משה ואהרן למול פרעה - שלח את עמי
פסוקים
וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃ וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִֽמַּעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם׃ וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃ לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃ וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃ תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | פקודה לנהוג את בני ישראל ממצרים
מפרשים
רש”י
5:1 — ואחר באו משה ואהרן וגו’: אֲבָל הַזְּקֵנִים נִשְׁמְטוּ אֶחָד אֶחָד מֵאַחַר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַד שֶׁנִּשְׁמְטוּ כֻלָּם קֹדֶם שֶׁהִגִּיעוּ לַפָּלָטִין, לְפִי שֶׁיָּרְאוּ לָלֶכֶת; וּבְסִינַי נִפְרַע לָהֶם, “וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה’ וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ” (שמות כ”ד) – הֶחֱזִירָם לַאֲחוֹרֵיהֶם (שמות רבה): 5:3 — פן יפגענו: פֶּן יִפְגָּעֲךָ הָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר, אֶלָּא שֶׁחָלְקוּ כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. פְּגִיעָה זוֹ לְשׁוֹן מִקְרֵה מָוֶת הִיא (שם): 5:4 — תפריעו את העם ממעשיו: תַּבְדִּילוּ וְתַרְחִיקוּ אוֹתָם מִמְּלַאכְתָּם, שֶׁשּׁוֹמְעִין לָכֶם וּסְבוּרִים לָנוּחַ מִן הַמְּלָאכָה; וְכֵן “פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבֹר בּוֹ” (משלי ד’) – רַחֲקֵהוּ, וְכֵן “וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי” (שם א’), “כִּי פָרֻעַ הוּא” (שמות ל”ב) – נִרְחָק וְנִתְעָב: 5:4 — לכו לסבלתיכם: לְכוּ לִמְלַאכְתְּכֶם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לַעֲשׂוֹת בְּבָתֵּיכֶם, אֲבָל מְלֶאכֶת שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם לֹא הָיְתָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי; תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹצְאִים וּבָאִים (שמות רבה): 5:5 — הן רבים עתה עם הארץ: שֶׁהָעֲבוֹדָה מֻטֶּלֶת עֲלֵיהֶם, וְאַתֶּם מַשְׁבִּיתִים אוֹתָם מִסִּבְלוֹתָם, הֶפְסֵד גָּדוֹל הוּא זֶה: 5:6 — הנגשים: מִצְרִיִּים הָיוּ וְהַשּׁוֹטְרִים הָיוּ יִשְׂרְאֵלִים; הַנּוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל כַּמָּה שׁוֹטְרִים וְהַשּׁוֹטֵר מְמֻנֶּה לִרְדּוֹת בְּעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (שמות רבה): 5:7 — תבן: אשטו”בלא, הָיוּ גּוֹבְלִין אוֹתוֹ עִם הַטִּיט: 5:7 — לבנים: טיוול”ש בְּלַעַז, שֶׁעוֹשִׂים מִטִּיט וּמְיַבְּשִׁין אוֹתָן בַּחַמָּה; וְיֵשׁ שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָן בַּכִּבְשָׁן: 5:7 — כתמול שלשום: כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם עוֹשִׂים עַד הֵנָּה; 5:7 — וקששו: וְלָקְטוּ: 5:8 — ואת מתכנת הלבנים: סְכוּם חֶשְׁבּוֹן הַלְּבֵנִים שֶׁהָיָה כָּל אֶחָד עוֹשֶׂה לַיּוֹם כְּשֶׁהָיָה הַתֶּבֶן נִתָּן לָהֶם, אוֹתוֹ סְכוּם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם גַּם עַתָּה, לְמַעַן תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עֲלֵיהֶם: 5:8 — כי נרפים: מִן הָעֲבוֹדָה הֵם, לְכָךְ לִבָּם פּוֹנֶה אֶל הַבַּטָּלָה וְצוֹעֲקִים לֵאמֹר נלכה וגו’: 5:8 — מתכנת: וְתֹכֶן לְבֵנִים, “וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת” (שמואל א ב’), “אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן” (מלכים ב י”ב), כֻּלָּם לְשׁוֹן חֶשְׁבּוֹן הֵם: 5:8 — נרפים: הַמְּלָאכָה רְפוּיָה בְיָדָם וַעֲזוּבָה מֵהֶם וְהֵם נִרְפִּים מִמֶּנָּה; רטריי”ט בְּלַעַז: 5:9 — ואל ישעו בדברי שקר: וְאַל יֶהֱגוּ וִידַבְּרוּ תָמִיד בְּדִבְרֵי רוּחַ לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה; וְדוֹמֶה לוֹ “וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד” (תהילים קי”ט); “לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה” (דברים כ”ח), מְתַרְגְּמִינָן “וּלְשׁוֹעֵי”; וַיְסַפֵּר – “וְאִשְׁתָּעִי”; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ישעו לְשׁוֹן “וַיִּשַׁע ה’ אֶל הֶבֶל”, “וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה” (בראשית ד’), וּלְפָרֵשׁ אַל יִשְׁעוּ – אַל יִפְנוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וְאַל יִשְׁעוּ אֶל דִּבְרֵי שָׁקֶר אוֹ לְדִבְרֵי שָׁקֶר, כִּי כֵן גִּזְרַת כֻּלָּם, “יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עוֹשֵׂהוּ” (ישעיהו י”ז), “וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת”, (שם), “וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל” (שם ל”א), וְלֹא מָצָאתִי שִׁמּוּשׁ שֶׁל בֵּי”ת סְמוּכָה לְאַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אַחַר לְשׁוֹן דִּבּוּר – כְּמִתְעַסֵּק לְדַבֵּר בְּדָבָר – נוֹפֵל לְשׁוֹן שִׁמּוּשׁ בֵּי”ת, כְּגוֹן: “הַנִּדְבָּרִים בְּךָ” (יחזקאל ל”ג), “וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה” (במדבר י”ב), “הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי” (זכריה ד’), “לְדַבֵּר בָּם” (דברים י”א), “וַאֲדַבְּרָה בְעֵדוֹתֶיךָ” (תהילים קי”ט), אַף כָּאן – אל ישעו בדברי שקר – אַל יִהְיוּ נִדְבָּרִים בְּדִבְרֵי שָׁוְא וַהֲבַאי:
מלבי”ם
5:1 — ואחר באו משה ואהרן אל פרעה. פי’ חז”ל שהזקנים נשמטו בדרך אחד אחד ובאו הם לבדם, ויאמרו כה אמר ה’ אלהי ישראל, ה’ אמר למשה לכה ואשלחך אל פרעה, שמשמעותו שיבא בתורת שליח מה’ אל פרעה, וכן אמר אח”ז (ד כא כג) ראה כל המופתים וכו’ ואמרת אל פרעה כה אמר ה’ וכו’, עוד אמר לו (ג יח) ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה’ אלהי העבריים נקרה עלינו וכו’, כי הזקנים אינם שלוחים מה’ ויאמרו רק שהם מצווים מה’ לעבדו במדבר, ואם היו הזקנים באים עמו היה אומר בנוסח זה, אבל אחר שנשמטו הזקנים בדרך, בא בתורת שליחות שהוא שליח אליו מאלהי ישראל: 5:2 — ויאמר פרעה. השיב שלא יקבל דבריו לא מצד השולח, כי מי ה’ שאינו יודע ממנו, ולא מצד השליחות כי מי ה’ שאני מחויב לשמוע בקולו ובפרט בדבר גדול כזה לשלח את ישראל, ונגד מי ה’ אמר לא ידעתי את ה’ ונגד לשלח את ישראל אמר וגם את ישראל לא אשלח: 5:3 — ויאמרו. אז באו בנוסח השני שצוה ה’ שיאמרו זקני ישראל, שהגם שאתה אינך מקבל השליחות אליך, צריך אתה לעשות זאת למעננו, אחר שהיא אלהי העברים והוא נקרא עלינו ומבקש עבודה, ויש פחד שיפגענו כדבר או בחרב ויהיה נזק להמלך באבדן עבדיו, ואמרו אלהי העברים נגד מ”ש מי ה’ אמרו שהוא אלהים נודע וגדול שמו ע”י הנסים שעשה להעברים לאברהם יצחק ויעקב שזה נודע לכל העולם כמ”ש ויוכח עליהם מלכים וכו’: 5:4 — שאלות: מת הן שתי אמירות הללו, תחלה אמר הפריעו ממעשיו ואח”כ והשבתם מסבלותם: ויאמר מלך מצרים למה משה ואהרן וכו’ ויאמר פרעה. במדרש א”ל אתם למה ודבריכם למה לכו לסבלותיהם אמר ריב”ל שבט לוי היו פנוים מעבודה א”ל בשביל שאתם פנוים אתם אומרים נזבחה לאלהינו לכו לסבלותיהם. ר”ל שיש הבדל בין עם ובין עם הארץ, שעם הארץ הם דלת העם והפחותים, ויש הבדל בין מעשיו ובין סבלות, שמעשיו הם עסקיו שיש להם כמו מסחרם ומעשיהם בבית ובשדה, וסבלות הוא העבודה הקשה שעובדים למלך, ויש הבדל בין מפריע ובין משביית, שהמשבית היא המבטל דבר המתמיד, וזה שייך על סבלות העבודה שהיה מתמיד בלא הפסק, ומפריע הוא הבטול הסתמי ושייך גם על המבטל מעסקי הבית שאינם מתמידים תמיד. והנה לא כל עם ישראל היו עובדים בפרך, שרק נתנו מס מאת העם אנשים גודלת העם שהם עבדו עבודת המלך והם נקראים עם הארץ, ויתר העם היו חפשים מעבודה זו ועסקו במלאכתם בבית ובשדה ובעסקיהם והם נקראים בשם עם, וכן שבט לוי ומשה ואהרן מכללם היו חפשים מעבודה, וכאשר בא משה בבשורת הגאולה בודאי לא בא אל עם הארץ שהם העובדים בעבודת פרך, רק בא אל העם שהם החפשים מעבודה, עפ”ז יעלו באור הכתובים לפי דעת חז”ל, שקשה למה אמר למה משה ואהרן שזה מיותר שהי”ל למה תפריעו את העם ממעשיו, ופירשו שהיו שתי שאלות, א] למה משה ואהרן ר”ל מה לכם בדבר זה הלא אתם חפשים מעבודה ולמה תריבו ריב לא לכם, וז”ש אתם למה, זאת שנית למה תפריעו את העם ממעשיו, שהוא השאלה השניה דבריכם למה שהעם שאליהם באתם בבשורה זאת יתבטלו עי”ז מעסקיהם ומסחרס ויעסקו בדברי הבל ורעות רוח, ועפ”ז אמר לכו לסבלותיכם גזר על משה ואהרן ועל שבטם שילכו לסבלות היינו לעבודת המלך, וז”ש במדרש בשביל שאתם פנוים אתם אומרים נזבחה לאלהינו לכו לסבלותיכם, אבל באשר נסוג אחור תיכף מגזרה זאת, כי נבעת מפני הזקנים הללו שהיה ה’ חתם בל יגע בהם רעה, אמר אמינה אחרת הפך דבריו הקודמים, אמר מה ארויח מה שאתן את הזקנים הללו בין עם הארץ העובדים, הלא אז ישביתו את עם הארץ העובדים מסבלותם, כי יניאו אותם מסבלות המלך ע”י דבריהם שהם שלוחים מאלהים, והגם שעתה מזיקים במה שמפריעים את העם [הבלתי עובדיס] ממעשיו ועסקי הבית, הלא הן רבים עתה עם הארץ שעם הארץ העובדים הם רבים מן העם הבלתי עובדים, וכשישביתו את עם הארץ מסבלותם שהוא עבודת המלך יהיה ההיזק יותר כולל, א] מצד שהה רבים נגד העם, ב] מצד שישביתו אותם כי עבודתם קבוע בלי הפסק, ג] שישביתו אותם מסבלותם שהוא עבודת המלך שזה יזיק יותר להמלך ממה שיפריעו את העם החפשים מעסקי הבית, ובזה חזר מגזרה זו שרצה שמשה ואהרן ושבטו ילכו לסבלות המלך: 5:6 — שאלות: הלא השוטרים שמעו גזרת פרעה ויצאו ואמרו אל העם ולמה באו אח”כ ויצעקו אל פרעה הו”ל לצעוק תיכף. פרעה אמר וקוששו להם תבן ואח”כ אמר לקושש קש לתבן. וההבדל בין הלשונות האלה מבואר. מ”ש קחו לכם תבן, היל”ל קוששו לכם תבן, שלקיחת משמע ממקום מזומן, ומ”ש כי אין נגרע, אינו נתינת טעם, והיל”ל ולא יגרע מעבודתכם דבר: ויצו פרעה, לא תאספון לתת תבן. יש הבדל בין קש ובין תבן. הקש כולל שבלים שלמים ג”כ, וכשמחתכים הקש נקרא תבן, ואז הוא מאכל לבהמות, גם תבן גם מספוא רב עמנו, וגם נותנים אותו לתוך הטיט שעושים ממנו לבנים לדבקם, [ומ”ש התוס’ שבת ל”ז ב”מ ק”ג אינו סותר זה שזה בלשון המשנה, וגם זנבות השבלים נקרא קש כל שהוא שלם ואינו חתוך] ופעל קשש בא על הלקוט, ובא מקושש עצים או מקושש קש, או מקושש תבן שמלקט קש חתוך, ועד עתה היו נותנים להם תבן חתוך שיערבו בתוך טיט הלבנים כמ”ש כהדוש מתבן במו מדמנה, ועתה צוה שלא יתנו להם זה מבית המלך ובכ”ז הונה אותם ברמאות גדול, שאם היה אומר להם שילקטו קש מן ההפקר היו השוטרים [שהם היו מבני ישראל] צועקים תיכף, לכן לא אמר וקוששו להם קש לתבן, כמ”ש אח”ז ויפץ העם לקושש קש לתבן היינו שילקטו קש מן ההפקר לעשות ממנו תבן, רק אמר וקוששו להם תבן היינו שילקטו תבן שהוא קש החתוך, וזה מבואר שא”א שילקטו מן ההפקר תבן חתוך שזה לא נמצא צבור בר”ה, ובהכרח שהכונה שילכו לבתי המצריים ושדותם וכ”מ שימצאו תבן חתוך צבור שם יקחו בפקודת המלך, וע”ז לא צעקו שוטרי ב”י אחר שימצאו בקל תבן בבתי המצריים: 5:8 — ואת מתכנת. ר”ל שיראו כמה לבנים עשו בשני ימים האחרונים, וזה יהיה לחק שמחויבים לעשות כן תמיד, ובאר הטעם כי נרפים הם, שממה שהם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו מבואר שהם נרפים מן המלאכה ובודאי בשני ימים האחרונים שהיו צועקים ללכת נזבוח היו בטלים מן המלאכה ועשו לבנים מעט, ואין זה עול אם הושם לחק שעם מתכונת זה שנעשה בעצלות ובבטול מלאכה ילכו לקושש תבן שלא ילכו עוד בטלים רוב היום: 5:9 — תכבד. הוסיף לאמר שגם אם תאמר שיכבד עליהם הדבר למלאת מתכונת זה עם מה שיצטרכו לקושש תבן, הלא בזה נרויח שע”י שתכבד העבודה על האנשים יעשו בה, ר”ל יתעסקו בהעבודה לבדה ואל ישעו בדברי שקר:
הערות
מקום הפעולה: מצרים