תהלים קלז — “על נהרות בבל” — קינת הגלות
פסוקים
עַ֥ל־נַהֲר֨וֹת׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זׇכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃ עַֽל־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ׃ כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן׃ אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־יְהֹוָ֑ה עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר׃ אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃ זְכֹ֤ר יְהֹוָ֨ה׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽר֫וּשָׁלָ֥͏ִם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ׀ עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ׃ בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ׃ אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹלָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע׃
פירוש רש”י
137:1: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ. כְּשֶׁיָּרַדְנוּ לַגּוֹלָה, וּשְׁאָלָם נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁיָּשִׁירוּ לוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ מְשׁוֹרְרִין עַל הַדּוּכָן (פסיקתא רבתי לא): 137:2: עַל עֲרָבִים. עַרְבֵי נַחַל (ויקרא כג:מ): 137:3: וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה. מִינֵי כְּלֵי זֶמֶר עַל שֵׁם שֶׁהֵם תּוֹלִין (שֶׁתּוֹלִין) אוֹתָם, כָּךְ פֵּרְשׁוּ מְנַחֵם, וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה וְתוֹלָלֵינוּ שֶׁל שִׂמְחָה. וְיֵשׁ לִפְתֹּר תּוֹלָלֵינוּ אוֹיְבֵינוּ שֶׁהֵם מְהוֹלְלִים וּמְשַׁטִּים בָּנוּ לְשׁוֹן ״וּמְהוֹלְלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ״ (תהלים קב:ט): 137:5: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת כֵּן: 137:6: אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם. אֶת זִכְרוֹן אֵבֶל חֻרְבָּנָהּ אַעֲלֶה לְהַזְכִּירוֹ בְּרֹאשׁ כָּל שִׂמְחָתִי (בבא בתרא ס:): 137:7: עָרוּ עָרוּ. לְשׁוֹן חֻרְבָּן, וְכֵן ״חוֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר״ (ירמיה נא:נח), וְכֵן ״עָרוֹת יְסוֹד״ (חבקוק ג:יג). וְאֵינוֹ נוֹפֵל אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁעוֹקְרִין שָׁרָשָׁיו מֵהָאָרֶץ:
פירוש רד”ק
137:1: על. זה המזמור אמר על לשון הלוים המזוררים אשר גלו בגלות בבל, כלומר על נהרות בבל. היינו שם מתבודדים יושבין ושוממין גם היינו בוכים בזכרנו את ציון: 137:2: על ערבים. ערבי נחל כי הערבים גדילים על שפת הנהרות וכשהיינו יושבים על שפת הנהר וכנורותינו בידינו לעורר שיר כמנהגינו בציון, וכשהיינו מעלים על לבנו ציון היינו נוטשים כנורותינו מרוב יגון והיינו תולים אותו על ערבים והיינו יושבים ובוכים: ופי’ בתוכה. בתוך בבל: 137:3: שאלונו. לגזירת פעל כמו ישאלך לאמר, כשהיו מוצאים אותנו הבבליים השובים אותנו והיו אומרים לנו שנשיר להם השיר ציון אז היינו בוכים ואומרים להם איך נשיר: ופי’ ותוללינו שמחה. היו שואלים אותנו דברי שיר ובכינורותינו שתלינו על הערבים היו שואלים אותנו שנשמח בהם, ויש מפרשים תוללינו כמו יללתינו ויהיה תוללינו בשקל תושבנו כלומר תחת יללתינו היו אומרים לנו שנשמח: 137:4: על אדמת נכר. אדמת אל נכר הפך שיר לה’: 137:5: תשכח ימיני. פירוש תשכח הניגון כי הימין תנוע הכינור: 137:6: תדבק לשוני. שלא תוכל לדבר ולשיר שיר: | אם לא אזכרך. אזכור חורבנך, ואתאבל עליו ולא אשיר על ראש שמחתי כשאשמח בשום שמחה אזכור אבל ירושלים ואעליהו על ראש השמחה. עד הנה דברי הלוים והשלשה פסוקים האחרונים הם דברי המשורר ובעודו מתנבא על גלות בבל ראה ברוח הקודש גלות בית שני ואמר: 137:7: יום ירושלים. יום חורבן ירושלים שהיו אומרים אלו לאלו ערו ערו עד היסוד בה, כלומר החריבו והפילו בנין ירושלים עד שתגלו היסוד אשר בה: 137:8: בת בבל. עתה שב למלכות בבל ואמר שתהיה שדודה: ואמר אשרי שישלם לך. והוא דריוש המדי שהחריב בבל: 137:9: אשרי שיאחז. על דרך אכזריות כמו שהיו הם אכזרים על ישראל:
פירוש מלבי”ם
137:1: על, נתיסד לשנה הראשונה שכבש כורש את בבל, על נהרות בבל מה שבכינו בבבל והתאבלנו על ציון, לא היה בעבור שאבדנו הטובות הגשמיות מהעושר והקנינים שדות וכרמים, כי גם על נהרות בבל שם ישבנו, ר”ל שם ישבנו ישיבת קבע, והיה לנו גם שם נחלת שדה וכרם כמ”ש (ירמיהו כ״ט:ה׳) בנו בתים ושבו נטעו כרמים ואכלו את פרין, ובכ”ז גם בכינו בזכרנו את ציון, מפני שזכרנו קדושת ציון, ששם היה הבהמ”ק והעבודה והשכינה ע”ז בכינו, על האושר הרוחני שנאבד מאתנו: 137:2: על ערבים בתוכה, הגם שהיה לנו בבבל כל התענוגים הערבים ונעימים לגוף, ובכ”ז על זה בעצמו תלינו כנורותינו, ולא רצינו לשמוח בטובה, וזה בעצמו היה לנו לאבל שארץ האויב מלאה ערבות ועדן ועיר ה’ חרבה: 137:3: כי שם שאלונו שובינו דברי שיר, שהיה המנהג בימי קדם לשורר שירים בספור שבח הארץ והמדינה אשר הם בה, כמו שהיינו רגילים לשיר שירים בשבח ירושלים, ושאלונו על עסקי השיר הזה, ותוללינו (שאלונו דברי) שמחה, והיה שאלתם, שירו לנו משיר ציון, ר”ל שיר שהייתם משוררים בשבח ציון ובהצלחתכם בה, שירו לנו, כי עתה בבל היא לכם ארץ אחוזתכם כמו ירושלים, וארץ כשדים היא ארצכם כמו ארץ ישראל לפנים, וההצלחות שהיו לכם שמה הלא יש לכם עמנו, ומדוע לא תשירו על בבל השיר שהייתם שרים על ירושלים: 137:4: איך, משיבים לאמר, איך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר, הגם שנוכל לשיר לכם שירי ההצלחה הגשמיית שהיינו שרים בציון, כי גם פה אנו מוצלחים בהצלחות, אבל שיר ה’, שיר הקודש שהיינו שרים בציון, על שכינת ה’ אשר בה, ועל הופעת רוה”ק והנבואה וכבוד ה’ והתורה והעבודה והנסים שיר הזה האלהי איך נשיר אותו על אדמת נכר הבלתי מוכן לסגולות אלה הרוחניות: 137:5: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, ימליץ שכמו שהימין היא מוכנת אל האדם בכל תנועותיו ועסקיו, כן ירושלים היא חבת כל תנועותינו ועסקינו, עד שא”א לשכחה כמו שא”א לשכח את הימין, ויותר מזה כי תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, שכל דבורי הוא בך ואם לא אדבר מזכרונך אהיה כאלם אשר לשונו לחכה דבקה, ולא לבד בעת שאני גולה וסורה, כי גם אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, גם אם אשמח בהצלחת עולם תהיה ירושלים עולה עליהם, עד שכל שמחה תהפך לעוצב ע”י זכרון חורבנה: 137:7: זכור ה’, ר”ל אם אני זוכר תמיד את ירושלים ומתאבל עליה, כ”ש שאתה ה’ יש לך לזכור לבני אדום את יום חורבן ירושלם אשר הם עזרו להחריבה: 137:8: בת בבל, והנה בבל כבר נשדדה אז ע”י כורש, אומר בת בבל השדודה וכבר החל ה’ לשלם לך, אשרי שישלם לא לבד המעשה של החורבן כי גם את גמולך שגמלת לנו (שגדר הגמול הוא מי שעושה איזה דבר ע”י התפעליות אהבה או איבה) שמה שעשית לנו היה ע”י גמול והתפעליות שנאה ומשטמה, וכן ישלם לך בשנאה ונקמה, ובזה, 137:9: אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע, כמ”ש והכרתי לבבל שם ושאר, וזה נתקים אז בשנה השנייה שעלה כורש עליה שנית והחריבה לגמרי והרג כל העם הנמצא בה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “על נהרות בבל” — קינת הגלות: “איך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר” — שיר ציון בגלות בבל
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הָ/עֲרָבִים (Strong’s H6155) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ויקרא,ישעיהו,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון” — אחד השירים הידועים ביותר בתנ”ך. מזמור קינה על גלות בבל. הגולים תולים כינורות על ערבות. “אם אשכחך ירושלים — תשכח ימיני”. מסתיים בקללה על בבל ועל אדום.