גנאלוגיה של לוי, משה ואהרן
פסוקים
אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְרֹ֣ן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃ וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֨ל וְיָמִ֤ין וְאֹ֙הַד֙ וְיָכִ֣ין וְצֹ֔חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִ֑ית אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת שִׁמְעֽוֹן׃ וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֛וֹן לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ וּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קְהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ וּבְנֵ֥י מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְתֹלְדֹתָֽם׃ וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי׃ וּבְנֵ֖י עֻזִּיאֵ֑ל מִֽישָׁאֵ֥ל וְאֶלְצָפָ֖ן וְסִתְרִֽי׃ וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִֽיתָמָֽר׃ וּבְנֵ֣י קֹ֔רַח אַסִּ֥יר וְאֶלְקָנָ֖ה וַאֲבִיאָסָ֑ף אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקׇּרְחִֽי׃ וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
6:14 — אלה ראשי בית אבתם: מִתּוֹךְ שֶׁהֻזְקַק לְיַחֵס שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי עַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, הִתְחִיל לְיַחֲסָם דֶּרֶךְ תּוֹלְדוֹתָם מֵרְאוּבֵן. וּבְפְסִיקְתָּא רַבָּתִי רָאִיתִי, לְפִי שֶׁקִּנְטְרָם יַעֲקֹב אָבִינוּ לִשְׁלוֹשָׁה שְׁבָטִים הַלָּלוּ בִּשְׁעַת מוֹתוֹ, חָזַר הַכָּתוּב וְיִחֲסָם כָּאן לְבַדָּם, לוֹמַר שֶׁחֲשׁוּבִים הֵם: 6:16 — ושני חיי לוי וגו’: לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל לֵוִי? לְהוֹדִיעַ כַּמָּה יְמֵי הַשִּׁעְבּוּד; שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים קַיָּם לֹא הָיָה שִׁעְבּוּד (שמות רבה א’), שֶׁנֶּאֱמַר “וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו” (שמות א), וְאַחַר כָּךְ “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ”, וְלֵוִי הֶאֱרִיךְ יָמִים עַל כֻּלָּם: 6:18 — ושני חיי קהת, ושני חיי עמרם וגו’: מֵחֶשְׁבּוֹן זֶה אָנוּ לְמֵדִים עַל מוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (בראשית ט״ו:י״ג), שֶׁלֹּא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם לְבַדָּהּ הָיוּ, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק; שֶׁהֲרֵי קְהָת מִיּוֹרְדֵי מִצְרַיִם הָיָה, חֲשֹׁב כָּל שְׁנוֹתָיו וּשְׁנוֹת עַמְרָם וּשְׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה, לֹא תִמְצָאֵם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַרְבֵּה שָׁנִים נִבְלָעִים לַבָּנִים בִּשְׁנֵי הָאָבוֹת: 6:20 — יוכבד דודתו: אַחַת אֲבוּהִי, בַּת לֵוִי אֲחוֹת קְהָת: 6:23 — אחות נחשון: מִכָּאן לָמְדוּ, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה צָרִיךְ לִבְדֹק בְאַחֶיהָ (בבא בתרא ק”י): 6:25 — מבנות פוטיאל: מִזֶּרַע יִתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲ”זָ, וּמִזֶּרַע יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ (סוטה מ”ג): 6:26 — הוא אהרן ומשה: אֵלּוּ שֶׁהֻזְכְּרוּ לְמַעְלָה, שֶׁיָּלְדָה יוֹכֶבֶד לְעַמְרָם. הוא אהרן ומשה. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּקְדִּים אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּקְדִּים מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, לוֹמַר לְךָ שֶׁשְּׁקוּלִין כְּאֶחָד: 6:26 — על צבאתם: בְּצִבְאוֹתָם, כָּל צְבָאָם לְשִׁבְטֵיהֶם; יֵשׁ עַל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בִמְקוֹם אוֹת אַחַת, “וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה” (בראשית כ”ז), כְּמוֹ בְּחַרְבְּךָ, “עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם” (יחזקאל ל”ג) – בְּחַרְבְּכֶם: 6:27 — הם המדברים וגו’: הֵם שֶׁנִּצְטַוּוּ, הֵם שֶׁקִּיְּמוּ: 6:27 — הוא משה ואהרן: הֵם בִּשְׁלִיחוּתָם וּבְצִדְקָתָם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף (מגילה י”א):
מלבי”ם
6:14 — שאלות: למה בא בכל סדר שתי מכות בהתראה ומכה ג’ שלא בהתראה, ועל מה היו מורים הג’ סדרים, ובכל סדר אמר בהתראה ראשונה שיתרה בו על היאור, ואמר לשון ונצבת לקראתו ובשניה אמר בא אל פרעה שילך אל ביתו. למה בכל המכות היה ההתראה שישלח את העם ואם לא יכהו ובמכת דם א”ל ההכאה בלי תנאי. במכת דם לא אמר שישכם בבקר רק במכת ערוב ובמכת ברד, שהלא בכל ג’ אלה היה ההתראה בבקר שיצא פרעה המימה, במ”ש והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך וכן הנה אנכי מכה במטה אשר בידי משמע שהיתה המכה ע”י מטה משה, ואח”כ אמר אל אהרן קח מטך משמע שהיה מטה אהרן. מ”ש בסדר הראשון בזאת תדע כי אני ה’ איך נתברר במכת דם וצפרדע מציאות ה’. לפרעה אמר שיכה את היאור לבד, ולאהרן אמר שיכה כל מימי מצרים, מאין לקחו החרטומים מים להפך אותם לדם, מ”ש ויפן פרעה וכו’ ולא שת לבו גם לזאת אין לו באור: אלה ראשי בית אבותם. באשר הזכיר כי הקב”ה בחר בשני האחים האלה לענין הגדול הזה, שהם יהיו שלוחים בין אל ישראל בין אל פרעה, ראה הכתוב להזכיר יחוסם וקדושת אבותיהם לתולדותם לבית אבותם, לברר כי הם היו ראוים למעלה זאת מכל ישראל, ונהג בזה כדרך הכתובים בכל ספורי התולדות להזכיר תחלה את הטפל בקצרה עד שבא אל העקר שבו יאריך בכל פרטיו, כמשל מי שנאבד לו מרגלית בין החול שכובר בכברה ומשליך את החול עד שמוצא את המרגלית, וכמ”ש רש”י בכ”מ. וכן התחיל פה מראובן והזכיר יחוסו בקצרה ועבר ממנו, כי בו לא נמצא המרגלית, וכן הזכיר יחוס שמעון בקצרה, עד שבא אל לוי ששם ימצא את המרגלית, כי הוא היה השבט הנבחר לה’, וע”כ הודיע שני חיי לוי כי הוא היה הסגולה ויודע ה’ ימי תמימים, ומבניו מצא את הסגולה בקהת, וע”כ אמר ושני חיי קהת, ומבני קהת מצא את המרגלית בעמרם והוא לקח את יוכבד דודתו מן האב, ומבין שניהם שהיו צדיקים יצאו שני בני היצהר שנבחרו לשליחות הגדול הזה, וע”כ חשב שני חיי עמרם כי הוא היה סגולה ויתר בר קהת הזכיר בקצרה כי היו טפלים, ואגב ספר שאהרן נשא בת זוגו מגדולי ישראל ויולד את כהני ה’ המשוחים בשמן משחת קדש, וגם אלעזר לקח אבה מבנות צריקים ויולד את פנחס אשר נתן לו ה’ את בריתו שלום: 6:26 — הוא אהרן ומשה. אחר שהשלים יחוסם אומר כי שני האחים האלה נשלחו לשני דברים: א] אשר אמר ה’ להם הוציאו את ב”י מארץ מצרים, שהוא השליחות שנשלחו אל ב”י להוציאם מא”מ, וזה כולל בין היציאה הגופנית שיוציאו אותם על צבאותם להוליכם אל המדבר, בין היציאה הנפשיית שיבדלו מטומאת מצרים ומדעיתיהם, ובזה היה אהרן העקר ומשה טפל לו, כי הוא לבדי דבר אל ב”י והם נמשכו אחריו יותר שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכמ”ש חז”ל שלכן כתיב במיתתו ויבכו את אהרן וגו’ כל בית ישראל, וע”כ אמר הוא אהרן ומשה: 6:27 — הם. זאת שנית נבחרו לדבר אל פרעה להוציא את ב”י, ולשום לפניו את האותות ואת המופתים ובזה היה משה עקר ואהרן טפל, וז”ש הם המדברים אל פרעה הוא משה ואהרן ר”ל משה עקר: (כח-כט) ויהי ביום דבר ה’ אל משה וגו’ וידבר ה’ אל משה, ר”ל וזה שצרף אהרן אל משה שיהיה שותף עמו גם בשליחות אל פרעה, זה לא היה תחלה, וכמ”ש בפסוק י”א שתחלה רצה ה’ שמשה לבדו ילך בשליחות אל פרעה, שאז היה השליחות נעלה יותר, אם מצד הפלא ששליח ערל שפתים וגר בארץ יעמוד לבדו לפני מלך ושרים והם יחתו ויבהלו מפניו, אם מצד שהמופתים היו חזקים יותר אם היו נעשים ממשה לבדו בלא אמצעי, כפי יתרון מעלת משה על אהרן, ושנוי הזה שישלח את אהרן עמו אל פרעה זה נתחדש בעת דבור האחרון שדבר ה’ אל משה, וז”ש ויהי ר”ל וזה נתהוה ונתחדש ביום דבר ה’ אל משה בא”מ, כי עד הנה לא דבר עמו בלשון דבור רק בלשון אמירה ויאמר ה’ אל משה, שהוא מדרגה שפלה שבלשון זה דבר עם כל הנביאים, ולבסוף דבר עמו בלשון דבור שבו נתיחד משה לבדו, והיו שתי דברות: א] מ”ש וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה’, והשני וידבר ה’ אל משה בא דבר אל פרעה מלך מצרים, ואז השיב משה לפני ה’ הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואז צוה ה’ אח אהרן שיהיה שותף עם משה בשליחות אל פרעה, וז”ש שזה שנעשה אהרן שותף בשליחות אל פרעה היה ביום דבר ה’ אל משה בלשון דבור, ומפרש מה היה הדבור, הוא וידבר ה’ אל משה לאמר אני ה’, הוא הדבור הראשון שאמר אליו אני ה’, (בפסוק ב’) והודיעו ששליחותו יהיה ע”י שם הויה שהוא מורה שיעשה נסים מפורסמים ויראה באספקלריא המאירה, והדבור השני היה דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך כמ”ש בפסוק י”א:
הערות
מקום הפעולה: מצרים