מן יורד מן השמים
פסוקים
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃ וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהֹוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה בְּשׇׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהֹוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהֹוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהֹוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כׇּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃ וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ {פ} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃
דמויות
מיקום
- מדבר סין (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - אות טבע ונס אלוקי | הלחם היורד מן השמים — נס קיומי יומיומי שמשקף אמון ביומי-יומי
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה’ מדבר אל משה ומוסר הוראות לאיסוף המן — פקודה ישירה עם מבחן שבת
- אפיון - קינה ואבל | בכייה קהילתית — העם/משפחה יוצאים בבכי גדול על אסון
מפרשים
רש”י
16:4 — דבר יום ביומו: צֹרֶךְ אֲכִילַת יוֹם יִלְקְטוּ בְּיוֹמוֹ וְלֹא הַיּוֹם לְצֹרֶךְ מָחָר (מכילתא): 16:4 — למען אנסנו הילך בתורתי: אִם יִשְׁמְרוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בַּשַּׁבָּת לִלְקֹט: 16:5 — והיה משנה: לַיּוֹם וְלַמָּחֳרָת: 16:5 — משנה: עַל שֶׁהָיוּ רְגִילִים לִלְקֹט יוֹם יוֹם שֶׁל שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ; אוֹמֵר אֲנִי “אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה” – לְאַחַר שֶׁיָּבִיאוּ, יִמְצְאוּ מִשְׁנֶה בַּמְּדִידָה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ וְיָמֹדּוּ יוֹם יוֹם, וְזֶהוּ לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה – בִּלְקִיטָתוֹ הָיָה נִמְצָא לֶחֶם מִשְׁנֶה. וְזֶהוּ עַל כֵּן הוּא נוֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם – נוֹתֵן לָכֶם בְּרָכָה, פוי”שן, בַּבַּיִת לְמַלֹּאת הָעֹמֶר פַּעֲמַיִם לְלֶחֶם יוֹמַיִם: 16:6 — ערב: כְּמוֹ לָעֶרֶב: 16:6 — וידעתם כי ה’ הוציא אתכם מארץ מצרים: לְפִי שֶׁאֲמַרְתֶּם לָנוּ כִּי הוֹצֵאתֶם אוֹתָנוּ, תֵּדְעוּ כִּי לֹא אֲנַחְנוּ הַמּוֹצִיאִים אֶלָּא ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם שֶׁיָּגִיז לָכֶם אֶת הַשְּׂלָו: 16:7 — ובקר וראיתם: לֹא עַל הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר “וְהִנֵּה כְּבוֹד ה’ נִרְאָה בֶּעָנָן” נֶאֱמַר, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם, עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן תַּאֲוַתְכֶם, וּבָשָׂר יִתֵּן, אַךְ לֹא בְּפָנִים מְאִירוֹת יִתְּנֶנָּה לָכֶם, כִּי שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן שְׁאַלְתֶּם אוֹתוֹ וּמִכָּרֵס מְלֵאָה, וְהַלֶּחֶם שֶׁשְּׁאַלְתֶּם לְצֹרֶךְ, בִּירִידָתוֹ לַבֹּקֶר תִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד אוֹר פָּנָיו – שֶׁיּוֹרִידֵהוּ לָכֶם דֶּרֶךְ חִבָּה, בַּבֹּקֶר, שֶׁיֵּשׁ שָׁעוֹת לַהֲכִינוֹ וְטַל מִלְמַעְלָה וְטַל מִלְּמַטָּה, כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא (יומא ע”ה): 16:7 — את תלנתיכם על ה’: כְּמוֹ אֲשֶׁר עַל ה’: 16:7 — ונחנו מה: מָה אֲנַחְנוּ חֲשׁוּבִין? 16:7 — כי תלינו עלינו: שֶׁתַּרְעִימוּ עָלֵינוּ אֶת הַכֹּל, וְאֶת בְּנֵיכֶם וּנְשֵׁיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם וְעֵרֶב רַב. וְעַל כָּרְחִי אֲנִי זָקוּק לְפָרֵשׁ תַּלִּינוּ בִּלְשׁוֹן תַּפְעִילוּ מִפְּנֵי דַּגְשׁוּתוֹ וּקְרִיָּתוֹ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רָפֶה, הָיִיתִי מְפָרְשׁוֹ בִּלְשׁוֹן תִּפְעֲלוּ, כְּמוֹ “וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה” (שמות י”ז), אוֹ אִם הָיָה דָגוּשׁ וְאֵין בּוֹ יוֹ”ד וְנִקְרָא תִלּוֹנוּ, הָיִיתִי מְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן תִּתְלוֹנְנוּ, עַכְשָׁיו הוּא מַשְׁמַע תַּלִּינוּ אֶת אֲחֵרִים, כְּמוֹ בַּמְּרַגְּלִים “וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה” (במדבר י”ד): 16:8 — בשר לאכל: וְלֹא לִשְׂבֹּעַ; לִמְּדָה תוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁאֵין אוֹכְלִין בָּשָׂר לָשֹׂבַע. וּמָה רָאָה לְהוֹרִיד לֶחֶם בַּבֹּקֶר וּבָשָׂר בָּעֶרֶב? לְפִי שֶׁהַלֶּחֶם שָׁאֲלוּ כַּהֹגֶן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם בְּלֹא לֶחֶם, אֲבָל בָּשָׂר שָׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, שֶׁהַרְבֵּה בְהֵמוֹת הָיוּ לָהֶם, וְעוֹד שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם בְּלֹא בָשָׂר, לְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם בִּשְׁעַת טֹרַח שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן (יומא ע”ה): 16:8 — אשר אתם מלינם עליו: אֶת הָאֲחֵרִים הַשּׁוֹמְעִים אֶתְכֶם מִתְלוֹנְנִים: 16:9 — קרבו: לַמָּקוֹם שֶׁהֶעָנָן יֵרֵד: 16:13 — השלו: מִין עוֹף וְשָׁמֵן מְאֹד (יומא ע”ה): 16:13 — היתה שכבת הטל: הַטַּל שׁוֹכֵב עַל הַמָּן, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (במדבר י”א) “וּבְרֶדֶת הַטַּל וְגוֹ’”, הַטַּל יוֹרֵד עַל הָאָרֶץ, וְהַמָּן יוֹרֵד עָלָיו, וְחוֹזֵר וְיוֹרֵד טַל עָלָיו, הֲרֵי הוּא כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא (יומא שם):
מלבי”ם
16:4 — ויאמר ה’ אל משה הנני ממטיר, הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדה”ר הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם, כמ”ש (בראשית ג׳:י״ט) בזעת אפיך תאכל לחם, וכמ”ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם (תהילים ק״ד:י״ד), שעד שיוציא ממנו לחם צריך עבודה ויגיעה רבה, ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון וכמו שיהיה לעת”ל, כמ”ש (כתובות קיא:) עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות, זאת שנית הלחם בא מן הארץ וחומרו מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית, וכתיב (הושע ב׳:כ״ג) והיה ביום ההוא אענה נאם ה’ אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו’, שחשב שם ארבעה טורים שדרך שם משתלשל הלחם כמ”ש בפי’ שם, ולחם זה יבא מטור הראשון מן השמים, ג] ויצא העם ולקטו שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, החרישה והזריעה והקצירה והדרישה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה, ד] הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש שתובבת במעגלה בשנה אחת אבל לחם זה יבוא מהשפעת ה’ יום יום כמ”ש ברוך ה’ יום יום, ועי”כ ישאו בכל יום את עיניהם אל השמים, למען אנסננו הילך בתורתי, שלחם זה שלקטוהו בלא יגיעה ועבודה היה עוזר להם ללמוד התורה כמ”ש לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ולחם זה היה נקי מפסולת ועכירות כן הזדככו אוכליו מגשמיות ועכירות והתקרבו אל ענין הרוחני, והנפשיי תגבר על החומרי, וכן יתיחס אל השמים שיהיה רוחני והם יקבלוהו מה’ ע”י שמרם את התורה ובטחונם בה’: 16:5 — והיה ביום הששי. לפי הפשוט הודיע להם כי ביום הששי ירד לחם משנה, אולם באשר זאת ראו מעצמם כמ”ש ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, רצוף בו עוד כוונה, שצריכים להכין בששי לכבוד השבת כמ”ש חז”ל וגם רמז שהשמים המוזכרים למעלה הם יכינו את אשר יביאו, כי יהיה בו שפע קדש מקדושת השבת, ולכן גם התחתונים צריכים לעשות הכנה, ועי”ז והיה משנה, ר”ל גם באיכותו ובטעמו כמו שיתבאר (בפ’ ל”א), שהמן שבשבת היה לו טעם אחר, וזה יהיה הכנה על אשר ילקטו יום יום, שזכות ההכנה הזאת לכבוד שבת ירד להם המן כל ימי השבוע כמ”ש בפסוק כ”ו: ובזה למד דעת את העם: א] שמפתח של פרנסה הוא ביד ה’ לבדו כמ”ש הנני ממטיר ב] שהלחם הוא שמימי לא ארצי כמ”ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ וכו’, שעיקר מזון השלמים הוא המזון הרוחני שהוא מזון הנפש שהוא עיקר האדם עד שלא יחיה על המזון הגשמי רק על מוצא פי ה’, ג] שלא יטריד האדם א”ע לאסוף הון ועושר בסכנת הליכת ימים ומדבריות ואיים רחוקים, כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והגם שצריך שיעשה מעת כמ”ש ויצא העם ולקטו, בכ”ז פרנסתו מזומן לו אצל ביתו וכיוצא מביתו תיכף ימצאנו, ד] שכל מי שי”ל מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה שעז”א ולקטו דבר יום ביומו, ובזה אנסנו הילך בתורתי, שאז יזמין לו ה’ פרנסתו בכל יום כמו שהכין פרנסת הלוים ולכל מי שיפריש א”ע מעניני העולם לעסק התורה שאז ישיג פרנסתו בנקל עפ”י השגחת ה’, ה] למד שבקדושה צריך הכנה כמ”ש והכינו, ו] שכל מזונותיו קצובים חוץ מהוצאת שבת שישיג אותו לפי הכנתו וחפצו להתענג על ה’, ז] שע”י כבוד השבת יתפרנס כל ימי השבוע כמ”ש על אשר ילקטו יום יום: 16:6 — ויאמר משה ואהרן ערב וידעתם. ר”ל כי מי שי”ל אוהב שהוא בסכנת מות, והוא הולך לחלצו מן הסכנה וגם רוצה לתת לו מתנה עטרה מזהב, בודאי יקדים לחלצו מן המצר ואח”ז יתן לו את העטרה, ואם יקדים לתת לו את העטרה מובן הדבר שכבר הכין את הצלתו ואינו בסכנה עוד, שלכן הוא נותן לו את העטרה, וכן בענין זה שהיו חסרים לחם והיו בסכנה למות ברעב וה’ רצה לתת להם גם בשר שהוא רק לתענוג ולתוספת טובה, הלא היה ראוי שיקדים לתת להם את הלחם הנחוץ לחלצם ממות ואח”כ יתן להם בשר, וממה שהקדים לתת להם הבשר בערב והלחם לא נתן להם עד למחר בבקר, מזה נתברר שאינם כלל בסכנת מות, כי כבר הכין לפניהם הלחם מעת יציאתם ממצרים, שאחר שהוציא אתכם מן הישוב אל המדבר ובישוב הכין לפני ברואיו לחם ובשר לאכול ולהתענג, בודאי כן הכין לפני בניו אשר הוציאם אל המדבר, וע”כ מקדים הבשר בערב להראות להם שהכין הכל כאלו הם בישוב, ויבינו שבודאי לחם מוכן לפניהם, וז”ש ערב וידעתם כי ה’ הוציא אתכם מארץ מצרים, שלא אנחנו הם המוציאים שאין בכחנו לפרנס אתכם במדבר, רק ה’ הוא המורא שהוא יכול להכין במדבר כמו בישוב וזה תדעו בערב ממה שיקדים מתנת הבשר, ויש בזה עוד כונה שניה, כי אדה”ר לא הותר לו בשר לאכול, כי לא עלה עדיין אל מדרגת מדבר ואין ראוי שיאכל בעל חי כמוהו שאין לו יתרון עליו, עד שבא נח שנשתלם ועלה ממדרגת חי למדרגת מדבר משכיל, שאז הותר לו בשר לאכול, כי בזה מעלה אה הבע”ח למדרגה גבוה ממה שהיה שנהפך להיות גוף משכיל, ולכן ע”ה אסור לו לאכול בשר כי אין לו יתרון מן הבהמה, וכן במצריים שהייתם עובדי ע”ז לא היה ראוי שתאכלו בשר, ובמה שהזמין את השליו שיעלה מעצמו ויבא אליכם כי יתעלה ע”י אכילתכם, מזה תדעו כי הוציא אתכם מא”מ ואתם צאנו צאן מרעיתו אדם אתם: 16:7 — ובקר וראיתם את כבוד ה’. הנה כתיב לועג לרש חרף עושהו ומכבדו חונן אביון (משלי יז), כי מכבוד השם שכל בריה שברא הכין לה פרנסתה, כי אם יצוייר שיברא בריה ולא ימציא לה פרנסתה, א”כ ברא אותה לרעתה ואין זה מכבוד ה’ ית’, וכשברא ה’ את הרש שאין לו אמצעיים להתפרנס בהם, הכין לו פרנסתו ע”י העשיר, ע”י שנטע בלב העשיר רחמים וחמלה להעניק מטובו אל הרש, וע”י שהעשיר צריך למשרתים ופועליה ובזה ימצא הרש פרנסתו, אבל הלועג לרש מצד שהרש אין לו כח להמציא פרנסתו והוא לא ירצה להעניק לו מטובו, הוא מחרף את עושהו שברא בריה ולא המציא לה פרנסתה, אבל החונן אביון הוא מכבד את ה’, שזה מכבוד ה’ שיזמין טרף לכל בריותיו, כמ”ש מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ר”ל שמצד שנתן חיים מוטל עליו החיוב לתת מזונות, שאל”כ נתן את החיים לרעה ואין זה מכבודו. ועפ”ז יאמר שמה ששמע ה’ את תלונותיכם, הגם שהיה ראוי שלא יפן ה’ אל דבריהם אחר שבאו דרך תלונה תחת שהיה ראוי שיבואו דרך בקשה ותפלה, זה מצד כבוד ה’, שמצד כבודו יחוייב שיתן מזון לכל בריה, וא”כ התלונה על שלא הכין מזונם במדבר היתה צודקת מצד זה, באשר ה’ מחוייב לתת להם מזון מצד החיוב דמאן דיתיב חיי יהיב מזוני, ר”ל הוא מחויב לתת מזון, ואם מנע מזונם הוא נגד כבודו הגדול, וע”ז התלוננו כי מניעת המזון נוגע לכבודו, ולכן שמע ה’ את תלונתם שהיתה בדין, וז”ש ובקר וראיתם את כבוד ה’, וזה תדעו ממה ששמע את תלונותיכם, שמזה ראיה שהתלוננו כדין, כי מכבוד הבורא לתת טרף לברואיו, ובארו שהתלונה היתה על ה’ לא עלינו כי ונחנו מה כי תלינו עלינו, כי מפתח של פרנסה לא נמסר ביד שליח, והיה עיקר התלונה על ה’, והוא קבל דבריכם, וזה מכבוד ה’, כמ”ש יהי כבוד ה’ לעולם ישמח ה’ במעשיו, שמכבוד ה’ שמעשיו יהיה להם כל צרכם וה’ ישמח בהם כי לא יחסר להם כל מאומה: תורה אור: אמרו בברכות (דף כ’ ע”ב) דרש רב עוירא אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה, כהיב בתורתך אשר לא ישא פנים והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ישא ה’ פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים ע”ע עד כזית ועד כביצה. ויובן במ”ש שכיון שתשי”ת נתן חיים ומראות לאיזה בריה, הוא כאלו קבל על עצמו תחוב לתת לו פרנסתו, שאם לא יתן לו מזונו לקיומו הרי מציאותו לרעה גדולה ואין זה מכבוד ה’ וטובו, אמנם יש מן המחקרים שאומרים שהמציאות אף שלא יהיה רק רגע אחד, הוא טוב יותר מן ההעדר לגמרי וכמ”ש לית בקי בר יומא הרי יצויר בריה שלא תתקיים אף יום אחד, ובכל זה המראות של יום אחד טוב לה מן ההעדר, ולסברא זו יצוייר שיברא בריה ולא יכין לה מזונות לקיומה, ובכ”ז עשת עמה טוב וחסד במה שהמציא אותת שתתקיים רגע אחד, שזה רוב לה מן ההעדר, ובזה נבין מ”ש בתענית (דף ח ע”ב) בימי רשב”נ הוה כפנא ומותנא והיו אומרים שיתפללו על מותנא, ורשב”נ אמר שיתפללו על כפנא דכי יהיב שובע לחיי יהיב, שהיו מחולקים בשני דעות אלה, הם היו סוברים שיתפללו על הדבר, ואחר שיתן חיים יהיה מוכרח לתת גם מזון, דאל”כ יהיו החיים לבטלה, ואם יהיה המזון בצמצום עכ”פ יהיה כפי העמדת החי, שזה מחויב לתת עם מתנת החיים, ורשב”נ סבר דאף אם יתן חיים אין עליו חוב לתת מזונות, כי חיים של רגע טוב מן ההעדר ואינה רעה אל הבריה מצד הבורא, וגדר הנשיאות פנים הוא שיתן לאיש אחד מה שאינו מגיע לו מן הדין והיושר רק מצד שנושא פנים, וה’ כתב על עצמו שאינו נושא פנים לשום בריה, אף שהוא יושב ומכלכל כל בריותיו מקרני ראמים עד ביצי כנים, וזה נשיאות פנים לבריותיו כי נותן אף למי שאינו זוכה עפ”י מעשיו, באר לנו השי”ת שזה אינו מצד נשיאות פנים רק מצד הדין, שאחר שהמציא את מעשיו ונתן להם מציאות וחיים מחוייב לתת להם מזונות מצד החיוב, שאל”כ מציאותם לרעה והיה טוב להם ההעדר, ולכן כתב בתורה ואכלת ושבעת וברכת, באר שא”צ לברך אותו על נתינת המזון כזית או כביצה, כי זה אינו נדבה וחסד רק דין וחיוב, שזה מוכרח לתת, רק אם נתן לך כדי שביעה יותר מהצורך להעמדת החי, זה נדבה וחסד, וע”ז אתה מחויב לברך. ולפי הנחה זאת שעל נתינת מזון כזית א”צ לברך כי זה מחויב לתת וזה כבודו יתברך, כתב אשר לא ישא פנים, כי מה שנותן מזון לכל חי אינו מצד נשיאות פנים רק מצד החיוב, אבל הם מדקדקים על עצמם לברך עד כזית ועד כביצה, כי סוברים כסברא השניה, שהמציאות רגע טוב מן ההעדר, ובמה שהמציא ה’ בריותיו כבר הטיב עמהם ואין עליו חוב לתת להם מזון לקיומם, וא”כ לפי דעתם מה שה’ נותן מחיה לכל בריותיו הוא חסד ונשיאות פנים, א”כ לפי שיטתם הוא נושא פרס, וכן ינהג עמהם כפי סברתם וישא להם פנים: 16:8 — ויאמר משה. אחר שדברו משה ואהרן בא משה לבדו ללמד זכות על ישראל, כי הלא באמת לא היתה התלונה על ה’ לבד, שע”ז הצדיק אותם באשר זה נוגע לכבוד ה’ שיתן טרף לבריותיו, כ”ז צודק אם היתה התלונה רק על ה’ שיכין להם מזון, אבל הלא הם התלוננו על משה ועל אהרן, וא”כ לא היתה התלונה על חסרון מזון לבד שזה לא נמסר ביד משה ואהרן, רק שהיתה התלונה על שהוציאו אותם מארץ מצרים אל המדבר, שזה פשע ומרד גדול, אם מצד שכפרו בטובת ה’ מוציאם מבית עבדים ובנפלאותיו, ואם מצד שיחסו מעשים אלה למשה ולאהרן כאלו עשו זאת מעצמם ולא ה’ פעל כל זאת, ע”ז בא משה במאמר זה ללמד עליהם זכות לאמר שהם לא התלוננו על משה ואהרן מצד זה שחשבו בהוציאו אותם מדעתם ולרעתם, רק שעיקר התלונה היה על חסרון לחם ומזון, ומה שהתלוננו על משה ואהרן היה, שרצו לעורר את משה ואהרן שהם קרובים אל ה’ קוראים אליו והוא יענם שהם יתעוררו ויתלוננו על ה’ מצד זה, וז”ש בשמוע ה’ את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו, אמר מלינים בלשון הפעיל, שתלונתם על משה ואהרן היתה לפעול בזה שמשה ואהרן יתלוננו על ה’ שבידו לתת להם מזון והוא מחויב בכך, וזה מבואר ונתברר שכן היה כונתכם בתת ה’ לכם בערב בשר לאכל, ר”ל שהלא ה’ אינו מחויב רק לתת להם לחם להשקיט הרעבון ולא בשר שהוא לתענוג, והוא נותן לכם בשר, וכן גם לחם אינו מחוייב לתת רק עד כזית ועד כביצה להעמדת החיים לבד, לא עומר לגלגולת שהוא לשבוע, והוא נותן לכם לחם לשבוע, וזה האות שלא כפרו בנפלאות ה’, וה’ שמע והבין את תלונותיכם, שמה שהצעתם תלונותיכם אל משה ואהרן, היה מצד אשר אתם מלינים עליו, שהיתה הכוונה במשה ואהרן ילינו על ה’ אבל עיקר התלונה היה על ה’ לא על משה ואהרן, וז”ש ונחנו מה, כי ידעתם זאת שלא אנחנו הוצאנו אתכם מארץ מצרים, וא”כ לא עלינו תלונותיכם כי על ה’, וזה זכות לישראל שלא היה דרך כפירה ומינות רק תרעומות על חסרון המזון הראוי להם: 16:9 — ויאמר משה וגו’ אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה’, ר”ל באשר ע”י תלונתם שהראו שמאסו את דבר ה’ ולא ילכו אחריו עוד במדבר בארץ לא זרועה, עי”ז התרחקו מאת ה’, צוה אל אהרן שיאמר להם דברי תוכחה ויחזירם בתשובה, ויאמר להם שיקרבו לפני ה’ כמו שהיו תחלה עם קרובו ואלהים קרובים אליו, כי שמע ה’ את תלונותיכם, וע”כ צריכים לשום לב לשוב אליו, בל יתרחק מהם ע”י תלונותיהם: 16:10 — ויהי כדבר אהרן. מבואר אצלי בס’ התו”ה (ויקרא סי’ ג) באורך, שהדבור הוא הדבור הארוך בדרך הדורש ומדבר באריכות, ר”ל אהרן דבר אליהם דברי מוסר ותוכחה באורך והשיבם בתשובה, (עי”כ ויפנו אל המדבר, כי בעת התלונה פנו פניהם מן המדבר כמ”ש וילונו בבמדבר שהיתה תלונתם על המדבר, כי רצו יותר שיהיו במצרים, ועתה פנו אל המדבר וקבלו עליהם ללכת אחרי ה’ במדבר, ועי”כ נתקבלה תשובתם וכבוד ה’ נראה בענן, וזה היה אות הרצון כמ”ש זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו וירא אליכם כבוד ה’: 16:11 — שאלות: פה אמר שהמן נפל סביבות המחנה ובפ’ בהעלותך אמר וברדת הטל על המחנה. פה אמר שהטל היה על המן ושם אמר שהטל היה מלמטה, ומ”ש דק מחספס דק ככפור אין לו פירוש: 16:12 — שמעתי. מפני שה’ אמר למשה הנני ממטיר לכה לחם ולא הודיע מן השליו, כי רצון ה’ היה רק במן שהיה מזון רוחני ומועיל להשגה וללמוד התורה לא בבשר שהוא מזון גשמי, וה’ רצה שיחיו חיי הפרישות, ואכלם יהיה לשובע נפשם הרוחניית, שהיא תגבר על חמרם ולה לא יאות הבשר, ורק משה כששמע תלונתם שהזכירו גם הבשר כמ”ש בשבתנו על סיר הבשר, הוסיף שיתן להם גם בשר, וה’ מקים דבר עבדו, והבטיח עתה לתת להם גם בשר שהוסיף משה מדעתו, ובאר שמה שיתן בשר הוא מפני ששמעתי את תלונות בני ישראל שרוצים גם בשר, וע”כ דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר, ואמרו חז”ל במדרש שהבשר ניתן להם בפנים חשוכים בערב, והמן ניתן להם בפנים מאירים, כונתו שבעת שיחשיך בבתי נפשם וגבר חשכת החומר על אור הנפש אז תאכלו בשר, ועת שיהיה בקר ויזרח אור בנפשם אז תשבעו לחם, ובכ”ז צוה שאת הבשר יאכלו ולא ישבעו ממנו ולא יאכלוהו רק בערב שהוא זמן שינה, אבל הלחם ישבעו ממנו וזמנו בבקר שהוא עת לתורה ולעבודה, ושהבשר מעלה אדים אל המוח ומביא עצלות בכלי התנועה אתר אכילתו, וידעתם, וזה אתן לכם כדי שתדעו שאני אלהיכם נותן כל צרכיכם שלא תאמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר: 16:13 — ויהי בערב ותעל השלו. הנה פה כתוב ששכבת העל והמן היתה סביב למחנה לא בתוך המחנה, ובפ’ בהעלותך כתוב, וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, מבואר שירד על המחנה לא סביב המחנה, פה כתוב ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר, שמבואר שהטל כסה את המן ולא נראה המן עד שעלתה שכבת הטל, ושם כתוב שהמן ירד על הטל, נמצא היה מגולה, רק שפה דבר בעת שירד השליו, ושם דבר מעת שנפסק השליו, שלכן התאוו תאוה אל הבשר, כי בעת שירד השליו שאז עלתה השלו ותכס את המחנה לא היה אפשר שירד המן על המחנה, שכל המחנה היה מכוסה בהשליו, לכן ירד המן סביב למחנה, ושם שמדבר מעת שלא היה השליו ירד הטל והמן על המחנה עצמו לא סביב המחנה וזה חסרון א’ שהיה להם ע”י השליו שעל ידו לא ירד המן במחנה רק סביב לו, והוצרכו לצאת אל המדבר ללקוט, ועז”א חז”ל ביומא שהצדיקים ירד להם המן אל פתח בתיהם וברשעים כתיב ויצא העם ולקטו:
הערות
עדיין לא נכתב