תהלים ג-ד — “מה רבו צרי” — בריחת דוד מאבשלום
פסוקים
מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בׇרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ׃ יְ֭הֹוָה מָה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי׃ רַבִּים֮ אֹמְרִ֢ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵאלֹהִ֬ים סֶֽלָה׃ וְאַתָּ֣ה יְ֭הֹוָה מָגֵ֣ן בַּעֲדִ֑י כְּ֝בוֹדִ֗י וּמֵרִ֥ים רֹאשִֽׁי׃ ק֭וֹלִי אֶל־יְהֹוָ֣ה אֶקְרָ֑א וַיַּעֲנֵ֨נִי מֵהַ֖ר קׇדְשׁ֣וֹ סֶֽלָה׃ אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָאִ֫ישָׁ֥נָה הֱקִיצ֑וֹתִי כִּ֖י יְהֹוָ֣ה יִסְמְכֵֽנִי׃ לֹֽא־אִ֭ירָא מֵרִבְב֥וֹת עָ֑ם אֲשֶׁ֥ר סָ֝בִ֗יב שָׁ֣תוּ עָלָֽי׃ ק֘וּמָ֤ה יְהֹוָ֨ה׀ הוֹשִׁ֘יעֵ֤נִי אֱלֹהַ֗י כִּֽי־הִכִּ֣יתָ אֶת־כׇּל־אֹיְבַ֣י לֶ֑חִי שִׁנֵּ֖י רְשָׁעִ֣ים שִׁבַּֽרְתָּ׃ לַֽיהֹוָ֥ה הַיְשׁוּעָ֑ה עַֽל־עַמְּךָ֖ בִרְכָתֶ֣ךָ סֶּֽלָה׃ לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ בְּקׇרְאִ֡י עֲנֵ֤נִי׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חׇ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי׃ בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה׃ וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭הֹוָה חָסִ֣יד ל֑וֹ יְהֹוָ֥ה יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקׇרְאִ֥י אֵלָֽיו׃ רִגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ אִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה׃ זִבְח֥וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק וּ֝בִטְח֗וּ אֶל־יְהֹוָֽה׃ רַבִּ֥ים אֹמְרִים֮ מִֽי־יַרְאֵ֢נ֫וּ ט֥וֹב נְֽסָה־עָ֭לֵינוּ א֨וֹר פָּנֶ֬יךָ יְהֹוָֽה׃ נָתַ֣תָּה שִׂמְחָ֣ה בְלִבִּ֑י מֵעֵ֬ת דְּגָנָ֖ם וְתִירוֹשָׁ֣ם רָֽבּוּ׃ בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֮ אֶשְׁכְּבָ֢ה וְאִ֫ישָׁ֥ן כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהֹוָ֣ה לְבָדָ֑ד לָ֝בֶ֗טַח תּוֹשִׁיבֵֽנִי׃
פירוש רש”י
3:1: מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ. הַרְבֵּה דְּרָשׁוֹת דָּרְשׁוּ בְּנֵי אַגָּדָה בַּדָּבָר, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ברכות ז:): מִשֶּׁאָמַר לוֹ הַנָּבִיא ״הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ (שמואל ב יב:יא) הָיָה לִבּוֹ סוֹעֵר שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר יָקוּם עָלַי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עָלַי, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁבְּנוֹ הוּא שָׂמַח. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: עַל שֶׁרָאָה טַכְסִיסוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁהָיוּ עֲבָדָיו וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, שֶׁהֵם סַנְהֶדְרִין, מַחֲזִיקִים אֲדָנוּתוֹ עֲלֵיהֶם; כְּשֶׁאָמַר לָהֶם ״קוּמוּ וְנִבְרְחָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם״ (שמואל ב טו:יד), מַה כְּתִיב שָׁם? ״כֹּל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הִנֵּה עֲבָדֶיךָ״ (שמואל ב טו:טו); וּכְשֶׁבָּא מַחֲנַיִם, ״וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי״ (שמואל ב יז:כז) יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְכִלְכְּלוּהוּ שָׁם: 3:2: רַבִּים קָמִים עָלָי. בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים בַּתּוֹרָה, גְּדוֹלִים בְּחָכְמָה, גְּדוֹלִים בְּעֹשֶׁר, גְּדוֹלִים בְּקוֹמָה; כְּגוֹן שָׁאוּל (שמואל א טז:ז) וִילִידֵי הָרָפָה (שמואל ב כא:טז-כב), דּוֹאֵג (שמואל א כא:ח) וַאֲחִיתֹפֶל (שמואל ב טו:יב): 3:3: אוֹמְרִים לְנַפְשִׁי. עַל נַפְשִׁי: | אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה. לְפִי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ: 3:6: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה. לִבִּי אָטוּם בִּדְאָגָה וָפַחַד: | הֱקִיצוֹתִי. מִדְּאָגָתִי, כִּי בָטַחְתִּי כִּי יְהוָה יִסְמְכֵנִי: 3:7: שָׁתוּ. לְשׁוֹן ״שְׁאִיָּה״ (ישעיה כד:יב) גאטירנ״ט בְּלַעַ״ז. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שָׁתוּ כְּמוֹ שָׂמוּ, כְּמוֹ ״לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי״ (שמות י:א): 3:8: כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אוֹיְבַי לֶחִי. מַכַּת בִּזָּיוֹן הִיא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: ״יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי״ (איכה ג:ל), ״בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל הַלֶּחִי״ (מיכה ד:יד). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: מַכַּת הַפֶּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: ״וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק״ (שמואל ב יז:כג): | שִׁנֵּי רְשָׁעִים. גְּבוּרָתָם: 3:9: לַה׳ הַיְשׁוּעָה וְגוֹ׳. עָלָיו לְהוֹשִׁיעַ אֶת עֲבָדָיו וְאֶת עַמּוֹ, וְעַל עַמּוֹ מוּטָּל לְבָרֵךְ וּלְהוֹדוֹת לוֹ סֶּלָה: 4:1: לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת. מִזְמוֹר זֶה יָסַד דָּוִד, שֶׁיֹּאמְרוּהוּ בְּנֵי לֵוִי הַמְנַצְּחִין בִּנְגִינוֹת בְּשִׁיר עַל הַדּוּכָן. לְשׁוֹן נִצּוּחַ נוֹפֵל בַּמִּתְחַזְּקִים בָּעֲבוֹדָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעַמְדוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה׳״ (עזרא ג:ח): 4:2: בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי. בַּיָּמִים שֶׁעָבְרוּ עָלַי, וּמֵעַתָּה חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי: 4:3: בְּנֵי אִישׁ. בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַקְּרוּיִים אִישׁ, בְּאַבְרָהָם נֶאֱמַר (בראשית כ:ז) ״הָשֵׁב אֶת אֵשֶׁת הָאִישׁ״, בְּיִצְחָק נֶאֱמַר (בראשית כד:סה) ״מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה״, בְּיַעֲקֹב נֶאֱמַר (בראשית כה:כז) ״אִישׁ תָּם״: | עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה. עַד מָתַי אַתֶּם מְבַזִּים אוֹתִי? הֲרְאִיתֶם אֶת בֶּן יִשַׁי (שמואל א כב:ט), ״מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי״ (שמואל א כה:י), ״בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי״ (שמואל א כב:ח), ״כִּי בוֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי״ (שמואל א כ:ל), אֵין לִי שֵׁם? | תְּבַקְשׁוּ כָזָב. תִּרְדְּפוּ לִמְצוֹא כְּזָבִים, כְּגוֹן הַזִּיפִים שֶׁמַּלְשִׁינִים עָלַי, וְלִי הָיוּ מַרְאִים שָׁלוֹם, וְכַיּוֹצֵא בָהֶם דִּילָטוֹרִין שֶׁהָיוּ בִּימֵי שָׁאוּל: ״הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה״ (שמואל א כג:יט), וְכֵן הַרְבֵּה: 4:4: הִפְלָה. הִבְדִּיל: 4:5: רִגְזוּ. חִרְדוּ מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַל תֶּחֱטָאוּ: | אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם. הָשִׁיבוּ עַל לְבַבְכֶם שֶׁהִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּךְ: 4:6: זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק. הַצְדִּיקוּ מַעֲשֵׂיכֶם, וַהֲרֵי אַתֶּם כִּמְקְרִיבִים זְבָחִים: | וּבִטְחוּ אֶל ה׳. שֶׁיַּשְׁפִּיעַ לָכֶם טוֹבָה, וְאַל תֶּחֱטָאוּ לוֹ בִּשְׁבִיל מָמוֹן, שֶׁאַתֶּם מְצַפִּים לְקַבֵּל שָׂכָר מֵאֵת שָׁאוּל: 4:7: רַבִּים אוֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב. רַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ שֶׁרוֹאִין רְשָׁעִים בְּעֹשֶׁר וּבְשַׁלְוָה וְאוֹמְרִים: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב לִהְיוֹת עֲשִׁירִים וּמַשִּׂיגֵי תַּאֲוָה כָּאֵלּוּ? | נְסָה עָלֵינוּ. הָרֵם עָלֵינוּ לְנֵס אֶת אוֹר פָּנֶיךָ, לְשׁוֹן ״הָרִימוּ נֵס״ (ישעיהו סב:י), ״אָרִים נִסִּי״ (ישעיהו מט:כב). לָשׁוֹן אַחֵר: נְסָה עָלֵינוּ. רֶפְלַנְבִּי״ר בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת״ (זכריה ט:טז). אֲבָל אֲנִי אֵינִי מְקַנֵּא בָּהֶם, כִּי שִׂמְחָה נְתוּנָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רַבּוּ. בָּטוּחַ אֲנִי: אִם לְמַכְעִיסִים כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לֶעָתִיד, שֶׁהוּא יוֹם קִבּוּל שְׂכָרָם: 4:9: בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן. אִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו עִמִּי, הָיִיתִי שׁוֹכֵב וְיָשֵׁן בֶּטַח וְלֹא הָיִיתִי יָרֵא מִכָּל צַר וְאוֹיֵב: | לְבָדָד לָבֶטַח. כְּמוֹ ״בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב״ (דברים לג:כח), לְשׁוֹן מִבְטָח וָשֶׁקֶט הוּא, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹשִׁיב גְּיָסוֹת עִמּוֹ:
פירוש רד”ק
3:1: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו: דרשו בו רבותינו, זכרם לברכה (מדרש שוחר טוב במקומו; בבלי ברכות ז ב): כי כשהיה עולה במעלה הזיתים אמר דוד זה המזמור, שנאמר (שמואל ב טו ל): ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה. אם בוכה למה מזמר ואם מזמר למה בוכה? אלא כיון שאמר לו הנביא (שם יב יא): הנני מקים עליך רעה מביתך, אמר: שמא עבד [או נתין] או ממזר הוא מבני הבית שאינו מרחם עלי? כיון שראה שבנו הוא חשב שירחם עליו ואמר: מזמור. ועוד אמרו (מדרש שוחר טוב במקומו): [כך] אמר דוד: יעקב אבינו ברח (בראשית כז מג), שנאמר (הושע יב יג): ויברח יעקב שדה ארם; משה ברח שנאמר (שמות ב טו): ויברח משה; ואני בורח כמותם. סבור הייתי שנתחייבתי מיתה; ועכשיו שאני גולה גלות מכפרת עון (בבלי ברכות נו א; סנהדרין לז ב). אמר: זכרתי משפטיך מעולם יי’ ואתנחם (תהלים קיט נב): זכרתי הראשונים והתנהגת עמי כמו שהתנהגת עמם והנחמתי וידעתי כי בברחי נמחל לי העון; התחיל ואמר מזמור לדוד. ולפי דרך הפשט: כי המזמורים לא היו נקראים בשעת מעשה אלא על שם שהיו מזמרים בהם בבית המקדש. וכן בבוא דואג האדומי ויגד לשאול (תהלים נב ב); וכן בבוא הזיפים (תהלים נד ב); וכן וישמרו את הבית להמיתו (תהלים נט א). וכן הנאמרים על לשון הגלות ועל חרבן ירושלם כמו, מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך (תהלים עט א). וכן כלם הנאמרים על דוד בשעת מעשה שהיה דוד בהם בסכנה: אלא לאחר שנצל מכלם היו מזמורים ושבח והודיה לאל יתברך. והנאמרים על הגלות היו מזמורים בשוב הגלות. ואפשר כי נסמך זה המזמור לאשר לפניו לפי שפלשתים באו על דוד לעורר על המלוכה ולהלחם עמו, וכן אבשלום בנו חשב לקחת המלוכה מיד אביו ולהמיתו והוא נצח הכל ונשאר במלכותו. ורבותינו זכרם לברכה, שפרשו המזמור השני על גוג ומגוג, אמרו (בבלי ברכות ז ב): למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג? שאם יאמר לך אדם: כלום יש עבד שמורד ברבו! אמור לו: כלום יש בן שמורד באביו! אלא הוה, הכא נמי הוה. 3:2: יהוה מה רבו צרי כי אפילו בנו נהפך לו לאויב, ועמשא בן אחותו היה עם אבשלום, ורוב ישראל שנטה לבבם אחרי אבשלום; וזהו טעם הכפל. | רבים קמים עלי: וכלם הם קמים עליו ומתיעצים להלחם עמו; ושמעי בן גרא שהעיז פניו לחרפו ולסקלו באבנים. 3:3: רבים אמרים לנפשי לנפשי בעבור נפשי, כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ יד); וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו ז), והדומים להם. והטעם: כי רבים מחכמי ישראל, כמו אחיתופל ואחרים, היו חושבים כי היה לו זה העונש על דבר בת שבע, כמו שהיה. והיו גם כן חושבים שלא תשוב המלוכה לו לעולם, לפיכך היו אחרי אבשלום ומרדו בו והיו אומרים כי אין לו חלק לעולם הבא; לפיכך אמר לנפשי. ואמר: | אין ישועתה לו באלהים אין ישועה לו בעולם הזה כי לא ינצל מיד אבשלום ואין ישועתה לנפשו לעולם הבא. לפיכך אמר גם כן ישועתה, רצונו לומר: ישועה וישועה; כי כל כפל תוספת לכפל הענין. וכן עזרתה מזמור מד, כז; סג ה; צד, יז): רב עזרה; תבואתה (דברים לג טז); נפלאתה (שמואל ב א כו); החבאתה (יהושע ו יז) כמו שכתבתי בחלק הדקדוק מספר מכלול. וכן אמר בדרש (מדרש שוחר טוב במקומו): רבים אמרים רבים בתורה… דואג אב בית דין היה שנאמר אביר הרעים אשר לשאול (שמואל א כא ח). ואחיתפל יועץ (דברי הימים א כז לג); ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים (שמואל ב טז נג). ומה היו אומרים? אפשר! אדם ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב יש לו תשועה? אין ישועתה לו באלהים! | סלה: ומלת סלה רוב המפרשים אמרו שהיא כמו לעולם. וכן תרגמה יונתן בתפלת חבקוק (חבקוק ג ג ט יג): לעלמין; וכן היא שגורה זאת המלה בתפלותינו בזה הענין. והחכם רבי אברהם בן עזרא, זכר צדיק לברכה, פרש (במקומה): שהיא כמו אמת. ואני אומר: כי איננה מלת ענין; ופרושה לשון הגבהה מן סלו סלו המסלה (ישעיהו סב, י). כלומר: באותו המקום שהיא נזכרת ונקראת זאת המלה היתה הרמת קול המזמור. והראיה כי לא תמצא אותה אלא בזה הספר ובתפלת חבקוק שהיתה שיר, כמו שכתוב גם כן שם (ג יט) למנצח בנגינותי. 3:4: ואתה יהוה מגן בעדי הפך דבריהם שאומרים שאין לי תקוה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. הם חושבים ואומרים כן; ואתה תעשה עמי בהפך ותהיה מגן בעדי להצילני בעולם הזה ומגן בעדי לעולם הבא. | כבודי והכבוד הוא הנפש כמו ויגל כבודי (תהלים טז ט); למען יזמרך כבוד, (תהלים ל יג). ומגן שזכר עומד במקום שנים: מגן בעדי ומגן כבודי. או פרוש כבודי: הפך הקלון שהיה לו בברחו. | ומרים ראשי: שלא אבוש ולא יפלו פני לפני אויבי, אלא אלך בקוממיות ובהרמת הראש; כי כשתצילני יכירו וידעו, כי אתה מחלת לי העון בזה העונש שתענישני. 3:5: קולי אל יהוה אקרא קולי אל יי’ שאקרא לו מצרה. | ויענני עבר במקום עתיד, כמו ויענני, וכמוהו רבים. או הוא כמשמעו, כי בטוח היה בזה. או רוח הקדש הופיעה על לשונו; והוא הנכון, כי כבר פרשנו, כי ברוח הקדש נאמרו כל המזמורים; וברוב הנבואה נמצא זה שמדבר עבר במקום עתיד, שהוא כאלו נעשה הדבר כיון שנאמרה ברוח הקדש. | מהר קדשו סלה: נוכל לפרש מהר המוריה. ואף על פי שלא היה עדין קדש, אולי קבלה היתה אצלם כי שם יהיה בית המקדש. ומפני זה עלה דוד בברחו במעלה הזיתים ומשם השתחוה לאל, כי משם אדם רואה המקום ההוא. או פרוש מהר קדשו: מהר ציון ששם הארון. או פרוש מהר קדשו: מן השמים כמו מי ישכן בהר קדשך (תהלים טו א). 3:6: אני שכבתי ואישנה שכבתי בבטח ואישן בשלום כאדם שאין לו פחד. | הקיצותי ואינני נבהל כאדם הישן מתוך הצרה שהוא נבהל בהקיצו, כי בעודו ישן יראה חלומות רעים כמו שחושב בלבו מפחדו. ולמה אני בוטח בך כל כך? כי ידעתי | כי יהוה יסמכני: כי כן ראיתי בחלום. ובדרש (מדרש שוחר טוב במקומו): אני שכבתי מן הנבואה, ואישנה מרוח הקדש, הקיצותי על ידי חושי הארכי, כי יי’ יסמכני על ידי נתן הנביא. רצונו לומר: כי דוד נסתלקה ממנו רוח הקדש מפני העצבון והפחד שהיה בו; ורוח הקדש אינה שורה אלא מתוך שמחה (בבלי שבת ל ב; פסחים קיז א). וכשראה חושי הארכי שמח בו שידע שהוא יפר לו עצת אחיתופל והקיץ ושרתה עליו רוח הקדש, ואמר: כי יי’ יסמכני על ידי נתן הנביא שאמר לו: גם יי’ העביר חטאתך לא תמות (שמואל ב יב יג). 3:7: לא אירא מרבבות עם כי כל ישראל היו עם אבשלום לבד מאשר היו עם דוד בירושלם שיצאו עמו, ואותם שנתאספו אליו אחר כן. | אשר סביב שתו עלי: שתו מלחמתם עלי. או פרוש שתו: נלחמו; וכן שת שתו השערה (ישעיהו כב ז); ישית בגאון גליך (איוב לה יא). 3:8: קומה יהוה הושיעני אלהי קומה הטעם מלרע; וכן כל קומה אשר בזה הספר זולתי וקומה בעזרתי (תהלים לה ב) שהוא מלעיל. | כי הכית את כל איבי פעמים רבות הושעתני והכית אויבי, כן תעשה עתה. או פרושו על זאת המלחמה, והוא כמו שפרשנו ויענני מהר קדשו. ופרוש | לחי: מכת לחי והוא מכת בזיון. וכן | שני רשעים שברת: והם אותם שהיו אומרים לטרפו; והוא על דרך ואשברה מתלעות עול (איוב כט יז). 3:9: ליהוה הישועה וכאשר תושיעני אודה ואומר: ליי הישועה ולא יושע אדם בזולתו. | על עמך ברכתך סלה: שלא ימותו עמך במלחמה הזאת. 4:1: למנצח בנגינות מזמור לדוד: אמרו רבותינו זכרם לברכה (שוחר טוב במקומו): המזמור הזה נאמר בשלשה מיני שבח: בנצוח בנגון במזמור. והנראה: כי המנצח הוא אשר היה על המשוררים. ועל ידי המנצחים היו נאמרים המזמורים. והיו נותנים אותם למנגנים ולמשוררים, ולא תמצא בשום מקום למשורר ולמנגן אלא למנצח. וכן בתפלת חבקוק (ג יט) למנצח בנגינותי; וכן כתוב (דברי הימים א כג ד) לנצח על מלאכת בית יי’; וכתיב (שם טו כא) בכנרות על השמינית לנצח. ויש שהיה מנצח על כלי הנקרא נגינות, ויש על כלי הנקרא שמינית. ועם הכלים היו נאמרים השירים והנגונים והתהלות כל אחד לפי נגונו הידוע אצלם; כי חכמה גדולה היתה והיא תעורר הנפש החכמה, והיא נספרת בכלל החכמות החיצונות. והכלים שהיו בבית המקדש להלל הם נבלים וכנורות ומצלתים וחצוצרות ושופר. והיו הכלים נחלקים על נגינות ידועות אצלם. יש מהנגינות שנקרא עלמות כמו שכתוב (שם שם ג) וכתוב (תהלים מו א) על עלמות שיר. ויש שנקרא נגינות, ובו היה נאמר זה המזמור. ויש מהם נקרא משכיל. ויש מהם נקרא מכתם. ויש שגיון. ויש מהם נחילות. ויש שגיונות. ויש גתית. ויש נקרא מן הכלים עשור. ויש עוגב. ויש מנים. וכל אחד חלוק בנגינתו כמו שהוא ידוע אצל בעלי החכמה. ומצאנו כתוב אחד אומר (דברי הימים א כג ה): וארבעת אלפים מהללים ליי’ בכלים אשר עשיתי להלל. ולא נודע אם אשר היו הכלים בידם הם אשר היו אומרים המזמור בפיהם, או אם היו יחד המשוררים בפה, וכנגדם אשר היו מנגנים בכלים. ומצאנו כתוב אחר אומר (שם ב ז ו) והלוים בכלי שיר יי’ אשר עשה דויד המלך להדות ליי’ כי לעולם חסדו בהלל דויד בידם והכהנים מחצצרים נגדם. ועוד כתיב (שם כט כח): והשיר משורר והחצצרות מחצצרים. והחצוצרות לבדם היו ביד הכהנים כמו שכתוב (במדבר י ח): ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות; ושאר הכלים היו ביד הלוים. וכן כתיב (דברי הימים ב כט כו): ויעמדו הלוים בכלי דויד והכהנים בחצצרות. 4:2: בקראי ענני אלהי צדקי הנכון שנאמר המזמור הזה גם כן בברחו מפני אבשלום. ואמר: בקראי ענני אלהי צדקי שאתה יודע כי עמי הצדק ועם אשר כנגדי העול והחמס, ואתה אלהים שופט עלינו. כי כל אלהים ענינו שופט כמו שפרשנו אך יש אלהים שפטים בארץ (תהלים נח יב). וכן נקראו בני אדם השופטים (שמות כב ח) עד האלהים יבא דבר שניהם; והגישו אדניו אל האלהים (שם כא ו). | בצר הרחבת לי הרחבת כמו תרחיב לי, כמו שפרשנו שבנבואות יאמר עבר במקום עתיד שהדבר כאלו נעשה. וכן היתה רוח הקדש מופיעה על לשונו ואומר: הרחבת לי חנני ושמע תפלתי. 4:3: בני איש אמר כנגד גדולי ישראל שהיו עם אבשלום. וכן גם בני אדם גם בני איש (תהלים מט ג). בני אדם ההמון, בני איש הגדולים. וכן הלוא איש אתה ומי כמוך בישראל (שמואל א כו טו); גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז יד). | עד מה כבודי נפשי כמו שאמר במזמור הקודם רבים אמרים לנפשי, או פרוש כבודי | לכלמה שאני מלך ואתם מכלימים אותי ומבריחים אותי ממלכותי. | תאהבון ריק דבר שלא יתקים והוא מלכות אבשלום. | תבקשו כזב סלה: וזהו כזב דבר שאין לו קימא, כמו (ישעיהו נח יא): אשר לא יכזבו מימיו. 4:4: ודעו כי הפלה יהוה הפריש והבדיל. וכן והפלה יי’ בין מקנה ישראל (שמות ט ד). ופרושו: הבדילני מכל ישראל להיות מלך. על דרך הבדיל יי’ את שבט הלוי (דברים י ה). ולמה? כי ידעני | חסיד. והחסיד הוא מי שעושה טובה עם חברו לפנים משורת הדין, ודוד עשה עם כמה בני אדם לפנים משורת הדין, שהיו עושים עמו רעה והוא היה עושה עמהם טובה. כמו שמצאנו בשאול שהתודה אליו ואמר (שמואל א כד יח): כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה. והנה הוא הבדילני | לו ונתן לי המלוכה, ואיך תחשבו אתם לגזלה ממני ולהמליך אחר? ואף על פי שתראוני בצרה עתה, תדעו כי | יהוה ישמע בקראי אליו: ויוציאני מן הצרה הזאת. 4:5: רגזו ענין פחד כמו ורגזו וחלו (דברים ב כה) פחדו מהאל אם לא תפחדו ממני | ואל תחטאו עוד לרדוף אחרי ולמרוד בי. | אמרו בלבבכם על משכבכם כי האדם על משכבו ימצא לבו יותר פנוי מעסקי העולם ואז תהיה כונתו זכה. ואמר דוד כנגדם: חשבו בלבבכם. וכן נקראת מחשבת הלב אמירה, האמרה בלבבה (ישעיהו מז ח). ואמר: | ודמו סלה: רצונו לומר: שתקו וחדלו למרוד בי. כי הדממה ענין שתיקת הדבור והקול, כמו וידמו למו עצתי (איוב כט כא); דממה וקול אשמע (שם ד טז). ויש שהיא שתיקת המעשה והתנועה, כמו יקם סערה לדממה (תהלים קז כט); מעי רתחו ולא דמו (איוב ל כז); וידם השמש (יהושע י יג); דמו עד הגיענו אליכם (שמואל א יד ט); לאבן דומם (חבקוק ב יט), והדומים להם. ומזה הענין הוא ודמו סלה, כלומר: חדלו לכם ממעשיכם. והרב מורה צדק רבנו משה בן מימון פרש (מורה הנבוכים א נ נט): שהפסוק הזה מצוה למשכילים החשובים שיכירו האמת ושבח האל בלבם כדי שלא ישיגם שגיאה בדבור; ואין זה מענין המזמור. 4:6: זבחו זבחי צדק מאשר הרעותם הנה צריכים אתם כפרה וזבחו ליי’ זבחי צדק שתשובו ולא כזבחי רשעים שנאמר בהם (משלי כא כז): זבח רשעים תועבה, שישובו לרשעתם אחר הזבחים; לפיכך אמר: זבחי צדק. | ובטחו את יהוה: לא על גבורתכם ועל היותכם המון רב, אלא ביי’ תבטחו לבדו. וקשר הבטח עם מלת אל כמו עם מלת על. וכן בטח אל יי’ בכל לבך (שם ג ה); אל תבטחו לכם אל דברי השקר (ירמיהו ז ד). 4:7: רבים אמרים אותם שאמר עליהם בני איש ואמר עליהם רבים אמרים לנפשי, הם מתאוים ואומרים במרדם: | מי יראנו טוב שיצליח מרד אבשלום וימות דוד וימלוך בנו. והרע שלי טוב להם ומתאוים אותו; ואתה | נסה עלינו אור פניך יהוה: לא כפי מחשבותם. ומלת נסה בסמ”ך תחת השי”ן ובה”א תחת האל”ף, והוא כמו נשא. ויש לפרשו לענין שאמר: ובטחו אל יי’. אמר: רבים אין דעתם אלא לטובת העולם הזה ומתאוים אליה ואומרים: מי יראנו טוב; אבל אני ואשר עמי, אומרים: נסה עלינו אור פניך יי’, כל תאותנו לאור פניך לעולם הבא. 4:8: נתתה שמחה בלבי והנה הם גומלים לי רעה תחת טובה, כי אני היתה לי שמחה בלבי בטובתם; וזהו | מעת דגנם ותירושם רבו: והם שמחים לרעתי. וענין נתתה כענין שאמרו (בבלי יומא לח ב ובמקומות אחרים): בא לטהר מסייעין אותו. ודרך טובה היא לאדם שישמח בטובת חבריו. וההולך דרך טובה האל מסייעו ומדריכו; וזהו טעם נתתה. 4:9: בשלום יחדו אשכבה ואישן אני הייתי מתאוה טובתם, ועדין אף על פי שהרעו לי אתאוה שנהיה בשלום יחדיו אני והם, ואם אשכבה ואישן שלא יהיה לי דבר המטריד אותי מהשינה אחר שהם ישובו לי. | כי אתה יהוה לבדד לבטח תושיבני: כי בטוח אני שתשלים חפצי ולבטח תושיבני עמהם. ופרוש לבדד: אתה יי’ לבדך תעשה זה ובך בטחוני ולא באחר.
פירוש מלבי”ם
3:1: מזמור לדוד, במזמור הזה נמצא ספור המעשה ממלחמת אבשלום מראש ועד סוף, נחלק לג’ חלקים, כל חלק מסיים במלת סלה: (חלק א’) ה’ מה רבו צרי כי אויבי דוד התחלקו לשתי כתות, יש שהיו צוררים את דוד עצמו ולא רצו שימלוך הוא רק שימלוך אבשלום בנו, ויש שקמו עליו מצד שחשבוהו לאיש חוטא ובליעל בלתי נושע בה’, כשמעי שקראו איש הדמים איש הבליעל וז”ש רבים קמים עלי היינו על מלכותי: 3:3: ורבים אומרים על נפשי מצד אושר הנפש, כי אין לו ישועתה באלהים מצד חטאו ומריו, בזה מסיים מאמר הא’ במלת סלה, וכבר בארתי בפירוש שמואל, שהיו בין יועצי אבשלום שתי כתות, כת א’ שרצו להרגו כמו שהיה עצת אחיתופל, וזה הכת שאמרו שאין לו ישועה באלהים, וכת הב’ שרצו לקחת ממנו את המלכות לבד ושישאר בחיים כמו שהיה עצת חושי הארכי, והם הקמים עליו לבדו מצד מלכותו לא על נפשו להרגו: (חלק ב’) ואתה משיב נגד הקמים על מלכותו, ואתה ה’ מגן בעדי, ונגד האומרים שאין לו ישועה באלהים מצד חטאו, אומר אתה כבודי ומרים ראשי שכבודו הוא מצד נפשו הקדושה שחל עליה כבוד ה’ ובזה ירים ראש למעלה: 3:5: קולי אל ה’ אקרא, מזכיר בזה מה שסופר (שמואל ב ט״ו:כ״ד) שבעת ברח דוד מפני אבשלום לקחו הכהנים עמם את ארון הברית, ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלהים העיר אם אמצא חן בעיני ה’ והראני אותו ואת נוהו, כי בטח לבו שיענהו ה’ מרחוק כמקרוב, ועל זה אמר קולי אל ה’ אקרא בכ”מ אשר אהיה, והוא יענני מהר קדשו מרחוק כמקרוב סלה סיום הענין: (חלק ג’) אני שכבתי, מזכיר מה שסופר שם שאחיתופל יעץ לאבשלום שיבחר שנים עשר אלף איש וירדוף אחרי דוד בלילה בעוד שהוא ישן יגע ורפה ידים ויחריד את אנשיו ויכה את דוד לבדו, וחושי הארכי הפיר עצתו, ואמר שדוד לא יישן ולא ילין את העם, והיה עצתו שימתין אבשלום עד שיתאספו אליו כל ישראל וילחמו עם דוד ברוב עם, והכתוב מעיד שם שעצת אחיתופל היתה עצה טובה, כי אם היה עושה כן היה מוצא את דוד ישן ויעף והיה הורגו, רק שה’ סבב זאת להפר את עצת אחיתופל להציל את דוד, ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק, וחושי הודיע כל זאת לדוד וזה שכתוב ואני שכבתי ואישנה, רצה לומר באמת לא היה כמ”ש חושי הארכי שלא אישן בין העם רק אשמר מפני אבשלום, כי באמת שכבתי וגם ישנתי, ואם היה נעשה כעצת אחיתופל לא הייתי מקיץ עוד, כי הייתי נהרג בלילה הזאת ובכל זאת הקיצותי, וזה היה כי ה’ יסמכני במה שהפיר את עצת אחיתופל, ומעתה לא אירא מרבבות עם אם לא נעשתה עצת אחיתופל, ורק על ידי עם רב שישיתו עלי סביב ילחמו בי כעצת חושי הארכי, מפניהם לא אירא עוד: 3:8: קומה ה’, עתה מציין המלחמה בין עבדי דוד ובין חיל אבשלום מבקש ה’ קומה, ומצד שאתה אלהי בהשגחתך המיוחדת עלי הושיעני, כי כבר הכית את כל אויבי לחי במה ששברת שני רשעים, רצה לומר במה שבטלת עצת אחיתופל והוא נחנק, בזה נתת להם מכת לחי מכה של בזיון: 3:9: לה’ הישועה, אמנם יען שהיה המלחמה נגד עם ישראל ותהי מגפה גדולה בעם בקש שלא יאבדו עם רב מישראל במלחמה, וכן היה שעל ידי שנהרג אבשלום פסקה המלחמה, וזה שאמר על ידי שהישועה הזאת לה’ הוא, אבקש שעל עמך תשאר ברכתך בל יאבדו במלחמה: 4:1: למנצח, מזמור זה תקן בעת שהיה רעב בימי דוד שלש שנים, ולצני הדור אמרו שהוא בעבור חטא דוד, ודוד שאל אז בה’ ויאמר ה’ אל שאול ואל בית הדמים על אשר הרג את הגבעונים, ופייסו את הגבעונים וירד הגשם, ואז הקריב זבחי צדק, רצה לומר זבחי תודה בעבור שנתברר צדקו שלא היה הרעב בעבור חטאו, ומזמור זה נחלק לג’ חלקים המצוינים במלת סלה: (חלק א’) בקראי אומר עת אקרא בתפלה ענני מפני שלשה דברים א. מצד שאתה אלהי צדקי, מצד שאתה יודע צדקתי ומעשי הטובים, ב. מצד הרחמים ומצד שאתה רגיל תמיד לענות בעת צרה, וזה שכתוב הלא תמיד בצר הרחבת לי, ג. מצד החנינה ומתנת חנם, כמ”ש וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו כדאי, וזה שכתוב חנני ושמע תפלתי: 4:3: בני איש אחרי ההקדמה הזאת מסב פניו אל לצני הדור שאמרו שהיה הרעב בעבור חטאו, אומר אתם בני איש, דרככם הפוך מדרכי ה’, ראו עד מה כבודי לכלימה, עד כמה השתדלו להכלים כבודי, תאהבון ריק, תבקשו כזב רצה לומר או שתאהבו להכלים אותי על ידי דבר ריק שאין בו ממש ותעשו ממנו דבר גדול להגדיל עלי עקב, או אם גם דבר ריק לא תמצאו תבקשו ותמציאו דבר כזב ועלילת שקר: (חלק ב’) ודעו, רצה לומר עתה דעו שה’ ענני מפני שני דברים, א. מצד שהפלה ה’ חסיד לו שהבדיל את החסיד בהפלאה והשגחה פרטית לברר צדקו, ב. מצד שה’ ישמע תמיד בקראי אליו, ולכן: 4:5: רגזו מה’, ואל תחטאו להוציא דבה על דוד, ונגד מה שאתם מזכירים עליו חטא בת שבע, אמרו בלבבכם על משכבכם עול של משכבכם, מה שאתם חטאתם במשכב, ודמו ושתקו מלהוציא דבה על דוד: (חלק ג’) זבחו, מסב פניו אל הכהנים המקריבים את הזבחים, זבחו את הזבחים שהבאתי, (וקראם זבחי צדק שבאו להודות על שנתברר צדקו של דוד) ובטחו אל ה’ שיתן מטר על הארץ: 4:7: רבים אומרים, בעת הרעב יאמרו מי יראני טוב שיבא הגשם, ושה’ ינוסס עליהם אור פניו והשגחתו אשר נעלם מאתם בעת הרעב והסתרת פנים: 4:8: נתתה, ועתה נתתה שמחה בלבי מן העת שהתחילו להרבות דגנם ותירושם כשנפסק הרעב, ועל ידי כן בשלום יחדו אשכבה ואישן, מצייר כאילו שוכב ביחד עם השלום, כי אתה ה’ לבדד לבטח תושיבני תפס המליצה ממ”ש וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל, רצה לומר אחר שנמצא טל ודגן ותירוש ישכון ישראל בטח בדד, שאין צריך לקנות תבואה מארצות אחרות:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | דוד בורח מאבשלום בנו — “מה רבו צרי” — תפילת המנהיג הנרדף
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | דוד ישן ומתעורר — “אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה’ יסמכני” — אמונה במשבר
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/רְבוּתָ/א (Strong’s H7238) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
superscription מפורש: “מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו” — אחד ממזמורים מעטים עם הקשר היסטורי ספציפי. לפי רד”ק: “סלה” — מילת חיזוק, כמו “אמת”, או סימן מוסיקלי להגביה הקול.