מעיינות במרה — קריאה למים
פסוקים
וַ֠יִּסְע֠וּ כׇּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃ וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהֹוָֽה׃ וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא׃ וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃ הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהֹוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן׃ {פ}
דמויות
מיקום
- רפידים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - מים וגאולה | עם הצמא במדבר ומשה מכה בצור — המים יוצאים בנס מן הסלע
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | משה צועק אל ה’ ומקבל פקודה מפורטת היכן ואיך להכות
מפרשים
רש”י
17:2 — מה תנסון: לוֹמַר הֲיוּכַל לָתֵת מַיִם בְּאֶרֶץ צִיָּה?: 17:4 — עוד מעט: אִם אַמְתִּין עוֹד מְעַט וסקלני: 17:5 — עבור לפני העם: וּרְאֵה אִם יִסְקְלוּךָ, לָמָּה הוֹצֵאתָ לַעַז עַל בָּנַי? (שמות רבה): 17:5 — וקח אתך מזקני ישראל: לְעֵדוּת, שֶׁיִּרְאוּ שֶׁעַל יָדְךָ מַיִם יוֹצְאִים מִן הַצּוּר, וְלֹא יֹאמְרוּ מַעְיָנוֹת הָיוּ שָׁם מִימֵי קֶדֶם: 17:5 — ומטך אשר הכית בו את היאר: מַה תַּ”לֹ “אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר”? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים עַל הַמַּטֶּה שֶׁאֵינוֹ מוּכָן אֶלָּא לְפֻרְעָנוּת – בּוֹ לָקָה פַרְעֹה וּמִצְרַיִם כַּמָּה מַכּוֹת בְּמִצְרַיִם וְעַל הַיָּם – לְכָךְ נֶאֱמַר אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר, יִרְאוּ עַתָּה שֶׁאַף לְטוֹבָה הוּא מוּכָן (מכילתא): 17:6 — והכית בצור: עַל הַצּוּר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַצּוּר, מִכָּאן שֶׁהַמַּטֶּה הָיָה שֶׁל מִין דָּבָר חָזָק וּשְׁמוֹ סַנְפִּירִינוֹן, וְהַצּוּר נִבְקַע מִפָּנָיו (שם):
מלבי”ם
17:1 — שאלות: למה הוסיף פה למסעיהם עפ”י ה’, ולמה כפל ואין מים וירב העם ויצמא שם העם למים וילן העם, ולמה צוה שיעבור לפני העם ויקח אתו מזקני ישראל: ויסעו. באר שנסעו למסעיהם, כי במדבר סין היה להם מים ולא היו צריכים ליסע מן המקום ההוא, והיתה הנסיעה למסעיהם על פי ה’ שהיתה פקודת ה’ שיסעו המסעות האלה שבכל מסע נזורו מטומאת מצרים והתקרבו אל האלהים, וה’ נסה אותם בכל מסע למען ישימו לב וילמדו לקח והיה כ”ז הכנה אל קבלת התורה. ויחנו ברפידים ואין מים. חז”ל אמרו שרפו ידיהם מן התורה והוא עפ”י מה שבארנו למעלה (יד כב) שכפי שלא שתו ממי החכמה ודעת אלהים כן לא היה להם מים בפועל: 17:2 — וירב העם. תחלה לא התלוננו, שהתלונה הוא על העבר שברוב התלונות אמרו למה זה יצאנו ממצרים, והם רק רבו עמו ויאמרו תנו לנו מים ונשתה, היינו שיוליכם למקום מים או שיתן להם מים בנס, ויש הבדל בין העם ובין עדת ישראל, שעדת ישראל הם הזקנים והחשובים והם לא רבו עם משה, רק העם שהם ההמונים הם רבו, ובעת ההיא היה להם עדיין מים שהביאו עמהם בנודות ולא כתיב ויצמא, והיה הריב שיקדים להמציא מים טרם שיכלו המים מן החמת, ויאמר להם משה, אם כונתכם שאני אתן לכם מים מה תריבון עמדי, אני אין בכחי לעשות דבר מבלעדי ה’, ואם כונתכם על ה’, מה תנסון את ה’ הלא הוא בכחו לתת ויודע מחסורכם והוא הטוב והמטיב ולמה תדחקו את השעה, שבודאי לא כלו רחמיו: 17:3 — ויצמא. אבל אח”כ כלו המים עד שצמאו, ואז חשבו שאין ה’ בקרבם ושמשה עושה הכל מעצמו, ואז וילן העם וגו’ ויאמר למה זה העליתנו ממצרים היתה תלונה על יצ”מ, אולם גם בזה לא נשתתפו הזקנים, ולא התלוננו רק העם ההמונים: 17:4 — ויצעק משה. באשר ראה שאין הם שום זכות אחר שמתלוננים ומנסים את ה’, ועז”א מת אעשה: 17:5 — ויאמר ה’. הנה הם אין ראוים לנס, וצריך לזה חמשה דברים: א] עבור לפני העם שאתה תעבור לפניהם ותראה שהם יכנעו לפניך לא כמ”ש וסקלוני, וכן שעל ידך ישובו בתשובה, וגם זכותך יסייע, וכ”ז נכלל במ”ש שיעבור לפניהם, ב] וקח אתך מזקני ישראל שהם ראוים לנס כי לא התלוננו ויהיה הנס בזכותם, ג] ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך שאם היה להם זכות היה די בדבורו של משה לשום ארץ ציה למוצאי מים, אבל ע”י העדר הזכות צריך שתקח בידך את הכלי שכבר פעלת על ידו נסים במים להכות היאר, וכן יעשה ההפך להוציא מים, כי הנס יעשה דבר והפוכו: 17:6 — ד] הנני עומד לפניך שם. שגם אני אעזר לזה ע”י שכבר אני מכין הכנות שיקבלו התורה בחורב ואני עומד שם ומכין קדושת המקום לעשות שם נסים גלוים ונוראים בעת קבלת התורה שתהיה בקרוב, וכמו שהם ישאבון שם בקרוב מי התורה והדעת כן אכין שם מעיני מים, ולכן בחר שיוציא המים בחורב לא ברפידים, ה] והכית בצור, שאם היו זוכים היה די בדבור אבל עתה יצטרך להכות, ולא אמר והכית את הצור רק (הכית בצור, היינו שיפעול השתנות בצור עצמו, כי הצור והחלמיש לא נמצאו בתוכו מעיני מים כמו שנמצאו בהסלע, שאמר (בפ’ חוקת) ונתן מימיו, כי הסלע שהוא רך יש לו מים של עצמו, לא כן הצור הקשה, והיה מוכרח שהצור עצמו נתהפך למים, וידוע שכל דבר ודבר ממעשה בראשית יתאמץ בכל כחו שלא יתבטל מציאותו, ופה היה צריך שיתבטל יסוד העפר ויתהפך להיות מים, וזה לא יהיה בדבור רק בהכאה בתוכיית הצור לשנותו ליסוד אחר וע”כ אמר והכית בצור, ויצאו ממנו מים ושתה העם שכ”ז בעבור העם, כי העדה לא רבו והיה מוציא להם מים ברפידים, רק ע”י העם שלא היה להם זכות היה צריך כ”ז, ועי”ז לא השיגו מים במקומם רק הוצרכו להובילו מחורב לרפידים: 17:7 — ויקרא שם המקום. אמר ששם המקום רפידים, שהי׳ רפיון ידים, שרפו ידיהם מד״ת, הוא סבב מסה ומריבה, שהמריבה עם משה היה ע״י מסה שרצו לנסות את ה’, לאמר היש ה׳ בקרבנו שאז ראוי שימלא כל צרכיהם בנס, אם אין רק הנהגתם ע״י מלאך ושליח מאתו שאז יתנהגו קרוב אל הטבע , וחז״ל אמרו אם יודע מה שבלבבנו נעבדהו ואם לאו לא נעבדהו, כי המלאכים אינם יודעים מחשבות ורצו לנסות אם מתנהגים על ידו בעצמו שהוא ראוי לעבוד אותו, ואם מתנהגים ע״י מלאך שאין ראוי לעבדו כי אסור לעבוד זולתו, וזה יתברר אם יודע. מחשבות, הוא ה׳ לבדו ויעבדוהו, ואם אינו יודע מחשבות, הוא מלאך ולא יעבדו אותו:
הערות
עדיין לא נכתב