ע לפני ה’ ושח, גם אנשים שאין להם מעלה עצמיית רק מעלה מקרית כמו העשירים והשרים שמעלתם מצד מקומם, ישחו קומתם לפני ה’ ונשגב, לא יתנו שום רוממות בלתי לה’ לבדו, ומה יהיה הסבה שיתעוררו לשוב ולהכנע? הוא: 2:12: כי, יש יום מוכן לה’ בו יפקוד, על כל גאה ורם, ר”ל בין על מי שמתגאה והוא רם באמת שהוא מאנשי המעלה, ובין על המתנשא בלבבו והוא שפל באמת שהוא מבני בלי שם ופסוק הזה הוא כלל, שיפקוד על הגדולים ועל הקטנים, ועתה מתחיל לפרוט: 2:13: ועל כל ארזי הלבנון, הם המתנשאים במעלת עצמם בחכמה או תואר וקומה כארזים שגבוהים בעצמם, (וזה נמשל של גאה ורם) אלוני הבשן, קטנים מארזים (וזה נמשל של נשא ושפל): 2:14: ההרים הרמים, המתנשאים במה ששוכנים על הרים רמים ובטוחים מצר ואויב, וזה משל אל הגבורים הגדולים (לעומת גאה ורם) הגבעות, קטנות מהרים (לעומת נשא ושפל): 2:15: מגדל, שבוטחים במגדל עוז (לעומת גאה ורם) חומה בצורה, קטנה בבטחונה מן מגדל, (נגד נשא ושפל): 2:16: אניות תרשיש, המתגאים בעושר שמביאים זהב מאופיר על ים תרשיש (כמ”ש במ”א ט’ כ”ח) (נגד גאה ורם) שכיות החמדה, אשר יש להם דברים חמודים ומתגאים במו, והוא מדרגה קטנה מן אניות תרשיש בענין העושר (נגד נשא ושפל): 2:17: ושח, השם ישוח גבהות בני אדם הגדולים במעלה עצמיית (נגד גאה ורם) ושפל רום אנשים, שמתרוממים במעלה מקריית (כנ”ל י”א) (נגד נשא ושפל), ונשגב רק ה’ לבדו, אבל: 2:18: האלילים כליל יחלוף, מן העולם, ר”ל לא ינהוג אתם כמו עם גבהות האדם שיכניעם לבד רק יעבירם כליל בכליון גמור: 2:19: ובאו, לעומת מה שטען הנביא (בפסוק י’) שראוי שלא ישא חטאם ושיבואו בנקרת הצורים מפני פחד ה’, אומר כי כן יהיה באמת בעת שיקום לערוץ ולשבור רשעי הארץ, מפני פחד ה’, המאמרים מגבילים (כנ”ל י’): 2:20: ביום ההוא, באור הכתוב הזה, כי עובדי האלילים הקדמונים היו מיחסים אלהות גם לתבנית בע”ח, חיות היבשה הישוב והמדבר והים ועוף כנף, עד שגם לשרצים המאוסים השוכנים במחילות עפר, חפרפרות ועטלפים, היו חולקים כבוד וממשלה והבלי עבודתם היה לפי אמונתם בשוא נתעה, כי הבע”ח או הכחות הרוחניים אשר אליהם יתיחסו, שולטים איש איש במקום מגורתו, חיות המדבר י”ל ממשלה על המדבר, חיות היבשה על היבשה, הדגה אשר במים מולכת על המים, התנינים על הימים, והשרצים האלה חפרפרות ועטלפים מושלים על מחילות האדמה ומערות צורים אשר שם שכונתם, והיה דרכם ליחד עבודה לכל אחד מן תבנית בע”ח בעת שהיו צריכים להפיק רצון מן המקום ההוא אשר החי הזה שולט שם, למשל בעת שהיו צריכים לשוט במים, היו משתחוים לאלהי דגון, בעת שהיו רוצים לחרוש האדמה היו מקטרים לתבנית שור, כי רב תבואות בכח שור, ובעת שהיו צריכים להחבא במערות ומחילות היו משתחוים לצורת השרצים האלה חפרפרות ועטלפים. עפ”י ההנחה הזאת אומר כי אחר שהאלילים כליל יחלוף, לא יעשו עוד כמו שעושים היום, שבעת שבאים להתחבאות במערות ומחילות משתחוים לחפרפרות ועטלפים, כי אז אף שיבואו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה’, מ”מ לא לבד שלא יעשו פסילי השרצים האלה מחדש להשתחוות, כי ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואפי’ אלילי זהבו החשובים יותר אף אותם אשר עשו לו מכבר להשתחות לחפר פרות ישליכם אז ולא יעבדם בעת ההיא, ומה יהיה הסבה לזה שישליכם אז? כי. 2:21: לבוא, הלא מה שיצטרך לבוא בנקרת הצורים יהיה מפני פחד ה’, מפני ענשו ויראת הרוממת (כנ”ל), ואיך אפשר שישתחוה לאל אחר, אחר שיכיר מלכות ה’ ופחדו: 2:22: חדלו, מדי הזכיר תעתוע אנשי דורו אשר המירו כבודם בתוהו להשתחוות לשרצים נמאסים כאלה, כאילו הרמשים האלה חשובים יותר מן האדם, אומר אם כן אתם עושים חדלו לכם מלהקרא עוד בשם אדם אשר נשמה באפו, כי אינכם בגדר אדם חי אשר בו נשמת חיים ואינכם ממינו כלל כי, אם אתם מין ממין האדם במה נחשב הוא, ומה מותר האדם מן הבהמה? (ור”ל כי כל משפט שנשואו סותר את נושאו הוא משפט כוזב, ובהכרח צריך להעביר אחד מקצות המשפט הנושא או הנשוא, והמשפט אשר הניחו התועים האלה “האדם צריך שישתחוה אל הבע”ח”, נושא המשפט, שם אדם, שמורה הבדלו המיוחד, שהוא חי מדבר ונעלה מסוגו הכולל, שהוא חי, סותר אל נשואו שהוא “צריך להשתחוות אל הבע”ח”, שזה מורה שהבע”ח מעולה מן האדם, כי הנעבד מעולה מן העובד אותו. ובהכרח להעביר או נשוא המשפט, שגזרו שהאדם יכבד את הבע”ח, ואם אינכם רוצים לבטל קצה הזה מן המשפט, בהכרח להעביר נושא המשפט, שם אדם), ועז”א חדלו לכם מלהקרא בשם אדם אשר נשמה באפו, כי אם תקראו בשם אדם, עם הנחתכם שהוא תחת הבע”ח, במה נחשב הוא ובמה נבדל מסוגו להקרא בשמו המיוחד שהוא שם אדם?: 3:1: כי הנה, מספר איך ערבה שמש האומה בזמן ההוא, ואיך חסרה מכל מיני השלמות המוכרחים להצלחת העם מירושלם עיר הממלכה, ומיהודה מכל השבט, משען גדול ומשענה קטנה, זה דרך כלל עתה מבאר דבריו וחושב כי הצלחת האומה תלויה בשבעה דברים, ומכל אלה לא ימצא ביניהם לא משען גדול ואף לא משענה קטנה. א. שימצא ביניהם עשירים נדיבי לב מחזיקים כושל. עז”א שלא ימצא לא משען לחם שהוא משען גדול, ואף לא משען מים, שנמצא בזול ב. שיהיה להם גבורי חיל להצילם מאויב חיצוני, עז”א שלא ימצא ביניהם: 3:2: גבור, גדול כשמשון בגבורתו, ואף לא איש מלחמה, המלומד בתכסיסי מלחמה שהוא משענה קטנה ג. שיהיה להם מנהיגים טובים, והם א. שופטים בין איש לרעהו בדברי ריבותם, ב., ד. נביאים מישרים אותם נגד המקום. עז”א שלא ימצא להם, לא שופט כללי כיהושע וחבריו, ואף לא זקן שקטן משופט והוא משענה קטנה וכן לא נביא ואף לא קוסם, היודע עתידות ע”פ משפטי הכוכבים שהיא משענה, ה. שיהיה להם שרים למשול בם ולעצור במעיזים ומרשיעים, עז”א שלא ימצא להם אף: 3:3: שר חמשים, ר”ל כל שררה ומשרה ואף לא נשוא פנים, שאינו מושל, רק דבריו נשמעים מצד כבודו וזה משענה ג”כ לא יהיה להם, ו. יועצים היושבים ראשונה במלכות ומפקחים על עניני העם עז”א שלא ימצא להם יועץ, ויען שיועץ כולל היועץ הגדול והקטן נכלל בזה משען ומשענה, ז. שיהיה ביניהם חכמים בכל מדע בעיונית ובמלאכתיות, עז”א שלא ימצא ביניהם חכם חרשים, חכם גדול החורש בשדה העיון, והחורש במלאכת חרש וחושב, ואף לא נבון לחש, היודע איזה סודות וסגולות מקובלות לו, כמו ללחש חיות או כיוצא בו ג”כ לא ימצא ביניהם, ומי יהיה המנהיג אותם?: 3:4: ונתתי, נערים יהיו השרים, ותעלולים, שהם המדות המגונות והתאוות הרעות ימשלו בם, בהנערים המושלים, באופן שהעם יהיו משועבדים אל ממשלת נערים אשר הם משועבדים אל תאות לבבם, עד שתאות הנערים היא תנהיג את ההמון כולו ובל תחשוב שהעם בעצמו יהיו בעלי נימוס וא”צ להנהגה, אומר: 3:5: ונגש, יהיו נלחצים איש ע”י איש ואף ע”י רעהו וגם הנער ירהב ויתנשא על הזקן, אף שחייב לכבדו ממצות התורה, ואף הנקלה ירהב על הנכבד, הגם שהוא נגד הטבע השותלת הכנעה טבעיית שהנקלה יכנע אל הנכבד: 3:6: כי יתפש, מספר איך תחת אשר בימים הקדמונים היה כ”א משתדל שיובחר לקצין והיה לכבוד לו ולכל משפחתו, עתה עת יתפש איש באחיו בבית אביו, ויאמר לו אתה הלא שמלה לך, ואתה לבוש במלבושי כבוד, לך יאתה כי קצין תהיה לנו, ויהי זה לך ולמשפחתך לכבוד, וזאת שנית כי הלא המכשלה הזאת מהעזות והחוצפה המצויה ורעת ממשלת הנערים, הלא היא תחת ידך, אתה יכול לתקן המכשלה, ואם תמנע מההתמנות הנה ידיך עשו את המכשלה, ואתה הגורם (ותפס בדרך הלצה שמלה לך, כאילו מרוב שפלת האומה יספיק לשיהיה מי שיש לו שמלה, הנכבד ונשוא פנים בעם): 3:7: ישא ביום ההוא, ישיב לו לאמר לא אהיה חובש, ר”ל הגם שבימים קדומים היה התמנות הקצין כבוד ותפארת, אז לא היו עזי פנים מצויים, והיה זה שררות, אבל עתה לא קצין אהיה רק חובש, שוטר החובש ואוסר בבית הסוהר, זאת תהיה מלאכתי עתה, כי רבו המעיזים זאת שנית, כי אהיה מוכרח להתבטל עי”כ מכל עסקי, עד שאח”כ ארד מנכסי. ושיעור הכתוב, לא אהיה חובש, עד שעי”ז ארד מנכסי, ובביתי אין לחם ואין שמלה, כי אהיה מוכרח לפנות מכל עסקי אל דין ודברים ומריבות עם, לכן אבקש, לא תשימני קצין עם ומה היה הסבה לירידתם פלאים כ”כ? הוא: 3:8: כי כשלה ירושלם עיר הממלכה, ועי”כ כל יהודה נפל, כי יפלו המתנהלים עת יכשל המנהל כי לשונם, הנה במצות שבין אדם למקום היו צבועים, לובשים אדרת שער למען כחש כאילו הם עובדים את ה’, אומר מה שבלשונם ובמעלליהם בגלוי ירמו כי הם אל ה’, ועובדים אותו, מה יועילו בזה אחר שלבם לא נכון עמו הלא זה רק, למרות עיני כבודו, בזה ימרו כבוד עיני השגחתו כאילו כעיני בשר עיניו הבלתי צופה תעלומות לב זאת שנית כי גם את בני אדם לא יוכלו לרמאות בזה, כי הלא: 3:9: הכרת פניהם, סימני הצביעות והחנופה הנכרים על הפנים ענתה בם, הם יעידו על אשר בם במעמקי לבבם מהזיוף והחונף, כי כבר יוכר על הפנים הירא ה’ באמת מן המזייף והצבוע וזאת שלישית, כי גם אם בדברים שבין אדם למקום נסתרה דרכם, הלא. | וחטאתם כסדום, החטאים שידמו בם אל סדום, שהם החטאים שבין אדם לחברו שזה היה ג”כ חטאת סדום הגידו לא כחדו, הלא חטאים כאלה עושים בפרהסיא, ומי יטעה לחשוב שהם יראי ה’ וזאת רביעית שגם אם תמצא ידם לרמאות ולזייף הלא אין מרמאים רק א”ע, כי אוי לנפשם כי גמלו להם לעצמם רעה ופורעניות, כי: 3:10: אמרו אל הצדיק, והודיעו אותו לאמר כי הצדק אינו דבר הנדרש לצורך תועלת חיצונית, להשיג ע”י כבוד או גמול, עד שהצדק יהיה רק אמצעי להשיג ע”י את הטוב המבוקש, רק כי טוב, הצדק טוב מצד עצמו והוא תכלית לעצמו, עד שאין לבקש עמו טוב זולתו, כי פרי, מעללי הצדק נמשלים לעץ עושה פרי ותנובה, ומהו פרי העץ הזה, הגמול שישא בעד מעלליו, ר”ל גמול הצדק אינו דבר נפרד ממעללי הצדק, רק הם פרי הצדק ותולדותיו, כל הנוטע עץ הצדק יאכל פריו, וכן 3:11: אוי לרשע רע, הרע המוצאת את הרשע אינו ע”י סבה חיצונית, רק הרשע עצמו הוא הרע היותר גדול מכל רע זולתו, כמ”ש ודעו וראו כי רע ומר עזבך את ה’ אלהיך כי גמול ידיו, העונש המגיע אליו אינו ע”י סבות חיצוניות רק יעשה לו גמול שהכינו לו ידיו בעצמו, הרע עצמו אש היא עד אבדון תאכלנו: 3:12: עמי נגשיו מעולל, שעורו, עמי מעולל ומתלוצץ על נגשיו הנוגשים אותו לפרוע מס, יען, כי נשים משלו בו, יען שהנושים ובעלי חובות משלו בכל נכסיהם, וכל אשר להם משועבד אל הבעלי חובות והנושים שלהם, ולכן משחקים על נוגשי המס בשאין להם מה לקחת מידם עמי, דע כי מאשריך המוליכים אותך בדרך המאושר הם מתעים אותך מני דרך, ולא זאת לבד אלא כי גם הדרך הישר שהלכת בו עד הנה בלעו והשחיתו עד שלא יוכל עוד כלל ולא תוכל לשוב אליו כי נבלע ואיננו ור”ל כי דרך התורה הוא הדרך הסלול הקבוע לרבים והם עקרי הדת ושרשיו, ומן הדרך הזה מתפשטים ארחות רבות ענפים וסעיפים, ומאשרי הזמן ההוא הטו את העם אל ארחות עקלקלות, והיו יראים פן יעזבו רוע דרכם ע”י הדרך הגדול שהוא עקרי הדת והאמונה, לכן השחיתו גם הדרך הזה במה שהתעום מעקרי האמונה ובזה סרו לאין מרפא. (ודבר פה נגד שני מיני ההצלחות, נגד הצלחה הגשמיית מהעושר והפרנסה אמר עמי נגשיו מעולל, ונגד ההצלחה הנפשיית בעבודת ה’, אמר מאשריך מתעים): 3:13: נצב, אומר בעת ירצה ה’ לשפוט עמו על רוע מעשיהם ויראה כי עקר האשמה תלויה בהזקנים ובהשופטים אשר השחיתו את העם, לכן בעת שיעמוד כשופט על עמו יגביל ג”כ שופטים לפניהם יבא בריב עם הזקנים והשרים, ובזה צייר את ה’ כשופט ובע”ד, וז”ש נצב לריב ה’, שעומד כבעל דין, וגם עומד לדין עמים שיעמוד גם כן כשופט, והנה כשופט יעמוד לדין עמים שהם ישראל, אבל עם מי ילך לדין? אומר: 3:14: ה’ במשפט יבוא, שיבוא במשפט לפני השופטים עם זקני עמו ושריו, לבקש עליהם דין ולערוך טענותיו נגדם, אל הזקנים (שהם המדריכים במצות שבין אדם למקום), יאמר והלא ואתם בערתם הכרם, שישראל מצד היחוס שבינם לה’ נמשלו לכרם (לקמן ה’), ופרי הכרם הם המעשים הטובים, ואתם נוטרי הכרם עוד בערתם וקלקלתם אותו ואל השרים (שהם המדריכים בדברים שבין אדם לחברו), יאמר אתם הממונים להציל עשוק מיד עושקו, אצל מי נמצא גזילת העני? | הלא בבתיכם: 3:15: מה לכם תדכאו עמי, ויאמר ה’ יען כי גבהו בנות ציון, הכתוב הזה נקשר עם שלאחריו בדרך שאלה ותשובה, השם שואל מה לכם תדכאו עמי? ומשיב לעצמו יען כי גבהו בנות ציון. כי שרי ירושלים היו עושקים וגוזלים ולוקחי שוחד, והסבה לזה כי נשיהם בנות שחץ אבדו הון ברוב התכשיטין שחשב (מפסוק י”ח עד כ”ג), ולמלאות ספקם אלצו את בעליהן השרים אל העושק והגזל. עפ”ז שואל ה’ מה לכם תדכאו עמי, למה לא תשבעו כסף? למה לא תאמרו הון? | נאם האדון ה’ צבאות, ר”ל כן שואל האדון ה’ ויאמר ה’, וישיב תשובה על שאלתו זאת שהוא יען כי גבהו בנות ציון, וכו’ ועפ”ז גוזר עליהם ג”כ עונש שיען שגבהו ותלכנה נטויות גרון, בקומה זקופה ומבטת בעינים הלוך וטפוף, כמנהג הטף במרוצה וברגליהם תעכסנה מצלצלים להשמיע קול, לכן: 3:17: ושפח, ידבק על קדקדם צרעת ממארת ואת פאת ראשן יעשה קרחה, (וזה הפך ממה שנהגו המה לגלות הקדקד ולהרבות מקום הפאות בשערות), הוא יגלה מקום שהיה מכוסה בשער ויכסה בצרעת מקום הקדקד שהיה מגולה: 3:18: ביום ההוא, ואז יסיר כל התכשיטין ומיני הקישוט שהיו מתפארין בהם: 3:24: תחת בשם, במקום שהיו מתבשמים שם בבשמים יהיה הבשר נימוק עד שא”א להתבשם שם ותחת, ובמקומות שהיו חוגרים שם בגדיהם בדוחק יהיה נקוף וכתות עד שא”א לחגור שם עוד ותחת, במקום שהיו מקשים שערותם שיעמדו תלתלים יהיה קרוח בלי שער ותחת, במקום שהיו לובשים בגד רחב יחגרו שק קצר כי תחת יפי, קיא ומיאוס ומכוה יהיה בכ”מ שהיה שם איזה יופי: 3:25: מתיך את ציון! אנשיך החלושים יפלו בחרב אויב בביתם, והגבורים יפלו בשדה המלחמה, (ותפס שם המקרה וגבורתך, לאמר כי לא יפלו במלחמה כגבורים המחרפים נפשם ביום קרב, שהם יפלו אבל גבורתם תקום לעד וזכר לדור אחרון, כי הם יפלו כחלשים רכי לב, עד שגם גבורתך, היינו הגבורה עצמה תפול ג”כ במלחמה, כי שם יראו כי אין גבורה אתך ליום קרב): 3:26: ואנו, הפתחים של עיר ציון יתאבלו מאין יוצא ובא ונקתה, תתנקה מכל אשר לה כ”פ המפרשים ולדעתי כי מנהג עמי קדם היה שלא להתאבל על הגבור הנופל במלחמה שלא להרך את לב העם, ונהפך הוא כי יום מיתתו קבעו ליום משתה ושמחה להורות כי קנה לו שם עולם והוא האושר שלו והיו מענשים קרובי הגבור ואלמנותו אם התאבלו עליו. עפ”ז אמר, אז אשר כל הגבורים יתמו וכולם יפולו, ואלמנות הגבורים ישבו בדודות ופתחיהן אבילות באין בא לבקרם, עד שפתחיה (של האלמנה) יאנו ויאבלו, אז ונקתה מעונש גם אם לארץ תשב ותתאבל, כי לא יודע לאיש, ולא ירך לב מי בעבור זה והוא דיבור הלציי, מצייר אבדן כל אנשי קרב ובני קשת, שבת אלמנות הגבורים באין חונן ומנחם. יאוש הכללי מעשות חיל עד שלא יקפידו על המסת לב העם, כי תאבד מהם תקוה: 4:1: והחזיקו, האלמנות תרבנה כ”כ עד שנשים רבות יחזיקו באיש אחד, ותאמרנה לו, שיפטור מחיוב המוטל על הבעל לתת להם לחם ושמלה, רק שישא אותם כדי לאסוף חרפתן, וזה עונש מדה במדה נגד גאותן בימי קדם ואם תשאול אחר שהגאוה תכנע, ועדי זהב וחלי כתם לא יהיה עוד מה יהיה אז כבוד בית ישראל.? אומר: 4:2: ביום ההוא יהיה צמח ה’, הוא הדור הנשאר, והצדיקים שימצאו בתוכו הם יהיו צבי וכבוד בית ישראל ופרי הארץ, הם מעשי הצדיקים ופרי מפעליהם יהיו לגאון ולתפארת:[הערה:דע כי קניני המעלות הם משני מינים א) מעלת הגשם בחמרו וחיצוניותו המושג חוש ומדמה, כמו היופי החן והתואר ויפול עליהם לשונות צבי חמדה תאוה ודומיהם, ב) מעלת הדבר צד צורתו או מעלה מוסריית, שלא תושג רק באמצעות השכל והדעת כמו מעלת החכמה והזקנה. החוש לא ישפוט לכבד את החכמה או הזקנה, רק השכל יחייב זאת, השכל יגזור אומר, החכמה מכובדת מצד שהיא מעלה צוריית, הזקנה מכובדת מצד שהיא מעלה מוסריית, ועל מעלות אלה יפול לשונות של כבוד. מבואר כי שני לשונות שיחס אל צמח ה’, צבי וכבוד, יחד אליו מצד שתי בחינותיו, צבי מצד חמרו, וכבוד מצד צורתו, רצה לומר צמח ה’ שהיא פליטה הנשארת יהיה שלם אם בחמרו מהודר ביופי והדר לעיני רואים, אם בצורתו יהיה מכובד כי ישיג שלימות הנפשית והרוחנית - ודע כי גאון ותפארת שבמשפט השני, שיחס אל פרי הארץ, מגבילים עם צבי וכבוד גאון הוא גאון הדבר ועוזו המושג מצד החוש ומגביל עם צבי, שהוא גם כן חושיי, ותפארת, היא מצד מעלה צוריית, מושגת מן השכל כמו תפארת החכמה התבונה ויתר המעלות הנפשיות, ומגביל עם שם כבוד שבמשפט הראשון. - אולם ההבדל בין צבי וגאון. ובין כבוד ותפארת? דע כי קניני המעלות בין החומריות בין הצוריות יתחלקו לשתי חלוקות. א) המעלות שיש לאיזה עצם מצד התולדה והטבע, בין הגשמיות התואר היופי ודומיהם, בין הצוריות הזקנה ודומיה. ב) אשר קנה על ידי הבחירה והשקידה וההשתדלות, בין הגשמיות הלמד תכסיסי מלחמה, העושר ודומיהם, בין הצוריות העוסק בחכמה, המתקן מדותיו, הירא ה’ ודומיה. וכבר הסכימו החוקרים, כי לא יתכן התפארת אל מעלה טבעיית, רק אל מעלה הנקנית בבחירה ורצון, כי כמו שלא נפאר הדבורה בשלמות מלאכתה בבית השעוה הששיות, השממית בכורי עכביש אשר תארוג חורי, כי הוא טבעי להם, כן לא יתפאר האדם בתואר ויופי או בזקנה. וע”כ יכבדו את הזקנים ויפארו את החכמים, וזה ההבדל בין כבוד ותפארת במעלות הבאים מצד הצורה, הכבוד ראוי אל מעלה טבעית, והתפארת אל מעלה בחיריית. וזה בעצמו גם כן ההבדל בין צבי לגאון במעלות החומריות, צבי יפול על מעלות חושיות גשמיות טבעיות, וגאון על מעלות גשמיות שקנה מצד שקידתו, כי לא יתגאה אדם במעלה טבעיית כמו שלא יתפאר בה, ואם יתגאה בה אינו גאון אמתי שכיון אליו פה. עפ”ז נבוא אל הביאור, החוזה צייר את הדור ההוא הנשאר פליטי חרב אחרי האבדון הכללי שהיה אז לבית ישראל, ליער צומח עצים או פרדס, שנכרתו כל שריגיו וענפיו גזעיו ושורשיו עד לכלה, ואחר שנחרב צמח שנית בחפץ ה’ ויעש בדים ופארות, וזה קרא פה צמח ה’ כי לא ידי אדם עסקו בו זאת הפעם אך ה’ לבדו. והוא המשל אל הדור ההוא החדש אשר צמח בחפץ ה’ תחת הדור הנכרת בידי חרב. וצייר את הצמח הזה שיהיה לצבי ולכבוד, רצה לומר שימצאו בו שני מיני השלמיות, הגשמי בגבורה ועושר, והרוחני בחכמה ודעת ויראת ה’, אבל לא ייחס אליו גאון ותפארת, כי לא צמח בהשתדלות אדם רק בדבר ה’, מעתה מעתיק את עצמו בחזיונו ומצייר את הצמח הזה אחרי גדלו ויפרה ויוציא ציץ ויעש ענבים שזה קרא במליצתו פרי הארץ, שייחס הפרי אל הארץ לא אל ה’ כמו הצמח, כי הפרי שיעשה יהיה מצד עצמו וכחו ומצד הארץ. וזה בנמשל, אחרי שיפרה הדור ההוא ויתחזקו במע”ט שיעשו הצדיקים, שזה פרי הצמח ותנובתו, ענפי הכרם אשר נטע ה’, והמעשים מיוחסים אל הדור עצמו כי זה תלוי בכח בחירתם, ע”כ יחס עליהם הגאון והתפארת שייחסו אל מעשים בחיריים, שלעומת שהיו תחלה לצבי לגאון על ידי גבורתו ועשרו. ולעומת שהיו לכבוד יהיו לתפארת, שהכבוד לא יירשוהו רק המתכבד לבד, עתה על ידי מעלותיו הנפשיים יצדקו בו רבים ובו יתהללו:ע”כ]: 4:3: והיה הנשאר בציון, הנשאר הוא הנשאר בכונה והנותר הוא שלא בכונה, והנה בציון שם היו יקירי ישראל בני המלכים ותופשי התורה שמהם השאיר האויב בכונה, כמו שנזכר (בדניאל א’), ולא לבד הנשאר בציון אף גם הנותר בירושלם, בכלל העיר ששם ישבו ההמון שמהם לא השאיר בכונה רק נותרו מקצתם במקרה, גם ההמון הזה קדוש יאמר לו, כי צדיקים יהיו כולמו כל הכתוב, ר”ל כי באמת לא ימלט שישארו רשעים ג”כ ולהם בודאי לא יאמר קדוש, לכן התנה רק לכל הכתוב בירושלם לחיים, רק להצדיקים שישארו לחיי עולם רק לאלה יאמר קדוש לא להרשעים שיכתבו לחרפות ודראון עולם (כמ”ש דניאל י״ב:ב׳) להם לא יאמר קדוש: 4:4: אם רחץ, לא לכל הנשאר יאמר קדוש, כי מה שיהיו קדושים לא יהיה תיכף רק אחר שירחץ ה’ תחלה צואת בנות ציון הנואפת, וידיח חטא בני ירושלים אשר שפכו דם נקיים, ובמה ירחץ עונות אלה? | ברוח משפט וברוח בער, ר”ל שהכליון שיבוא אז לא יהיה כליון כללי בלתי מבחין בין הטהור והטמא, רק יהיה ברוח וחפץ של משפט, שישפוט תחלה כל איש כפי מעלליו, ואחר שיתבררו הרשעים לבדנה, אזי יסלקם ברוח וחפץ של ביעור ואבדון: 4:5: וברא, החוזה הפליא עצה לבאר במליצתו, כי לא כולם יתקיימו בירושלים, ולא לכולם יאמר קדוש, כי כמו שהצדיקים יתענגו על נועם ה’, כן להבה תלהט רשעים, ומליצתו מותאמת עם נבואת מלאכי (ג’) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, צייר נשגבות במליצתו, כי הדבר ההוא אשר ילהט את הרשעים, בו בעצמו יתענגו הצדיקים, ונשא משל מן השמש, המאיר לעינים זכות, ומעור עיני העטלף והשבלול, וכן אור ה’ אשר בו הצדיקים יראו אור, הוא עצמו ישרוף את הרשעים לאפר, כמו שהיה במצרים, אור לישראל וחושך למצרים עפ”ז צייר פה כבוד הצדיקים, במה שהיה בימי קדם במדבר, שילך ה’ לפניהם בעמוד ענן יומם ולילה בעמוד אש, ואומר ה’ יברא על מכון הר ציון ועל כל הקרואים שיהיו בתוכה, כולל הצדיקים גם הרשעים ענן יומם ועשן, ביום יהיה ענן שהוא ענין אלהי נכבד כעמוד הענן במדבר לצדיקים, והוא עצמו יהיה עשן המכלה ומעור עיני הרשעים הכהות וכן בלילה יהיה נוגה אש, עמוד אש מאיר לצדיקים והוא עצמו יהיה להבה שורף את הרשעים כי על כל כבוד חפה, החופה הנזכרת שתהיה אז מעמוד ענן ואש, לא יהיה בכ”מ רק על כל כבוד רק על כל מקום הראוי לכבוד רק שם יחופף, לא כן על אהלי רשעים לא יחופף רק ילהט כל הקרב אליו: 4:6: וסכה, גם מליצתו זאת לקח מן הסוכות שהיו לישראל במדבר כי בסכות הושבתי (ויקרא כ”ג מ”ג) לצל יומם מחרב, ר”ל שישמרם ה’ מרע תמידי כמו החורב וגם מרעה הבאה לפרקים כזרם ומטר ולמחסה, חסיה היא קטנה ממסתור, ואמר בדרך לא זו אף זו שיהיה גם למסתור, מזרם גדול, ואף ממטר שהוא הגשם היורד כדרכו ר”ל שישמרו מכל פגע, גם הודיע שהשגחת ה’ תעשה דבר והפוכו כמו שתגן על חורב וזרם שענינם הפוכים בטבעם זה לח וזה יבש, (ועל צד המליצה יאמר שהצדיקים יהיו נשמרים אז בשמירה השגחיית כ”כ עד שיומלץ שהרע עצמו יהיה השומר את הצדיקים להצילם מרעתו. | הסוכה תהיה לצל יומם, וממה תהיה הסוכה מן החורב, החורב עצמו יסוכך ויגן על הצדיקים (וסוכה תהיה) למחסה ולמסתור, וממה תהיה הסוכה? מזרם וממטר, הזרם והמטר עצמו יסוככו על הצדיקים בל יגע בם רע):
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | חזון אחרית הימים — “ונהרו אליו כל הגויים” — שלום אוניברסלי
- אפיון - קורבן | “וכיתתו חרבותם לאיתים” — ביטול מלחמה, קדושה תחת כלי מלחמה
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: שַׂמְלָה (Strong’s H8072) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: לִֽ/פְתַחְיָה (Strong’s H6611) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: עזרא,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “באחרית הימים” — תקופת המשיח, כשכל הגויים יבואו להתברך בציון. תבנית השוואה: CT-024 — עלייה להר ה׳: “נלכה בית ה’ ויורנו מדרכיו” — הר ציון כמרכז הדעת האלוקית לכל העמים.