עוקצי ישראל וגזרת הקשה
פסוקים
וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן׃ אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵעֲבֹדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר׃ וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃ וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן׃ וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חׇקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם׃ וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ׃ תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ׃ וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהֹוָֽה׃ וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנוּ׃ וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהׇרְגֵֽנוּ׃ וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃ וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
5:11 — אתם לכו קחו לכם תבן: וּצְרִיכִים אַתֶּם לֵילֵךְ בִּזְרִיזוּת, 5:11 — כי אין נגרע מעבדתכם דבר: , מִכָּל סְכוּם לְבֵנִים שֶׁהֱיִיתֶם עוֹשִׂים לַיּוֹם בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן נִתָּן לָכֶם מְזֻמָּן מִבֵּית הַמֶּלֶךְ: 5:12 — לקשש קש לתבן: לֶאֱסֹף אֲסִיפָה, לִלְקֹט לֶקֶט, לְצֹרֶךְ תֶּבֶן הַטִּיט: 5:12 — קש: לְשׁוֹן לִקּוּט, עַל שֵׁם שֶׁדָּבָר הַמִּתְפַּזֵּר הוּא וְצָרִיךְ לְקוֹשְׁשׁוֹ קָרוּי קַשׁ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת: 5:13 — אצים: דּוֹחֲקִים: 5:13 — דבר יום ביומו: חֶשְׁבּוֹן שֶׁל כָּל יוֹם כַּלּוּ בְּיוֹמוֹ, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן מוּכָן: 5:14 — ויכו שטרי בני ישראל: הַשּׁוֹטְרִים יִשְׂרְאֵלִים הָיוּ וְחָסִים עַל חַבְרֵיהֶם מִלְּדָחְקָם, וּכְשֶׁהָיוּ מַשְׁלִימִים הַלְּבֵנִים לַנּוֹגְשִׂים שֶׁהֵם מִצְרִיִּים, וְהָיָה חָסֵר מִן הַסְּכוּם, הָיוּ מַלְקִין אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא דָּחֲקוּ אֶת עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה; לְפִיכָךְ זָכוּ אוֹתָם שׁוֹטְרִים לִהְיוֹת סַנְהֶדְרִין וְנֶאֱצַל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עַל מֹשֶׁה וְהוּשַׂם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ’” – מֵאוֹתָן שֶׁיָּדַעְתָּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ בְּמִצְרַיִם – כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁוֹטְרָיו (במדבר י”א), (שמות רבה): 5:14 — ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו נגשי פרעה: אוֹתָם לְשׁוֹטְרִים עליהם, לאמר מדוע וגו’. לָמָּה ויכו? שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חֹק הַקָּצוּב עֲלֵיכֶם ללבן כִּתְמוֹל הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא יוֹם שֶׁלִּפְנֵי אֶתְמוֹל; וְהוּא הָיָה בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן נִתָּן לָהֶם: 5:14 — ויכו: לְשׁוֹן וַיֻּפְעֲלוּ, הֻכּוּ מִיַּד אֲחֵרִים – הַנּוֹגְשִׂים הִכּוּם: 5:16 — ולבנים אומרים לנו: הַנּוֹגְשִׂים עשו, כַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן: 5:16 — וחטאת עמך: אִלּוּ הָיָה נָקוּד פַּתָּח, הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁהוּא דָבוּק, וְדָבָר זֶה חַטַּאת עַמְּךָ הוּא, עַכְשָׁו שֶׁהוּא קָמָץ, שֵׁם דָּבָר הוּא, וְכָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְדָבָר זֶה מֵבִיא חַטָּאת עַל עַמְּךָ, כְּאִלּוּ כָתוּב וְחַטָּאת לְעַמֶּךָ; כְּמוֹ “כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם” (רות א’), שֶׁהוּא כְּמוֹ לְבֵית לֶחֶם, וְכֵן הַרְבֵּה: 5:18 — ותכן לבנים: חֶשְׁבּוֹן הַלְּבֵנִים; וְכֵן “אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן” (מלכים ב י”ב) – הַמָּנוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בָּעִנְיָן “וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף”: 5:19 — ויראו שטרי בני ישראל: אֶת חַבְרֵיהֶם הַנִּרְדִּים עַל יָדָם, 5:19 — ברע: , רָאוּ אוֹתָם בְּרָעָה וְצָרָה הַמּוֹצֵאֵת אוֹתָם, בְּהַכְבִּידָם הָעֲבוֹדָה עֲלֵיהֶם לאמר לא תגרעו וגו’: 5:20 — ויפגעו: אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל את משה ואת אהרן וגו’. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: כָּל “נִצִּים” “וְנִצָּבִים” דָּתָן וַאֲבִירָם הָיוּ, שֶׁנֶּ’ בָּהֶם “יָצְאוּ נִצָּבִים” (במדבר ט״ז:כ״ד), (נדרים ס”ד): 5:22 — למה הרעתה לעם הזה: וְאִם תֹּאמַר מָה אִכְפַּת לְךָ? קוֹבֵל אֲנִי עַל שֶׁשְּׁלַחְתַּנִי (שמות רבה): 5:23 — הרע: לְשׁוֹן הִפְעִיל הוּא – הִרְבָּה רָעָה עֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּמוֹ “אַבְאִישׁ”:
מלבי”ם
5:10 — ויצאו נוגשי העם ושוטריו. עפ”י מה שהבינו בדברי פרעה שיוכלו לקחת תבן חתוך ומתוקן הנמצא בבתי המצרים התרצו גם השוטרים, ויאמרו אל העם אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו, ר”ל כ”מ שתמצאו תבן באחד מבתי המצרים תוכלו לקחתו בפקודת המלך כי אין נגרע מעבודתכם דבר, ר”ל אחר שאתם עובדים עבודת המלך ראוי שלא יחסר כל דבר הצריך לעבודתכם, ולכן יש לכם רשות לקחת תבן בכ”מ שתמצאו באין מוחה: 5:12 — ויפץ העם בכל ארץ מצרים. ר”ל אבל תיכף נודע רשעת פרעה והנוגשים וכל מצרים, שכ”ז היה שקר ומרמה וכמ”ש במדרש כשהיה איש ישראל בא אל בית המצרי או שדהו לקחת תבן היה מקפח את שוקו, וא”כ לא מצאו תבן חתוך נכון למלאכה כי הצטרכו לפוץ בכל הארץ לקחת מן ההפקר ששם לא נמצא רק קש הבלתי חתוך [שזה נמצא גם בר”ה כמ”ש בב”ק (דף ל ודף פב) בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר”ה וכו”] ובזה היה להם שני חסרונות, א] שהיו צריכים לבקש בכל ארץ מצרים עד שמצאו מן ההפקר, ב] שלא הגיע לידם תבן והיו צריכים לקושש קש שהם שבלים שלמים לתבן ר”ל שהם יחתכום ויעשו תבן: 5:13 — והנוגשים. ובכ”ז אצו הנוגשים עליהם, והשוטרים לא אצו כי ראו שזה א”א כי התבטלו כל היום עד שמצאו הקש ועד שעשו ממנו תבן ולא נשאר להם עת למלאכה ולכן ויוכו שוטרי ב”י, וכבר אמר ובמדרש שגם זה היה מאת ה’ שבזה לא נשאר להמצרים לאמר שהם לא הרעו לישראל רק המלך לבדו, ובזה נודע כי הם עזרו לרעה ונתחייבו עונש בדין: 5:15 — ויצעקו אל פרעה. שהם הבינו שכונת פרעה שהמצרים צריכים לתת להם תבן הנמצא בביתם, אבל אם תבן אין נתן ר”ל גם מי שי”ל תבן אינו רוצה לתת אותו ואיך לבנים אומדים לנו עשו , והנה מה שעבדיך מוכים בחנם יהיה חטאת עמך, שעמך המצריים יחשב להם לחטאה שמכים אותנו על לא דבר, או ר”ל הלא החטא תלוי בעמך מה שאינם רוצים לתת תבן שבידם לעבודת המלך: 5:17 — ויאמר נרפים אתם. השיב להם שממה שאתם אומרים נלכה נזבחה לה’ מבואר שאתם נרפים ממלאכה, והייתם נרפים אז וכן אתם נרפים עתה, ר״ל שיש עת לבקש תבן ולעשות מתכונת הלבנים שעשיתם לפני שני ימים אחר שאז הייתם נרפים והמתכונת הוא מעט, ומה שאין אתם מכלים חקכם הוא מפני שאתם נרפים גם היום: 5:18 — ועתה. הוסיף לאמר שאם לא יכלתם לגמור המלאכה בשעות המיוחדות לעבודה עתה לכו עבדו, ר״ל לכו עבדו עתה, אחר שעות הקבועות, ובזה הגם שתבן לא ינתן לכם תוכן לבנים תתנו: 5:19 — ויראו שוטרי ב״י אותם ברע. מספר צדקת השוטרים שאחר שראו שאין תקוה ראו א״ע ברעה היותר גדולה מה שיצטרכו לאמר לישראל לא תגרעו מלבניכם זה נגע אל עצמם ואל בשרם כאלו הם ברעה גדולה כי השתתפו בצרת ישראל: 5:20 — ויפגעו וכו׳ ויאמרו. וע״י מרירות לבבם דברו קשות נגד משה ואהרן שבאו לקראתם ברגע זו שהיה צר להם מאד, ירא ה’ עליכם וישפט, ר״ל אנחנו איננו יודעים אם שלח ה׳ אתכם אם לא, רק ה׳ היודע האמת ירא עליכם וישפוט, אם אתם שלוחים מאתו ישפוט את פרעה ואם אין אתם שלוחי ה׳ ישפוט אתכם, אשר הבאשתם את ריחנו ר״ל שעד עתה לא היה לב פרעה ושריו להוסיף על. ענינו רק אתם הבאשתם את ריחנו, ואם תאמרו שגם עד עתה היינו נבאשים בעיניו רק שעד עתה לא מצא תואנה עלינו להרע, א״כ אתם גרמתם לתת חרב בידם להרגנו, כי עתה מצאו התואנה אשר הם מבקשים: 5:22 — למה הרעתה לעם הזה. שהגם שה’ אמר לו שפרעה לא ישמע אליו עד שיכהו מכות רבות לא אמר שעוד יוסיף להכביד העבודה עליהם. והנה מה ששלח ה׳ את משה אל פרעה שישלחם ברצונו ולא הוציאם ה’ ביד חזקה בלא רשות פרעה, יש בזה ב׳ סברות, א] יען שלא נשלם עדיין זמן ארבע מאות שנה וה’ גאלם קודם הזמן לא היה יכול להוציאם בלא רשות פרעה, כי עדיין לא נשלם העבדות עד שאמר להם הרי אתם בני חורין ונתן להם רשות לצאת, והסברא הב’ יען שרצה ה׳ שיתקדש שמו בעיני כל ע״י המכות והאותות והמופתים והיה צריך שיהיה ע״י משה שהתרה בו בכל מכה והודיע עת בואה ועת סורה ע״י תפלתו ובזה הכירו שיש אלהים מושל בכל ושופט צדק וכמו שיתבאר בסדר המכות. והנה משה טען תחלה לפי הסברא הראשונה, למה הרעתה לעם הזה, ואם תאמר שמפני שעדיין לא נשלם זמן השעבוד הוספתי עליהם קושי השעבוד כדי שקושי השעבוד ישלים המנין וכמו שכן דעת קצת מפרשים, ע״ז טען א״כ למה זה שלחתני, אם קושי השעבוד ישלים המנין, א״צ לשלוח שליח לפרעה רק ראוי שיצאו מעצמם ביד רמה אחר שנשלם זמן שעבודם: 5:23 — ומאז. ר״ל ואם תאמר כסברא השניה שהגם שקושי השעבוד ישלים המנין צריך שליח שיתרה בו על המכות ושיתודע ע״י כח ה’ ויכלתו וגבורתו, ע״ז השיב הלא מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע להם ואתה לא הצלת את עמך, וא״כ לא די שלא הודעת בעמים עוזך, עוד שמך מנואץ עי״כ:
הערות
מקום הפעולה: מצרים