תהלים א-ב — “אשרי האיש” ו”למה רגשו גויים”
פסוקים
אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֢ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃ כִּ֤י אִ֥ם־בְּתוֹרַ֥ת יְהֹוָ֗ה חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֢וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י־מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃ לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ׃ עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים׃ כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭הֹוָה דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃ לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק׃ יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־יְ֝הֹוָ֗ה וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃ נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ׃ יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ׃ אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ׃ וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קׇדְשִֽׁי׃ אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל־חֹ֥ק יְֽהֹוָ֗ה אָמַ֘ר־אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ׃ שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃ תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם׃ וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ׃ עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה׃ נַשְּׁקוּ־בַ֡ר פֶּן־יֶאֱנַ֤ף׀ וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ כִּֽי־יִבְעַ֣ר כִּמְעַ֣ט אַפּ֑וֹ אַ֝שְׁרֵ֗י כׇּל־ח֥וֹסֵי בֽוֹ׃
פירוש רש”י
1:1: אַשְׁרֵי הָאִישׁ. בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל זֶמֶר נֶאֱמַר סֵפֶר זֶה, בְּנִצּוּחַ, בְּנִגּוּן, בְּמִזְמוֹר, בְּשִׁיר, בְּהַלֵּל, בִּתְפִלָּה, בִּבְרָכָה, בְּהוֹדָאָה, בְּאַשְׁרֵי, בְּהַלְלוּיָהּ, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁאֲמָרוּהוּ, אָדָם, מַלְכִּי צֶדֶק, אַבְרָהָם, מֹשֶׁה, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, אָסָף, וּשְׁלֹשָׁה בְּנֵי קֹרַח, וַחֲלוּקִין עַל יְדוּתוּן (קהלת רבה ז,לט). יֵשׁ אוֹמְרִים: אָדָם הָיָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים א טז:לח), וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין יְדוּתוּן שֶׁבְּסֵפֶר זֶה אֶלָּא עַל שֵׁם הַדָּתוֹת וְהַדִּינִים שֶׁל גְּזֵרוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל: | אַשְׁרֵי הָאִישׁ. (לישפלישמנ״ץ בלע״ז) אִשּׁוּרָיו שֶׁל אִישׁ וּתְהִלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם אֵלּוּ הֵם אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, כִּי מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הָלַךְ לֹא עָמַד, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא עָמַד לֹא יָשָׁב: | לֵצִים. (גאבור״ש בלע״ז. מלה נשנית גאבערס בל״א שפעטטער:) 1:2: כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁמּוֹשַׁב לֵצִים מְבִיאוֹ לִידֵי בִּטּוּל תּוֹרָה (עבודה זרה יח:): | וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה. בִּתְחִלָּה הִיא נִקְרֵאת תּוֹרַת ה׳, וּמִשֶּׁעָמַל בָּהּ הִיא נִקְרֵאת תּוֹרָתוֹ (עבודה זרה יט.): | יֶהְגֶּה. כָּל לְשׁוֹן הֶגֶה בַּלֵּב הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״וְהֶגְיוֹן לִבִּי״ (תהלים יט:טו), ״לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה״ (ישעיהו לג:יח), ״כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם״ (משלי כד:ב): 1:3: שָׁתוּל. פְּלַנְדִי״ץ בְּלַעַ״ז: | פַּלְגֵי. רָאוּיְיָארוֹ״שׁ בְּלַעַ״ז: | וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל. אֲפִלּוּ הַפְּסֹלֶת שֶׁבּוֹ לְצֹרֶךְ הִיא. שִׂיחָתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְצֹרֶךְ הִיא וּצְרִיכָה לִמּוּד (עבודה זרה יט:): | לֹא יִבּוֹל. לְשׁוֹן כָּמוֹשׁ, פְּלִישְׁטִי״ר בְּלַעַ״ז: 1:4: כַּמּוֹץ. לְשׁוֹן קַשׁ, קוֹמְבְּלָ״א בְּלַעַ״ז: 1:5: עַל כֵּן וְגוֹ׳. דָּבוּק הוּא לַמִּקְרָא שֶׁל אַחֲרָיו: 1:6: כִּי יוֹדֵעַ ה׳ וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים, וּלְפָנָיו הוּא לְהַכִּירָהּ תָּמִיד, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים שְׂנוּאָה בְּעֵינָיו וּמַעֲבִירָהּ מִלְּפָנָיו, עַל כֵּן לֹא תְהֵא הֲקָמַת רֶגֶל לָרְשָׁעִים לְיוֹם הַדִּין, וְלַחַטָּאִים לִיכָּתֵב בַּעֲדַת צַדִּיקִים: 2:1: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם. רַבּוֹתֵינוּ (ברכות ז:) דָּרְשׁוּ אֶת הָעִנְיָן עַל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ יִהְיֶה נָכוֹן לְפוֹתְרוֹ עַל דָּוִד עַצְמוֹ, כְּעֵין שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ יִשְׂרָאֵל אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם״ (שמואל ב ה:יז), וְנָפְלוּ בְיָדוֹ, וַעֲלֵיהֶם אָמַר לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וְנִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם: | וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ. בְּלִבָּם רִיק: | וּלְאֻמִּים. מְנַחֵם פָּתַר לְאֻמִּים וְאֻמִּים וְגוֹיִם כֻּלָּם קְרוֹבֵי עִנְיָן: 2:2: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד וְגוֹ׳. וְרוֹזְנִים. שִׁינְיוֹ״רְשׁ בְּלַעַ״ז: | נוֹסְדוּ. לְשׁוֹן סוֹד, פורקונשילרוו״ט בְּלַעַ״ז. וּמַה הִיא הָעֵצָה? 2:3: נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ. דִּישְׁרוֹנְפְרוֹיְמ״שׁ לוֹיְקוֹרַאנְגְל״שׁ בְּלַעַ״ז, אֵלּוּ רְצוּעוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִין הָעוֹל בָּהֶם: | עֲבוֹתֵימוֹ. לוֹיִקוֹרְדוֹ״שׁ בְּלַעַ״ז: 2:4: יִשְׂחָק יִלְעַג יְדַבֵּר. לְשׁוֹן הֹוֶה הֵם מְשַׁמְּשִׁין: 2:5: אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ. כְּמוֹ עֲלֵיהֶם, וּמַה הוּא הַדִּבּוּר? 2:6: וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי. לָמָּה רְגַשְׁתֶּם, וַאֲנִי מִנִּיתִי לִי אֶת זֶה לִנְסֹךְ וְלִמְלֹךְ עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי? 2:7: אֲסַפְּרָה אֶל חוֹק. אָמַר דָּוִד: חֹק קָצוּב הוּא, וּמְקַבֵּל עָלַי לְסַפֵּר זֹאת וּלְהוֹדִיעַ: | ה׳ אָמַר אֵלַי. עַל יְדֵי נָתָן וְגָד וּשְׁמוּאֵל (שמואל ב ז:ד; שמואל א ג:כא): | בְּנִי אַתָּה. רֹאשׁ לְיִשְׂרָאֵל, הַקְּרוּיִין בַּתּוֹרָה ״בְּנִי בְכוֹרִי״ (שמות ד:כב), וְהֵם יִתְקַיְּמוּ עַל יָדְךָ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְנֵר (שמואל ב ג:יח): ״כֹּה אָמַר ה׳ בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי אוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל״, וּבִשְׁבִילָם אַתָּה לְפָנַי כְּבֵן, שֶׁכֻּלָּם תְּלוּיִין בְּךָ: | אֲנִי הַיּוֹם. שֶׁהִמְלַכְתִּיךָ עֲלֵיהֶם: | יְלִדְתִּיךָ. לִהְיוֹת קָרוּי בְּנִי, וְחָבִיב עָלַי כְּבֵן בִּשְׁבִילָם; כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א יד:ב) ״וַיֵּדַע דָּוִיד כִּי הֱכִינוֹ ה׳ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂאת מַלְכוּתוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״, וּמָצִינוּ בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הַחֲבִיבִין לְפָנָיו שֶׁקְּרוּיִין בָּנִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז:יד) בִּשְׁלֹמֹה ״הוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב״. וְעוֹד מָצִינוּ בְּדָוִד בְּמִזְמוֹר פ״ט ״הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי״ (תהלים פט:כז): 2:8: שְׁאַל מִמֶּנִּי. הִתְפַּלֵּל אֵלַי בְּכָל עֵת שֶׁאַתָּה בָּא לְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבֶיךָ: 2:9: תִּרְעֵם. תְּרוֹצְצֵם: | בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. הִיא הַחֶרֶב: | תְּנַפְּצֵם. תְּשַׁבְּרֵם, וְהוּא לְשׁוֹן נָפוֹץ בְּכָל הַמִּקְרָא: חֶרֶס הַמְּשֻׁבָּר לִשְׁבָרִים דַּקִּים: 2:10: וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ. נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל אַנְשֵׁי רַחֲמִים, וּמוֹכִיחִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם לָסוּר מֵרָעָתָם (תנחומא, בלק א), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹשֵׁט יָד לָרְשָׁעִים וְלַצַּדִּיקִים: 2:11: וְגִילוּ בִּרְעָדָה. כְּשֶׁתָּבוֹא אוֹתָהּ רְעָדָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ (ישעיהו לג:יד) ״אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים״, תָּגִילוּ וְתִשְׂמְחוּ אִם עֲבַדְתֶּם אֶת ה׳: 2:12: נַשְּׁקוּ בַר. זָרְזוּ עַצְמְכֶם בְּבַר לֵב. (נוסח אחר) נַשְּׁקוּ בַר. אַרְנִישְׁמְנְט בְּלַעַ״ז, וּמְנַחֵם פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן תַּאֲוָה כְּמוֹ ״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ״ (בראשית ג:טז): | פֶּן יֶאֱנַף. פֶּן יִקְצֹף: | וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ. כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד״ (תהלים א:ו): | כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ. כִּי בְרֶגַע מוּעָט יִבְעַר אַפּוֹ עֲלֵיכֶם פִּתְאוֹם, וְאוֹתָהּ שָׁעָה אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ – יִהְיוּ נִכָּרִים אִשּׁוּרֵי הַחוֹסִים בּוֹ:
פירוש רד”ק
1:1: אשרי האיש מלת אשרי היא לעולם בלשון רבים, והטעם כי לא יאשרו האדם בטובה אחת שתמלא בו או בהצלחה אחת שתזדמן לו, אלא בטובות רבות שימצאו בו יאמרו עליו: אשריו! וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם ומה שראוי לו לעשות בזה העולם, והגמול הטוב לצדיקים והעונש לרשעים; והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו ואמר: | אשר לא הלך בעצת רשעים ספר תחלה הדרך הרע, כמו שאמר גם כן (תהלים לד טו): סור מרע ועשה טוב; כי מתחלה ילמד האדם מנעריו דרך תאות העולם הזה לאכול ולשתות ולשמוח ובהם הוא גדל, כמו שאמר (בראשית ח כא): כי יצר לב האדם רע מנעריו. וכשיעמוד האדם על דעתו ויתחיל להכיר הטוב והרע הזהירו שיסור מדרך הרשעים ולא ילך בעצתם. והרשעים הם החרדים לקנות ממון ותאות לבם בעולם הזה ולא יבחנו בין הטוב והרע ויגנבו ויגזלו ויהרגו בעבור הממון מרוב חרדת לבם. כי ענין הרשע הוא החרדה, כמו והוא ישקט ומי ירשע (איוב לד כט); ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל א יד מז); ולא ימלט רשע את בעליו (קהלת ח ח); אל תרשע הרבה (שם ז יז). ומפני זה סמך הלך עם רשעים; וסמך עמהם העצה, כי הם יועצים בני אדם לשמוע להם ומראים להם פנים דרך עצה, כי הוא טוב לאסוף ממון ולשמוח. וברוב ישגה האדם בזה, כי תישר בעיניו הטובה הנראית לו לעיניו ולא יביט לאחריתה. ואמר: | ובדרך חטאים לא עמד כי החטא יעשה אותו האדם, בהיותו במקומו שוקט, במעשה בדבור ובלב. ופרוש ובדרך אינו דרך ההליכה, אלא המנהג ועסק האדם ומעשהו, כמו והודעת להם את הדרך ילכו בה (שמות יח כ); ויאחז צדיק דרכו (איוב יז ט); מעשות דרכיך (ישעיהו נח יג); דרכי ספרתי (תהלים קיט כו); והדומים להם. ופרוש לא עמד: לא נתעכב ולא השתדל עמהם ולא עמד בחבורתם, כדי שלא ילמד ממעשיהם. | ובמושב לצים לא ישב: הלצים הם הערומים בדעת לרעה ומתגאים ומדברים רעות על בני אדם ונותנים דופי ומום בהם ומגלים סוד זה לזה. והענין הזה לאנשים בטלים יושבי קרנות; ומפני זה אמר: ובמושב לצים לא ישב. והנה בשלשה אלה כל תכונות האדם, או הולך או עומד או יושב. והשכיבה בכלל ישיבה היא. ועוד כי השכיבה לישן ברוב, ובעוד שהאדם ישן לא יעשה לא טוב ולא רע. ובאמרו אשרי האיש וגומר הרי הוא כאלו הזהירו שלא יעשה כמעשיהם, כי הוא מאשר האדם שנסע מדרכם ונפרש ממעשיהם. ומה שפרשו בו רבותינו זכרם לברכה הוא מה שאמרו (בבלי עבודה זרה יח ב): וכי מאחר שלא הלך היאך עמד? ומאחר שלא עמד היאך ישב? ומאחר שלא ישב היאך לץ? אלא לומר לך: שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט יב): ולצת לבדך תשא. 1:2: כי אם בתורת יהוה חפצו אמר: אם סר מדרך הרע ולא עשה טוב הנה לא השלים מעשהו ולא יאמרו עליו אשריו. וכן אמר סור מרע ועשה טוב (תהלים לד טו) ואף על פי שאמרו רבותינו זכרם לברכה (מדרש שוחר טוב במקומו): ישב אדם ולא עשה עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה; הם גם כן פרשו (שם): והוא שבא דבר עברה לידו ונצל ממנה שנאמר סור מרע ועשה טוב, סור מרע על מנת לעשות טוב: וכן הוא אומר (תהלים קיט ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. והם חשבו מי שכבש יצרו למעשה כאלו עשה מצוה כיון שבאה לידו העברה; וכן הוא מה שאמר: אף לא פעלו עולה וגומר: אף על פי שלא פעלו עולה צריך שילכו בדרכיו ויעשו מעשה טוב. וכן אמר: אשרי האיש אשר לא הלך; אלא מה יעשה? בתורת יי’ חפצו. ובכלל החפץ הלמוד והמעשה כמו עשות חפצך (ישעיהו נח יג) ולא יכשר המעשה מבלי הלמוד. | ובתורתו כפל בתורתו כמו נח נח ג’ פעמים בפסוק אחד (בראשית ו ט) וה’ פעמים ישראל בפסוק אחד (במדבר ה יט) ואחרים זולתם; כי כן דרך לשון עברי. ואמרו (המדקדקים והמפרשים במקומות אין מספר): כי הוא דרך צחות. ורבותינו זכרם לברכה דרשו (בבלי עבודה זרה יט א): בתחלה נקראת תורת יי’ ולבסוף שנתחזק בה ללמוד נעשית תורתו ונקראת על שמו. ופרוש | יהגה בלבו כמו הגיון לבי לפניך (תהלים יט טו); כי כבר זכר הלמוד והמעשה: ועתה זכר כונת לבו ומחשבתו, שתהיה היום והלילה מחשבתו על התורה ועל המצות. ולפיכך צוה עליהן בכל מעשה אשר יעשה. כמו שאמרו (אבות פרק א משנה ג): וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ובתורתו יהגה יומם ולילה שיתעסק בלמוד. ואמרו בדרש (מדרש שוחר טוב במקומו): וכי אפשר להגות יומם ולילה? מלאכתו ואומנותו היכן ומתי יעשה? אלא כל המקים מצות תפלין מעלה עליו הכתוב כאלו למד יומם ולילה. ומהם אמרו (שם): כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית. ואנחנו נאמר על דרך הפשט: אם נפרש יהגה בלמוד הפה, יהיה פרוש יומם ולילה: כל עת שיהיה פנוי מעסקי מחיתו בין מן היום בין מן הלילה. 1:3: והיה כעץ דמה האדם הטוב לעץ שתול על פלגי מים ואמר: האדם שיסור מרע ויעשה טוב הנה הוא כעץ השתול על פלגי מים שהוא שבע לעולם, כן הוא ישמח לעולם בחלקו, אם מעט אם הרבה יאכל. ופרוש פלגי מים: שיהא פלג מים מזו הפאה ופלג מים מזו הפאה ויעברו תחתיו ולעולם הוא עליהם. | אשר פריו יתן בעתו כי העץ שהוא במקום צמא ומקוה למטר, בעת שלא ירד המטר כפי הצורך, לא יתן פריו בעתו, אלא יתעכב ויאחר להוציא פריו מפני צמאונו; אבל העץ השתול על פלגי מים יתן פריו בעתו. | ועלהו לא יבול כי מפני היובש יבול העלה; וזה שהוא על פלגי מים לא יבול עלהו. ובעתו שזכר עומד במקום שנים. כאלו אמר: לא יבול עלהו בעתו והוא עת ימות החמה שצריך צלו לבני אדם. והנה ימצאו בו מרגוע בני אדם העוברים ושבים וינוחו תחתיו לצל העלים, וישתו מן המים אשר תחתיו ויאכלו מפריו; כי בימות הגשמים יפלו העלים מרוב האילנות. או על דרך הפלגה הוא, כי אפילו בימות הגשמים לא יפול עלהו, כמו שהוא במקצת העלים מטבע רוב הלחות אשר בם. וכמו שאמר: לא יבול עלהו ולא יתם (יחזקאל מז יב); ואומר והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה (שם). כן האדם הטוב יקחו ממני בני אדם פריו ומוסרו, והוא שילמדו ממנו תורתו ומעשיו הטובים. ועלהו לא יבול שיחסו בצל דרכיו הטובים. ורבותינו פרשו (בבלי עבודה זרה יט ב): יתן בעתו שמורה בעת שהגיע להוראה ולא קודם עתו; ובהגיע עתו לא ימשיך עצמו מן ההוראה. ופרוש בעתו: בעת הלמוד למוד, ובעת המעשה מעשה. ועוד פרשו רבותינו זכרם לברכה (שם בקצת שנוי): ועלהו לא יבול שאפילו שיחת חכמים צריכה למוד, כלומר אפילו שיחת חולין שלהם יכול אדם ללמוד ממנה מוסר העולם והנהגת הבריות זה עם זה. | וכל אשר יעשה יצליח: אם יקחו מן העץ הזה מטע יצליח ויהיה כמוהו; וכן האדם הטוב בניו ותולדותיו יהיו כמוהו. ורבותינו פרשו (שם) וכל אשר יעשה יצליח: אם עוסק בתורה נכסיו מצליחין לו. ויש לפרש הפסוק הזה דרך ברכה ושלום ושכר טוב; כי אם יסור מדרך הרעה ויעשה טוב יהיה גמולו שיהיה כעץ שתול על פלגי מים. והחכם ר’ אברהם אבן עזרא, זכרו לברכה, פרש: כי פריו הנפש החכמה שתהיה מלאה תורה וחכמת אלהים להכיר בוראה ומעשיו העומדים לנצח, ותדבק בעולם העליון בהפרדה מעל גויתה כמו הפרי המבושל באילן ויפרד ממנו ואינו צריך לו; כי בעבור הפרי יהיה העץ. ועלהו לא יבול: זכרו הטוב, כדרך זכר צדיק לברכה (משלי י ז). וכל אשר יעשה: הון ובנים וכבוד. 1:4: לא כל הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח: אמר: כי הרשעים, ובכללם החטאים והלצים, אינם כן, כי לא יהנו מהם בני אדם ומטובתם, אבל יזיקו להם. ותנועתם לרע היא כמו המוץ, והוא הקש הדק שבתבן שלא יהנו ממנו בני אדם והרוח תדפנו קל מהרה ויזיק בתנועתו, שיכה העוברים בפניהם ובעיניהם, או תדפנו הרוח לבתים או לגנות ויזיק. ולפרוש האחרון שפרשנו הפסוק שלפני זה דרך שכר וגמול טוב, יהיה פרוש זה הפסוק: שיאבדו הרשעים קל מהרה כמו המוץ אשר תדפנו הרוח. 1:5: על כן לא יקמו רשעים על כן שהולכים הרשעים בדרך רע בעולם הזה לא יקמו. במשפט רצונו לומר: ביום הדין, והוא יום המיתה, לא תהיה להם תקומה. | וחטאים כם גן, והוא הדין ללצים, לא תהיה להם תקומה. בעדת צדיקים: כי הצדיקים במותם תהיה להם תקומה, אבל הרשעים לא תהיה להם תקומה, אלא תאבד נפשם עם גופם ביום המיתה. ואמר: בעדת כי כשימות הצדיק נפשו עם נפשות הצדיקים מתענגת בכבוד העליון. 1:6: כי יודע יהוה דרך צדיקים הפסוק הזה פרוש לאשר לפניו. כי אמר בעדת צדיקים, ולא פרש באיזה ענין היא עדת הצדיקים לאחר המיתה, לפיכך פרש ואמר: כי יודע. ופרוש יודע: מכיר ומשגיח להיטיב להם. וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג); אשר ידעו יי’ (דברים לד י); כי ידעתי את מכאביו (שמות ג ז); ידעת בצרות נפשי (תהלים לא ח); אני ידעתיך (הושע יג ה). ועל זה הדרך: ואין לי מכיר (תהלים קמב ה); יהי מכירך ברוך (רות ב יט). אומר: שהאל יתעלה אוסף נפשות הצדיקים אליו ויודעם ומכירם להיטיב להם ולהשביעם מטובו ומידיעתו והשגחתו, שהיא הטובה הגדולה והגמול הטוב כמו שנאמר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי’ אלהיך (שמואל א כה כט). | ודרך רשעים תאבד: כי במותם אין להם תקומה כמו שאמר לא יקמו; ותאבדנה נפשותם ותלכנה לאבדון כמו שנאמר: ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע (שם). 2:1: למה רגשו גוים זה המזמור הוא המזמור השני; וכן מצאנו אותו בכל הספרים המדויקים שהוא ראש מזמור. ובחשבון כותבין אותו שני; ומקצת מרבותינו אמרו (בבלי ברכות ט ב): כי אשרי ולמה רגשו גוים מזמור אחד הוא. ואמרו (שם י א): כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסים בה באשרי; וזאת הפרשה פתח בה באשרי האיש וסים בה באשרי כל חוסי בו. וטעם למה נסמך מזמור זה למזמור זה לא נודע לנו, ולמה סדר אותם בסדר שהם מחוברים; כי אינם נסדרים על סדר המעשים. כי הנה המזמור השלישי הוא על דברי אבשלום ואחריו כמה מזמורים שהיו עניניהם קודם מעשה אבשלום זמן רב. והנה בסוף הספר מזמור קמ”ב: בהיותו במערה תפלה, שהיה בימי שאול; לפיכך לא נוכל לפרש כי נסדרו המזמורים על סדר המעשים. וזה המזמור חברו ואמרו דוד בתחלת מלכותו שנתקבלו עליו הגוים כמו שנאמר (שמואל ב ה יז): וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד. וזה שאמר: למה רגשו, שכל הפלשתים עלו. ורגשו ענין קבוץ והמון רב, כמו מרגשת פעלי און (תהלים סד ג); ותרגום של והשבתי את המון מצרים (יחזקאל ל י): ואבטל ית איתרגושת מצראי. | ולאמים יהגו ריק: כי בבואם למלחמה היו מדברים גבוהות, לפי שנצחו את ישראל במלחמת שאול ואת שאול ובניו ומגפה גדולה היתה בעם, ועד עתה לא היה מלך אחר לישראל מעת מות שאול; ואמר: ריק הוא כל דבריהם. 2:2: יתיצבו מלכי ארץ שהתיצבו כל סרני פלשתים בעצה אחת ובהסכמה לבוא להלחם עם דוד. וקראם מלכים ורוזנים אף על פי שלא ראינו בשום מקום שקראם אלא סרני פלשתים, הם בגאותם היו חושבים עצמם מלכים ואינם. ואפשר גם כן שנועדו עמהם מלכים אחרים מן הגוים. | ורוזנים נוסדו יחד נתיעצו כלם כאחד. ונאמרה העצה בלשון יסוד כי כן העצה למעשה כמו היסוד לבנין. | על יהוה ועל משיחו: כי ידעו, כי על פי יי’ מלך דוד, ושמואל נביא יי’ משחו למלך. 2:3: ננתקה את מוסרותימו הם היו אומרים ננתק מוסרות ישראל וקשורם שקשרו יחד והסכימו להמליך את דוד. לפי שעמדו שבע שנים שלא הסכים כל ישראל עליו להמליכו, ועתה הסכימו עליו כלם, אמרו פלשתים: ננתק מוסרותיהם. | ונשליכה ממנו עבתימו: והוא כפל דבר במלות שונות והענין אחד; וכן מנהג הלשון. והמוסרות והעבותים הם החבלים החזקים והם משל לעצה ולהסכמה החזקה. 2:4: יושב בשמים ישחק, אדני ילעג למו: לפי שאמר, כי הם נוסדו יחד על יי’ לבטל דברו, אמר: כי הוא יושב בשמים וישמע דבריהם וישחק וילעג להם. ובאמרו: ישחק וילעג על האל יתברך הוא על דרך משל כלשון בני אדם שישחק האדם וילעג למי שבוזה אותו ואינו נחשב בעיניו לכלום. וכן: ואתה יי’ תשחק למו תלעג לכל גוים (תהלים נט ט); אדני ישחק לו כי ראה כי יבא יומו (תהלים לז יג). ובאמרו: יושב בשמים ענין יושב עומד, כמו ואתה יי’ לעולם תשב (תהלים קב יג). וכן כל ישיבה שנמצאת על האל יתברך כמו הישבי בשמים (תהלים קכג א); המגביהי לשבת (תהלים קיג ה). ובאמרו: בשמים לפי שהם קימים ועומדים לעד לא יפסקו אישיהם כמו אישי הארץ. 2:5: אז ידבר אלימו באפו אז כשישמע דבריהם וגאותם ידבר אלימו באפו. | ובחרונו יבהלמו: ודבריו עמהם הם אפו וחרונו שישלח להם. ויש מפרשים: ידבר מענין דבר כבד מאד (שמות ט ג); וכן ותדבר את כל זרע הממלכה (דברי הימים ב כב י). ויפרשו אלימו כמו אילי הארץ (מלכים ב כד טו) שפרושו תקיפי הארץ; והראשון קרוב. 2:6: ואני נסכתי מלכי אמר: איך יחשבו הם לעקור המלכות מבית דוד ואני המלכתי ונסכתי אותו! ומלת נסכתי ענין קצינות וגדולה כמו נסיכי סיחון (יהושע יג כא); וגם אלהיהם עם נסכיהם (דניאל יא ח). ומלכי רצונו לומר המלך שלי כי אני המלכתיו. כמו שנאמר (שמואל א טז א): כי ראיתי בבניו לי מלך. רצונו לומר: לי לעבודתי; וכן אמר מלכי. ונאמר בהפך (תהלים עד יב): ואלהים מלכי מקדם, רצונו לומר המולך עלי. וכן שמוש אותיות הכנוי. וכן הסר מעלי נגעך (תהלים לט יא); מנגד נגעי יעמדו (תהלים לה יב); ושמחתים בבית תפלתי (ישעיהו נו ז); שמעתי את תפלתך (מלכים א ט ג; שם ב כ ה; ישעיהו לח ה; דברי הימים ב ז יב), והדומים להם, כמו שבארנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו. ואמר: | על ציון הר קדשי: לפי שלא נכבשה מצודת ציון עד שבא דוד לכבשה, לפיכך נקרא ציון וירושלם עיר דוד; ואחר שכבשה נאספו פלשתים להלחם בו. 2:7: אספרה אל חק זהו מאמר דוד שאומר: זה הספור אשים לי לחק ולמנהג. ומה הוא הספור? כי | יהוה אמר אלי בני אתה וממנו באה לי המלוכה; ולכן אל יערער שום אדם עליה, כי יי’ לקחני לבן, כמו שאמר לשמואל (שמואל א טז א): כי ראיתי בבניו לי מלך. כלומר: המלך הזה לי הוא, ובני הוא ועבדי הוא, ושומע אלי. כי כל מי ששומע לעבודת האל יקרא בנו, כמו שהבן שומע אל האב ומזומן לעבודתו. וכן בנים אתם ליי’ אלהיכם (דברים יד א); אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן (שמואל ב ז יד); ואמר: בני אל חי (הושע ב א). | אני היום ילדתיך: היום שנמשח הוא היום שלקחו האל לו לבן, כמו שאמר (שמואל א טז א) לי מלך. ואמר: היום ילדתיך, כי אותו היום נולדה בו רוח אלהים כמו שכתוב (שמואל א ט זיג) ותצלח רוח יי’ אל דוד מהיום ההוא ומעלה. ומהיום ההוא ומעלה אמר שירים ומזמורים ברוח הקדש שנולדה לו ונאצלה עליו מהאל. וכן רוח גבורה נוספה בו מהיום ההוא ומעלה. וכן אמר: (דברים לב יח) צור ילדך תשי, שגדל אותך ונתן חכמה בלבך ושכל ביום מעמד הר סיני. וכן הוא אומר (שם שם ו): הלא הוא אביך קנך; כי אם אמר ילדך קנך על היצירה לא היו זו לישראל יותר משאר בני אדם. הלא תראה מה שאמר: הליי’ תגמלו זאת? (שם) כלומר זהו הגמול שתגמלו לו על כל הטובה שעשה לכם! הלוא הוא אביך קנך?! ואמר: צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך (שם שם יח) כמו שאמר אביך, כי הוא לכם כמו האב והמחללת והיא האם. 2:8: שאל ממני והוא אמר לי: שאל ממני. | ואתנה גוים נחלתך כמו שאמר לו: ואכרתה את כל איביך מפניך ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ (שמואל ב ז ט); ואמר (שם ח יד): ויהי כל אדום עבדים לדוד; ואמר (שם שם ו). ותהי ארם לדוד לעבדים; ואמר (דברי הימים א יד יז): ויצא שם דויד בכל הארצות ויי’ נתן את פחדו על כל הגוים. זהו שאמר ואתנה גוים נחלתך. | ואחזתך אפסי ארץ: הם קצות הארץ; ואפס וקץ קרובים בענין. 2:9: תרעם בשבט ברזל וכן אמר לי על כל הגוים שיקומו עלי: תרעם בשבט ברזל. | ככלי יוצר תנפצם: תרעם פרושו תשברם. וכן הירע ברזל (ירמיהו טו יב); ירע כבירים (איוב לד כד). וכן תנפצם הוא ענין שבר אבל עם הפזור, כי השובר כלי חרס מתפזרים שבריו. וכן ונפוץ הכדים (שופטים ז יט). ועושה כלי חרס נקרא יוצר. 2:10: ועתה מלכים. אמר להם דוד למלכים אשר באו להלחם עמו: מלכים! | השכילו ודעו כי אין בכם יכלת לבטל מעשה האל, והוא צוה עלי להיות מלך; ואיך נועדתם על יי’? השכילו ותנו לב כי לא תוכלו לבטל מעשה יי’. | הוסרו שופטי ארץ: ואם הייתם עד עתה סכלים ובמחשבה רעה השכילו וקחו מוסר ואל תגבהו. 2:11: עבדו את יהוה רצו במה שהוא רוצה ועבדוהו. | ביראה שתיראו ממנו ותדעו, כי לו הכח והגבורה ולא עמכם שבאתם בעם רב. | וגילו אל יחר לכם במלכותי, אבל תשמחו ותגילו כי רצון האל הוא. | ברעדה: ורעדו מפניו. 2:12: נשקו בר כמו וינשק לכל אחיו (בראשית מה טו). ובר כמו בן; וכן מה ברי ומה בר בטני (משלי לא ב). או פרושו מן לברי לבב (תהלים עג א) ואם יהיה ענינו בן יהיה פרושו: נשקו זה הבן שקראו האל בן כמו שאמר: בני אתה. וטעם נשקו כמו שהוא מנהג העבד לנשק יד האדון; ואם יהיה ענינו נקי פרושו: מה לכם ולי, כי אני בר לבב ואין בי עון שתבאו ותלחמו בי, אבל עליכם לנשק לי ולהודות שאני מלך במצות האל. ויתכן לפרש בר מן ברו לכם איש (שמואל א יז ח) על דרך: שאול בחיר יי’ (שם ב כא ו). | פן יאנף אם לא תשובו במהרה מדרכיכם הרעים יאנף האל עליכם. | ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו כמעט שתעמדו על רשעכם יבער אפו עליכם, כלומר אם לא תשובו במהרה. ופרוש ותאבדו דרך כמו ודרך רשעים תאבד (תהלים א ו). והנה הדרך תאבד והם אבדים מצד דרכם שהיא אבדת, כמו נבלת עלה (ישעיהו א ל) שהעלים נבלים ותקרא האלה נבלת; וכן קרעי בגדים (שמואל ב יג, לב) ובמקומות אחרים: כי הבגדים קרועים ולא הם, ויקראו הם קרועים מצד בגדיהם שהם קרועים: וכן מגלחי זקן וקרעי בגדים (ירמיהו מא ה), והדומים להם. ואמר: | אשרי כל חוסי בו: כמוני היום שאני חסיתי בו ונושעתי בו ואתם תאבדו; ואם תחסו בו גם כן יאמרו עליכם אשריכם. | ויש מפרשים זה המזמור על גוג ומגוג, והמשיח הוא מלך המשיח; וכן פרשו רבותינו זכרם לברכה (בבלי ברכות ז ב). ומבואר זה המזמור על זה הדרך; אבל הקרוב הוא כי אמרו דוד על עצמו כמו שפרשנו. | והנוצרים מפרשים אותו על ישו, והפסוק אשר מביאים ראיה ממנו ועושין בו סמך לטעותם הוא להם למכשול; והוא: יי’ אמר אלי בני אתה. כי אם יאמרו לך הוא היה בן האל, אמור להם: כי לא יתכן לומר בן האל על בשר ודם, כי הבן הוא ממין האב. כי לא יתכן שתאמר הסוס הזה בן ראובן; אם כן מי שאמר לו יי’: בני אתה צריך שיהיה ממינו ויהיה אלהים כמוהו. ועוד שאמר: אני היום ילדתיך, והילוד הוא ממין היולד. ואמור להם כי לא יתכן באלהות אב ובן, כי האלהות לא תפרד כי אינה גוף שתפרד, אלא האל אחד הוא בכל צד אחדות לא ירבה ולא ימעט ולא יחלק. ועוד אמור להם: האב קודם לבן בזמן ומכח האב יצא הבן. ואף על פי שלא יתכן זה מבלי זה בקריאת השמות, כי לא יקרא אב עד שיהיה לו בן ולא יקרא בן אם לא יהיה לו אב, ומכל מקום אותו שיקרא אב כשיהיה הבן היה קודם בזמן בלי ספק. ואם כן האלוה שאתם אומרים ואתם קוראים לו אב ובן ורוח הקדש, החלק שאתם קוראים לו אב קודם לחלק האחר שאתם קוראים בן. כי אם היו כל זמן שניהם כאחד היו קוראים להם אחים תאומים, ולא תקראו להם אב ובן, ולא יולד וילוד; כי היולד קדם לילוד בלי ספק. | ואם יאמרו: שלא יתכן לומר בן האל על דבר שאנו ממין האלהות, אמור להם: כי לא נוכל לדבר על האל יתברך אלא על דרך משל, כמו שנאמר עליו: פי יי’, עיני יי’, אזני יי’ והדומה להם. וידוע הוא שאינו אלא על דרך משל. וכן הוא על דרך משל כשאמר: בן אלהים, בני אלהים; כי מי שעושה מצותיו ושליחתו קוראים לו בן כמו שהבן עושה מצות האב. לפיכך קרא לכוכבים בני אלהים, כמו ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז). | וכן האדם בעבור רוח העליונה שבו כשעושה האדם מצות האל בסבת הנשמה החכמה שתורהו קורא לו בן; ולפיכך אמר: בני אתה אני היום ילדתיך; ואמר: בני בכרי ישראל (שמות ד כב); ואמר: בנים אתם ליי’ אלהיכם (דברים יד א); ואמר: הלא הוא אביך קנך (שם לב ו); ואמר: אנכי אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן (שמואל ב ז יד). | ועוד אמור להם: האלוה שאתם אומרים האב אמר לבן: שאל ממני ואתנה גוים נחלתך; איך ישאל הבן מהאב, והלא הוא אלוה כמוהו ויש לו כח בגוים ובאפסי ארץ כמוהו? ועוד: קודם השאלה לא היו גם כן גוים נחלתו, אם כן קצר כח האלוה מתחלתו ואחר כך גדל כחו? וזה לא יאמר באלוה. ואם יאמרו לך: כנגד הבשר יאמר אחר שלקחה האלהות הבשר, ואמר לבשר שישאל ממנו ויתן גוים נחלתו: לא היה זה, כי הבשר לא היה לו מלכות ולא שום שולטנות על גוי מהגוים, ואם יאמרו לך: כי על האמונה אמר שתקֻבל: הנה רוב הגוים, בין יהודים בין ישמעאלים, שלא קבלו אמונתו. | הנה הוריתיך מה שתשיב להם בזה המזמור; ואתה תוסיף מדעתך כפי אלה הדברים. ואם ישאלו ממך פרושו תפרשנו על אחד משני הפנים אתה תבחר: או על דוד, או על מלך המשיח, כמו שפרשתי לך.
פירוש מלבי”ם
1:1: אשרי האיש, בא לבאר התנאים שבעבורם יהיה האיש מאושר, ויש הבדל בין מאושר ובין מצליח, ההצלחה הוא בענינים עולמיים בחיי העולם הזה, והאושר הוא בענינים הנפשיים בחיי העולם הבא, והנה השלמות יהיה בשלשה ענינים, שלמות הקנין, שלמות הגוף, שלמות הנפש, לכן באר שמדבר פה מאשרי האיש, האושר המיוחד אל האיש והאדם מצד שהוא אדם, לא האושר שישתתף בו עם סוגו מצד שהוא חי, רצה לומר כי שלמות הקנין ושלמות הגוף ימצא גם בשאר בע”ח, כי מצאנו כמה בע”ח שמשיגים מחייתם ומזונם ביתר נקל וביתר שאת מן האדם ולית דעתיר מחזירי, וכן יתעצמו בכח גופם יותר מן האדם, כמו הפיל והאריה, וכן בחושיהם הנשר והאיה בחוש הראות וכדומה, ואין זה אושר המיוחד אל האיש והאדם, רק שלמות המדות ותכונת הנפשיים הם המיוחדים אל האיש לבדו, ומבאר כי אשרו תלוי בראשונה במה שיזהר מחטוא, אשר לא הלך בעצת רשעים וכו’, ויש הבדל בין רשעים ובין חטאים, שהרשעים הם החוטאים מצד הזדון והפשיעה בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו, ולכן אמר עצת רשעים, כי הם החוטאים בעצה והשכלה, מה שאין כן אצל חטאים לא יכול לאמר בעצת, כי הם אינם חוטאים בעצה, ומוסיף שאף בדרך חטאים לא עמד שהחטאים הם החוטאים מצד התאוה לבד, רצה לומר שלא יחטא מצד תאותו גם כן, ולא לבד שלא הלך בדרך חטאים היינו שאינו מתמיד בחטאים, כי גם לא עמד בדרכם אף לפי שעה, ומוסיף ובמושב לצים לא ישב, הלצים הם יושבי קרנות אינם פועלים רע אבל גם לא יעשו טוב רק רודפים רוח והבל ולצנות ואינם עוסקים בתורה: 1:2: כי אם, אולם לא די במניעת הרע לבד כי מתנאי האושר שיעשה טוב, ולא שיעשה טוב נימוסי לבד כהפילוסופים שבדו דתות לעצמם, רק שישמור תורת ה’ ומצותיו, וגם באר שמתנאי עשיית הטוב שיעשהו בעבור שהוא טוב ובעבור מצות ה’ לבד, לא בעבור פניות אחרות שיקוה להשיג עבור עבודתו שכר ותועלת, שאז אין חפצו תורת ה’ רק הערב והמועיל שמקוה שכר עבודתו, ע”כ התנה כי אם בתורת ה’ חפצו, והנה שלמות הזה מתחלק לשנים, שלמות העיון ושלמות המעשה, שלמות העיוני נקרא תורת ה’, כי היא תורהו דעת ה’ ודרכיו ואמתתו, אבל חלק זה לא ישיגהו האדם עד תכליתו, ודי אם בתורת ה’ חפצו ומאוייו ומשתדל להשיגו ודורש אחריו, הגם שלא ישיגהו ופניו לא יראו, ושלמות המעשי הוא תורת האדם, היא תלמדהו את אשר יעשה או לא יעשה, וזה נקרא תורתו, ובחלק זה יהגה יומם ולילה ללמוד על מנת לעשות: 1:3: והיה כעץ, אם נפנה אל האדם מצד כח הצומח שבו, אשר מצדו ישתתף בסוגו העליון עם העץ והצומח, נשכילהו כעץ אשר שרשיו נטועים ונשרשים למעלה ונופו נוטה למטה, כי המוח באדם הוא תחת השורש בעץ השדה, ממנו יוצאות כל ההרגשות אל הענפים שהם האיברים כולמו ואליו ישובון, כמו שישלח העץ לחותיו ומזונו מן השורש אל הענפים, מזה ישכיל האדם כי לא כעץ השדה הנהו, אשר חיותו ועקרו באדמה, כי שרשו ועקרו בעליונים משם יקבל שפעו וחיותו, על מוצא פי ה’ יחיה האדם, ואם על הלחם לבדו יחיה ויפנה אך אל האדמה, אז ידמה כהולך הפוך, ראשו למטה ורגליו למעלה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שצדיקים דומים כאילן ששרשו נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה והרשע בהפך, ויש הבדל בין העץ והעשב, כי העשב נראהו צץ בימי האביב מוציא פרחו וזרעו למינהו, ואז יבול ואיננו, עד שנדמה שכל תכליתו אך קיום מינו לא אישו, לא כן העץ שיתקיים ימים רבים, יוציא ציץ ופרח ופרי, וזרעו בו שנה שנה, כאילו מלבד קיום מינו גם אישו יעמוד ימים רבים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, ומצד המשל הזה אמר באושר איש השלם ומעלותיו, (מעלה א’) כי יהיה כעץ, לא כעשב לא כציץ, אשר רק מינו ישמור והוא תכליתו האחרון, וכן המון בני האדם, לא יעשו מאומה לקיום אישם רק לקיום מינם ולהניח יתרם לעולליהם, כאילו אין להם תכלית אחר רק קיום המין, אבל הוא דומה כעץ אשר מלבד קיום מינו אשר עוד ינוב בשיבה גם אישו יתקיים, ויתן פרי קדש הלולים תורה ומעשים טובים להשארת נפשו (מעלה ב’) כי הוא דומה כעץ שתול לא כעץ נטוע, כי יש הבדל בין הנטוע והנשתל, הנטוע הוא הנטוע במקומו, והשתול הוא הצמח שנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר להשביחו ולתקנו, והנה יש עשבים לחים ורעננים, שאי אפשר לשתלם ממקום למקום מרוב לחותם והם לא ישביחו ולא יתקיימו ימים רבים, אבל העץ אשר אין לחותו רב כל כך ורטוב הוא לפני שמש, עת יעקרנו ממקומו וישתלהו במקום אחר ישביח ויתקיים יותר, כמו שבארתי זאת בפי’ (איוב ח׳:י״א) היגאה גומא בלא בצה וכו’ רטוב הוא לפני שמש עיי”ש, שממשיל שם את הרשע כעשב הנטוע במקומו ואי אפשר לשתלו ממקום למקום מרוב לחותו, שזה לפני כל חציר ייבש, ואת הצדיק ממשיל כנטע שאין בו לחות כל כך ונשתל ממקום למקום וזה משוש דרכו ומעפר אחר יצמח, כן הרשע העולם הזה הוא ביתו ופה מקום נטעו, אבל הצדיק נעקר מזה העולם וממאויו, ושותל את עצמו על פלגי מים העליונים כמ”ש שתולים בבית ה’ (מעלה ג’) על פלגי מים, כי העץ הנטוע במקום יבש ידאג בשנת בצורת וימוש מעשות פרי, או לא יעשם בזמנם (כמ”ש בירמיהו י״ז:ח׳), לא כן הנטוע על פלגי מים שמוצא תמיד מזונו ולחותו, כן הישרים בעדת הפילוסופים אשר התנהגו בצדק וחסד על פי נימוסים שכליים, לא מצאו תמיד די ספקם, כי השכל האנושי ילאה מקלוע אל המטרה תמיד ויטעה ברוב משפטיו, לא כן הנטוע על תורת ה’ ופקודיו, שימצא תמיד חקו מבלי יחטא (מעלה ד’) אשר פריו יתן, העץ הזה יתן פריו, רצה לומר לא כעשב וירק שלא יתן רק זרעו ואינו קיים באיש רק במין, כי יתן פריו בעצמו כל שנה, ולא כעץ הנטוע בערבה, שיפסיד ענינו ולא יתן פריו המיוחד לו, רק פירות גרועים ונשחתים, אבל זה פריו המיוחד לו יתן, וכן הצדיק אינו כמשכילים בעכו”ם שמוציאים פרי על ידי עיוניהם ומופתיהם השכליים, אבל אינם פרי הנפש המיוחדת לה מצד שהיא בת מרום אלהית שפריה מצד זה קודש הלולים, ולא יצאו לפועל אך על ידי התורה האלהית ומצותיה (מעלה ה’) בעתו, שהעץ הזה יוציא פירותיו בזמנו המיוחד לו וכן אושר הנפש והצלחת הצדיקים יהיה בעתם המיוחד עת תשוב לבצרון אל המקום אשר לקחה משם (מעלה ו’) שגם עלהו לא יבול מצד שהם השומרים את פריו ומגינים עליהם, כן גם הצלחותיו הזמניים עשרו ונכסיו ובריאת גופו יתקיימו ולא יבולו למען יהיו לו עזר אל אושרו האחרון שהוא פריו, כי פרי הצדיק שהוא עוסקו בתורה ובמצות, ישמרו בקל על ידי העלים שהם הקנינים ובריאות הגוף, כי בנבול העלים האלה ישביתהו עניו או חליו מעבודת ה’ (מעלה ז’) וכל אשר יעשה יצליח, שהאילן הזה יצליח גם את זרעו שכל אשר נזרע ונטע ממנו יהיה כמוהו, כן הצדיק גם בניו יוצלחו בזכותו גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך לא כן הרשעים, אחר שבאר אושר הצדיק, מבאר כי ימצא ההפך ברשעים שלא לבד שלא ימצא להם האושר וההצלחה הנמצא אל הצדיק שעל זה אמר לא כן הרשעים, אבל הם דומים בהפך כמוץ, ולא כמוץ שהדגן בתוכו, שהוא שומר להפרי, שאז הרוח לא יזיזנו ממקומו כי הבר והדגן מגין עליו, רק כמוץ אשר תדפנו רוח, אשר הוסר הדגן מתוכו והרוח ישאנו, כי כן בעוד שההמון מתדבק אל הצדיק לשמרו ולהקיף עליו כמוץ על הדגן בו ימצא סתרה, לא כן אם הוא בפני עצמו כמוץ וקליפה, ובאר גם כן במשל הזה כי כמו שדחיפת המוץ מן הרוח יש לו צורך לזרות ולהבר לנקות הבר מן הפסולת, כן אבדן הרשעים הוא לצורך בל יתערבו עם הצדיקים, שעל זה אמר על כן לא יקומו, ויהיה מלת על כן כמלת כדי שלא יקומו בעדת צדיקים ולא יתערבו עמהם: 1:5: על כן, הרשעים לא יקומו במשפט אף בפני עצמם, והחטאים שהם החוטאים מצד התאוה והם קלים מן הרשעים, הגם שיקומו כשישפטו בפני עצמו, כי ימצאו אמתלא שטבע הבשר נוטה אל התאוה כמ”ש הן בעוון חוללתי, ויזכור כי בשר המה, מכל מקום לא יקומו בעדת צדיקים כשישפטו במשפט הצרופיי לערך הצדיקים, כי אז יצאו חייבים, בהראות להם כי אלה כבשו יצרם וגברו על תאותם: 1:6: כי יודע ה’, הידיעה הזאת היא התדבקות המושכל במשכיל, כמ”ש כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, רצה לומר הוא דבוק בידיעתי, שזה לא יהיה רק אצל הדברים הנצחיים הבלתי משתנים, שהם ידבקו בהנצחיי הבלתי משתנה והנה דרך הצדיקים שדורכים על מהלך השלימות במסלה העולה בית אל, לאהבה את ה’ ולדבקה בו, הוא בלתי נפרד מידיעתו, ונשאר נצחי קיים כמוהו, ועל כן הם נשארים לנצח, אבל דרך הרשעים אל עמקי שאול אל דברים הבלוים ונפסדים, לא יתקשרו בידיעת ה’, ולכן תאבד באחרית והיה כלא היה: 2:1: למה, אחר שבאר אבדן הרשע כי הוא כמוץ אשר תדפנו רוח ואין לו תקוה רק אם הוא שומר את הבר ונוטר את הצדיק, אומר אם כן למה רגשו גוים למרוד במשיח ה’ ובישראל עמו, הלא אך בזה יהיה להם קיום אם יעבדו את ה’ ואת דוד מלכו. למה רגשו גוים, יש הבדל בין גוים ובין לאומים, גוי נקרא הקיבוץ מבלי השקף אם הוא בעל דת או לאו, ובשם לאום נקרא מצד שמתאחד תחת דת מיוחד, ומצייר שהקשר שהתקשרו נגדו היה אלהותיי וגם מדיניי, כמ”ש על ה’ ועל משיחו, על ה’, לפרוק עול הדת ושבע מצות שהכריחם דוד לקיימם, ועל משיחו, לפרוק עול מלכותו ועבודתו, והגוים רגשו ברגש ומרד למרוד במלכות בית דוד, והלאומים מצד ענין הדת הגו מחשבות נגד דת ומצות ה’: 2:2: יתיצבו, המרד יהיה לפעמים מצד המלך שמורד בו כצדקיהו שמרד בנבוכדנצר ולפיהו נמשכו העם אחריו, ולפעמים יצא המרד מן העם שימרדו בהרודה בם ואחריהם ימשך גם מלכם בקשר המרד, ואמר שמרד זה יצא בין מן העמים, כמ”ש למה רגשו גוים, בין מן מלכיהם, כמ”ש יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים, מצייר שהגוים רוגשים ומורדים בצד אחד, ומלכיהם נצבים בצד השני עם הרוזנים שהם שרי העצה ונוסדו סודות יחד איך ללחום, והמרד הוא בין על ה’ מצד הדת, ובין על משיחו מצד הממשלה: 2:3: ננתקה, עבותות הם חזקות יותר ממוסרות, שהם מוסרות הקלועים יחד ואי אפשר לנתקם, יאמרו שמוסרות החלושים ינתקו ועבותות החזקים ישליכו מעל צוארימו, וזה בין בענין הדת שמצות שאין להם טעם ויכולים להשיב עליהם יבטלום, ומצות השכליות החזקות בטעמם ישליכו אחרי גיום, ובין בענין העבדות יפרקו עולו, ודברים שנשבעו עליהם והתחייבו בברית ושבועה, יפרקו מעל צוארם במרד ובהפר אלה וברית: 2:4: יושב, שיעור הכתובים למה רגשו גוים וכו’ יתיצבו מלכי ארץ ובכל זאת יושב בשמים ישחק ואינו מענישם? - משיב מה שיושב בשמים ישחק הוא כי בזה ילעג למו, ורצה לומר עפמ”ש טוב כעס משחוק טוב כעס שהקב”ה כועס על הצדיקים בעולם הזה משחוק שהקב”ה משחק על הרשעים, כי השחוק יש לו ענין מיוחד מבכל המדות שבכל המדות לא יתראה שינוי בין הפועל והמתפעל, הפועל יכעס והמתפעל יקבל עונש, הפועל ירחם והמתפעל ירוחם, לא כן השוחק על רעהו, הפועל שוחק ונדמה שטוב לבו, והמתפעל יקבל בושה וכלימה, וע”כ המשיל בזה את הצלחת הרשעים, שהגם שנראה שה’ שוחק ואינו כועס עליהם, הם מקבלים בזה אך כלימה וחרפה במה שיגדל עונשם פתאום כשיתמלא סאתם, כמ”ש בושה אמכם מאד וכו’ הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה, וז”ש מה שנראה שיושב בשמים ישחק ואינו מענישם הוא מצד שילעג למו, (וע”כ קראו תחלה יושב בשמים שזה ציור על שנראה כאילו מסתיר פנים ועל השמים כבודו ובלתי משגיח אבל מצד שהוא אדון כל הארץ ילעג למו): 2:5: אז, בעת שידבר אלימו פתאם באפו, אז יבהלמו בחרונו ששם במו להענישם, אז ידבר אלימו לאמר ואני נסכתי מלכי, אתם רוגשים למרוד, ואני בעת ההיא שחשבתם לפרוק עול מלכות בית דוד, בעת ההיא נסכתי מלכי, שעל ידי מרידתכם יתגלה שהוא הנמשח מאתי למשול על ציון הר קדשי: 2:7: אספרה אל חק, כמו שיש חקים ודתות להתנהגות המדינה, כן יש חקים ודתות בין העמים, חקים כוללים בכל המדינות למשל, חק קבוע ונימוס כולל, שאין לעם ומלך ליפול על גבולות מלכים ועמים בלא איזה טענה מספקת, וכל העובר על החקים האלה ויצא בזרוע להחריב עמים ולגזול נחלתם, יקרא בשם עריץ מרגיז הארץ וכדומה, אבל אני בצאתי לכבוש גוים ולהחריד ממלכות אספר את החק והנימוס שניתן לי על זה מאת ה’, שה’ אשר הארץ ומלואה שלו נתן לי רשות על זה ושם אותה לי לחק ולמשפט (כמ”ש במדרש שלא יאמרו לסטים אתם שכבשתם ארצות ז’ עמים וכו’ הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו’) ומהו החק? ה’ אמר אלי, אחר שבני אתה, ואני היום ילדתיך, ממליץ כאילו היום עת רגשו גוים נגדו למרוד בו, ילד אותו ה’ והיה לו לבן למשול על הכל, כבן המושל בנכסי אביו, כמ”ש ואני נסכתי מלכי, ואם כן שאל ממני כי מצדי לא יבצר רק אם תשאל ותבקש, ואתנה גוים נחלתך שהם יהיו לך לנחלה, כבן הנוחל את נכסי אביו כן תנחל כל אשר לי, ולא לבד לנחלה אבל גם לאחוזה, שלפעמים ינחל אדם נכסים במדינת הים ולא יאחז בם שיהיו תחת רשותו, ולא לבד גוים הקרובים כי גם תאחז ותכבש עד אפסי ארץ, וזה חק אחד, אשר הרשה לי לכבוש כל עמי הארץ, וזאת שנית תרועם ותרוצצם בשבט ברזל, והם יהיו ככלי יוצר המוכן לקבל הניפוץ והשבירה לגמרי, רצה לומר שהרשה גם כן להכריתם ולהאבידם לגמרי: 2:10: ועתה, רצה לומר אחר שה’ הרשה אותי על זה וכל ממלכות הארץ נתן בידי, ורק אם אשאל אכריתם ויאבדו, אם כן למה תמרדו ותמתינו עד עת שתאבדו, טוב שתשכילו עתה השכילו הוסרו רצה לומר השכילו זאת מצד הערת השכל וקבלו זאת מאהבה, או על כל פנים הוסרו מצד המוסר ויראת העונש העתיד לבא אליכם, ומצד זה עבדו את ה’ ביראה, ובזה תרויחו שלבסוף תגילו ברעדה הזאת שחרדתם ויראתם מן העונש ומפרש דבריו, נגד מ”ש עבדו את ה’ במה תעבדו את ה’? נשקו בר, התחברו אל המבורר מאת ה’, שבמה שתעבדו עבודת המלך משיח ה’ ידמה כאילו אתם עובדים את ה’, וגם אמר נשקו בר, היו כמוץ הנושק וסובב את הבר והדגן, בל תהיו כמוץ אשר תדפנו רוח, לכן תפס מלת בר שהוראתו תאומית על המבורר והנבחר ועל הבר והדגן, ונגד מ”ש ביראה, מפרש ממה יתיראו? פן יאנף ה’ (הנזכר בכתוב הקודם) ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו, רצה לומר אחר שרק במעט שיבער אפו תאבדו דרך, כמ”ש ודרך רשעים תאבד, וכ”ש שראוי לכם להתירא פן יאנף, שפעל אנף מורה על שמכלה חרון אפו בעונש נחרץ, ונגד מ”ש וגילו ברעדה מפרש כי אשרי כל חוסי בו ולכן תגילו אחר כך על שחסיתם בה’:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור א מציב את האידיאל — “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים”, תיאור האיש הצדיק
- אפיון - נבואה וחלום | מזמור ב — “אני היום ילדתיך” — נבואה משיחית על מלכות ה’ ומלכות בנו
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יִשְׂחָק (Strong’s H3446) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ירמיהו,עמוס,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
פתיחת הספר: שני מזמורים ראשונים ללא כותרת, כפתיחה תאולוגית לספר — מזמור א: תורה ואורח חיים; מזמור ב: מלוכה ונבואה. לפי רש”י: “אשרי” — לשון רבים, שמחות רבות לאיש שנמנע מהרע. המלבי”ם: “הלך” — רמיזה על שלוש דרגות הרחקה מרשעים.