תהלים קמט-קנ — “הללוי-ה שירו לה’ שיר חדש” — סיום תהלים
פסוקים
הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀ שִׁ֣ירוּ לַֽ֭יהֹוָה שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ תְּ֝הִלָּת֗וֹ בִּקְהַ֥ל חֲסִידִֽים׃ יִשְׂמַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל בְּעֹשָׂ֑יו בְּנֵֽי־צִ֝יּ֗וֹן יָגִ֥ילוּ בְמַלְכָּֽם׃ יְהַלְל֣וּ שְׁמ֣וֹ בְמָח֑וֹל בְּתֹ֥ף וְ֝כִנּ֗וֹר יְזַמְּרוּ־לֽוֹ׃ כִּֽי־רוֹצֶ֣ה יְהֹוָ֣ה בְּעַמּ֑וֹ יְפָאֵ֥ר עֲ֝נָוִ֗ים בִּישׁוּעָֽה׃ יַעְלְז֣וּ חֲסִידִ֣ים בְּכָב֑וֹד יְ֝רַנְּנ֗וּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָֽם׃ רוֹמְמ֣וֹת אֵ֭ל בִּגְרוֹנָ֑ם וְחֶ֖רֶב פִּיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם׃ לַעֲשׂ֣וֹת נְ֭קָמָה בַּגּוֹיִ֑ם תּ֝וֹכֵח֗וֹת בַּלְאֻמִּֽים׃ לֶאְסֹ֣ר מַלְכֵיהֶ֣ם בְּזִקִּ֑ים וְ֝נִכְבְּדֵיהֶ֗ם בְּכַבְלֵ֥י בַרְזֶֽל׃ לַעֲשׂ֤וֹת בָּהֶ֨ם׀ מִשְׁפָּ֬ט כָּת֗וּב הָדָ֣ר ה֭וּא לְכׇל־חֲסִידָ֗יו הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃ הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀ הַֽלְלוּ־אֵ֥ל בְּקׇדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לְל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ׃ הַלְל֥וּהוּ בִגְבוּרֹתָ֑יו הַ֝לְל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ׃ הַ֭לְלוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַ֝לְל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר׃ הַ֭לְלוּהוּ בְּתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעֻגָֽב׃ הַלְל֥וּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁ֑מַע הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה׃ כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
פירוש רש”י
149:6: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם. וְהֵם לְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם: 149:8: בַּזִּקִּים. שַׁרְשְׁרָאוֹת: 149:9: מִשְׁפָּט כָּתוּב. ״וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם וְגוֹמֵר״ (יחזקאל כה:יד), וְאִם תֹּאמַר עֲדַיִן לֹא נוֹלַד יְחֶזְקֵאל כְּשֶׁאָמַר דָּוִד זֹאת? נִתְנַבֵּא דָּוִד עַל קֵץ הַגְּאֻלָּה, וּכְשֶׁיָּבֹא הַקֵּץ, כְּבָר כָּתוּב הוּא הַמִּשְׁפָּט זֶה יָמִים רַבִּים: 150:4: בְּמִנִּים וְעוּגָב. מִינֵי כְּלֵי שִׁיר הֵם: 150:5: בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע. מְצִלְתַּיִם הַמַּשְׁמִיעִים קוֹל: | שָׁמַע. שֵׁם דָּבָר הוּא, כְּמוֹ שֶׁמַע בְּסֶגוֹל, וּמִפְּנֵי הָאֶתְנַחְתָּא הוּא נָקוּד קָמַץ גָּדוֹל, וּלְכָךְ טַעֲמוֹ לְמַעְלָה תַּחַת הַשִּׁי״ן. סְלִיק סֵפֶר תְּהִלִּים:
פירוש רד”ק
149:1: הללויה. אמר כנגד ישראל: | שירו לה’ שיר חדש. כלומר לא יהיה להם די בשירים האלה הכתובים אלא הם יחדשו לו שיר: | תהלתו. תהיה נאמרת בקהל חסידים והם ישראל: 149:2: ישמח, בעושיו. בלשון תפארת, וכן איה אלוה עושי: 149:3: יהללו שמו. בפה ובכלי שיר יהללוהו שמו: 149:4: כי. להם נאוה להלל יותר מכל עם בישועה שהושיעם כי בהם רצה מכל עם מפני שהם ענוים מכל עם: 149:5: יעלזו. ישראל שהם חסידים לאל על כבודם ומנוחתם שיעמדו לעולם: | משכבותם. מנוחתם: 149:6: רוממות אל. כשיבואו למלחמה עם גוג מגוג כך ירוממו האל כי שהוציאם מן הגלות, והתפלה תהיה בפיהם וחרב בידם: ופי’ פיפיות. חרב בעלת שתי פיות שממיתה משני צדדים: ואמר בגרונם. לפי שיצעקו בתפילתם: 149:7: תוכחות שיתוכחו עם מלכיהם למה בא עליהם: 149:8: לאסור. ויתפשו מלכיהם ונכבדיהם חיים ויאסרום בזיקים ובכבלי ברזל: 149:9: הדר. הוא המשפט הנגזר עליהם, או הכתוב בתורה ובנבואות הדר הוא אותו היום, יהי הדר לכל ישראל ועליו הללו יה: 150:1: הללויה. זה המזמור יש בו שלשה עשר הלולים רמז לשלש עשרה מדות: | בקדשו. הוא עולם המלאכים: | ברקיע עוזו. הוא גלגל העליון מקיף הכל, לפיכך אמר עוזו שבו נראה עוז האל יתברך: 150:2: הללוהו. אמר כן לישראל: | הללוהו כרוב גדלו. שהתגדל והתקדש בעמים על גאולתם: 150:3: הללוהו בתקע שופר. ובכללו החצוצרות: 150:4: במינים ועוגב. כלי הניגון לא נודע אצלינו: 150:5: צלצלי. המשמיעים קול גדול, וכן אמר בדברי הימים במצלתים להשמיע: | בצלצלי תרועה. המשמיעים קול תרועה: 150:6: כל. ועל כל ההילולים הוא הילול הנשמה והוא התבונן במעשה האל יתברך ובידיעה כפי כח הנשמה בעודה בגוף ואמר כנגד הנשמות הללו יה: | חזק
פירוש מלבי”ם
149:1: שירו לה’ שיר חדש, אחר שהזכיר תהלת החסידים על שהם קרובים לה’ והוא מתהלך בתוכם, אומר שישירו לה’ שיר חדש על תהלתו אשר הוא בקהל חסידים שישיר השיר על מה שהם עם קרובו שזה תהלת החסידים שהם קרובים אל ה’: 149:2: ישמח, ואז בעת שישמח ישראל בעושיו, ר”ל שישמח בה’ מצד שעשהו לו לעם כמ”ש הוא עשנו ולו אנחנו, אז בני ציון שהם החסידים והקרובים אל ה’ יגילו במלכם, ומבואר אצלי שיש הבדל בין גיל ובין שמחה, שגיל מורה השמחה על דבר חדש, ובני ציון יגילו תמיד גילה חדשה, כי מלכם יתהלך בקרבם, וישיגו אותו בכל פעם מדרגה אחר מדרגה, ילכו מחיל אל חיל יראו אל אלהים בציון: 149:3: יהללו שמו במחול ובעת שיעשו מחול וינגנו לפני המחול בתף וכנור (שבו רגילים לזמר בעת שמחת המחול, כמ”ש ותצאנה כל הנשים בתפים ובמחולות), אז יהללו שמו בעת המחול, (כי המחול רומז על מ”ש שעתיד הקב”ה להיות ראש חולה לצדיקים שהוא יהיה ראש המחול והם יסבבו את המחולה עד יגיעו לפניו להיות עם קרובו): 149:4: כי רוצה ה’ בעמו, שירצה בכלל העם, ואת הענוים שהם הצדיקים יפאר בישועה, עד שהוא יהיה להם לפאר ולכבוד, כמ”ש ולכבוד אהיה בתוכה: 149:5: יעלזו, וחסידים יעלזו בכבוד הזה הגדול ובכבוד ה’ החופף עליהם, עד שירננו על משכבותם, שגם אחר המחול שישכבו לנוח ירננו עוד מרוב השמחה, ורומז שגם בעת הגויה והשכיבה בקבר ירננו, כי מי שדבקה נפשו בה’ בחיים ימות מיתת נשיקה ודבק בו ברננה ושמחה והלולא רבה כנודע: 149:6: (ו-ז) רוממות, בגרונם יהיה רוממות אל, ובידם יהיה חרב פיפיות, ומפרש שחרב פיפיות יהיה בידם לעשות נקמה בגוים, ורוממות אל בגרונם תוכחות בלאומים שע”י רוממות אל יתוכחו עם הלאומים ויבררו להם אמתת האמונה בהראותם להם רוממות אל וגבורותיו, ומבואר אצלנו תמיד שלאומים מציין אומות בעלי הדת והם יבואו להתוכח על האמונה, והגוים יבואו להלחם ויעשו בם נקמה בחרב פיפיות: 149:8: (ח-ט) לאסור, שיאסרו מלכי ז’ אומות כנען בזקים, לעשות בהם משפט הכתוב בתורה, ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם, ולא יתראה זה כאכזריות, כי הדר הוא לכל חסידיו שקיימו כפי מצות ה’ ולא הלכו אחרי חקירת השכל האנושי ומשפטיו, כשאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר: 150:1: הללו אל בקדשו, עפ”י הדברים שהלל עד הנה, יאמר הנה יש שני מיני הלולים, הילול א. שיהללוהו בקדשו, היינו לפי ההנהגה בקדש למעלה מן הטבע, שהיא ההנהגה ע”י המלאכים ושם קדשו. ב. הללוהו ברקיע עוזו, שהיא ההנהגה הסדורה על ידי הרקיע והגלגל והמערכה עפ”י הטבע: 150:2: הללוהו, נגד הראשון אמר הללוהו בגבורותיו, ונגד השני אמר הללוהו כרוב גדלו, שאז לא יעשה גבורות להתגבר ולשדד את הטבע רק ינהיג כפי גדלו אשר ערך בעת הבריאה: 150:3: (ג-ד) הללוהו, עפ”ז יעמדו שני מיני הלולים, אם יהללו בקדשו ובגבורותיו, שזה יהיה לעתיד שיהיו עם קרובו, ואז יהללו בתוף ומחול לרמז שה’ הוא ראש המחול, בכ”ז יהללו ג”כ תקע שופר שמורה החרדה שיפחדו מיראת ה’ ורוממותו ובנבל וכנור שמורה השמחה ויהללו בתוף ובמחול, והשם יהיה ראש חולה לצדיקים, ההלול השני אם יהללו במנים ועוגב ויהללו בצלצלי שמע, והוא בעת שיתנהג עמם בדרך הטבע שאז יהללו ברקיע עוזו וכרוב גדלו, ואז לא ישמחו שמחת המחול על השראת השכינה ביניהם, בכ”ז יהללו בצלצלי תרועה, שהתרועה מורה החרדה מפני השבר, וייראו מה’ פחד העונש, בענין שבשני מיני ההילולים יהיה או שופר או תרועה, שופר מורה על יראת הרוממות, ותרועה מורה על יראת העונש, ותהיה היראה בלולה עם השמחה ע”ד וגילו ברעדה: 150:6: כל הנשמה, אולם בכל אופן תתפשט תהלת ה’ ממרום קדשו עד כללות כל הבוראים, עד שכל הנשמה תהלל יה, וכן על כל נשימה ונשימה שישאפו רוח חיים וחסד, יהללו את ה’ על חסדיו וטובותיו ומעשיו ונפלאותיו כי לא כלו רחמיו וחסדיו לא יתמו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | “הללוי-ה שירו לה’ שיר חדש” — קמט מחבר שיר חדש עם עוז חרב ביד הקדושים; קנ — “הללוהו בתקע שופר” — גמר-חתימה של כל ספר תהלים
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
קמט — “הללוי-ה שירו לה’ שיר חדש” — עם ישראל משבח ומניף חרב. קנ — “הללוי-ה הללו אל בקדשו” — סיום ספר תהלים: כל כלי זמר מוזכר, מסתיים “כל הנשמה תהלל יה הללוי-ה”.
ניווט
- קודם: תה_146_001 - תהלים קמו-קמח — הללוי-ה הללי נפשי
- אחרי: