תהלים קמו-קמח — “הללוי-ה הללי נפשי”
פסוקים
הַֽלְלוּ־יָ֡הּ הַֽלְלִ֥י נַ֝פְשִׁ֗י אֶת־יְהֹוָֽה׃ אֲהַלְלָ֣ה יְהֹוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃ אַל־תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים בְּבֶן־אָדָ֓ם׀ שֶׁ֤אֵ֖ין ל֥וֹ תְשׁוּעָֽה׃ תֵּצֵ֣א ר֭וּחוֹ יָשֻׁ֣ב לְאַדְמָת֑וֹ בַּיּ֥וֹם הַ֝ה֗וּא אָבְד֥וּ עֶשְׁתֹּנֹתָֽיו׃ אַשְׁרֵ֗י שֶׁ֤אֵ֣ל יַעֲקֹ֣ב בְּעֶזְר֑וֹ שִׂ֝בְר֗וֹ עַל־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו׃ עֹשֶׂ֤ה׀ שָׁ֘מַ֤יִם וָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּ֥ם וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בָּ֑ם הַשֹּׁמֵ֖ר אֱמֶ֣ת לְעוֹלָֽם׃ עֹשֶׂ֤ה מִשְׁפָּ֨ט׀ לָעֲשׁוּקִ֗ים נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לָרְעֵבִ֑ים יְ֝הֹוָ֗ה מַתִּ֥יר אֲסוּרִֽים׃ יְהֹוָ֤ה׀ פֹּ֘קֵ֤חַ עִוְרִ֗ים יְ֭הֹוָה זֹקֵ֣ף כְּפוּפִ֑ים יְ֝הֹוָ֗ה אֹהֵ֥ב צַדִּיקִֽים׃ יְהֹוָ֤ה׀ שֹׁ֘מֵ֤ר אֶת־גֵּרִ֗ים יָת֣וֹם וְאַלְמָנָ֣ה יְעוֹדֵ֑ד וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים יְעַוֵּֽת׃ יִמְלֹ֤ךְ יְהֹוָ֨ה׀ לְעוֹלָ֗ם אֱלֹהַ֣יִךְ צִ֭יּוֹן לְדֹ֥ר וָדֹ֗ר הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃ הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀ כִּי־ט֭וֹב זַמְּרָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ כִּי־נָ֝עִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃ בּוֹנֵ֣ה יְרוּשָׁלַ֣͏ִם יְהֹוָ֑ה נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס׃ הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם׃ מוֹנֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא׃ גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב־כֹּ֑חַ לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר׃ מְעוֹדֵ֣ד עֲנָוִ֣ים יְהֹוָ֑ה מַשְׁפִּ֖יל רְשָׁעִ֣ים עֲדֵי־אָֽרֶץ׃ עֱנ֣וּ לַֽיהֹוָ֣ה בְּתוֹדָ֑ה זַמְּר֖וּ לֵאלֹהֵ֣ינוּ בְכִנּֽוֹר׃ הַֽמְכַסֶּ֬ה שָׁמַ֨יִם׀ בְּעָבִ֗ים הַמֵּכִ֣ין לָאָ֣רֶץ מָטָ֑ר הַמַּצְמִ֖יחַ הָרִ֣ים חָצִֽיר׃ נוֹתֵ֣ן לִבְהֵמָ֣ה לַחְמָ֑הּ לִבְנֵ֥י עֹ֝רֵ֗ב אֲשֶׁ֣ר יִקְרָֽאוּ׃ לֹ֤א בִגְבוּרַ֣ת הַסּ֣וּס יֶחְפָּ֑ץ לֹא־בְשׁוֹקֵ֖י הָאִ֣ישׁ יִרְצֶֽה׃ רוֹצֶ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת־יְרֵאָ֑יו אֶת־הַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ׃ שַׁבְּחִ֣י יְ֭רוּשָׁלַ͏ִם אֶת־יְהֹוָ֑ה הַֽלְלִ֖י אֱלֹהַ֣יִךְ צִיּֽוֹן׃ כִּֽי־חִ֭זַּק בְּרִיחֵ֣י שְׁעָרָ֑יִךְ בֵּרַ֖ךְ בָּנַ֣יִךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃ הַשָּׂם־גְּבוּלֵ֥ךְ שָׁל֑וֹם חֵ֥לֶב חִ֝טִּ֗ים יַשְׂבִּיעֵֽךְ׃ הַשֹּׁלֵ֣חַ אִמְרָת֣וֹ אָ֑רֶץ עַד־מְ֝הֵרָ֗ה יָר֥וּץ דְּבָרֽוֹ׃ הַנֹּתֵ֣ן שֶׁ֣לֶג כַּצָּ֑מֶר כְּ֝פ֗וֹר כָּאֵ֥פֶר יְפַזֵּֽר׃ מַשְׁלִ֣יךְ קַֽרְח֣וֹ כְפִתִּ֑ים לִפְנֵ֥י קָ֝רָת֗וֹ מִ֣י יַעֲמֹֽד׃ יִשְׁלַ֣ח דְּבָר֣וֹ וְיַמְסֵ֑ם יַשֵּׁ֥ב ר֝וּח֗וֹ יִזְּלוּ־מָֽיִם׃ מַגִּ֣יד דְּבָרָ֣ו לְיַעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל׃ לֹ֘א־עָ֤שָׂה כֵ֨ן׀ לְכׇל־גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל־יְדָע֗וּם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃ הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ׀ הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה מִן־הַשָּׁמַ֑יִם הַֽ֝לְל֗וּהוּ בַּמְּרוֹמִֽים׃ הַֽלְל֥וּהוּ כׇל־מַלְאָכָ֑יו הַ֝לְל֗וּהוּ כׇּל־צְבָאָֽו׃ הַֽ֭לְלוּהוּ שֶׁ֣מֶשׁ וְיָרֵ֑חַ הַֽ֝לְל֗וּהוּ כׇּל־כּ֥וֹכְבֵי אֽוֹר׃ הַֽ֭לְלוּהוּ שְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם וְ֝הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר׀ מֵעַ֬ל הַשָּׁמָֽיִם׃ יְֽ֭הַלְלוּ אֶת־שֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה כִּ֤י ה֖וּא צִוָּ֣ה וְנִבְרָֽאוּ׃ וַיַּעֲמִידֵ֣ם לָעַ֣ד לְעוֹלָ֑ם חׇק־נָ֝תַ֗ן וְלֹ֣א יַעֲבֽוֹר׃ הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה מִן־הָאָ֑רֶץ תַּ֝נִּינִ֗ים וְכׇל־תְּהֹמֽוֹת׃ אֵ֣שׁ וּ֭בָרָד שֶׁ֣לֶג וְקִיט֑וֹר ר֥וּחַ סְ֝עָרָ֗ה עֹשָׂ֥ה דְבָרֽוֹ׃ הֶהָרִ֥ים וְכׇל־גְּבָע֑וֹת עֵ֥ץ פְּ֝רִ֗י וְכׇל־אֲרָזִֽים׃ הַחַיָּ֥ה וְכׇל־בְּהֵמָ֑ה רֶ֝֗מֶשׂ וְצִפּ֥וֹר כָּנָֽף׃ מַלְכֵי־אֶ֭רֶץ וְכׇל־לְאֻמִּ֑ים שָׂ֝רִ֗ים וְכׇל־שֹׁ֥פְטֵי אָֽרֶץ׃ בַּחוּרִ֥ים וְגַם־בְּתוּל֑וֹת זְ֝קֵנִ֗ים עִם־נְעָרִֽים׃ יְהַלְל֤וּ׀ אֶת־שֵׁ֬ם יְהֹוָ֗ה כִּֽי־נִשְׂגָּ֣ב שְׁמ֣וֹ לְבַדּ֑וֹ ה֝וֹד֗וֹ עַל־אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃ וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן׀ לְעַמּ֡וֹ תְּהִלָּ֤ה לְֽכׇל־חֲסִידָ֗יו לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַ֥ם קְרֹב֗וֹ הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
פירוש רש”י
146:2: אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. בְּעוֹד אֲנִי חַי: 146:4: עֶשְׁתֹּנוֹתָיו. מַחְשְׁבוֹתָיו: 146:5: אַשְׁרֵי. מִי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ, שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ״ (בראשית כח:טו). וְלָמָּה אַשְׁרָיו? לְפִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם, וְכֵיוָן שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, יֵשׁ בְּיָדוֹ לְשָׁמְרוֹ בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה. אֲבָל מֶלֶךְ עוֹבֵד גִּלּוּלִים, אִם שׁוֹמְרוֹ בַּיַּבָּשָׁה אֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ בַּיָּם: 146:6: הַשּׁוֹמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם. לְסוֹף דּוֹרוֹת רַבִּים הוּא מְקַיֵּם וְשׁוֹמֵר אֲמִתַּת הַבְטָחָתוֹ: 146:9: יְעוֹדֵד. לְשׁוֹן כֹּחַ: 146:10: יִמְלֹךְ ה׳ לְעוֹלָם. יְקַיֵּם אֶת מַלְכוּתוֹ בִּשְׁמִירַת בָּנָיו: 147:1: כִּי טוֹב זַמְּרָה. כִּי טוֹב לְזַמֵּר לוֹ: 147:9: לַחְמָהּ. מַאֲכָלָהּ: | לִבְנֵי עוֹרֵב. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ויקרא רבה יט, א), שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עֲלֵיהֶם וּמַזְמִין לָהֶם יַתּוּשִׁין מִתּוֹךְ צוֹאָתָם וְנִכְנָסִין לְתוֹךְ פִּיהֶם: 147:10: לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה. וְלֹא בְּקַלּוּת מְרוּצַת שׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה: 147:14: חֵלֶב חִטִּים. טוּב חִטִּים שְׁמֵנִים: 147:16: כְּפוֹר. גְּלִיזָ״א בְּלַעַ״ז: 147:17: מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים. הַמַּיִם מַגְלִידִים וְנַעֲשִׂין פְּתִיתִין פְּתִיתִין, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה כְפִתִּים הַכֹּל לְפִי מַשָּׂא הַבְּרִיּוֹת: הֶעָנִי לְפִי חוֹסֶר מַלְבּוּשָׁיו מֵיקֵל עָלָיו: | מִי יַעֲמֹד. שֶׁלֹּא יְהֵא צוֹנֵן בְּקָרָתוֹ: 147:18: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם. לְאוֹתָם פִּתִּים: | יָשֵּׁב רוּחוֹ. רוּחַ מַעֲרָבִי לְהַשְׁבִּית הַקֶּרַח, וְיִזְּלוּ מָיִם: 148:3: כּוֹכְבֵי אוֹר. כּוֹכְבֵי לַיְלָה: 148:6: חֹק נָתַן. בָּהֶם, זֶה יְשַׁמֵּשׁ בַּיּוֹם וְזֶה יְשַׁמֵּשׁ בַּלַּיְלָה וְלֹא יַעֲבוֹר אוֹתוֹ חֹק: 148:7: תַּנִּינִים. דָּגִים גְּדוֹלִים: 148:8: וּבָרָד. גְּלַצָ״א בְּלַעַ״ז: | שֶׁלֶג. נֵיי״ף בְּלַעַ״ז: | וְקִיטוֹר. עִנְיַן שׁוֹאָה שֶׁקּוֹרִין בְּרוּאִינ״ה בְּלַעַ״ז: | רוּחַ סְעָרָה. הָעוֹשָׂה אֶת דְּבָרוֹ וּשְׁלִיחוּתוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (חגיגה יב:) שֶׁהַדְּבָרִים הַלָּלוּ הָיוּ תְּחִלָּתָם גְּנוּזִים בַּשָּׁמַיִם, וּבָא דָּוִד וְהוֹרִידָן לָאָרֶץ, לְפִי שֶׁהֵם מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת, וְאֵין נָאֶה לָהֶם לִהְיוֹת גְּנוּזִין בִּמְגוּרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
פירוש רד”ק
146:1: אהללה ה’ בחיי. בראותו ברוח הקודש קיבוץ גליות אמר כנגד ישראל הללויה וכן את נפשי הללי את ה’ עמהם ובלתם: | אהללה ה’. עתה בעודני בחיים אהללנו ואזמרה לו ואודיענו ברבים: ואמר להם 146:3: אל תבטחו. ע”ד שאמר ירמיה ומהם יסור לבו אלא אם יבטח באדם ישים העיקר האל יתברך שיתן בלב האדם הנדיב בעזרו וכפל הענין במלות שונות שאין לו תשועה שאם לא ברצון האל, אין ביד האדם להושיע חבירו מצרתו כי לה’ לבדו התשועה והוא יסובבנה על יד בני אדם המו שסיבב תשועת גלות בבל על ידי כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל על ידי מלכי הגוים שיעיר את רוחם לשלחם כמו שכתוב שהביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה’ וזה יהיה לפי שבטחו ישראל בגלותם באל ית’ לבדו: 146:4: תצא רוחו. ואיך תהיה לאדם תשועה והנה איננו שליט ברוחו לכלות את רוחו, כי תצא רוחו פתע, וישוב לאדמתו ומה שיחשב לעשות לא יוכל כי הנה יצאה רוחו המעמידה אותו והנה ביום מותו אבדו עשתנותיו רוצה לומר מחשבותיו: 146:5: אשרי שאל יעקב בעזרו. הזכיר יעקב אבינו כי הוא בטח באל כי אחיו היה מתנכל להמיתו וברח מפניו הוא בטח בלבו שיתן לו צורכי מחייתו אע”פ שהיה הולך אליו כי האל אמר לו ונתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש, וכן ישראל בניו שבטחו בו הוציאם מן הגלות וכפל ענין במלות שונות: 146:6: עושה שמים. בו ראוי לבטוח כי הוא עושה הכל ובידו להרים ולהשפיל ולעשות בנבראיו כרצונו וארץ היא היבשה לפיכך זכר את הים: וטעם ואת כל אשר בם. לשלשה הנזכרים בשמים המלאכים והצבא הגדול ושבעת משרתים ובארץ חיה ועוף ובים תנינים הגדולים וכל נפש חיה הרומשת, והוא יעשה בכולם חפצם והוא השומר אמת לעולם ששומר הבטחתו לזמן רב כמו שעשה לישראל, שהבטיחם להוציאם מן הגלות ואחר שהיו שם זמן רב עד שנואשו כל הגוים מגאולתם הוציאם הנה תראה כי בו לבדו ראוי לבטוח: 146:7: עושה משפט לעשוקים. בכל דור ודור עושה משפט בעבורם בעושקיהם וכן יעשה בעבור ישראל שהם עשוקים בבבל כמו שאמר עשוקי בני ישראל ובני יהודה יחדיו, וכל שוביהם החזיקו מאנו שלחם: | נותן לחם לרעבים. בכל דור וכן עשה לישראל בגלות ובצאתם מן הגלות דרך מדברות אומר לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב: | ה’ מתיר אסורים. בכל דור ודור וכן עשה לישרא ממאסר גלותם: 146:8: ה’ פוקח עורים. שהם העורים מחולי העין הוא ירפאם ואמר זה החולי כי זה העיור כמו האסור לא ימוש ממקומו או פירושו עורים מרוב צרה כי הצרה דומה לחושך והישועה לאור, ובמקרא פסוקים רבים מעידים בזה וכן עשה לישראל שהיו עורים בגלות כמו שאמר נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כבנשף: | ה’ זוקף כפופים. הם העניים כמו שפירשנו: | ה’ אהב צדיקים וכן אהב ישראל שהיו צדיקים בין האומות: 146:9: ה’ שומר את גרים. הגר והיתום והאלמנה הם חלושים כי אין להם עוזר ושומרם לפיכך הזהירה התורה בכמה מקומות עליהם וה’ שומר אותם, וכן שומר ישראל שהיו גרים בין האומות וחלושים כיתום ואלמנה: | יעודד. פי’ ינשא: | ודרך רשעים יעות. כחלושים ינשא, והרשעים יעות דרכם ידחו ונפלו בה: 146:10: ימלוך. ומתי יהיה זה כשימלוך ה’ לעולם אלהיך ציון לדור ודור, כמו שאמר והיה ה’ למלך על כל הארץ שכל העולם יכירו במלכותו וזכר ציון כי משם תצא הוראה ממנו לכל העולם ויאמרו כי הוא מלך על הכל אחר שיעשה משפט ברשעים כעמק יהושפט, או כשימלוך יה הללו יה כל בני העולם שתכירו אז מלכותו ואז יהיה זמר שלכם טוב ונעים ותהילתכם תהיה: 147:1: נאוה. האל”ף נחה וענינו כמו נאוה: 147:2: ואז יבנה ה’ את ירושלים ויכנס נדחי ישראל, אל אדמתם: 147:3: לשבורי לב. כמו ישראל שהם שבורי לב ועצבים בגלות: | לעצבותם. בדגו”ש הצד”י לתפארת הקריאה הנה הסכימו חכמי התכונה כולם כי מספר הכוכבים הם אל”ף ומ”ח אם כן מה הוא: 147:4: מונה מספר לכוכבים. ואמר ישעיהו המוציא במספר צבאם ואמר האל יתב’ לאברהם אבינו הבט נא השמימה וספור הככבים אם תוכל לספור אותם, ואמר בלדד השוחי היש מספר לגדודיו ופי’ החכם הנשיא רבי אברהם בשם רבי חייא כי הככבים הקטנים שאינם מאירים על הארץ רבים, אין יכולים בני אדם לראותם כל שכן למנותם ואל דיעות מספרם ולאותם שאינם מאירים על הארץ לא להאיר כמו שאמר ולמשול ביום ובלילה גם מהככבים הנראים יש כוכב שיראה שהוא אחד והם רבים ומפני גובה הגדול, ומרחק הגדול אשר בינינו ובינו ידמה שהוא אחד אבל כל הכוכבים הנבראים אין יכולת באדם לדעת מספרם אבל הקב”ה היודע כל הנסתרות הוא ידוע מספרם כי הוא בראם: | לכולם בשמות יקרא, ופירושו כי האל יתברך בראם כולם במספר ידוע אצלו ולכל אחד מהם קרא שם הנאות לו לפי הדבר אשר בעבורו נברא לסיבת אותו הדבר או לסיבת עצמו, כי כל הכוכבים יש להם כח וממשלה על יצורי מטה כל אחד על מין שנותן בו כח לעשות מלאכתו כמו שאמרז”ל אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל: 147:5: גדול אדונינו. כי מלך בשר ודם שיש עליו להנהיג מדינות רבות ילאה להנהיגם כולם כאחד הקרובות אליו והרחוקות ממנו ואם ינהיג הקרובות אליו על סדר הנכון לא עשה כן ברחוקות שילאה כחו בזה ואם יהיה בו הכח לא תהיה בו התבונה, אבל אדונינו הוא מנהיג את כל העולם הנהגה ישרה כי הכח והתבונה בו שהוא גדול ורב כח ופי’ לדברים שיש לו תבונה בהם אין מספר אין נשוא תבונה מספר, כי תבא ממין האיכות ומספר ממין הכמות לפיכך צריך לפרשנו כך כי נשוא תבונה אין חקר וכן הוא אומר אין חקר לתבונתו: 147:6: מעודד. ואף על פי שהוא גדול ורב כח הוא משגיח על הענוים והשפלים והחלושים ומנשא אותם ומשפיל הרשעים המתגאים עדי ארץ ובזמן הזה אינו עושה זה, כי פעמים יצליחו הרשעים אבל לעתיד יעשה זה על דרך השלמות: 147:7: ענו. אמר כנגד ישראל שירו לו בפה זמרו לו בכלי והשיר יהיה שיר תודה שתודו לאל יתברך על כל הטובה והגדולה שעשה עמכם בהוציאו אתכם מן הגלות ברוב טובה וברוב כבוד וזהו גדולה מאתו להוציא עם מעט מעמים רבים ובספור גבורותיו ספרו הגבורות שעושה בעולם תמיד והוא המטר, ושיבת הגלות נתדמה למטר שאין מיחלים בעבורו אלא לאל יתברך, לפיכך אמר: 147:8: המכסה שמים. בהירים ומהירים ומזהירים, ובהיות העבים באויר, השמים מכוסים מעין האדם: | המצמיח הרים חציר. אפילו ההרים שהם יבשים וקשים כל שכן ארץ המישור, או זכר הרים לפי שאין דרך ותחבולה להשקותם מן הנהרות: 147:9: נותן לבהמה לחמה. שאין לה תחבולה להכין מאכלה והוא מציח להם חציר בהרים למאכלה: | לבני עורב. לפי שהם לבנים בהולדם ואמותיהם מניחים אותם כי יחשבו שאינם בניהם ולא יביאו להם טרפם, והם צווחים לו כאלו יקרו לאל בעד טרפם והקב”ה מזמין להם יתושים ואוכלים אותם והנה הוא עוזר החלשים שאין בהם יכולת מעצמם וכן עשה לישראל שהיו נטושים בגלות מאין כח: 147:10: לא. פירושו שאינו חפץ באדם שבוטח בגבורת הסוס וכן מי שבוטח לברוח מן המלחמה: 147:11: רוצה. אלא מה הוא רוצה את יריאיו שהם מיחלים לחסדו ואינם בוטחים בגבורת הסוס ולא בגבורת אדם: 147:12: שבחי. כי בך רוצה לפי שבטחת בו ומדבר כנגד העם דרך משל רצונו לומר יושבי ירושלים והפסיק כפול בענין במלות שונות: 147:13: כי חזק. שלא תפחדי לעולם שיבא עליך אויב כי האל ישמרנה כאילו בריחיה חזקים: | ברך בניך בקרבך. שיהיו ברוכים בפרי בטנם ובמעשה ידיהם בעיר ובחוץ: 147:14: השם גבולך שלום. וכן תהיו ברוכים בחוץ בשלום ובפרי אדמתם: | חלב חטים. הטוב שבחטים והנבחר: 147:15: אמרתו ארץ. הוא המטר שבא באמרתו ובדברו מהרה כעבד הרץ מהרה לעשות רצון אדוניו ודבורו הוא רצונו, וזכר ענין המטר והשלג הנה לפי שהם סיבה ברכת פרי האדמה והשבע: 147:16: הנותן שלג כצמר. השלג שהוא לבן כצמר הלבן ודימה אותו לצמר ואע”פ שהוא פשוט ממנו בלובן מפני שלא יכול לדמותו בלובן חמנו בדברים אשר בארץ: | כפור. הוא שיורד בשחר בימי הקור ודמה אותו לאפר שאינו לבן כמו השלג: 147:17: כפיתים. הקרח כמו הכפור אלא שהוא חזק ממנו ומוליד קור רב לפיכך זכר עם הקרח קרתו: ופי’ כפיתים. כמו הדבר הנבצע לבצעים כי כן הוא יורד לבצעים וחתיכות אסופות מן הקרח: | לפני קרתו. אמר קרתו וקרתו בכנוי ומיחסו אל האל ית’ כי הכל הוא דברו ומצותיו אין דבר במקרה וכמו שהמטר הוא מוריד ברחמיו לצורך ברואיו ופעמים לעונש העונות והוא מטר השוטף כן צורך השלג והכפור הוא צורך הזרעים והאילנות, אבל בהיותו חזק הרבה והוא הקרח הוא למשפט שהוא ממית ומייבש הזרעים ופרחי האילנות, וכן הברד ואע”פ שלא נזכר, וצריך להזכיר בהודאת האל אלה הדברים שהם תמידים לבני העולם והם גבורות ונפלאות האל, לפיכך כשאמר ענו לה’, זמרו לאלהינו, אמר שיזכרו בשיר ובזמר גבורותיו אלה התמידים ואמר מי יוכל לעמוד בפני קרם החזקה או פי’ כי מפני הקרה נמנעים בני אדם לצאת מבתיהם ולעשות מלאכתם: 147:18: דברו. חום השמש או המטר שמחמה את השלג הכפור והקרח: ואמר ישב רוחו יזלו מים. כי המים בנשיבת הרוח מפאת ים יבא המטר שימסה אלה, או פי’ ישב רוחו עליהם ויזלו מים כי מפזר אותם הרוח ולא יהיו מאוספים כאחד ימחו וימסו ויהיו למים: 147:19: מגיד. ובספרכם גבורת האל ספרו שנגלה אליכם בכבודו והגיד לכם דבריו וחוקיו ומשפטיו כי המעמד ההוא היה דבר גדול שלא היה כמוהו: 147:20: לא עשה. כמו שכתוב השמע עם קול אלהים וגו’: | ומשפטים בל ידעום והמשפטים שנתן להם לא ידעום זולתם כמו שכתוב כי מי מגוי גדול אשר לו חוקים כו’: 148:1: הללויה. בזה המזמור זכר כל הנבראים, בעולם הגדול החל ובעולם הקטן כלה ואמר בתחילה בכלל מן השמים כלומר כל הנהוים מן השמים רוצה לומר מיסוד השמש שהוא יסוד חמישי, ואמר אחר כך: | הללוהו במרומים. אותם שאתם במרומים ונכלל בו צרות אמת שאינם גופות ולא כח בגופות, וענין הללו אינו מצוה אלא כאילו אמר להם נאה להלל: 148:2: הללוהו. הזכיר תחילה שני המאורות הגדולים ואחר כך הזכיר החמשה הכוכבים והם כוכבי אור המאירים על הארץ יותר מאשר הם בגלגל השמיני מפני שהם קרובים לארץ מהם: | מלאכיו. הם השכלים חשוקי הגלגלים גם הם אינם גופות ולא כח בגופות: | כל צבאיו. הם הגופות הזכים והבהירים והם הגלגלים הכוכבים שהם בגלגל השמיני לפיכך אמר כל צבאיו לפי שהם צבא גדול ואמר בלשון רבים לפי שהם צורות חלוקים: 148:4: שמי השמים. יש שאומר כי שמי השמים הם אשר מתחת השמים והוא כדור האש שהוא סמוך אל כדור הלבנה והשמים הוא שאמר שנקרא שמים כמו על פני רקיע השמים ויהיה פירושו והמים אשר מעל השמים כדור הקרח, ויש קוראים שמו כדור הסגריר והוא בין כדור האש והאויר הקרוב לנו והוא מקום תכלית הגעת העבים ואין חכמי הפילוסופים מודים בזה, כי אומרים אין בינינו ובין גלגל הלבנה אלא האויר והאש הטבעית אא”כ נאמר כי המים פירושו צורת המים והוא המקום תכלית הגעת העבים באויר ובמקום ההוא מן האויר ישיבו העבים מים ויפלו לארץ בטבעם לא שיש שם גוף אחר אלא האויר אבל הוא חלוק באיכות ועל המקום ההוא נאמר והמים אשר מעל השמים: 148:5: יהללו. אמר כל אלה העליונים הנזכרים יהללו את שם ה’ ויודו לו כי הוא אדון עליהם כי אע”פ שהם נשגבים הוא נשגב עליהם: | והוא צוה ונבראו. והוא לבדו הקדמון והם החדשים נבראים: 148:6: ויעמידם לעד לעולם. כי אינם כמו הנבראים שאישיהם הם נפסדים והמין עומד אלא לעולם אישיהם עומדין כמו המין, והחוק שנתן להם בתחילת בריאתם לעולם לא ישתנה סדרם: 148:7: הללו. אחר כן אמר לברואי מטה שיהללו את ה’ ואמר וכל תהומות על המים אשר מתחת לארץ ועל המים אשר מעל לארץ. וזכר המים קודם היבשה כמו שהיתה בבריאה וגם התנינים אשר בהם והם שאמר עליהם הכתוב ויברא אלהים את התנינים כי הם גדולים מחיות היבשה: ומה שאמר הללו את ה’. והם אינם בני דיעה רוצה לומר שבני אדם יהללוהו מנפלאות האל שרואים בהם ומשכילים בהם: 148:8: אש וברד. הזכיר הנהוים באויר שגם הם מן הארץ והם אש וברד שלג וקיטור, כי בריאתם מן הארץ וחכמי התולדות יקיימוה בראיות גמורות, וגם בדברי רז”ל מצאנו כן: | אש. הוא אש הברק ששורף הדבר שנפלו בו: | ברד. ידוע והוא הפכו שהוא קר וכן שלג קר ותמורתו קיטור שהוא חם והוא האויר עולה מן הארץ דומה לעשן: | רוח סערה עושה דברו. הוא האויר המתנועע וכשהוא מתנועע בחזקה מפיל הארזים הגבוהים והבניינים והאניות שבים: ואמר עושה דברו. להודיע כי הוא איננו במקרה אלא הוא מצוה אותו להתנועע ובדברו ובמצותו הוא מתנועע לעונש המקבליםף 148:9: ההרים. אחר אשר זכר את הדברים הנהוים באויר וזכרם סמוך למים לפי שבסיבתם יעלו האדים באויר שמהם המטר והשלג והברק אח”כ זכר היבשה ואת אשר בה ואמר ההרים וכל גבעות כי הם הדברים העומדים והקיימים מנבראי הארץ ואחר שהזכיר הדומם כולו כי בכלל ההרים המתכות וכיון שהזכיר הדומים, הזכיר אח”כ הצומח ואמר עץ פרי וכל ארזים והם כלל לעצים שאינם עושים פרי והשכיר ארזים כי הם הגדולים שבעצים: 148:10: החיה. ואחר הצומח הזכיר החי שאינו מדבר, והחיה היא המדברית: | וכל בהמה. היא אשר בישוב: | והרמש. קטני החיות: | וצפור. הוא עליון ממין החי שאינו מדבר: 148:11: מלכי ארץ. ואחר שהזכיר החי שאינו מדבר הזכיר החי שהוא מדבר שהוא סגולת הועלם השפל וכן ביצירה הזכירו באחרונה כיון שנברא באחרונה לומר שהוא מושל על כולם, והוא המורכב האחרון לפי הטבע והזכיר בבני אדם מעלת הכבוד ומעלת הימים ואמר כי כולם יהללו את ה’ כנכבד כנקלה כקטון כגדול אנשים ונשים ואמר וכל לאומים, כי כן יודו את ה’ בבוא הגואל לישראל: 148:12: בחורים. אמר וגם לפי שאין דרך הבתולות להתעסק אלא בקשוט גופן אמר גם הם יתנו הלל לה’: | זקנים עם נערים. שהזקנים ילמדום היאך יהללו ה’ זהו שאמר עם, כי אין בנערים לבדו דעת להלל לפיכך אמר שהזקנים יהיו עם הנערים וילמדום: 148:13: יהללו. אמר כל אלה הנבראים שהם בעולם השפל יהללו את שם ה’ כלומר אותם שהם בני דיעה יהללו עליהם ועל שאר הנבראים: ואמר כי נשגב שמו לבדו. ולא אמר כן בעליונים לפי שהעליונים נשגבים אע”פ כן אמר שיודו לו כי הוא נשגב עליהם כי הוא בראם, אבל התחתונים אין בהם נשגב כי אין בגדולתם עמידה וקיום לפיכך לא יתגאו מלכי ארץ שרים ושופטי ארץ בגדולתם כי במעט זמן תשוב ותכלה גדולתם המשגב לה’ לבדו: | הודו על ארץ ושמים. כי כל הנבראים עליונים ותחתונים כולם עומדים בכחו: 148:14: וירם. והראה זה לכל העולם כי הכל בכחו כשהרים קרן לעמו שיוציאם מן הגלות ויקבצם בעמים וירם קרנם על כל העמים זהו תהלה לכל חסידיו הם בני ישראל שהוא עם קרובו וכולם יהללויה:
פירוש מלבי”ם
146:1: הללי נפשי את ה’, אחר שהלל על טובותיו הכוללים כל בריותיו, יצוה לנפשו שהיא תהלל את ה’ ביחוד מצד טובותיו הפרטים אליו: 146:2: אהללה ה’ בחיי, הילול אחד על החיים, ואזמרה לאלהי בעודי, ועוד אזמר על העוד והיתרון שנתן לי חוץ מן החיים. ויש הבדל בין ה’ ובין אלהי בכינוי, ששם ה’ ידבר בו מצד ההשגחה הכללית במה שמהוה כל הוה, ושם אלהי מדבר מצד ההשגחה הפרטית המיוחדת אליו, וכן הזמר הוא מעולה מן ההילול, ואמר שיהלל על חייו לה’, כי החיים יתן לכל חי מצד שהוא מהוה וממציא כל נברא, ועל העוד והיתרון שנתן לי אזמר לאלהי, שמשגיח עלי בהשגחה יתירה פרטית מצד הקשר שיש לו עמי: 146:3: אל תבטחו בנדיבים, עפ”ז מצוה בלי לבטוח בנדיבים, הגם שהנדיב דרכו ורצונו להטיב, מ”מ אין לבטוח עליו מצד שני טעמים, א. בבן אדם שאין לו תשועה, שמצד שהוא בן אדם אין הכח אל התשועה לו, כי כחו אינו בעצמו ויצוייר שלא יוכל להושיע, ב. שגם אם יוכל להושיע הלא. 146:4: תצא רוחו, יצוייר שתצא רוחו ממנו והגוף ישוב לאדמתו, כמ”ש וישוב העפר על הארץ והרוח תשוב וכו’ וביום ההוא הלא אבדו עשתונותיו והבטחון צריך שיהיה בדבר נצחי לא בדבר פוסק, אבל. 146:5: אשרי מי שאל יעקב בעזרו, שיעקב בטח על ה’ שאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ואז שברו ובטחונו על ה’ והוא יש לו תשועה, כי הוא. 146:6: עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם, ר”ל כל הנמצא בשמים ובארץ ובימים, וא”כ לו היכולת על כל המציאות, וגם הוא השומר אמת לעולם, שאמתת הבטחתו קיים לעולם כי הוא הנצחי והבטחתו לא תשתנה ע”י שום סבה: 146:7: עושה וכו’ ה’ מתיר אסורים, ר”ל כי מלך בשר ודם אם יתיר את האסור ממאסרו, כבר עשה עמו בזה די צדקה וחסד ולא יפנה אליו עוד לתת לו יתר צרכיו, אבל ה’ הוא מתיר אסורים, ואז ישגיח על צרכיהם בין לעשות משפט לעשוקים, ולענוש את אלה שאסרו אותם בחנם, וגם נותן לחם לרעבים, אלה שיצאו מבית האסורים לבל ימותו אח”כ ברעב: 146:8: ה’ פוקח עורים וכו’ ה’ אוהב צדיקים ר”ל ומצד שהוא אוהב צדיקים ישגיח עליהם בהשגחה יתירה על צד הפלא אם לפקח עיניהם, שזה כולל בין עיני השכל בין עינים הגשמיים ממש ע”פ הנס, ואם לזקוף כפיפותם שהם כפופים או מצד הענוה או מצד העוני, שילכו רומה בהתעצמות כח הגויה ויתרון הכשר חכמה: 146:9: ה’ שומר את גרים עוד ישגיח על החלשים בהשגחה, שהם הגר והיתום והאלמנה לשמור את הגרים ולהרים את היתום והאלמנה ולעות דרך רשעים שרוצים להרע לחלשים האלה: 146:10: ימלוך ה’, יש הבדל בין ה’ ובין שם אלהים שבא בכינוי אל ישראל, ששם הויה מציין ההשגחה הכללית על כל הברואים ע”פ סדר הטבעי, ושם אלהיך ציון מציין הקשר הפרטי שיש לו עם ציון, וההשגחה הפרטית אשר שם לעשות אותות ופלאות, ויש הבדל בין לעולם ובין לדור ודור, שלעולם מציין הזמן התמידי הבלתי מתחלק, ולדור ודור מציין הזמן המתחלק לשני דורות, ור”ל מצד שהוא הוי”ה המשגיח השגחה כללית על פי המערכת שעל זה אמר ימלוך ה’, כי בשמים הכין כסאו ומשם מלכותו בכל משלה, זה הנהגה קיימת בלתי משתנה, אולם מצד שהוא אלהיך ציון ימלוך לדוד ודור, כי ההנהגה הנסיית אינה קבועה לעולם רק משתנית בכל דור לפי צורך הדור והכנתם וזכותם: 147:1: כי טוב, אחר שסיים בדבר השגחת ה’ אל ציון, ייחד לזה מזמור בפ”ע, ואמר הזמר לאלהינו הוא טוב והתהלה הוא נעים ונאוה, וכבר בארנו ששם אלהינו בכינוי מורה על הקשר שיש לה’ עם ישראל ועל השגחה הפרטיית שהפלם ה’ בה, וכבר התבאר שהזמר הוא דרגה יותר מן התהלה, שהזמר בא על טובות העודפות ביתר שאת, ועל כן אמר שהזמר לאלהינו מצד השגחתו הפרטיית הנסיית הוא טוב, שהטוב הוא הטוב האמתי הנמצא בעצמות הדבר, והתהלה מצד הטובות הרגילות הוא נעים ונאוה, מצד היופי והערך והסדר שיש להנהגה הסדורה: 147:2: בונה ירושלים ה’, באר שהזמר והתהלה שמדבר בה הוא על שה’ בעצמו בונה ירושלים. שבהשגחתו הפרטיית מתעסק בבנינה שתהיה עיר אלהים קדוש משכני עליון, והוא בעצמו יכנס לתוכה את נדחי ישראל, הנדחים בארבע כנפות הארץ, (או מדבר על כינוס השבטים והתחברותם בה, כמו שכתוב ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו, כמו שפרשתי שם): 147:3: הרופא לשבורי לב, לישראל שלבם נשבר על צרתם, ומחבש לעצבותם שהוא העצב שבלב, כי תחת עצב ימלאו שמחה וגיל: 147:4: מונה, נגד מה שהנהגת העכו”ם הוא על ידי מערכת הכוכבים וסדרי הטבע והמזלות, אומר שבהנהגת הטבע לא נראה כ”כ כח ה’ ועזוזו וחכמתו כמו בהנהגה ההשגחיית הבחיריית, כי אל הכוכבים הוא מונה מספר וא”א להוסיף ולגרוע מן מספרם, וכן לכולם שמות יקרא, כל אחד יש לו שם המורה על כחו העצמיי, זה להשפיע חיים וזה עושר וזה חורבן ואבדון וכדומה, וא”כ הם קצובים בין בכמות מספרם בין באיכות פעולתם, אבל בזה. 147:5: (ה-ו) גדול אדוננו מצד שהוא אדונינו ומשגיח עלינו בהשגחה פרטיית שלא ע”י המערכת, ובזה הוא רב כח שמורה על רב היכולת, וכן בזה לתבונתו אין מספר ואין סוף לחכמתו, במה שהוא מעודד ענוים ומשפיל רשעים ע”י השגחתו הפרטיית, הגם שלפי המזל מתחייב שאלה יהיו ענוים ושפלים ואלה ירימו קרן, ישדד את המערכה, בזה נראה כחו וחכמתו: 147:7: ענו לה’ בתודה, מצד שהוא ה’ בורא העולם ומנהיג הנהגת הטבע הסדורה, הרימו קול שיר בתודה על טובותיו הכלליות, אבל לאלהינו בהצד שהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטיית נסיית, שזה יציין בשם אלהים הבא בכינוי, תזמרו בכנור, שהזמר הוא מעולה יותר, ויהי בכנור לרוב חשיבותו, ומפרש: 147:8: המכסה, שגם בהנהגה הכללית נראה שהכל מאתו והוא משגיח על כל בריותיו במה שראינו שהוא המכסה שמים בעבים, שהמטר הוא אות על ההשגחה וע”י העבים מכין לארץ מטר, וע”י המטר הוא מצמיח הרים חציר: 147:9: (ט-י) נותן, וע”י החציר נותן גם לבהמה לחמה, עד שהשגחתו מתפשט גם על הבהמה, וגם לבני עורב נותן לחמם, אשר יקראו לא בגבורת הסוס יחפץ, בני עורב אלה יקראו ויכריזו לאמר, שה’ לא חפץ בגבורת הסוס, ר”ל שא”צ להשגת הטרף גבורה והשתדלות כי הוא מה’, כי הלא מפרנס גם בע”ח החלשים כבני עורב, ויש שישיג טרפו ע”י מלחמה שבוזז שלל מאויב, כמ”ש חז”ל שא”ל לדוד עמך ישראל צריכים פרנסה א”ל לכו ופשטו ידיכם בגדוד, ולמלחמה צריך סוס מוכן ליום מלחמה, ויש שישיג טרפו ע”י שילך בדרכים רחוקים, כמ”ש ממרחק תביא לחמה, וצריך שוקים ורגלים ללכת ממקום למקום, וע”ז יקראו הבני עורב ויפרסמו שה’ לא יחפוץ בזה, כי כל המיחל לו ימצא טרפו בביתו, ובלא סוס ורכב ומלחמה, כמו שממציא מזון בני עורב: 147:11: רוצה, רק ה’ רוצה את יראיו, שאין משתדלים מאומה, רק הם מיחלים לחסדו שהוא ממציא להם טרפם מצד חסדו הגדול: 147:12: שבחי, אולם את ירושלים, שבחי את ה’, ומבואר אצלנו כי השבח הוא המשביח את הדבר שהוא טוב יותר ממה שהיה, ר”ל את תגדלי תהלת ה’ יותר ממה שהיה מהולל ע”י כל העמים, ויש הבדל בין ה’ שמורה על הנהגתו הכללית מצד שברא את העולם, ובין אלהיך בכינוי שמורה הדיבוק שישלו עם ישראל ולעשות להם נוראות ופלאות, ויש הבדל בין ציון וירושלים, שבציון ישבו החכמים והשרים והם יהללו מצד שהיא השגחתו הפלאיית, ובירושלים ישבו ההמון והם ישבחו מצד השגחתו הכוללת, רק שישבחו את ה’ במדרגה יותר ממה שישיגו העמים בהנהגה זו הכוללת, באשר גם ההנהגה הכוללת המיוחסת לשם הויה תהיה לישראל ע”פ השגחת ה’: 147:13: כי חזק בריחי שעריך בל יוכל האויב לקרב אליך, וגם ברך בניך בקרבך, ר”ל שלא תצטרכו לא לגבורת הסוס למלחמה, כי לא ימצא מי שילחם אתך, ולא לשוקי האיש לבקש מזון במרחקים, כי בניך ימצאו ברכה הגם שיהיו בקרבך, ומפרש נגד מ”ש כי חזק בריחי שעריך: 147:14: השם גבולך שלום, ולא יבא אויב בשעריך, ונגד מ”ש ברך בניך בקרבך אמר כי חלב חטים ישביעך: 147:15: השולח, וגם אם לפעמים הוא שולח אמרתו ארץ לגזור עליך איזה גזרה רעה, לא יארכו ימי הרעה, כי עד מהרה ירוץ דברו, תיכף ירוץ דבור אחר להשיב את האמירה הרעה ולבטל את הגזרה, ומפרש זה במשל, 147:16: (טז-יז) הנותן שלג כצמר, ממשיל האמירה ששלח לרע בציור השלג והכפור והקרח שמקפיא את המים, כן מדת הדין יקפיא מי החסד ויעצור את השפע הנזל ממעיני הישועה, ור”ל אם שלח אמרתו ארץ ובאמירה הזאת הוא נותן שלג כצמר ויפזר כפור כאפר וגם משליך קרחו כפתים עד שלפני קרתו מי יעמד ואין עומד בפני הרעה, בכ”ז עד מהרה ירוץ דברו, כי. 147:18: ישלח דברו וימסם, ר”ל ישיב את הגזרה ויבטלנה, והשפע תרד כמו בתחלה, וישב רוח והמים יזלו בשפע רב ולא יהיו מוקפאים, ר”ל יבטל את הרע: 147:19: מגיד וזה יהיה ע”י שיגיד דברו ליעקב, ויודיעם ע”י הנביאים את הגזרה שרוצה לגזור עליהם, והם שבים בתשובה ומבטלים את הרעה, ולישראל שהם הגדולים שבאומה, מגיד חקיו ומשפטיו והם הולכים בחקות התורה וינחם על הרעה: 147:20: לא עשה כן לכל גוי, ולכן הם נתונים תחת המערכה, שלא לבד שלא הודיע להם חקיו, כי גם משפטים בל ידעום שאף הנימוסים השכליים לא קבלו מה’, ולכן ילכו במשפטים בל יחיו בהם: 148:1: הללו את ה’ מן השמים, המשורר יציין תהלת ה’ איך היא יורדת מלמעלה למטה, מן העולם העליון שבעליונים עד העולם השפל שבשפלים, ושוב יתחיל לצייר איך תשוב התהלה ותעלה מן השפל מעלה מעלה, כי כן בבריאת העולם התחילה הבריאה להשתלשל תחלה מלמעלה למטה, וכל שירדה מטה מטה נתגשמה יותר ונעבתה עד שיצא העולם השפל הלז הגשמי הרחוק מהאור העליון הרחק רב, שתחלה האציל אור האצילות ואז נתהוה מסך ונתעבה האור בעולם הכסא, ומשם השתלשל ונתעבה יותר בעולם המלאכים, ואחריו נעשה העולם האופנים, עד שיצא הכדור הארצי שלנו השפל חשך ענן וערפל, אולם אחרי שהגיע לתכלית הגשמיית והעכירות התחיל המציאות לשוב ולהזכך ולשוב אל מקומו מעלה מעלה, שאחר שנברא הדומם נזדכך החומר והופשט חמריותו לאט לאט עד שהוכן לקבל נפש הצומחת, ואח”ז הזדכך יותר עד שהיה מוכן אל נפש החיונית, ואח”כ הטהר יותר ועלה במעלה עד שנעשה ראוי לקבל צורת הנפש המדבר, ונעשה האדם בצלם אלהים ובדמותו, הוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכן הפשט חמריותו ונשתלם לאט לאט להסיר הקליפה והמסך עד שבא תור להאומה הישראלית לעלות בהר ה’, ומשה בחירו עלה אל האלהים ועלו תחתונים למעלה עד המקום שהמלך במסבו, בענין שידמה המציאות (כפי דברי אפלאטון) כעיגול ההנדסי ההגיוני, שה’ הוא העומד בראש המחול והעגול הזה, וממנו התחיל המציאות לרדת מטה מטה ולהתעבות ולהתגשם, עד שבא לתכלית קצה המטה. ואז חזר לעלות אל ראש העגולה מן הארץ לשמים עד הנשגב העומד בראש המחול, כמ”ש על מליצה זו עתיד הקב”ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא והם מראים עליו באצבע כמ”ש במק”א, עפ”ז יצייר תחלה ההילול היורד מלמעלה למטה והתחיל הללו את ה’ מן השמים, ומפרש הללוהו במרומים שהם העולמות הגבוהים מאד, כמו העולם האצילות והכסא. משם יורד למטה אל עולם המלאכים, ואמר. 148:2: (ב-ג) הללוהו כל מלאכיו, יורד עוד אל עולם הגלגלים ואמר הללוהו כל צבאיו, שבם נמצאו שני המאורות הגדולים שמש וירח וכל כוכבי אור, משם יורד אל קערורית גלגל הירח, ואמר, 148:4: הללוהו שמי השמים, כי מן סגריר העבים ולמעלה נקרא בשם שמים, כמ”ש ויקרא אלהים לרקיע שמים כמ”ש בפי’ מע”ב, ולמעלה מהם עד גלגל הירח נקרא שמי השמים, ושם נמצאו המים העליונים התלוים במאמרו של מלך שבארתי היטב בפי’ מע”ב, ועז”א והמים אשר מעל השמים: 148:5: יהללו את שם ה’, ובאר כי ההילול של עולמות אלה נבדל מן ההילול של הארץ שיזכיר אח”ז בשלשה דברים, א. כי הוא צוה ונבראו, והוא כמו שכתבתי במק”א שמעשה השמים נבדלו ממעשה הארץ שבהשמים לא היה רק בריאה לבד, ובארץ היה בריאה ויצירה ועשיה כי בריאה היא הוצאת עצם הדבר יש מאין, ויצירה הוא הוצאת צורת הדבר מיש ליש, ועשיה הוא גמר הדבר, ובשמים לא תיקן שום דבר, רק נשארו כמו שנבראו בבריאה הראשונה, לבד בארץ אחר הבריאה היה גם יצירה, במה שעשה היבשה, ועשיה מה שהוציא עליה צומח וכל צאצאיה, וכמ”ש ישעיה מ”ה כה אמר ה’ בורא השמים, הוא האלהים יוצא הארץ ועושה הוא כוננה וכמ”ש בפירושי שם, ועז”א כי הוא צוה ונבראו, זאת שנית שהארץ היא עולם ההויה וההפסד וצאצאיה הם רק קיימים במין, והשמים הם קיימים באיש, ועז”א ויעמידם לעד לעולם, ג. שהחקים שגבל בארץ הם משתנים כי בארץ יש בחירה ורצון, אבל בשמים חק נתן ולא יעבור, כי אין שם בחירה וחקיה קיימים לעד: 148:7: הללו, אחר שבא ברדתו בעגולת התהוות המציאות עד הארץ שהוא קצה התחתון השפל, יתחיל המחוגה לעלות למעלה, עפ”ז אומר הללו את ה’ מן הארץ, וחושב תחלה את הפשוטים שהם הד’ יסודות, תנינים וכל תהומות הוא יסוד המים. 148:8: אש, הוא יסוד האש, וחושב תולדות שני יסודות אלה, ברד שלג תולדות המים, קיטור, תולדות האש, רוח יסוד הרוח, תולדתו הוא סערה עושה דברו, כי הסערה מוכנת לפעמים לשליחות ה’, ונגד יסוד העפר אמר. 148:9: ההרים וכל גבעות, מעתה יתחיל לעלות מעלה מעלה מן הפשוט אל המורכב, הדומם ההרים וכל גבעות, למעלה ממנו הצומח עץ פרי וכל ארזים, ר”ל עץ פרי ואילני סרק, למעלה ממנו בעלי חיים. 148:10: החיה וכל בהמה, וחושב חיה ובהמה שנבראו בששי, רמש וצפור כנף שנבראו בחמישי, למעלה ממנו המדבר. 148:11: (יא-יב) מלכי ארץ וכו’ חושב המלכים בעלי הממשלה, והלאומים בעלי הדת, תחתיהם שרים מצד הממשלה, שופטי ארץ מצד הנימוס והדת, וחושב שיהללו בחורים וגם בתולות דהיינו זכרים ונקבות, זקנים עם נערים ר”ל גדולים וקטנים: 148:13: יהללו את שם ה’, ר”ל ואלה יהללו מצד שנשגב שמו לבדו, שהגם שהם בעלי בחירה שם ה’ נשגב אצלם. ועי”כ יעלו מלמטה למעלה עד ראש הסולם להתקרב לה’, ובזה הודו על ארץ ושמים, כי תחת שתחלה בסדר הקודם ירד ההוד משמים אל הארץ, בסדר הזה תעלה ההוד באור חוזר מן הארץ אל השמים, ותשוב העגולה אל שרשה העליון, ואיך יהיה זה? מבאר שזה ע”י מה. 148:14: שירים קרן לעמו שישראל התרוממו מן העולם השפל לעלות בהר ה’ והם עלו בהר הקדש אל ראש הסולם ונגשו אל ה’, ובזה תהלה לכל חסידיו, שהחסידים שהם יתקרבו בעלותם במעלות עד ה’ יהללו לאמר שישראל הם עם קרובו, כי הם התקרבו עד ראש המחול והעגולה, עד שתהלת החסידים תעלה עם התהלה הראשונה שפתח בה הללוהו במרומים, כי גם הם יעלו למרום והם עם קרובו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מים וגאולה | תהלים קמח — “הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים” — כל הבריאה כולל המים משבחת את ה’
- אפיון - שמירה מעונש על ידי צדקה | “ה’ שומר את כל אוהביו” — ה’ שומר ומגן על הצדיקים והעניים
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: לְ/הַשְׁפָּלָֽה (Strong’s H8214) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תחילת חמשת ההללויות האחרונות. קמו — “הללי נפשי את ה’” — “אל תבטחו בנדיבים”. קמז — “הללוי-ה כי טוב זמרה אלוקינו” — ה’ בונה ירושלים, מרפא שבורי לב. קמח — קריאה אוניברסלית: “הללו את ה’ מן השמים… שמש וירח… ארז ועץ פרי”.