תהלים קז — “הודו לה’ כי טוב” — ארבעת הגאולים
פסוקים
הֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד־צָֽר׃ וּֽמֵאֲרָצ֗וֹת קִ֫בְּצָ֥ם מִמִּזְרָ֥ח וּמִֽמַּעֲרָ֑ב מִצָּפ֥וֹן וּמִיָּֽם׃ תָּע֣וּ בַ֭מִּדְבָּר בִּישִׁימ֣וֹן דָּ֑רֶךְ עִ֥יר מ֝וֹשָׁ֗ב לֹ֣א מָצָֽאוּ׃ רְעֵבִ֥ים גַּם־צְמֵאִ֑ים נַ֝פְשָׁ֗ם בָּהֶ֥ם תִּתְעַטָּֽף׃ וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הֹוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצ֥וּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם׃ וַֽ֭יַּדְרִיכֵם בְּדֶ֣רֶךְ יְשָׁרָ֑ה לָ֝לֶ֗כֶת אֶל־עִ֥יר מוֹשָֽׁב׃ יוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ כִּֽי־הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָ֗ה מִלֵּא־טֽוֹב׃ יֹ֭שְׁבֵי חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת אֲסִירֵ֖י עֳנִ֣י וּבַרְזֶֽל׃ כִּֽי־הִמְר֥וּ אִמְרֵי־אֵ֑ל וַעֲצַ֖ת עֶלְי֣וֹן נָאָֽצוּ׃ וַיַּכְנַ֣ע בֶּעָמָ֣ל לִבָּ֑ם כָּ֝שְׁל֗וּ וְאֵ֣ין עֹזֵֽר׃ וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הֹוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻ֥קוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם׃ י֭וֹצִיאֵם מֵחֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת וּמוֹסְר֖וֹתֵיהֶ֣ם יְנַתֵּֽק׃ יוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ כִּי־שִׁ֭בַּר דַּלְת֣וֹת נְחֹ֑שֶׁת וּבְרִיחֵ֖י בַרְזֶ֣ל גִּדֵּֽעַ׃ אֱ֭וִלִים מִדֶּ֣רֶךְ פִּשְׁעָ֑ם וּֽ֝מֵעֲוֺ֥נֹתֵיהֶ֗ם יִתְעַנּֽוּ׃ כׇּל־אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם וַ֝יַּגִּ֗יעוּ עַד־שַׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת׃ וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הֹוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻ֥קוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם׃ יִשְׁלַ֣ח דְּ֭בָרוֹ וְיִרְפָּאֵ֑ם וִ֝ימַלֵּ֗ט מִשְּׁחִֽיתוֹתָֽם׃ יוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה׃ ׆ יוֹרְדֵ֣י הַ֭יָּם בׇּאֳנִיּ֑וֹת עֹשֵׂ֥י מְ֝לָאכָ֗ה בְּמַ֣יִם רַבִּֽים׃ ׆ הֵ֣מָּה רָ֭אוּ מַעֲשֵׂ֣י יְהֹוָ֑ה וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו בִּמְצוּלָֽה׃ ׆ וַיֹּ֗אמֶר וַֽ֭יַּעֲמֵד ר֣וּחַ סְעָרָ֑ה וַתְּרוֹמֵ֥ם גַּלָּֽיו׃ ׆ יַעֲל֣וּ שָׁ֭מַיִם יֵרְד֣וּ תְהוֹמ֑וֹת נַ֝פְשָׁ֗ם בְּרָעָ֥ה תִתְמוֹגָֽג׃ ׆ יָח֣וֹגּוּ וְ֭יָנוּעוּ כַּשִּׁכּ֑וֹר וְכׇל־חׇ֝כְמָתָ֗ם תִּתְבַּלָּֽע׃ ׆ וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הֹוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם וּֽ֝מִמְּצ֥וּקֹתֵיהֶ֗ם יוֹצִיאֵֽם׃ יָקֵ֣ם סְ֭עָרָה לִדְמָמָ֑ה וַ֝יֶּחֱשׁ֗וּ גַּלֵּיהֶֽם׃ וַיִּשְׂמְח֥וּ כִֽי־יִשְׁתֹּ֑קוּ וַ֝יַּנְחֵ֗ם אֶל־מְח֥וֹז חֶפְצָֽם׃ יוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ וִֽ֭ירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָ֑ם וּבְמוֹשַׁ֖ב זְקֵנִ֣ים יְהַלְלֽוּהוּ׃ יָשֵׂ֣ם נְהָר֣וֹת לְמִדְבָּ֑ר וּמֹצָ֥אֵי מַ֝֗יִם לְצִמָּאֽוֹן׃ אֶ֣רֶץ פְּ֭רִי לִמְלֵחָ֑ה מֵ֝רָעַ֗ת י֣וֹשְׁבֵי בָֽהּ׃ יָשֵׂ֣ם מִ֭דְבָּר לַאֲגַם־מַ֑יִם וְאֶ֥רֶץ צִ֝יָּ֗ה לְמֹצָ֥אֵי מָֽיִם׃ וַיּ֣וֹשֶׁב שָׁ֣ם רְעֵבִ֑ים וַ֝יְכוֹנְנ֗וּ עִ֣יר מוֹשָֽׁב׃ וַיִּזְרְע֣וּ שָׂ֭דוֹת וַיִּטְּע֣וּ כְרָמִ֑ים וַ֝יַּעֲשׂ֗וּ פְּרִ֣י תְבוּאָֽה׃ וַיְבָרְכֵ֣ם וַיִּרְבּ֣וּ מְאֹ֑ד וּ֝בְהֶמְתָּ֗ם לֹ֣א יַמְעִֽיט׃ וַיִּמְעֲט֥וּ וַיָּשֹׁ֑חוּ מֵעֹ֖צֶר רָעָ֣ה וְיָגֽוֹן׃ ׆ שֹׁפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל־נְדִיבִ֑ים וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא־דָֽרֶךְ׃ וַיְשַׂגֵּ֣ב אֶבְי֣וֹן מֵע֑וֹנִי וַיָּ֥שֶׂם כַּ֝צֹּ֗אן מִשְׁפָּחֽוֹת׃ יִרְא֣וּ יְשָׁרִ֣ים וְיִשְׂמָ֑חוּ וְכׇל־עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ׃ מִי־חָכָ֥ם וְיִשְׁמׇר־אֵ֑לֶּה וְ֝יִתְבּוֹנְנ֗וּ חַֽסְדֵ֥י יְהֹוָֽה׃
פירוש רש”י
107:1: הוֹדוּ לַה׳: 107:2: יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה׳. כְּשֶׁיִּפְדֵּם מִיַּד צָר : 107:4: תָּעוּ בַמִּדְבָּר וְגוֹ׳. וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת אַף הֵם צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, שֶׁהֲרֵי פְּעָמִים שֶׁהֵם תּוֹעִים וּרְעֵבִים וּצְמֵאִים (ברכות נד:): 107:7: וַיַּדְרִיכֵם. וַיְנַהֲגֵם, לְפִיכָךְ יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ: 107:10: יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. אַף הָאֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר צְרִיכִים לְהוֹדוֹת, כְּשֶׁיּוֹצְאִין מִבֵּית אֲסוּרֵיהֶם: 107:11: כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל. אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה עַל הָאָדָם אֶלָּא בַּעֲוֹנוֹ: 107:16: כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת. שֶׁהָיוּ נְעוּלִים בִּפְנֵיהֶם: 107:17: אֱוִילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם. אֲשֶׁר מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ בְּיִסּוּרֵי חֳלָאִים, אַף הֵם מִן הַצְּרִיכִין לְהוֹדוֹת. יֵשׁ סִמָּנִיּוֹת בְּפָרָשָׁה זוֹ (כְּלוֹמַר כְּתוּבוֹת שֵׁשׁ נוני״ן הֲפוּכִין) וּבָאִין לִדְרֹשׁ בִּמְקוֹם אַכִּין וְרַקִּין לְמַעֵט, לוֹמַר צָעֲקוּ קֹדֶם גְּזַר דִּין נַעֲנִין, לְאַחַר גְּזַר דִּין אֵינָם נַעֲנִין: 107:27: יָחוֹגּוּ. לְשׁוֹן שֶׁבֶר הוּא, וְכֵן ״בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע״ (שיר השירים ב:יד), וְכֵן ״וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא״ (ישעיהו יט:יז): 107:30: וַיִּשְׂמְחוּ כִּי יִשְׁתֹּקוּ. הַגַּלִּים: | וַיְנַחֵם. וַיְנַהֲגֵם: | מָחוֹז. לְשׁוֹן גְּבוּל, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״וַחֲזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל״ (ישעיה כח:יח) – גְּבוּלֵינוּ, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּגְבוּלֵינוּ. וְכֵן ״מַחֲזֶה אֶל מַחֲזֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים״ (מלכים א ז:ד). בְּתַנְחוּמָא מָצָאתִי: 107:32: וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם. צָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי בְּאַפֵּי בֵּי עֲשָׂרָה (ברכות נד:): | וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים. וְתָרֵין מִנַּיְיהוּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן (בבא בתרא טו.): 107:33: יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר. כְּלוֹמַר: נוֹתֵן יִשּׁוּבֵי הָאֻמּוֹת לְחֻרְבָּן: 107:34: לִמְלֵחָה. לִהְיוֹת כְּאֶרֶץ מְלֵחָה מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי: 107:35: יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם. נוֹתֵן יִשּׁוּב חָרֵב לְבִנְיָן וּמַחֲזִירוֹ לְקַדְמוּתוֹ: 107:39: וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ. וְהֵם מִתְּחִלָּה הָיוּ שָׁחִין וּמוּעָטִין מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן: 107:41: וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת. וַיָּשֶׂם הָאֶבְיוֹן מִשְׁפַּחַת זַרְעוֹ כַּצֹּאן – רַבִּים: 107:42: קָפְצָה. סָתְמָה, כְּמוֹ ״לֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ״ (דברים טו:ז):
פירוש רד”ק
107:1: הודו. המזמור הזה נאמר על ארבעה שיצאו מצרה לרווחה וצריכים להודות לה’ כי הוא המוציאם מצרה לרווחה ואינו בדרך מקרה כאשר יחשבו התועים, אלא צריכים שיודו כי בעונש עונם היו בצרה ובחסד אלהים נצלו מהצרת בצעקתם לו. הולכי מדברות, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, ומי שהיה חולה ונתרפא. ויורדי הים, וזכר גם כן בזה המזמור מי שהם בטוב במקומם יביאם האל יתברך לחסרון הטוב וחיותם ברע, ומי שהם ברע המקום ישגבם ויושיעם מרעתם ויתן לו טובה גדולה, כל זה להורות כי הכל הוא מיד האל, הרע והטוב: 107:2: יאמרו. תהלה ותודה לאל אשר גאלם מיד צר, ויכירו כי הוא הגואל לפיכך קראם גאולי ה’: | מיד צר. שם, כמו צרה: 107:3: ומארצות קבצם. האל בהולכי מדברות כי הם בו מצאים יותר מהשלשה, כי רגילים בני אדם ללכת בסחורה מארץ לארץ ועוברים דרך מדברות והוא בחסדו יקבצם מהארצות אשר הלכו שם אילך ואילך וישיבם למקומם בשלום. וזכר עם הפיאות מזרח ומערב וצפון ולא זכר דרום כי הוא מעט היישוב מכל הפיאות מפני חום השמש ולא ילכו באותה הפיאה בסחורה אלא מעט. ופי’ ומים. אותם שעוברים דרך ים מארץ לארץ ישיבם לארצם בשלום, ועוד יזכור בים על הצרה שהם בים שיצילם ממנה ועתה זכר אותם לפי שאמר ומארצות קבצם, וכן אותם שעוברים אל עבר הים יקבצם ממקומם: 107:4: תעו. זכר הצרה שהם במדברות שהם הולכים בהם, ואחת מן הצרות שהם תועים בדרך במדבר, כי רב החול אשר שם מכסה הדרכים בנשיבת הרוח והנה לא ימצאו דרך ללכת בה אל עיר מושב שירצו ללכת שם: 107:5: רעבים. כי הם נושאים עמהם צידה לדרך כשיעור מהלך הימים אר בין ארץ לארץ, כי במדבר לא ימצאו מים ולא שום מאכל. והנה בתעותם שלא יראה להם הדרך ארכו להם הימים במדבר והנה הם רעבים גם צמאים: | נפשם בהם תתעטף. מרוב הרעב והצמא ואין להם שום צד להנצל מצרתם אלא שיצעקו אל ה’: 107:6: בצר. כמו בצרה: 107:7: וידריכם בדרך ישרה. יגלה להם הדרך שתעו: 107:8: יודו. כשיגיעו אל עיר מושב ויתנו הודאה לאל שהגיעם לעיר מושב: ויספרו לבני אדם. הנפלאות שעשה עמהם האל יתברך: 107:9: כי. שוקקה, שם תואר מנחי העי”ן מן ואל אישך תשוקתך אמר הנפש שהיתה מתאוה במדבר למים עתה השביעה בהגיעה אותה אל עיר מושב וכן הנפש שהיתה רעיבה למאכל מלא טוב: 107:10: יושבי. עתה זכר האסורים וזכר שנשבו בעונם ובשובם לאל יתברך יוציאם מבית האסורים, ובאסורים ובחולים זכר עונש כי בעונם נלכדו ונחלו, אבל הולכי מדברות ויודי הים לא זכר בהם עונם כי תחילת דרכם אין בהם רע ונזק ולא ילכו מדברות ולא ירדו ימים בעונם, אלא יבוא להם דבר צרה וסכנה בדרך כדי שישובו אל ה’ ויושיעם: ואמר יושבי חשך. כי בית האסורים מקום חושך הוא: | עני. יתרים או מיתרים שיקשרו אותם ויענו אותם בהם: | וברזל. כבלי ברזל שנותנים ברגליהם: 107:11: כי. הודיעם כי בעונם נשבו לפי שהמרו אמרי אל והם המצות שצוה לבני אדם כי לא לישראל לבדם נאמרו המצות, כי לכל הגוים אלא שהבדיל ישראל מן האומות במצות יתירות שצוה אותם והקדישם בטהרת הגוף ובמאכלם אבל המצות השמעיות נתנו לאדם הראשון ולזרעו אחריו והם אמרי אל: | ועצת עליון. שיעץ לבני אדם שיעשו אותם וחיו בהם וממרים אותם, ישלח להם מוסרות בחלאים או יוליכם בשבי: | נאצו. מבנין הקל בשקל שמרו מפני ההפסק: 107:12: בעמל לבם. בעמל השבי יכניע לבם שנתגאו ובזו דבר ה’: | כשלו. בשבי: | ואין עוזר. אלא האל יתברך שיצעקו אליו ויושיעם: 107:13: ויזעקו. צעקה בצד”י וזעקה בזי”ן ענין אחד: 107:14: ומוסרותיהם. הם היתרים והכבלים שנאסרו בהם: | ינתק. כלומר יסבב להם סיבות ויתקן להם עלילות שיברחו מן השבי או יתן בלב שוביהם להתירם ממאסרם. או סיבות אחרות שינצלו כי לו לבדו נתכנו עלילות: 107:15: יודו. כשיצאו מן השבי יתנו הודאה לאל יתברך: ויספרו בלבני אדם. נפלאותיו שעשה להם, ומה הם הנפלאות כי שיבר דלתות נחושת, דרך בני אדם לתת השבויים בעיר מבצר דלתים ובריח. ובאומרו נחושת וברזל, דרך גוזמא רוצה לומר חזקים מאד, והנה אין להם תחבולה שיוכלו לברוח ולהנצל ממגדל חזק שנשבו בו והאל ית’ יסבב סיבות שיצאו משם ולא ימנעם חוזק הדלתים והבריחים: 107:17: אוילים. עתה זכר החולים, ואמר כי מדרך פשעם ומעונותיהם יחלו ויתענו וקראם אוילים, מה שלא אמר כן באסירים בעבור כי השבי יהיה בבת אחת ולא כן החולי כי מתחילה הוא קל ואחר כך יכבד יום אחר יום, והנה הם אוילים שלא יכירו וידעו כי החולי כמו מלאך שליח אליהם שישובו בתשובה והם לא ירגישו בדר כמו האויל שאינו מרגיש ברעה שתבא לו ממעשה אולתו, ואם היו חכמים היו חושבים בלבם מה זה החולי ששלח לנו האל ומאיזה עון הוא וישפשפו במעשיהם ויתקנו דרכיהם קודם שיכבד עליהם החולי, ואם לא ירגישו יום ראשון ירגישו יום שני יום שלישי. אבל האוילים לא ירגישו בדבר ולא ישובו לאל יתברך עד שיכבד עליהם החולי מאד ויארך חוליים עד שיתענו מאד ויתעבו כל מאכל: 107:18: כל אוכל תתעב נפשם. כל אכל אפילו מאכל תאוה. וכשיגיעו אל שערי מות אז יזעקו אל ה’, כי ראו שלא יועילם רופא ומשק ומרקחת: 107:20: ישלח. לפי שרפואת הרופאים הוא במעשה אמר כי לא כן רפואת ה’ יתברך בדברו לבד ירפאם: | ודברו הוא רצונו: | וימלט משחיתותם. ימלט נפשם משחת שהיתה קרובה לה. והאחד מן שחיתותם שחיתה, ובא בו כנוי המ”ם כי הם גרמו זה בעונם: 107:22: ויזבחו זבחי הודאה שהושיעם. ואמר בזה ויזבחו מה שלא אמר כן באחרים לפי שהחולים יארכו ימי בריאות ובין כך היו נודרין זבחים בהתחזקם מעט מעט ויזבחו זבחים כאשר ישלמו ימי בריאותם. וגם יורדי הים והולכי מדברות והאסורים אפשר ג”כ שיזבחו גם הם אלא אמר בחולים לפי שנמצא בהם ברוב: | ויספרו מעשיו ברנה. יספרו לבני אדם מעשה החסדים שעשה עמהם בתוך קהל ברנה ובקול גדול: 107:23: יורדי. אף על פי שהיה גבוה על היבשה יקרא עובר לים יורד לפי שהיבשה גבוה על שפת הים וכנגד השפה יקרא יורד. ואדוני אבי ז”ל פירש כי יקרא יורד כנגד האניה שהיא עמוקה ויורד בה, והמלאכה היא הנס והתורן והחבלים והמשוטות ושאר כלים שהם צורך הספינה וכשהם במים רבים הם צריכים מלאכה יותר: 107:24: המה ראו. במצולה במעמקי הים שם יראו מעשה ה’ ונפלאותיו כי בדגים הגדולים וברעש הים יכיר כי נתן באדם חכמה ותחבולה לעמוד במצולה על לוחות עץ וכל שכן כשתסער הרוח בים זהו שאמר: 107:25: ויאמר. האל כלומר רצה וגזר ויעמוד רוח סערה בים ואותו הרוח תרומם גלי הים ואז הספינה עולה וירדת וזהו שאמר: 107:26: יעלו. אנשי הספינה שמים כלומר ברום האויר שמרומם הגל את הספינה ואח”כ בעבור הגל ירדו תהומות ובין עליה וירידה, נפש אנשי הספינה ברעה תתמוגג כלומר תמס נפשם באותה הרעה והדאגה שיש להם שיטבעו בים: 107:27: יחוגו וינועו. כפל ענין במלות שונות: | יחוגו. ענין תנועה: | כשכור. שמתנועע בשכרותו ולא יוכל לעמוד על עצמו כן אנשי הספינה, ואפילו החובלים לא יוכלו לעמוד ברוח סערה שתנוע הספינה אילך ואילך ומעלה ומטה: | וכל חכמתם תתבלע. וכל חכמת רב החובל תשחת באותה שעה כי בכל חכמתם ותחבולתם לא יוכלו להעמיד הספינה אם לא ישקיט האל יתברך הרוח ואין להם שום צד להנצל אלא שיצעקו אל ה’: 107:28: יוציאם. שיוציאם מן הים אל היבשה, או פירושו יוציאם ממצוקה שהיו בה ממהומת הגלים והוא בחסדו ישקיטם בהשקיטו הרוח, והנה יצאו מצרה לרוחה: 107:29: יקם. יש מפרשים יקם כמו ישוב ויש לפרשו כמשמעו ופירושו הסערה שהקים ישיבנה לדממה ויחשו גליהם, הכינוי כנגד אנשי הספינה כי ישקטו הגלים: 107:30: אל מחוז חפצם. אל גבול חפצם, אמר שינחה אותם האל יתברך אל מקום שחפצם ללכת שם בתתו להם הרוח שתוליך הספינה שם: 107:31: יודו. כשיגיעו אל מחוז חפצם יתנו הודאה לו ית’ שהצילם והנפלאות שעשה להם בים יספרו אותם לבני אדם: 107:32: וירוממוהו. טעמיו על יורדי הים, או אל הארבעה כי כולם כשיודו האל ית’ על חסדו בקהל עם יעשו זה וירוממוהו ביניהם: וכן במושב זקנים. וחכמים יהללוהו לפי שגם הם בשמעם הנפלאות יהללוהו וירוממוהו עמהם: 107:33: ישם. כיון שזכר המזורר הארבעה שצריכין להודות האל יתברך שהפך להם מספדם למחול וצרתם לרוחה זכר גם כן כי כן יעשה במקומות אחרים שיהפוך אותם מטובה לרעה לעונש היושבים בהם ומרעה לטובה כשיעשו רצון האל ית’ להודיע כי הכל ברצונו ובמצותו ויהפך הטבעים כמו שירצה לא כמו שחשבו הסכלים כי עניני בני אדם הם במקרה: ואמר ישם נהרות. כלומר מקום שיש בו נהרות ומוצאי מים ישם אותו למדבר ולמקום צמאון: 107:34: ארץ. וכן ארץ שנושא פירות ישימנה שתהיה ארץ מלחה שלא יצמחו בה כל עשב וכל זה מרעת יושבי בה: 107:35: ישם מדבר. והנה יעשה בהפך לטובים וישים להם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים: 107:36: ויושב. אותם שהיו רעבים במקום אחר הושיבם באותו המקום כאלו לסיבתם נעשה המקום טוב: | ויכוננו עיר מושב. כוננו שם עיר, כי באו שם מפה ומפה הרעבים אשר חפץ ה’ בם: 107:37: ויזרעו. זרעו שם שדות ונטעו כרמים והצליחו כי עשו הכרמים והשדות פרי תבואה: ופי’ פרי תבואה. חסר וי”ו השימוש פרי ותבואה והוא כפל ענין במלות שונות: 107:38: ויברכם. בממונם: | וירבו מאד. בבנים: | ובהמתם לא ימעיט. שלא תהיה בהם משכלה, כל שכן בנשיהם: 107:39: וימעטו. והנה כאשר ירצה האל ית’ יהיה ענינם בהפך וזה בעונם שנתגאו מרוב טובם, וימעטו הפך וירבו זכר: | וישוחו. הפך שהיו הולכים קוממיות עתה יהיו קודרים ושוחחים: | מעוצר רעה ויגון. חסר וי”ו השימוש ופירושו מעוצר ורעה, ועוצר הוא ממשלת אחרים שהיה עליהם, והם יהיו שוחחים תחתיהם אמר שישוחו מעוצר ומרעה ומיגון: | ורעה. היא רעת הגוף וחסרון הממון: | ויגון. יגון הלב: 107:40: נדיבים. העשירים הנכבדים שהיו נקראים נדיבים, והנה האל ית’ הופך עליהם הכבוד לקלון ולבוז: ואמר שופך. רוצה לומר רב בוז והקלון: | ויתעם בתוהו לא דרך. שאין לה עצה ותחבולה להנצל מן הרעה שהאל יתברך מביא עליהם והנה הם הולכים וחשיכים בתוהו לא דרך: 107:41: וישגב. הנה ישפיל העשירים: | והאביון. ישגב מהעוני שהיה בו ישגבנו וירוממו הפך וישוחו שאמר: | וישם כצאן משפחות. הפך וימעטו שאמר, כלומר משים האל יתברך לאביון משפחות לרוב כמו הצאן, רוצ’ לומר שלא יהיו בהם עקרות ומשכלות והם ירבו לרוב והנה הצאן ירבו מאד על שאר בהמות לפיכך המשיל אותם לצאן: ויש לפרש טעם וישם על האביון, כלומר שמוליד בנים לרוב: 107:42: יראו ישרים. שיראו נקמת הרשעים וישמחו: | וכל עולה קצפה פיה. וכל איש עולה יסגר פיו ויבוש מלדבר כי יראה כי האל ית’ רואה דרכיהם וישוב גמולם בראשם: 107:43: מי. מי שהוא חכם ישמור מאלה הדברים האמורים בזה המזמור ישמרם בלבו ויכיר כי ביד האל ית’ הכל והוא מעלה ומשפיל מעשיר ומוריש ומוחץ ורופא: | ויתבוננו חסדי ה’. שיעשה עם עושי רצונו כי אף על פי שרואה אדם בעולם הזה שלום לרשעים ורעה לצדיקים אם יתבונן האדם במעשה העולם יראה ברוב כי האל אל אמונה ואין בו עון, ונותן לכל איש כדרכיו והמעט שיראה שלא ילך על סדר יאמר בלבו כי האל ית’ יודע למה זה ואנחנו לא ידענו ויסמוך הסכלות לו ולא יסמוך העול לאל יתברך:
פירוש מלבי”ם
107:1: הודו, אחר שהזכיר קיבוץ גליות אומר כי השבים מן הגולה יזבחו זבחי תודה על כל הארבעה דברים שצריכים להודות ועל כולם יודו לה’ כי טוב, ויודו חסדו אשר לעולם, ומבואר כי חסד יאמר על מה שעושה מבלי חיוב ומבלי הבטחה קודמת ואף שאין המקבל החסד ראוי לזה עפ”י מעשיו, וגם חסד אצל ה’ במובנו המדויק בא על הנס למעלה מדרך הטבע, כמ”ש בסי’ פ”ט ובכ”מ: 107:2: (ב-ג) יאמרו, כן יאמרו גאולי ה’, אשר הפליא עמהם חסדו בשני דברים, א. אשר גאלם מיד צר, ב. שקבצם מארצות והשיב נדחיהם ממזרח וממערב ומצפון ומים, היינו מאיי הים, ודרום לא חשב כי אין ישוב בדרום: 107:4: (ד-ה) תעו, צייר כי בעת גלותם הלכו ונדדו דרך המדבר, ומשם באו לישימון, שהוא שמם יותר מן המדבר, ושם תעו מני דרך ולא מצאו עיר מושב והיו רעבים, ואח”כ היו גם צמאים כי המים אזל מכליהם עד שנפשם בהם תתעטף: 107:6: ויצעקו, במדבר ובים אמר ויצעקו, ובחולה ובית האסורים אמר ויזעקו, כי צעקה גדולה מזעקה, וכן אמר בשני אלה יצילם, ובחולה ומאסר אמר יושיעם, כי הצלה גדולה מישועה, כי סכנת הים והמדבר גדולה יותר מחולי ומאסר: 107:7: וידריכם, ועשה להם נס במה שהראה להם דרך ישרה שיגיעו לעיר מושב: 107:8: (ח-ט) יודו, אז מחוייבים להודות, א. מצד החסד שעשה עמהם, ב. מצד הנס והפלא, שהגם שאין זה פלא בערך ה’, הוא פלא בערך בני אדם כי השביע נפש שוקקה נגד צמאים, ונפש רעבה מלא טוב נגד רעבים: 107:10: יושבי, אולם בעת שבאו לעיר מושב ונצולו מסכנת המדבר, באו לסכנה אחרת ששם התעוללו עליהם עלילות ברשע והושלכו לבית האסורים, כמ”ש כאשר ינוס איש מפני הארי וכו’, ושם מר להם, א. מצד המקום, שנכלאו שם בחשך וצלמות, ב. מצד שהם אסורים בעני שמענים אותם בענוים וכבלי ברזל לבל יברחו: 107:11: כי, ובאר שמה שבאה עליהם הרעה השנית, (אחר שעשה להם נס מרעה הראשונה), זה היה ע”י מה שאחר שנעשה להם נס ונצולו מן המדבר שבו על קיאם והמרו אמרי אל, ובזה נאצו עצת עליון, שמה שיעץ לעשות להם נס היה כדי שעי”כ ישובו אליו וישמרו מצותיו והם לא כן עשו, ולכן הכניע את לבם לתשובה ע”י העמל, ולכן כשלו הזמין ה’ לפניהם מכשול שינתנו בבית האסורים, ועל ידי שאין עוזר, ע”י כך (יג-יד) ויזעקו אל ה’ ויחזרו בתשובה, ואז יוציאם מחשך וצלמות וגם ינתק מוסרותיהם: 107:15: (טו-טז) יודו, ועי”כ מחויבים להודות שנית על הנס השני, כי שבר דלתות נחשת: 107:17: אוילים, האויל הוא המסתפק ואינו מאמין שמה שהיה בסכנה ויצא ממנה הכל היה מאת ה’, ותולים הכל במקרה, וזה בא או מדרך פשעם, מפני שכבר הורגלו בפשעים עד שאין לבם מוכן לקבל חקי המוסר, או מעונותיהם ע”י עוות השכל והמינות, אלה האוילים שעדן עומדים באולתם יתענו יכניעם ה’ שלישית ע”י חולי: 107:18: כל אוכל, שכמו שהיו חולים חולי הנפש ולא קבלו מאכל בריאה לרפואתם, כן תתעב נפשם כל אוכל המזין את הגוף, ויגעו עד שערי מות, והם בצרה פעם שלישית: 107:19: (יט-כ) ויזעקו ויחזרו בתשובה, ישלח דברו וירפאם בגוף וימלט משחיתותם בנפש: 107:21: (כא-כב) יודו וכו’ ויזבחו, הנה בשתי פעמים הראשונים לא הזכיר רק שיודו על הנס הפרטי שנעשה להם עתה, הגם שהדין הוא שמי שנעשה לו שני נסים כשמברך על נס אחד צריך לברך גם על השני כמ”ש בפרק הרואה, והיה ראוי שהיוצא מבית האסורים יזכיר גם נס הצלת המדבר, אולם הוא לא הכיר עדיין חסדי ה’, כמ”ש אוילים מדרך פשעם, ולא הודה רק על הדבר שניצל ממנו בשעתו, ועתה שניצל זה שלשה פעמים, יודו לה’ חסדו ויספרו מעשיו, שיספר גם הנסים הראשונים, וכן עד עתה לא הביאו עדיין זבח תודה, ועתה יזבחו זבחי תודה זבחים רבים, גם בעד הפעמים הראשונים שלא השלימו הודאתם כראוי, ויספרו כל הג’ נסים ביחד: 107:23: יורדי, עתה מצייר שאחר ששבו מגלותם והלכו דרך הים באניות הראם ה’ נפלאותיו עוד הפעם, למען יודו לה’ חסדו בבואם לארצם, ובאר כי יש בזה שני ענינים, א. יורדי הים באניות, ב. יש מהם אשר המה עושי מלאכה במים רבים, שיודעים תחבולות ומלאכות להעמיד את האניה בעת הסער ולהנצל: 107:25: ויאמר ויעמד רוח סערה, והרוח תרומם את גלי הים: 107:26: יעלו, ובזה היורדים באניות פשוטים הם יעלו שמים וירדו תהומות, כי כל גל ירומם את הספינה למעלה ואח”כ תרד למטה: 107:27: יחוגו, ואלה שעושים מלאכה במים רבים הם יעמידו את הספינה ע”י שמשליכים הברזל לתוך הים שאז לא תתרומם הספינה בגובה אבל אז יחוגו וינועו כשכור הנה והנה במקום עמידתם, וכל חכמתם תתבלע כי האניה חשבה להשבר במקומה: 107:28: (כח-כט) ויצעקו וכו’ יקם סערה לדממה, ר”ל שלהראות נפלאותיו יקים את הסערה בהפלגה רבה, והגיעו לתכלית הרעש פתאום יהיו לדממה והגלים יחשו, להודיע כי יד ה’ עשתה זאת: 107:30: וישמחו, ובזה תגדל שמחתם, א. במה שישתקו הגלים, ב. במה שינחם אל מחוז חפצם בלא פגע: 107:31: (לא-לב) יודו, וירוממוהו, כי בהגיעם לארצם שם יודו במקהלות רבבות אלפי ישראל בארץ ולפני הזקנים הנמצאים שמה, ויש הבדל בין הרוממות והתהלה, הרוממות היא מצד מעשיו הנסתרים, וזה להמון עם הבלתי מכירים את ה’ הוא מרומם בעיניהם, והתהלה הוא מצד מעשיו הגלוים, וזה במושב זקנים ותלמידי חכמים המכירים מעשיו, וכמ”ש חז”ל צריך לאודויי באפי עשרה ותרין מנייהו רבנן: 107:33: (לג-לד) ישם, אחר שדבר על חסדי ה’ עם אנשים יחידים ידבר על השגחתו הנראית בכוללים, בין על מדינות שלמות בין על כתות אנשים הנה נראה לפעמים שע”י רעת היושבים יחריב ארצות הישוב, ומקום שהיה שם נהרות ישים אותם כמדבר, והמעינות שמשם היה מוצאי מים אל הנהרות ישים לצמאון, ועי”כ יהפך ארץ פרי למלחה, וכ”ז ע”י רעת יושבי בה: 107:35: ישם, וכן נראה בהפך שלפעמים ישים את המדבר לאגם מים, וארץ ציה שהיא יבשה יותר מן המדבר תהיה למוצאי מים, שמשם יצאו מקורות מים שעל ידם תהיה המדבר לאגם מים: 107:36: (לו-לח) ויושב שם רעבים והם יכוננו שם עיר מושב, וגם יזרעו שם שדות ויטעו כרמים, ונגד מ”ש שיזרעו שדות, אמר ויעשו פרי תבואה, שהשדות והכרמים יעשו פרי נגמר לא בוסר, ונגד מ”ש ויכוננו ער מושב אמר ויברכם וירבו מאד, שיברכם בנכסים, וירבו בבנים ובבנות, וגם בהמתם לא ימעיט: 107:39: וימעטו, ולפעמים ימעטו וישחו, ע”י עוצר רעה, היינו שיכבשום ממשלה רעה, וימעטו ע”י שיהרוג הרבה מהם והנשארים ישחו מיגון, כי (מ-מא) שפך, העוצר והמושל שכבשם שופך בוז על נדיבים, ויתעם להוליכם לגולה, כמו שהיה בעת כבש נבוכדנצר את ירושלים שאת כל נדיבי העם הגלה ויהרוג רבים מהם, ומדלת עם הארץ אשר אין להם כל מאומה השאיר לכורמים וליוגבים, ואז וישגב אבין מעוני והם ישימו כצאן משפחות, ויפרו וירבו בארץ כצאן הפרים ורבים מאד: 107:42: יראו ישרים, שהם ההולכים ישר בבינתם הם ישמחו, כי יכירו מכל זה השגחת ה’, וכל עולה קפצה פיה כי יראו שיש גומל ומעניש: 107:43: מי חכם אשר קבל חקי החכמה, הוא ישמר אלה, כי מזה יביא מופת על השגחת ה’, ועי”כ יתבוננו חסדי ה’ שאין העולם הפקר, רק הכל בחסדי ה’ ובהשגחתו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מים וגאולה | ים סוער וגאולה ממנו הוא אחד מארבעת תבניות הגאולה — “יצעקו אל ה’ וממצוקותיהם יוציאם”
- אפיון - עונש וגלות | תיאור הנדידה במדבר כמצב עונש — “תעו במדבר בישימון דרך”
- אפיון - תפילת מנהיג בשעת משבר | ארבע קבוצות שונות צועקות אל ה’ ממשבר ומקבלות ישועה
הערות
מילה נדירה: עֵזֶר (Strong’s H5829) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו” — פתיחת ספר ה. ארבעת הגאולים: הולכי מדבר, אסורים, חולים, יורדי ים — כולם קוראים לה’ ונגאלים. כל קבוצה מסיימת: “ויודו לה’ חסדו”.