תהלים קלח-קמ — “אודך בכל לבי”
פסוקים
לְדָוִ֨ד׀ אוֹדְךָ֥ בְכׇל־לִבִּ֑י נֶ֖גֶד אֱלֹהִ֣ים אֲזַמְּרֶֽךָּ׃ אֶשְׁתַּחֲוֶ֨ה אֶל־הֵיכַ֪ל קׇדְשְׁךָ֡ וְא֘וֹדֶ֤ה אֶת־שְׁמֶ֗ךָ עַל־חַסְדְּךָ֥ וְעַל־אֲמִתֶּ֑ךָ כִּֽי־הִגְדַּ֥לְתָּ עַל־כׇּל־שִׁ֝מְךָ֗ אִמְרָתֶֽךָ׃ בְּי֣וֹם קָ֭רָֽאתִי וַֽתַּעֲנֵ֑נִי תַּרְהִבֵ֖נִי בְנַפְשִׁ֣י עֹֽז׃ יוֹד֣וּךָ יְ֭הֹוָה כׇּל־מַלְכֵי־אָ֑רֶץ כִּ֥י שָׁ֝מְע֗וּ אִמְרֵי־פִֽיךָ׃ וְ֭יָשִׁירוּ בְּדַרְכֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּֽי־גָ֝ד֗וֹל כְּב֣וֹד יְהֹוָֽה׃ כִּי־רָ֣ם יְ֭הֹוָה וְשָׁפָ֣ל יִרְאֶ֑ה וְ֝גָבֹ֗הַּ מִמֶּרְחָ֥ק יְיֵדָֽע׃ אִם־אֵלֵ֤ךְ׀ בְּקֶ֥רֶב צָרָ֗ה תְּחַ֫יֵּ֥נִי עַ֤ל אַ֣ף אֹ֭יְבַי תִּשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וְת֖וֹשִׁיעֵ֣נִי יְמִינֶֽךָ׃ יְהֹוָה֮ יִגְמֹ֢ר בַּ֫עֲדִ֥י יְ֭הֹוָה חַסְדְּךָ֣ לְעוֹלָ֑ם מַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אַל־תֶּֽרֶף׃ לַ֭מְנַצֵּחַ לְדָוִ֣ד מִזְמ֑וֹר יְהֹוָ֥ה חֲ֝קַרְתַּ֗נִי וַתֵּדָֽע׃ אַתָּ֣ה יָ֭דַעְתָּ שִׁבְתִּ֣י וְקוּמִ֑י בַּ֥נְתָּה לְ֝רֵעִ֗י מֵרָחֽוֹק׃ אׇרְחִ֣י וְרִבְעִ֣י זֵרִ֑יתָ וְֽכׇל־דְּרָכַ֥י הִסְכַּֽנְתָּה׃ כִּ֤י אֵ֣ין מִ֭לָּה בִּלְשׁוֹנִ֑י הֵ֥ן יְ֝הֹוָ֗ה יָדַ֥עְתָּ כֻלָּֽהּ׃ אָח֣וֹר וָקֶ֣דֶם צַרְתָּ֑נִי וַתָּ֖שֶׁת עָלַ֣י כַּפֶּֽכָה׃ (פלאיה) [פְּלִ֣יאָֽה] דַ֣עַת מִמֶּ֑נִּי נִ֝שְׂגְּבָ֗ה לֹא־א֥וּכַֽל לָֽהּ׃ אָ֭נָֽה אֵלֵ֣ךְ מֵרוּחֶ֑ךָ וְ֝אָ֗נָה מִפָּנֶ֥יךָ אֶבְרָֽח׃ אִם־אֶסַּ֣ק שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑תָּה וְאַצִּ֖יעָה שְּׁא֣וֹל הִנֶּֽךָּ׃ אֶשָּׂ֥א כַנְפֵי־שָׁ֑חַר אֶ֝שְׁכְּנָ֗ה בְּאַחֲרִ֥ית יָֽם׃ גַּם־שָׁ֭ם יָדְךָ֣ תַנְחֵ֑נִי וְֽתֹאחֲזֵ֥נִי יְמִינֶֽךָ׃ וָ֭אֹמַר אַךְ־חֹ֣שֶׁךְ יְשׁוּפֵ֑נִי וְ֝לַ֗יְלָה א֣וֹר בַּעֲדֵֽנִי׃ גַּם־חֹשֶׁךְ֮ לֹא־יַחְשִׁ֢יךְ מִ֫מֶּ֥ךָּ וְ֭לַיְלָה כַּיּ֣וֹם יָאִ֑יר כַּ֝חֲשֵׁיכָ֗ה כָּאוֹרָֽה׃ כִּֽי־אַ֭תָּה קָנִ֣יתָ כִלְיֹתָ֑י תְּ֝סֻכֵּ֗נִי בְּבֶ֣טֶן אִמִּֽי׃ אוֹדְךָ֗ עַ֤ל כִּ֥י נוֹרָא֗וֹת נִ֫פְלֵ֥יתִי נִפְלָאִ֥ים מַעֲשֶׂ֑יךָ וְ֝נַפְשִׁ֗י יֹדַ֥עַת מְאֹֽד׃ לֹֽא־נִכְחַ֥ד עׇצְמִ֗י מִ֫מֶּ֥ךָּ אֲשֶׁר־עֻשֵּׂ֥יתִי בַסֵּ֑תֶר רֻ֝קַּ֗מְתִּי בְּֽתַחְתִּיּ֥וֹת אָֽרֶץ׃ גׇּלְמִ֤י׀ רָ֘א֤וּ עֵינֶ֗יךָ וְעַֽל־סִפְרְךָ֮ כֻּלָּ֢ם יִכָּ֫תֵ֥בוּ יָמִ֥ים יֻצָּ֑רוּ (ולא) [וְל֖וֹ] אֶחָ֣ד בָּהֶֽם׃ וְלִ֗י מַה־יָּקְר֣וּ רֵעֶ֣יךָ אֵ֑ל מֶ֥ה עָ֝צְמ֗וּ רָאשֵׁיהֶֽם׃ אֶ֭סְפְּרֵם מֵח֣וֹל יִרְבּ֑וּן הֱ֝קִיצֹ֗תִי וְעוֹדִ֥י עִמָּֽךְ׃ אִם־תִּקְטֹ֖ל אֱל֥וֹהַּ׀רָשָׁ֑ע וְאַנְשֵׁ֥י דָ֝מִ֗ים ס֣וּרוּ מֶֽנִּי׃ אֲשֶׁ֣ר יֹ֭מְרוּךָ לִמְזִמָּ֑ה נָשׂ֖וּא לַשָּׁ֣וְא עָרֶֽיךָ׃ הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְהֹוָ֥ה׀אֶשְׂנָ֑א וּ֝בִתְקוֹמְמֶ֗יךָ אֶתְקוֹטָֽט׃ תַּכְלִ֣ית שִׂנְאָ֣ה שְׂנֵאתִ֑ים לְ֝אוֹיְבִ֗ים הָ֣יוּ לִֽי׃ חׇקְרֵ֣נִי אֵ֭ל וְדַ֣ע לְבָבִ֑י בְּ֝חָנֵ֗נִי וְדַ֣ע שַׂרְעַפָּֽי׃ וּרְאֵ֗ה אִם־דֶּֽרֶךְ־עֹ֥צֶב בִּ֑י וּ֝נְחֵ֗נִי בְּדֶ֣רֶךְ עוֹלָֽם׃ לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ חַלְּצֵ֣נִי יְ֭הֹוָה מֵאָדָ֣ם רָ֑ע מֵאִ֖ישׁ חֲמָסִ֣ים תִּנְצְרֵֽנִי׃ אֲשֶׁ֤ר חָשְׁב֣וּ רָע֣וֹת בְּלֵ֑ב כׇּל־י֝֗וֹם יָג֥וּרוּ מִלְחָמֽוֹת׃ שָׁ֥נְנ֣וּ לְשׁוֹנָם֮ כְּֽמוֹ־נָ֫חָ֥שׁ חֲמַ֥ת עַכְשׁ֑וּב תַּ֖חַת שְׂפָתֵ֣ימוֹ סֶֽלָה׃ שׇׁמְרֵ֤נִי יְהֹוָ֨ה׀ מִ֘ידֵ֤י רָשָׁ֗ע מֵאִ֣ישׁ חֲמָסִ֣ים תִּנְצְרֵ֑נִי אֲשֶׁ֥ר חָ֝שְׁב֗וּ לִדְח֥וֹת פְּעָמָֽי׃ טָ֥מְנֽוּ־גֵאִ֨ים׀ פַּ֡ח לִ֗י וַחֲבָלִ֗ים פָּ֣רְשׂוּ רֶ֭שֶׁת לְיַד־מַעְגָּ֑ל מֹקְשִׁ֖ים שָׁתוּ־לִ֣י סֶֽלָה׃ אָמַ֣רְתִּי לַ֭יהֹוָה אֵ֣לִי אָ֑תָּה הַאֲזִ֥ינָה יְ֝הֹוָ֗ה ק֣וֹל תַּחֲנוּנָֽי׃ יֱהֹוִ֣ה אֲ֭דֹנָי עֹ֣ז יְשׁוּעָתִ֑י סַכֹּ֥תָה לְ֝רֹאשִׁ֗י בְּי֣וֹם נָֽשֶׁק׃ אַל־תִּתֵּ֣ן יְ֭הֹוָה מַאֲוַיֵּ֣י רָשָׁ֑ע זְמָמ֥וֹ אַל־תָּ֝פֵ֗ק יָר֥וּמוּ סֶֽלָה׃ רֹ֥אשׁ מְסִבָּ֑י עֲמַ֖ל שְׂפָתֵ֣ימוֹ (יכסומו) [יְכַסֵּֽימוֹ]׃ (ימיטו) [יִמּ֥וֹטוּ] עֲלֵיהֶ֗ם גֶּחָ֫לִ֥ים בָּאֵ֥שׁ יַפִּלֵ֑ם בְּ֝מַהֲמֹר֗וֹת בַּל־יָקֽוּמוּ׃ אִ֥ישׁ לָשׁוֹן֮ בַּל־יִכּ֢וֹן בָּ֫אָ֥רֶץ אִישׁ־חָמָ֥ס רָ֑ע יְ֝צוּדֶ֗נּוּ לְמַדְחֵפֹֽת׃ (ידעת) [יָדַ֗עְתִּי] כִּֽי־יַעֲשֶׂ֣ה יְ֭הֹוָה דִּ֣ין עָנִ֑י מִ֝שְׁפַּ֗ט אֶבְיֹנִֽים׃ אַ֣ךְ צַ֭דִּיקִים יוֹד֣וּ לִשְׁמֶ֑ךָ יֵשְׁב֥וּ יְ֝שָׁרִ֗ים אֶת־פָּנֶֽיךָ׃
פירוש רש”י
138:1: נֶגֶד אֱלֹהִים אֲזַמְּרֶךָּ. לְעֵינֵי הַשָּׂרִים (מַלְאָכִים): 138:2: כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ. שִׁמְךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת (תפילת העמידה) ״קַנּוֹא וְנוֹקֵם״ (נחום א:ב), וְאִמְרַת הַבְטָחַת טוּבְךָ וְחַסְדְּךָ הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ, שֶׁאַתָּה מַעֲבִיר לָנוּ עַל מִדּוֹתֶיךָ וְסוֹלֵחַ לָנוּ: 138:3: תַּרְהִיבֵנִי. הִגְדַּלְתַּנִי: 138:4: כִּי שָׁמְעוּ. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ ״לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף״ (שמות כ:יג), הוֹדוּ עַל אִמְרֵי פִיךָ עַל ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ (שמות כ:ב-ג). כְּדַי הוּא לְהַקְבִּילָם עֹל מַלְכוּתוֹ עֲלֵיהֶם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יִגְזֹר כָּל גְּזֵרוֹתָיו (קידושין לא.): 138:6: יֵידָע. יְיַסֵּר, כְּמוֹ ״וַיּוֹדַע בָּהֶם אֶת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת״ (שופטים ח:טז): 138:8: יִגְמֹר בַּעֲדִי. יַסְכִּים עַל יְדֵי בַּקָּשׁוֹתַי: | מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ. בְּבֵית הַבְּחִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״ (שמות טו:יז): 139:2: בָּנְתָה לְרֵעִי מֵרָחוֹק. בָּנְתָה מֵרָחוֹק לְמָשְׁכֵנִי אֶל רֵעוּתְךָ וְחִבָּתְךָ: | לְרֵעִי. לְקָרְבֵנִי אֵלֶיךָ: 139:3: אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ. דַּרְכִּי וְרִבְצִי וְשָׁכְנִי סִבַּבְתָּ מְחִיצָה, שֶׁאֵין לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר בְּלֹא יְדִיעָתְךָ. זֵרִיתָ לְשׁוֹן ״זֵר זָהָב סָבִיב״ (שמות כה:כד), וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (נדה לא.) עַל טִפַּת תַּשְׁמִישׁ שֶׁהַוָּלָד נוֹצָר מִן הַבָּרוּר שֶׁבָּהּ, וּפֵירוּשׁוֹ זֵרִיתָ לְשׁוֹן זוֹרֶה הַתְּבוּאָה לִבְרוֹר אֶת הַפְּסוֹלֶת שֶׁבָּהּ: | הִסְכַּנְתָּה. לָמַדְתָּ: 139:5: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי. פָּנַי וַאֲחוֹרַי: | כַּפֶּכָה. אֻכָּפְךָ וְרִידּוּיְךָ, דִּישְׁטְרוֹיְ״ט בְּלַעַ״ז: 139:6: פְּלִיאָה דַעַת וְגוֹ׳. מְכֻסֶּה וְנֶעְלָם מִמֶּנִּי מָקוֹם לִבְרֹחַ מִפָּנֶיךָ (מצאתי): 139:8: וְאַצִּיעָה. מַצָּע וּמִשְׁכָּב: 139:9: אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר. אִם אֶשָּׂא לִי כְּנָפַיִם כַּשַּׁחַר הַזֶּה הַמַּבְהִיק לְפִי שָׁעָה מִסּוֹף הָעוֹלָם לְסוֹפוֹ, כֵּן אֲמַהֵר לָעוּף עַד אֲשֶׁר אֶשְׁכֹּן בְּאַחֲרִית יָם: 139:11: וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי. אִם אָמַרְתִּי: אֶהְיֶה נִסְתָּר בַּמַּחְשָׁךְ, וְהַחֹשֶׁךְ יַחְשִׁיךְ עָלַי וְלֹא תִרְאֵנִי. יְשׁוּפֵנִי לְשׁוֹן ״נֶשֶׁף״ (איוב כד:טו): | וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. וְהַלַּיְלָה יְהִי מַאֲפִיל לְנֶגְדִּי, אוֹר זֶה לְשׁוֹן אֹפֶל הוּא, כְּמוֹ ״יָפִיץ עָנָן אוֹרוֹ״ (איוב לז:יא), וְכֵן ״כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר״ (תהלים קמח:ג), וְכֵן ״וַיָּאֶר אֶת הַלַּיְלָה״ (שמות יד:כ): 139:12: גַּם. שָׁם אֵין לִי מָנוֹס, כִּי כָּל חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ: | כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה. שְׁנֵיהֶם שָׁוִין לְךָ: 139:13: כִּלְיוֹתָי. הַחוֹשְׁבִים כָּל מַחְשְׁבוֹתַי: | תְּסֻכֵּנִי. תְּסוֹכְכֵנִי: 139:15: עֲשִׂיתִי בַסֵּתֶר. בְּתַשְׁמִישׁ: | בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בַּמָּדוֹר הַתַּחְתּוֹן שֶׁבִּמְעֵי אִמִּי (נידה לא.): 139:16: גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ. מֵאָז בָּרָאתָ אֶת הָעוֹלָם רָאוּ עֵינֶיךָ אֶת כָּל גּוֹלְמֵי הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים: | גָּלְמִי. זָהֳרָתִי וְתַבְנִית צוּרָתִי בְּטֶרֶם הִוָּלְדִי וּבְטֶרֶם בּוֹאִי לָעוֹלָם רָאוּ עֵינֶיךָ: | וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ. וְכָל יְצוּרֵי עוֹלָם, כָּמוֹנִי כָּמוֹהֶם, גַּם כֻּלָּם בְּטֶרֶם הִבָּרְאָם יַחְדָּיו גְּלוּיִים לְפָנֶיךָ: | יָמִים יֻצָּרוּ וְלֹא אֶחָד בָּהֶם. כָּל מַעֲשֵׂה הָאָדָם וְתַכְלִיתִיהֶם גְּלוּיִים לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ יֻצָּרוּ כְּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה אֶחָד מִכֻּלָּם וְלֹא הָיָה עֲדַיִן כְּאֶחָד בָּעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵם פִּלְאֵי ״מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים״ (תהלים סו:ה) וּמִשְׁפַּט גְּבוּרָתוֹ, שֶׁעֲתִידוֹת גְּלוּיִים לְפָנָיו טֶרֶם תָּבֹאנָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן וְגוֹ׳״ (ירמיהו א:ה): | וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ. סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם שֶׁהֶרְאֵיתָ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן (בראשית ה:א): | כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ. כְּמוֹ נִכְתְּבוּ: | יָמִים יֻצָּרוּ וְלֹא אֶחָד בָּהֶם. לְסוֹף יָמִים רַבִּים הָיוּ עֲתִידִין לְהִבָּרְאוֹת, וְלֹא הָיָה עֲדַיִן אֶחָד מֵהֶם נִבְרָא בָּהֶן. לְפִי הַמָּסֹרֶת שֶׁכָּתוּב וְלֹא זֶהוּ פֵּרוּשׁוֹ, וּלְפִי הַמִּקְרָא שֶׁהוּא נִקְרָא וְלוֹ כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ: יָמִים יֻצָּרוּ. הֶרְאָהוּ יָמִים הָעֲתִידִים לְהִבָּרְאוֹת, וּלְחֶלְקוֹ בֵּרַר אֶחָד אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. דָּבָר אַחֵר: זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים לִסְלִיחָה: 139:17: וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת: מַה נִּכְבְּדוּ בְּעֵינַי הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר: | וּמֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם. חֶשְׁבּוֹן סְפִירוֹתֵיהֶם, לְשׁוֹן ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות ל:יב): 139:18: אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל. אִם בָּאתִי לִסְפֹּר אֶת טוֹב מַעֲשֵׂיהֶם, מֵחוֹל יִרְבּוּן: | הֱקִיצוֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ. הִנְנִי בָּאתִי עַתָּה לְקֵץ הַדּוֹרוֹת אֲשֶׁר קָצַבְתָּ מֵאָז עַד הַיּוֹם, וְעוֹד דּוֹר זֶה עִמְּךָ וּבְיִרְאָתֶךָ, וְלֹא נָטִיתִי מֵאַחֲרֶיךָ: 139:19: אִם תִּקְטֹל וְגוֹ׳. הַלְוַאי וְתִקְטוֹל אֶת עֲמָלֵק הָרָשָׁע: 139:20: יֹאמְרוּךָ לִמְזִמָּה. מַזְכִּירִים שִׁמְךָ עַל כָּל מַחְשְׁבוֹת רָעָתָם וּמְכַנִּים אֱלֹהוּתְךָ לַעֲבוֹדַת גִּלוּלִים: | נָשֻׂא לַשָּׁוְא. כְּמוֹ נָשְׂאוּ לַשָּׁוְא: | עָרֶיךָ. אוֹיְבֶיךָ. נָשְׂאוּ לַשָּׁוְא אוֹיְבֶיךָ אֶת שְׁמֶךָ: 139:24: אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב וְגוֹ׳. אִם דֶּרֶךְ מַעֲצֵבָה וְקִלְקוּל בִּי: 140:3: יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת. יִהְיוּ מִלְחָמוֹת בִּמְגוּרֵיהֶם וּבְמוֹשְׁבוֹתָם: 140:4: חֲמַת עַכְשׁוּב. חֲמַת – לְשׁוֹן אֶרֶס, כְּמוֹ ״חֲמַת תַּנִּינִים יֵינָם״ (דברים לב:לג). שֶׁאִם תְּפָרְשֵׁהוּ לְשׁוֹן ׳אַף׳, וְכִי לְשׁוֹן ׳אַף׳ נוֹפֵל אֵצֶל ׳יַיִן׳? אֶלָּא לְשׁוֹן ׳אֶרֶס׳, וִיצוֹ״שׁ בְּלַעַ״ז; וְכֵן נוֹפֵל כָּאן לְשׁוֹן ׳אֶרֶס׳ תַּחַת הַ׳שָּׂפָה׳: | עַכְשׁוּב. עַכָּבִישׁ, אִירֵיינָ״א בְּלַעַ״ז: 140:6: וַחֲבָלִים פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת. דֶּרֶךְ הָרֶשֶׁת לִקְשֹׁר חֶבֶל אָרֹךְ בְּרֹאשָׁהּ, וְהַצַּיָּד, כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת הָעוֹפוֹת שׁוֹכְנִים תַּחַת הָרֶשֶׁת, מוֹשֵׁךְ הַחֶבֶל, וְהָרֶשֶׁת נוֹפֵל עַל הָעוֹפוֹת: | לְיַד מַעְגָּל. אֵצֶל נְתִיבָתִי וּפְעָמַי: | לְיַד. אֵצֶל, כְּמוֹ ״רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי״ (שמואל ב יד:ל): 140:9: מַאֲוַיֵּי רָשָׁע. עֲמָלֵק הָרָשָׁע (מגילה ו.): | זְמָמוֹ אַל תָּפֵק. מַחֲשַׁבְתּוֹ אַל תַּצְלִיחַ: | יָרוּמוּ סֶּלָה. כִּי יִתְגָּאוּ סֶלָה. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (בראשית רבה עה:ט): זְמָמוֹ לְשׁוֹן רֶסֶן הַזּוֹמֵם אֶת פִּי הַגָּמָל, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא (שבת ה.): | אַל תָּפֵק. אַל תּוֹצִיא מִלְּחָיָיו: 140:10: רֹאשׁ מְסִבָּי. חֲבוּרַת חֶשְׁבּוֹן גְּדוּדֵי עֵשָׂו הָאוֹמְרִים לְהָסֵב אוֹתִי מֵעָלֶיךָ, עֲמַל שְׂפָתֵיהֶם יְכַסֵּם (מצאתי): 140:11: יִמּוֹטוּ. יִהְיוּ מוּטִים הַגֶּחָלִים עֲלֵיהֶם, יִשְׁכְּבוּ בָּהֶם עַד שֶׁיִּתְמוֹטְטוּ וְיִכְבּוּ מֵאֲלֵיהֶם. נִמְצָא הַגּוּף כָּלֶה וְאָבֵד: | בָּאֵשׁ יַפִּילֵם. הַמַּפִּיל וְנוֹקֵם גֶּחָלִים שֶׁל גֵּיהִנֹּם (בראשית רבה כ:א) בְּמַהֲמוֹרוֹת יַפִּילֵם לְבַל יָקוּמוּ עוֹד: | בְּמַהֲמוֹרוֹת. בְּמִלְחָמוֹת וְתָגָר, לְשׁוֹן ״מַמְרִים הֱיִיתֶם״ (דברים ט:כד): 140:12: אִישׁ לָשׁוֹן. עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו (בראשית כה:כח) – צָד אֶת אָבִיו בְּפִיו (בראשית רבה סג:י): | יְצוּדֶנּוּ. הָרַע שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא יְצוּדֶנּוּ: 140:13: יָדַעְתִּי כִּי. סוֹף הַדְּבָרִים יַעֲשֶׂה ה׳ דִּין עָנִי וְיִנְקֹם נִקְמַת עֲבָדָיו: 140:14: אַךְ. יְמַהֵר וְיַעֲשֶׂה, כְּדֵי שֶׁיּוֹדוּ צַדִּיקִים לִשְׁמוֹ:
פירוש רד”ק
138:1: בכל לבי. בכל דעתי ושכלי וכן אזמרך בגלוי נגד אלהים והם השופטים והחכמים, כמו עד האלהים יבא דבר שניהם, ההודאה תהיה בלב לבדו או עם הפה והמזמור בפה: 138:2: אשתחוה אל היכל קדשך. הבית שיהיה בו הארון: | על חסדך ועל אמתך. החסד שנתן לו המלוכה כאשר הבטיחו ארי שעברו עליו צרות רבות ומכולם הצילהו: | כי הגדלת על כל שמך אמרתיך. כמו הפוך כי הגדלת על כל אמרתך שמך, ופי’ בפסוק לענין שאמר ועל אמרתך כמו שפירשנו שקיים לו מה שהבטיחו, אמר על זה הגדלת שמך על כל אמרתך שאתה אומר ועושה גוזר ומקיים, וע”ז הגדלת שמך שיאמרו הכל יגדל ה’ כל מה שאומר עושה כמו שעשית עמי מה שהבטחתני אחרי אשר אמרו הכל כי לא תהיה לי המלוכה כי ראו טלטולי גדול: 138:3: ביום קראתי. ביום שהייתי בצרה נע ונד וקראתי אליך ועניתני והושבתני במרחב מהצרה: | תרהיבני בנפשי עוז. בזה הדבר תחזקני בנפשי בעוז כלומר נתת חוזק גדול בנפשי על אמונתך, כי ידעתי כי אין אל זולתך ואתה רואה ומשגיח בענייני בני אדם: 138:4: יודוך ה’ כל מעשיך. בזה הדבר שעניתני מצרה וקיימת לי דברך הטוב בדבר המלוכה יודוך כל מלכי ארץ היודעים אוי כי שמעו אמרי פיך שאתה הבטחתני במלוכה וכשראו אותי נע ונד ושאול רודף אחרי להרגני היו נואשים ממלכת והיה רחוק בעיניהם שיוכל להיות ועתה שקיימת לי דברך הטוב, וזה הפירוש מוכיח הפי’ שפירשתי בפסוק על כל שמך אמרתיך: 138:5: וישירו. יאמרו שיר ותהילה לה’ וישירו בדרכיו ובמעשיו הנוראים כי בידו הכל להשפיל מלהגביה ויאמרו כי גדול כבוד ה’, והוא לבדו האל כי במלך דוד אמר ויצא שם דוד בכל הארצות וה’ נתן על כל הגוים ובפחדם ממנו פחדו מהאל כי הכירו וידעו כי מה’ היתה לו ומתוך כך הודו באל יתברך כי הוא אדון על הכל שהמליך את דוד אחר שנתייאשו ממנו כל אדם וכן שלח חירם מלך צור לשלמה ואמר ברוך ה’ אלהי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ אשר נתן לדוד המלך בן חכם הנה מתוך גדולת דוד ומלכותו הודה באל יתברך כי הוא עשה את השמים ואת הארץ: 138:6: כי רם ה’ ושפל יראה. אז יודו כל כי רם ה’ ושפל יראה ומשגיח בתחתונים לא כשהיו אומרים עבים סתר לו, ולא יראה וחוג השמים יתהלך כשראו כי ראה בעניי ובשפלותי הודו כי שפל יראה אע”פ שהוא רם: | וגבוה ממרחק וידע. מבנין הפעיל בשקל ואלמנה לא ייטיב פירוש והוא גבוה וממרחק שהם השמים שהם רחוקים מן הארץ, משם יודיע דרכיו לבני אדם שידעו כי הוא ראה אותם: 138:7: אם אלך. אמר דוד כשהייתי הולך בקרב צרה. כשהייתי קרוב למות זהו בקרב צרה כשאני בעמק הצרה אתה תחייני על אף אויבי. על אפם ועל חמתם כלומר על כרחם שלא בטובתם: | תשלח ידך. בקרב הצרה, ותושיעני ימינך: 138:8: ה’ יגמור בעדי. כמו שהתחיל להטיב עמי כן יגמור חסדו בעדי. ה’. ענין קריאה, ה’ חסדך יהיה עמי לעולם ואני מכיר בטובתך, וכי אני מעשה ידיך כי אתה עשיתני ואתה גדלתני והמלכתני, אל תרף חסדך ממני: 139:1: ה’ חקרתני ותדע. חקרתני לבבי וידעת אותו, כמו שאמר אני ה’ חוקר לב ובוחן כליות: 139:2: אתה ידעת שבתי וקומי. הזכיר מתנועת האדם הישיבה והקימה, כי בחפץ האדם ישב ויקום כי כשישב וירצה לקום חשב הדבר בלבו שבעבורו ירצה לקום ואם היה עומד ורצה לשבת חשב הדבר בלבו שבעבורו ירצה לשבת, והנה חפץ האדם ומחשבתו ידעם האל ויבינם למרחוק כלומר קודם שיחשוב: | לרעי. למחשבתי מן ברעיון לבו: 139:3: ארחי. והוא מהלכי בהם: | ורבעי והוא שכבי בלילה שהוא רובץ במטתו מתרגמינן ורבעת. והנה הזכיר ארבעה תנועות האדם שהם הישיבה והקימה והליכה והשכיבה, כי לעולם ינוע האדם מזו לזו: | זרית. סבבת מן זר זהב סביב כלומר כל תנועותי ומחשבותי ידעתי כי אתה סביב גופי וסביב מחשבתי: | וכל דרכי הסכנת. הרגלת כמו ההסכן הסנתי, אמר ידעת כל דרכי האדם המורגל בדבר שיודע אותו: 139:4: כי אין מלה. עוד המלה איננה עדין בלשוני ולא החילותי לדבר ואתה ידעת כולה. כלומר כל המלה שאני רוצה לדבר. או פירושו אני חושב להוציא הדבר מלבי ואתה ידעת מחשבתי והדבר שאני מוצא בפי אין בלשוני להוציאו במחשבתי, ואתה ידעת מה שאני אוציא בפי ואני לא ידעתי אעפ”י שחשבתיו, כמו שאמר שלמה לאדם מערכי לב ומה’ מענה לשון, וזה הפירש הוא הנכון אצלי: 139:5: אחור וקדם צרתני. פירש א”א ז”ל ביצירת העובר בבטן אמו, ופי’ צרתני ענין צורה: | ותשת עלי כפכה. כמו שעושין לגבינה על דרך וכגבינה תקפיאני ור”ל ותשת עלי למידת האורך ששם לעובר מידה: 139:6: פליאה דעת מני. זאת הדעת פליאה ממני: | נשגבה לא אוכל. להשיג לה, והדעת היא יצירת הגוף באדם בארבע טבעים זה הפך זה וזה כנגד זה, והם החום והקור והלחות והיובש, והאל יתברך בחכמתו יוצרם בגוף הנוצר ומזגם כדי שתקיים הגוף בהם: 139:7: אנה. אמר אנה אלך מרוחך אם אחשב ללכת ולהסתיר מרוחך או לברוח מפניך, טעם כפל במלות שונות, אם אומר לעשות זה לא אוכל כי אתה נמצא בכל מקום ומקום לא יכילך: 139:8: אם אסק. אם אעלה כתרגומו אם אחשב שיוכל אדם לעלות השמים ושם אעלה ולא אמצאך שם אתה: | ואציעה שאול. ואם אומר שארד שאול והוא עמקי הארץ, הנך שם. ואציעה לפי שהשאול מצע האדם במותתו. והנה זכר העגולה והמוציק אם כן לא אוכל ללכת שלא אפגע בך: 139:9: אשא כנפי שחר. אמרתי אקח כנפי שחר ואעוף בהם ממזרח למערב אם אמצנו, הנה לא אוכל ללכת בלתו, כי בכל מקום 139:10: ידך. ותאחזני ימינך: 139:11: ואומר אך חשך ישופני. ישופני מגזרת נשף, אמר אם אומר ואחשב כי החושך יחשיכני ויסתירני שלא תראה אותי ומעשי ומחשבתי, ולילה אור בעדני. ר”ל ולילה שהוא חושך האור בעדני, ותראני בלילה כמו ביום: 139:12: גם חושך. ישנה הענין ושילש ורבע להודיע כי כן הוא, כי אין חושך וצלמות להסתר מלפניו: | לא יחשיך. פירושו לא יחשיך דבר ממך שלא תראהו, כי הכל שוה לנגדך: | ולילה. כמו היום יאיר לך, כחשיכה כאורה. שני הפכי הדמיון כמו כי כמוך כפרעה ר”ל זה כזה וזה כזה: 139:13: כי אתה. ואיך יסתרו מחשבותי ממך ואתה קנית כליותי פי’ הם תחילת המחשבה כי הכליות יועצות והלב גומר ואם אתה קנית אותם איך יסתר ממך מה שהם יועצות ועוד כי אתה תסוכני בבטן אמי שהוא מקום חושך ואין שם אור, ואם יצרתני ועצמות וגידים סוככתני איך לא תדע כל הסתום, ויש אומרים כי זכר כליותי מפני שהם תחילת היצירה בגוף האדם כי כמו הם שני סדני הגלגל וענין קנית כענין קונה שמים וארץ: 139:14: אודך. נוראות עלילות נוראות יש ביצירתי ואודך עליהם כי נפלאתי ביצירה רוצ’ לומר נפלאות מעשיך בי: | ונפשי יודעת מאד. ונפשי יודעת כלומר נפשי המשכלת יותר על שאר החיים, והיא תדע מעשיך הנפלאים ותודה לך עליהם ונוראות היצירה הם נגלים לחכמים כי כל אבר ואבר נברא בחכמה ועל התכונה שנברא הוא לצורך ולתועלת וכל אדם צריך להתבונן בהם, ומתוך כך יכיר נפלאות היוצר ויודה לו עליהם ואם באנו לספר בזה החיבור תכונת האברים ותועלתם ומזג הכוחות ותועלתם יאריך הסיפור אבל המשתוקק להם ימצא בספרי החכמים: 139:15: לא נכחד עצמי. לא נכחד כענין לא נכחד מאדוני: | עצמי. העי”ן נקראת בקמץ חטף ויש מפרשים אותו כמו עצמי בפתח העי”ן שפירושו גופי אמר לא נכחד גופי ממך כאשר עשיתי בסתר בבטן אמי וכאשר רקמתי בתחתיות ארץ, והוא הרחם שהוא מקום שפל ואפל כמו תחתיות הארץ: ופירוש עשיתי. מענין עשו דדי בתוליהן שהוא הכתישה והסחיטה ואמר זה הלשון בענין היצירה כמו שדימה אותו לחתיכת החלב והקפותיו כמו שמקפין ועושין אותה בידים כי הטיפה הראשונה נתכת ונגררת, ואחר כך תשוב קפואה כמו הגבינה מן החלב ואמר בו רקמתי דימה מעשה היצירה בגידים ועצמות ובבשר ועור למעשה הרקימה שהוא על פנים רבים: 139:16: גלמי. הוא הטיפה הקפואה קודם שיוכרו האיברים בה כמו שנקרא העץ גולם בטרם שנעשה כלי ואמר ראו עיניך שנתת בהם כח להתייצר בה האברים: | ועל ספרך כלם יכתבו. פי’ לעתיד הם ידועים כמו הדבר הכתוב בספר ופי’ כולם, כל האיברים הם טרם ציורם ידועים לפניך, בימים רבים תהיה יצירת האיברים כי אינם נוצרים בפעם אחת: | ולא אחד בהם. הימים שיוצרו בהם לאל יתברך הם אחד, כי כולם ידועים ברגע אחד והכתיב ולא באל”ף ופירושו ולא אחד בהם שלא ידעו טרם היותו: 139:17: ולי מה יקרו רעיך אל. ופי’ יקרו שלא אוכל להשיגם כמו ודבר ה’ היה יקר בימים ההם ופי’ רעיך ומחשבויך כלומר כוונותיך ביצירה: | מה עצמו ראשיהם. פי’ עצמו רבו במספר כמו שאמר אחר כן אספרם כי לשון עצם נמצא בענין החוזק ובענין הריבוי כמו עצמו לי אל מצותיו מחול ימים: ופי’ ראשיהם. כלליהם כמו כי תשא את ראש בני ישראל כלומר כללי כוונתיך ביצירתם הם רבים כל שכן הפרטים: 139:18: אספרם. כשאבא לספר אותם לא אוכל כי מול ירביון: | הקיצותי ועודי עמך. מרוב מחשבותי בהם אני חולם בהם כשאישן וכשאקיץ אני מוצא עצמי שאני עמך כלומר במחשבות נפלאותיך: 139:19: אם תקטול. דבק למה שאמר הקיצותי ועוד עמך שאני מתעסק תמיד במחשבתי בנפלאותיך ובמעשיך אבל פעמים שמטריד אותי דברי הרשעים, ואם תהרוג אותם שמטרידים אותי והם הרשעים ואנשי דמים שאומר להם סורו מני ולא אוכל להם ואם תקטול אותם יהיו כל מחשבותי וכל עסקי בך: 139:20: אשר ימרוך. בחסרון אל”ף פ”א הפועל וכן ולעמשא תמרו ופי’ למזימה ולמחשבה כלומר ידברו בך לפי מחשבותם שהיא רעה, ופי’ למזימה כמו כי זמה ענין תועבה: | נשוא לשוא עריך. אלה שהם עריך, ומשנאך נשאוך בפיהם לשוא ומלת נשוא כמו ינשאו: 139:21: ובתקוממיך. פירושו משנאך כמו ומתקוממים בימינך: | אתקוטט. ענין קטטה בדברי רז”ל: 139:22: תכלית. שנאה גדולה שלא אוכל לשנאותם יותר וכפל הענין לחזק: 139:23: חקרני. לפי שזכר כי מחשבת הרשעים רעה באמונת האל יתברך אמר חקרני האל ית’ יודע לבי תראה כי לבבי ישר באמונתך וכפל הענין לחזק: | שרעפי ומחשבותי, כמו שעיפים שתי הלשונות בענין מחשבה כמו שהם באילן סרעפותיו סעפותיו כי המחשבות ללב כמו הבדים לאילן: 139:24: דרך עצב. דרך מרי כמו המה מרו ועצבו את רוח קדשו: | ונחני. אם תראה בי שום דרך מרי המיתני מיד זהו דרך עולם כמו הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ כי הולך האדם אל בית עולמו: 140:1: למנצח. זה המזמור חברו דוד על דואג ועל הזיפים שהיו מלשינים אותו אל שאול: 140:2: חלצני ה’. שלא יזיקו לי דבריהם הרעים והפסוק כפול בענין במלות שונות: 140:3: אשר חשבו. מחשבות הרעות בלב ואומרים אותם בפה והם כל יום יגורו מלחמות יאספם כמו יגורהו בחרמו: 140:4: שננו. כמו חץ שנון שפירושו מחודד כן הם חדדו לשונם לדבר רעות כמו הנחש שמחדד לשונו כשבא לנשוך: | חמת עכשוב. חמת הוא הארס שמטיל הנחש ועכשוב הוא ממין הנחש והוא קשה ורע מאד: | תחת שפתימו. כי בהתקצף האדם ומדבר בחימה תצא לו מפיו ליחה תרב לו תחת שפתיו ודמה אותו לארס שמטיל הנחש. ואחר שסיפר רעותיהם התפלל לאל יתברך שישמרהו שהם חשבו לדחות פעמיו ביד שאול: 140:6: טמנו. שאמרו ולא הסגירו ביד המלך: | ליד מעגל. למקום שהיה מעגלי ואשורי בו כמו שאמר וראו את מקומו אשר תהיה רגלו מי ראהו שם: 140:7: אמרתי. כשהייתי שומע שהיו מארבים לי בכל המקומות אמרתי לה’ אלהי אתה חזקי ותקותי אין לי חוזק להמלט מידם אם לא תעזרני אתה: 140:8: סכותה לראשי ביום נשק. ביום שבאו עלי בעלי נשק ברומח ובחיצים, תסכך חסד לראשי כלומר שתהיה כובע ישועה לראשי, סכותה עבר במקום עתיד וכמוהו רבים: 140:9: אל תתן ה’ מאויי. אמר אל תתן לו תאותו כי תאותו הוא ללכדני: | זממו אל תפק. אל תוציא לאור מחשבתו: | ירומו סלה. שאם תהיה מחשבותם ירומו וישאו ראשם הוא וחביריו: | תפק. תוציא כמו ויפק רצון מה’: 140:10: ראש מסבי. לפי שזכר רשע יחיד והוא דואג כמו שפירשנו בפתיחת המזמור אמר ראש מסיבי זה הרשע שהוא ראש הסובבים לי ללוכדני עמל שפתימו יכסמו השקר שמדבר עלי הוא וחביריו השקר ההוא יכסה אותם ויפילם: 140:11: ימוטו. ינטו גחלים מן השמים עליהם כלומר אף ה’ וחמתו באש יפילם, עמל שפתימו שזכר: | במהמרות. בשוחות עמוקות יפילם שלא יקומו מהם: 140:12: איש לשון. זה דואג שהוא בעל הלשון: | בל יכון בארץ. כלומר לא יהיה נכון ונישא בארץ אלא יבא לידי שפלות: | איש חמס רע יצודנו למדחפות. הרע שהוא עושה יצוד אותו עד שיטילנו למדחפות שיהיה נדחף מרעה אל רעה: 140:13: ידעתי. קרי וכתיב ידעת פירוש הכתיב כנגד האל אתה ידעת כי מחשבות הרשע עלי עשה לי דין ממנו, והקרי ידעתי פירושו אני ידעתי כי יעשה ה’ דין עני ומשפט האביונים כן יעשה דיני ומשפטי וינקם לי מהרשע: 140:14: אך צדיקים. בעשותך משפט ברשעים הצדיקים יתנו שבח והודאה לשמך ואמר אך הם יודו לך ולא הרשעי’: | ישבו ישרים את פניך. ישבו תמיד את פניך לדרוש אותך ולדעת דרכיך:
פירוש מלבי”ם
138:1: לדוד, ידבר על שני מיני הנהגות שינהג ה’ את עולמו, א] הנהגה התמידית שישגיח באמצעות הטבע, ב] הנהגה הנסיית שינהיג שלא ע”י אמצעי ושליח רק הוא לבדו, על ההנהגה הנסיית אומר אודך בכל לבי נגד אלהים אזמרך, שיצייר שבאופן הנהגה זו המודה על הטוב עומד נגד אלהים פנים אל פנים, בלי אמצעי, ורואה את המלך עצמו, איך עשה לו טובה בעצמו ונותן לו הודאה בעמדו נגדו: 138:2: אשתחוה, ונגד ההנהגה השנית שהיא באמצעות הטבע, מצייר שאינו עומד נגד אלהים בהודאתו, כי המלך מסתתר בהיכלו, ר”ל בשמים, ולפניו עומדים שלוחיו שהם שרי המערכת אשר באמצעותם ישגיח ויעשה נסים נסתרים, ובזה אשתחוה אל היכל קדשך. ואודה את שמך. כי המלך יושב בהיכלו בחדרי חדרים והוא עצמו בלתי נודע רק שמו, (ומבואר אצלנו תמיד שהשם יצייר את הענין שבו נודע ונתפרסם, ולא עצמו, ואצל ה’ יצייר ההנהגה הרגילה הטבעיית), ונגד ההנהגה הראשונה אמר על חסדך, ונגד השניה אמר על אמתך, שכבר התבאר שחסד מציין הנהגה הפלאיית, ואמת מציין הנהגת הטבע. כי הגדלת, ר”ל הגם ששמך (שזה מורה ההנהגה הטבעיית) גדול מאוד, וגם ע”י פרסום שמך בהנהגה הקבועה ההולך בדרך הטבע התגדלת ונודעת לעיני רבים עמים, בכ”ז אמרתך היינו בעת שיתגלה אמרתך, שלא כמלך המסתתר בהיכלו רק כמלך המתגלה ופוקד והכל שומעים אמרותיו ופקודותיו, ר”ל בעת תענה אל הצדיקים המתפללים אליך ותעשה להם נסים שלא ע”פ הטבע, זה הגדלת על כל שמך, זה גדול יתר מאד מן שמך הנודע ע”י ההנהגה הרגילה הטבעיית, עתה באר מה היא אמרתך שהזכיר. היא. 138:3: (ג-ד) ביום קראתי ותענני, בעת שקראתי בתפלה ואתה תענני בעצמך, שאז תתן אמרתך לענות למתפלל ולעשות לו נס, אז יודוך ה’ כל מלכי ארץ יען ששמעו אמרי פיך שאינך דומה לעשירי ב”א המסתתרים בהיכליהם ובלתי עונים לקוראים, ואמרותיהם לא נשמעו, רק כי שמעו אמרי פיך, שאתה מדבר ועונה בעצמך (ומ”ש תרהיבני בנפשי עז הוא מאמר מוסגר, ר”ל כן תרהיבני עז בנפשי לחשב שבעת שתענני כי קראתי, יודוך כל מלכי ארץ, כי מה שיענה ה’ להצדיק בתפלתו זה מורה על עז נפשו, שהיא חלק אלוה ממעל, וזאת תרהיב אותה עז כי היא דבוקה באלהים, והוא קרוב אליה לשמוע תפלתה): 138:5: וישירו, ואז ישירו המלכים בדרכי ה’, כי גדול כבוד ה’, גדול ונעלה הוא, כי כבודו תלוי בו בעצמו ולא יופחת כבודו ע”י שישגיח בשפלים, בהפך, 138:6: כי רם ה’ ושפל יראה, וזה מרוב כבודו וגדולתו, ואת הגבוה, (רק) ממרחק יידע הפך מדרך ב”ו שאם עומד במקום רם הגבוה הוא קרוב אליו יותר מן השפל, ואצל ה’ השפל קרוב אליו יותר מן הגבוה, עד שהגבוה רחוק ממנו והשפל קרוב אליו: 138:7: אם אלך, והשגחתך עלי מצויה וקרובה כ”כ, עד שעת אלך בקרב צרה תחייני, ותשלח את ידך השמאלית על אף וכעס של אויבי וימינך תושיעני, באופן שפועל דין ורחמים כאחד: 138:8: ה’, ר”ל מפני ג’ טעמים אבטח בישועתו, א] שיגמור מה שהתחיל להושיע כי לא אדם הוא להנחם וזה מצד כבודו בל יהיה חילול השם, ב] מצד החסד כי חסדך לעולם כי החסד אינו תלוי במעשה המקבלים, ג] מצד שמעשה ידיך אל תרף כמו שהאב לא ירף את בנו, וזה קרוב למדת אמת, שאחר שברא את הדבר יחויב מאמתת הבטחתו בל ירף מעזור לו, וזה כמ”ש כי לשמך תן כבוד, על חסדך, על אמתך: 139:1: למנצח, בו ידבר נכבדות על הידיעה וההשגחה, ה’ חקרתני ותדע, ר”ל אתה ידעת את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי השגת האדם יש סתירה ביניהם, ובכל זה נמצאו שתיהם אצלך, א] מצד הידיעה הקדומה שיודע את כל העתיד בידיעה קודמת חלוטה וברורה בלתי נתלית בזמן ובמקום ובצדדי האפשר, שעז”א ותדע, ר”ל שידעת מכבר, ב] שעם כל זה האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשיית חקרתני עתה לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, הגם שתדע זה מכבר, ימצא בידיעתך הידיעה הקדומה עם שתשאיר אחריה טבע האפשר, שזה ענין מופלא ומכוסה מידיעת האדם: 139:2: אתה ידעת, הנה פעולות האדם יתחלקו לארבעה חלקים, א] פעולות רצוניות שעושה אותם בלא בחירת השכל כמו ישיבה וקימה, ועז”א אתה ידעת שבתי וקומי, ב] פעולות בחיריות שעושה ע”פ בחירת השכל, עז”א בנתה לרעי ומחשבותי מרחוק, שטרם שחשבתי את הרעיון הבנת אותו, ג] פעולות טבעיות כמו אכילה ומשגל, עז”א, 139:3: ארחי ורבעי זרית, שאתה מקיף אותם כזר סביב וידעת את כולם, ג] פעולות הרגליות שהאדם יעשה אותם ע”י הרגל, ועז”א וכל דרכי הסכנת, אתה למדת והרגלת אותי בהם: 139:4: כי, מוסיף שבענין הדבור שאני מדבר בעוד שאין מלה בלשוני הן ה’ ידעת את כולה, כבר ידעת אתה את כל מה שאני עתיד לדבר: 139:5: אחור, ולא לבד שיש לך ידיעה בפרטי מעשי, כי גם יש לך ממשלה על כל תנועת איברי ופעולתי, עד שאני מוקף ממך מאחור ומקדם ומלמעלה, ומצייר כח ה’ כמחנה כבדה המקפת את העיר הקטנה שהוא האדם, והוא במצור מכל צד שלא יוכל לברוח מפניו לא לקדם ולא לאחור, וגם כפיך נתונים עלי מלמעלה, שלא אוכל לעלות למעלה מתחת רשותך: 139:6: פליאה, כי יש שני מיני פליאה, א] פליאה שהאדם יכול עליה להשיגה והיא מופלאת רק מאיש פרטי, ועז”א פליאה דעת ממני, ב] פליאה החלטית שהיא נמנעת ההשגה כלל ולא ישיג אותה שום אדם, ועז”א נשגבה לא אוכל לה, שהוא דבר הנשגב מבינת האדם: 139:7: אנה, א] איך אוכל ללכת מן המצודה שאני בה ואנה אמצא שביל ונתיב שדרך שם אלך מרוחך ואצא מן המצור, ב] גם אם הייתי יכול לברוח מן המצור, אנא מפניך אברח, לאיזה מקום אברח ששם לא אהיה תחת רשותך: אם אסק שמים, הלא שם אתה כי שם משכן כבודך, ואציעה שאול הן גם שם הנך, הגם שאין דירתך שם הלא מלכותך בכל משלה: 139:9: אשא, ויותר מזה שגם אם יהיה לי כנפים כמו השחר, ואשא כנף לעוף עמו ביחד מן המזרח למערב ביום אחד, עד שאשא באור השחר כנפי שחר, ולא אשכן עד אגיע עמו ביחד באחרית ים, בצד המערב, ששם אשכון, גם זה לא יועיל, כי. 139:10: גם שם ידך תנחני, כי גם העפיפה הזאת הלא היא בכחך ודומה כאילו תנחני דרך הזה בידך השמאלית, ותאחזני בידך הימנית לעכבני בכל עת שתרצה: 139:11: ואומר, וגם אם חשבתי לאמר שהחשך ישוף ויחשיך אותי לבל תראני, ולילה (ישוף) אור בעדני, שמקום החשך יחשיך גם ביום ומכ”ש בלילה שאז לא תראני ושם אסתר, אבל גם זה לא יועיל, כי. 139:12: גם חשך לא יחשיך ממך, כי אתה אינך רואה בעין החושיי עד שתצטרך לאור להראות לך את המוחש, כי אצלך, לילה כיום יאיר לא זמן החשך יעכב בעדך ולא מקום אשר שם לא יבקע האור, כי אצלך כחשיכה כאורה: 139:13: כי אתה קנית כליותי, שאתה רואה אותי מצד שאתה יודע אותי מצד שקנית כליותי, עד שידעת גם את מחשבתי, שזה ע”י ידיעה בזולת מוחש, כי הלא תסוכני בבטן אמי: 139:14: אודך, אחר שבאר ההשגחה הפרטיית החופפת על האדם על כל פרטי מעשיו, בא לבאר איך האדם מצד פליאת מעשיו הוא מיוחד להשגחה זו מכל יצורי ה’ בעולמו, כי ימצאו ביצירתו פלאות נוראות, וכבר בארנו במק”א כי יען ששני קצות הבריאה הרוחני והגשמיי השמים והארץ הם נפרדים בכל עניניהם, זה רוחני וזה גשמי, זה פשוט וזה מורכב, זה קיים באיש וזה במין, זה שוכן ברום עולם וזה בעמקי תחתיות, ונקל לטעות ששני מיני האומניות האלה נעשו משני פועלים מתחלפים, היה מחכמת הפועל השלם הבב”ת לעשות פעולה אחת שבו ימצאו שני מיני המלאכות האלה, שהוא האדם שהוא שייך לבני עולם השפל מצד חמרו וגויתו, ולבני אלהים הרוחנים מצד נשמתו, ובזה נדע כי כל הבריאות המתחלפות אל אחד בראם, ובזה הניח ה’ חותמו על כל הבריאה לדעת כי מעשה ידיו כולם, והנה חכמת הבורא בבריאת האדם ניכר בשני אופנים, וכמ”ש העקרי’, כי יש אומן העושה ציורים נפלאים מפותחים בכסף וזהב שהמתכיות האלה הם מוכנים בטבעם לקבל המלאכות הדקות האלה, ובזה לא יוכר חכמת הפועל, אבל יש יקר לכלי זאת מצד החומר שממנו נעשה הכלי כסף או זהב, ויש חרש חכם שיעשה ויפתח הציורים הדקים הנפלאים האלה בברזל או בצור החלמיש, שאין מטבעם שיעשו בהם המלאכות הדקות האלה, ואז יתנו יקר לכלי הזאת מצד חכמת הפועל, וכן בהציורים הדקים הנפלאים אשר צייר ה’ בנפש האדם שהיא בטבע רוחניותה מוכנת אל זה שיפותחו עליה ציורי החכמה והבינה והדעת וכל ענינים הרוחנים, ואין ניכר בם חכמת הפועל, אך הנפש מצד עצמה יקרה מאד, אבל מה שצייר ה’ ציורים הרוחנים האלה בחומר, באדם שנעשה מבשר ועצמות, וגם הוא הוכן אל פתוחי חותם ההשכלה והחכמה וההשגה, הגם שאין יקר אל הפעולה, כי הוא גוש עפר ואדמה, יש יקר מצד שניכר בו חכמת הפועל, וז”ש נפלאים מעשיך, שמצד הגוף המעשה בעצמה היא נפלאת, הגם שאין יקר להחומר שממנו נעשה הגוף, יש לו יקר מצד מעשיך, שהתראה בו חכמת הפועל, ונפשי יודעת (נפלאת) מאד, אולם נפשי היודעת הגם שבה לא נראה חכמת הפועל, היא עצמה נפלאת מאד, כי היא עצם רוחני יקר ונעלם מאד מצד עצמה, באופן שבבריאת הגוף ניכר מעלת הפועל, וביצירת הנפש ניכר בם מעלת הפעולה: 139:15: לא נכחד עצמי ממך, והנה עצמותי א”א לכחדו ממך, א”א להכחיש שלא יוצר אחד עשה שני מיני המלאכות, הגם שהם מתחלפים זה מזה לא יוכל איש לכחד ולומר שנעשו ע”י שני פועלים מתחלפים, כי אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ, המלאכות האלה אשר נעשו בי בסתר, היינו בחלק הנפש הרוחנית שנאצלה מסתר עליון, המלאכות האלה בעצמם רוקמתי בחלק הגוף שהוא נרקם בתחתיות ארץ, כי הגוף הוא לבוש אל הנפש ונמדד כמדתה, שכל עניינים הנפשיים המתחקים בכחותיה פנימה, הם מתחקים ג”כ על הגוף, כאלו האחד דפוס לחברו, זה ציור לזה, בשגם למ”ש האלהיים שבנפש יש רמ”ח איברים רוחנים ושס”ה גידים רוחנים, ר”ל כחות מתיחסות אל איברי וגידי הגוף וכחותיה המלביש אותה, כי הלבוש עשוי ומתוקן כמדת המתלבש, וזה לאות כי אתה הפועל כולם יחד: 139:16: גלמי, מוסיף לאמר כי האדם כפי מה שהורכב מגוף ונפש, הוא העולם הקטן, שכל כחות מעשי בראשית הנמצאים בעולם הגדול כולם התקבצו ובאו באדם, עד שהוא דמות העולם הגדול וצורתו, וכמ”ש הרמב”ם (פע”ג ח”א מס’ מו”נ), ובזה ישגיב המשורר הציור הגדול הזה כאלו האדם היה האנדרטא והציור של כל העולם כולו. שכמו שהבונה פלטין יהיה לפניו ציור הפלטין חדריו ואלמיו מחוקה על הגליון, שבו יביט ויעשה את הפלטין, כן הביט ה’ על גולם האדם שהוא צורת העולם הגדול כולו, ועשה לפיהו את העולם הגדול, ויאמר במליצתו שהיה לפני הבונה הגדול יתברך ספר אחד שבו כתב כל מה שברא בששת ימי בראשית והוא היה פתוח אז, וגולם האדם הי’ לנגדו, וה’ הביט בשניהם בגולם האדם שבו חקוק תבנית העולם כולו ופרטיו, ובספר שבו נכתב כל אשר פעל בששת ימי המעשה, וראה ששניהם התדמו יחד, שכל הכתוב בספר הבריאה הכל כתוב וחרות בגולם של האדם, וז”ש שבצד אחד גלמי ראו עיניך, ראית בגולם שלי שבו ציירת צורת העולם, ובצד השני ראו עיניך על ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו על הספר שבו נכתבו כל הפרטים אשר נעשו בימים יוצרו, היינו בששת ימי הבריאה, ואז ראית כי לו אחד בהם, שלו, היינו להגולם, יש לו אחדות והתדמות בהם, היינו עם הימים יוצרו, שכלול בתוכו כל אשר נוצר בימי הבריאה וכל כחות מעשה בראשית: 139:17: (יז-יח) לי מה יקרו, אולם על ההנחה הזאת שה’ יודע כל פרטי פעולת האדם וכל מעשיו, הגם שהם אפשריים משתנים אחר שהוא בעל בחירה ע”ז טענו הפילוסופים טענות עצומות, שא”כ יתחייבו לו ריבוי ידיעות וידיעות משתנות, שזה סותר חק האחדות, שאחר שידיעתו הוא עצמותו איך נאמר שיודע דברים רבים משתנים, שא”כ יש שינוי בידיעתו שהוא עצמותו, וגם שא”כ תפול הידיעה בדבר שאין לו תכלית, שהפרטים המשתנים אין להם תכלית, וכדומה משאלות כאלה כמו שהביא כ”ז במו”נ ח”ג, והתשובה שכל ריבוי הידיעות ושנוייהם אצלנו, תשוב אצלו אל האחדות, כי הוא יודע את כולם מצד שרשם במקורם הנעלם, שהוא יתברך שורש לכל המתהוה מראש ועד סוף, ומידיעת עצמותו יודע את כל בידיעה אחת פשוטה, ודבר זה לא ישיג האדם בעודו קשור בחומר, וז”ש ולי מה, והמאמרים מקבילים, ולי מה יקרו ריעך אל אספרם מחול ירביון, מה עצמו ראשיהם הקיצותי ועודי עמך, שאומר רעיך ומחשבותיך יקרו וכבדו מאד אצלי, שלפי השגתי הוא דבר כבד ויקר מהבין את זאת, איך יתעצמו כל ידיעות אלה ברעיוניך הלא אספרם מחול ירביון, ואיך תפול הידיעה בדבר שאין לו תכלית, ואיך יצדקו ידיעות מתרבות משתנות בחק האחד אשר לא יתרבה ולא ישתנה, אולם מה עצמו ראשיהם, כשאשוב אל ראש ומקור ושורש של הרעיונות האלה הרבים, הלא שרשם הוא עצום מאד, שראשם מגיע השמימה בחקר אין סוף, שמשם שורש לכל המתהוה מראש ועד סוף, וכפי שאני וכל פעולותי ומחשבותי נמצא בעצם בראש המקור לכל המעשים, שם כולם באחדות גמור ואין בהם ריבוי ושינוי, והגם שכפי השגתי עתה שאני שכלי קשור בחומר נפרד מאתך, ואני חושב א”ע כעצם עומד לבדו, ידמה לי שפעולותי האפשריים ומשתנים הם מתרבים ומשתנים, אחרי העיון הקיצותי מתרדמת הסכלות, ואשוב אל הראש שמשם חוצבו כל המעשים, וראיתי כי עודי עמך, דבוק במקורי ושרשי, ששם ישובו כל הפעולות האפשריים ומשתנים לענין אחד כולל ואחד מכל צד: 139:19: אם, ר”ל כל השאלות האלה אשר הקשו בעיני על ידיעת השי”ת, לא יכבד עלי להשיב עליהם תשובה, וכמ”ש הרמב”ם במורה שהפילוסופים הגיעו אל השאלות האלה ע”י רוע הסדר הנראה בהנהגה שיש צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו, שעי”כ התחילו לכפור בהשגחה, באשר א”א ליחס להשי”ת עול, ועי”ז באו לכל השאלות המחקריות שעשו להעמיד ולחזק סברותיהם, וע”כ בקש, לבד אם תקטול אלוה רשע, שלא ימצא רשע וטוב לו, וכן אם אנשי דמים יסורו ממני, ולא יוסיפו לארוב על נפש צדיק שלא ימצא צדיק ורע לו: 139:20: אשר, שהלא מטעם זה שהרשעים מצליחים והצדיקים נרדפים מאנשי דמים, עי”כ עריך יומרוך למזמה, ואתה נשוא לשוא, עי”ז שונאיך ועריך יאמרו וישבחו אותך לומר שאא”ל שאתה יודע עניני העולם ומשגיח עליהם, שזה נגד אחדותך הפשוטה הבלתי משתנית, או שאין כבודך להשגיח בשפלים, וירוממו אותך למען יעשו מזימה, באומרם לית דין וליית דיין, או שאתה נשוא אצלם על ידי טענות שוא והבל שיעשו נגד הידיעה וההשגחה, וסבת כ”ז הוא ממה שרואים שאין אתה מעניש את הרשע: 139:21: הלא משנאיך ה’ אשנא ובמתקוממיך, שהם המתקוממים להכחיש אלהותך ועושים להכעיס, אתקוטט, וזה סימן האוהב ששונא את שונאי אוהבו כאלו הם שונאיו: 139:22: תכלית, ושנאתים בתכלית, עד שגם הם היו לי לאויבים, שהאויב הוא יותר מן השונא שהוא דורש רעתו, כן ידרשו להרע לי: 139:23: חקרני אל ודע לבבי, בענין המעשים ששרשם מן הלב שהוא המתאוה והמתעורר אל הפעולות, בחנני ודע שרעפי בענין האמונות והדעות: 139:24: וראה אם דרך עוצב בי אם יש בי דרך מרי ועוצב (או דרך ע”ג ועצבים) אז נחני בדרך עולם, כי טוב שאמות זכאי ואל אמות חייב, ולכן אם תראה שאני מוכן ללכת בדרך רע תקחני מן העולם: 140:1: למנצח, הוסד בעת גלו הזיפים לשאול הלא דוד מסתתר עמנו, ושאול רדף אחריו, וילך שאול מצד ההר מזה וכו’ ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם (שמואל א כ״ג:כ״ו): 140:2: (ב-ג) חלצני, יש שני מיני רודפים, א] המבקשים רק להרע מבלי תועלת עצמם, והם שהלשינו עליו בסתר, והמאמרים מקבילים, חלצני ה’ מאדם רע אשר חשבו רעות בלב, ב] המבקשים לחמסו מצד הנאת עצמם, והם לחמו אתו בגלוי, ועז”א מאיש חמסים תנצרני (אשר) כל יום יגורו מלחמות: 140:4: שננו, נגד הראשון אמר שננו לשונם כמו נחש, שהנחש אינו נושך להנאתו רק מצד טבעו להרע, ונשיכתו הוא בלשון שהוא פנימי מן השפתים, כן ידברו לשון הרע בסתר ושלא להנאתם ונגד הב’ אמר חמת עכשוב תחת שפתימו, שהעכשוב חמתו גלויה תחת השפתים שהוא חיצוני בערך הלשון, כן יגורו מלחמות בגלוי, וכן העכשוב נושך להנאתו למוץ דם האדם, כן ילחמו בעבור החמס להנאתם, סלה סיום הענין: 140:5: שמרני, (חלק ב’) אחר שדבר דרך כלל נעתק אל הענין שעליו יבקש עתה, א] שמרני מידי רשע המריע בסתר שלא להנאתו רק מרשעו, ב] מאיש חמסים תנצרני העושה רע בגלוי בעבור החמס כנ”ל, והם כת הזיפים שהם הרעו ע”י לה”ר בסתר שלא להנאתם רק מרשעם, ושאול שהרע לו להנאתו בעבור החמס בדבר המלוכה אשר שני אלה חשבו לדחות פעמי אל הפח שהכינו לי: 140:6: טמנו מבאר שרוצים לדחות פעמי אל הפח וחבלים אשר טמנו לי, שבעת אבוא אל מקום הפח ימשכו בחבלים לצוד אותי, ומיראתם פן אלך במעגל שהוא הדרך הסבוביי ולא אלך במקום הפח. לכן פרשו רשת ליד מעגל, לצודד אותי שם ע”י הרשת, וגם שתו לי מוקשים שבעת אפול אל הפח אשבר תיכף ואמות ע”י המוקש, סלה סיום הענין הב’: 140:7: אמרתי (חלק ג’) אני בוטח על שני ענינים, א] מצד שאמרתי לה’ אלי אתה, והוא מושיעי תמיד, ב] מצד התפלה שה’ יענה לכל קוראיו גם לאלה שלא הושיעם תמיד, ועז”א האזינה ה’ קול תחנוני: 140:9: אל תתן ה’ מאויי רשע, וכן לא תפק זממו ומחשבותיו, שהוא מתאוה בלבו וזומם עצות ותחבולות אשר ירומו, ר”ל כי דוד הלך בצד ההר מזה ושאול מצד ההר מזה, ובענין זה לא יכול להגיע אליו כי ההר היה מפסיק ביניהם, ורצה שאול שאנשיו ירומו לעלות על ראש ההר ומשם ירובו על אנשי דוד בחצים שבזה יוכרח להתרחק מן ההר, ע”ז בקש שלא יתקיים זממו זה, סלה נשלם הענין: 140:10: ראש, (חלק ד’) הראש של המסבבים אותי עתה לתפסני, (כמ”ש ויהיה שאול ואנשיו עוטרים את דוד), יכסו אותם העמל של שפתימו שהעון של הלה”ר ירד על ראשם: 140:11: ימוטו עד ששפתימו ימוטו עליהם גחלים, והם עצמם יפלו באש, ולא יוכלו לברוח מן הסכנה, כי יפלו במהמורות שלא יוכלו לקום משם, והמהמורות יהיו מלאים אש, שעליהם ימוטו גחלים מלמעלה: 140:12: איש לשון, מוסיף שבעל לה”ר בל יכון בארץ, לא יוכל להתקיים בארץ ויברח לראש ההרים, ומשם איש חמס רע יצודנו למדחפות, מציין את הרע כעצם מופשט, וקורא אותו בשם איש חמס, הרע אשר הוא איש חמס הוא יהיה הציד שיצוד את האיש לשון מכל הר וגבעה שימצא שם, וידחוף אותו מן ההר הגבוה אל המהמורות העמוקים המלאים אש: 140:13: ידעתי כי יעשה ה’ דין עני, שהוא דוד, ומשפט אביונים שהם אנשיו: 140:14: אך צדיקים יודו לשמך, והישרים שהם במדרגה יותר מצדיקים הם ישיגו אותך בעצמך, לא שמך לבד, וישבו את פניך כקרובים אל המלך היושב לפניו ורואה אותו בעצמו, כן ישיגו אלהותך וגדלך בעצמך ואת השגחתך הפרטיית:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - שמירה מעונש על ידי צדקה | דוד מודה שה’ שמר עליו מאויביו — “אם אלך בקרב צרה תחייני”
- אפיון - מנהיגות במשבר | תהלים קמ — דוד בורח מאנשי חמס ומתפלל לה’ לשמרו מיד רשעים
הערות
מילה נדירה: וְ/רָם (Strong’s H7410) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: איוב,רות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מַנִּי (Strong’s H4483) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
קלח — “אודך בכל לבי… ביום קראתי ותענני”. קלט — “ה’ חקרתני ותדע” — המזמור על ידיעת ה’ המלאה: “אנה אלך מרוחך”. קמ — “חלצני ה’ מאדם רע” — בקשת הגנה.