תהלים קמד-קמה — “ברוך ה’ צורי” — תהלה לדוד
פסוקים
לְדָוִ֨ד׀ בָּ֘ר֤וּךְ יְהֹוָ֨ה׀ צוּרִ֗י הַֽמְלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַקְרָ֑ב אֶ֝צְבְּעוֹתַ֗י לַמִּלְחָמָֽה׃ חַסְדִּ֥י וּמְצוּדָתִי֮ מִשְׂגַּבִּ֢י וּֽמְפַלְטִ֫י־לִ֥י מָ֭גִנִּי וּב֣וֹ חָסִ֑יתִי הָרוֹדֵ֖ד עַמִּ֣י תַחְתָּֽי׃ יְֽהֹוָ֗ה מָֽה־אָ֭דָם וַתֵּדָעֵ֑הוּ בֶּן־אֱ֝נ֗וֹשׁ וַֽתְּחַשְּׁבֵֽהוּ׃ אָ֭דָם לַהֶ֣בֶל דָּמָ֑ה יָ֝מָ֗יו כְּצֵ֣ל עוֹבֵֽר׃ יְ֭הֹוָה הַט־שָׁמֶ֣יךָ וְתֵרֵ֑ד גַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ׃ בְּר֣וֹק בָּ֭רָק וּתְפִיצֵ֑ם שְׁלַ֥ח חִ֝צֶּ֗יךָ וּתְהֻמֵּֽם׃ שְׁלַ֥ח יָדֶ֗יךָ מִ֫מָּר֥וֹם פְּצֵ֣נִי וְ֭הַצִּילֵנִי מִמַּ֣יִם רַבִּ֑ים מִ֝יַּ֗ד בְּנֵ֣י נֵכָֽר׃ אֲשֶׁ֣ר פִּ֭יהֶם דִּבֶּר־שָׁ֑וְא וִ֝ימִינָ֗ם יְמִ֣ין שָֽׁקֶר׃ אֱֽלֹהִ֗ים שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ אָשִׁ֣ירָה לָּ֑ךְ בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר אֲזַמְּרָה־לָּֽךְ׃ הַנּוֹתֵ֥ן תְּשׁוּעָ֗ה לַמְּלָ֫כִ֥ים הַ֭פּוֹצֶה אֶת־דָּוִ֥ד עַבְדּ֗וֹ מֵחֶ֥רֶב רָעָֽה׃ פְּצֵ֥נִי וְהַצִּילֵנִי֮ מִיַּ֢ד בְּֽנֵי־נֵ֫כָ֥ר אֲשֶׁ֣ר פִּ֭יהֶם דִּבֶּר־שָׁ֑וְא וִ֝ימִינָ֗ם יְמִ֣ין שָֽׁקֶר׃ אֲשֶׁ֤ר בָּנֵ֨ינוּ׀ כִּנְטִעִים֮ מְגֻדָּלִ֢ים בִּֽנְעוּרֵ֫יהֶ֥ם בְּנוֹתֵ֥ינוּ כְזָוִיֹּ֑ת מְ֝חֻטָּב֗וֹת תַּבְנִ֥ית הֵיכָֽל׃ מְזָוֵ֣ינוּ מְלֵאִים֮ מְפִיקִ֥ים מִזַּ֗ן אֶ֫ל־זַ֥ן צֹאונֵ֣נוּ מַ֭אֲלִיפוֹת מְרֻבָּב֗וֹת בְּחוּצוֹתֵֽינוּ׃ אַלּוּפֵ֗ינוּ מְֽסֻבָּ֫לִ֥ים אֵֽין־פֶּ֭רֶץ וְאֵ֣ין יוֹצֵ֑את וְאֵ֥ין צְ֝וָחָ֗ה בִּרְחֹבֹתֵֽינוּ׃ אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַֽשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֱׁיְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו׃ תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲרוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲבָרְכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ בְּכׇל־י֥וֹם אֲבָרְכֶ֑ךָּ וַאֲהַלְלָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ גָּ֘ד֤וֹל יְהֹוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר׃ דּ֣וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַעֲשֶׂ֑יךָ וּגְב֖וּרֹתֶ֣יךָ יַגִּֽידוּ׃ הֲ֭דַר כְּב֣וֹד הוֹדֶ֑ךָ וְדִבְרֵ֖י נִפְלְאֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה׃ וֶעֱז֣וּז נֽוֹרְאֹתֶ֣יךָ יֹאמֵ֑רוּ (וגדלותיך) [וּגְדֻלָּתְךָ֥] אֲסַפְּרֶֽנָּה׃ זֵ֣כֶר רַב־טוּבְךָ֣ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָתְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ׃ חַנּ֣וּן וְרַח֣וּם יְהֹוָ֑ה אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדׇל־חָֽסֶד׃ טוֹב־יְהֹוָ֥ה לַכֹּ֑ל וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל־כׇּל־מַעֲשָֽׂיו׃ יוֹד֣וּךָ יְ֭הֹוָה כׇּל־מַעֲשֶׂ֑יךָ וַ֝חֲסִידֶ֗יךָ יְבָרְכֽוּכָה׃ כְּב֣וֹד מַלְכוּתְךָ֣ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָתְךָ֥ יְדַבֵּֽרוּ׃ לְהוֹדִ֤יעַ׀ לִבְנֵ֣י הָ֭אָדָם גְּבוּרֹתָ֑יו וּ֝כְב֗וֹד הֲדַ֣ר מַלְכוּתֽוֹ׃ מַֽלְכוּתְךָ֗ מַלְכ֥וּת כׇּל־עֹלָמִ֑ים וּ֝מֶֽמְשַׁלְתְּךָ֗ בְּכׇל־דּ֥וֹר וָדֹֽר׃ סוֹמֵ֣ךְ יְ֭הֹוָה לְכׇל־הַנֹּפְלִ֑ים וְ֝זוֹקֵ֗ף לְכׇל־הַכְּפוּפִֽים׃ עֵֽינֵי־כֹ֭ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֤ה נֽוֹתֵן־לָהֶ֖ם אֶת־אׇכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ׃ פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכׇל־חַ֣י רָצֽוֹן׃ צַדִּ֣יק יְ֭הֹוָה בְּכׇל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכׇל־מַעֲשָֽׂיו׃ קָר֣וֹב יְ֭הֹוָה לְכׇל־קֹרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶאֱמֶֽת׃ רְצוֹן־יְרֵאָ֥יו יַעֲשֶׂ֑ה וְֽאֶת־שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיוֹשִׁיעֵֽם׃ שׁוֹמֵ֣ר יְ֭הֹוָה אֶת־כׇּל־אֹהֲבָ֑יו וְאֵ֖ת כׇּל־הָרְשָׁעִ֣ים יַשְׁמִֽיד׃ תְּהִלַּ֥ת יְהֹוָ֗ה יְֽדַבֶּ֫ר־פִּ֥י וִיבָרֵ֣ךְ כׇּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קׇדְשׁ֗וֹ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃
פירוש רש”י
144:2: הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי. הָרוֹקֵעַ וְשׁוֹטֵחַ אֶת עַמִּי לִרְבֹּץ בִּמְקוֹמוֹ, כְּמוֹ ״שׁוֹטֵחַ לַגּוֹיִם״ (איוב יב:כג) מַגְדִּיל אוֹתָם. רוֹדֵד תַּרְגּוּם שֶׁל רוֹקֵעַ, כְּדִמְתַרְגֵּם ״וַיְרַקְּעוּ״ (שמות לט:ג): ״וְרַדִּידוּ״. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים: הָרוֹדֵד עַמִּים תַּחְתִּי, הַמַּחֲלִישׁ עַמִּים תַּחְתִּי. אַךְ בְּסֵפֶר מְדֻיָּק מֻגֶּה עַמִּי, וּמְסוֹרָה עָלָיו: שְׁלֹשָׁה סְבִירִין עַמִּים וְקוֹרִין עַמִּי. וְעַל תַּחְתִּי יֵשׁ מְסוֹרָה עָלָיו: תַּחְתָּיו קְרִי: 144:3: מָה אָדָם. מַה פָּרַס וְיִשְׁמָעֵאל לְפָנֶיךָ, כִּי יְדַעְתָּם לְהַרְבּוֹת לָהֶם גְּדֻלָּה? 144:4: יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר. שְׁלֹמֹה אָמַר ״וַיַּעֲשֵׂם כַּצֵּל״ (קהלת ו:יב), וְלֹא פֵּרַשׁ אִם צֵל דֶּקֶל אוֹ צֵל כּוֹתֶל שֶׁהֵם קְבוּעִים. כְּבָר פֵּרַשׁ אָבִיו: כְּצֵל עוֹבֵר. צִלּוֹ שֶׁל עוֹף הַפּוֹרֵחַ (קהלת רבה א:ב): 144:7: פְּצֵנִי. הוֹצִיאֵנִי, וּלְשׁוֹן הַצָּלָה הוּא, וְכֵן ״הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ״ (תהלים קמד:י) (מצאתי): 144:8: פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וְגוֹ׳. תָּלָה הַכָּתוּב שָׁוְא בַּפֶּה וְשֶׁקֶר בַּיָּמִין, בָּאוּ לְסַפֵּר בַּפֶּה בּוֹדִים גּוּזְמָא עַל שָׁוְא אַף לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ, בָּאוּ לִפְשֹׁט יְמִינָם לִשְׁבוּעָה חָדְלוּ מִשָּׁוְא שֶׁנִּתְפַּס עָלָיו כְּגַנָּב אֲבָל בְּשֶׁקֶר נִשְׁבָּעִין שֶׁכָּךְ גּוֹרָלָם: 144:10: הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים. מְדַבֵּר עַל ״סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת״ (שמואל א כג:כח) שֶׁהָיָה דָּוִד קָרוֹב לִיתָּפֵשׂ בְּיַד שָׁאוּל, וּבָא מַלְאָךְ אֶל שָׁאוּל: ״מַהֲרָה וְלֵכָה וְגוֹ׳״ (שמואל א כג:כז). הִצִּיל אֶת שָׁאוּל מִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דָּם נָקִי, וְאֶת דָּוִד מִהְיוֹת נֶהֱרָג: 144:11: פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי. כַּאֲשֶׁר פָּצִיתָ אָז, כֵּן פְּצֵנִי עַתָּה: 144:12: אֲשֶׁר בָּנֵינוּ וְגוֹ׳. כְּלוֹמַר: גַּם עַתָּה דּוֹר זֶה כָּשֵׁר הוּא: | בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים. שֶׁאֵין בָּהֶם מוּם, כָּל כָּךְ הֵם מְנֻקִּים מֵעֲבֵירָה (מצאתי): | מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם. בְּשֵׁם טוֹב זֶה, שֶׁהֵם כִּנְטִיעִים בְּנַעֲרוּתָם, גְּדֵלִים כָּל יְמֵיהֶם. וְאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם כָּל שֶׁבַח זֶה אֶלָּא בְּדוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ: | בְּנוֹתֵינוּ. גְּבוֹהוֹת קוֹמָה נָאָה כְזָוִיֹּת שֶׁל בַּיִת אֲבָנִים, שֶׁזָּוִיּוֹת אֶבֶן מְכֻוָּנוֹת כְּנֶגֶד חֲבֶרְתָּהּ וְעוֹלָה לְמַעְלָה עַד שֶׁהַזָּוִיּוֹת מְיֻשָּׁרוֹת: | מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל. מְהֻלָּלוֹת בְּפִי רוֹאֵיהֶן, וּמְדַמִּין אוֹתָם לְתַבְנִית קוֹמַת הַהֵיכָל. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (פסחים פז.) בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת. מִתְמַלְּאוֹת תַּאֲוָה כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ הַמְּלֵאוֹת דָּם, וְאֵינָן נִבְעָלוֹת אֶלָּא לְבַעֲלֵיהֶן: 144:13: מְזָוֵינוּ מְלֵאִים. זָוִיּוֹת אוֹצְרוֹתֵינוּ מְלֵאִים טוֹב: | מְפִיקִים מִזַּן אֶל זָן. מַסְפִּיקִים מָזוֹן מִשָּׁנָה לְשָׁנָה, מִזַּן אֶל זָן מִשְּׁעַת אָסִיף מָזוֹן לְשָׁנָה זוֹ עַד זְמַן אָסִיף לְשָׁנָה אַחֶרֶת, זָן גוֹבִירְנִיי״ל בְּלַעַ״ז: | מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת. לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת עוֹשׂוֹת פְּרִי: 144:14: אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים. אַלּוּפִים גְּדוֹלִים שֶׁבָּנוּ נִסְבָּלִים עַל קְטַנֵּיהֶם, שֶׁהַקְּטַנִּים נִשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ אֵין פֶּרֶץ בָּנוּ: | וְאֵין יוֹצֵאת. אֵין שְׁמוּעָה רָעָה יוֹצֵאת לְמֵרָחוֹק: | וְאֵין צְוָחָה. וְאֵין קוֹל מְהוּמוֹת מִלְחָמָה: 144:15: שֶׁכָּכָה לּוֹ. שֶׁכָּל טוֹבָה הַזֹּאת שֶׁלּוֹ: 145:4: דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ. וְגַם אֲנִי הֲדַר כְּבוֹד הוֹדְךָ אָשִׂיחָה: 145:6: וְעֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ. וְגַם אֲנִי גְּדֻלָּתְךָ אֲסַפְּרֶנָּה: 145:7: זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ. דּוֹר לְדוֹר גְּבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ זֶה לָזֶה לֵאמֹר: טוֹב לָנוּ לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרוֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (מצאתי): 145:14: נוּ״ן חֲסֵרָה מֵאָלְפָ״א בֵּיתָ״א, לְפִי שֶׁרָאָה דָּוִד בָּהּ מַפָּלָה קָשָׁה: ״נָפְלָה וְלֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״ (עמוס ה:ב), וְחָזַר וּסְמָכָהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנּוֹפְלִים (ברכות ד:): 145:16: וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ הוּא מַשְׂבִּיעַ אֶת טוּבוֹ וְאֶת רְצוֹנוֹ וְאֶת בִּרְכָתוֹ. רָצוֹן אפיימנ״ט בְּלַעַ״ז: 145:21: תְּהִלַּת ה׳ יְדַבֶּר פִּי. וְגַם כָּל בָּשָׂר יְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
פירוש רד”ק
144:1: לדוד. זה המזמור חברו דוד אחרי מלכו בתחילה אחר שנצח מלחמת פלשתים וניצול ממלחמת ישראל וממלחמת פלשתים: ואמר ברוך ה’ צורי. פירושו חזקי כי הוא הנותן לי כח, ומלמד ידי לקרב וכפל במלות שונות: 144:2: חסדי. אמר אלהי חסדי ואמר אלהי צורי, ואמר צורי ואמר אלהי תהילתי, ואמר הוא תהילתי לפי שהשם והתואר ישתוו בו יתברך: ומה שאמר לי, אחר יו”ד הכינוי הוא תוספת: | הרודד עמי תחתי. הרודד פירושו כתרגומו מתרגמינן וירקעו ורדידו: | עמי. כמו עמים ויתכן לפרשו כמשמעו בלא חסרון מ”ם אלא שתהיה היו”ד לכינוי המדבר והוא שאול והסומכים אותו: 144:3: ה’ מה אדם ותדעהו. אמר זה כנגד שאול שהיה מלך ונפסקה מלכותו במעט זמן ופי’ ותדעהו כמו ותחשבהו כי פי’ הידיעה במקום הזה ובכיוצא בו ההכרה וההשגחה לטובה: 144:4: אדם. מה גדולת אדם נחשבת הרי הוא כמו הבל והוא דבר שאינו מתקיים כמו הבל הפה: | כצל עובר. כמו הבל שעובר במהרה בהתפשט השמש או פירושו כצל העוף העובר בעופפו: 144:5: ה’ הט שמך. וכן אמר ויט שמים וירד והכל דרך משל כאלו ירד הוא יתברך לכלות הרשעים במהרה וזאת התפלה אמרה על מלכי האומות המבקשים להלחם עמו: | בהרים. הם המלכים שהם חזקים כהרים על דרך משל: | ויעשנו. כשתשלח אש אפך בהם עלה עשן מהם כמו שעולם עשן מדבר הכלה באש’ ורבים רואים עשן האש ואינם רואים האש כן בכליון הרשעים מי שלא יראה בכלותם ישמע וידע: 144:6: ברוק. והברקים והחיצים הם הגזירות היורדות מן השמים: 144:7: ממים רבים. הם האויבים החזקים ואחר כך פירוש מיד בני נכר כי מעתה שמלך אין לו אויבים אלא בני נכר ופירוש פצני כמו הצילני והוא קרוב לענין פציתי פי שהוא ענין פתיחה כי המציל אדם מיד אדם הרי פותחו ממאסרו: 144:8: פיהם. מלכי נכר שהם מתגאים עלי בדבריהם ואומרים נעשה לו כך וכך שוא והבל דבריהם אחר שתעזרני אתה וכן ימינם כלומר כחם וגבורתם כח שקר והבל הוא: 144:9: אלהים. בכל עת שתחדש נפלאותיך עמי אחדש לך שיר בפה ובכלי: 144:10: הנותן תשועה. אף על פי שהם מלכים צריכים להאל יתברך לתשועתם: | הפוצה. פירשנו עניינו במלות פצני: | מחרב רעה. מחרב שאול וקראה חרב רעה שלא היה לו הדרך להשמר ממנה לפי שהיה מלך והיה מבני עמנו: 144:11: פצני. פירשנוהו כי הענין כפל במזמור: 144:12: בנינו. כי כל ענייני על הנכונה ובלבד שתצילני מיד בני נכר כי בינינו שלחת ברכה בפרי בטנינו ובפרי אדמתינו ובפרי בהמתנו ושלשתם זכרם במזמור כמו שנזכרו בתורה בברכות ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך, ואמר אשר בינינו כנטיעים כמו הנטיעים שהם מגודלים על מים רבים, ובמקום דשן ושמן כן בנינו מגודלים בנעוריהם ברוב טובה ובאמונה ישרה ובמעשים טובים כן בנותינו הם מגודלות בטובה והם יפות במראה נאות בקומתן כמו זויות ההיכל והם פינות הארמון שבם מחוטבות אבני גזית נפסלות היטב במלאכה דקה עד שידמו כל אבני הזויות מרוב חטיבתן ביושר, כאילו הם כולם אבן אחת כן הבנות יפות ונאות בצורתן כתבנית ההיכל: 144:13: מזוינו. זויות הבית כלומר בכל פיאה מן הבית מין תבואה מרוב תבואה מכל מין ומין הם מתערבים זה עם זה ופי’ מפיקים יוצאים כמו ויפק רצון מה’, שפירושו ויוציא ואפשר לפרש בני הבית מוציאים מין זה אל מין זה מרוב כל מין ומין לא יכילם הבית שיהיה זה לבדו וזה לבדו, זן פירושו מין מתרגמין למינו לזנוהי: | מאליפות מרובבות. יולדות לאלפים ולרבבות עד שממלאים מהם חוצותינו: 144:14: אלופינו. שורינו, וכן שגר אלפיך כבש אלוף: | מסובלים. רוצה לומר שורינו חזקים ומלאים ויכולים לסבול משא עבודתם בחרישה ובמשוך העגלות או פירושו ויש מסובלים בבשר: | אין פרץ ואין יוצאת. אין נפש אחת יוצאת לשבי לא מאנשינו ולא מבהמותינו: | ואין צוחה. לא נשמעה צוחה ברחובותינו שיצווחו ברחובותינו ויאמרו נגף ישראל במלחמה כי כל ימי מלוך דוד לא נגפו ישראל לפני אויביהם: 144:15: אשרי העם שככה לו. שזאת ההצלחה לו ומפני מה היתה לזה העם הזאת ההצלחה לפי שה’ אלהיו, לפיכך אשריו שה’ אלקיו: 145:1: תהילה. אלה הששה מזמורים עד סוף הספר הם כולם תהילת האל יתברך ושבחו לפיכך החל בהם ומשלים בהם בתהילה לגודל התהילה וזה המזמור תחילת הפסוק הראשון תהילה ותחילת הפסוק האחרון תהילה והחמשה הללויה בראש ובסוף והכל לגודל התהילה ומתי תהיה תהילת האל גדולה, בקבוץ גליות שיראו כל העם הנפלאות שיעשה עם ישראל לפיכך הזכיר בהם קיבוץ גליות ובנין ירושלים, המזמור הזה תהילה לאל יתברך לפיכך חיברו באל”ף בי”ת ולא חיבר את הנו”ן ולא ידענו למה, ודרשו רז”ל מפני שיש בה מפלתן של אויבי ישראל דכתיב נפלה ולא תוסיף קום וגו’ והמתבונן בזה המזמור יראה בו נפלאות בורא ומשפטיו על ברואיו לפיכך אמרו רז”ל כל האומר תהילה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא לא אמרו האומרו כך אלא בפיו ובלבו ובלשונו: | ארוממך. בלבי ובלשוני שאתה הוא המלך באמת וכל המלכים והמנהיגים תחתונים ועליונים תחת ממשלתך ואתה רם עליהם והמכיר רוממותו יאמר אלהי אבל הוא אלהי כל בשר ואלהי האלהים: | לעולם ועד. שמך שהוא קיים לעולם ועד או פירושו אני אברכנו לעולם ועד, הוא כל ימי חיי, או פירושו ארוממך, בזה העולם, ואברכה שמך, לעולם הבא שהוא עולם ועד, ואמר תחילה ארוממך ואחר כך אמר שמך להודיע כי הוא שמו ושמו הוא והוא השם הנכתב ולא נקרא כי האחרים הם שמות התואר וכפל הענין ואמר: 145:2: בכל יום אברכך. בעולם הזה: | ואהללה שמך לעולם ועד. לעולם הבא: 145:3: גדול ה’. ואם אומר אגדלנו ואהללנו הוא גדול ומהולל על כל תהילותיו עד כי: | לגדולתו אין חקר. ולא ישיגנה האדם ברוב החקירה כי אין לה חקר אלא שיהללנו האדם לפי שכלו: 145:4: דור לדור. אפילו אם יהיו חיי בני אדם ארוכים לא יוכל להשיג בכל ימיהם כל שכן שהם קצרים אלא מה יש להם לעשות לפי קוצר ימיהם כי דור הולך ודור בא יספר זה הדור שהולך טרם לכתו לדור אחר המעשים הנוראים שראו בימיהם והגבורות שראו בחייהם לפי שישבחוהו הדור הבא על מה שעבר שלא ראו, אלא שהוגד להם על מה שיראו בימיהם: 145:5: הדר. כמו שאני עושה שאשיחם לבני העולם: | הדר כבוד הודך. פירושו יופי הכבוד עוזך כי בעוזו ובנפלאויו הוא נכבד כמו שאמר ואכבדה בפרעה: | ודברי נפלאותיך. שעשית עמי ויעשו הם גם כן בכל עת שיקבלו חסד האל יאמרו אותו ויספרוהו לרבים: 145:6: ועזוז. כמו שאני גדולתך אספרנה כן יאמרו הם גם כן עזוז נוראותיך וכתוב גדולתיך ביו”ד הריבוי שהם רבות אצל המקבל, וקרי גדולתך כי הכל הם אחד אצלו יתברך ואלה שמות הנזכרים בזה המזמור גדולה וגבורה מעשה הוד כבוד וטוב צדקה מלכות נפלאות נוראות הם י’, לענין ידוע אבל אינם דוקא כל אחד במקומו הנזכר אלא כל אחד ענינו במקום חבירו גם כן אלא מפני ששנה להם חלקם בשמות משונים זה מזה: 145:7: זכר רב טובך. רב הוא שם לא תואר כאילו אמר גודל טובך: | יביעו. ידברו כמו תבענה שפתי: | וצדקתך ירננו. יאמרו אותם בקול רם בפני בני אדם: 145:8: חנון ורחום. אלה המדות שהם טוב וצדקה מאתו יביעו וירננו כי הוא חנון שחונן הבריות ונותן להם צרכם ורחום שמרחם וחומל עליהם ושומר אותם מן הנזקים ומפגעי העולם: | ארך אפים. שמאריך אפו לרשעים ולא יענשם מיד: | וגדל חסד. הדל”ת בקמ”ץ חטף אמר שהוא גדול חסד שמגדיל חסדו על בני אדם יותר ממה שהם ראויין לקבל: | טוב ה’ לכל. אפי’ למיני החיות והבהמות והעופות הוא טוב ומרחם וכן ראוי לאדם ללכת בדרכיו אלה ואין לו להשחית החיים כי אם לצורך או להשמר מנזקיהם, וכן מצאנו כי רבינו הקדוש הזהיר שפחתו שלא לאסוף החולדות הקטנות עם רמץ הבית אלא תניחם להיות דרים בעיקרי הבית אמר לה ורחמיו על כל מעשיו כתיב: 145:10: יודוך. אף מיני החיים שאין בהם דעת שתקון יצירתך בהן והכנת מזונותם יודוך האדם המבין בהם והרי הם כאילו יודוך: | וחסידיך יברכוכה. בכתיבת הה”א הנחה אמר ומי הם המודים החסידים שהרי מתבוננים תמיד במעשיך והם יברכוך תמיד, כי בכל עת בראותם החידושים המתחדשים תמיד ביצורים והתיקון אשר בחי ובצומח יברכוכה, וכן תיקנו רז”ל ברכה לכל דבר כפי עניינו כמו שאמרו הרוא’ כך וכך מברך כך ואמר וחסידיך כי כל ל’ חסד הוא יתרון הדבר והמתבוננים תמיד במעשה האל ית’ ויברכוהו תמיד בכל עת התבוננ’ הם החסידים: 145:11: כבוד. באותם הברכות יזכרו כבוד מלכותך וגבורתך כי אתה מלך על כל ובורא הכל ובגבורתך וביכלתך הויות היצורים כולם: 145:12: להודיע. וכמו שהם מברכים ומודים בינם לבין עצמם כן צריכין להודיע לבני האדם גבורתך שלא ידעו ולא יכירו בגבורותיו ובכבוד מלכותו: 145:13: מלכותך. אינה מלכות בן אדם שיש לה הפסק או בחייו או במותו אבל מלכות האל יתב’ אין לה הפסק כי מלכותו מלכות כל העולמים כל הזמנים וכפל הענין במלות שונות: 145:14: סומך ה’ לכל הנופלים. והכפופים והם העניים המרודים, ברחמיו עליהם סומך וזוקף אותם: 145:15: עיני כל אליך ישברו. וכן אמר כולם אליך ישברון כי כל נבראי מטה החיים בראת אותם ובראת מאכלם כי יש אוכל עשב ויש אוכל זרע ויש אוכל חי כמות וכולם עיניהם תלויות אליך ומקוים איליך ואתה נותן להם את אכלם והוא ע”י השתלשלות הסיבות: ואמר בעתו. לשון יחיד כי כל מין ומין יש לו עת ידוע יזדמן בו מאכלו ואמר אליך ישברו ואע”פ שאין בהם דעת הם ישברו לפי טבעם את חוקם הנתון להם ואנחנו היודעים כי אליך הוא התקוה כי אתה הנותן והמכין: 145:16: פותח. שאתה נותן להם אכלם בהשפעה שישבעו רצון כל אחד לפי רצונו: 145:17: צדיק. כי בצדק וביושר נותן לכל אחד אוכל ואע”פ שחי טורף את החי ואוכל כמו החתול לעכבר והאריה והדוב והנמר ושאר החיות האוכלות חיות אחרות וכן העופות הדורסים לעופות אחרים הכל צדק מאתו כי גם לחיות ולעופות הטורפים נותן להם גם כן מאכלם בחייהם, אלא שבהגיע קצם למות גזר מקודם שתהיה מיתתם פעמים בהניית בעלי חיים אחרים פעמים יגזור שימות מיתת עצמו: | וחסיד בכל מעשיו. מזמין להם מה שהוא אינו מחוייב לתת והם אינם ראוים לקבל אלא שחסדו גבר עליהם: 145:18: קרוב ה’ לכל קוראיו. מאיזה עם שיהיה ובלבד שיקראוהו באמת שפיו ולבו שוים: 145:19: רצון יראיו. יקראוהו באמת ויעשה רצונם במה שיבקשו ממנו וישמע שועתם ויושיעם מצרה שתבא בעולם או שתבא להם לכפרת עונותם: 145:20: שומר ה’ את כל אוהביו. טובים מיראיו כי אהבוהו ללא תקות טובה ולא מפחד עונש אלא מאהבה זכה וישמרם שלא בא עליהם צרה לעולם וכן יהיו כל ישראל לעתיד לבא: ואז ואת כל הרשעים ישמיד. שלא ישאר רשע לעולם כמו שאומר והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אום היום הבא וגו’: 145:21: תהלת ה’ ידבר פי. ואז תהלת ה’ ידבר פי כי אחיה עם המתים שיחיו ואז יברך כל בשר שם קדשו, רצוני לומר כל בני אדם לבדם ולא שאר בעלי חיים התחתונים, וכן כי היא היתה אם כל חי, מדבר:
פירוש מלבי”ם
144:1: לדוד, בתפלה זו יזכיר כי ה’ הצילהו תמיד מאויביו בהשגחתו ורדד עמים תחתיו, והוא מבקש שיעשה לו ה’ נסים גלוים וראו כל עמי הארץ וייראו מה’, ברוך ה’ צורי תקפי הוא מה’, בין נצחון המלחמה הוא המלמד ידי לקרב שהוא המלחמה שלוחמים עם האויב מקרוב, ואצבעותי למלחמה היא המלחמה שלוחמים מרחוק ע”י חצים וקשת: 144:2: חסדי, וכן ההצלה מן האויב הוא ג”כ ע”י ה’, ובאר בזה ג’ מדרגות, א. בעת שאסגר מפני אויב במגדל עז, הוא חסדי ומצודתי, הוא הבעל חסד שמקבל אותי במצודה שלו ובערי מעוזו, ב. גם בעת שימצאני האויב בדרך טרם אכנס אל המצודה, הוא משגבי ומפלטי מידו אל המצודה, ג. גם בעת שלא אברח אל המצודה כלל הוא מגני מפני חצי האויב ובו חסיתי. וחוץ מזה הוא הרודד עמי תחתי, גם ממשלתי על ישראל היא ג”כ ע”י ה’, אחר ההצעה הזאת מבקש בל יושיעהו ה’ ע”י נסים נסתרים עד שידומה למראות עין שהוא לוחם בדרך מלחמה ונשגב במצודה ובמגן, הלא ראוי שיושיעם שלא על ידי אמצעי, בענין שיכירו כולם כי יד ה’ עשתה זאת, ומקדים לאמר. 144:3: (ג-ד) ה’ מה אדם והמאמרים מקבילים, ה’ מה אדם ותדעהו, הלא אדם להבל דמה, שהוא מצד עצמו אינו כלום, בן אנוש ותחשבהו ימיו כצל עובר, וחוץ מזה הוא בן אנוש, שאינו קיים באיש רק במין, ועי”כ ימיו כצל עובר, וא”כ אין בו ממש וגם אינו מתקיים, ואין אתה צריך רב עבודה להכניעו, וגם ר”ל למה יכחיש ההבל הזה את אלהותך: 144:5: הט שמיך ותרד, להאבידו בעצמך עד שכולם יראו יכלתך, או עכ”פ אם לא תרד עד למטה גע בהרים ויעשנו, כשתרד עד ראשי ההרים. 144:6: ברק, או עכ”פ אם לא תתראה בעצמך רק ע”י שליח, ברק ברק שהוא האור המתנוצץ מאתך ותפיצם, למען יראו שהשליח בא מאתך, או אם לא תרצה לשלוח גם ברק ניצוץ מכבודך, עכ”פ שלח חציך ותהומם באופן שיהיה החץ שלך וגם בזה יהיה די להאבידם: 144:7: שלח ואם לא תרצה להפיצם ע”י השגחתך הפרטית עכ”פ ההצלה שתציל אותי תהיה על ידך בבלי אמצעי, לא ע”י משגב ומצודה רק שלח ידך ממרום ופצני, ר”ל שתחת שתסתירני במצודה תפתח אותי מן האויבים העומדים סביבי על ידי שתרים אותי למרום מביניהם, ובזה תצילני ממים רבים מיד בני נכר הסובבים אותי כשטף מים: 144:8: אשר, וראוי שתעשה זאת אחר שפיהם דבר שוא ומכחישים את השגחתך ותולים הכל במקרה, ועל ידי כן ימינם ימין שקר שבוחרים בעכו”ם והלא שקר בימינם: 144:9: אלהים, הלא עי”כ שיר חדש אשירה לך, לא כשירים הרגילים על תשועות הבאים בדרך הטבע, רק שיר חדש על נס היוצא מהיקש הטבעי, ובנבל עשור אזמרה לך לא על כנור ושמינית שמציין המוסיקא הגלגלית שהם שמונה רק עלי עשור שמרמז על מספר אשר בעולם השכליים שמקורו עשר כנודע: 144:10: (י-יח) הנותן שאשירה לך על תשועה הכללית שאתה נותן למלכים ועל תשועה הפרטית שעשית לי ביחוד בענין יותר נעלה, הפוצה את דוד עבדו שמצד שהוא עבדו פוצה אותו בידו, וע”ז פצני והצילני ביחוד: 144:12: אשר בנינו, הם דומים כנטיעים שהם מגודלים בנעוריהם, שהנטיעה אם יזהרו בה בתחלה שתגדל ביושר תהיה עץ ישר ואם תתעקם בעודה יונק תהיה לעץ מעוקם, וכן צריך לישר את הבנים בנעוריהם ואז גם כי יזקין ילך בדרך הישר. בנותינו דומים כזויות שהם מחוטבות תבנית היכל, כי תבנית ההיכל ילקח מן הזויות אם עשוי ביושר, כן הם צנועות יושבות בירכתי הבית, ובכ”ז הם יתנו תבנית ההיכל כולו, וכפי צדקתם תהיה הנהגת הבית בכלל: | מזוינו, כל הזויות מלאים ור”ל שהם מלאים מזן, ומפיקים אל זן, שהם מלאים מכל מיני מזון, והם מוציאים אל הזן את בני הבית ואת העניים. ואינו כאיש אשר יתן לו ה’ עושר ונכסים ולא ישליטנו לאכול ממנו, צאננו לאלפים ולרבבות בחוצותינו: 144:14: אלופינו, השורים המלומדים לחרוש הם מסובלים בעבודת השדה, כי יש לנו עבודה רבה. אין מפרש ע”י שבנינו כנטיעים וכו’ אין פרץ, כי הם שומרים אורחות משפט, וע”י שבנותינו כזויות אין יוצאת לזנות ולתרבות רעה, כי כולם צנועות, וע”י שמזוינו מלאים אין צוחה על חוסר לחם ומזון: 144:15: אשרי, מוסב למ”ש אשר בנינו, ר”ל ע”י שבנינו כנטיעים וכו’ ויש לנו כל המעלות האלה אשרי העם שככה לו, אולם עקר האושר שלנו הוא מה שה’ אלהיו, כי כל זה בא לנו ע”י מה שה’ מתהלך בתוכנו, והוא אלהינו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו: 145:1: ארוממך אלוהי המלך, ה’ נעלם מצד עצמו ונגלה מצד פעולותיו, והרוממות הוא מן הצד שהוא מתרומם ונעלם מן ההשגה, ואמר שאתה אלוהי מצד עצמך מרומם מכל ברכה ותהלה, אולם אברכה שמך שמצד שמך שהוא הפרסום שנתפרסמת ע”י ההנהגה, מצד זה אברכך, וגדר הברכה שמברכים את ה’ הוא השפע והטוב היורד מאת ה’ אל עולמו ע”י צדקת התחתונים, אתה מקור הברכה והטוב, ויציינהו כמלך הנסתר בכבודו מרומם מכל שריו ועבדיו, ובכ”ז יוצא מאתו ברכה וטוב לכל עמו ועי”כ נודע שמו ומבורך: 145:2: בכל יום אברכך, ר”ל והברכה הזאת היא מתמדת ומתחדשת בכל יום, כי מחדש בכל יום מעשה בראשית ומוריד ברכה חדשה, ועי”כ אהללה שמך לעולם ועד, כי התהלה לא תצוייר מצד עצמו כי לו דומיה תהלה, רק מצד הברכה המושפעת ממנו שעל ידה יוכר תהלתו, ואחר שהברכה מתחדשת תמיד כן תתמיד התהלה לעולם ועד: 145:3: גדול ה’, הגדולה אצל ה’ מורה שהוא ראשית כל הסבות ואחרית כל המסובבים שהכל מאתו ועי”כ הוא מהולל מאד, ובכ”ז לגדולתו אין חקר, לא תספיק שום חקירה להכיר גדולתו מצד עצמו, וכל שאנו מוסיפים לחקור בגדולתו, נדע שלא נדע, עד שאמרו החוקרים שהתוארים והמהללים הם שוללות לא מחייבות, ורק. 145:4: דור לדור ישבח מעשיך, אחר שאין אנו משיגים גדולתו מצד עצמו ישבחו רק מעשיך, שרק על ידם אתה ניכר, ויש הבדל בין שבח ותהלה, שגדר השבח שהדבר משביח יותר ממה שהיה מקודם, ור”ל שכל שיוסיפו דור ודור לעיין במעשי ה’ ובסתרי הטבע, יכירו בם חכמות ופליאות שהיו נעלמים מראשונים, וישבחו את מעשיו שיוסיפו בטובם וחכמתם על מה שהיו עד הנה, עד שכל דור הבא יראה שדור הקודם לא הבין את מעשה ה’ כראוי, וגברותיך יגידו, חוץ ממה שישבח מעשה הטבע הקבועים מששת ימי בראשית, יגידו גם גבורותיך מה שתעשה בגבורה נגד תהלוכות הטבע, בעת שתרצה להתגבר על אויביך: 145:5: הדר, נגד מ”ש שבני הדורות ישיגו השגה הדרגה מתעלה ומשביח בכל עת במעשיך הטבעיים, ויגידו הגדה חדשה מן גבורותיך, (שגדר הגדה הוא המגיד דבר חדש) אמר, אבל אני בין הדר כבוד הודך של הטבע, ובין דברי נפלאותיך שלמעלה מן הטבע, אשיחה, שגדר השיחה הוא בדברים שאדם מורגל בהם עד שהם לו כשיחה, שהוא הדבור הנפלט מן האדם בלי כונה, כמו שישיח בינו לבין עצמו בדברים רגילים מבלי שימת לב כלל, כי אני רגיל בהם והם לי כשיחה מורגלת, לא כהגדת דבר חדש, ויש הבדל בין הוד ובין הדר, שהוד הוא פנימי מהדר, ובבריאת עולם נאמר הוד והדר לבשת, שחקי הטבע החיצונים הנראים ונכרים הם ההדר הנראה לעין, ותחתיהם נורא הוד פנימית הענינים ואורות נעלמים, ואני אשיחה בההדר של כבוד הוד, ר”ל בטבע הדברים המתראה לעין בהדרת קדש: 145:6: ועזוז, אמר עוד הבדל בין השגתי ובין השגת רוב בני אדם ההמונים, שהם יאמרו נוראותיך, היינו המסות והמופתים שעשית להעניש את המורדים בך, כמו מכות שהבאת על המצרים ועדת קרח וכדומה, הוא אצלם עזוז של נוראות, שעי”ז יתיראו מענשך כאלו אתה נורא להעניש, אבל אנכי גדולתך אספרנה, אני אספר זה לא מצד המורא והדין והפחד, רק מצד הגדולה, כי הנוראות אשר עשה הם מצד גדולתו ושרשם במדת החסד והגדולה להיטיב לאוהבי שמו, ועי”כ. 145:7: זכר רב טובך יביעו, ישימו לב לזכר רב טובך, שאתה פועל טוב, כי הנוראות הם מצד ההטבה לא מצד ההרעה, וצדקתך ירננו, ואז ירננו ברנה ושמחה את צדקתך, ומבואר אצלנו כי גדר הצדקה הנאמרת אצל ה’ הם המעשים שיעשה שלא בהשקף על מדת המשפט לפי הזכות של בני אדם רק מצד הצדקה העליונה, ר”ל שיכירו שהכל ברוב טוב לפי מדת הצדקה, מצד. 145:8: שרחום וחנון ה’, ושכל מעשיו הם מצד החנינה והרחמים, וגם בענשו את הרשעים הוא ארך אפים, ואינו מעניש תיכף, ורב חסד אם ישובו בתשובה: 145:9: טוב ה’ לכל, ה’ אינו כבשר ודם שהוא טוב לעבדיו וקנא ונוקם ושונא למורדים בו, כי ה’ טוב לכל אף לרשעים, וחשב מחשבות להחזירם בתשובה, ורחמיו על כל מעשיו, ולא ירצה בהשחתת ברואיו וחשב מחשבות בל ידח מהם נדח: 145:10: יודוך ה’ כל מעשיך, כי עשה כל מעשה בתכלית הטוב והשלימות ומשגיח עליהם להחיותם ולתקנם ואין רע במציאות מצד ה’ הבורא אותם, וחסידיך יברכוכה, המתנהגים בחסידות ועושים הכל לפנים משורת הדין, הם ימשיכו מאתך שפע הברכה ורב טוב שזה גדר הברכה שמברכים לה’: 145:11: כבוד מלכותך יאמרו, והחסידים האלה יאמרו תמיד כבוד מלכותך, שהוא ספור מעשיו הקבועים כפי ההנהגה הטבעיית שיסד מראשית קדומים, שהוא כבוד מלכותו, שבזה ינהיג כמלך הנוהג ע”פ חקי מלכותו, וגם גבורתך ידברו שהוא מה שיעשה ה’ אותות ומופתים ומשדד הטבע, שהן הן גבורותיו, וזאת ידברו באורך שזה גדר הדבור: 145:12: להודיע שיעורו כבוד מלכותך יאמרו להודיע לבני אדם כבוד הדר מלכותו, וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורותיו, ר”ל מה שיאמרו כבוד מלכותו אינו מצד כי יש יכולת ביד האדם לספר גבורת ה’ ותהלתו, כי מי ימלל גבורות ה’, וא”א להשיג ממלכותו וגבורתו מאומה, רק זה יעשו כדי להודיע לבני האדם גבורותיו, שלא יגידו הגבורות כמו שהם בעצם האלהות שזה נמנע ההשגה, רק כפי השגת בני אדם בין בגבורותיו שהוא מה שיעשה נגד הטבע, ובין כבוד הדר מלכותו, במערכת הטבע אשר ערך, שהם חילו הגדול אשר ימלוך עליהם, (כי בריאת העולם היה כדי שיקרא בשם מלך כנודע) אבל ה’ מצד עצמו א”א לתארו כפי מה שיספרו ממנו, לא בהנהגת עולמו כפי הטבע שזה נקרא מלכותו, כי. 145:13: מלכותך היא מלכות כל עולמים, שאתה מולך על עולמים אין מספר, ובכולם יסדת מלכותך והנהגתך הקבוע, וזה א”א שנשיג מצד רבוים אין סוף, וכן לא בהנהגתו כפי הפלאות ושידוד הטבע שזה נקרא ממשלתו, שהמושל הוא בחזקה (משא”כ המלך בהסכמת ובחירת העם), כי ממשלתך היא בכל דור ודור, שהפלאות יתחדשו בכל דור לפי הדור ומי יוכל לספרם אחר שהם משתנים לפי מעשה הדורות: 145:14: סומך, אולם במקום גדולתו שם ענותנותו, כי השגחתו תתפשט על השפלים והנדכאים, שהוא סומך לכל הנופלים ממעלתם ע”י המערכה ורוע מזלם ה’ סומך אותם בל יפלו ומשנה מזלם לטוב, וזוקף לכל הכפופים אלה שהם ענוים וכופפים א”ע, יזקוף אותם שילכו בקומה זקופה, ר”ל ינטלם וינשאם: 145:15: עיני, וגם תתפשט השגחתו לכלכל את ברואיו, שאליך ישברו עיני כל ואתה נותן להם את אכלם בעתו, היינו בעת האוכל, וזה יש שני אופנים, כמ”ש (למעלה ק”ד) תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב, שלפעמים יתן להם בצמצום וילקוטון, ולפעמים יפתח ידו ויתן להם בריוח עד שישבעון טוב, בשביעה יתירה, ואמר בצד האחד ואתה נותן להם את אכלם שהיא הנתינה בצמצום, ורק בעתו בעת האוכל נותן לו כפי הצריך להעמדת החי ולא יותר, אמנם לפעמים: 145:16: פותח את ידך, שהוא מ”ש תפתח ידך ישבעון טוב, ושיעור הכתוב הרצון פותח את ידך ומשביע לכל חי, מציין את הרצון כעצם מופשט, שהרצון הוא הפותח את ידי ה’, שע”י הרצון יפתח ידיהם לתת ולהשפיע בידים פתוחות מלאות טוב, ואז ישביע לכל חי בשביעה יתירה, וזה יהיה בעת רצון שאז הרצון גורם פתיחת הידים ברב טוב ובשביעה: 145:17: צדיק ה’ בכל דרכיו, דרכי הנהגה הם בצדק, שהגם שיש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, בכ”ז הוא צדיק בדרכיו והכל בצדק לשלם לצדיק על חטא קל ולרשע על זכות קל שעשה בעוה”ז, כדי שעקר שכר כל אחד יהיה שמור לעוה”ב. וחסיד בכל מעשיו, כל מה שעשה וברא בעולמו עשה מצד החסד, כמ”ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, שמצד חסדו עשה כל נברא ועשהו בתכלית התיקון והטוב הכל מצד החסד: 145:18: קרוב, מביא עוד ראיה על ההשגחה ממה שהוא קרוב לכל קוראיו בתפלה לבד אם יקראוהו באמת בלא לב ולב, והגם ששומע לכל קוראיו מ”מ יש מדרגות באיכות מלואת בקשתם בין העובדים מאהבה להעובדים מיראה, בשני דברים, א. כי. 145:19: (יט-כ) רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע, ואז ויושיעם, רק אחר ששועו לישועה אבל שומר ה’ את כל אוהביו, את העובדים מאהבה הוא שומר תמיד בל תבא עליהם צרה, ולא יצטרכו לצעוק, זאת שנית שהעובדים מיראה אם יצעקו מני צר ועל רשעים שבאים להרע להם, אז רק יושיעם לבד, אבל לא ישמיד ויעשה נקמה באויביהם, אבל להעובדים מאהבה גם את הרשעים שרצו להרע להם ישמיד, שכפי מדרגת העבודה והקורבה לאלהים כן מדרגת ההשגחה: 145:21: תהלת, שיעור הכתוב תהלת ה’ ידבר פי לעולם ועד, כי תהלת ה’ אין לה תכלה, ולכן ידבר פי לעולם ולא ידום כי אין סוף לתהלה, וכן כל בשר יברך שם קדשו, הגם שלא ישיג תהלת ה’ עצמו, יברך שמו שהוא הפרסום הנודע ממני ע”י הברכה שמקבלים מאתו, וכמ”ש למעלה ק”ג ברכי נפשי את ה’ וכל קרבי את שם קדשו כמו שפרשתי שם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | דוד מהלל את ה’ כמלמד ידיו לקרב ואצבעותיו למלחמה — תפילת מלך לפני קרב
- אפיון - אות טבע ונס אלוקי | “פלח שמים וירד” — תיאור ירידת ה’ בברק ורעם להציל את דוד מאויביו
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
קמד — “ברוך ה’ צורי המלמד ידי לקרב” — שיר קרב ומלוכה. קמה — “תהלה לדוד” — מזמור אקרוסטיכוני, האחרון המיוחס מפורשות לדוד. “טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”. הבסיס לתפילת אשרי.