תהלים יז — “שמעה ה’ צדק”
פסוקים
תְּפִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד שִׁמְעָ֤ה יְהֹוָ֨ה׀ צֶ֗דֶק הַקְשִׁ֥יבָה רִנָּתִ֗י הַאֲזִ֥ינָה תְפִלָּתִ֑י בְּ֝לֹ֗א שִׂפְתֵ֥י מִרְמָֽה׃ מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים׃ בָּ֘חַ֤נְתָּ לִבִּ֨י׀ פָּ֘קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה צְרַפְתַּ֥נִי בַל־תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל־יַעֲבׇר־פִּֽי׃ לִפְעֻלּ֣וֹת אָ֭דָם בִּדְבַ֣ר שְׂפָתֶ֑יךָ אֲנִ֥י שָׁ֝מַ֗רְתִּי אׇרְח֥וֹת פָּרִֽיץ׃ תָּמֹ֣ךְ אֲ֭שֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶ֑יךָ בַּל־נָמ֥וֹטּוּ פְעָמָֽי׃ אֲנִֽי־קְרָאתִ֣יךָ כִֽי־תַעֲנֵ֣נִי אֵ֑ל הַֽט־אׇזְנְךָ֥ לִ֝֗י שְׁמַ֣ע אִמְרָתִֽי׃ הַפְלֵ֣ה חֲ֭סָדֶיךָ מוֹשִׁ֣יעַ חוֹסִ֑ים מִ֝מִּתְקוֹמְמִ֗ים בִּֽימִינֶֽךָ׃ שׇׁ֭מְרֵנִי כְּאִישׁ֣וֹן בַּת־עָ֑יִן בְּצֵ֥ל כְּ֝נָפֶ֗יךָ תַּסְתִּירֵֽנִי׃ מִפְּנֵ֣י רְ֭שָׁעִים ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי אֹיְבַ֥י בְּ֝נֶ֗פֶשׁ יַקִּ֥יפוּ עָלָֽי׃ חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת׃ אַ֭שֻּׁרֵינוּ עַתָּ֣ה (סבבוני) [סְבָב֑וּנוּ] עֵינֵיהֶ֥ם יָ֝שִׁ֗יתוּ לִנְט֥וֹת בָּאָֽרֶץ׃ דִּמְיֹנ֗וֹ כְּ֭אַרְיֵה יִכְס֣וֹף לִטְרֹ֑ף וְ֝כִכְפִ֗יר יֹשֵׁ֥ב בְּמִסְתָּרִֽים׃ קוּמָ֤ה יְהֹוָ֗ה קַדְּמָ֣ה פָ֭נָיו הַכְרִיעֵ֑הוּ פַּלְּטָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י מֵרָשָׁ֥ע חַרְבֶּֽךָ׃ מִ֥מְתִֽים־יָדְךָ֨׀ יְהֹוָ֡ה מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֮ (וצפינך) [וּֽצְפוּנְךָ֮] תְּמַלֵּ֢א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים וְהִנִּ֥יחוּ יִ֝תְרָ֗ם לְעוֹלְלֵיהֶֽם׃ אֲנִ֗י בְּ֭צֶדֶק אֶחֱזֶ֣ה פָנֶ֑יךָ אֶשְׂבְּעָ֥ה בְ֝הָקִ֗יץ תְּמוּנָתֶֽךָ׃
פירוש רש”י
17:2: מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא. עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדִי, שֶׁאֲנִי רָאוּי לְהִשָּׁפֵט עֲלֵיהֶם בְּיִסּוּרִין, יֵצְאוּ מִלְּפָנֶיךָ, וְלֹא יָבוֹאוּ לְפָנֶיךָ בַּדִּין: | עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים. אִם יֵשׁ בְּיָדִי זְכֻיּוֹת, בָּהֶן תֶּחֱזֶינָה בְּמֵישָׁרִים עֵינֶיךָ: 17:3: בָּחַנְתָּ לִבִּי וְגוֹ׳. יָדַעְתִּי כִּי יֵשׁ עֲבֵירָה בְּיָדִי, וְאִם מִשְׁפַּט עָנְשִׁי יָבֹא לְפָנֶיךָ לֹא אֶצְדַּק בַּדִּין, אֲשֶׁר כְּבָר בָּחַנְתָּ לִבִּי: | פָּקַדְתָּ לַּיְלָה. לְעֵת הָעֶרֶב בַּעֲוֹן בַּת שֶׁבַע, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד וְגוֹמֵר״ (שמואל ב יא:ב): | צְרַפְתַּנִי. נִסִּיתַנִי: | בַּל תִּמְצָא. לֹא מָצָאתָ בִּי חֶפְצְךָ: | זִמּוֹתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. אִם תַּעֲלֶה עוֹד בְּמַחֲשַׁבְתִּי לִיבָּחֵן לְפָנֶיךָ, בַּל יַעֲבָר פִּי לוֹמַר עוֹד בְּחָנֵנִי וְנַסֵּנִי, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי כְּבָר כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּחָנֵנִי ה׳ וְנַסֵּנִי״ (תהלים כו:ב). שֶׁאָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִפְּנֵי מָה אוֹמְרִים אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְאֵין אוֹמְרִים אֱלֹהֵי דָוִד? אָמַר לוֹ: אֲנִי בְּחַנְתִּיו בְּעֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת וְנִמְצָא שָׁלֵם. אָמַר בְּחָנֵנִי וְנַסֵּנִי, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (שבת קנג:): 17:4: לִפְעֻלּוֹת אָדָם בִּדְבַר שְׂפָתֶיךָ וְגוֹ׳, תָּמוֹךְ אֲשׁוּרַי וְגוֹ׳. מֵאָז וָהָלְאָה לְכָל פְּעֻלַּת אָדָם שֶׁבָּאתִי לִפְעֹל, אֲנִי שָׁמַרְתִּי בִּשְׁבִיל דְּבַר שְׂפָתֶיךָ אָרְחוֹת פָּרִיץ לִנְטוֹת מֵהֶם, שֶׁלֹּא אֵלֵךְ בָּהֶם, אַךְ לִתְמֹךְ אֲשׁוּרַי תָּמִיד בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ, לֹא נָמוֹטוּ מֵהֶם פְּעָמַי. פֵּרוּשׁ אַחֵר: לִפְעֻלּוֹת אָדָם בִּדְבַר שְׂפָתֶיךָ וְגוֹ׳, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּפְעֻלּוֹתָיו לְפִי יִשְׁרַת דְּבַר שְׂפָתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ ״לֹא תִנְאָף״ (שמות כ:יג), אֲנִי שָׁמַרְתִּי אָרְחוֹת פָּרִיץ אַף עַל פִּי שֶׁעָשִׂיתִי שֶׁלֹּא כָּרָאוּי בְּטוֹבָתְךָ: 17:5: תָּמוֹךְ אֲשֻׁרַי וְגוֹ׳. מֵאָז וָהָלְאָה לְכָל פְּעֻלַּת אָדָם שֶׁבָּאתִי לִפְעוֹל אֶת הַמֵּישָׁרִים תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ, וְהַמִּשְׁפָּט מִלְּפָנֶיךָ יֵצֵא: 17:6: כִּי תַעֲנֵנִי אֵל. כִּי בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁתַּעֲנֵנִי: 17:7: הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ. דֵּשִׁיבְרָ״א בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ״ (שמות לג:טז). מוֹשִׁיעַ בִּימִינְךָ אֶת הַחוֹסִים בְּךָ מִמִּתְקוֹמְמִים עֲלֵיהֶם. הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ חוֹסִים הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס: הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ לְהוֹשִׁיעַ בִּימִינְךָ אֶת הַחוֹסִים וְגוֹ׳: 17:8: כְּאִישׁוֹן. הוּא הַשָּׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן, שֶׁהָאוֹר תָּלוּי בּוֹ. וְעַל שֵׁם שַׁחֲרוּרִיתוֹ הוּא קָרוּי אִישׁוֹן, לְשׁוֹן חֹשֶׁךְ (משלי כ:כ). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵכִין לוֹ שׁוֹמֵר, אֶת רִיסֵי הָעַיִן הַמְכַסִּין אוֹתוֹ תָּמִיד: 17:9: זוּ שַׁדּוּנִי. בִּשְׁבִיל זֹאת שֶׁשּׁוֹדְדִים אוֹתִי אוֹיְבַי, אֲשֶׁר בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי. לִטּוֹל נַפְשִׁי: 17:10: חֶלְבָּמוֹ סָגְרוּ. בְּחֶלְבָּם וּבְשֻׁמָּנָם סָגְרוּ לִבָּם וְעֵינֵיהֶם מֵהַבִּיט אֶל פָּעֳלְךָ לִירָאָה מִפָּנֶיךָ: 17:11: אַשֻּׁרֵינוּ עַתָּה סְבָבוּנוּ. אֶת עֲקֵבֵנוּ עַתָּה סְבָבוּנוּ הָאוֹיְבִים, וְעֵינֵיהֶם יָשִׁיתוּ לִנְטוֹת בָּאָרֶץ לִפְשֹׁט בָּאָרֶץ. וְנִרְאֶה לִי שֶׁנִּתְפַּלֵּל דָּוִד תְּפִלָּה זוֹ לְאַחַר שֶׁבָּא לְיָדוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁל אוּרִיָּה, וְיוֹאָב וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ בְּאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן צָרִים עַל רַבָּה (שמואל ב יא:א), וַיִּירָא דָּוִד שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ שָׁם בִּשְׁבִיל עֲבֵרָה שֶׁבְּיָדוֹ, וְיִשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים וּמוֹאָב וֶאֱדוֹם וְכָל שְׁכֵנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָרָעִים הַמְצַפִּים לְיוֹם אֵידָם, וְיָבֹאוּ עֲלֵיהֶם: 17:12: יִכְסוֹף. יַחְמוֹד, כְּמוֹ ״כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּ״ (בראשית לא:ל): 17:13: קַדְּמָה פָנָיו. שֶׁל אוֹיֵב: | הַכְרִיעֵהוּ. קַפַּח אֶת רַגְלָיו וְיִכְרַע וְיִפּוֹל: | פַּלְּטָה נַפְשִׁי. מִכָּל רָשָׁע שֶׁהוּא חַרְבְּךָ, שֶׁאַתָּה מַשְׁלִיטוֹ לִיפָּרַע מִן הַמְחֻיָּבִים לְךָ: 17:14: מִמְּתִים יָדְךָ. מִן הַמֵּתִים בְּיָדְךָ עַל מִטָּתָם אֲנִי בּוֹחֵר לִהְיוֹת: | מִמְּתִים מֵחֶלֶד. מֵאוֹתָם שֶׁמֵּתִים בְּזִקְנָה, מִשֶּׁהֶעֱלוּ חֲלֻדָּה, רְדוּיִילָ״א בְּלַעַ״ז, וּמִן הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר חֶלְקָם בַּחַיִּים: | וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם. וּמֵאוֹתָם אֲשֶׁר תְּמַלֵּא מְעֵיהֶם מִטּוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ (תהלים לא:כ): | יִתְרָם. נִכְסֵיהֶם אֲשֶׁר יַשְׁאִירוּ בְּמוֹתָם: 17:15: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ. לֶעָתִיד, אוֹ בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי הוֹצֵא מִלְּפָנֶיךָ, וְהַצְּדָקוֹת שֶׁבְּיָדִי אֱחוֹז, וּבָהֶם אֶחֱזֶה פָנֶיךָ: | אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ. אֶשְׂבְּעָה מֵרְאִיַּת תְּמוּנָתְךָ בְּהָקִיץ הַמֵּתִים מִשְּׁנָתָם. לָשׁוֹן אַחֵר: אֶשְׂבְּעָה מֵרְאוֹת פָּנֶיךָ בְּהָקִיץ הַמֵּתִים מִשְּׁנָתָם, שֶׁהֵם בִּדְמוּת תְּמוּנָתְךָ, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר ״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ (בראשית ט:ו):
פירוש רד”ק
17:1: תפלה לדוד שמעה יהוה צדק הקשיבה רנתה האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה: שמעה תפלתי שהיא בצדק, שמעה אותה כי פי ולבי שוים; וזהו צדק, וזהו בלא שפתי מרמה. וכל הפסוק הוא כפל ענין במלות שונות. ורנתי הוא כמו צעקתי, כי המתפלל פעמים צועק בקול רנה, ופעמים מתפלל בקול דממה. וכל לשון רנה הוא לשון צעקה: ויש מהם לשירה ולשמחה, ויש מהם להכרזה, ויש לתפלה ולבקשה, ויש לבכי ואנקה; וכל אחד יתפרש לפי מקומו. 17:2: מלפניך משפטי יצא פרש אדני אבי, זכרו לברכה: כי התפלה הזאת על מעשה בת שבע; ובקש מלפני הקדוש, ברוך הוא, ואמר: מלפניך משפטי יצא, זה המשפט יצא מלפניך, שלא תשפטני בו. | עיניך תחזינה מישרים: ראה מישרים שעשיתי, ואל תחזה בזה העון, ושפטני ברב זכיותי ולא בזה העון. ואמר: 17:3: בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא באותו הלילה בחנת ופקדת לבי וצרפתני ולא מצאתני נקי. ואמר: | זמתי בל יעבר פי: מה שחשבתי לומר בחנני יי’ ונסני (שם כו ב), הלואי שלא יעבר פי ולא הייתי אומר אותו הדבר שנתגאתי בו ונכשלתי בו. ואמר: 17:4: לפעלות אדם בדבר שפתיך במה שצוית ומנעת | אני שמרתי ארחות פריץ: כלומר: עשיתי כמעשה הרשע והפריץ. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: מלפניך משפטי יצא שתענישני אם עיניך לא תחזינה במישרים; וכל זה רחוק בעיני. והקרוב אלי כי הוא כמו כי עשית משפטי ודיני (שם ט ה) שפרושו: שתקח משפטי מאויבי; וכן הוא מלפניך משפטי יצא, שתשפטני מאויבי. עיניך תחזינה מישרים: תראה שהמישרים עמי והעול והחמס עמהם. וכן רוב המזמור על האויבים כמו שאמר (למטה ז) ממתקוממים בימינך. ואמר (שם ט): מפני רשעים זו שדוני. תראה כי המזמור על אויביו ידבר, ובעבורם היה מבקש רחמים; ואמר שיראה האל יושר מעשיו, וכי אויביו שונאים אותו חנם. ואמר: בחנת לבי כי אתה בוחן לבבות וידעת אם דברי אמת. פקדת לילה. ובלילה בעת שיחשוב האדם בכמה ענינים שהוא פנוי מעסקי העולם ואין לו מעשה בלילה ובזמן שהוא ער הוא חושב, ואתה פקדת לבי ומחשבתי וצרפתני ולא מצאת בי רק טוב. וממחשבתי לא עבר דבר אלא כפי לבי, כמו שאמר: בלא שפתי מרמה; וזהו שמתי בל יעבר פי. וכמו שאני נזהר בעצמי כן אני מזהיר אחרים במה שאני רואה. וזהו שאמר: לפעלות אדם בדבר שפתיך במה שצוית והזהרת אני מתבונן לפעלות אדם ומונע מהם העברות. וזהו: אני שמרתי אחרות פריץ, מנעתי שלא ילך אדם בארחות פריץ ורשע. וכמוהו לשמר את דרך עץ החיים (בראשית ג כד), שלא ילך בה. וכן שמר הפרדס (נחמיה ב ח). ואמר שספר לפני האל יושר פיו ולבו ומעשיו התחנן לפני האל שיתמוך אשוריו שלא ימושו לפני אויביו ואמר: 17:5: תמך מקור במקום צווי כמו שמור את יום השבת (דברים ה יב); הלוך וקראת (ירמיהו ב ב). ואמר: | אשרי במעגלותיך כלומר אשרי שהם ילכו במעגלותיך ובדרכך תמך אותם. | בל נמטו פעמי: ומלת נמטו מחלוקת בקריאתה: יש ספרים שהיא דגושה בטי”ת * וכן היא בכתב יד ישן נושן המסומן: Mm. 5 27 (משנת דתרטז); וגם כן בכתב יד המסומן Add. 652 (מסוף המאה השלש עשרה או מתחלת מאה הארבע עשרה למנין הרגיל) המונחים בבית עקד הספרים אשר למדרש החכמה פה., ואם כן היא מבעלי הכפל, ויש ספרים שאיננה דגושה, ואם כן היא מנחי העי”ן. 17:6: אני קראתיך כי תענני אל לפיכך קראתיך כי בטחתי בך שתענני ואתה יכול לעזרני. וזהו טעם | הט אזנך לי שמע אמרתי: 17:7: הפלה הפרש, כמו והפליתי ביום ההוא (שמות ח יח); ונפלינו אני ועמך מכל העם (שם לג טז). | חסדיך מושיע חוסים אמר: אתה שאתה מושיע חוסים הפרש והעבר חסדיך | ממתקוממים בימינך: מאותם אנשים שהם מתקוממים בימינך, כי כלם ידעו כי המלוכה לי מאתך והמורדים בי מורדים בך. 17:8: שמרני כאישון בת עין כמו ששומר אדם אישון עינו, והוא השחור שממנו האור; ונקרא אישון לפי שנראת בו צורת איש. והוא”ו והנו”ן להקטין, לפי שהצורה היא קטנה. וכן וא”ו נו”ן שבתון שענינו על תוספת קדשה *. וכן תוספת יו”>אישון אל בת, והוא דבר אחד; בת הוא שם עצם, גלגל העין שממנו האור, ואישון הוא שם התואר לפי שנראית בו צורת איש. | ובצל * כך הוא לפנינו. כנפיך תסתירני: 17:9: מפני רשעים זו שדוני שמרני מפני האויבים אשר שדדו אותי. ומלת זו כענין אשר; וכן זו חטאנו לו (ישעיהו מב כד). | איבי בנפש יקיפו עלי: ושמרני מפני איבי אשר יקיפו ויסובבו עלי בנפשי, כלומר: לקחת נפשי. 17:10: חלבמו סגרו פימו דברו בגאות: רוב שמנם סגר פיהם, על כן דברו בגאות מרוב תענוגם. 17:11: אשרינו בדגש השי”ן; וכן אם תטה אשרי מני הדרך (איוב לא ז). | עתה סבבונו סבבוני כתיב ביו”ד * כך הוא לפנינו בכתב יד שלפנינו הכתיב בוא”ו. וקרי בוא”ו; והוא לשון רבים עליו ועל חבריו, שהתלקטו עמו בברחו מפני שאול, ולשון יחיד על עצמו, כי הוא העקר. ואמר: אשרינו, כשידעו דרכנו שאנחנו בה עתה סבבונו, תכף ילכו אחרינו ויסובבו עלינו. | עיניהם ישיתו לנטות בארץ: עיניהם ישיתו על דרכנו לנטות לנו רשתם בארץ ללכדנו. 17:12: דמינו כאריה יכסף לטרף וככפיר ישב במסתרים: דמינו לשון יחיד על שאול. אמר כמו שאמר עליו במזמור על דברי כוש בן ימיני (ז ג) פן יטרף כאריה נפשי. 17:13: קומה יהוה כשיבא לרדפני ולטרפני. | קדמה פניו הכריעהו שלא יהיה בו כח להרע לי. | פלטה נפשי מרשע חרבך: מרשע שהוא חרבך כמו שנאמר (ישעיהו י ה): הוי אשור שבט אפי וגומר; כי החרב והפלטה ממנה מאתך הוא הכל. כמו שכתוב: מחצתי ואני ארפא (דברים לב לט). 17:14: ממתים ידך יהוה ופלטה נפשי ממתים שהם ידך, רצונו לומר מכתך, כמו היה יד יי’ הויה (שמות ט ג). וכמו שקראם חרבך קראם ידך. | ממתים מחלד ממתים שהם מזה העולם, שכל תאותם וחפצם בזה העולם. | חלקם בחיים וצפינך * וצפונך קרי. תמלא בטנם חלקם הוא בחיי העולם הזה, כי לא יצפו לעולם הבא, אלא שצפונך וטובך תמלא בטנם בעולם הזה. | ישבעו בנים ושישבעו בניהם בחייהם עמהם. | והניחו יתרם לעולליהם: אחר מותם והם בני בניהם. ובדרש (בבלי ברכות סא ב): מפרש הפסוק על רבי עקיבא וחבריו הרוגי מלכות: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, ממתים ידך יי’ ממתים מחלד? אמר להם הקדוש, ברוך הוא, חלקם בחיים: חלקם בחיי העולם הבא! 17:15: אני בצדק אחזה פניך אמר דוד: הרשעים אין להם חפץ בעולם הבא, ולא כך אני כי אני מצפה ומיחל לחזות פניך בעולם הבא. ומה שאמר: אני בצדק; כי אני מצפה ומיחל לחזות פניך לעולם הבא בצדק שאעשה בעולם הזה, לא לאכול ולהתענג כמוהם. | אשבעה אמר אשבעה כנגד ישבעו בנים: הם ישבעו בעולם הזה, ואני אשבעה לעולם הבא. | בהקיץ כי לא תמות ותישן נפשי, הפך וישנו שנת עולם (ירמיהו נא לט נז). | תמונתך: על דרך ותמנת יי’ יביט (בדבר יב ח) שהוא כמו תמנת יי’ ראה; והוא השגת השכל, מכבוד האל כפי כח הנשמה אחרי הפרדה מהגוף. ומשה רבנו, עליו השלום, היה לו זה עם חיי הגוף, מה שלא היה כן לשאר הביאים, כי שכלו היה שכל בפועל, כשנתבטלו לו כלי הגוף, כלם לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד כח); ואז תמנת יי’ יביט. ולא כן אליהו שנאמר בו בכח האכילה ההיא כמו שפרשנו במלכים (א יט ח). ולשאר הנביאים יהיה להם זה אחר מיתה. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש הפסוק הזה: בעולם הזה; וכן פרש אותו: יש לי חפץ לחזות פניך, כי הצדק ששמרתי היתה סבה להתענגי בראותי פניך. והטעם להכיר ולהביט מעשי יי’ שהם כללים בחכמה עשוים ולנצח עומדים. ואני שבע מתענוג תמונתך, לא כמו הרשעים שהם מתים מחלד, שהם שבעים כאשר תמלא בטנם; וזה איננו בחלום רק בהקיץ. וזאת המחזה איננה במראות העין רק במראות שקול הדעת שהן מראות אלהים באמת.
פירוש מלבי”ם
17:1: תפלה לדוד, תפלה זו נחלקת לג’ חלקים, (חלק א’) מספר צדקתו איך נשמר מכל חטא בין במחשבה בין במעשה, ועז”א שמעה ה’ צדק, (חלק ב’) מתאונן על אויביו ועל רעתם, ועז”א הקשיבה רנתי, (חלק ג’) מתפלל על אשרו הנפשי, ועז”א הקשיבה תפלתי, ויען שיתראה בו קצת גאות ויוהרא, אומר שתפלתו היא בלא שפתי מרמה רק בלב שלם מבטחונו לה’: 17:2: מלפניך, מתחיל לספר צדקתו, אומר הגם שבני אדם מפילים עלי משפט מעוקל לדון אותי לכף חובה, הלא מלפניך משפטי יצא עיניך הלא תחזינה מישרים ולא תוציא עלי משפט שלא ביושר לחייב אותי: 17:3: בחנת, נגד מה שלא חטא במחשבה אומר אתה בחנת את לבי שהיא מחשבת הלב, במה שפקדת לילה שבלילה היא עת המחשבה ופקדת בל אהרהר בלילה מחשבות לא נכונות, הנה צרפתני ולא תמצא כי זמותי דבר אשר בל יעבר פי שמחשבה אשר אין ראוי להוציאה בפי לא חשבתי גם בלבי, דבר שאסור לאמרו בפה נזהרתי ממנו מלחשבו גם במחשבת הלב: 17:4: לפעולות, נושאי המאמר הראשון נמשכים גם לכאן, וזהו סדרו (בחנת) לפעולות אדם (פקדת) בדבר שפתיך (צרפתני בל תמצא) אני שמרתי ארחות פריץ, שאחר שחשב שלא ימצא אחר הבחינה שחטא במחשבה, אומר כי כן לא חטא גם בפעולה ומעשה, ואם בחנת לפעולות אדם הם המעשים אשר פקדת והזהרת בדבר שפתיך שלא לעשותם שהם האזהרות ומל”ת שהזהירה עליהם התורה, צרפתני בל תמצא שאני שמרתי ללכת בארחות פריץ, לעשות איזה דבר איסור כמו שעושים הפריצים הפורצים גדרות: 17:5: תמוך אשורי במעגלותיך, המעגל הוא הדרך הסבובי, שלפעמים צריך לנטות מן הארח הישר אל המעגל שסובבים בו עד שמגיעים על ידו אל הארח הישר, למשל הרחמים הוא הדרך הישר וכן הענוה והבושת, ולפעמים צריך לנטות אל האכזריות והגאוה והעזות נגד רשעים ומכעיסי ה’ והמלעיגים על עובדי ה’, או במקום שצריך לעשות בהוראת שעה נגד מצות התורה כמו אליהו בהר הכרמל, ובזה צריך עזר אלוה בל יטה מני הדרך אחר שנוטה מן הישר אל הצד, על זה אמר שגם בעת הצטרך ללכת במעגל הסבובי גם אז תמוך אשורי, היה נתמך ונסעד מה’ בל נמוטו פעמי, וגם אז עשה כל מעשיו לש”ש ולא מט מדרך האושר והשלימות: 17:6: אני, עתה מתחיל הרנה על רדיפת אויביו, אחר שברר את צדקו, אמר הנה קראתיך כי ידעתי שתענני אל, ואבקש שלא לבד שתענני למלאת בקשתי, כי גם הט אזנך לי שמע אמרתי, כדרך האהוב שלא לבד שממלאים בקשתו כי שומעים גם איכות אמריו בכל פרטיהם: 17:7: הפלה חסדיך אתה האל המושיע חוסים בך, צריך אתה להפלות בם חסדיך, היינו להראות חסדים גדולים מופרשים ונעלים מן הטבע, מסבת אלה אשר המה מתקוממים בימינך, ר”ל שהם מראים א”ע כאילו הם צדיקים ומתקוממים עלי בעזרתך, והם אומרים שימינך תושיע להם נגדי, כמו שאמרו אויבי דוד אלהים עזבו רדפו וכו’ אין ישועתה לו באלהים, כאלו אלהים שלחם להתקומם עלי וימינו תושיע למו בדבר זה, ולכן צריך אתה להפלות חסדך להראות שאין האמת אתם: 17:8: (ח-ט) שמרני, (המאמרים מקבילים) שמרני כאישון בת עין מפני רשעים זו שדוני, שאויביו היו משני מינים, א. אלה שרצו להחטיאו ולהדיחו מיראת ה’, מבקש שה’ ישמרהו כאישון בת עין מפני הרשעים אשר זו שדוני, ר”ל ששודדים את זו (שהוא האישון בת עין) ממני, שרוצים לעור עיני, דהיינו להטותו מדרך האור אל החשך, וע”כ מבקש שכמו ששם ה’ שמירות רבות על האישון בת עין, יען שהוא חלק זך ודק מלא פליאות ומאיר לכל הגויה, כן תשמר נפשי הזכה בת אלהים מלהכשל בחטא, ובצל כנפיך תסתירני מפני אויבי אשר בנפש יקיפו עלי מפני הבאים להרגני: 17:10: חלבמו אשר סגרו את פימו, הם דברו בגאות, ימליץ שפיהם נסתם ונסגר מלדבר מרוב החלב, ונראה כאילו הדבור אינו יוצא מן הפה, רק מן החלבים שסביבו, והחלבים הם מדברים בגאות אלה הדברים: 17:11: אשורנו, צעדינו שהיו מאושרים עד עתה עתה סבבונו עיניהם, שאומרים על דוד ואנשיו שעיניהם אשר ישיתו לנטות בארץ הם סובבים את אשוריהם, ר”ל שמתוך ששולחים עיניהם בכל הארץ לבקר על כל, ולתפוס מלכות וממשלה בארץ עיניהם אלה המתהלכים בארץ סבבו את אשוריהם, ר”ל ששאול אמר שדוד מזיק למלכותו ולאשרו, ושעוין עליו בעיניו לבקש עליו תואנה ולמרוד בו: 17:12: דמיונו, וע”י זה רוצה לטרוף ולהרוג אותי, וידוע בטבע האריה שבהיותו כפיר אינו יוצא עדיין על טרפו רק יארב בסוכו למו ארב במסתר, עד שבא אל מעמד האריה שאז יוצא עלי טרפו, עפ”ז ממליץ את שאול שנדמה אל שניהם, בין אל האריה אשר יכסף לטרף ויצא לחוץ עלי טרפו, ובין ככפיר אשר יושב במסתרים וטורף במעונתו, כי כן תחלה רצה שאול להכותו במסתר בביתו ויטל עליו את החנית כ”פ, ואח”כ רדף אחריו במדבריות כאריה הזקן היוצא עלי טרפו: 17:13: קומה ה’, בכאן מתחיל התפלה, מבקש שיקום ויקדים פניו טרם יטרוף וישחיתנו, הכריעהו שיכרע במקומו ויכנע ולא ירדוף אחרי, פלטה נפשי מהרשע אשר הוא חרבך שעל ידו תעניש בריותיך להרוג ע”י את המחויבים מיתה: 17:14: ממתים ידך, האנשים שהם ידך, ר”ל שעל ידם אתה פועל ומנהיג ישוב עולמך, (נגד מ”ש רשע חרבך אמר ממתים ידך, כאלו ה’ מנהיג עולמו ע”י האנשים, והאנשים החלושים הם ידו, והעריץ הוא חרבו, שע”י החלושים פועל עניני עולמו שהם עוסקים בישוב עולם זורעים וחורשים ובונים, והם יד ה’ העוסק בישוב העולם, וע”י הרשעים הוא הורג בחרבו ומאבד את החוטאים) ממתים מחלד, מאנשי הזמן העוסקים בחלד ובישוב עולם, שהם רוב בני אדם, אשר חלקם בחיים ובצפונך תמלא בטנם, שהם ממלאים בטנם מן שני החלקים שהוכנו לפניהם, מן חלקם בחיים בעוה”ז ומן חלקם בצפונך בעוה”ב הצפון, או בנפש הצפונה מעיני כל, ר”ל שאינם עושים דבר לאושר נפשם ולחיי העוה”ב, כי כל עסקם הוא למלא בטן, (כמ”ש כל עמל אדם לפיהו) והם אוכלים הכל בעוה”ז בין חלקם בעוה”ז בין חלקם לעוה”ב, בין הצלחת גופם בין אושר נפשם הצפון, הכל יקחו רק למלא בטן, ולצרכי גופם, וכל עסקם הוא א. לאכול ולמלא בטנם, ב. שישבעו בנים לקיום מינם והניחו יתרם ועשרם לעולליהם, כי לא ידאגו להשאיר דבר לשאריתם הנצחי ולהצלחת הנפש, רק ישבעו בעוה”ז מאכילה ומבנים ואחרי מותם לא נשאר להם מאומה רק מה שיניחו עשרם (וגם יתרם כולל מותר האדם מן הבהמה) הכל יניחו לבניהם, כי הם יאבדו מבלי השארה וקיום אישי: 17:15: אני אהיה נבדל ממתים מחלד אלה, כי בצדק אחזה פניך, אין עסקי בצרכי הגויה הכלה ואובדת רק אני אחזה פניך בצדק שאני עוסק בו, שבו אשלים את נפשי וע”י אתהלך לפני ה’ לחזות אור פניו ולדבקה בו אשבעה בהקיץ תמונתך, אני איני שבע בעוה”ז לא שביעת הבטן ולא שביעת הבנים, כמתים מחלד שאמר תמלא בטנם ישבעו בנים, רק אז אשבעה עת יקיץ תמונתך, ימליץ כי תמונת ה’ נמצא באדם, שהיא נפשו האלהית שהיא צלם אלהים ותמונתו, כי היא חלק אלוה ובה מצויר האלהית ותמונתו, רק שתמונת ה’ הנמצא באדם היא ישינה כ”ז שהגוף חי, כי נרדמת בחיק הגויה, כמי שישן שהגם שהוא חי אין כחותיו פועלים ומתראים אז, כן כחותיה ופעולותיה האלהיים נעלמים אז ונרדמים, ואחר שתפשט את הגויה, אז תקיץ התמונה האלהית משינתה, והצלם האלהי ודמותו שהיא הנפש יתעורר ויקוץ, ואז אשבעה מעדן הנצחי ומפרי הצדק שעשיתי בעודי בחיים, אשר בו אחזה פניך, ואיני דומה כמתים מחלד שישבעו בעוה”ז מן הצפון להם לעוה”ב:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | “שמעה ה’ צדק הקשיבה רנתי” — תפילת חפות, בקשת בחינה ופיקוח אלוקי
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “אני בצדק אחזה פניך” — ביטחון שלם בתוצאת המשפט האלוקי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וָ/עַיִן (Strong’s H5871) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,יהושע,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“כאישון בת עין”: ביטוי נדיר של חיבה אלוקית — “עין האל” כמגינה. מקביל ל”צל כנפיך” — שני דימויים של שמירה רכה. לפי רש”י: “אני בצדק אחזה פניך” — בעולם הבא, שהוא עולם הצדקה, אזכה לראות פניך.