מכת הדם
פסוקים
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם׃ לֵ֣ךְ אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ עַד־כֹּֽה׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃ וְהַדָּגָ֧ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹֽר׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩ עַל־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם׀ עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כׇּל־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים׃ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֗ה וַיָּ֤רֶם בַּמַּטֶּה֙ וַיַּ֤ךְ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּיְאֹ֔ר לְעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּלְעֵינֵ֖י עֲבָדָ֑יו וַיֵּהָ֥פְכ֛וּ כׇּל־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֖ר לְדָֽם׃ וְהַדָּגָ֨ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֥ר מֵ֙תָה֙ וַיִּבְאַ֣שׁ הַיְאֹ֔ר וְלֹא־יָכְל֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹ֑ר וַיְהִ֥י הַדָּ֖ם בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֛ן חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה׃ וַיִּ֣פֶן פַּרְעֹ֔ה וַיָּבֹ֖א אֶל־בֵּית֑וֹ וְלֹא־שָׁ֥ת לִבּ֖וֹ גַּם־לָזֹֽאת׃ וַיַּחְפְּר֧וּ כׇל־מִצְרַ֛יִם סְבִיבֹ֥ת הַיְאֹ֖ר מַ֣יִם לִשְׁתּ֑וֹת כִּ֣י לֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לִשְׁתֹּ֔ת מִמֵּימֵ֖י הַיְאֹֽר׃ וַיִּמָּלֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַחֲרֵ֥י הַכּוֹת־יְהֹוָ֖ה אֶת־הַיְאֹֽר׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
7:14 — כבד: תַּרְגוּמוֹ יַקִּיר וְלֹא אִתְיַקַּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם דָּבָר, כְּמוֹ “כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר” (שמות י”ח): 7:15 — הנה יצא המימה: לִנְקָבָיו; שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְקָבָיו, וּמַשְׁכִּים וְיוֹצֵא לַנִּילוּס וְעוֹשֶׂה שָׁם צְרָכָיו (תנחומא): 7:16 — עד כה: עַד הֵנָּה; וּמִדְרָשׁוֹ: עַד שֶׁתִּשְׁמַע מִמֶּנִּי מַכַּת בְּכוֹרוֹת שֶׁאֶפְתַּח בָּהּ בְּ”כֹה” אָמַר ה’ כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה (שמות י״א:ד׳): 7:17 — ונהפכו לדם: לְפִי שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים בְּמִצְרַיִם וְנִילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אֶת הָאָרֶץ וּמִצְרַיִם עוֹבְדִים לַנִּילוּס, לְפִיכָךְ הִלְקָה אֶת יִרְאָתָם וְאַחַ”כָּ הִלְקָה אוֹתָם (תנחומא): 7:18 — ונלאו מצרים: לְבַקֵּשׁ רְפוּאָה לְמֵי הַיְאוֹר שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין לִשְׁתּוֹת: 7:19 — אמר אל אהרן: לְפִי שֶׁהֵגֵן הַיְאוֹר עַל מֹשֶׁה כְּשֶׁנִּשְׁלַךְ לְתוֹכוֹ, לְפִיכָךְ לֹא לָקָה עַל יָדוֹ לֹא בַדָּם וְלֹא בַצְפַרְדְּעִים, וְלָקָה עַל יְדֵי אַהֲרֹן (שמות רבה): 7:19 — נהרתם: הֵם נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִים, כְּעֵין נְהָרוֹת שֶׁלָּנוּ: 7:19 — יאריהם: הֵם בְּרֵכוֹת נִגָּרִים, הָעֲשׂוּיוֹת בִּידֵי אָדָם מִשְּׂפַת הַנָּהָר לַשָּׂדוֹת, וְנִילוּס מֵימָיו מִתְבָּרְכִים וְעוֹלֶה דֶּרֶךְ הַיְאוֹרִים וּמַשְׁקֶה הַשָּׂדוֹת: 7:19 — אגמיהם: קְבוּצַת מַיִם שֶׁאֵינָן נוֹבְעִין וְאֵין מוֹשְׁכִין, אֶלָּא עוֹמְדִין בְּמָקוֹם אֶחָד, וְקוֹרְין לוֹ אשטנ”ק: 7:19 — בכל ארץ מצרים: אַף בַּמֶּרְחֲצָאוֹת וּבָאַמְבַּטָּאוֹת שֶׁבַּבָּתִּים: 7:19 — ובעצים ובאבנים: מַיִם שֶׁבִּכְלֵי עֵץ וּבִכְלֵי אֶבֶן: 7:22 — בלטיהם: לַחַשׁ שֶׁאוֹמְרִין אוֹתוֹ בַּלָּט וּבַחֲשַׁאי; וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, “בְּלָטֵיהֶם” מַעֲשֵׂה שֵׁדִים, “בְּלַהֲטֵיהֶם” מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים (סנהדרין ס”ז): 7:22 — ויחזק לב פרעה: לוֹמַר עַל יְדֵי מְכַשְּׁפוּת אַתֶּם עוֹשִׂים כֵּן; “תֶּבֶן אַתֶּם מַכְנִיסִים לְעָפְרַיִם”, עִיר שֶׁכֻּלָּהּ תֶּבֶן, אַף אַתֶּם מְבִיאִין מְכַשְּׁפוּת לְמִצְרַיִם שֶׁכֻּלָּהּ כְּשָׁפִים: 7:23 — גם לזאת: לְמוֹפֵת הַמַּטֶּה שֶׁנֶּהְפַּךְ לְתַנִּין, וְלֹא לָזֶה שֶׁל דָּם: 7:25 — וימלא: מִנְיַן שבעת ימים, שֶׁלֹּא שָׁב הַיְאוֹר לְקַדְמוּתוֹ, שֶׁהָיְתָה הַמַּכָּה מְשַׁמֶּשֶׁת רְבִיעַ חֹדֶשׁ, וג’ חֲלָקִים הָיָה מֵעִיד וּמַתְרֶה בָהֶם (תנחומא):
מלבי”ם
7:14 — ויאמר ה’ אל משה. המכות נחלקו לג’ סדרים, כמ”ש ר”י היה נותן בהם סימנים דצ”ך עד”ש באח”ב, ומכה אחרונה שהיא מכת בכורות היא חוץ מן הסדרים, כי תכליתה היה שישלח את ישראל, ואז נתרצה לשלחם, אבל תשע הראשונות לא היה תכליתם לשלח את ישראל כי ה’ חזק את לבו שלא יאבה לשלחם, רק היה תכליתם להודיע לכל העולם שיש אלוה, ושהוא משגיח על העולם, ושהוא בעל היכולת מאין כמוהו, ומכל סדר באו שתי מכות בהתראה, והמכה השלישית היתה בלא התראה, יבא הסדר הראשון דצ”ך, לברר מציאות ה’, כמ”ש בזאת תדע כי אני ה’, וע”ז באו שתי מכות בהתראה, ואחר שחזק לבו בא מכת כנים שלא בהתראה, כי לא היה ענינה לברר איזה ענין, שכבר נתברר מציאות ה’ ע”פ שנים עדים, רק בא דרך עונש להכותו מכה של בזיון על שהכביד לבו, ולכן לא התרה בו תחלה, וכן שתי מכות הראשונות מן הסדר השני באו בהתראה, ובאו לברר שה’ משגיח גם בארץ, כמ”ש במכת ערוב למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ, ואחר שנתקיים זה ע”י שני עדים בא מכת שחין בלא התראה, כי לא בא לברר דבר רק להכותו מכת בזיון דרך עונש. וכן שתי מכות מן הסדר השלישי באו בהתראה ובאו לברר שהוא בעל היכולת מאין כמוהו כמ”ש במכת ברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, ואחר שנתקיים ע”פ שני עדים בא מכת חשך בלא התראה כי לא בא רק דרך עונש, שרשעים בחשך ידמו, ואחר שנתבררו שלשה העקרים האלה, בא מכת בכורות לכופו שישלח את העם. עוד תדע שבשתי מכות שבכל סדר שבאו בהתראה התרה בו פעם הראשון בבקר בהיותו אצל היאור שחלק לו כבוד אלהות, ותפס תמיד לשון התיצבות התיצב לפני פרעה, שלשון זה מורה שמתחזק נגדו בכח ומכחיש אלהותו, וההתראה השניה נאמר תמיד בא אל פרעה, שצוה שיבא אל ביתו, ולא היה בבקר רק בחצות היום שישב בפלטין שלו וכל שריו. וחכמיו לפניו למען יתפרסם ההתראה לכל עמו. ועוד היו חלוקים שסדר הראשון נעשה ע”י אהרן, וסדר השני נעשה ע”י ה’ לבד חוץ ממכת השחין שנעשה ע”י משה ואהרן, וסדר השלישי נעשה ע”י משה, ואחרי ההקדמה הזאת, נבוא לבאר המכות בפרטות, כבד לב פרעה כל התראה היה שלח את עמי ואם אינך משלח התרה בו שיכהו, לבד בהשראת מכת דם שבא בלא תנאי רק חרץ משפטו להכותו, ובאר הטעם כי ידע שכבד לב פרעה אחר שעדיין לא הכהו בשום מכה לא יועיל ההתראה כי יחשוב בלבו דגזים ולא עביד ואף שתתרה בו מאן לשלח העם, ולכן תחרץ עליו מכה זו בלא תנאי: 7:15 — לך אל פרעה בבקר, כבר בארנו שבסדר זה רצה לברר לו מציאות ה’, כמ”ש בזאת תדע כי אני ה’, כי פרעה אמר מי ה’ אשר אשמע בקולו, והכחיש מציאותו, כי לדעתו היאור הוא האלוה הגדול המקבל כחו מן השמש שהוא היה אלהי האלהים לכל העמים הקדמונים, לכן היה משכים בבקר בעלות השמש והוא יוצא המימה לעבוד את היאור ונצבת לקראתו על שפת היאר, ובמכת ערוב אמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, שם היה הצווי שמשה יהיה אצל היאור טרם שיבא פרעה, לכן אמר השכם בבקר, עד שבבוא פרעה ימצא משה נצב אצל היאור ויעכב על פרעה שלא יקרב אל היאור, שעז”א התיצב לפני פרעה, שתופס ממשלתו וכחו כמ”ש גדר לשון זה בפי’ יהושע אבל פה היה צריך שפרעה יעמוד ג”כ סמוך להיאור כדי שיראה איך יכה משה את היאור, לכן לא צוהו להשכים, רק שיגיע שם בעת שפרעה יהיה כבר על שפת היאור ומשה יהיה נצב לקראתו, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך מזה משמע שהיה מטה משה שנהפך לנחש לא מטה אהרן שנהפך לתנין, וכן מבואר ממ”ש הנה אנכי מכה במטה אשר בידי, וממ”ש [לקמן יז ה] ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך, שמשמע שהיאור הכה במטה משה, וכ”ז סותר למ”ש בצווי אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, שמשמע שהכה במטה אהרן, ועפ”ז פי’ הרי”א ששניהם הכו את המים, את היאור הכה משה במטה משה, ושאר המיתות הכה אהרן במטה אהרן, עיי”ש, אבל כשתעיין בפרשיות אלה תראה שבכ”מ בעת הצווי אמר ה’ שנית מה יעשו, כמו שתראה במכות צפרדע ברד ארבה, וא”כ לפי דעת מהרי”א היל”ל ויאמר ה’ אל משה קח את מטך והכה בו את היאור ואמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, ולכן האמת עד לעצמו כדברי חז”ל שקבלו שג’ מכות הראשונות לא נעשו ע”י משה, ומ”ש הנה אנכי מכה במטה אשר בידי כי מה שעשה אהרן היה בכח משה ובגזרתו ומשה היה העקר, ומ”ש במטה אשר בידי כי אהרן הכה את היאור בשליחות משה במטה שביד משה, ובכ”ז אחר שמסרו משה ליד אהרן להכות נקרא מטה אהרן, וכן נס התנין היה במטה משה ונקרא מטה אהרן כי בעת הנס היה ביד אהרן, כי רק מטה אחד היה שנעשו בו האותות כמ”ש ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, והתנין והנחש היו ממין אחד, זה נחש המים וזה נחש היבשה, וכ”כ הראב”ע: 7:16 — ואמרת אליו. כבר התבאר שהתראה זו לא היה על תנאי אם לא ישלח יכהו, רק הודיע שכבר נתחייב עונש על שלא שמע עד כה, ומלת עד כה מציין ג”כ מדרגת הסירוב שלא די שלא שמע עוד הוסיף להרע להם: 7:17 — בזאת תדע כי אני ה’. כבר בארתי שהסדר הראשון בא לברר מציאות ה’ שפרעה כחש בו ויאמר לא הוא כמ”ש מי ה’ אשר אשמע בקולו, והברור היה ע”י הכאת היאור שהיה אלהים של פרעה מזה יראה שיש אלהים המושל על אלהי פרעה, ובאר לו שהמים שהם עצם פשוט יהפכו לדם גמור, וזה יוכר: א] ע”י מראהו שעז”א ונהפכו לדם, ב] בעצמותו כי, 7:18 — הדגה אשר ביאר תמות. שחיות הדגים מן המים שהם קר ולח לא מן הדם שהוא חם, ג] בריחו, שיבאש היאור, ד] בטעמו, שילאו מצרים לשתות מים מן היאור כמ”ש ויחפרו כל מצרים וכו’: 7:19 — ויאמר ה’ אל משה. הנה בהתראה לא אמר רק שיכה את היאור לבד לא יתר מימות, כי אל המופת לברר מציאות ה’ לא היה צריך רק הכאת היאור שהיה אלוה פרעה לא יתר מימות שלא יחסו להם אלהות, אבל כשבא לידי מעשה רצה ה’ שיהיה בו גם עונש למצרים שלא יהיה להם מים לשתות, ואם היה מכה רק היאור לבד היו מוצאים מים לשתות, לכן הוסיף שיטה ידו בהולכה והובאה לכל הצדדים שבזה תחול המכה על מימי מצרים, ר”ל על כל המימות שהם היאור וכל מימות, ומפרש על נהרותם וכו’ שהם המתפלגים מן יאור מצרים הגדול כולם יהיו דם, וגם והיה דם בכל ארץ מצרים אף מים הנמצאים בעצים ואבנים שאינם מחוברים עם הנילוס, וזה נעשה ע”י נטית היד לכל רוח: 7:20 — ויעשו. ר”ל משה ע”י צוויו ואהרן במטהו, ויך את המים אשר ביאור לא הזכיר מה שהכה יתר מימות שזה לא ראו פרעה ועבדיו, וזה לא נצרך אל המופת והברור על מציאות ה’ כנ”ל, והגם שלעיני פרעה לא היכה רק היאור בכ”ז ויהי הדם בכל ארץ מצרים, הוכו אף יתר מימות: 7:22 — ויעשו כן חרטומי מצרים. העקר כמ”ש ר’ סעדיה גאון שלא נהפכו לדם רק מים הראויים לשתיה, שיש הבדל בין מי ובין מימי שכ”מ דכתיב מימי רק מים ראוים לשתיה לא מים מרים ומולוחים כמו מי הים. והחרטומים הפכו לדם מים המלוחים, וזה עשו רק בלהטיהם ר”ל בתחבולת אחיזת עינים, ויחזק לב פרעה כיון שראה שגם החרטומים עשו כן, והנה אם היה מכה רק היאור זאת לא יכלו החרטומים לעשותו להכות יאור גדול, אבל כיון שהכה גם מימות שבכלים וזה יכלו לעשותו ע”י לט ואחיזת עינים עי”כ וחזק לבו: 7:23 — ויפן. אמנם כשבא לביתו נודע לו כי אין מים לשתות היה לו לירא שימותו בצמא בכ”ז לא שת לבו גם לזאת, ולא בקש ממשה שיעתר אל ה’, רק שחפרו סביבות היאור: 7:24 — ויחפרו וגו’ לשתות. במדרש ר’ יהודה אומר שלא לקו רק המים שלמעלה לא מה שבתהום ור’ נחמיה סבר גם שבתהום לקו, אזלי לשטתם בזבחים (דף פ”ג) שר’ יהודה מפרש וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו’ לכפר אע”פ שכפר, שס”ל שהמקור הנלוה אל הפעל בלמ”ד פי’ שנעשה המעשה, וכן פי’ כאן שחפרו לשתות ושתו, כי המים שבתהום לא לקו, ור’ נחמיה ס”ג כר’ אלעזר שם שפי’ שהובא לכפר ולא כפר וכן פי’ כאן שחפרו לשתות ולא שתו, [ועיין התו”ה צו סי’ ע”ה]: 7:25 — וימלא שבעת ימים. במכה זו לא בקש ממשה להסיר המכה, כי לא התרה בו על תנאי שישלח את העם ותסור המכה כנ”ל, והנה הרי”א חפש לתת להמכות סדר טבעי, ויאמר שמכת הדם סבבה מכת הצפרדעים, כי מעפושי היאור ע”י נבלות הדגים ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתי מצרים, ובסבת עפוש הדם והצפרדעים שצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים עיי”ש, ולא ידעתי למה יקטין את הנסים ויתן להם שלשלת טבעי, ולהוציא מסברות אלה אמר הכתוב כי נמלא שבעת ימים אחרי הכות ה’ את היאור וכבר נתרפא היאור ולא היו בו צפרדעים, ואח”כ שרץ היאור צפרדעים ע”פ ה’ לא מסבה טבעיית, אולם הסבה ההשגחיית שנתן בזה היא נכונה שהיה עונש על הריגת ילדי ישראל שנטבעו ביאור מצרים ודמי הילדים הפך המים לדם, ועל צעקת האומללים יצאו הצפרדעים ונדמה להמצרים שהילדים המתים עולים מן היאור בדמות צפרדעים צועקים ומיללים ומשחיתים אותם מדה במדה, עד שבבואם שנית אל המים מי סוף טבעו גם הם כמ”ש על בדבר אשר זדו עליהם:
הערות
מקום הפעולה: מצרים