אלוקים מצווה משה - אתה תהיה לפרעה אלוקים
פסוקים
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃ אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃ וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן׃ וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם׃ וַיֶּֽחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
7:1 — נתתיך אלהים לפרעה: שׁוֹפֵט וְרוֹדֶה, לִרְדּוֹתוֹ בְמַכּוֹת וְיִסּוּרִין: 7:1 — יהיה נביאך: כְּתַרְגּוּמוֹ – “מְתֻרְגְּמָנָךְ”. וְכֵן כָּל לְשׁוֹן נְבוּאָה אָדָם הַמַּכְרִיז וּמַשְׁמִיעַ לָעָם דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת, וְהוּא מִגִּזְרַת “נִיב שְׂפָתָיִם” (ישעיהו נ”ז), “יָנוּב חָכְמָה” (משלי י’), “וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת” דִּשְׁמוּאֵל (א’ י’); וּבְלַעַז קוֹרְאִין לוֹ פרידיכ”ר: 7:2 — אתה תדבר: פַּעַם אַחַת כָּל שְׁלִיחוּת וּשְׁלִיחוּת כְּפִי שֶׁשְּׁמַעְתּוֹ מִפִּי, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יַמְלִיצֶנּוּ וְיַטְעִימֶנּוּ בְּאָזְנֵי פַרְעֹה: 7:3 — ואני אקשה: מֵאַחַר שֶׁהִרְשִׁיעַ וְהִתְרִיס כְּנֶגְדִּי, וְגָלוּי לְפָנַי שֶׁאֵין נַחַת רוּחַ בָּאֻמּוֹת לָתֵת לֵב שָׁלֵם לָשׁוּב, טוֹב שֶׁיִּתְקַשֶּׁה לִבּוֹ, לְמַעַן הַרְבּוֹת בּוֹ אוֹתוֹתַי, וְתַכִּירוּ אַתֶּם אֶת גְּבוּרָתִי. וְכֵן מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ”ה, מֵבִיא פֻּרְעָנוּת עַל הָאֻמּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וְיִירְאוּ, שֶׁנֶּאֱ’ “הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם … אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר” (צפניה ג’); וְאַעַפִּ”כֵ בְּחָמֵשׁ מַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה, אֶלָּא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה (תנחומא): 7:4 — את ידי: יָד מַמָּשׁ, לְהַכּוֹת בָּהֶם: 7:9 — מופת: אוֹת, לְהוֹדִיעַ שֶׁיֵּשׁ צְרוֹךְ בְּמִי שֶׁשּׁוֹלֵחַ אֶתְכֶם: 7:10 — לתנין: נָחָשׁ: 7:11 — בלהטיהם: בְּלַחֲשֵׁיהוֹן; וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא; וְיֵשׁ לְדַמּוֹת לוֹ “לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת” (בראשית ג’) – דּוֹמֶה שֶׁהִיא מִתְהַפֶּכֶת עַל יְדֵי לַחַשׁ: 7:12 — ויבלע מטה אהרן: מֵאַחַר שֶׁחָזַר וְנַעֲשָׂה מַטֶּה, בָּלַע אֶת כֻּלָּן (שבת צ”ז):
מלבי”ם
7:1 — ויאמר. ואז אמר ה’ למשה ראה נתתיך אלהים לפרעה, הוא מ”ש (בפסוק י”ג) וידבר ה’ אל משה ואל אהרן ויצום אל ב”י ואל פרעה, ששתף את אהרן עם משה, ולמעלה קצר ולא הזכיר פרטות הדבור הזה והזכירו כאן שאז אמר ה’ אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה, ר”ל שפרעה יחזיק אותך כאלו אתה אלהים הפוקד ומצוה, וכמו שהאלהים לא יוציא דבר אל הפועל רק ע”י נביאיו ושלוחיו שה’ פוקד ושלוחיו מוציאין את הדבר אל הפועל, כן אהרן אחיך יהיה נביאך, הוא יהיה הנביא שלך שעל ידו תגזור אומר ויקם לך, ומפרש: 7:2 — אתה תדבר. כאלהים המדבר ופוקד, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה שישלח את ב”י מארצו, כמו שה’ דובר ע”י מלאכיו ונביאיו: 7:3 — ואני אקשה את לב פרעה. כבר בארתי למעלה (דף כ”א) שקושי לב מורה שלא ירך לבו בעת ההתראה, שהגם שאהרן ידבר ויתרה בו לא יירא ולא יחת, ועי”כ והרביתי את אותותי ואת מופתי, ומבואר אצלי שיש הבדל בין אות ובין מופת, האות א”צ שיהיה דבר יוצא מדרך הטבע רק שיהיה סימן אל דבר אחר, והמופת הוא דבר זר מפליא רואים, ויצויר שתי הלשונות על דבר אחד, למשל מה שנתהפך המטה לנחש קורא אצל ישראל בשם אות, ואצל פרעה קראו מופת, כי ישראל האמינו בה’ וידעו כי יכול לשנות טבעי הדברים ולא היה אצלם מופת רק אות שמשה הוא השליח, ופרעה שלא האמין שה’ יש יכולת בידו לשנות את הטבע היה אצלו מופת, ולא היה אות כי לא קבל הדברים, ועפ”ז המכות שבאו בהתראה נקראו אתות כי היו לאות על מציאות ה’ ועל השגחתו ויכלתו, ומכות כנים שחין חשך שבאו שלא בהתראה היו מופת ולא אות, ויבואר לקמן שהיו משולשות ועז”א והרביתי כי סתם רבים אינו פחות משלשה: 7:4 — ולא ישמע אליכם פרעה. ר”ל וגם בתשע מכות הראשונות עדיין לא ישמע, ואז ונתתי את ידי במצרים היא מכת בכורות שזה מיוחד ליד ה’, כמ”ש ביד חזקה זו הדבר, ואז והוצאתי את צבאותי את עמי ב”י כי אז נתקדשו במצות מילה ופסח ונעשו עם ה’ וכצבא מרום גבורי כח עושי דברו, ולחז”ל רמז שצבא ה’ העליונים היו עמם בגולה ויצאו עמהם וזה יהיה בשפטים גדולים, כמ”ש ובאלהיהם עשה ה’ שפטים: 7:5 — וידעו מצרים. ר”ל ומצרים יסתפקו עדיין ביכולת האל וירדפו אחריהם, עד שיוכו על הים שא’ ידעו מצרים כי אני ה’ כמ”ש ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה’, וזה יהיה בנטותי את ידי שנטית היד מציין שאינו פוסק מלהכות מכה אחר מכה כמ”ש ועוד ידו נטויה, ואז והוצאתי את ב”י מתוכם, שתחלה אמר והוצאתי מארץ מצרים, ובמכת היה כבר יצאו מארץ מצרים, רק היו שנית בתוכם, כי רדפו אחריהם להחזירם ואז יצאו מתוכם, וכמ”ש כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם: 7:6 — ויעש. הוא כלל לכל המעשים שיספר מכאן ואילך שמעתה עשו שליחותם משה לדבר ואהרן לפעול ולעשות כאשר צוה ה’, הגם שהיו זקנים באים בימים עשו כדבר ה’: 7:7 — שאלות: למה יחד דבור זה אל משה ואהרן, ומה היה מורה המופת הזה הלא היה עתיד להראות לו עשרה מופתים, ומה היה ההבדל בין מעשה אהרן למעשה החרטומים, ומ”ש ויעשו גם הם חרטומי מצרים הלשון בלתי נכון שהיל”ל ויעשו גם הם בלהטיהם כן: 7:8 — שאלות: למה יחד דבור זה אל משה ואהרן, ומה היה מורה המופת הזה הלא היה עתיד להראות לו עשרה מופתים, ומה היה ההבדל בין מעשה אהרן למעשה החרטומים, ומ”ש ויעשו גם הם חרטומי מצרים הלשון בלתי נכון שהיל”ל ויעשו גם הם בלהטיהם כן: 7:9 — כי ידבר אליכם פרעה. מופת זה של התנין אינו שייך לסדרי המכות, שהתחילו ממכת דם, והיה ענין אחר, ה’ הודיעם שפרעה ידבר עמהם ויכנס עמהם בדברים, שמבואר אצלי (ויקרא סי’ ג’) שהדבור מורה על הדבור הארוך ומלת לאמר מציין הלשון שיאמר, ר”ל שפרעה יתוכח עמהם ותכלית הוכוח הוא שיאמר תנו לכם מופת, ר”ל מאין אדע שאתם שלוחים מאת ה’, ע”ז צריך שתתנו מופת שאדע שהוא אמת שאתם שלוחי ה’, והיה ראוי שיאמר תנו לי מופת, כמ”ש תמיד ונתן אליך אות או מופת, לכן יתן ה’ לכם אות, רק שפרעה יאמר שלעצמו אינו מבקש מופת, כי אף שידע שהם שלוחי ה’ לא ישמע בקולו כמ”ש מי ה’ אשר אשמע בקולו, רק המופת יברר שלא בדו הדבר מלבם ושה’ שלחם. ובמדרש אמר כי ידבר אליכם פרעה ר’ פנחס הכהן פתח מגיד מראשית אחרית שהגיד הקב”ה למשה מראשית אחרית, אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר, עתיד הוא לומר לכה כן. ר’ יהודה ב”ר שלום אומר כהוגן הוא מדבר, שכן נח וחזקיה שאלו אות, וכבר בארנו זה בספר התו”ה (ויקרא סי’ י”ב) שיש הבדל בין מלת אם ובין מלת כי הבא במאמר התנאי, שמלת אם מורה על האפשריות, וא”כ היה ראוי לאמר פה מלת אם, דהא יש ספק אם ידבר כן אם לא ואפשר שלא ידבר כן, ופי’ ר’ יהודה בר”ש שאמר מלת כי מפני שיותר נראה מצד הסברא שידבר כן שגם הצדיקים שאלו אות וכ”ש פרעה, ור’ פנחס לא נח דעתו בזה, דהא הצדיקים שאלו מופת לעצמה והיל”ל תנו לי מופת, משא”כ כשאמר תנו לכם שמורה שהוא לא יקבל שום מופת אינו כהוגן וכראוי, רק שה’ הגיד מראשית אחרית, ולכן יחד דבור זה למשה ולאהרן כי ישאל המופת משניהם. ואמרת אל אהרן וגו’ יהי לתנין, כ”ז יאמר משה הוא יצוה שבהשלכתו יתהוה ממנו תנין, שכבר בארתי שה’ אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה, שמשה יהיה אצל פרעה כאלהים הגוזר ומצוה ע”י מלאכיו ונביאיו, והגם שהם מוציאין את הדבר אל הפעל עיקר המעשה יתהוה ע”י גזרת ה’, כן הגם שאהרן ישליך את המטה לא נתהוה ממנו תנין רק ע”י שאמר משה יהי לתנין, אולם איזה יחוס היה למופת הזה לברר ע”י שהם שלוחי ה’, זה מבואר עפמ”ש ביחזקאל (סי’ כ”ט) הנני עליך וגו’ התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני, שידוע שמצרים היו עובדים ליאור נילוס, והיו אומרים שהוא אלוה גדול שברא את עצמו, והוא המקבל כח מן השמש שהיה אלהי עליון אצלם, והיו עובדים את היאור בכל בקר בצאת השמש, כמ”ש לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה, וכן היו עובדים אל התנינים שביאור שהיו אלהות אצלם, ופרעה שהיה אצלם ג”כ אלוה היה אומר שהוא התנים הגדול של היאור וגם הוא ברא א”ע, והיאור הוא שותף אליו באלהות, וע”כ אמר לי יאורי ואני עשיתני, ע”כ הראו לו לפי מחשבתו שהאלהים של משה מושל על הנילוס, וזה ברר אח”ז במכת דם וצפרדעים, ושמשה שהוא שלוחו. מושל על פרעה שהיא התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו כי משה אחזו בידו כמטה יבש, וכשישליך את מטהו לפני פרעה יהיה המטה תנין ופרעה יהיה כמטה עץ יבש. וכן אמר במדרש לפי שפרעה נדמה לתנין וכשהיה משה יוצא מלפני פרעה היה אומר אני הורגו אני צולבו וכשנכנס משה נעשה פרעה מטה, ויתבאר בפסוק ט”ו שמש קח את מטך ר”ל מטה משה שמסרו ביד אהרן לכן נקרא ברגע זו מטה אהרן: 7:10 — ויעשו כן. שניהם עשו, משה ע”י גזרתו ואהרן ע”י השלכתו, ובמדרש אמר ויעשו כן שלא השליך עד שא”ל פרעה תנו לכם מופת, וישלך אהרן, אחר שא”ל משה אז השליך לפני פרעה ולפני עבדיו, בזה בא להבדיל בין מה שעשו משה ואהרן ובין מעשה החרטומים, שמעשה החרטומים היה מעשה להט ואחיזת עינים שזה יעשה מן הצד במהירות ובתחבולה, וע”כ לא נאמר שעשו לפני פרעה ועבדיו כי עשו בלט ובסתר, אבל הם השליכו לעיני הכל ויהי לתנין באמת לא בזיוף ואחיזת עיניה: 7:11 — ויקרא גם פרעה. פרעה שהחזיק א”ע לאלוה רצה להתדמות למשה, כמו שמשה אינו עושה בעצמו רק ע”י נביאו אהרן, כן יעשה גם הוא ע”י נביאיו החכמים ובמכשפים, לז”א מלת גם, ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן, ובמה שלא אמר ויעשו גם הם כן, באר ההבדל בין מעשה אהרן ומעשיהם, שהם לא עשו תנינים בפעל רק עשו בלהטיהם, ר”ל בתחבולת אחיזת עינים שעושה במהירות עד שמתעה את עין הרואה, ואיכות התחבולה באר במ”ש ויעשו גם הם חרטמי מצרים, ר”ל שהביאו עורות של תנינים מתים, והחרטומים היו תחת עור התנינים והתנענעו תחתיהם עד שנדמה שהוא תנין חי מתנענע ודולג ממקום למקום, ופעל ויעשו מוסב על החכמים והמכשפים, שהם עשו את חרטומי מצרים שיהיו לתנינים ע”י שהתעטפו בעור תנין, ובעת שהשליכו המטות באו החרטומים המעוטפים בעור תנין וחטפו המטה תחת עור התנין, ומרוב המהירות ואחיזת עינים נדמה להרואים שמן המטה נתהוה תנין, ובמדרש אמר מיד שלח והביא תינוקות מן האסכולי שלהם ועשו אף הם כך, ויעשו גם הם חרטומי מצרים מהו גם, אפילו תינוקות של ד’ וה’ שנים קרא ועשו כן, ר”ל שתחת עור התנינים התעטפו תינוקות המלומדים באסכולי שלהם לזה לאחוז את העינים ולבא תחת המעטפה ולחטוף המטה ולרוץ כתנין חי עד שיתעה עין הרואה, ותינוקות אלה קרא בשם חרטומים שהיו מלומדים לזה, ובהם עשו החכמים והמכשפים את פעולתם, ומפרש שעשו כן בלהטיהם היינו באחיזת עינים כלהט המבריק ומחשיך את העין: 7:12 — וישליכו איש מטהו, זה מוסב על החכמים והמכשפים שהם השליכו את המטות, ויהיו לתנינם, מוסב על חרטומי מצרים שהם נהיו תנינים, ברגע שהשליכו המטות נתהפכו החרטומים לתנינים, שנתעטפו בעור תנין ונדמה שמן המטות נהיו תנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם, וז”ל המדרש אמר הקב”ה אם יבלע תנין את תניניהם של מצריים מנהגו של עולם הוא תנין בולע תנין אלא יחזור לברייתו ויבלע את תניניהם, מהו ויבלע מטה אהרן את מטותם, א”ר אלעזר נס בתוך נס מלמד שחזר המטה מטה כברייתו ובלע אותם, כשראה פרעה כן תמה אמר ומה אם יאמר למטה בלע את פרעה ואת כסאו עכשיו הוא בולע אותו עכ”ל. ומ”ש מהו ויבלע מטה אהרן אין לו באור שכבר פי’ שחזר להיות מטה ואז בלע, ומה חדש ר’ אלעזר, ונראה שתחלה פי’ מ”ש ויבלע מטה אהרן שחזר להיות מטה ואח”כ בלע, ע”ז שואל מהו ויבלע מטה אהרן את מטותם, ר”ל שהיל”ל ויבלע מטה אהרן את תניניהם, דהא תניניהם לא חזרו לברייתם, ע”ז משיב ר’ אלעזר שהיה נס בתוך נס באחר שחזר מטה אהרן להיות מטה כברייתו בלע אותם, ר”ל שבלע את החרטומים בעצמם, דהא החרטומים הם היו התנינים שהתעטפו בעור תנין, והם עם המטות נצפנו תחת העור, ומטה אהרן בלע את התנינים עם החרטומים והמטות הצפונים תחתם, ואם היה אומר ויבלע מטה אהרן את תניניהם הייתי סובר שרק גוף התנינים נבלעו לא החרטומים, אבל כשאמר שבלע את מטותם שהם היו צפונים תחת התנין ממילא ידעינן שנבלעו גם החרטומים, ועז”א שפרעה היה אומר שיוכל לבלוע גם אותו ואת כסאו כמו שבלע את החרטומים, ויחזק לב פרעה, הגם שהיה ראוי שיתירא שיבלע אותו חיים כמו שבלע חרטומים בכ”ז חזק לבו:
הערות
מקום הפעולה: מצרים