תהלים קל-קלד — “ממעמקים קראתיך ה‘“
פסוקים
שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֑וֹת מִמַּעֲמַקִּ֖ים קְרָאתִ֣יךָ יְהֹוָֽה׃ אֲדֹנָי֮ שִׁמְעָ֢ה בְק֫וֹלִ֥י תִּהְיֶ֣ינָה אׇ֭זְנֶיךָ קַשֻּׁב֑וֹת לְ֝ק֗וֹל תַּחֲנוּנָֽי׃ אִם־עֲוֺנ֥וֹת תִּשְׁמׇר־יָ֑הּ אֲ֝דֹנָ֗י מִ֣י יַעֲמֹֽד׃ כִּֽי־עִמְּךָ֥ הַסְּלִיחָ֑ה לְ֝מַ֗עַן תִּוָּרֵֽא׃ קִוִּ֣יתִי יְ֭הֹוָה קִוְּתָ֣ה נַפְשִׁ֑י וְֽלִדְבָר֥וֹ הוֹחָֽלְתִּי׃ נַפְשִׁ֥י לַאדֹנָ֑י מִשֹּׁמְרִ֥ים לַ֝בֹּ֗קֶר שֹׁמְרִ֥ים לַבֹּֽקֶר׃ יַחֵ֥ל יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־יְ֫הֹוָ֥ה כִּֽי־עִם־יְהֹוָ֥ה הַחֶ֑סֶד וְהַרְבֵּ֖ה עִמּ֣וֹ פְדֽוּת׃ וְ֭הוּא יִפְדֶּ֣ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל עֲוֺנֹתָֽיו׃ שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד יְהֹוָ֤ה׀ לֹא־גָבַ֣הּ לִ֭בִּי וְלֹא־רָמ֣וּ עֵינַ֑י וְלֹֽא־הִלַּ֓כְתִּי׀ בִּגְדֹל֖וֹת וּבְנִפְלָא֣וֹת מִמֶּֽנִּי׃ אִם־לֹ֤א שִׁוִּ֨יתִי׀ וְדוֹמַ֗מְתִּי נַ֫פְשִׁ֥י כְּ֭גָמֻל עֲלֵ֣י אִמּ֑וֹ כַּגָּמֻ֖ל עָלַ֣י נַפְשִֽׁי׃ יַחֵ֣ל יִ֭שְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָ֑ה מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְהֹוָ֥ה לְדָוִ֑ד אֵ֝֗ת כׇּל־עֻנּוֹתֽוֹ׃ אֲשֶׁ֣ר נִ֭שְׁבַּע לַֽיהֹוָ֑ה נָ֝דַ֗ר לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃ אִם־אָ֭בֹא בְּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י אִם־אֶ֝עֱלֶ֗ה עַל־עֶ֥רֶשׂ יְצוּעָֽי׃ אִם־אֶתֵּ֣ן שְׁנַ֣ת לְעֵינָ֑י לְֽעַפְעַפַּ֥י תְּנוּמָֽה׃ עַד־אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לַיהֹוָ֑ה מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃ הִנֵּֽה־שְׁמַעֲנ֥וּהָ בְאֶפְרָ֑תָה מְ֝צָאנ֗וּהָ בִּשְׂדֵי־יָֽעַר׃ נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו נִ֝שְׁתַּחֲוֶ֗ה לַהֲדֹ֥ם רַגְלָֽיו׃ קוּמָ֣ה יְ֭הֹוָה לִמְנוּחָתֶ֑ךָ אַ֝תָּ֗ה וַאֲר֥וֹן עֻזֶּֽךָ׃ כֹּהֲנֶ֥יךָ יִלְבְּשׁוּ־צֶ֑דֶק וַחֲסִידֶ֥יךָ יְרַנֵּֽנוּ׃ בַּ֭עֲבוּר דָּוִ֣ד עַבְדֶּ֑ךָ אַל־תָּ֝שֵׁ֗ב פְּנֵ֣י מְשִׁיחֶֽךָ׃ נִשְׁבַּֽע־יְהֹוָ֨ה׀ לְדָוִ֡ד אֱמֶת֮ לֹא־יָשׁ֢וּב מִ֫מֶּ֥נָּה מִפְּרִ֥י בִטְנְךָ֑ אָ֝שִׁ֗ית לְכִסֵּא־לָֽךְ׃ אִֽם־יִשְׁמְר֬וּ בָנֶ֨יךָ׀ בְּרִיתִי֮ וְעֵדֹתִ֥י ז֗וֹ אֲלַ֫מְּדֵ֥ם גַּם־בְּנֵיהֶ֥ם עֲדֵי־עַ֑ד יֵ֝שְׁב֗וּ לְכִסֵּא־לָֽךְ׃ כִּי־בָחַ֣ר יְהֹוָ֣ה בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ׃ זֹאת־מְנוּחָתִ֥י עֲדֵי־עַ֑ד פֹּה־אֵ֝שֵׁ֗ב כִּ֣י אִוִּתִֽיהָ׃ צֵ֭ידָהּ בָּרֵ֣ךְ אֲבָרֵ֑ךְ אֶ֝בְיוֹנֶ֗יהָ אַשְׂבִּ֥יעַֽ לָֽחֶם׃ וְֽ֭כֹהֲנֶיהָ אַלְבִּ֣ישׁ יֶ֑שַׁע וַ֝חֲסִידֶ֗יהָ רַנֵּ֥ן יְרַנֵּֽנוּ׃ שָׁ֤ם אַצְמִ֣יחַ קֶ֣רֶן לְדָוִ֑ד עָרַ֥כְתִּי נֵ֝֗ר לִמְשִׁיחִֽי׃ א֭וֹיְבָיו אַלְבִּ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת וְ֝עָלָ֗יו יָצִ֥יץ נִזְרֽוֹ׃ שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד הִנֵּ֣ה מַה־טּ֭וֹב וּמַה־נָּעִ֑ים שֶׁ֖בֶת אַחִ֣ים גַּם־יָֽחַד׃ כַּשֶּׁ֤מֶן הַטּ֨וֹב׀ עַל־הָרֹ֗אשׁ יֹרֵ֗ד עַֽל־הַזָּקָ֥ן זְקַֽן־אַהֲרֹ֑ן שֶׁ֝יֹּרֵ֗ד עַל־פִּ֥י מִדּוֹתָֽיו׃ כְּטַל־חֶרְמ֗וֹן שֶׁיֹּרֵד֮ עַל־הַרְרֵ֢י צִ֫יּ֥וֹן כִּ֤י שָׁ֨ם׀ צִוָּ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת־הַבְּרָכָ֑ה חַ֝יִּ֗ים עַד־הָעוֹלָֽם׃ שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת הִנֵּ֤ה׀ בָּרְכ֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הָעֹמְדִ֥ים בְּבֵית־יְ֝הֹוָ֗ה בַּלֵּילֽוֹת׃ שְׂאֽוּ־יְדֵכֶ֥ם קֹ֑דֶשׁ וּ֝בָרְכ֗וּ אֶת־יְהֹוָֽה׃ יְבָרֶכְךָ֣ יְ֭הֹוָה מִצִּיּ֑וֹן עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃
פירוש רש”י
130:4: כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה. לֹא נָתַתָּ רְשׁוּת לְשָׁלִיחַ לִסְלֹחַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם״ (שמות כג:כא): | לְמַעַן תִּוָּרֵא. עַל זֹאת, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּטוּחַ עַל סְלִיחַת אַחֵר: 130:5: קִוִּיתִי ה׳ קִוְּתָה נַפְשִׁי. קִוּוּי אַחַר קִוּוּי, כְּעֵין ״קַוֵּה אֶל ה׳ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה״ (תהלים כז:יד), כְּעֵין מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר: 130:6: נַפְשִׁי לַה׳ מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר. הֲרֵינִי מִן הַמְצַפִּים לַגְּאֻלָּה: | שׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר. מְצַפִּין וְחוֹזְרִין וּמְצַפִּין, קֵץ אַחַר קֵץ (מצאתי): 131:1: ה׳ לֹא גָבַהּ לִבִּי וְגוֹ׳. לֹא נָהַגְתִּי שְׂרָרָה, לֹא עָשִׂיתִי גְדוֹלוֹת: תַּעֲנוּגוֹת בִּנְיָנִים וּנְטִיעוֹת כְּעֵין שֶׁעָשָׂה בְנִי. הִנְנִי עָלֶיךָ כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, כְּגֹלֶם מֻטָּל לְנֶגְדְּךָ (ס״א אינו): 131:2: שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי. עָלֶיךָ נַפְשִׁי כְּגָמֻל, שֶׁהוּא נָתוּן עֲלֵי אִמּוֹ; גָּמֻל. יוֹנֵק שָׁדַיִם: | כְּגָמוּל עֲלֵי נַפְשִׁי. נַפְשִׁי בְּקִרְבִּי לְנֶגְדְּךָ כְּיוֹנֵק שְׁדֵי אִמּוֹ: 132:1: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֶת כָּל עֻנּוֹתוֹ. עִנּוּי נַפְשׁוֹ אֲשֶׁר טָרַח וְעָמַל לִמְצֹא לְךָ מָקוֹם (תנחומא, נשא יג): 132:5: עַד אֶמְצָא מָקוֹם. עַד שֶׁיִּוָּדַע הֵיכָן יִהְיֶה מְקוֹם מִקְדָּשׁ (מצאתי): 132:6: שְׁמַעֲנוּהָ. הַבְּשׂוֹרָה: | בְּאֶפְרָתָה. בְּמָקוֹם הֶחָשׁוּב וְהַמְעֻלֶּה, כְּמוֹ (שמואל א א:א) ״בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי״ – חָשׁוּב, אַבְגִינוֹס. דָּבָר אַחֵר: שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (יהושע טו) שֶׁבָּא מֵאֶפְרַיִם, בְּכָל הַתְּחוּמִין הוּא אוֹמֵר (יהושע טו:ו-יח) ״וְעָלָה הַגְּבוּל״ ״וְתָאַר הַגְּבוּל״, וְכָאן הוּא אוֹמֵר (יהושע טו:ח) ״וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי יְרוּשָׁלִָם״. נִמְצֵאת יְרוּשָׁלִַם גָּבוֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהוּא רָאוּי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז:ח) ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם וְגוֹ׳״, מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּךְ נִדְרַשׁ בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים (זבחים נד:): | מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר. בִּגְבוּל בִּנְיָמִין שֶׁנִּמְשַׁל לְחַיַּת הַיַּעַר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״ (בראשית מט:כז): 132:7: נָבוֹאָה. שָׁמָּה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו: 132:10: אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ. שְׁלֹמֹה, בְּבוֹאוֹ לְהַכְנִיס שָׁם אֶת הָאָרוֹן (שבת ל.): 132:12: וְעֵדוֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם. זוֹ אֲשֶׁר אֲלַמְּדֵם: 132:15: צֵידָה. מְזוֹנָהּ: 132:18: יָצִיץ. יָאִיר, כְּמוֹ ״וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת״ (יחזקאל א:ז): 133:1: שִׁיר וְגוֹ׳ הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. כְּשֶׁיֵּשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית הַבְּחִירָה עִם יִשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִין אַחִים וְרֵעִים (שיר השירים ה:א), וְיִהְיֶה גַּם הוּא יַחַד עִמָּהֶם: 133:2: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב. שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: | שֶׁיּוֹרֵד. מֵרֹאשׁוֹ אֶל זְקָנוֹ אֶל פִּי רֹאשׁ הַכֻּתֹּנֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁהַזָּקָן שׁוֹכֵב עַל פִּי הַכֻּתֹּנֶת. כֵּן נָעִים טַל חֶרְמוֹן שֶׁגָּבוֹהַּ עַל הַרְרֵי צִיּוֹן, וְהַטַּל יוֹרֵד מֵחֶרְמוֹן לְהַרְרֵי צִיּוֹן. כְּשֵׁם שֶׁשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִגְדֻלָּה, כָּךְ הַר צִיּוֹן לְתִפְאֶרֶת וּלְכָבוֹד לְיִשְׂרָאֵל. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב כֵּן טַל חֶרְמוֹן. כָּזֶה כֵּן זֶה, כְּמוֹ ״וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן״ (הושע ד:ט). וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ שֶׁבֶת אַחִים, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְעִנְיַן מְעִילָה בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה בְּמַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת (הוריות יב.) כָּל הַמִּזְמוֹר. אֲבָל יֵשׁ בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְקַבָּלָה מָשָׁל וּמְלִיצָה וְדִבְרֵי חֲכָמִים וְחִידוֹתָם, וְעִקַּר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נֶאֱמַר:
פירוש רד”ק
130:1: שיר. דימה הגלות למעמקי מים: 130:2: אזניך קשובות. בשקל שכולם שכולות: 130:3: מי יעמוד. כמעט נהיה כלים ואובדים אם תשמור לנו עונותינו: 130:4: כי עמך. פירוש אדוני אבי ז”ל האל יתברך נתן ממשלה לעליונים לעשות חפצו בארץ אבל הסליחה אינה עמהם כי אם עמו למה שלא יאמרו בני אדם בלבם אם אנו חוטאים יתפייסו לנו המלאכים וישאו לפשעינו, אבל אין בהם סליחה למען שייראו בני אדם את האל ית’ למען כי עמו הסליחה לא עם אחר זולתו: 130:5: קויתי ה’. אני קויתי אותו בעולם הזה שיראני הישועה וקיותה אותה גם כן נפשי במותי לאסוף כבודי אליו: | ולדברו הוחלתי. שהבטיחני להוציאני מן הגלות: 130:6: נפשי הומה לה’. בלילה להיותה מאותם האנשים השומרים לבקר כלומר שקמים באשמורת הבקר להתפלל: ואמר שומרים לבקר. פעם אחרת כלומר שמנהגם להיות שומרים וערים בכל בקר להתפלל לאל וזה המזמור מאמר כל חסיד בגלות: 130:7: יחל. צווי מפעל הדגוש אמר ישראל קוה אל ה’ שיפדך מהגלות כי עמו החסד תמיד עם הנבראים ויעשה עמך חסד, כי הרבה עמו פדות כי כבר פדה אותך פעמים רבות כי לא יחסר לו פדות כי הרבה עמו: 130:8: והוא. ואם תאמר ואיך יפדה אותי ואני מלא עון הוא יפדה ישראל מכל עונותיו מתחילה יפדה אותו מעונותיו כלומר שיסלח לו עונותיו שעברו ויתן בלבם לשוב אליו בכל לבבם ואחר כך ישיב שבותם: 131:1: שיר. זה אמר דוד על עצמו ואמר זה הענין באלה המעלות שהם על הגלות כלומר כי כמו שהתנהג הוא כן יתנהגו ישראל בגלות בשפלות ובזה ירחם ה’ עליהם כי רם ה’ ושפל יראה, לפיכך אמר בתכלית המזמור יחל ישראל אל ה’: אמר לא גבה לבי. בסתר ולא רמו עיני בגלוי: | ולא הלכתי. פעל עומד אע”פ שהוא מן הדגוש: | בגדולות ובנפלאות ממני. בדבר האלהות לא התפארתי בלי שאוכל להשיג ואדע הדברים והסודות שהם נפלאות ממני לפי שכלי אלא הלכתי בהם מעט מעט ביראה כן אפרוץ לראות במה שלא יגיע שכלי אליו ותשתבש דעתי בו: 131:2: אם לא. מנהג הלשון אם לא כענין אלה ושבועה כלומר אם לא היה כך יהיה כך וכך אמר אם לא שויתי ודוממתי נפשי כרגמול יבא לי כך וכך: ופי’ שויתי ודוממתי שמתי אותי: | כגמול עלי אמו. כמו התינוק שיגמול משדי אמו שיתחיל מעט להתבונן בענין גדולו ומהלך מעט מעט ועדיין אינו נסמך על עצמו אלא עי אמו שתדדהו ותרגילהו מעט כן שמתי נפשי והשתקתי אותה שלא תסמוך עלי אלא עלי אמו בתכונת עצמו בנסתרות ובנפלאות אלא תסמוך על המלמדים ועל הקבלה שהיא האם: והוסיף עוד לחזק הענין ואמר: | כגמול עלי נפשי. כמו הגמול כן שמתי נפשי עלי שלא אסמוך בבינתי: 131:3: יחל. עם המדות האלה שתתנהג בשפלות בנסתר ובגלוי לא יגלה לבך להרים בנפלאות, יחל אל ה’ והוא יתן תוחלתך מעתה ועד עולם: 132:1: שיר. אמר דוד זה המזמור בשעה שבנה המזבח בגורן ארונה היבוסי על פי גד הנביא והעלה עליו עולות ושלמים וקרא אל ה’ ויענהו באש מן השמים, ואמר זה בית אלהים וזה מזבח לעולם לישראל ועד אותו היום לא נודע מקום בית המקדש וכבר אמר לו נתן הנביא כי הוא לא יבנה הבית כי אם שלמה בנו ולפי ששם דוד כחו ויכלתו להכין בנין הבית ונענה במקום הנבחר בקש מה’, ואמר זכור ה’ לדוד את כל ענותו כיון שלא זכיתי לבנות תעלה המחשבה כמעשה וזכור לי מה שעניתי עצמי בעבורו כי גזלתי שנתי מעיני מרוב מחשבתי עליו, נדרתי ונשבעתי שלא אנוח עד שאבננו ולא הייתי מוצא קורת רוח בביתי ובמשכני אחר שלא היה בית ה’ נבנה: 132:2: אשר נשבע. כפל הענין במלות שונות: ואמר לאביר יעקב. כלומר למי שקראהו יעקב אבירו כמו שאמר מידי אביר יעקב לפי שעזרו בכל צרותיו והיה חזקו ותוקפו והראה לו שאפילו המלאך לא יכול לו כל שכן בני אדם, לכך קראו יעקב אביר ואמר גם כן דוד לאביר יעקב, ומה שזכר בזה יעקב הענין לפי שיעקב ראה בחלום מקום בית המקדש והוא הסולם שראה ועליו אמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים על בית המקדש אמר לא על בית אל שהיה שוכב שם אבל לפי ששם ראה החולם כיבד המקום ושם שם מצבה ועשה שם מזבח ובית התפלה בשובו מחרן ועליו אמר יהיה בית אלהים כלומר בית התפלה לאלהים, כיון שראיי בזה המקום הנבחר שיבנה בו בית המקדש ועיקר החלום בית המקדש הוא שראה ואמר וזה שער השמים על בית המקדש כי הוא מכוון כנגד כסא הכבוד. ואע”פ שראה יעקב אבינו מקום בית המקדש בחלום אפשר שלא ידעו בהקיץ ואם ידעו לא גילה אותו כי לא רצה האל יתברך, שלא יהיה נודע המקום עד דוד, לפיכך זכר דוד יעקב בזה הענין ואמר נדר לאביר יעקב לפי שאליו הראהו תחילה האל יתברך ואע”פ שרמז בו לאברהם אבינו וצוה להעלות את יצחק בנו עולה באותו מקום אעפ”כ לא נתבאר אם ידע אברהם אבינו שיהיה מקום ההוא מקום המבחר לבית המקדש לדורות: 132:3: אם אבא באהלי ביתי. כמו שאמר אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב תוך היריעה ומה שאמר: | אם אבא. אם אעלה דרך הפלגה כלומר שלא יערב לו שבתו בביתו וטעמו על ערש יצועיו עד שימצא מקום לה’: | ערש יצועי. ערש שיש בו יצועי ערש שיש בו מצעות הראויות למלך זהו יצועי: 132:4: אם אתן שנת לעיני. רוצה לומר שינה קבועה: | לעפעפי תנומה. כפל הענין במלות שונות: 132:5: משכנות. כי יהיו שלש בתים: 132:6: הנה. אמר דוד זה המקום לא ידענוהו עד היום רק שמענוהו באפרת כי עתיד להיות מקום נבחר לבית המקדש לדורות כי אין שילה ונוב וגבעון לדורות, רק היינו שומעין מפי זקנים כי עוד יגלה המקום הנבחר והנה עתה מצאנוה בשדה בגורן ארונה היבוסי: וקראו יער. כי עצי יער היו שם ולפיכך אמר באפרת כי שם נולד דוד ושם גדל ושם שמע זה הדבר: ומה שאמר מצאנוה, שמענוה. לשון נקבה רוצה לומר שכינת הכבוד כי זכר משכנותיו ושם מצא אותה שנאמר ויענהו באש מן השמים: 132:7: נבואה למשכנותיו. כיון שמצאנו המקום הנבחר נבואה מהיום ואילך בזה המקום שהוא משכנותיו: | והדום רגליו. הוא באמת שהוא מכוון כנגד כסא הכבוד: 132:8: קומה ה’. אלה השלשה פסוקים אמרם ג”כ שלמה בבית המקדש בחנוכתו, אמר דרך משל קומה למנוחתיך כלומר מהמקומות האחרים שהיה המשכן לזה המקום שהוא בית מנוחתך לעולם: | אתה. רוצה לומר ענין הכבוד שנראה בחנוכת המקדש אחר שהכניסו ארון בבית קדשי הקדשי’ זה וארון עוזך: 132:9: כהניך. בעבודתם: | ילבשו צדק. בגדי כהונה שהם בגדי צדק: | וחסידיך ירננו. הלוים ישירו ויזמרו לפניך בעבור דוד שנגלית לו בזה המקום באש כבודך וגילית לו זה המקום הנבחר בעבורו תעשה שיהיה זה המקום לנצח לא תבטל שהתפללתי לך על זה המקום, ומה שיתפלל שלמה בני עליו אל תשב פניו בזה שתהיה תפלתינו מקובלת לפניך ואלה הפסוקים כמו שאמרם דוד אמרם שלמה בתכלית תפילתו: 132:11: נשבע. דברו הוא שבועה והוא אמר לו על ידי נתן הנביא והקימותי את זרעך אשר יצא ממעיך זה הוא, מפרי בטנך אשית לכסא לך: ואמר אמת לא ישוב ממנה. כמו שאמר שם ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם: 132:12: ועדותי. בחולם כמו בשורק, זו בחולם כמו שאת ואמר אלמדם והברית והעדות כתובות הם ומלומדות ואין מצוה עתידה ללמד אחר תורת משה, אלא פי’ אלמדם אעורר אותם על ידי נביאים תמיד שלא ישכחו התורה: 132:13: כי בחר ה’ בציון. אמר דוד עתה ידעתי כי בחר ה’ בציון שלכדתי אני כי בעיר ציון נגלה כבוד שכינה ואוה אותה האל למושב לו, ואמר עליה זאת מנוחתי עדי עד שלא ילך ממקום למקום כמו שעשה עד עתה: 132:15: צידה. במפיק ה”א והוא מן כיום מכרם צידה שפירושו חזון יאמר האל יתברך צד ציון אברך כלומר ברכה בתבואתה ובפירותיה יותר מכל ארץ ישראל לכבוד ביתי היא בתוכה, ואולי לכך נקראה ארץ ישראל ארץ המוריה שהיתה ארץ חיה אחר ששכן בה הכבוד: | אביוניה. אפילו העניים שבה אשביע לחם: 132:16: וכהניה. תחת שהם לבושים בעבודתי בגדי כהונה אני אלבישם בגדי ישע שיהיו נושעים בי: | וחסידיה. הלוים תחת שהם מרננים ומזמרים לשמי אני אשביע להם טובה שירונו מטוב לב. וקרא הלוים חסידים כמו שאמר משה רבינו לאיש חסידיך: 132:17: קרן. חוזק ומלכות כן אצמיח קרן לביתי ישראל וירם קרן משיחו ואמר זה הפסוק על משיח העתיד לפיכך אמר אצמיח כלומר אע”פ שיבש וכן נאמר עליו והקימותי לדוד צדיק: | ערכתי נר למשיחי. כי המלך כמו נר המאיר לעם: 132:18: אויביו אלביש בושת. הפך מה שאמר אלביש ישע לכהנים המשרתים את פני ה’ ומתפללים בעד המלך ואויבי המלך אלביש בושת: | ועליו יציץ נזרו. על המלך יפריח ויציץ נזרו שעל ראשו כלומר תרבה גדולתו והדרתו בכל יום ויש מפרשים יציץ מן ועשית ציץ זהב: 133:1: הנה מה טוב ומה נעים. על מלך המשיח ועל כהן גדול שיהיה בימיו מדבר כי שניהם גדולי ישראל ואדונים עליהם כי המלך היושב על כסא המשפט והמלוכה לצוות את ישראל לאשר יראה, והכהן יורה התורה והמצות והם אחים בגדולה ולא יקנאו זה לזה, וכל אחד מהם ישב על כסא גדולה ומה טוב ומה נעים יהיה שבתם: ואמר גם יחד. כי כמו שיהיו אחים בגדולה כן יהיו אחים בלבושם ויהיו יחד בהסכמה אחת לא יקנא אחד מהם על חבירו: 133:2: כשמן. בפת”ח הכ”ף להורות על ה”א הידיעה על שמן הידועה והוא שמן המשחה, אמר כן יהיה טוב ונעים שבת האחים כמו שהיה טוב ונעים משיחת הכהן ביום שנתמנה לכהן גדול, וזכר משיחת הכהן ולא זכר משיחת המלך דוד לשני טעמים האחד לפי שמשיחת אהרן היתה תחילה והיתה העת שחנה הכבוד בישראל כשהוקם המשכן, כן לעתיד כשיבנה בית המקדש ויעמוד מלך המשיח והכהן הגדול יחנה שם הכבוד. ועוד לטעם אחר כי משיחת אהרן היתה לעיני כל ישראל ומשיחת דוד היתה בסתר לפני יש ובניו וזקני בית לחם ולעתיד יהיה הדבר בגילוי לעיני כל ישראל ולעיני העמים: | על הראש. כשיצק משה אותו על ראש אהרן ירד לו על זקנו ועל פי בגדיו. בתחילה הלבישו בגדי כהונה, ואחר כך יצק מן השמן על ראשו ומשח אותו מן השמן ובין ריסי עיניו כמין ג”ם יונית, והשמן שיצק על ראשו ירד על זקניו וע”פ מדותיו תחת הזקן, ופי’ הבגד הוא בית הצואר והיה השמן מרוקח מבוסם טוב ונעים: | מדותיו. בגדיו כמו מדו בד: 133:3: כטל. עומד במקום שנים כאילו אמר כטל חרמון כטל שיורד על הררי ציון, וזכר חרמון שהוא מן ההרים הגקדולים אשר בא”י: וזכר הררי ציון. כי שם תהיה המלוכה, ואמר הררי לשון רבים כמו שאמר ירושלים הרים סביב לה, ומשל השמן הוא משל לכהן גדול, וזכר עתה הטל משל על המלך כמו שכתוב בהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו, ועוד כי הגאולה נמשלת לטל כמו שאמר כטל מאת ה’. וזכר טל על ההרים שהוא בהם לברכה והם צריכים יותר מן העמקים וארץ המישור: | כי שם בהררי ציון: | צוה ה’ את הברכה. ויצוום שם: | עד עולם. זמן רב, או יהיה פי’ עד העולם לעה”ב: 134:1: שיר. הנה כשיצוה ה’ לכם את הברכה, ברכוהו גם אתם בתהילתכם כל אחד כפי שכלו: | כל עבדי ה’. הם החכמים והחסידים העומדים ממטתם בלילות ובאים להתפלל בבית ה’ ולהודות על שמו: 134:2: קדש. במקום הקודש: ופי’ שאו ידיכם. נשיאות כפים שהיו הכהנים נושאים כפיהם ומברכים את ישראל ולפי דעתי כי פי’ נשיאות ידים לאל בתפלה, ויתכן לפרש קדש כמו אל מקום הקודש: 134:3: יברכך. לדעת המפרשים יהיה פירושו שהכהנים יאמרו לישראל בברכתם יברכך, ולפי דעתי הם דברי המשורר שאמר ברכו את ה’ אמר אם תברכוהו הוא יברך אתכם ופי’ מציון. כי שם הכבוד ומשם תבא הברכה לכל ישראל. | ואמר עושה שמים וארץ. כלומר עושה השמים שנותנים הברכה בעולם והוא עשה הארץ שתתן יבולה לברכה כאשר יצוה הוא יתברך:
פירוש מלבי”ם
130:1: שיר המעלות, תפלה על סליחת העון, ממעמקים קראתיך ה’, העומק יאמר על עומק ממשי הפך מקום הגבוה, כמו העני והחלש והגולה וכדומה, וגם יאמר על עומק נפשי מי שבחטאו התרחק מה’ הגבוה מעל גבוהים ונפשו עומדת במורד ובשפלות, הגם שבעניני גופו יעמוד בהצלחה וברום עולם ע”ז יאמר אנכי קראתיך משני עמקים שאני בם, עומק ושפלות הגוף, עם עומק ושפלות הנפש: 130:2: ה’ שמעה בקולי, הוא קבלת תפלתו למלאת בקשתו, וגם תהיינה אזנך קשובות לקול תחנוני, ר”ל איכות קולי והצעת דברי וטענותי הצודקות: 130:3: אם עונות תשמר יה אם תרצה לשמור עונות ושלא לסלוח, ה’ מי יעמד לא ימצא מי שיעמוד ויתקיים, כי אחר שה’ בלתי בעל תכלית מחוייב שהעבודה אליו תהיה ג”כ בלתי בעל תכלית, ושחטא היותר קל יגדל מאד, כי לא יצוייר שימלא החוב המוטל עליו לעבוד את הבלתי בעל תכלית רק מי שהוא בלתי בעל תכלית כמוהו, וא”כ מי יעמוד אחר שגם חטא קטן הוא מרי בלתי בעל תכלית, ואין הבדל בין בלתי בעל תכלית לבלתי בעל תכלית: 130:4: כי עמך הסליחה, ר”ל שיש הבדל בין בשר ודם הסולח ומוחל למי שחטא כנגדו, שיעשה זאת מצד איזה ענין שמצא בהחוטא, ע”י שחוטא התחרט ובקש סליחה, או ע”י שרחם עליו, או ע”י שמצא חן בעיניו, וא”כ סבת הסליחה לא נמצא עם הסולח רק עם מי שסולחים לו. משא”כ אתה סבת הסליחה נמצא בך, כי אי אפשר שיצוייר אל בורא ומקיים ברואיו אם לא יהיה סולח לעולם, כמ”ש במדרש שאמר אברהם אבינו ע”ה להקב”ה אם דין אתה מבקש אין עולם ואם עולם אתה מבקש אין דין וא”כ סבת הסליחה נמצא עמך, וגם שגדר הסליחה הוא שיעביר את העון כאילו לא היה במציאות כלל, וזה לא יוכל האדם לעשות שיעשה מדבר שהיה במציאות כאילו לא היה, וע”כ לא נמצא בשום מקום בתנ”ך סליחה מאדם לאדם רק מה’, ועז”א כי רק עמך הסליחה למען תורא, ר”ל בשר ודם ע”י שרוצה שייראו מפניו לא ימחול על עון שאם ימחול עונות לא ייראו מפניו באשר היראה מפניו הוא רק מפני ענשו, ואם לא יעניש אין מקום לירא, משא”כ אתה סבת היראה שמתיראים מפניך הוא גדולתך ורוממתך וזה מתגלה ע”י הסליחה שבזה יראו שאתה נעלית משיפגמו בכבודך, כמ”ש אם חטאת מה תפעל בו, ונעלית משימצא איש צדיק לפניך עד שהסליחה היא תסבב למען תורא: 130:5: קויתי ה’, יש הבדל בין תקוה ובין יחול, סבת התקוה היא בנפש המקוה, שהגם שלא הובטח בבירור על הדבר, נפשו תקוה אליו, וסבת היחול הוא מצד הדבר שאליו מיחל והוא ע”י הבטחה שהבטיחו לעזור לו והוא בלתי מסתפק שימלא דברו והבטחתו, עפ”ז אומר שיש לומר אל ה’ תקוה וגם יחול קויתי לה’ מצד שקותה נפשי, שנמצא בנפשי תקוה שה’ יושיעני גם אם לא היה לו על זה הבטחה נפשו בוטחת בישועתו כי לא יטוש ה’ עמו, וחוץ מזה לדברו והבטחתו הוחלתי, יש לי יחול אחר שהבטיח לי להושיעני: 130:6: נפשי לה’ יותר משומרים וממתינים על הבקר, כי השומר וממתין על האדם שיבא ויושיעו אינו בטוח, כי יכול להיות שהאדם ימות או יחלה ולא יבא, אבל מי שממתין על הבקר, הבקר בודאי בא בזמנו, בכ”ז נפשי המיחלת לה’ היחול הזה גדול משומרים לבקר, ומפרש הם שומרים לבקר שמצד שתקותו נתלה בזמן לא יגיע רק בעתו אחר עבור י”ב שעות של הלילה, וא”א שיבא הבקר קודם לכן אבל. 130:7: יחל ישראל אל ה’ תוחלתם אינו נתלה בזמן רק בה’ כי עם ה’ החסד והרבה עמו פדות שע”י מדת חסד שבו יוכל לפדותו קודם הזמן המיועד אל הגאולה, ע”י שהוא יפדה את ישראל מכל עונותיו, ועי”ז תסור חשכת הלילה גם בטרם בקר ויגאלם לפני עלות השחר, ר”ל קודם הזמן כמ”ש זכו אחשינה: 131:1: שיר המעלות, מבאר איך סומך בכל עניניו על ה’, ה’ לא גבה לבי גבהות הלב מציין שעובר הגבול בחפצו ותשוקותיו, בין בכמות בין באיכות למשל מי שחפץ להיות כאחד ממלאכי מרום עובר גבול התשוקה באיכות, מי שחפץ שיהיה לו גבורה מופלגת יותר מן הגבול עובר גבול התשוקה בכמות, ולא רמו עיני רום עינים מציין העובר הגבול בשכל העיוני, אם יחשוב שהשגתו היא בלתי מוגבלת ושופט בשכלו בענינים האלהיים שהם למעלה משכל האדם, וזה מגביל נגד השכל המעשיי והשכל העיוני, שהשכל המעשיי מקורו מהלב, והעיוני מקורו מהעינים, שיסוד לכל השכלה הוא הבחינה והנסיון שישיג ע”י החושים, והוסיף שגם בהוצאת הדברים לידי מעשה לא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני, גדולות מצד הכמות, ונפלאות מצד האיכות: 131:2: אם לא, ר”ל שנדמה בכל עניניו כגמול מחלב שכמו שהגמול משים כל בטחונו על אמו שהיא תכלכלהו ותנהגהו, כן שויתי נפשי כגמול עלי אמו שבטחתי רק על ה’ החונן דעת בענינים העיונים והמנהלני בענינים המעשים וכמו שהגמול אינו סומך על עצמו מאומה ויודע כי קצר כחו מעשות דבר, כן כגמול עלי נפשי שמדעתי שאני בפ”ע רפה ידים וחסר כח, וע”ז כפל שויתי ודוממתי ומפרש שויתי נפשי כגמול עלי אמו, ודוממתי כגמול עלי נפשי, ר”ל שנפשי דוממת כגמול הדומם ואין מלה בלשונו בלא אמו, ומבאר מי היא האם: 131:3: יחל ישראל אל ה’ שהוא המורה והמנהיג אותם כאם את ילדיה, ולא כגמול שאינו מצפה לאמו רק בקטנותו, כי ישראל יחלו לו מעתה ועד עולם: 132:1: שיר המעלות, השיר הלז נתיחד על עת שהכניסו את הארון לבית קודש הקדשים, ונחלק לג’ חלקים, (חלק א) בעת שהלכו ונשאו את הארון בדרך, יאמר המשורר זכור ה’ לדוד את כל ענותו שהוא מסר נפשו ע”ז כמו שכתוב שמואל ב’ ז’: 132:2: (ב-ד) אשר נשבע לה’, והיה השבועה והנדר שבאם אבא אל אהל ביתי או באם אעלה על ערש יצועי אז נודר אם אתן שנת לעיני דהינו שבאהל ביתו לא יישן כלל, אף שלא יעלה על ערש לשכב עליו, וביצוע שסביב האהל שם אסר על עצמו לישן על הערש המיוחד לו לשינת קבע, ור”ל אם אתן שנת לעיני שינה קבועה ואף תנומה קלה לעפעפי בעת שאבא ביתי, או בעת שאעלה על הערש ביצוע שסביב הבית, ולא הותר לו לישן רק ביצוע הבית שלא על הערש המיוחד למשכב, ואיסור זה ימשך. 132:5: עד אמצא מקום לה’, א. שימצא המקום ששם יבנה המקדש, כמ”ש והיה המקום אשר יבחר ה’ מכל שבטיכם ולא ידעו תחלה איה המקום הנבחר, ב. משכנות לאביר יעקב, שאחר שמצא המקום, יבנה שם המקדש ששם ישכון ה’ בקביעות, ויען שזה שישכון ה’ על הארץ במקום מיוחד נתגלה ליעקב בחלום ואמר אין זה כי אם בית אלהים לכן אמר לאביר יעקב, וכן כמו שיעקב נדר שם נדר ואמר והאבן הזאת יהיה בית אלהים, לכן אמר אשר נדר לאביר יעקב: 132:6: הנה, ר”ל מציאת המקום שמענוה תחלה באפרתה, כי משכן שילה עמד בנחלת אפרים, ושם לא היה המקום הקבוע, ומצאנוה אח”כ בשדה יער, שהוא בגורן ארונה שסביב לו היה יער הלבנון, כמ”ש פתח לבנון דלתיך: 132:7: נבואה, ואחר שמצאנו המקום (כמ”ש בדה”א כ”א כ”ח ושם כ”ב א’), מעתה נבואה למשכנותיו, שיבנה ע”י שלמה, ושם נשתחוה להדום רגליו, כמ”ש והארץ הדום רגלי, שסוף השפעתו היא בית המקדש, כמ”ש ושוליו מלאים את ההיכל כמש”ש: 132:8: קומה, (חלק ב) נושאי הארון הגיעו עד מקום המקדש, אומר לה’ קומה למנוחתך כי שם ישכון בקביעות וההנהגה ההשגחיית תהיה קבועה, שזה מצויר במנוחה, אתה וארון עזך, שיכניסו הארון לבית קודש הקדשים, וכן אמר בדברי הימים קומה ה’ לנוחך: 132:9: כהניך, עד עתה לא לבשו הכהנים בגדי כהונה ועתה ילבשו צדק, כי ציור הבגדים היה מורה על הצדק ועל המדות טובות שבם תתלבש הנפש כמ”ש חז”ל. וחסידיך, שהם הלוים ירננו בשיר קבוע שיאמרו על הקרבנות: 132:10: בעבור, כי בחירת המקדש לשבתו עולמים היה בעבור דוד ובזכותו כמ”ש (ש”ב ז’), והיה זה, א. מצד עבודתו שעבד ה’, ועז”א בעבור דוד עבדך, ב. מצד שנבחר ונמשח וכמ”ש בסי’ פ”ט מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו וכן אמר בד”ה אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך: 132:11: נשבע ה’ לדוד, ובאר שבעבור בחירות ציון, נשבע ה’ לדוד שלא תסור המלכות מזרעו, וכמ”ש (ש”ב ז’) והוא כמשל אוהבו של מלך שמרוב אהבתו התאכסן המלך אצלו ויבן לו בביתו מקדש מלך בנוי לתלפיות, עד שמצא המקום ההוא חן בעיני המלך לשבת שם לעולם, וישבע לו בל יעזב המקום הזה לעולם, וע”כ על ידי המקום יתאכסן גם אצל זרעו ונשאר הברית כרות לזרעו, נמצא שהאוהב היה סבה שיבחר במקום, והמקום היה סבה שיבחר בזרע אוהבו לעולם, וז”ש פה על בחירת המקדש שהוא בעבור דוד עבדך ואחר כך אמר שאחר שבחר המקדש לעולם נשבע ה’ לדוד מפרי בטנך אשית לכסא לך, כי בחר ה’ בציון, שאח”כ ע”י בחירות ציון נשבע שלא תסור המלוכה מבית דוד, והנה שבועה זאת היה בה שני ענינים, שעל זרע דוד נשבע שבועה החלטית בלי שום תנאי, שעז”א שנשבע ה’ לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך אבל על זרע זרעו היה תנאי וז”ש. 132:12: אם ישמרו בניך בריתי, אז גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך וזה תלוי בתנאי שישמרו התורה והמצות, (וכמו שבארתי בפירוש מלכים בכמה מקומות): 132:13: כי בחר ה’ בציון, שבחירת זרע דוד היה ע”ש בחירות ציון כנ”ל ואמר שתחלה בחר ה’ בציון על צד הבחירה נגד יתר מקומות, ואח”כ שם אוה למושב לו היה לו חפץ במקום עצמו מזולת ההשקף היחוסי נגד שאר מקומות: 132:14: זאת, (חלק ג’ תשובת ה’) נגד מ”ש קומה ה’ למנוחתך, משיב זאת מנוחתי עדי עד, ולא כמי שינוח במקום מפני הטלטול ויצוייר שיעזוב מקום זה אם ימצא מנוחה אחרת, כי פה אשב תמיד כי אויתיה מצד החפץ בגוף המקום מצד עצמו: 132:15: צידה ברך אברך, שמכאן תצא הברכה והשפע לכל הארץ, ואביוניה אשביע לחם, כמ”ש (מ”א ח’) בהעצר השמים ולא יהיה מטר וכו’ רעב כי יהיה וכו’: 132:16: וכהניה נגד מ”ש כהניך ילבשו צדק לעומת זה אלבישם ישע. ונגד מ”ש וחסידך ירננו נגד זה חסידיה רנן ירננו מרוב השמחה: 132:17: שם, ונגד מ”ש בעבור דוד עבדך, אומר שם אצמיח קרן לדוד שהיא הגבורה והחוזק, ונגד מ”ש אל תשב פני משיחך אומר ערכתי נר למשיחי, ומפרש נגד שם אצמיח קרן לדוד: 132:18: אויביו אלביש בושת, שבקרן הזה עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, ונגד מ”ש ערכתי נר למשיחי אמר עליו יציץ נזרו, שהמלכים נמשחו כמין נזר ויציץ עליו נזר שמן משחת אלהיו: 133:1: שיר המעלות, שיר זה הוסד על שני האחים הידועים, שהם יששכר וזבולון שהתחברו יחד עד שהיו כגוף ונפש, אשר האחד הולך מהלך השלמות לחברו, כמ”ש שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך שישכר עסק בתורה והשלים את הנפש, וזבולון עסק בפרקמטיא לשלמות הגוף והקנינים, ובצירוף שניהם יחד נשלם הטוב והנעימות, הטוב האמתי מעניני העוה”ב, והנעימות בחיים הזמנים, וז”ש הנה מה טוב ומה נעים, וזה בא ע”י שבת אחים גם יחד, שמלבד שבתם בשלום היו יחד כגוף אחד, עתה יבאר הדבר: 133:2: כשמן, הנה ההשפעה האלהית תרד לפעמים על המוכן לה בבלי אמצעיי אמנם תרד בשפע רב כ”כ עד שישופע ממנה גם הבלתי מוכן לה, וזה במשל השמן הטוב של שמן המשחה, שעקרו יורד על הראש, ששם היו מושחים בשמן משחת קדש, כי הוא המקום המוכן לזה באשר שם משכן המוח וכלי השכל והמחשבה, שהשמן מורה על ההשגחה, ובכ”ז יורד במקרה גם על הזקן זקן אהרן, הגם שהזקן ארוך שיורד על פי מדותיו, ובנמשל זה היה בא השפעת החכמה על יששכר שהוא במשל הראש שהוא היה מוכן לקבל החכמה וקבל ממנה חלק גדול ושפע רב עד ששמן החכמה הושפעה ממנו גם על שבט זבולון, שגם הם קבלו משפע ההוא, ושמן תורק: 133:3: כטל חרמון, ולפעמים תגיע השפע על המוכן לה ע”י אמצעי באופן שתגיע תחלה אל מקום בלתי מכוון בעצם וראשונה, כדי שתריק על מקום הראוי, כטל חרמון שאינו מכוון לצורך הר חרמון רק שיורד על הררי ציון, כי שם צוה ה’ את הברכה, שעקר הברכה יורד בשביל הר ציון והולך דרך הר חרמון, כי הטל המביא חיים בהר חרמון אינם חיים מתמידים עד העולם, ואינם חיים נצחיים, אבל החיים אשר בהר ציון הם חיים נצחיים עד העולם, כן שפע העושר והקנינים שהגיע אל זבולון לא הגיעו אליו רק לצורך יששכר שימצא ריוח לעסוק בתורה ולקנות על ידם חיי עד, והגיעו ליששכר באמצעות זבולון, ובזה היה זבולון דומה כהר חרמון שמקבל הטל בשביל הר ציון: 134:1: שיר המעלות, בשיר הזה יסד פינה נפלאה על יסודי האמונה, והוא שהמקור העליון אשר לא יכזבו מימיו, יתברך ויתרבה ע”י מעשה התחתונים, כי ה’ ישפיע הטוב לטובים והשפע למוכנים, ובעת שהדור בלתי ראוים לקבלו אז מעין נרפש ומקור משחת וצינורי השפע לא יריקו ברכתם וזה ענין הברכה שישראל מברכים את ה’, שהוא שבמעשיהם הטובים ובתפלותיהם ימלא את הברכה העליונה פלג אלהים מלא מי החסד הטובה ורחמים, ועל הארץ יריקוה, וכשירעו מעשיהם יבשו אפיקי מים ונהר יחרב ויבש, וכמ”ש חז”ל שישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה, והברכה צורך גבוה, וכמ”ש בספר ארצות החיים (בארץ יהודה סי’ ה’) בפי’ מלת ברוך בכמה ראיות, וז”ש הנה ברכו את ה’, ר”ל תנו לו ברכה את גולות עלית ואת גולות תחתית על ידי מעשיכם הטובים, אתם כל עבדי ה’ העומדים בבית ה’ בלילות, כעבדים נאמנים העובדים ביום ובלילה ולא ימושו ממשמרתם רגע, אתם תברכו את ה’ ותתנו עז לאלהים: 134:2: שאו ידיכם קדש, המשורר מצייר כדרך בני אדם המברכים שנושאים את ידיהם ומניחים אותם על ראש המתברך, (כמ”ש וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם), אולם באר שלא ידים הגשמיים תשאו, רק ידי קדש, מצייר הקדושה כעצם מופשט, והיא הנושאת ידיה למעלה ומברכת את ה’ בקדש אל קדוש קדשי קדשים, ר”ל שע”י הנהגתם בקדושה, שגדר הקדושה היא שיתגבר ויתקדש על החומר וטבעיו ויתנהג בהנהגה שכליית נפשיית בקדושה, בזה נושאים ידים לברך בעליונים להריק משם שופע שובע רצון ברכה ונדבה: 134:3: יברכך, מפרש במה תברכו את ה’, היינו שתתנו לו כח ועז שיוכל לברכך, שזה תלוי במעשיך, ואתה תברכהו תמלא אותו ברכה שיוכל להשפיעו אליך בענין שיברכך ה’ מציון, שברכתך לא תהיה ע”י המערכת וסדרי תהלוכות השמים רק מציון, עפ”י האדים הדקים ורסיסי טל העולה ממטה ממעשי ציון ועבודתם, מאת עושה שמים וארץ, שהיא הברכה הבלתי נמשך מן השמים אל הארץ, רק מאת ה’ למעלה אשר הוא העושה שניהם ומשפיע עליהם ברכה השגחיית נסיית:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - תפילת מנהיג בשעת משבר | “ממעמקים קראתיך ה’” — צעקה מעומק הייאוש — אחד הביטויים החזקים ביותר של תשובה בתהלים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | תהלים קלב-קלד — שירי מעלות לציון ולבית המקדש
הערות
מילה נדירה: וְ/נֵר (Strong’s H5369) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יָּרֶד (Strong’s H7286) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים א,ישעיהו,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הַ/שָּׁבֶת (Strong’s H7675) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,עמוס,עובדיה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
חמשת מזמורי המעלות האחרונים. קל — “ממעמקים קראתיך ה’” — מתהום הנשמה. קלא — “ה’ לא גבה לבי” — ענווה. קלב — “זכור ה’ לדוד” — ברית עם דוד. קלג — “הנה מה טוב ומה נעים” — אחווה. קלד — “הנה ברכו את ה’” — ברכת הכוהנים.