אלוקים משיח למשה של היציאה
פסוקים
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃ וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃ וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃ וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י יְהֹוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃ וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
6:1 — עתה תראה וגו’: הִרְהַרְתָּ עַל מִדּוֹתַי, לֹא כְאַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע” (בראשית כ”א), וְאַחַר כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ “הַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה” וְלֹא הִרְהֵר אַחֲרַי; לְפִיכָךְ עתה תראה. הֶעָשׂוּי לְפַרְעֹה תִּרְאֶה, וְלֹא הֶעָשׂוּי לְמַלְכֵי שִׁבְעָה אֻמּוֹת כְּשֶׁאֲבִיאֵם לָאָרֶץ (סנהדרין קי”א): 6:1 — כי ביד חזקה ישלחם: מִפְּנֵי יָדִי הַחֲזָקָה שֶׁתֶּחֱזַק עָלָיו יְשַׁלְּחֵם: 6:1 — וביד חזקה יגרשם מארצו: עַל כָּרְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יְגָרְשֵׁם, לֹא יַסְפִּיקוּ לַעֲשוֹת לָהֶם צֵדָה; וְכֵן הוּא אוֹמֵר “וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם וְגוֹ’” (שמות י”ב): 6:2 — וידבר אלהים אל משה: דִּבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּט, עַל שֶׁהִקְשָׁה לְדַבֵּר וְלוֹמַר “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה”: 6:2 — ויאמר אליו אני ה’: נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַמִּתְהַלְּכִים לְפָנַי, וְלֹא לְחִנָּם שְׁלַחְתִּיךָ כִּי אִם לְקַיֵּם דְּבָרִי שֶׁדִּבַּרְתִּי לָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה מָצִינוּ שֶׁהוּא נִדְרָשׁ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת אֲנִי ה’ נֶאֱמָן לְהִפָּרַע – כְּשֶׁהוּא אָמוּר אֵצֶל עֹנֶשׁ – כְּגוֹן “וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה’” (ויקרא י״ט:י״ב), וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר אֵצֶל קִיּוּם מִצְווֹת – כְּגוֹן “וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם אֲנִי ה’” (שם כ”ב) – נֶאֱמָן לִתֵּן שָׂכָר: 6:3 — וארא: אֶל הָאָבוֹת: 6:3 — באל שדי: הִבְטַחְתִּים הַבְטָחוֹת וּבְכֻלָּן אָמַרְתִּי לָהֶם אֲנִי אֵל שַׁדַּי: 6:3 — ושמי ה’ לא נודעתי להם: לֹא הוֹדַעְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לֹא נוֹדַעְתִּי, לֹא נִכַּרְתִּי לָהֶם בְּמִדַת אֲמִתּוּת שֶׁלִּי, שֶׁעָלֶיהָ נִקְרָא שְׁמִי ה’, נֶאֱמָן לְאַמֵּת דְּבָרַי, שֶׁהֲרֵי הִבְטַחְתִּים וְלֹא קִיַּמְתִּי: 6:4 — וגם הקמתי את בריתי וגו’: וְגַם כְּשֶׁנִּרְאֵיתִי לָהֶם בְּאֵל שַׁדַּי הִצַּבְתִּי וְהֶעֱמַדְתִּי בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם, 6:4 — לתת להם ארץ כנען: לְאַבְרָהָם בְּפָרָשַׁת מִילָה נֶאֱמַר “אֲנִי אֵל שַׁדַּי וְגוֹ’ וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ” (בראשית י”ז), לְיִצְחָק “כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם” (שם כ”ו), וְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם בְּאֵל שַׁדַּי אָמַרְתִּי לְיַעֲקֹב – “אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה וְגוֹ’ וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר וְגוֹ’” (שם ל”ה), הֲרֵי שֶׁנָּדַרְתִּי לָהֶם וְלֹא קִיַּמְתִּי: 6:5 — וגם אני: כְּמוֹ שֶׁהִצַּבְתִּי וְהֶעֱמַדְתִּי הַבְּרִית יֵשׁ עָלַי לְקַיֵּם, לְפִיכָךְ שמעתי את נאקת בני ישראל הַנּוֹאֲקִים, אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר אוֹתוֹ הַבְּרִית, כִּי בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים אָמַרְתִּי לוֹ “וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי” (בראשית ט”ו): 6:6 — לכן: עַל פִּי אוֹתָהּ הַשְּׁבוּעָה: 6:6 — אמר לבני ישראל אני ה’: הַנֶּאֱמָן בְּהַבְטָחָתִי: 6:6 — והוצאתי אתכם: כִּי כֵן הִבְטַחְתִּי: “וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל” (שם): 6:6 — סבלת: טֹרַח מַשָּׂא מִצְרַיִם: 6:8 — נשאתי את ידי: הֲרִימוֹתִיהָ לְהִשָּׁבַע בְּכִסְאִי: 6:9 — ולא שמעו אל משה: לֹא קִבְּלוּ תַנְחוּמִין: 6:9 — מקצר רוח: כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ: קָרוֹב לְעִנְיָן זֶה שָׁמַעְתִּי בְּפָרָשָׁה זוֹ מֵרַבִּי בָּרוּךְ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהֵבִיא לִי רְאָיָה מִמִּקְרָא זֶה, “בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה’” (ירמיהו ט”ז) – לָמַדְנוּ כְּשֶׁהַקָּבָּ”ה מְאַמֵּן אֶת דְּבָרָיו אֲפִלּוּ לְפֻרְעָנוּת מוֹדִיעַ שֶׁשְּׁמוֹ ה’, וְכָל שֶׁכֵּן הַאֲמָנָה לְטוֹבָה. וְרַבּוֹתֵינוּ דְרָשׁוּהוּ לְעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לָמָה הֲרֵעֹתָה, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה “חֲבַל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין” – יֵשׁ לִי לְהִתְאוֹנֵן עַל מִיתַת הָאָבוֹת, הַרְבֵּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי אֲלֵיהֶם בְּאֵל שַׁדַּי וְלֹא אָמְרוּ לִי מַה שִּׁמְךָ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם: 6:9 — וגם הקמתי וגו’: וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לִקְבֹּר אֶת שָׂרָה לֹא מָצָא קֶבֶר עַד שֶׁקָּנָה בְדָמִים מְרֻבִּים, וְכֵן בְּיִצְחָק עִרְעֲרוּ עָלָיו עַל הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפַר, וְכֵן יַעֲקֹב וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, לִנְטוֹת אָהֳלוֹ, וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתַי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ לָמָה הֲרֵעֹתָה? וְאֵין הַמִּדְרָשׁ מִתְיַשֵּׁב אַחַר הַמִּקְרָא מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וּשְׁמִי ה’ לֹא שָׁאֲלוּ לִי, וְאִם תֹּאמַר לֹא הוֹדִיעָם שֶׁכָּךְ שְׁמוֹ, הֲרֵי תְּחִלָּה כְּשֶׁנִּגְלָה לְאַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים נֶאֱמַר “אֲנִי ה’ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִים” (בראשית ט”ו), וְעוֹד הֵיאַךְ הַסְּמִיכָה נִמְשֶׁכֶת בִּדְבָרִים שֶׁהוּא סוֹמֵךְ לְכָאן וגם אני שמעתי וגו’ לכן אמר לבני ישראל? לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר יִתְיַשֵּׁב הַמִּקְרָא עַל פְּשׁוּטוֹ, דִּבּוּר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, וְהַדְּרָשָׁה תִדָּרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר “הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה’ וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע” (ירמיהו כ”ג) – מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת (סנהדרין ל”ד): 6:12 — ואיך ישמעני פרעה: זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה קַל וָחֹמֶר שֶׁבַּתּוֹרָה (בראשית רבה צ”ב): 6:12 — ערל שפתים: אֲטוּם שְׂפָתַיִם; וְכֵן כָּל לְשׁוֹן עָרְלָה אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהוּא אָטוּם, “עֲרֵלָה אָזְנָם” (ירמיהו ו’) – אֲטוּמָה מִשְּׁמֹעַ, “עַרְלֵי לֵב” (שם ט’) – אֲטוּמִים מֵהָבִין, “שְׁתֵה גַּם אַתָּה וְהֵעָרֵל” (חבקוק ב’) – וְהֵאָטֵם מִשִּׁכְרוּת כּוֹס הַקְּלָלָה, “עָרְלַת בָּשָׂר” – שֶׁהַגִּיד אָטוּם וּמְכֻסֶּה בָהּ, “וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ” (ויקרא י”ט) – עֲשׂוּ לוֹ אֹטֶם וּכְסוּי אִסּוּר שֶׁיַּבְדִּיל בִּפְנֵי אֲכִילָתוֹ, “שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים” (שם) – אָטוּם וּמְכֻסֶּה וּמֻבְדָּל מִלְּאָכְלוֹ: 6:13 — וידבר ה’ אל משה ואל אהרן: לְפִי שֶׁאָמַר מֹשֶׁה אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם, צֵרֵף לוֹ הַקָּבָּ”ה אֶת אַהֲרֹן לִהְיוֹת לוֹ לְפֶה וּלְמֵלִיץ: 6:13 — ויצום אל בני ישראל: צִוָּם עֲלֵיהֶם לְהַנְהִיגָם בְּנַחַת וְלִסְבֹּל אוֹתָם (שמות רבה): 6:13 — ואל פרעה מלך מצרים: צִוָּם עָלָיו לַחֲלֹק לוֹ כָבוֹד בְּדִבְרֵיהֶם, זֶה מִדְרָשׁוֹ (שם); וּפְשׁוּטוֹ, צִוָּם עַל דְּבַר יִשְׂרָאֵל וְעַל שְׁלִיחוּתוֹ אֶל פַּרְעֹה; וּדְבַר הַצִּוּוּי מַהוּ, מְפֹרָשׁ בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה לְאַחַר סֵדֶר הַיַּחַס, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהִזְכִּיר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, הִפְסִיק הָעִנְיָן בְּאלה ראשי בית אבתם לְלַמְּדֵנוּ הֵיאַךְ נוֹלְדוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְמִי נִתְיַחֲסוּ:
מלבי”ם
6:1 — ויאמר ה’ אל משה עתה תראה. ר״ל שלגאולה זו צריך הכנה שיגיע עת לתשועת ישראל וגם צריך הכנה שיגיע עת שיעשו פרעה ועמו על רשעתם, והיה חסר עדיין איזה זכות לישראל ואיזה חטא לפרעה שימלא הסאה וע”י קושי השעבוד האחרון נשלם סאת עוני ישראל וסבלותם ונשלם סאת רשעת פרעה שלא די שלא שמע בקול ה׳ עוד הוסיף לענותם למען הכעיסו וגם נודע רשעת מצרים שעזרו לרעה כמ״ש (ה יב) בשם המדרש, ולכן תחת שתחלה היה צריך עדיין איזה זמן, עתה תראה זה הקריב קץ השעבוד ועת עונשו של פרעה עד שעי”כ עתה תיכף תראה אשר אעשה לפרעה, אשר לא לבד כי ביד חזקה ישלחם כי גם ביד חזקה יגרשם מארצו, שלא ישובו למצרים עוד: 6:2 — שאלות: מ”ש אליו אני ה’ לא נודע ענינו שכבר ידע שה’ מדבר עמו, ומ”ש וארא אל אברהם וכו’ והלא גם עם האבות דבר כ”פ בשם הוי”ה, ומ”ש וגם הקימותי וכו’ וגם אני שמעתי וכו’ כ”ז כבר אמר לו בדבור הראשון במראה הסנה, ומ”ש ג’ פעמים אני ה’, אני ה’ והוצאתי. וידעתם כי אני ה’, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה’, אין לו באור. ומה שכפל והוצאתי והצלתי וגאלתי: וידבר אלהים אל משה. כל הדבורים שדבר עמו עד עתה כתיב ויאמר אלהים, ועתה הפעם הראשון דכתיב וידבר אלהים, וכבר בארתי בס’ התו”ה (ויקרא סי’ ג’ וסי’ ד’) ההבדלים שבין דבור ואמירה, שהדבור הוא הדבור בארך, ואמירה מציין הלשון שנאמר לו, וכשאמר וידבר ה’ אל משה לאמר מציין במלת וידבר שדבר עמו בארך והודיעו סודות התורה והלכות שנמסרו לו בע”פ, ובמלת לאמר מציין הלשון שנאמר לו בתורת הכתב, ושם בארתי שלא בא לשון זה רק במשה לא בשום נביא, שרק עם משה דבר בארך ומסר לו צפונותיו וסתריו, אבל ביתר נביאים לא בא רק לשון אמירה, עיי”ש בארך, וכן משה בתחלת נבואתו היה מדרגתו כמדרגת יתר נביאים כמ”ש במראה הסנה, לכן בא תמיד לשון אמירה, ועתה הפעם הראשון שהעלהו למדרגת הדבור שזה מיוחד למשה לבד, והדבור התחיל בשם אלהים וסיים בשם הויה, ויאמר אליו אני ה’, וכמ”ש בזוהר דרגא בתר דרגא, כי יש הבדל בין בהנהגת העולמות בין בהשפעת הנבואה בין שם הויה ליתר השמות, שהנהגת השי”ת יהיה לפעמים השגחה במצוע הטבע, שהגם שעולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע והליכות המערכה אשר יסד ה’ בעולמו, בכ”ז הכין ה’ השפעה רוחניית השגחיית שהיא רוח החיה באופנים, והיא חיות הטבע והמערכה כנפש המחיה את הגויה, והגם שהיא נסתרת ונעלמת כנפש המסתתרת בגויה, בכ”ז היא העקר בהנהגה והיא ערוכה בכל ושמורה לפי חוקי השכר והעונש, שאם ייטיבו מעשיהם תתעורר השפע הרוחנית האלהית שהיא נשמת הטבע להשפיע ע”י הטבע כל טוב וברכה, ואם יקלקלו מעשיהם יסתמו מקירות השפע, והחיות הרוחני הרצוא ושוב באופני המערכת והתולדה יחלש ויגוע, או יתהפך לענבי רוש אשכלות מרורות וראש פתנים אכזר ליסר ולהעניש, והנהגה זאת עלומה מאד וסתומה, ועם האבות והצדיקים עד דורו של משה התנהג במדה זו וההשגחה היתה כעוטיה בדרכי הטבע, ונודעה ע”י נסים נסתרים, והנהגה זו מיוחסת לשאר השמות והכנוים שנקרא בהם הבורא ית’ ע”ש פעולותיו והנהגתו בכל עת לפי העת והמונהגים, וכן בהשפעת הנבואה התגלה להאבות לפי האלהות המתפשט בעולם להיות חיות העולמות ונפשם כנפש המתלבשת בגויה, וע”כ היתה נבואתם במראה ובמחזה לפי הלבושים והמסכים שבהם תתלבש האלהות בעולם עולם, וכן חלה על נפש הנביא בענין זה שהיא נפש מלובשת בגויה, שהנפש עם הגויה שהיא העולם הקטן נערכת כדמיון האלהות השוכן בעולם והיא נפש וחיות של העולם הגדול, וע”כ חזו מחזות ודמיונות נלקחות מציור העולם הגדול ומן השקפת הכח המדמה שדרך הכח הזה ובאמצעותו חלה הנבואה על שכל הנביא, והיה הנבואה ע”י שמותיו וכנויו לא על ידי שם הויה, כי שם הויה מורה על האלהות כפי מה שהוא בעצמו בלא התלבשות בעטוף ומסך העולמות, שזה לא יכלו להשיג, ועז”א וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, כמ”ש אל שדי נראה אלי בלוז, אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, שהגם שהשיגו גם שם הויה כמ”ש ויקרא שם אברם בשם ה’, וכדומה, לא השיגו אותו כפי שהוא בעצמותו רק כפי שהוא מלובש בשאר שמות שבהם ישכון כבוד בהיכלו, וכמ”ש בזוה”ק אית גוונין דמתחזיין ואית גוונין דלא מתחזיין, ואלין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן וקיימו עלייהו, וע”ד כתיב וארא דחמי אינון גוונין דאתגליין, ומאן גוונין דאתגליין אינון דאל שדי, דאינון גוונין בחזי עלאה, וגוונין דלעילא סתימין דלא אתחזיין לא קאים אינש עלייהו בר ממשה, הה”ד ושמי ה’ לא נודעתי להם לא אתגלית לון בגוונין עלאין, ואי תימא דאבהן לא הוו ידעי בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתגליין, ר”ל שנבואת משה היה באספקלריא המאירה והשיג את האלהות כפי מה שהוא בעצמו למעלה מן העולמות, מפשט מכל ציור ותמונה הנלקח מציור העולמות, וכן שפע הנבואה חלה על שכלו שלא באמצעות כח המדמה שהוא כח גופני, כי היה כאחד מן השכליים וכנפש מפשטת מן הגויה, ונבואה זו מיוחסת לשם הויה ב”ה, וע”כ האבות השיגו מראה ודמיון, כי היתה נבואתם באמצעות מחזה העולמות ובאמצעות הכח הדמיוני, והיתה הנבואה ע”י שם שדי, ששם זה מורה שאמר לעולמו די, וגבל ומדד וקצב חוקי הטבע, כי מצד שם הויה אין די ואין גבול וקצב, כי בו יפליא פלאות ויחדש אותות ומופתים כפי רצונו הבחיריי שאין לו סוף, וע”י שהשיגו נבואתם ע”י אספקלריא שאינה מאירה ראו מראה ודמיון, כמ”ש וארא אל אברהם וכו’ שראו מראה ודמיון כי היתה הנבואה באל שדי, אבל בשמי ה’ שהיא הנבואה באספקלריא המאירה שישיגו את האלהות שלא דרך חלונות העולמות ולא ע”י מחזה המדמה שאז לא יראו שום מחזה ודמיון רק ישיגו השגה מדעיית בחלות השפע מהאין סוף בעצמו על כח השכל לא נודעתי להם, לכן אמר לשון ידיעה כי בהשגה זו אין שם שום ראיה רק ידיעה מדעיית בלבד וכמ”ש במראה הסנה בארך, ור”ל שהגם שידעו גם מן שם הויה, היה השגחה את שם הויה ע”י התלבשות שאר השמות וכמ”ש בזהר הנ”ל ואי תימא דאבהן לא הוו ידעין בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתחזיין, וע”כ אמר וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה’, וכמ”ש בזהר דרגא בתר דרגא, שהתחיל בשם אלהים שבו נבא משה עד השעה ההיא, ותיכף אמר לו אני ה’, שהוא ההשגה שישיג ע”י שם הויה, וכן שההנהגה עם משה ודורו תהיה ע”י שם הויה שאין לה שום קשר עם הטבע וחוקותיה, כי בדור המדבר עשה נסים נגלים ונפלאות גדולות מתמידות שדומים כבריאת העולם שברא חדשות אשר לא היו וזה מיוחס לשם הויה שהוא למעלה מן הטבע וחוקותיה, וזה היה ג”כ תשובה עמ”ש למה הרעותה לעם הזה, כי בסדר ההנהגה לפי חוקי הטבע היה ראוי שבעת הגיע תור הגאולה יקל עול השעבוד מעליהם, וכמ”ש בירושלמי (פ”ק דברכות) שמדמה גאולת ישראל לעלית השחר, כמו שבעלות השחר יזרח האור מעט מעט בהדרגה כן גאולת ישראל תחלה וישב מרדכי אל שער המלך ואח”כ ליהודים היתה אורה, וזה רק בעת שתהיה הגאולה ע”י נסים נסתרים כמו שהיה בימי מרדכי, אבל בסדר ההנהגה הנסיית יהיה בהפך שבעת הגאולה צריך שיגדל הגלות והשעבוד, והלידה תהיה מתוך חבלים גדולים, ומאופל גדול מעוף צוקה יבא פתאום אור שבעתים, ועז”א עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ר”ל עתה שהגיע קושי השעבוד עד למעלה, פתאום יזרח שמש הגאולה, ועז”א לו אני ה’ שההנהגה עתה הוא בשם הויה שבו יעשה נסים גלוים שלא בדרך הטבע: 6:4 — וגם. הודיע לו שצריך הוא עתה להתנהג במדה זו שהיא הנהגה הנסיית והפלאיית המיוחדת לשם הויה מפני שני טעמים, א] מפני שהקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, וכבוש ז’ עממין א”א שיהיה בדרך הטבע רק ע”י שנהג עמהם בנסים גלוים ושמעו עמים ירגזון ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם, ובאר הטעם שהבטיח לתת להם ארץ כנען מפני שהיא ארץ מגוריהם אשר גרו בה, שלא היו כתושבים בארץ רק כגרים כי עקר משכנם וביתם היה בעולם העליון להתהלך לפני ה’ תמיד ובעה”ז היו כגרים, וע”כ ניתן להם א”י המוכשרת לזה כי היא ארץ ההשגחה והקדושה והנבואה: 6:5 — וגם. והטעם השני שאני צריך להתנהג ע”י שם הויה בהנהגה הנסית מפני ששמעתי את נאקת ב”י [שנאקה מורה על נאקת חלל] אשר מצרים מעבידים אותם בעבודה קשה המפלת מהם חללים, ואזכר את בריתי שכרת עם אברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וצריך אני להכותו בעשר מכות שכולם יהיו ע”י נסים גלוים המיוחסים לשם הויה ב”ה: 6:6 — לכן אמר לבני ישראל אני ה’. לכן תאמר להם ששלשה דברים שאני צריך לעשות להם כולם לא יהיו ע”י שם שדי או אלהים, ר”ל ע”י נסים נסתרים באמצעות הטבע רק ע”י נסים נגלים ע”י שם הויה, והם יצ”מ ומתן תורה וירושת הארץ, ועל יצ”מ אמר אני ה’ והוצאתי אתכם זה יהיה ע”י שם הויה, וחושב ג’ דברים, א] תחלה אוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, שמציין סבל העול הקשה שהכביד עליהם שלא לתת להם תבן שזה נבטל תיכף כשהתחילו המכות לבא על פרעה, ואח”כ והצלתי אתכם מעבודתם, שאחר מכת בכורות נפסק העבדות לגמרי כי נעשו בני חורין ויצאו מן הארץ, ובכ”ז לא היתה עדיין הגאולה שלמה כי מצרים רדפו אחריהם, ועז”א וגאלתי אתכם שזה היה כשטבעו המצריים בים שאז נגמרה הגאולה כמ”ש ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וזה היה בזרוע נטויה בנסים מפורסמים, וגם היה בשפטים גדולים להעניש המצריים במה שטבעו בים סוף שהיה משפט מדה כנגד מדת כמ”ש כי בדבר אשר זדו עליהם: 6:7 — ולקחתי. הדבר השני הוא מתן תורה שאז אקח אתכם לי לעם, זה יהיה ג”כ ע”י שם הויה שעז”א וידעתם כי אני ה’ אלהיכם המוציא אתכם, כי הדבור הראשון היה אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואז תשיגו כי אלהיכם שהוציא אתכם ממצרים הוא שם הויה, כי יהיה זה באותות ובמופתים אדירים ונוראים: 6:8 — והבאתי. וכן הדבר השלישי שהוא כבוש הארץ יהיה ע”י שם הויה כמו שסיים אני ה’, כי הכבוש יהיה ע”י אותות ומופתים המתיחסים לשם הויה שבשם זה אביא אתכם אל הארץ ותקחוהו בתורת ירושה מאבותיכם, ובזה באר שכל הג’ דברים הנ”ל יהיו ע”י שם הויה ונסים גלוים ומפורסמים: 6:9 — ולא שמעו אל משה מקצר רוח, רוח מציין הרוח הפנימי ויש ארך רוח, הוא שרוחו הפנימי יכול לעצור ברגשותיו ולסבול יגון וצער ומכאובות, והפוכו הוא קצר רוח כמ”ש בפי’ משלי, ומי שהוא קצר רוח וא”ל עבודה קשה, או מי שיש לו עבודה קשה והוא ארך רוח, יכול להבליג על יגונו ולהטות אזן לנחמה ולבשורה טובה, אבל הם היה להם עבודה קשה ורוחם הנכאה היה קצר מהכיל ולסבול, לכן לא נכנסו דברי משה באזניהם: 6:10 — וידבר ה’ וכו’ בא דבר אל פרעה. הנה הגם שע”י שאמר משה שלח נא ביד תשלח קצף ה’ עליו וצרף עמו את אהרן שיהיה לו לפה, לא היה זה רק בענין השליחות שילך וידבר אל בני ישראל, [כי ע”ז היה הוכוח של משה עם ה’ מן סי’ ג’ פסוק י”ג עד סי’ ד’ פסוק י”ח], אבל על השליחות אל פרעה לא צרף אליו את אהרן [כמו שמבואר בסי’ ד’ פסוק כ”א כ”ב], שמ”ש (בסי’ ה) ואחר באו משה ואהרן אל פרעה בא אהרן עם הזקנים והם נשמטו אחד אחד ואהרן נכנס עם משה כמש”ש, ולכן צוהו ה’ שילך לבדו אל פרעה לאמר לו בשם ה’ שישלח את ישראל מארצו: 6:11 — שאלות: הלא כבר צרף עמו את אהרן ומה חדש עתה במ”ש ויצום וכו’. ולמה הפסיק באמצע בספור ראשי בית אבותם, והזכיר ביחוד שני חיי לוי וקהת ועמרם, ודלג יתר השבטים, ומ”ש הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן. ומ”ש ויהי ביום דבר ה’ אל משה אין לו שום משמעות, ומ”ש וידבר ה’ וכו’ דבר אל פרעה ויאמר משה הן אני ערל שפתים הלא זה נזכר כבר בפסוק י”א י”ב, וכן מ”ש ראה נתתי אלהים לפרעה וכו’ כבר נכלל במ”ש בפסוקי י”ג, ולמה כפל והוצאתי את צבאותי, והוצאתי את בני ישראל מתוכם: 6:12 — וידבר משה. אולם אחר שראה משה שבני ישראל לא שמעו אליו, וחשב שזה מפני שבא באחרונה אליהם לבדו, וחשב שהסבה לזה מפני שהוא ערל שפתים ולא הציע הדברים כראוי, ואם בני ישראל לא שמעו אלי אף שתחלה האמינו לדברי ואיך ישמעני פרעה שלא התחיל להאמין כלל: 6:13 — וידבר ה’ אל משה ואל אהרן. לכן מאז חדש ה’ שגם בשליחות אל פרעה יצרף עמו את אהרן, ומעתה ויצום, צוה ה’ את שניהם שיהיו שותפים בשתי השליחות, בין אל ב”י שע”ז כבר היה אחרי שותף בדבר מכבר, ובין אל פרעה מלך מצרים, שגם בשליחות אל פרעה יהיה בו שותף מעתה, עד ששניהם יהיו שותפים בכל השליחות שתכליתו הוא להוציא את ב”י מארץ מצרים, ופה קצר בדבר, כי יפרש דבר זה בפרטות לקמן [מן פסוק כ”ו עד סי’ ז’ פסוק ח”], כי הפסיק הענין בספור היחוס של משה ואהרן וחזר אל הענין הקודם ויפרש מ”ש ויצום אל ב”י ואל פרעה, מה היה הצווי בפרטות כמו שיתבאר:
הערות
מקום הפעולה: מצרים