תהלים סט-עא — “הושיעני אלוקים כי באו מים”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֬חַ׀עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד׃ הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים כִּ֤י בָ֖אוּ מַ֣יִם עַד־נָֽפֶשׁ׃ טָבַ֤עְתִּי׀ בִּיוֵ֣ן מְ֭צוּלָה וְאֵ֣ין מׇעֳמָ֑ד בָּ֥אתִי בְמַעֲמַקֵּי־מַ֝֗יִם וְשִׁבֹּ֥לֶת שְׁטָפָֽתְנִי׃ יָגַ֣עְתִּי בְקׇרְאִי֮ נִחַ֢ר גְּר֫וֹנִ֥י כָּל֥וּ עֵינַ֑י מְ֝יַחֵ֗ל לֵאלֹהָֽי׃ רַבּ֤וּ׀ מִשַּׂעֲר֣וֹת רֹאשִׁי֮ שֹׂנְאַ֢י חִ֫נָּ֥ם עָצְמ֣וּ מַ֭צְמִיתַי אֹיְבַ֣י שֶׁ֑קֶר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־גָ֝זַ֗לְתִּי אָ֣ז אָשִֽׁיב׃ אֱֽלֹהִ֗ים אַתָּ֣ה יָ֭דַעְתָּ לְאִוַּלְתִּ֑י וְ֝אַשְׁמוֹתַ֗י מִמְּךָ֥ לֹֽא־נִכְחָֽדוּ׃ אַל־יֵ֘בֹ֤שׁוּ בִ֨י׀ קֹוֶיךָ֮ אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֗ה צְבָ֫א֥וֹת אַל־יִכָּ֣לְמֽוּ בִ֣י מְבַקְשֶׁ֑יךָ אֱ֝לֹהֵ֗י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּֽי־עָ֭לֶיךָ נָשָׂ֣אתִי חֶרְפָּ֑ה כִּסְּתָ֖ה כְלִמָּ֣ה פָנָֽי׃ מ֭וּזָר הָיִ֣יתִי לְאֶחָ֑י וְ֝נׇכְרִ֗י לִבְנֵ֥י אִמִּֽי׃ כִּֽי־קִנְאַ֣ת בֵּיתְךָ֣ אֲכָלָ֑תְנִי וְחֶרְפּ֥וֹת ח֝וֹרְפֶ֗יךָ נָפְל֥וּ עָלָֽי׃ וָאֶבְכֶּ֣ה בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וַתְּהִ֖י לַחֲרָפ֣וֹת לִֽי׃ וָאֶתְּנָ֣ה לְבוּשִׁ֣י שָׂ֑ק וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמָשָֽׁל׃ יָשִׂ֣יחוּ בִ֭י יֹ֣שְׁבֵי שָׁ֑עַר וּ֝נְגִינ֗וֹת שׁוֹתֵ֥י שֵׁכָֽר׃ וַאֲנִ֤י תְפִלָּֽתִי־לְךָ֨׀ יְהֹוָ֡ה עֵ֤ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרׇב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֝נֵ֗נִי בֶּאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ׃ הַצִּילֵ֣נִי מִ֭טִּיט וְאַל־אֶטְבָּ֑עָה אִנָּצְלָ֥ה מִ֝שֹּׂנְאַ֗י וּמִמַּ֖עֲמַקֵּי־מָֽיִם׃ אַל־תִּשְׁטְפֵ֤נִי׀ שִׁבֹּ֣לֶת מַ֭יִם וְאַל־תִּבְלָעֵ֣נִי מְצוּלָ֑ה וְאַל־תֶּאְטַר־עָלַ֖י בְּאֵ֣ר פִּֽיהָ׃ עֲנֵ֣נִי יְ֭הֹוָה כִּי־ט֣וֹב חַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ פְּנֵ֣ה אֵלָֽי׃ וְאַל־תַּסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵעַבְדֶּ֑ךָ כִּי־צַר־לִ֝֗י מַהֵ֥ר עֲנֵֽנִי׃ קׇרְבָ֣ה אֶל־נַפְשִׁ֣י גְאָלָ֑הּ לְמַ֖עַן אֹיְבַ֣י פְּדֵֽנִי׃ אַתָּ֤ה יָדַ֗עְתָּ חֶרְפָּתִ֣י וּ֭בׇשְׁתִּי וּכְלִמָּתִ֑י נֶ֝גְדְּךָ֗ כׇּל־צוֹרְרָֽי׃ חֶרְפָּ֤ה׀ שָׁ֥בְרָ֥ה לִבִּ֗י וָאָ֫נ֥וּשָׁה וָאֲקַוֶּ֣ה לָנ֣וּד וָאַ֑יִן וְ֝לַמְנַחֲמִ֗ים וְלֹ֣א מָצָֽאתִי׃ וַיִּתְּנ֣וּ בְּבָרוּתִ֣י רֹ֑אשׁ וְ֝לִצְמָאִ֗י יַשְׁק֥וּנִי חֹֽמֶץ׃ יְהִי־שֻׁלְחָנָ֣ם לִפְנֵיהֶ֣ם לְפָ֑ח וְלִשְׁלוֹמִ֥ים לְמוֹקֵֽשׁ׃ תֶּחְשַׁ֣כְנָה עֵ֭ינֵיהֶם מֵרְא֑וֹת וּ֝מׇתְנֵיהֶ֗ם תָּמִ֥יד הַמְעַֽד׃ שְׁפׇךְ־עֲלֵיהֶ֥ם זַעְמֶ֑ךָ וַחֲר֥וֹן אַ֝פְּךָ֗ יַשִּׂיגֵֽם׃ תְּהִי־טִירָתָ֥ם נְשַׁמָּ֑ה בְּ֝אׇהֳלֵיהֶ֗ם אַל־יְהִ֥י יֹשֵֽׁב׃ כִּי־אַתָּ֣ה אֲשֶׁר־הִכִּ֣יתָ רָדָ֑פוּ וְאֶל־מַכְא֖וֹב חֲלָלֶ֣יךָ יְסַפֵּֽרוּ׃ תְּֽנָה־עָ֭וֺן עַל־עֲוֺנָ֑ם וְאַל־יָ֝בֹ֗אוּ בְּצִדְקָתֶֽךָ׃ יִ֭מָּחֽוּ מִסֵּ֣פֶר חַיִּ֑ים וְעִ֥ם צַ֝דִּיקִ֗ים אַל־יִכָּתֵֽבוּ׃ וַ֭אֲנִי עָנִ֣י וְכוֹאֵ֑ב יְשׁוּעָתְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים תְּשַׂגְּבֵֽנִי׃ אֲהַלְלָ֣ה שֵׁם־אֱלֹהִ֣ים בְּשִׁ֑יר וַאֲגַדְּלֶ֥נּוּ בְתוֹדָֽה׃ וְתִיטַ֣ב לַ֭יהֹוָה מִשּׁ֥וֹר פָּ֗ר מַקְרִ֥ן מַפְרִֽיס׃ רָא֣וּ עֲנָוִ֣ים יִשְׂמָ֑חוּ דֹּרְשֵׁ֥י אֱ֝לֹהִ֗ים וִיחִ֥י לְבַבְכֶֽם׃ כִּי־שֹׁמֵ֣עַ אֶל־אֶבְיוֹנִ֣ים יְהֹוָ֑ה וְאֶת־אֲ֝סִירָ֗יו לֹ֣א בָזָֽה׃ יְֽ֭הַלְלוּהוּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ יַ֝מִּ֗ים וְֽכׇל־רֹמֵ֥שׂ בָּֽם׃ כִּ֤י אֱלֹהִ֨ים׀ י֘וֹשִׁ֤יעַ צִיּ֗וֹן וְ֭יִבְנֶה עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וְיָ֥שְׁבוּ שָׁ֝֗ם וִירֵשֽׁוּהָ׃ וְזֶ֣רַע עֲ֭בָדָיו יִנְחָל֑וּהָ וְאֹהֲבֵ֥י שְׁ֝מ֗וֹ יִשְׁכְּנוּ־בָֽהּ׃ לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד לְהַזְכִּֽיר׃ אֱלֹהִ֥ים לְהַצִּילֵ֑נִי יְ֝הֹוָ֗ה לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה׃ יֵבֹ֣שׁוּ וְיַחְפְּרוּ֮ מְבַקְשֵׁ֢י נַ֫פְשִׁ֥י יִסֹּ֣גוּ אָ֭חוֹר וְיִכָּלְמ֑וּ חֲ֝פֵצֵ֗י רָעָתִֽי׃ יָ֭שׁוּבוּ עַל־עֵ֣קֶב בׇּשְׁתָּ֑ם הָ֝אֹמְרִ֗ים הֶ֘אָ֥ח׀הֶאָֽח׃ יָ֘שִׂ֤ישׂוּ וְיִשְׂמְח֨וּ׀ בְּךָ֗ כׇּֽל־מְבַ֫קְשֶׁ֥יךָ וְיֹאמְר֣וּ תָ֭מִיד יִגְדַּ֣ל אֱלֹהִ֑ים אֹ֝הֲבֵ֗י יְשׁוּעָתֶֽךָ׃ וַאֲנִ֤י׀ עָנִ֣י וְאֶבְיוֹן֮ אֱלֹהִ֢ים ח֫וּשָׁה־לִּ֥י עֶזְרִ֣י וּמְפַלְטִ֣י אַ֑תָּה יְ֝הֹוָ֗ה אַל־תְּאַחַֽר׃ בְּךָֽ־יְהֹוָ֥ה חָסִ֑יתִי אַל־אֵב֥וֹשָׁה לְעוֹלָֽם׃ בְּצִדְקָתְךָ֗ תַּצִּילֵ֥נִי וּֽתְפַלְּטֵ֑נִי הַטֵּֽה־אֵלַ֥י אׇ֝זְנְךָ֗ וְהוֹשִׁיעֵֽנִי׃ הֱיֵ֤ה לִ֨י׀ לְצ֥וּר מָע֡וֹן לָב֗וֹא תָּמִ֗יד צִוִּ֥יתָ לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי כִּֽי־סַלְעִ֖י וּמְצוּדָתִ֣י אָֽתָּה׃ אֱֽלֹהַ֗י פַּ֭לְּטֵנִי מִיַּ֣ד רָשָׁ֑ע מִכַּ֖ף מְעַוֵּ֣ל וְחוֹמֵֽץ׃ כִּֽי־אַתָּ֥ה תִקְוָתִ֑י אֲדֹנָ֥י יֱ֝הֹוִ֗ה מִבְטַחִ֥י מִנְּעוּרָֽי׃ עָלֶ֤יךָ׀ נִסְמַ֬כְתִּי מִבֶּ֗טֶן מִמְּעֵ֣י אִ֭מִּי אַתָּ֣ה גוֹזִ֑י בְּךָ֖ תְהִלָּתִ֣י תָמִֽיד׃ כְּ֭מוֹפֵת הָיִ֣יתִי לְרַבִּ֑ים וְ֝אַתָּ֗ה מַֽחֲסִי־עֹֽז׃ יִמָּ֣לֵא פִ֭י תְּהִלָּתֶ֑ךָ כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם תִּפְאַרְתֶּֽךָ׃ אַֽל־תַּ֭שְׁלִיכֵנִי לְעֵ֣ת זִקְנָ֑ה כִּכְל֥וֹת כֹּ֝חִ֗י אַֽל־תַּעַזְבֵֽנִי׃ כִּֽי־אָמְר֣וּ אוֹיְבַ֣י לִ֑י וְשֹׁמְרֵ֥י נַ֝פְשִׁ֗י נוֹעֲצ֥וּ יַחְדָּֽו׃ לֵ֭אמֹר אֱלֹהִ֣ים עֲזָב֑וֹ רִֽדְפ֥וּ וְ֝תִפְשׂ֗וּהוּ כִּי־אֵ֥ין מַצִּֽיל׃ אֱ֭לֹהִים אַל־תִּרְחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי אֱ֝לֹהַ֗י לְעֶזְרָ֥תִי (חישה) [חֽוּשָׁה]׃ יֵבֹ֣שׁוּ יִכְלוּ֮ שֹׂטְנֵ֢י נַ֫פְשִׁ֥י יַעֲט֣וּ חֶ֭רְפָּה וּכְלִמָּ֑ה מְ֝בַקְשֵׁ֗י רָעָתִֽי׃ וַ֭אֲנִי תָּמִ֣יד אֲיַחֵ֑ל וְ֝הוֹסַפְתִּ֗י עַל־כׇּל־תְּהִלָּתֶֽךָ׃ פִּ֤י׀ יְסַפֵּ֬ר צִדְקָתֶ֗ךָ כׇּל־הַיּ֥וֹם תְּשׁוּעָתֶ֑ךָ כִּ֤י לֹ֖א יָדַ֣עְתִּי סְפֹרֽוֹת׃ אָב֗וֹא בִּ֭גְבֻרוֹת אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה אַזְכִּ֖יר צִדְקָתְךָ֣ לְבַדֶּֽךָ׃ אֱֽלֹהִ֗ים לִמַּדְתַּ֥נִי מִנְּעוּרָ֑י וְעַד־הֵ֝֗נָּה אַגִּ֥יד נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃ וְגַ֤ם עַד־זִקְנָ֨ה׀ וְשֵׂיבָה֮ אֱלֹהִ֢ים אַֽל־תַּ֫עַזְבֵ֥נִי עַד־אַגִּ֣יד זְרוֹעֲךָ֣ לְד֑וֹר לְכׇל־יָ֝ב֗וֹא גְּבוּרָתֶֽךָ׃ וְצִדְקָתְךָ֥ אֱלֹהִ֗ים עַד־מָ֫ר֥וֹם אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ גְדֹל֑וֹת אֱ֝לֹהִ֗ים מִ֣י כָמֽוֹךָ׃ אֲשֶׁ֤ר (הראיתנו) [הִרְאִיתַ֨נִי׀] צָר֥וֹת רַבּ֗וֹת וְרָ֫ע֥וֹת תָּשׁ֥וּב (תחינו) [תְּחַיֵּ֑נִי] וּֽמִתְּהֹמ֥וֹת הָ֝אָ֗רֶץ תָּשׁ֥וּב תַּעֲלֵֽנִי׃ תֶּ֤רֶב׀ גְּֽדֻלָּתִ֗י וְתִסֹּ֥ב תְּֽנַחֲמֵֽנִי׃ גַּם־אֲנִ֤י׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֮ אֲמִתְּךָ֢ אֱלֹ֫הָ֥י אֲזַמְּרָ֣ה לְךָ֣ בְכִנּ֑וֹר קְ֝ד֗וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ תְּרַנֵּ֣נָּה שְׂ֭פָתַי כִּ֣י אֲזַמְּרָה־לָּ֑ךְ וְ֝נַפְשִׁ֗י אֲשֶׁ֣ר פָּדִֽיתָ׃ גַּם־לְשׁוֹנִ֗י כׇּל־הַ֭יּוֹם תֶּהְגֶּ֣ה צִדְקָתֶ֑ךָ כִּי־בֹ֥שׁוּ כִי־חָ֝פְר֗וּ מְבַקְשֵׁ֥י רָעָתִֽי׃
פירוש רש”י
69:1: עַל שׁוֹשַׁנִּים. עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם ״כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים״ (שיר השירים ב:ב), שֶׁהַחוֹחִים מְנַקְּבִין אוֹתָם, וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם: 69:2: כִּי בָאוּ מַיִם. הָאֻמּוֹת: 69:3: בִּיוֵן מְצוּלָה. בְּבוֹץ, טִיט שֶׁל מְצוּלָה: | וְשִׁבֹּלֶת. הוּא שֶׁטֶף חֹזֶק הַנָּהָר, פִּי״ל בְּלַעַ״ז: 69:4: נָחַר. יָבֵשׁ, כְּמוֹ ״חָרָה מִנִּי חֹרֶב״ (איוב ל:ל): | כָּלוּ עֵינַי. כָּל תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה קְרוּיָה כִּלְיוֹן עֵינַיִם, כְּמוֹ ״וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם״ (דברים כח:לב), ״מְכַלּוֹת עֵינַיִם״ (ויקרא כו:טז), ״וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה״ (איוב יא:כ): 69:5: אוֹיְבֵי שֶׁקֶר. שׂוֹנְאִים אוֹתִי עַל שֶׁקֶר, שֶׁאֵין אֲנִי רוֹדֵף אַחַר שֶׁקֶר שֶׁלָּהֶם לִתְפֹּשׂ טָעוּתָם: | אָז אָשִׁיב. כְּשֶׁהֵם נֶאֱסָפִים עָלַי, אֲנִי מְשַׁחֵד אוֹתָם בְּמָמוֹן מַה שֶּׁלֹּא גָזַלְתִּי מֵהֶם: 69:7: אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ. אַל תַּנִּיחֵנִי בְּיָדָם, פֶּן יֵבֹשׁוּ קֹוֶיךָ בְּמַה שֶּׁמְּאֹרָע בִּי וְיֹאמְרוּ: הֲלֹא כָּךְ אֵרַע לְמִי שֶׁהָיָה מְקַוֶּה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא! 69:9: לְאֶחָי. לְעֵשָׂו (בראשית כה:כה): 69:10: קִנְאַת בֵּיתְךָ. רָאוּ הַחִבָּה שֶׁנָּהַגְתָּ בָּנוּ בְּעוֹד בֵּיתְךָ קַיָּם, וְנִתְקַנְּאוּ בִי: 69:11: וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי. בְּתַעֲנִיתִי: | וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי. מַה שֶּׁאֲנִי בּוֹכֶה וּמִתְעַנֶּה לְפָנֶיךָ, הֵם מִתְלוֹצְצִים עָלַי: 69:13: וּנְגִינוֹת. בִּי לְשׁוֹתֵי שֵׁכָר (ס״א אינו): 69:14: וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה׳. יְהִי עֵת תְּפִלָּתִי עֵת רָצוֹן: 69:16: וְאַל תֶּאֱטַר. וְאַל תִּסְגֹּר עָלַי: | בְּאֵר. צָרָה נָכְרִיָּה זוֹ, אֶת פִּיהָ לִבְלָעֵנִי: | תֵּאָטֵר. כְּמוֹ ״אִטֵּר יַד יְמִינוֹ״ (שופטים ג:טו) – סָגוּר יַד יְמִינוֹ, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ: 69:19: קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי. (קְרַב אֵלַי): | גָּאֳלָהּ. גְּאוֹל אוֹתָהּ: 69:21: וָאָנוּשָׁה. וָאֵאָנַשׁ וָאֶחֱלֶה, כְּמוֹ ״כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ״ (מיכה א:ט), וּכְמוֹ ״וַיֵּאָנַשׁ הַיֶּלֶד״ דְּבַת שֶׁבַע (שמואל ב יב:טו). וְאִם תֹּאמַר: הֵיאַךְ הָאָלֶ״ף זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת שֹׁרֶשׁ וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁמּוּשׁ הַמֵּסֵב הַדִּבּוּר אֶל הַמְדַבֵּר? כֵּן דֶּרֶךְ תֵּבָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ אָלֶ״ף, כְּגוֹן: ״וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב״ (מלאכי א:ב), ״אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב״ (משלי ח:יז) – הֲרֵי הוּא כְּמוֹ ׳וָאֶאֱהַב׳, וְכֵן ״אָסֹף אָסֵף״ (צפניה א:ב) – כְּמוֹ ׳אֶאֱסֹף׳: | לָנוּד. שֶׁיָּבוֹאוּ לִי אוֹהֲבִים לָנוּד לִי וּלְנַחֲמֵנִי (איוב ב:יא): 69:22: בְּבָרוּתִי. בִּסְעוּדָתִי, כְּמוֹ ״תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי… וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ״ (שמואל ב יג:ו): | רֹאשׁ. מָרָה: 69:23: וְלִשְׁלוֹמִים. כְּשֶׁיְּקַוּוּ לְשָׁלוֹם, יֵהָפֵךְ שְׁלוֹמָם לְמוֹקֵשׁ: 69:27: כִּי. אֶת הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה הִכִּיתָ: | רָדָפוּ. אַתָּה קָצַפְתָּ מְעַט וְהֵם עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א:טו): | וְאֶל מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ. דִּבְרֵיהֶם לָבוֹא בְּעֵצָה: נַשְׁחִיתֵם ״בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים״ (בראשית לד:כה): 69:32: וְתִיטַב. הִלּוּלִי לַה׳: | מִשּׁוֹר פָּר. הוּא שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנִּבְרָא בְּקוֹמָתוֹ; וּבַיּוֹם שֶׁנִּקְרָא שׁוֹר, בּוֹ בַיּוֹם הֱבִיאוֹ. שֶׁהַשּׁוֹר בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד״ (ויקרא כ״ב:כ״ז). בּוֹ בַיּוֹם נִדְמָה לְפַר, שֶׁהוּא בֶּן שָׁלֹשׁ (ראש השנה י.): | מַקְרִן מַפְרִיס. קַרְנוֹתָיו קָדְמוּ לְפַרְסוֹתָיו, שֶׁהֲרֵי בְּקוֹמָתוֹ וּבְקַרְנָיו נִבְרָא, וְרֹאשׁוֹ יָצָא מִן הָאָרֶץ תְּחִלָּה; כְּדֶרֶךְ כָּל הַנּוֹלָדִים הוֹצִיאַתָן הָאָרֶץ, נִמְצְאוּ קַרְנָיו קָדְמוּ לְרַגְלָיו (חולין ס.): 70:1: לְדָוִד לְהַזְכִּיר. לְשׁוֹן תְּפִלָּה הוּא, כְּמוֹ ״וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר״ (תהלים כ:ח), וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים ״לְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת לַה׳״ (דברי הימים א טז:ד). וּבְמִדְרַשׁ תְּהִלִּים רָאִיתִי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל צֹאנוֹ וְסָתַר אֶת הַדִּיר וְהוֹצִיא אֶת הַצֹּאן וְאֶת הָרוֹעֶה. אַחַר זְמַן הֶחֱזִיר אֶת הַצֹּאן וּבָנָה אֶת הַדִּיר, וְלֹא הִזְכִּיר אֶת הָרוֹעֶה. אָמַר הָרוֹעֶה: הֲרֵי הַצֹּאן מֻחְזָר וְהַדִּיר בָּנוּי, וַאֲנִי אֵינִי נִזְכָּר? כָּךְ, לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן נֶאֱמַר ״כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְגוֹ׳״ (תהלים סט:לו), ״וְאוֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ״ (תהלים סט:לז): הֲרֵי הַדִּיר בָּנוּי וְהַצֹּאן כָּנוּס, וְהָרוֹעֶה (זֶה דָוִד) לֹא נִזְכָּר. לְכָךְ נֶאֱמַר: לְדָוִד לְהַזְכִּיר אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי: 70:4: יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם. מִדָּה בְּמִדָּה, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ לִי: | עַל עֵקֶב. בְּאוֹתוֹ מַעְגָּל עַצְמוֹ, אנציש״טראציש בְּלַעַ״ז: | הָאוֹמְרִים. עָלַי: | הֶאָח הֶאָח. לְשׁוֹן חֶדְוָה, בִּרְאוֹתוֹ בְּאוֹיְבוֹ כִּרְצוֹנוֹ: 70:6: חוּשָׁה לִּי. לְעֶזְרָה: 71:3: לָבוֹא תָּמִיד. בְּאוֹתוֹ מָעוֹן, לְהִנָּצֵל בְּתוֹכוֹ מִן הָרוֹדֵף: | צִוִּיתָ לְהוֹשִׁיעֵנִי. פְּעָמִים רַבּוֹת הוֹשַׁעְתַּנִי עַל יְדֵי שְׁלוּחֶיךָ: 71:4: וְחוֹמֵץ. כְּמוֹ ״חוֹמֵס״ (משלי ח:לו), וְכֵן ״אַשְּׁרוּ חָמוֹץ״ (ישעיה א:יז), נִגְזָל: 71:6: אַתָּה גוֹזִי. אַתָּה מוֹצִיאִי וּמַעֲבִירִי, כְּמוֹ ״וַיָּגָז שַׂלְוִים״ (במדבר יא:לא), ״כִּי גָז חִישׁ וַנָּעוּפָה״ (תהלים צ:י): 71:7: כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים. רַבִּים רָאוּ צָרוֹתַי וְדָאֲגוּ, פֶּן יִקְרָאֵם דֻּגְמַת צָרָתִי, פֶּן אֶהְיֶה לָהֶם לְאוֹת: כַּאֲשֶׁר הוּקְרָה לָזֶה כֵּן יִקְרֶה לָנוּ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת״ (יחזקאל כד:כד): 71:9: לְעֵת זִקְנָה. אִם זָקַנְתִּי בַּחֲטָאִים, כְּלוֹמַר, שֶׁחָטָאתִי הַרְבֵּה: 71:10: כִּי אָמְרוּ אוֹיְבַי לִי. אָמְרוּ אוֹיְבַי עָלַי וְנוֹעֲצוּ יַחְדָּו, לֵאמֹר: אֱלֹהִים עֲזָבוֹ – אֵין אָנוּ נֶעֱנָשִׁין עָלָיו, שֶׁכְּבָר נִכְשַׁל בַּעֲבֵירָה: 71:14: וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל. לִישׁוּעָתְךָ, וּכְשֶׁתּוֹשִׁיעֵנִי אוֹסִיף עַל תְּהִלָּתֶךָ: 71:15: לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת. שֶׁל צְדָקוֹת וְהַתְּשׁוּעוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי: 71:16: אָבוֹא. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל בִּגְבוּרָתְךָ: 71:17: וְעַד הֵנָּה. עַד הַיּוֹם בְּמַה שֶּׁעָבַר עָלַי: | וְעַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה. לִכְשֶׁאַגִּיעַ לְשִׁשִּׁים וְשִׁבְעִים אַל תַּעַזְבֵנִי (אבות ה,כה) (ס״א אינו): 71:18: לְכָל יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ. לְכָל אֲשֶׁר יָבוֹא אֶצְלִי אַגִּיד גְּבוּרָָָָָָתֶיךָ: 71:19: וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים. אֲשֶׁר הִיא עַד מָרוֹם, שְׁנֵי הַמִּקְרָאוֹת מְחֻבָּרִים עִם אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר: 71:23: תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי. עִם זֶמֶר קוֹל הַכִּנּוֹר, כְּשֶׁאֲזַמְּרָה לָּךְ בְכִּנּוֹר:
פירוש רד”ק
69:1: למנצח. המזמור הזה נאמר על לשון הגלות והוא מדבר לשון יחיד דרך כלל. או כל אחד מבני הגלות מתפלל ובוכה על צרותיו ואומר: 69:2: עד נפש. עד עת יציאת הנפש כלומר קרוב למיתה, ודימה צרת הגלות למים כשהאדם בהם עד צוווארו שהוא קרוב למות: 69:3: טבעתי. בצרה תוך צרה לפיכך ואין מעמד, פירוש המצולה היא ממעמקי הים ויטבע אדם בהם עד צווארו במים, וכן יטבע ביון אעפ”י שאין מצולה. ומעמד פועל מבנין הפעיל, ופירושו ואין אחד מאברי שהוא מעמד: | באתי במעמקי מים. יטבע אדם בהם ולא ישטף: | ושבולת. הנהר אעפ”י שאינו מעמקים ישטף האדם, וכל זה רמז לצרות החזקות: 69:4: יגעתי. הטובע צועק לעזרה ואני יגעתי בקראי עד שנחר גרוני, ונחר נפעל שרשו חרר מן ושכן חררים שהוא מקום היובש: | כלו עיני מיחל לאלהי. כי הטובע ישא עיניו למעלה ומיחל אם יבוא אדם ויושיעהו ואני מיחל לאלהי עד שכלו עיני מהביט למעלה וזה רמז לאורך הגלות: 69:5: רבו. במספר: | עצמו בכח: | שקר. כמו חנם והוא כולו סגול באתנח: | אשר לא גזלתי. אומרים גזלתי ומתחייבים אותי בטענות הבל להשיב כאילו גזלתי: 69:6: לאולתי, בדברים שאני סכל בהם: | ואשמותי. שאני אשם בשגגה: | ממך לא נכחדו. ואתה ידעת שהם מאשמים אותי בחנם: 69:7: אל יבושו. אני מקוה בגלות ואע”פ שארך ואם תאבד תקותי תאבד תקות כל המקוים אליך ויבושו כי יאמרו אלה היו מקוים בגלותם ואין מושיע: | אל יכלמו. הוא כפל ענין במלות שונות כמנהג: וזכר צבאות. כי הוא אדון צבאות שמים שהגזירות יוצאות משם ברצונו והוא אדון צבאות ישראל והוא נתנם בגלות והוא יוציאם משם. ובקריאה הוא אלהים צבאות והוא כמו אלהי צבאות ויבא במ”ם בסמיכות, ובכתיבה הוא יו”ד ה”א וי”ו ה”א והוא שם תואר והתואר נסמך אבל שם העצם אינו נסמך, כי יש בזה השם שם העצם ושם התואר: 69:8: כי. בעבורך אני סובל החרפה בגלות כי אילו הייתי רוצה לצאת מדתך לשוב לדתם הייתי גדול כאחד מהם: 69:9: מוזר. מופעל מן זר רוצה לומר כי הם יחשבו אותי זר: | לאחי. הם בני ישמעאל: | לבני אמי. הם בני עשו: 69:10: כי קנאת ביתך. שהם מושלים בני ואני בחוץ: | חורפיך. חורפי הם חורפיך כי אומרם אין לי תקוה ולא נצא לעולם מהגלות ואתה אמרת להוציאנו ולגאלינו בקרוב או ברחוק: 69:11: ואבכה בצום נפשי. חסר וי”ו כאילו אמר ואבכה ובצום נפי כלומר אני בוכה ומתענה תמיד: | ותהי לחרפות לי. אתה לי לחרפות שיחרפוני עליך: 69:12: ואהי להם למשל. כי על כל דבר גרוע יזכירוני: 69:13: ישיחו. כשיאספו לשבת בשער או לשתות כי היא שיחתם ללעג וקלון: 69:14: ואני. הם משיחים בי ומלעיגים לי ואני אין לי אלא תפלתי לך שתושיעני מידם: | עת רצון. כלומר אני תפלתי לך תמיד אולי יהיה באחת עת רצון שתקבלנה להוציאני מן הגלות: | ענני באמת ישעך. ברוב חסדך ואמתך ענני שתאמת הבטחתך לי, והמענה הוא ישעך שתתן לנו, והאמת הוא הישועה והחסד להחיש הישועה, לפיכך אמר ברב כי רב חסד צריך להחיש הגאולה ולא יפנה למעשינו הרעים: 69:15: הצילני. וזאת היא תפלתי. אל אטבעה וכו’. ומה שאמר למעלה טבעתי שטפתני הוא על דרך הצרה הגדולה הקרובה למות כי הקרוב למות יאמרו עליו מת. ומה שאמר עתה אמר על המיתה הגמורה שלא אהיה בגלות כל ימי עולם: | משונאי וממעמקי מים. זכר המשל והנמשל. וי”ו וממעמקי וי”ו ההשואה, כלומר אנצלה משונאי, כמו אם אנצלה ממעמקי מים: 69:16: תאטר. תסגור, ואם יסגור פי הבאר אין לי מוציא ממנו והבאר הוא הגלות: 69:17: חסדך. טוב לי ואעפ”י שאני חוטא פנה אלי כרוב רחמיך, לא כמעשי: 69:18: ואל תסתר. הוא על דרך משל שמי שאינו חפץ באדם מסתיר פניו ממנו, ולפי שצר לי מאוד צריך שתענני במהרה: 69:19: קרבה. כאילו הוא רחוק ממנה בעודה בגלות: | גאלה. גאל אותה: | למען אויבי. שלא יאמרו כי אין היכולת בידך לפדותה: 69:20: אתה. זכר החרפה בשלש לשונות כלומר בכל מיני חרפה: | נגדך. כי אין נסתר ממך: ופי’ כל צוררי. שאתה רואה אותם כנגדך והם חושבים שלא תראה: 69:21: ואנושה. משפטו ואנושה והאל”ף פ”א הפועל נעלמת ואל”ף אית”ן הוא מענין כאב והשור”ק הוא במקום חול”ם: | ואקוה לנוד ואין. קויתי שיהיה אחד מהם מי שירחם עלי ויבא לנוד לי ולנחמני על שברי ואין. ואקוה הוי”ו קמוצה ועניינו עבר: | ולמנחמים. הלמ”ד פתוחה מורה על הידיעה ר”ל לאותם שהיו נראים לי כאוהבים: 69:22: ויתנו בברותי. במאכלי ר”ל אפילו בעת הגלות שארצה לשמוח הם ממרים לי בריבם עמדי כמו מי שיהיה רעב וירצה לאכול ויתנו ראש ולענה במאכלו או כמו מי שהוא צמא וישקוהו חומץ: 69:23: יהי וגו’. כנגד בברותי: | ולשלומים למוקש. ומה שיקוו הם לשלומים יהי להם למוקש: 69:24: המעד. צווי מבנין הפעיל ובא בפת”ח בהפסק, כאשר לא יראו ימעדו רגליהם ויפלו, רוצה לומר שיפלו ממעלתם ומגאותם. וזכר המעדה במתנים כי עיקר היות כח האדם בקומה ובכח הוא המתנים: 69:25: ישיגם. שלא יכלו להמלט מזעמך ומחרון אפך: 69:26: תהי טירתם. ארמנותם: 69:27: כי אתה. רוצה לומר כי אתה עשיתה כל זה הרע שהם עושים כי אם היית חפץ לא הי’ בם כח להרע לי אלא מה ש’הכית אתה רדפי הם: | ואל מכאוב חלליך. כמו ועל מכאוב ופירושו להכאיב חלליך יספרו זה לזה חללו אל הם נכה אותם. וחלליך אינו רוצה לומר שמת לגמרי שלא יכאיב אדם המת אלא קרוב למיתה: 69:28: תנה. להם עונש של עונם שעוו בנו: | ואל יבואו בצדקתיך. בצדקה ובטובה שאתה עושה עם כל ישראל. או פירושו לאחר מיתה לעולם הבא, והפסוק הבא אחריו מפרש זה: 69:29: ימחו. הפסוק כפול בענין במלות שונות, ור”ל שלא יכתבו בספר החיים שהוא חיי העולם הבא: 69:30: ואני. להם לא תתן ישועתך אבל לי תתן שאני עני וכאוב בגלות: | תשגבני. מהשפלות שאני בו: 69:31: אהללה. כשתוציאני מן הגלות: | בתודה. שאודה חסדו ואקריב לפניו קרבן תודה: 69:32: ותיטב. התהילה שאהללנו בשיר תיטב לו משור פר. ופירוש משור פר. משור ומפר ומ”ם במקום שנים עומדת, והשור הוא הגדול והפר קטן ממנו: | מקרין מפריס. טעמו על הפר שהוא בעל קרנים ופרסותיו חזקות כי קודם שיהיו לו קרנים פרסותיו רכות, ואמר זה לפי שפחות מזה לא יכשר לקרבן, ופר הנזכר לקרבן בתורה הוא בן ג’ שנים: 69:33: ראו. יראו ענוים הישועה וישמחו לה, כי הענוים דוקא יראו כי אותם שלא ישובו אל ה’ בעת הגאולה יכלו ויאבדו: | דורשי אלהים. הם הענוים והוא כפל דבר במלות שונות: ואמר לבבכם. כמנהג המקרא לדבר פעם לנוכח ופעם לנסתר ופי’ ויחי. כמו וישמח שהאדם הדואג והכואב לבו כמו מת, ובבוא השמחה יחיה הלב: 69:34: אביונים. הם בני הגלות והם אסיריו אע”פ שהם אסירי הגלות, שכאשר ירצה הוא לא יהיו אסורים, ויאמרו אז הגוים כי ה’ שומע אל האביונים ולא בזה אותם בגלותם: 69:35: יהללוהו שמים וארץ. על דרך משל שתרבה השמחה והתהלה בעולם: 69:36: כי אלהים וגו’. זכר ציון וערי יהודה כי הם העיקר והוא הדין לשאר ערי ישראל: | וישבו שם. אסיריו שזכר: | וירשוהו. בציר”י מגזרת פועל יורש כמו כי חפץ בבת יעקב וכנוי וירשוה על ציון או על ארץ ישראל כולה, אעפ”י שלא זכרה הנה זכר ציון שהיא ראש הממלוכה, כלומר הם ובניהם ינחלוה: 70:1: למנצח. המזמור הזה חברו דוד בעת שהיה בורח מפני שאול או מפני אבשלום והוא הנכון בעבור המזמור הבא אחריו שיוכיח כי בברחו מפני אבשלום חברו כמו שנפרש: 70:2: אלהים להצילני. ימהר להצילנו וחצי הפסוק שהוא כפל ענין יוכיח חסרונו, או יהיה פירושו בלא חסרון, ויהיה פעם חושה למלת להצילני ולמלת לעזרתי, וכמו שכפל הענין כן כפל הקריאה ואמר אלהים ואמר ה’: 70:3: יבושו ויחפרו. כפל ענין במלות שונות לחזק הענין כמנהג: | יסוגו אחור. ישובו אחור מחשבותם שחשבו להרע לי ואז יבושו ויכלמו: 70:4: יבושו אחור. בשתם שעשו לי המה יבושו ויכלמו בשובם אחור מדה במדה: | עקב. ענין שכר: | האח האח. שהיו אומרים בברחי שמחה שמחה: 70:5: ישישו. הם יבושו וכל מבקשיך ואוהבי ישועתיך שתושיעני ישישו וישמחו: | ויאמרו תמיד יגדל. שמראה גדולתו לאוהביו ומושיעם: 70:6: ואני. קרא עצמו עני ואביון לפי שהוציאו בנו מן המלוכה: 71:1: בך. המזמור הזה אמרו סמוך למזמור אשר לפניו לפיכך לא אמר בו פתיחה למנצח ומזמור ואמרו בברחו מפני אבשלום בנו והעד מה שאמר אל תשליכני לעת זקנה ובברחו מפני שאול לא היה זקן: | בך ה’ חסיתי. וכיון שחסיתי בך ידעתי כי לא אבוש לעולם: 71:2: בצדקתך. לא בצדקתי כי ידע דוד כי זה היה עונש עון אוריה: 71:3: היה. לפי שברח ממעונו מירושלים מפני אבשלום שאל שהאל יהיה לו מעוז להשיב בו מפני בנו: | צוית להושיעני. כמו תצוה עבר במקום עתיד או פי’ צוית פעמים רבות להושיעני כן תושיעני עתה, והמצוה היא למלאכים כמו שכתוב כי מלאכיו יצוה לך: 71:4: אלהי. אמר רשע על אבשלום: | מעול וחומץ. על אחיתופל: | וחומץ. בצד”י כמו בסמ”ך: 71:5: מנעורי. כלומר מנעורי הכרתי וידעתי כי אתה האל ושמתי מבטחי בך: 71:6: מבטן. אע”פ שלא ידעתי בצאתי מן הבטן עליך נסמכתי כי אתה המכין מזוני: | גוזי. בשקל טוב: | בך תהלתי. תמיד אני מתהלל בך על הטובות שעשית עמי: 71:7: כמופת. כי רבים יוסרו בראותם כי נענשתי על העון ואני מופת להם: | ואתה מחסי עוז. פי’ אע”פ שאני בורח בעונש עוני אתה מחסי עוז שתשיבני למלכותי: 71:8: ימלא. כשתצילני אהללך בכל פי ואזכיר כל היום תפארתך שאני מתפאר שתושיעני: 71:9: אל תשליכני. עתה כשאני זקן וכלה כחי רק היה עתה כחו ומעוזי: 71:10: כי אמרו לי. בעבורי ובפסוק האחר מפרש מה אמרו ומה נועצו יחדיו: | ושומרי נפשי. שהיו אוהבי ושומרי נפשי מתחילה עתה נועצו עלי יחדיו: 71:11: לאמר. כלומר עד הנה עזרו והיה מצליח במלחמותיו אבל עתה נראה כי עזבו כי אפילו בנו ורודף אחריו להמיתו: | ואין מציל. כי אלהים שהיה מצילו עד עתה עזבו: | רדפו ותפשוהו. כל אחד היה אומר לחבירו רדפוהו תפשוהו: 71:12: אלהים. שהם חושבים שרחקת ממני הראה להם שלא רחקת ממני: 71:13: יבושו יכלו. כשיכלו יבושו: 71:14: ואני. אף על פי שאני בצרה תמיד איחל שתושיעני: | והוספתי על כל תהלתיך. אני מיחל שאוסיף עוד להללך בהושיעך אותי על כל מה שהללתיך בצרות שעברו עלי: | והוספתי. קריאתו מלעיל: 71:15: כל היום. כמו כל הימים כלומר בהושיעך אותי פי יספר תהלתיך אף על פי שיש עלי לספר כל הימים תשועתך כי תמיד אתה עושה עמי טובות עד שלא ידעתי להם ספורות והוא שם כמו מספרים, ספורה בשקל בשורה: 71:16: אבוא. כשאבא להלחם עם אשר כנגדי לא אבא בגבורת הגבורים אשר עמי ולא אבטח בגבורתם אלא בגבורתיך אבא ואזכיר צדקתך לבדך כי אין לי צדקה אלא ממך: 71:17: למדתני. שנתת לי לב מבין מנעורי להזכיר כי הכל מאתך ומאז ועד הנה אגיד בכל שעה נפלאותיך: 71:18: וגם. כלומר לא עזבתני עד הנה כי לא תעזבני עד זקנה ועד שיבה והשיבה יותר מהזקנה: | עד אגיד זרועך. אם אנצח אויבי בעת הזקנה הכל יאמרו כי זרועך היא שהושיעה לי לא גבורתי. וכן אני אגיד לדור. כלומר לדור שאני בו. וכן לכל יבוא. פי’ לכל דור שיבוא אחרי יגידו הנשארים מהדור הזה אמרי גבורתך. או אני אגיד גבורתך בכל הדורות הבאים בכתבי אותה בספר: 71:19: וצדקתך. גדולה וגבוהה עד מרום: | אשר עשית. עמי ועם אחרים עד שיאמרו הכל מי כמוך. ומלת אלהים. קריאה לשם יתברך, אתה אלהים יכול ומי כמוך אל ויכול כי כל היכולים תכלה יכולתם לבד מיכלתך שלא תכלה: 71:20: הראיתנו. כתוב בוי”ו וקרי ביו”ד, והכתיב על כל בני הגלות והקרי מדבר על דרך יחיד. וכן תחיינו. כתיב בוי”ו וקרי ביו”ד, כי המזמור הזה אעפ”י שאמרו דוד על עצמו כלל בו ברוח הקודש דבר בני הגלות, כי כמו שהיה הוא גולה ואחר כך שב לירושלים כן ישראל ישובו לירושלים ב”ב. ומזה הפסוק עד סוף המזמור על לשון בני הגלות. וזאת תהי’ צדקה גדולה לנו מאתך שהראיתנו צרות רבות ורעות עד שאומרים הכל כי כלנו בגלות ואתה תשוב תחיינו שהיינו כמתים בגלות, ומתהומות הארץ שהיינו כאילו טבענו בתהומות הארץ תשוב ותעלנו משם, זאת תהיה צדקה גדולה עד מרום: 71:21: תרב. ולא יד שתוציאנו מן הגלות אלא שתרבה גדולתינו ממה שהיתה טרם הגלות: | ותסוב תנחמני. תסב אלינו, כי בגלות כאילו הפכת פניך, ותשוב אלינו ותנחמנו בשוב הגלות: 71:22: גם אני. כשתרבה להטיב גם אני ארבה להודות, בכלי נבל וכנור אזמרה לך. מה שלא אוכל לעשות כן בגלות, כי ערבה שמחתינו כמו שאמרו בני גלות בבל איך נשיר אל שיר ה’ וגו’: | אמתך. שיעדתנו להוציאנו מן הגלות, וכאשר תעשה כן תקיים אמתך ואזמרה לך: | קדוש ישראל. כי אז יתקדש שמך בישראל: 71:23: תרננה. בשעת שאזמרה לך שפתי ונפשי ירננו כלומר שיהיו פיו ולבו שוים: | אשר פדית. מהגלות שאין לבי נכון עמי בגלות ואין הנפש יכולה לקבל רוח הקודש לשורר ולזמר: 71:24: גם לשוני. לפי שזכר השפתים זכר גם כן הלשון, כי הדברים יאמרו עם השפה והלשון: | כי בשו. הם יבושו ואני אזמר:
פירוש מלבי”ם
69:1: למנצח, י”מ אותו על עת שנרדף מפני אבשלום, וי”מ אותו על הגלות, ופירושנו יסבול שני הענינים: 69:2: הושיעני אלהים כי המים באו עד נפש שהסכנה גדולה מאד: 69:3: באתי, מצייר את הסכנה בג’ ענינים, א. הטיט שתחת רגליו הוא יון מצולה, שוא יון טיט נדבק שקשה להוציא רגליו משם, והטיט עמוק מאד עד שאין מעמד, אין שם תהום שיכול לעמוד עליו ברגליו, ב. באתי במעמקי מים שהמים עמוקים, ג. שהם רודפים כי שבולת שטפתני, והנמשל, מקומו בירושלים נרפש ע”י המרד, והאויבים רבים, והסכנה עצומה, והשבולת שטפו ממקומו לברוח מן הארץ: 69:4: יגעתי, בהטבעו קורא אל בני אדם לעזרה ויגע בקוראו עד שנחר גרונו ואין שומע, וגם צופה לשמים שיבא עזרו משם וכבר כלו עיני מרוב היחול: 69:5: רבו וגם האויבים עומדים סביב להטביעני, והוא בג’ ענינים, א. השונאים אותו ע”י שאומרים שהוא חוטא ואיש רע מעללים, ועז”א רבו משערות ראשי שונאי חנם, שבאמת שנאתם הוא בחנם כי לא חטאתי, ב. אויבים המבקשים רעתו שחשבו שהוא הרע להם ועז”א רבו מצמיתי והם אויבי שקר כי לא עשיתי להם רע, ג. הבאים לקחת ממונו עז”א אשר לא גזלתי אז, אשיב, ר”ל שבאו עליו בג’ ענינים על נפשו ועל גופו ועל ממונו וכנ”ל סי’ ל”ה: 69:6: אלהים, (מתחיל תפלתו), אתה ידעת לאולתי, אולת היא הספיקות שי”ל בעיון שע”י תרופף בידו אמונתו, והגם שאנכי אויל בדבר, אתה ידעת, ואשמותי שהם העבירות שעשיתי בפועל, ג”כ ממך לא נכחדו, שלא לבד שידעת ענינים שכליים ידעת גם ענינים פעליים הנתלים בזמן ובמקום: 69:7: אל יבושו ר”ל הגם שאתה ידעת לאולתי, בכ”ז עליך להושיעני כדי שלא יבושו על ידי קויך ה’ צבאות, ויש הבדל בין בושה וכלימה, שהבושה היא בעצמו והכלימה היא מאחרים, והתקוה היא בלב, ואם לא תבא התקוה יבושו בפני עצמם שקוו בחנם, ואל יכלמו בי מבקשיך אותם המבקשים אותך בפועל, שזה נראה לכל ואם לא תבא בקשתם יכלמו גם מאחרים שראו שבקשו בחנם: 69:8: כי, באר הטעם שיבושו קווי ה’ אם לא יושיעהו, כי החרפה שנשאתי הי’ עליך ובעבורך כמו שיבאר, וא”כ ראוי שיושיעהו ה’ ואם לא יושיעהו יבושו קווי ה’, כשיראו שאינו מושיע קוויו ומיחליו: 69:9: (ט-י) כי, מה שהייתי מוזר לאחי היה מצד שקנאת ביתך אכלתני, ר”ל שהיה לי קנאה על בני ביתך שאינם שומעים לקולך, (מציין את ה’ עם ישראל כאב עם בני ביתו) ובזה היה לי ריב עם אחי, וגם חרפת חורפיך נפלו עלי, שהזדים המחרפים אותך הם מחרפים אותי על אמונתי: 69:11: (יא-יב) ואבכה, כשאבכה להתפלל על זאת היא לי לחרפה, וכשאתנה לבושי שק להתאבל ע”ז אהי להם למשל: 69:13: (יג-יד) ישיחו בי יושבי שער ואני תפלתי, אומר אולם בעת שישיחו בי יושבי שער, ושותי שכר עושים ממני נגינות להתלוצץ, בעת ההיא אני תפלתי לך, כי העת הזאת שהם מתלוצצים עלי היא עת רצון, ובעת ההיא תפלתי אלהים ברב חסדך ענני, א. שתענני מצד החסד, ב. שתענני באמת ישעך, מצד האמת על ישעך, היינו מצד ההבטחה שהבטחת להושיע לי: 69:15: הצילני, נגד מ”ש טבעתי ביון מצולה בקש הצילני מטיט ואל אטבעה, ונגד מ”ש באתי במעמקי מים, רבו שונאי חנם, בקש אנצלה משונאי וממעמקי מים, ור”ל כי כשינצל מן המים הוא ירא משונאיו העומדים על שפת המים להרגו, וכשישאר במקומו מתירא מן המים, מבקש שיצילהו ה’ משניהם: 69:16: אל תשטפני, ר”ל שאין לי עצה להנצל משונאי רק או אם השבולת תשטפני מפה, או שתבלעני מצולה לבל יראני, או שהבאר תאטר עלי פיה בל אתגלה לפניהם, ע”ז מבקש שלא בדרכים אלה ינצל משונאיו, רק ענני ה’ כי טוב חסדך, ותוכל להצילני בדרך טוב כפי חסדך, (ר”ל שיוכל להנצל ע”י שיברח מירושלים כמשל שתשטפהו השבולת, או ע”י שיסתר במערות כמשל בליעת המצולה, או שישגב בעיר מבצר כמשל שתאטר עליו באר פיה), כי טוב, א. מצד החסד, ב. מצד הרחמים שיראה בעניו, עז”א כרוב רחמיך פנה עלי: 69:18: ואל ולא לבד שתענה אותי ותפנה אלי, כי גם אל תסתר פניך מעבדך, בענין שאראה אותך שאתה עומד להושיעני, ואחר שצר לי מהר ענני מבלי עיכוב: 69:19: קרבה, הגאולה היא מצד הקורבה, כמו גאולת קרובים, והפדות הוא מצד הדבר עצמו, וז”ש קרבה אל נפשי מצד הקורבה שיש לך עם נפשי מצד שהיא חלק אלוה ממעל, ומצד זה גאלה כקרוב הגואל את קרובו כי אין גואל קרוב ממך, ומצד גופי שאינו קרוב שלך למען אויבי פדני, תפדהו מצד עצמו אחר שנפל ביד אויביו לבל ישחיתהו: 69:20: אתה, נגד הגאולה הנפשיית אמר אתה ידעת חרפתי ובשתי שהיא בעבורך, כמ”ש כי עליך נשאתי חרפה, ונגד הפדות למען אויביו, אמר הלא נגדך כל צוררי, וראית איך צוררים המה לי בנכליהם: 69:21: חרפה, החרפה כבר שברה את לבי, שהלב הוא מקור החיים והוא נשבר, עד כי אנושה שהיא מכת מות אחר שנגע עד לבי, ואקוה לנוד מצייר א”ע כמת ורוצה שינחמו וינודו עליו כמו שעושים על מת ואין מגיד לו ומנחם אותו: 69:22: ויתנו בברותי ראש בסעודת הבראה שעושים לו (כמו שעושים להאונן שסעודה זו באה משל אחרים) יתנו בה ראש ולענה, ותחת שהיו נותנים להאבל בסעודה זו יין לשתות, כמ”ש תנו שכר לאובד, ישקוני חומץ: 69:23: יהי, העוף נצוד בפח ע”י שנותנים אוכל בהפח והוא בא לשם ונצוד, עפ”ז יאמר ששולחנם שיבואו לאכול עליו יהיה לפניהם לפח, והפח צד את הבעל חי ואינו מזיקו, והמוקש הוא המזיק אותו, ועז”א ולשלומים דבר שיחשבו שהוא לשלום, יהיה לפניהם למוקש: 69:24: תחשכנה עיניהם מראות שלא יראו את המוקש ויוקשו בו, ומתניהם תמיד המעד כדי שימעדו ויפלו בהפח: 69:25: שפך עליהם, הזעם הוא הקללה, וחרון אף הוא הקצף, והמליצה תצייר כי המוכן ליסר את החוטא הוא שבט אפו של ה’, והיסורים עצמם שבם ייסר הוא הזעם, כמ”ש הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, ועז”א שישפוך עליהם זעמו וקללתו, וחרון אפו שהוא ההולך בשליחותו להריק עליהם זעמו, הוא ישיגם: 69:26: תהי טירתם שהיא קבועה תהיה נשמה, וגם באהליהם שהם מטולטלים ממקום למקום אל יהיה יושב, כי לא יהיה להם אף אהל עראי: 69:27: כי, שיעור הכתוב כי יספרו, אתה אשר הכית רדפו, שיאמרו שהנרדף מאתם הוא מוכה אלהים, שאלהים הכהו, והמוכה מאתם יאמרו שאתה כבר עשיתו חלל, בענין שיאמרו שרודפים את המוכה מאלהים ומכאיבים את החלל של ה’, שכבר קדם להיות חלל קודם שיכאיבוהו, וקדם להיות מוכה קודם שירדפוהו להכותו: 69:28: תנה עון זה שאומרים שאתה עשית זאת, על עונם, שיהיה עון זה צף למעלה על עונותיהם, ואל יבואו בצדקתך, כמו שהם רוצים להצדיק מעשיהם על ידי שמיחסים לך עולה, כן לא יבואו בצדקתך, רק ימחו מספר חיים ואל יכתבו עם צדיקים, כדי שהם רוצים להצדיק מעשיהם שהם צדיקים בזה והם שלוחי ה’, וע”י שיענשו יתראה שלא היו צדיקים בדבר זה: 69:30: ואני, לא כדבריהם שאתה הכית אותי, כי בהפך אני עני וכואב על ידם, וישועתך אלהים תשגבני: 69:31: אהללה שם אלהים לספר תהלותיו הכוללים, ואגדלנו יותר בתודה שאביא להודות על טובותיו המיוחדים אלי: 69:32: ותטב, הגם שיביא פר לתודה, מה שיגדל את ה’ לשבחו, זה תיטב בעיניו יותר מן השור פר שי”ל קרנים ופרסה: 69:33: ראו ענוים שמקבלים באהבה כל העובר עליהם מהצרות ישמחו כי ידעו שיש תקוה, דורשי אלהים החוקרים באלהות שעד עתה היה לבם עצב על שראו שלות הרשעים ויסורי הצדיקים עתה יחי לבבכם: 69:34: כי, עתה יראו שלא היו יסורי הצדיקים מפני חסרון ידיעה והשגחה, כי שומע אל אביונים ה’, ולא מפני המאוס והבזיון שאין נחשבים בעיניו להושיעם, כי את אסיריו לא בזה: 69:35: יהללוהו, מלבד זה יהללו שמים וארץ וכל המציאות על תשועת ציון בשוב דוד למלכותו: 69:36: כי אלהים יושיע ציון, עיר המלוכה, ויבנה ערי יהודה יתר ערי ארץ ישראל, וישבו שם וגם יירשוה בירושה: 69:37: וזרע עבדיו ינחלוה מוסיף שינחלוה גם בנחלה לבניהם אחריהם עד שזרעם ינחלוה מאתם ולא שיגלו אח”כ ממנה כי אוהבי שמו ישכנו בה בשלוה והשקט: 70:1: למנצח, קאפיטול זה הוא העתק של סופי החרוזים של סי’ מ’, וכן התחלת הסימן שאחר זה הוא עצמו התחלת סי’ ל”א, כי מזמור זה (שכולל סי’ ע’ וסי’ ע”א) התפלל בברחו מפני אבשלום כי מבואר מדברי המזמור שהתפלל אותו לעת זקנתו, והזכיר שה’ עשה עמו נפלאות מנעוריו, ומבקש בל יעזבהו לעת זקנה, לכן צירף אל מזמור זה הסיום של סי’ מ’ שאמר על נס שנעשה לו בנעוריו בברחו מפני שאול, כאומר שגם עתה צריך הוא לנס כזה, וז”ש לדוד להזכיר, שמזכיר עתה ראשונות שלא ירף ידו ממנו גם עתה, ואחריו לקח שלשה חרוזים ממזמור ל”א שהתפלל ג”כ בברחו מפני שאול וישב במדבר, כי גם עתה ברח אל המדבר: 70:2: אלהים להצילני, מן הבאים להרגני, לעזרתי חושה מיתר רעות: 70:3: יבושו מבקשי נפשי להרגני, יסוגו חפצי רעתי בלב: 70:4: ישובו אלה שמביישים אותי להוציא עלי דבה ואומרים האח שמעידים שהם ראו ממני דברים רעים ישובו אחור על עקב בשתם: 70:5: ישישו כל מבקשיך בשיראו שאתה מושיע חוסים ואוהבי תשועתך יאמרו תמיד יגדל ה’ ע”י שיוסיף לעשות נסים חדשים, ועמ”ש בזה למעלה סי’ מ’ שם בארתיו: 70:6: ואני מצטרף תמיד לישועה, כי אני עני ואביון, לכן חושה לי ואל תאחר את הזמן הצריך לישועה: 71:1: בך, ר”ל הלא בך חסיתי, לכן אל אבושה לעולם הושיעני גם עתה כמו שהושעתני אז, כי פן יאמרו מבלי יכולת ה’ להושיע, ובא בג’ טענות, א. מצד שחסה בו ב. בצדקתך שיעשה למען צדקות ה’, ג. מצד התפלה הטה אלי אזנך: 71:3: היה לי, כי בנעוריו היה לו לצור מעון כנ”ל סי’ ל”א שבקש שם היה לי לצור מעון, א”כ ראוי שאבא בצור מעון הזה תמיד וגם עתה אשגב בו, כי לבא תמיד צוית, הציווי שלך היה שאל הצור הזה אבא תמיד למען תושיעני בו, כי לא צויתני לבא רק לפי שעה רק לעולם כי סלעי ומצודתי אתה, ע”כ הקדמת המזמור שחזר הדברים שדבר בימי נעוריו כשברח מפני שאול, עתה מתחיל תפלתו ביחוד: 71:4: אלהי פלטני מיד רשע, אבשלום וסייעתו, ומוסיף מכף מעול שכף הוא יותר מן היד, הגם שכבר תפסני בכפו, וכן הוסיף מעול וחומץ: 71:5: כי אתה תקותי ה’ על העתיד, וגם מבטחי מנעורי בעבר: 71:6: עליך, ולא לבד מנעורי כי עליך נסמכתי מבטן בעוד הייתי בבטן אמי, ויותר מזה שממעי אמי אתה גוזי, עי’ באה”מ, ור”ל כל קיומי והוייתי בעולם הוא על ידך, וכן בך תהלתי תמיד שהתהללתי רק בך, ואם לא תושיעני יאמרו מבלתי יכולת ויהיה חילול ה’: 71:7: (ז-ח) כמופת הייתי לרבים, רבים חשבו אותי כדבר מופת ופלא, שגבורתי והצלחתי אינה דבר טבעי רק מופת ופלא, ואתה מחסי עז ימלא פי תהלתך, אולם פי היה מלא תהלתך שכחי אינו מעצמי רק שאתה מחסי עז, ולא יחסתי שום תהלה אל עצמי רק שהיה פי מלא רק מתהלתך, כי יחסתי הכל אליך, וגם כל היום היה פי מלא תפארתך, שהם הענינים הנפלאים לגמרי שבם תתפאר: 71:9: ולכן אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי, כי אז יאמרו שכל מה שעשיתי עד עתה היה מחמת רוב כחי ובכלות כחי הטבעי פסקו גבורותי: 71:10: כי אמרו אויבי לי, שאמרו כן בפני לי בעצמי, וכן נועצו יחדו שומרי נפשי, הרוצים להרגני יעצו כן בינם לבין עצמם: 71:11: לאמר אלהים עזבו מפני עונותיו, ולכן רדפו וגם תתפשו אותו כי אין מציל כי אין ה’ אתו, ולכן אלהים אל תרחק ממני שתעמוד קרוב לי, וגם לעזרתי חושה ולא תתמהמה מלעזור תיכף, עד כי יבשו ויכלו שוטני נפשי להרגני יכלו לגמרי, ומבקשי רעתי להוציא עלי דבה יעטו חרפה וכלימה: 71:14: ואני, שיעור הכתובים הגם שיבושו ויכלו שוטני נפשי בכ”ז אני תמיד איחל, כי התוחלת לעזרת אדם הוא רק בעת צרה, ובעת שלוה אין שייך תוחלת, אבל אני הגם שלא יהיה לי שוטן נפשי ולא דורש רעתי בכ”ז איחל, כי התוחלת לך אינו מצד שתושיע ותתן לי דבר החסר לי, רק מצד שגם קיום ההצלחה והתמדתה היא ג”כ מאתך, כי הצלחתי אינה טבעיית רק השגחיית כאלו כל רגע אני מקבל הקיום והתמדת השלוה מאתך, ואני מיחל שתוסיף השגחתך גם בזמן הבא, ובזה והוספתי על כל תהלתך, כי בכל רגע יתוסף תהלה חדשה, שאצייר לעצמי כאילו אפפוני כל הרעות (שאני מוכן לכל רע אם תסור השגחתך רגע) ואתה הצלתני, וזה תוספת התהלה שא”צ להמתין עם התהלה עד בוא הצרה ותשועתה שזה במי שי”ל קיום עפ”י הטבע, לא כן אנכי שהתמדת קיומי וטובתי הוא השגחיי, הנה אקבל נס וטובה בכל רגע, ומבאר כי פי יספר צדקתך במה שכל היום תשועתך, כי אתה מושיע כל היום תמיד, אחר שאין לי קיום רגע בלעדיך, א”כ אני צריך תמיד לישועה, ובזה אגזור לאמר כי לא ידעתי ספורות, כי בכל רגע קבלתי אלף נסים ומופתים שלא אדע מספרם כלל, כי מציאותי וקיומי כל רגע הוא נס חדש לא ע”פ הטבע: 71:16: אבא, בזה אהיה נבדל מכל המספרים תהלת ה’ שלא ישיגו גבורות ה’ רק ביחוס אל דבר אחר, שע”י שראו שהושיעם מצרתם נודע להם גבורותיו, ולא השיגו גבורותיו מצד עצמם רק כפי מה שהם בצירוף הנושע, כפי שהתגבר נגד אויביו או נגד יתר רעות, אבל אני אבא בגבורות ה’ אלהים כפי מה שהם בעצמם, שה’ שלימותו בעצמו וגבורותיו הם בכחו, הגם שלא יתראו ע”י ענין חוצה להם כי הם תמיד אצלו בפועל מצד עצמם, וכן אזכיר צדקתך לבדך, שלא אזכיר צדקתך ביחוס כפי מה שהתגלה הצדקה לבני אדם, רק כפי מה שהיא מחויבת מעצם האלהות מצד עצמו, עד שהגבורה והצדקה היא אצלו בפועל תמיד: 71:17: אלהים, הנה למדתני מנעורי וגם עד הנה שאני אגיד נפלאותיך, שאני אודיע לבני האדם איך אתה עושה נפלאות חוץ לטבע, וא”כ מהראוי כי גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני, שאז יכירו כולם שלא התגברתי בכחי רק בכח אלהי, ובזה אגיד זרועך לדור, שבזה שיראו שגם בעת זקנתי שתמו כחותי הטבעיים אני עושה חיל יכירו את זרועך, שהזרוע מציין הכח הראשי המניע את היד הפועלת, ר”ל יכירו כי הכל הוא מאתך, ואגיד זאת לדור היינו לדור הזה, וגם לכל (דור) יבא (אגיד) גבורתך: 71:19: וצדקתך אלהים עד מרום, ר”ל שהתשועה שתהיה עפ”י הטבע, על פי סבות ומסובבים טבעיים, יזמין ה’ אל התשועה רק הסבה הראשונה, אבל המסובבים ממנה ילכו מעצמם כדרכם ע”פ הטבע, אבל התשועה שהוא בדרך נס גם המסובבים הם מה’, כי יוכל להוציא המסובב מסבה הפכיית לה, כמו רפואה ע”י מכה, הרמה ע”י שפלות, וא”כ צדקתך תלך מן הארץ עד מרום, היינו מן הסבה האחרונה והמסובב האחרון שהוא בארץ עד הסבה הראשונה שהוא במרום כולם הם מה’ וע”פ צדקתו לא ע”פ הטבע, אשר עשית גדולות, שזה ההבדל בין גדול ובין רם, (כנ”ל סי’ ל”ד על פסוק גדלו לה’ אתי) שרם הוא דבר העומד ברום עולם, וזה משל להסבה הראשונה, וגדול הוא דבר המגיע מן הארץ עד מרום, שהוא משל שכל שלשלת הסבות והמסובבים, מן הארץ עד מרום הוא מאתו, ובזה אלהים מי כמוך, כי כל כחות העליונים והתחתונים לא יוכלו לעשות דבר רק כפי קשר הטבעי שיש להמסובב עם הסבה, וכמו שבארו חכמי הטבע שלא כל דבר שיזדמן יסובב מכל דבר שיזדמן, אבל אתה תוציא דבר מהפוכו, ומי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק: 71:20: אשר, והראיה לזה כי אשר הראיתני צרות רבות ורעות היה הסבה שתשוב תחייני, וזה הפך הטבע שהצרות הם סבה אל המות, וכן מתהומות הארץ תשוב תעלני, והשפלות היא סבה אל הגדולה, שעי”כ תרב גדולתי, ותסב, ר”ל והשפלות היא הסבה שתסבב שתנחמני: 71:22: גם אני אודך על הטובות שעשית עמדי, וגם אזמרה לך שהוא ספור השבחים הכוללים מצד שאתה קדוש ישראל: 71:23: (כג-כד) תרננה ועם השיר בכלי ארנן גם בשפתים, ולא לבד מן השפה ולחוץ שהוא בכל הגוף, כי גם נפשי אשר פדית, וגם לשוני (שהלשון מציין הדבור הנשגב התבוניי שהיא ע”י הנפש המשכלת) גם היא תהגה ותעיין בצדקתך בהגיון לב ובעיון, כי בושו וגם חפרו מבקשי רעתי, שזה היה ע”י נסיך הרבים:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור סט — “הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש” — צרה קיצונית, בדידות מוחלטת
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | מזמור עא — “בך ה’ חסיתי אל אבושה לעולם” — תפילת זקנה, “אל תשליכני לעת זקנה”
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/מַעֲמַד (Strong’s H4612) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים א,ישעיהו,דברי הימים א,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: זִקְנַת (Strong’s H2209) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,מלכים א,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“קנאת ביתך אכלתני”: סט:י — ביטוי שעצמת האמון לה’ מוביל לסבל חברתי. מזמור ע: קצר ודחוף — “אלוקים להצילני” — תפילת חירום, חזרה על מ:יד כמעט מילה במילה. “עד שגבורתך לדור”: עא:יח — תפילת הזקן: שיספיק להעביר אמונה לדור הבא.