מלחמה עם עמלק
פסוקים
וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ {פ}
דמויות
מיקום
- רפידים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | ידי משה הרמות מכריעות את הקרב — מנהיגות רוחנית שמשפיעה ישירות על שדה הקרב
- אפיון - אות טבע ונס אלוקי | הכוח הצבאי תלוי ביד משה — הנצחון ניסי ולא צבאי גרידא
מפרשים
רש”י
17:8 — ויבא עמלק וגו’: סָמַךְ פָּרָשָׁה זוֹ לְמִקְרָא זֶה, לוֹמַר, תָּמִיד אֲנִי בֵינֵיכֶם וּמְזֻמָּן לְכָל צָרְכֵּיכֶם וְאַתֶּם אוֹמְרִים הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, חַיֵּיכֶם שֶׁהַכֶּלֶב בָּא וְנוֹשֵׁךְ אֶתְכֶם וְאַתֶּם צוֹעֲקִים לִי וְתֵדְעוּ הֵיכָן אֲנִי? מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִרְכִּיב בְּנוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְיָצָא לַדֶּרֶךְ, הָיָה אוֹתוֹ הַבֵּן רוֹאֶה חֵפֶץ וְאוֹמֵר, אַבָּא טֹל חֵפֶץ זֶה וְתֵן לִי וְהוּא נוֹתֵן לוֹ, וְכֵן שְׁנִיָּה, וְכֵן שְׁלִישִׁית, פָּגְעוּ בְאָדָם אֶחָד אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַבֵּן, רָאִיתָ אֶת אַבָּא? אָמַר לוֹ אָבִיו, אֵינְךָ יוֹדֵעַ הֵיכָן אֲנִי? הִשְׁלִיכוֹ מֵעָלָיו וּבָא הַכֶּלֶב וּנְשָׁכוֹ (תנחומא יתרו): 17:9 — בחר לנו: לִי וּלְךָ – הִשְׁוָהוּ לוֹ; מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ; וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר “וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי”, וַהֲלֹא אַהֲרֹן גָּדוֹל מֵאָחִיו הָיָה וְעוֹשֶׂה אֶת חֲבֵרוֹ כְּרַבּוֹ. וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר “אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם” – כַּלֵּם מִן הָעוֹלָם, חַיָּבִין הֵם כְּלָיָה, הַמּוֹרְדִים בְּךָ כְּאִלּוּ מָרְדוּ בְּהַקָּבָּ”ה: 17:9 — וצא הלחם: צֵא מִן הֶעָנָן וְהִלָּחֵם בּוֹ: 17:9 — מחר: בְּעֵת הַמִּלְחָמָה, אָנֹכִי נִצָּב: 17:9 — בחר לנו אנשים: גִּבּוֹרִים וְיִרְאֵי חֵטְא שֶׁתְּהֵא זְכוּתָן מְסַיַּעְתָּן. דָּבָר אַחֵר – בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים שֶׁיּוֹדְעִין לְבַטֵּל כְּשָׁפִים, לְפִי שֶׁבְּנֵי עֲמָלֵק מְכַשְּׁפִין הָיוּ: 17:10 — ומשה אהרן וחור: מִכָּאן לְתַעֲנִית שֶׁצְּרִיכִים שְׁלֹשָׁה לַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, שֶׁבְּתַעֲנִית הָיוּ שְׁרוּיִים (מכילתא): 17:10 — חור: בְּנָהּ שֶׁל מִרְיָם הָיָה וְכָלֵב בַּעְלָהּ (סוטה י”א): 17:11 — כאשר ירים משה ידו: וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה נוֹצְחוֹת הָיוּ הַמִּלְחָמָה וְכוּ’ כִּדְאִיתָא בְּרֹ”הַ: 17:12 — וידי משה כבדים: בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַצֵּל בַּמִּצְוָה וּמִנָּה אַחֵר תַּחְתָּיו, נִתְיַקְּרוּ יָדָיו: 17:12 — ויקחו: אַהֲרֹן וְחוּר: 17:12 — אבן וישימו תחתיו: וְלֹא יָשַׁב לוֹ עַל כַּר וָכֶסֶת. אָמַר: יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר (תענית י”א): 17:12 — ויהי ידיו אמונה: וַיְהִי מֹשֶׁה יָדָיו בֶּאֱמוּנָה, פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם בִּתְפִלָּה נֶאֱמָנָה וּנְכוֹנָה: 17:12 — עד בא השמש: שֶׁהָיוּ עֲמָלֵקִים מְחַשְּׁבִין אֶת הַשָּׁעוֹת בָּאִיצְטְרוּלוֹגִיאָה, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה הֵם נוֹצְחִים, וְהֶעֱמִיד לָהֶם מֹשֶׁה חַמָּה וְעִרְבֵּב אֶת הַשָּׁעוֹת (תנחומא): 17:13 — ויחלש יהושע: חָתַךְ רָאשֵׁי גִבּוֹרָיו וְלֹא הִשְׁאִיר אֶלָּא חַלָּשִׁים שֶׁבָּהֶם, וְלֹא הֲרָגָם כֻּלָּם, מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים שֶׁעָשׂוּ עַ”פִּ הַדִּבּוּר שֶׁל שְׁכִינָה (שם):
מלבי”ם
17:8 — שאלות: למה לא עשה משה בעצמו מלחמת זו, ולמה נצב על ראש הגבעה עם אהרן וחור, ומה היה הסימן בהרמת ידיו, ולמה היו ידיו כבדים וישב על האבן, ומ”ש ויהי ידיו אמונה, מז”ש ושים באזני יהושע, ולמה קרא שם המזבח ה’ נסי: ויבא עמלק. כבר בארו חז״ל שזה היה עונש על חטאם שעשו מריבה עם משה וינסו את ה׳ ולא האמינו בנפלאותיו, כמ״ש במדרש משל לבן שנישא על כתף אביו ואביו מצילו בכל עת והוא שואל איה אבי שאז משליכו מעל כתפו והכלב נושכו, ולא רצה להענישם במה שימנע מאתם לחם או מים שאז יאמרו מבלי יכולת ה׳ לערוך שלחן במדבר, והראה להם שהדברים שהם נמנעים מלמצוא אותם במדבר שהוא לחם ובשר ומים ספק להם כל צרכם, ובדבר שהוא נמנע מלהיות במדבר בו הענישם, כי לפי הטבע מי פתי יסור הנה להלחם עם עם פליטי חרב ההולך עיף ורעב במדבר, וא״כ היו בטוחים שם מפחד אויב והביא ה׳ עליהם חרב במקום שהיו בטוחים ממנו, וכבר בארתי בפי׳ (שמואל א’ סי’ טו) שמלחמת עמלק לא היתה לה שום סבה מן הסבות שבעבורה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה, שכל עורכי מלחמות יהיו לאחד מחמש סבות וכולם לא היו פה כמ״ש זכור את אשר עשה לך עמלק וכו’, א] שילחם על ארץ לכבשה להרחיב את גבולו, וזה היה בדרך, כי לא היית אז בארץ נושבת, ב] אם יקרב אל גבול ארצו שיירא פן יירש את ארצו כמו מלחמת סיחון ועוג, וזה היה בצאתכם ממצרים, ג] אם עשו עמו מריבה והתגרו בו אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה, ולא היה שום ריב ביניכם, ד] להראות כחו וגבורתו, ואז ילחם פנים אל פנים, והוא זנב כל הנחשלים ואתה עיף ויגע , ה] בעבור הדת שחושב שימצא חן בעיני אלהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו, .אבל הוא לא ירא אלהים, ורק הסבה העצמיית למלחמה. זו היתה: א] מצד הכפירה באלהים, באשר אז שמעו עמים ירגזון וכל העמים האמינו בנפלאותיו אשר עשה בים ובמצרים, והוא הקשיח לבו מיראת ה׳ ויאמר לא הוא, רצה להראות לכל יושבי תבל, שאין ביכולת ה’ להושיעם מידו, שכל הנסים היו מעשה להט וחכמת משה, ולכן לא עמד בפניו, באשר הוא היה אצטגנין גדול ובקי בכשפים, ולפ”ז היה עקר מלחמתו נגד ה’, ב] נטר איבה על ישראל מצד אבותיו ומשטמת עשו [שהיה עמלק מזרעו] שמרה נצח לזרע יעקב, וכל עוד שהיו ישראל שלמים באמונתם, נפל פחד ה’ גם על עמלק, אבל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה והתלוננו על ה’ ועל נאמן ביתו כן רפתה האמונה אצל האומות, ובאשר ראשית גוים עמלק, ר”ל שהוא ראשון למכחישי ה’, פעל זה בלבו עד שהתעורר לבא אל המדבר ולהלחם עמם, מצד שהם ברפידים, שרפו ידיהם מן התורה: 17:9 — ויאמר משה אל יהושע. הנה במלחמת סיחון ועוג נלחם משה בעצמו כי היתה המלחמה ע”י ה’ בנסים גלרם, כמ”ש (דברים ג׳:ב׳) אל תירא כי בידך נתתי אותו כי אז היו ראוים אל הנס, לא כן עתה שה’ הסתיר פניו מהם והיו צריכים למלחמה טבעיית, שזה לא היה בכחו של משה, שכל עמנו היה מעשה נסים, ולכן הוצרך שתהיה המלחמה ע”י יהושע, שהוא היה מוכן לרשת את הארץ ע”י מלחמה טבעיית בעזר אלהי בנסים נסתרים כפי הזכות וההכנה לכן צוה אל יהושע, ומשה שלא היה יכול להושיעם אז בכח שבידו להפליא פלאות בנסים גלוים כי ה’ הסתיר פניו מהם, בכ”ז יצא לעזרם בתפלתו ולהפיק רצון שלא יהיה החטא מכשילם לפני צורריהם, וגם להשיב את ישראל בתשובה שבזה יעשו חיל, ולפ”ז היו פה שתי מלחמות, מלחמה טבעיית ע”י תכסיסי מלחמה שנעשה ע”י יהושע, ומלחמה נפשיית שלחם נגד שרו של עשו המקטרג על ישראל שנעשה ע”י משה, וע”כ אמר בחר לנו אנשים, שפי’ ר’ יהושע [במכילתא] אנשים גבורים. ור”א פי’ אנשים צדיקים, ושניהם אמת, שמשה במלחמתו הנסתרת היה צריך לאנשים צדיקים לעזרו, ויהושע במלחמתו הנגלית היה צריך לאנשים גבורים, עז”א בחר לנו לי ולך, ונגד מלחמה הגלויה אמר וצא הלחם בעמלק, היה צריך לצאת וליפול במחנה עמלק, ונגד מלחמה הצפונה שעשה משה אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה שם יעמוד להתפלל ולהשיב חמה, ובחר בראש הגבעה, שמשם יראהו כל ישראל עומד בפרישת כפים ויכונו תפלתם עם תפלתו, ומתנאי התפלה היא האמונה שיאמין שה’ שומע תפלה ושעדיו כל בשר יבאו, ויהיה משה הש”ץ, וישראל מכונים תפלתם עם תפלתו, כמו שהיה בבהכנ”ס של אלכסנדריא שהיו מניפין בסודרין, כן היה להם אות בידו של משה, ומטה האלהים בידי, כמ”ש במדרש שלפעמים נקרא מטה משה, ופעמים נקרא מטה אהרן, ופעמים נקרא מטה האלהים, שמטה אלהים יקרא עת יעשה ה’ נס להתנוסס מצד אלהותו אף שאין ישראל כדאים, וזה היה צריך בעת ההיא, ואחר שמשה הרים ידו עם המטה, היה לאות אל כל ישראל כאשר הרים וכאשר הניח ידו: 17:10 — ויעש יהושע. המלחמה הגלויה עשה יהושע, והמלחמה הצפונה עשה משה במה שצרף עמו את אהרן וחור שעמדו לסייעו בתפלה, כמ”ש שמעמידים שני זקנים אצל הש”ץ והכ”ג היה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו: 17:11 — והיה כאשר ירים משה ידו. ר”ל בעת צרפו ישראל תפלתם עם תפלת משה והאמינו בה’ ובמשה עבדו עד שע”י זכותם היה יכול להרים את ידו וכחו למעלה, אז גבר ישראל, אבל כאשר יניח ידו כי גברו החטאים ואנשי אמונה מעטו אז גבר עמלק, וכמ”ש חז”ל וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו’, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו’: 17:12 — וידי משה כבדים. אבל ידי משה היו כבדים, כי רבו מחוסרי אמונה אשר לא היה לבבם שלם עם ה’, ולכן לא היה יכול להרים ידיו, כי החומריית גבר על הרוחניית העולה היא למעלה, ויקחו אבן, האבן מרמז על אחדות ישראל ואגודתם להיות עם אחד, כמו שרמזו ליעקב במה שהתאחדו אבני מראשותיו לאבן אחד, וכמ”ש משם רועה אבן ישראל, כמו שהאבן הוא דבוק חלקים רבים להיות עצם אחד, ר”ל שע”י אחדות העם תגן אמונת המאמינים וזכותם על הבלתי מאמינים, וישימו תחתיו, רומז שכל ישראל התאחדו להכנע תחת משה ויהי בישרון מלך בהתאסף וכו’ יחד שבטי ישראל, וישב עליה הישיבה מורה על המנוחה, כמ”ש הרמב”ם במו”נ [ח”א] שע”י זכות זה מצא מנוח מן המקטרג, ואהרן וחור, וגם מצא תמיכה מזכות אהרן וחור שתמכוהו בזכותם ובתפלתם, והנה האבן שמורה על האחדות יהיה, אם מצד אחדות העם, אם מצד האמנתם באחדות הבורא, באופן שיתאחדו אחד אל אחד, וכמ”ש חז”ל בפסחים (דף ) בקש יעקב לגלות הקץ וכו’, אמר שמא יש בלבכם מחלוקת אמרו שמע ישראל ה’ אחד, פתח הזקן ואמר בשכמל”ו, ר”ל ששבטי יה התאחדו ע”י שלא היה בלבם מחלוקת וע”י האמנתם באחדות ה’ ונצטרף אחד אל אחד, כמ”ש אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ועסקו של אהרן היה לאחד אגודת ישראל כמ”ש חז”ל שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וחור מסר נפשו למיתה בעת העגל בעד אחדות ה’, כי חטא העגל היה ששתפו ש”ש וד”א כמ”ש בסנהדרין (דף סג), ומשה היה הבריח התיכון נגד שמך אחד, כי הוא הגדיל שם ה’ הגדול, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, אחדות ה’ מזה, אתה, אחד, ואחדות ישראל מזה, ומי כעמך ישראל גוי אחד, ויהי ידיו אמונה, עתה באר מי המה הידים שהרים משה ושהם נצחו המלחמה, הידים האלה הוא אמונה, והאמונה שהאמינו ישראל בה’ היא היתה ידי משה שהרימם למעלה וגבר ישראל, שע”י שישראל האמינו גברו ועשו חיל, וזה נמשך עד בא השמש, כי התענו באותו יום וכשגמרו תעניתם אז, 17:13 — ויחלש יהושע. זה עזר ליהושע לנצח את עמלק, ובכ”ז ע”י שהיתה מלחמה טבעית והזכות היה קטן כמ”ש וידי משה כבדים לכן לא מחה שמו לגמרו רק החליש אותו, וכן לא גבר עליו בנס גלוי רק לפי חרב ע”י חרב ומלחמה:
הערות
עדיין לא נכתב
ניווט
הערות
עדיין לא נכתב